ארכיון יומי: 5 במאי 2020


הערצת הקדושים- פולחן הקדושים בקרב היהודים והמוסלמים-יששכר בן-עמי

הערצת הקדושים

 

המקום הקדוש במובנו הרחב אצל המוסלמים, הכולל את הקבר עצמו, המבנים והחורם, משמש זירה לאירועים רבים מחוץ לפולחן הדתי עצמו, הזיארה. כך במקומות רבים נערכים במרכז הזה טקסי חתונה בפיקוחו של המראבוט. החורם משמש מקום מקלט מיוחד במינו, ונרדפים, רוצחים או גנבים מוצאים בו מקלט. המקום הקדוש שימש גם מחסן בטוח לכלים ומצרכים שביקשו החקלאים לשמור לתקופת מה, תוך ידיעה שאדם לא יעז

לנגוע בהם. אירועים חשובים שנערכו במקום הקדוש הם אלה הקשורים לתיווך ושפיטה בין אנשים, ובמיוחד בין משפחות ושבטים. במסגרת זו התקיים טקס חשוב של השבועה במקום הקדוש.

טקס השבועה במקום הקדוש שדרכו מבקש האדם לבטל אשמה שהטילו בו, ידוע בכל המרחב המוסלמי. ראה דמרנגם — פולחן הקדושים, עמ׳ 167, כנען, עמי 125 ואילך. במסגרת שבועה זו תופס מקום מיוחד טקס השבועה הקיבוצית של הברברים באטלס, אשר בו נשבעים מספר אנשים במקום הקדוש: ראה גלנר, עמ׳ 106-104. יש לציין שבמסורות שאספנו, השבועה אצל הקדוש היהודי נעשתה הרבה פעמים לפי בקשתו של מוסלמי, שהיה לו סכסוך עם יהודי.

אצל היהודים, לעומת זאת, אף כי גם הם פיתחו את המושג של מקום קדוש לגבי הקבר, המבנים והסביבה הקרובה לו, הוא לא הגיע לאותה דרגת התפתחות שהגיע אצל המוסלמים, וכל המנהגים שהזכרנו לעיל לא מצויים אצל היהודים. אולם כוחו של המקום הקדוש התבטא בשתי הקבוצות בצורה דומה בכל הקשור לניסים שהתרחשו בו, במנהגים הקשורים למאגיה סימפאתטית ובענישה של אלה שפגעו בו. מסורות על אנשים שנפגעו כאשר התקרבו לקבר כשלא היו נקיים, או כאשר פגעו במבנים, עצים וכו׳ ליד הקבר, או שהביאו את הצאן לרעות ליד הקבר, ידועות ונפוצות הן אצל היהודים והן אצל המוסלמים.

השמירה על טהרת המקום הקדוש אצל המוסלמים לא אפשרה את כניסתם של אנשים לא נקיים, נשים בנידה, יהודים, נוצרים ולפעמים אף סתם נשים למקום, בו בזמן שאצל היהודים האיסור היה חל רק לגבי אנשים לא נקיים ונשים בנידה.

אמנם לא תמיד ראו היהודים בעין יפה את ביקורם של נוצרים ומוסלמים אצל הקדושים היהודים, אולם עקב מעמדם כמיעוט דתי ולאומי הם היו צריכים להשלים עם התופעה. בניגוד לכך, אסרו המוסלמים על היהודים והנוצרים להיכנס לקדושים המוסלמים. במקרים של קדושים שזכו להערצה משותפת של יהודים ושל מוסלמים אך היו בבעלותם של האחרונים, עמדו היהודים בחוץ או שנכנסו כאשר לא היה אף מוסלמי בפנים, או שנתנו את הנרות או המתנה לשומר המקום. יהודיות התלבשו כערביות כדי להיכנס לקדוש שבבעלות המוסלמים.

קדושים מוסלמים מסוימים לא נותנים לנשים לבקר אצלם, או שמותר להן רק להימצא בשטח כמו במסגד של מולאי אידריס בפאס. בתופעה דומה לא נתקלנו אצל היהודים, ונשים יהודיות מבקרות באופן חופשי אצל כל הקדושים היהודים.

המסגרת הפיזית של המקום הקדוש שונה אצל היהודים והמוסלמים בצפון־אפריקה. קברו של הקדוש היהודי מצוי בסביבה הררית ומבודדת או בבית־קברות שבתחום המושב היהודי. כפי שכבר ציינו, החלה בעיקר משנות הארבעים של המאה הנוכחית בנייה שיטתית סביב הקבר הקדוש, שכללה חדר מסביב לקבר, חדרים למבקרים ולפעמים גם בית־כנסת, ישיבה ובית־מטבחיים. אצל המוסלמים, המבנה הטיפוסי והמצוי לרוב לא רק בצפון־אפריקה, אלא בכל המרחב המוסלמי, הוא הקובה — מבנה מרובע מסויד עם גג בצורת כיפה.

כמו כן, אפילו בקדושים היהודים המפורסמים, לא היתה קיימת מערכת כה מפוארת של מבנים כמו של קדושים מוסלמים מסוימים, כגון מולאי אידריס בפאס, סידי עבאס אל סבטי וסידי בן סלימאן במראכש, סידי עבד־רחמן באלג׳יר, סידי בומדיין בתלמסן וכו'.

הביקור אצל הקדוש המוסלמי נערך רק בקברו או במקום קדוש אחר המוקדש לו. כזכור, יהודים מבקרים בקדוש אחר הנמצא בקרבת מקום, כאשר אין ביכולתם להגיע לקדוש עצמו. לקדושים מוסלמים רבים יש יום או ימים מסוימים בשבוע שאפשר לבקר אצלם, דבר שלא קיים אצל הקדושים היהודים.

הזיארה המוסלמית מתחילה תמיד בשבעה סיבובים מסביב לקבר או לקובה בכיוון שכנגד מחוגי השעון.

דרמנגם — פולחן הקדושים, עמ׳ 126-124. הוא גם מביא מקרה מעניין ששמע מפי שני גבאים בבית־כנסת קטן באלג׳יר (רח׳ הקדושה) שהוקם ליד קבר מראבוט שנעזב. המקום נמסר ליהודים בתנאי שיאפשרו למוסלמים לבוא לשם כל אימת שירצו. לפעמים באות מוסלמיות ומסתובבות שבע פעמים סביב התיבה גם בשעת התפילה מבלי שהיהודים ישימו לב אליהן. אצל היהודים תופעה זו מאוד נדירה, ומקרה אחד בלבד נרשם במחקרנו אף על פי שמדובר בזיארה בשעת בצורת. ראה סיפור מס׳ 4.62

 בביקור אצל הקדוש, בדרך כלל, מביאים המוסלמים מתנה בצורת כסף, שמן להדלקה או נרות, קטורת, מצרכים כגון חלב. חמאה ודבש או בהמה לשחיטה. מתנות אלה מועברות למקאדם, השומר של המקום. אם צאצאיו של הקדוש עודם בחיים המתנות תחולקנה ביניהם, והמקאדם יכול אז לקבל גם את חלקו. אם אין לקדוש צאצאים, השולטן יכול.להקנות למשפחה של שריפים, שאין לה קירבה משפחתית לקדוש, את הזכות לקבל את התרומות המובאות לקדוש, או שהמקאדם, שהחכיר את התפקיד מהשולטן תמורת תשלום חודשי, יקח לעצמו את התרומות. ניתן בבירור לראות את השוני במנהגם של היהודים, לפיו התרומות, אם מדובר בכסף, מחולקות תמיד לעניים.

בדומה להילולה של הקדושים היהודים קיים המוסם של הקדושים המוסלמים, שמתקיים לרוב פעם אחת או לפעמים גם פעמיים בשנה. המוסם מתקיים תמיד במקום הקדוש, והמועדים המקובלים ביותר לקיומו הם האביב או הסתיו. החגיגות נמשכות ימים וארגונן הוא בידי צאצאי הקדוש, המקאדם או בידי אלה שרכשו את הזכות לקבל את התרומות של הקדוש. אצל היהודים מתקיימת ההילולה פעם אחת בשנה. אמנם ההילולה הגדולה והאמיתית מתקיימת ליד הקבר הקדוש, אך ניתן לערוך אותה במקום אחר, בבית־הכנסת או בבית, ואפילו במרחב גיאוגרפי אחר, כדוגמת ההילולות שעושים יהודי מרוקו בישראל היום, ארגון ההילולות הוא בידי הועדים שהוקמו למטרה זו ואשר חבריהם פעלו מבלי לקבל שכר כלשהו.

אצל קדושים מוסלמים מסוימים, כמו סידי אחמד אל כביר, הקבור כחמישים ק״מ מאלג׳יר, מושך המוסם אלפים רבים של חוגגים. קווים רבים משותפים למוסם ולהילולה, אך יחד עם ואת, קיימים מנהגים שונים אצל כל קבוצה. היהודים מדליקים תמיד נרות לבנים והמוסלמים משתמשים בנרות צבעוניים, אותם קונים במקום הקדוש, וחלקם מדליקים שם וחלקם לוקחים לבית. המנהג להדליק קטורת, הנפוץ כל־כך אצל המוסלמים, כמעט ולא ידוע אצל היהודים. גם המנורות המיועדות יותר לקישוט מאשר להדלקה, המצויות לרוב אצל המוסלמים, אינן בשימוש אצל היהודים. יהודים תולים אומנם בדים וסמרטוטים בענפי העצים שבמקום הקדוש אך אצל המוסלמים המנהג רחב יותר, ו־ex-voto אלה תולים בכל מקום אפשרי באתר הקדוש: על הקבר עצמו, בחלונות, במרפסות, על עצים, סלעים וכו'.

הארוחה המשותפת באתר הקדוש ידועה לשתי הקבוצות הנוהגות לאכול אותו מאכל מסורתי — ״טעם״, הכולל כוסכוס וכן בשר, שמכינים בבית ומבשלים במקום.

Un ex-voto est une offrande faite à un dieu en demande d'une grâce ou en remerciement d'une grâce obtenue à l'issue d'un vœu (votum) formulé en ce sens. Ces objets peuvent prendre de multiples formes et être réalisés dans de nombreux matériaux différents : dans l'Antiquité romaine, il s'agit majoritairement de petites statuettes ou de plaques anatomiques, d'inscriptions sur tôles de bronze commémorant le vœu contracté et rappelant l'identité du contractant ; dans la religion chrétienne, il s'agit principalement de crucifix, de tableaux, de petites inscriptions sur plaques de marbre, mais aussi, selon les régions et les sujets des prières, des objets en lien avec la grâce accordée : maquettes de bateaux, t-shirts de sportifs, volants d'automobiles, médailles militaires, etc.

הערצת הקדושים- פולחן הקדושים בקרב היהודים והמוסלמים-יששכר בן-עמי עמוד 204

הערצת הקדושים-יששכר בן עמי-הקדושים וקבריהם

באבא הנא (עמק הדרע)

באבא סידי (מוגאדור)

בורי כיזו (ליד תאמאזרת)

זהו עץ חרובית אליו פונים יהודי המקום. לפי המסורת, קבור שם קדוש שעם קבורתו צמח במקום עץ החרובית. ההילולה שלו נערכת אחרי סוכות.

״פעם היה טיפוס באזורנו. הלכנו לשחוט על קברו ולמחרת לא היה כלום״.

עדות אינפורמנט יליד המקום. משמעות השם בורי כיזו (או בורי כידו) אינה ידועה.

בו־שריף (תאגאנת)

ההילולה שלו נערכת בט״ו בשבט. מספרים עליו שהוא קדוש קדום מאוד. קברו נמצא בתוך חדר בקרבת קדוש מוסלמי.

ר׳ בן־זחילא (דבדו)

קבור בבית־הקברות העתיק בעיר. לפי המסורת הוא רב שבא מארץ־ישראל.

בני־אמויאל (פיגיג)

אלה שני קדושים הקבורים בבית־קברות עתיק במקום. אחד מהם הוא ר׳ אברהם בן־סאלם. שמו של הקדוש השני אינו ידוע.

פיגיג יושבת בפינה הדרום־מזרחית של מרוקו, בקצה רצועת יבשה המוקפת משלושה עברים על ידי אלג׳יריה. למרות בידודה, עיירה זו, המונה 120,000 תושבים, היא מקום תוסס ופעיל מזה זמן רב. היא תרמה יותר מכפי חלקה לתנועת העצמאות המרוקנית בשנות הארבעים והחמישים והיום היא מתפארת בכמה וכמה ״בנים אהובים״ שעשו חיל ושולחים לה כספים כדי לממן את מה שהממשלה ברבאט הרחוקה אינה מספקת. באמצע שנות השבעים, כשפרצו עימותים ספוראדיים בין מרוקו ואלג׳יריה בשל סכסוכי גבול, בשל מערב הסהרה ובשל זכויות חזקה שונות בצפון־מערב אפריקה, התרחשו כמה מהקרבות ברחובות פיגיג. היום, לאחר שהגבול נסגר, אבד לפיגיג משהו מהברק היזמי שלה, אבל עם רבע מיליון עצי תמר נטועים בגן עתיק, מושקה היטב, הרומנטיקה והפלא עומדים בעינם.

ר׳ ברוך אסבאג (סאפי)

התפרסם בספרו ״מנחה בלולה״, לקט דינים בלשון יהודית־ערבית. עד היום מקיימים צאצאיו הילולה לכבודי בב׳ באדר בבית־הכנסת הגדול על שם הקדוש שבאשקלון.

הספר יצא כנראה ב־1937. אחת ההסכמות החתומה על־ידי הרבנים יוסף חיים בן־עטר, חיים יקותיאל ברדוגו ומיכאל יששכר אנקאווא היא משנת תרצ״ז.

ר׳ ברוך בממפדה (מחוז מראכש)

ר׳ ברוך הכהן (תארודאנת)

נקרא לרוב ר׳ ברוך או ר׳ ברוך אזוג. הוא נכדו של ר׳ דוד בן־ברוך הגדול הקבור באזרו נבאהאמו, אחיו של ר׳ ימין הכהן הקבור על־ידו, ואביו של ר׳ דוד בן־ברוך המכונה באבא דודו. ההילולה שלו נערכת בג׳ באלול.

ר׳ ברוך הכהן(אימין תאגה)

ידוע גם כר׳ ברוך אלכביר. שייך למשפחת הקדושים בן־ברוך הכהן, אם כי יחס הקרבה למשפחה אינו ברור.

ר׳ ברוך עראמה (מראכש)

לפי מסורת אחת הוא סבו של ר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא.

רבי גבריאל (מכנאס)

עדותו של מר משה ל' (קצר אל סוק). שם משםחתו של הקדוש לא ידוע.

ר׳ דאווד (ליד וארזאזאת)

נקרא לרוב סידי דאווד. לפי עדות אנשי המקום הוא נערץ גם על־ידי המוסלמים. לפי המסורת המקומית, הוא בא עם עשרת החכמים שהגיעו פעם מארץ־ישראל.

מסורת אחת מזכירה במפורש שלפחות קבוצה אחת של שבעה רבנים באה בתקופה קדומה כדי לגייר את האוכלוסיה הברברית. מבחינה היסטורית התקופה המתאימה למסורת זו היא במאות הראשונות של הספירה כשהיתה תנועת גיור חזקה בצפון-אפריקה, והשפעה זו ניכרת גם מתוך מלחמתם של אבות הכנסייה בצפון־אפריקה נגד ההשפעות היהודיות.

מתוך הספר "הערצת הקדושים" בפרקים קודמים

הערת המחבר – II y avait autrefois sept rabbins qui vinrent de Jerusalem se fixer dans la region que nous parcourons pour y convertir les habitants a la religion juive.

  קיימות רשימות שונות בפי העם אך הנפוצה מכולן, לפי דוטה, כוללת את השמות: ר׳ דוד דראע, מולאי איגגי, ר׳ שלמה בן־לחנס, ר׳ חביב(זה ר׳ חביב המזרחי), מול אל־בארז׳ (זה ר׳ יצחק ישראל הלוי), סידי חיים ור׳ שמואל. יהודים ומוסלמים מבקרים, לפי דבריו. בקברי הקדושים האלה. וואנו, עמי 64, מזכיר רשימה של שבעה רבנים שבאו למרוקו כמיסיונרים ומקורה מדמנאת. ברשימה זו חמישה שמות משותפים לרשימה של דוטה — ר׳ דוד דראע, מולאי איגגי, ר׳ שלמה בן־לחנס, ר׳ חביב ומול אל־בארז, ושני שמות שונים — מולאי מאתיל (זה ר׳ אברהם כהן) ומול אנמאי (זה ר׳ יעקב אשכנזי).  עד כאן הערת המחבר.

מסורת אחרת שמקורה מבני מלאל מספרת על רב מפורסם ובעל שם שהיה מלמד בבית המקדש. היו לו תלמידים רבים אך עשרה מהם היו יקרים לו במיוחד. פעם רצו עשרה תלמידים אלה לנסות את רבם ופסחו על קטע מהטקסט שקראו. הרב הבחין בכך, גירשם והודיע להם שהם יתפזרו וימותו בארץ נכר מבלי לשאת שמות יהודיים.

הערת המחבר – ראה ערך רבי יחייא בן יחייא, וגם וואנו, עמוד 55-56. רשימה זו כוללת שבעה שמות : סידי קאדי חאג'ה – הוא רבי יחייא בן יחייא – מולאי תאמראן, מול אל-בית, מולאי אינגירד, מולאי תוואבית – הוא רבי משה בן זוהרה -, מול אל בארז – הוא רבי יצחק ישראל הלוי – וסידי כירא. מסורת זו מסבירה לנו מדוע קדושים אלה ואחרים נושאים שמות ערביים ברבריים. עכ"ל

ר׳ דאווד כהן (דבדו)

נקרא על־ידי המוסלמים סירי מוחמד סאהלי או סהול. היהודים קוראים לו גם בשם סירי יוסף סאהלי.

היהודים והמוסלמים טוענים לבעלות על הקדוש.

“A Debdou, près du chemin de la Kasba… au milieu d’un très vieux : cimetière… dont musulmans et juifs s’attribuent la propriété… Selon les musulmans, Sidi Mohamed Sahli… Les Juifs pretendent, eux aussi, à l’exclusivite'du Santon, lequel se nommerait Rebbi Daoud Cohen”.

ר׳ דוד (דאדס)

הוא קדוש מקומי. שם המשפחה אינו ידוע.

הערצת הקדושים-יששכר בן עמי-הקדושים וקבריהם-עמ' 282

קולות מראקש-אליאס קנטי – ״שחרזאדה״-הבלתי נראה- סיום הספר

קולות מראקש

״שחרזאדה״

היא היתה בעלת בר צרפתי קטן שנקרא ״שחרזאדה״, המקום היחיד בעיר שהיה פתוח במשך כל שעות הלילה. לפעמים הוא היה ריק מאדם, לפעמים ישבו בו שלושה-ארבעה אנשים. אבל כשהיה מלא, בדרך־כלל בין שתיים לשלוש בלילה, שמעת כל מלה שאמרו האורחים האחרים ונכנסת בשיחה עם כל אחד מהם. כי המקום היה קטנטן, וכשישבו או עמדו בו עשרים איש, היה נדמה לך שהוא עומד להתפקע.

מעבר לפינה הסמוכה, בקושי עשרים פסיעות מהבר, שכנה כיכר ג׳אמע-אלפנא השוממה. קשה להעלות על הדעת ניגוד חריף מזה. מסביב לכיכר שכבו על הארץ אנשים אומללים בבלויי סחבות ונמו את שנתם. הם השתלבו בשטח עד כדי כך, שהיה עליך להיזהר לא להיתקל בהם. כל מי שעמד על רגליו בכיכר בשעה זו היה חשוד ומוטב היה לך להישמר מפניו. החיים המייחדים את הג׳אמע נסתיימו מזמן, כשאלה של הבר הקטן אך החלו. אלה שפקדו את המקום היו בעלי חזות אירופית. באו לכאן צרפתים, אמריקאים, אנגלים. באו גם ערבים, אבל אלה או שהיו בלבוש אירופי, או ששתו, ודבר זה לבדו כבר עשה אותם, לפחות בעיני עצמם, לאנשים מודמים או לאירופים. המשקאות היו יקרים מאוד, ורק ערבים בעלי אמצעים העזו להיכנס. האנשים בבלויי הסחבות ששכבו בכיכר לא היה להם בכיסם כלום, אולי שני פרנקים. אורחי ״שחרזאדה״ שלמו בעד כוסית קוניאק מאה ועשרים פרנק ושתו בזריזות כמה וכמה בזו אחר זו. בכיכר, לפני שהיתה נרדמת, היו רגילים למוסיקה ערבית, מקלטי הרדיו ייללו בקול מכל בית-קפה שהתהדר בגג. בבר לא הושמעה אלא מוסיקת ריקודים אירופית, אבל בעצמה מעומעמת, וכל מי שנכנס נדמה מורם מעם בעיני עצמו. מדאם מיניון דאגה להשיג את הלהיטים החדשים ביותר. היא היתה גאה בתקליטים שלה וכל שבוע בערך באה לבר עם ערימת תקליטים חדשים שרכשה זה עתה. היא הציגה אותם לאורחיה הקבועים וגילתה עניין רב בטעמם האישי.

היא נולדה בשנחאי לאב צרפתי ולאם סינית. עיניה היו מלוכסנות, אך היא סידרה אותן בניתוח שהותיר בה אך מעט מחזותה הסינית. יחד עם זאת לא העלימה את העובדה שאמה סינית. לפני שהגיעה למרוקו התגוררה במושבות צרפתיות אחרות, ושנים אחדות עשתה בדואלה. היא מצאה דופי כלשהו בכל אומות העולם, ומעודי לא נתקלתי בדעות קדומות נאיביות ומוצקות מאלה של האשה הזאת. על הצרפתים והסינים, לעומת זאת, הגנה בחירוף נפש, ותמיד היתה מוסיפה בגאווה: ״אמי היתה סינית. אבי היה צרפתי.״ עד כדי כך היתה מרוצה מעצמה ובה במידה מצאה דופי בלקוחותיה, אם היו ממוצא אחר.

קניתי את אמונה בשיחה ארוכה כשהזדמן לי פעם להימצא אתה בבר לבד. כשקרה וידידי מצוות ההסרטה האנגלי היו שוכחים לשלם בעד המשקאות ששתו חבריהם, הייתי נחלץ לפעמים ומשלם במקומם. לכן חשבה אותי לאדם עשיר, שעושרו אינו ניכר בו, כמקובל אצל האנגלים, שרק לעתים רחוקות ניתן לזהות זאת לפי בגדיהם. מישהו, אולי כדי לשטות במדאם מעיון, סיפר לה שאני פסיכיאטר. מאחר שלא פעם ישבתי שם בשקט, בלי לומר מלה, ואחר-כך, לבדי אתה, תחקרתי אותה בהרחבה על אורחיה, החליטה להאמין לשמועה הזאת. אני לא שללתי אותה, היא התאימה לי, כיוון שבזכותה סיפרה לי יותר.

היא היתה נשואה למסייה מעיון, איש חסון ובעל גוף ששירת בלגיון הזרים ומיעט לעזור לה בבר. כשלא נמצאו במקום אורחים, אהב לישון שרוע על הספסלים בחדר הקטנטן. אבל כשהגיעו אורחים שהכיר, היה לוקח אותם לבית-הבושת הצרפתי שנקרא ״לה ריביירה״ ושכן מהלך דקות אחדות מהבר. הוא אהב לבלות שם שעה-שעתיים, אחר-כך היה חוזר, לרוב בלוויית אורחיו, מספר לאשתו היכן היו, מדווח לה על נערות חדשות שהגיעו לבית-הבושת, לוגם משהו, ואחר-כך, עם לקוחות אחרים, אולי היה הולך שוב ל״ריביירה״. זאת היתה המלה השכיחה ביותר ששמעת ב״שחרזאדה״.

למסייה מעיון היו פני נער עגולות מנומנמות מעל כתפיים גברתניות. היה לו חיוך עצל ודיבור שבשביל צרפתי הפתיע באטיותו ובחסכנותו. גם האשה ידעה לשתוק, היתה רגישה בדרכה שלה ולא נהגה לכפות את עצמה על זולתה. אבל כשכבר היתה מתחילה לדבר, היתה מתקשה להפסיק. הוא שטף בינתיים כמה כוסות או ישן או הלך ל״ריביירה״. מדאם מעולם לא הרשתה לבעלה החזק להעיף החוצה אורחים שתויים שהחלו להיות חוצפנים. היא עשתה זאת בעצמה. המקום היה שלה, ולמקרים מסוכנים היתה לה אלת גומי מוסתרת מאחורי הדלפק, היכן שנמצאו גם התקליטים. היא אהבה להראות לידידיה את האלה הזאת, מה שהיתה עושה בלי צחוק מתחנחן, ואומרת: ״היא רק בשביל אמריקאים.״ הצרות גדולות ביותר היו לה עם אמריקאים שיכורים, ומשום כך היתה שמורה להם גם שנאתה הלוהטת. בעיניה היו שני סוגים של ברבארים, ילידי המקום ואמריקאים.

בעלה לא היה תמיד בלגיון הזרים. יום אחד פנה אלי בדרכו הספק עצלה, ספק ערמומית ושאל: ״אתה דוקטור, דוקטור למשוגעים, נכון?״ ״למה אתה חושב ככה?״ שאלתי, משים עצמי מופתע. ״זה מה שאמרו לנו. הייתי שנתיים בבית־משוגעים על-יד פריס, בתור שומר.״ ״אז אתה מבין בזה משהו,״ אמרתי, ודברי החניפו לו. הוא סיפר לי על עבודתו בתקופה ההיא וכיצד התמצא במשוגעים וידע בדיוק מי מהם מסוכנים ומי לא. היה לו בשבילם סיווג משלו, לפי מידת הסכנה שנשקפה מהם לדעתו. שאלתי אותו על משוגעים במראקש והוא ציין כמה מקרים מפורסמים בעיר. מאותו ערב ואילך הוא התייחס אלי קצת כמו אל בכיר לשעבר מאותו מקצוע, ואמנם היינו מחליפים מבט כל אימת שמישהו התנהג בבר בצורה קצת מופרעת, ופה ושם אפילו הזמין אותי לקוניאק על חשבון הבית.

למדאם מיניון היתה ידידה, אחת ויחידה, שבה עשתה שימוש נרחב. שמה היה ז׳ינט והיא באה תמיד. היא ישבה בדרך־כלל על אחד הכיסאות הגבוהים ליד הדלפק והמתינה. היא היתה צעירה וגנדרנית ובעלת גון פנים חיוור מאוד, כמו אדם הנשאר ער כל הלילה וישן ביום. היו לה עיניים בולטות, בכל רגע היתה מסתובבת אל דלת הבר שמא נכנס איזה אורח. עיניה נראו אז כאילו היו דבוקות לשמשה.

ז׳ינט ייחלה לאירוע כלשהו. היא היתה בת עשרים ושתיים ומעודה לא יצאה את גבולות מרוקו. היא נולדה כאן, לאב אנגלי שנסע לדקאר ולא התעניין בה, ולאם איטלקייה. היא אהבה לשמוע אנשים מדברים אנגלית, כי זה הזכיר לה את אביה. לא הצלחתי להיוודע מה מעשיו, מדוע היה במרוקו ואחר-כך עבר לדקאר. גם מדאם מיניון וגם היא היו מזכירות אותו לפעמים בגאווה ורמזו, בלי לומר זאת במפורש, שנעלם בגלל בתו. כנראה ששתיהן השתוקקו שזה יהיה כך, כי מאחר שאביה לא התעניין בה, גם הימנעותו מלבוא אל העיר שבה התגוררה היתה משהו. על אמה לא דיברו אף פעם. היה לי הרושם שעדיין התגוררה במראקש, אבל לא היתה מקור לגאווה. אולי היתה ענייה, או שמקצועה לא היה מכובד ביותר, או אולי לא העריכו במיוחד איטלקים. ז׳ינט חלמה על ביקור באנגליה, שסקרנה אותה מאוד. אבל היא היתה נוסעת לכל מקום, גם לאיטליה. היא חיכתה לאביר שיבוא וייקח אותה ממרוקו. בשעות שבהן הבר היה ריק היא נראתה מלאת ציפייה במיוחד. המרחק מכיסאה הגבוה עד לדלת היה אולי שלושה מטרים, אבל כל אימת שזו נפתחה, היתה נרתעת לאחור, כאילו ספגו עיניה מהלומה.

ז׳ינט לא היתה לבדה כשמשכה את תשומת-לבי בפעם הראשונה. היא ישבה ליד גבר צעיר מאוד בעל מראה נשי, מגונדר אף ממנה. עיניו השחורות הגדולות וגון פניו השחום הסגירו את היותו מרוקאי. היא עמדה אתו ביחסים קרובים ביותר ולא פעם היו באים לבר ביחד. הם נראו לי כזוג נאהבים ונהגתי להתבונן בהם לפני שנודעו לי פרטים עליהם. הוא נראה תמיד כאילו בא היישר מן הקזינו. הוא סיגל לעצמו גינונים צרפתיים לא רק בבגדיו, ונתן לז'ינט ללטף ולפנק אותו בפרהסיה, מה שבשביל ערבי נחשב לבושה שאין גדולה ממנה. הם הרבו לשתות. לפעמים היה אתם בן־לוויה שלישי, איש כבן שלושים, שנראה מעט גברי יותר ולא היה מגונדר ומיופייף עד כדי כך.

כשז׳ינט פנתה אלי בדברים בפעם הראשונה, די בהיסוס, מפני שחשבה אותי לאנגלי, היא ישבה ליד הדלפק. אני ישבתי מימינה והגבר הצעיר שלה בצדה השני. היא שאלה על התקדמות הסרט שידידי צילמו במראקש. זה היה בשבילה מאורע לא קטן, וכפי שהתברר לי עד מהרה היא השתוקקה מאוד להצטרף לסרט. עניתי לה בנימוס על שאלותיה. מדאם מיניון שמחה שסוף־סוף באנו בקשרים זה עם זה, ידידיה הטובים ביותר ואני. שוחחנו שעה קלה, ואז הציגה לפני את הגבר הצעיר שלשמאלה, היא היתה נשואה לו. הדבר הפליא אותי, כל דבר אחר היה נראה לי סביר יותר. הם חיו יחד כבר שנה. שניהם יחדיו עשו רושם כאילו עוד היו במסע הכלולות שלהם. אבל כשז׳ינט ישבה שם בלעדיו, היתה צופה תמיד אל הדלת בכיסופים, ובהחלט לא היה זה בעלה שלבואו ייחלה. שאלתי אותה בחידודים של טקט על אורחות חייהם ולמדתי שבשלוש בלילה הם הולכים מהבר הביתה לאכול את ארוחת הלילה שלהם. סמוך לחמש בבוקר הם שוכבים לישון וישנים עד אחרי הצהריים.

במה עובד בעלה? שאלתי. ״בכלום,״ אמרה, ״יש לו את אבא שלו.״ מדאם מיניון, שהקשיבה לנו, חייכה ברשעות לשמע דבריה. הגבר הנשי השחום חייך בביישנות, אבל באופן שחשף לעין כול הרבה מן השיניים היפות שלו. גנדרנותו עלתה בתפארתה והאפילה על הכול, אפילו על המבוכה הבלתי נעימה ביותר. הזמנו זה את זה למשקה ונכנסנו בשיחה. הבחנתי שהיה מפונק כיאה למראהו. שאלתי אותו כמה זמן התגורר בצרפת. הוא עשה רושם צרפתי כל-כך. ״אף פעם,״ אמר. ״לא יצאתי אף פעם ממרוקו.״ שאלתי אותו אם היה רוצה לנסוע לפריס. – לא, לא מתחשק לו. האם הוא בכלל רוצה לנסוע לאן שהוא? – לא. – הוא ענה על כל השאלות בקול רפה, כאילו לא היה לו רצון משלו. הרגשתי שמוכרח היה להיות עוד משהו שעליו לא דיבר, משהו שקשר אותו למקום הזה. דבר זה לא היה יכול להיות ז'ינט, כיוון שזו רמזה בבירור שהיתה מעדיפה כל מקום על פני המקום הזה.

הזוג, שנראה כה פשוט ורגיל, נשאר בשבילי בגדר חידה. מדי לילה הייתי רואה אותם בבר הקטן. פרט לזרים שנכנסו לבר עניין אותם דבר אחד ויחיד: התקליטים של מדאם מיניון. הם ביקשו לשמוע שירים מסוימים, שאחדים מהם כה מצאו חן בעיניהם, עד שניגנו אותם שש פעמים רצופות. אחר-כך אחז הדבר ברגליהם והם החלו לרקוד בבר הקטן, בין הדלפק לדלת. הם היו מצמידים את איבריהם וכה ממעכים אותם, עד שחשת מבוכה להביט בהם. ז׳ינט נהנתה מצורת הריקוד הזאת, שאין אינטימית ממנה, אבל בגלל המסתכל היתה מתלוננת על בעלה: ״זה איום ונורא אתו. הוא לא רוצה לרקוד אחרת. אמרתי לו את זה כל-כך הרבה פעמים. הוא אומר שהוא לא יכול אחרת.״ אחר-כך החל הריקוד הבא, וכשנמצאו בעיצומו, היתה מקפידה לא להחמיץ סיבוב אחד של התקליט. דמיינתי את ז׳ינט בארץ אחרת, במקום שאליו נמשכה להגיע, וכיצד היתה חיה שם בדיוק אותם חיים, עם אותם אנשים, באותו זמן, וראיתי אותה בלונדון רוקדת לצלילי אותם התקליטים.

לילה אחד, כשהייתי בבר לבדי, שאלה אותי מדאם מיניון איך ז׳ינט מוצאת חן בעיני. ידעתי מה יאה ומה ראוי ואמרתי: ״יש לה מזג נעים.״

״אי-אפשר להכיר אותה יותר!״ אמרה מאדאם מיניון. ״לו ידעת כמה היא השתנתה השנה! היא אומללה, המסכנה! היא לא היתה צריכה להתחתן אתו. כל המקומיים האלה הם בעלים גרועים. אבא שלו עשיר, הוא ממשפחה טוכה, זה נכון, אבל הוא נישל אותו מהירושה מפני שהתחתן עם ז'ינט. ואבא שלה לא רוצה לדעת ממנה מפני שהיא התחתנה עם ערבי. עכשיו לשניהם אין כלום.״ ״אז איך הם חיים אם הוא לא עובד ואביו לא נותן לו כלום?״

״אתה לא יודע? אתה לא יודע מי החבר שלו?״ ״לא, איך אני צריך לדעת?״

״הרי ראית אותו יושב כאן אתו. החבר שלו הוא הבן של הגלאווי. הוא חביבו הגדול. זה נמשך כבר הרבה זמן. הגלאווי כועס עכשיו על הבן שלו. אין לו כלום נגד נשים. הוא רוצה שלבנים שלו יהיו כמה נשים שירצו. אבל את העניין הזה עם גברים הוא לא אוהב. לפני כמה ימים הוא שלח את בנו למקום אחר.״ ״ומזה התפרנס בעלה של ז׳ינט?״ ״כן. וממנה גם. הוא מכריח אותה לשכב עם ערבים עשירים. יש שם במיוחד מישהו, בחצרו של בן הגלאווי, שאוהב את ז׳ינט. הוא כבר לא צעיר, אבל עשיר. בהתחלה היא לא רצתה אותו, אבל בעלה הכריח אותה. עכשיו היא כבר התרגלה אליו. עכשיו הם שוכבים הרבה פעמים שלושתם ביחד. בעלה מכה אותה כשהיא לא רוצה. אבל עכשיו זה רק עם אחרים, הוא מאוד קנאי. הוא נותן לה לשכב רק עם גברים שמשלמים בשביל זה. הוא עושה לה סצינות של קנאה כשמישהו מהם מוצא חן בעיניה. הוא מכה אותה כשמישהו לא מוצא חן בעיניה והיא לא רוצה אותו אפילו בעד כסף, והוא מכה אותה כשמישהו כל-כך מוצא חן בעיניה, שהיא רוצה לשכב אתו בחינם. לכן היא כל-כך אומללה. הבחורה המסכנה הזאת, היא אף פעם לא יכולה לעשות מה שהיא רוצה. היא מחכה לגבר שייקח אותה מפה. אני מאחלת לה שתסתלק מפה, אני מרחמת עליה. אף על פי שהיא הידידה היחידה שלי כאן. אם היא תלך, לא יהיה לי אף אחד.״

״את אומרת שהגלאווי כועס על בנו?״

״כן, הוא שלח אותו מפה לכמה זמן. הוא מקווה שהוא ישכח את אהובו. אבל הוא לא ישכח אותו, הם כל-כך קשורים אחד לשני.״

״והחבר של ז׳ינט?״

״גם הוא איננו. הוא היה מוכרח ללכת אתו. הוא הרי שייך לחצר של הבן של הגלאווי.״

״שניהם אינם עכשיו?״

״כן. זאת מכה קשה בשבילה. עכשיו אין להם כסף. הם צריכים לחיות מחובות. אבל זה לא יימשך הרבה זמן. הגלאווי ניסה כבר כמה פעמים להפריד ביניהם. הבן תמיד חוזר חזרה. הוא לא מחזיק מעמד, לאורך זמן הוא לא מחזיק מעמד בלי בעלה של ז׳ינט. אחרי כמה שבועות הוא חוזר, ואביו מוותר.״

״זה לא ייגמר טוב כל העניין הזה.״

״לא, זה בטח יסתדר, זה לא משהו רציני. הוא קצת כועס עליה בגלל זה, זה הכול. הוא מנסה למצוא מישהו בשביל בינתיים. לכן הוא דיבר אתך. אומרים שאתה מאוד עשיר. הוא חשב קודם כול על עצמו, אבל אמרתי לו לעזוב את זה. מבחינתי אתה יותר מדי טוב בשבילו. ז׳ינט מוצאת חן בעיניך?״

רק עכשיו התחלתי להבין שעושרי כביכול עשה לי שירות דוב. אבל בנקודה אחת עשיתי למדאם מיניון עוול.

״צריך להוציא אותה מכאן,״ היא אמרה. ״אל תיתן לו כסף בשביל ז׳ינט. הוא מתנדף כמו שבא ולא עוזר לבחורה המסכנה הזאת. אתו היא לעולם לא תצליח לחסוך משהו בשביל עצמה. הוא לוקח לה הכול. פשוט תיסע אתה מכאן.

היא אמרה לי שהיא תבוא אתך אם תרצה. הוא לא יכול לזוז מכאן. הוא הרי שייך לפמליית החצר של בן הגלאווי ולכן זה לא כל-כך פשוט בשבילו לקום וללכת. הוא בכלל לא יקבל דרכון. אני כל־כך מרחמת על הבחורה הזאת. מיום ליום היא נראית גרוע יותר. היית צריך לראות אותה לפני שנה, כמה רעננה היא היתה, כמו ניצן של פרח. היא זקוקה ליחס טוב ולחיים מסודרים. סוף כל סוף היא אנגלייה. זה הרי טבעי, כמו אבא שלה. והיא כל-כך נחמדה. קשה להאמין. היית חושב שהיא אנגלייה?״

״לא,״ אמרתי. ״או אולי בכל זאת. אולי הייתי מזהה אותה כאנגלייה לפי העדינות שלה.״

״נכון?״ אמרה מדאם מיניון. ״יש בה איזו עדינות. כמו אנגלייה. אני עצמי לא אוהבת את האנגלים. בשבילי הם יותר מדי שקטים. תראה את הידידים שלך! יושבים לך שבעה-שמונה אנשים ערב שלם, שעות על גבי שעות, ואתה לא שומע ציוץ. זה מפחיד אותי. אף פעם אי-אפשר לדעת אם לא מסתתר שם איזה אנס רוצח. אבל בהשוואה לאמריקאים – אותם אני כבר בכלל לא אוהבת. הם ברבארים. ראית את אלת הגומי שלי?״ היא שלפה אותה מאחורי הדלפק ונופפה אותה כמה פעמים הנה והנה. ״אותה אני מחזיקה רק בשביל האמריקאים. היא עזרה לי כבר הרבה פעמים, את זה אני יכולה להגיד לך!״

הבלתי נראה

בדמדומי הערב הלכתי לכיכר הגדולה שבמרכז העיר, ומה שחיפשתי שם לא היו ססגוניותה וחיוניותה, אלה היו מוכרות לי היטב, אני חיפשתי צרור חום קטן על הארץ, שאפילו קול לא היה בו, שכל כולו רק הגה יחיד. זה היה מין ״-א-א-א-א-א-א-א-א-״ עמוק, מתמשך, מזדמזם. הוא לא נחלש, לא התעצם, אבל לא חדל אף פעם, ומאחורי אלף- אלפי הקריאות והצעקות של הכיכר תמיד היה ניתן לשומעו. זה היה הצליל הבלתי משתנה ביותר בג׳אמע-אלפנא, שבמהלכו של ערב שלם ומערב אחד למשנהו נשאר תמיד בעינו.

כבר מרחוק כריתי לו אוזן. משך אותי לשם מין אי-שקט, שאין לי בשבילו הסבר מניח את הדעת. הייתי הולך לכיכר כך או כך, דברים רבים כל-כך משכו אותי אליה, ואף פעם לא פקפקתי שאחזור ואמצא אותה עם כל מה ששייך אליה. רק לגבי הקול הזה, שהצטמצם להגה יחיד, חשתי מין חרדה. הוא היה על גבול החיים. החיים שיצרו אותו התמצו בלא יותר מאשר ההגה הזה. האזנתי בשקיקה ובדאגה, ואז הגעתי תמיד לנקודה בדרכי, בדיוק באותו מקום, שבה שמעתי אותו פתאום, כמו זמזום של מין חרק:

״-א-א-א-א-א-א-א-א-.״

הרגשתי כיצד יורדת עלי שלווה בלתי מוסברת ומתפשטת בגופי, ואף שעד לרגע זה היה צעדי מהוסס וחסר ביטחון במקצת, כעת צעדתי פתאום ברגל נחושה אל ההגה הזה. ידעתי מהיכן הוא בוקע. הכרתי את הצרור החום הקטן על הארץ, שמעולם לא ראיתי ממנו יותר מאשר יריעה של בד חום וגס. מעולם לא ראיתי את הפה שממנו יצא ה״א-א-א-א-א״ הזה, מעולם לא את העין, מעולם לא את הלחי, אף לא טפח מהפנים. לא הייתי מסוגל לומר אם אלה פניו של עיוור או של אדם רואה. הבד החום המטונף היה וליום הבא. הוא היה דבר מיוחד במינו, ואולי חשבתי אותו לכזה. לפעמים חשתי פיתוי לגעת באצבע אחת, בעדינות רבה, בברדס החום – במגע הזה היה מוכרח להרגיש, ואולי היה לו הגה שני, שבו היה מגיב עליו. אבל הפיתוי הזה שקע תמיד מיד באוזלת-ידי.

אמרתי שבעת שהייתי חומק משם היתה תחושה נוספת חונקת אותי: גאווה. הייתי גאה בצרור הזה, מפני שחי. מה חשב בזמן שנשם כאן תחת האנשים האחרים, לעולם לא אדע. טעם קריאתו נשאר סתום לי כישותו כולה: אבל הוא חי, ויום־יום, במועדו, שוב היה במקומו. מעולם לא ראיתי אותו מרים מטבעות שהשליכו לו. השליכו לו מעט, מעולם לא היו מוטלות לידו יותר משתיים־שלוש מטבעות. אולי לא היו לו זרועות להושיט אותן אל המטבעות. אולי לא היתה לו לשון ליצור בה את הלמד ב״אללה״, ושמו של אלוהים התקצר לו ל״א-א-א-א-א-״. אבל הוא חי, ובחריצות ובהתמדה שאין להן אח ורע היה אומר את ההגה היחיד שלו, אומר אותו שעות על גבי שעות, עד שנהיה להגה היחיד בכל רחבי הכיכר, ההגה שהאריך לחיות אחרי כל ההגאים האחרים.

קולות מראקש-אליאס קנטי״שחרזאדה״-הבלתי נראה- סיום הספר

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מאי 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר