ארכיון יומי: 25 במאי 2020


מעגל החיים-שלום צבר-קהילות ישראל במזרח במאות התשע עשרה והעשרים.

מעגל-החיים

הלידה ומנהגיה: דרכי הלידה

החששות הכבדים בעת ההריון העיקו ביתר שאת בהתקרב רגע הלידה. לידת תינוק הייתה עניין מסוכן מאוד לאם ולוולדה. המשנה אומרת: "על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן: על שאינן זהירות בחלה, בנידה ובהדלקת הנר" (שבת ב, ו). דברים אלו מבטאים מצב נפוץ בתקופה הקדם מודרנית. בחדר הלידה ניצבו לעזרת היולדת מיילדות (גברים, ובכלל זה גברים רופאים, לא הורשו להיכנס לחדר היולדת עד העת החדשה ממש), אשר היו מומחיות בעבודתן, אך לא תמיד יכולות היו להתמודד עם סיבוכים רפואיים בלתי צפויים.

הסכנה לוולד הייתה רבה אף יותר. תנאי הסניטציה הירודים, מחלות וחוסר ידע רפואי מתאים גרמו לתמותת תינוקות רבים בזמן הלידה או זמן קצר לאחריה. על־פי הערכות שונות, בארצות האסלאם הגיע לעתים מספר התינוקות שמתו בלידה או לאחריה כתוצאה מסיבוכים שונים למחצית מכלל היילודים שנולדו ואף יותר. היה בכך דמיון למצב באירופה טרם העת החדשה. סטטיסטיקות מצרפת ואנגליה של המאות השבע־עשרה והשמונה־עשרה מעידות על תמותת תינוקות גבוהה מאוד בשעת הלידה.

עד ראשית המאה העשרים התרחשה הלידה בארצות האסלאם כמעט אך ורק בבית, וביישובים הכפריים והמרוחקים כך היה הדבר עד העלייה ארצה עם קום המדינה. בקרב יהודי אתיופיה נהגו להעביר את היולדת, מיד כשנתקפה בצירי לידה, ל״בקתת הדם" – בקתה מיוחדת ששימשה את הנשים היהודיות באתיופיה גם בתקופת הנידה. במרוקו, אם אישה הפילה, העדיפו לעבור לבית אחר, ובגרוזיה נמנעו מלשכן יולדת בחדר שבו מת תינוק בלידה מוקדמת. לידת הילד הראשון בגרוזיה לא התבצעה בבית הזוג אלא בבית הורי היולדת. גם בערים הגדולות לא הייתה נפוצה לידה בבתי חולים, והמעבר התרחש לא לפני המאה העשרים (במערב החלו ללדת בבתי חולים בראשית המאה התשע־עשרה לערך). הדוגמה המובהקת ביותר היא פתיחת בית חולים מפואר בבגדאד בשנת תר״ע(1910), שנקרא על שם מייסדו"מאיר אליהו". בבית חולים זה פעלה גם מחלקה מיוחדת ללידה, ובהדרגה עברו נשות בגדאד ללדת בה. אך כאמור, מדובר במיעוט קטן, וגם בערים המשיכו מרבית הנשים ללדת בבתיהן.

בית החולים ״מאיר אליהו״

בית החולים ״מאיר אליהו׳׳ היה המוסד הרפואי הראשי של יהודי בגדאד. הוקם ב־1910 בכספי הגביר מאיר אליאס (אליהו) בן שלמה, והוחזק בידי הקהילה. במוסד היו שבעים מיטות, והוא סיפק שירותים לכלל התושבים, ללא הבדל דת או לאום. ״חברת מייסדי בית הרפואה״ הייתה אחראית להפעלת בית החולים, ושינתה את שמה ל״ועד בתי החולים היהודיים בבגדאד״. ב־1959 הופקע בית החולים בידי הממשלה העיראקית, בטענה שמספר היהודים שנותרו בעיר אינו מצדיק את החזקתו, והקהילה פוצתה בסכום סמלי בלבד.

המיילדות לא למדו את מקצוען בבית ספר רפואי. הן רכשו ידע זה מאימותיהן או ממיילדות שקדמו להן. עובדה זו לא גרעה מבקיאותן או ממקצועיותן. לא לחינם קרויה המיילדת בתלמוד גם בשמות "חכמה" או"חיה" (כלומר, זו המסייעת לתת חיים לוולד). בלהג של יהודי בגדאד נקראה המיילדת קַאבְּלִי (אצל יהודי זאכו – מְקַבְּלַנְתָא, ובמרוקו – אלְקַאבְּלָה), דהיינו זו המקבלת את הוולד. המיילדות היו בקיאות בכל המנהגים והאמונות הנוגעים ללידה. הן התמחו גם בפעולות מנע מאגיות ובגירוש רוחות רעות ושדים מחדר היולדת. לפיכך, למיילדות היה מעמד מיוחד בקהילה, ושמן של רבות יצא למרחוק במומחיות בתחומן. היו מיילדות שיילדו מספר גדול מאוד של תינוקות, ועל אחדות מהן נפוצו סיפורי אגדה בנוסח המוכר מסיפורי צדיקים. יהודי כורדיסתאן, למשל סיפרו שאפילו השדים נזקקים לשירותיהן של המיילדות היהודיות המנוסות. ואילו באפגניסתאן נהגו לומר, שמיילדת מיומנת ההולכת לעולמה שבה לעולם הזה לאחר מותה כדי לסייע ליולדת המתקשה בלידתה.

בעיראק ליוו המיילדות את היולדת בעצה וסיוע גם בחודשי ההריון האחרונים. בקהילות אחרות קראו להן מייד כשהתחילו חבלי הלידה. המיילדת נטלה את תיק מכשיריה ויצאה מייד לדרך. כאשר הגיעה לחדר היולדת היא מצאה שם בדרך כלל נשים נוספות – אמה וחמותה של היולדת, סבתות ושכנות. בדרום מרוקו התפללו הנשים ליד המזוזה בזמן הלידה. בצנעא העדיפו שהלידה תעבור בלי תשומת לב רבה מדי, ומלבד היולדת ונשות הבית נמנעו מלקרוא לנשים נוספות. המיילדת בתימן השתמשה בזוג מספריים ובכלי שיש בו מים פושרים עם מלח. היא השקתה את היולדת ביין ישן נושן הנראה סמיך כדבש, או האכילה אותה במיני עשבים וצמחים כדי להקל על סבלה. בכורדיסתאן החלו מייד המיילדות לחמם מים לרחוץ את הוולד. חבלי לידה בשבת חורפית היו בעיה מיוחדת בשל הקור העז בהרי כורדיסתאן. בגלל האיסור על הבערת אש לא הייתה ברירה אלא להזמין נוּרָאיָא (מדליק אש), כלומר גוי של שבת, וזה לא תמיד היה זמין.

כשמלאו ימיה של האישה ללדת בתקופת התלמוד, הושיבו אותה על המשבר, הוא כיסא היולדת. כיסאות מיוחדים ליולדת היו בשימוש עד העת החדשה גם באירופה, ואפשר לראותם בתמונות המתארות לידות, בין אם מדובר ביהודים או בנוצרים. בארצות האסלאם השתמשו בשיטות אחרות. תיאור חזותי נדיר של לידה בקרב היהודים בארץ מוסלמית נמצא בכתב יד בפרסית־יהודית משלהי המאה השבע־עשרה. זהו האפוס ארדשיר־נאמֶה – הכולל בתוכו פרפרזה על סיפור אסתר – אשר נכתב בידי גדול המשוררים היהודים באיראן, שאהין, בסביבות השנים 1333-1330. האיור בכתב היד אמנם מציג את אסתר, אשר על־פי המדרש ילדה את המלך כורש, משחרר היהודים, אולם האמן תיאר ללא ספק סצנת לידה טיפוסית של זמנו ומקומו.

התמונה מרשימה בנועזותה. האיור מראה את המלכה כורעת על הרצפה, רגליה פרושות לרווחה, התינוק מגיח החוצה, ואחת המיילדות מושיטה ידיה לקבל אותו ולרחצו באגן הרחצה. גם בקהילות אחרות היולדת אכן"כרעה ללדת״. בעיראק, למשל כרעה היולדת על אבן רצפה שטוחה ומרובעת, שנקראה בפי העם בשם טַבּוּקָה חָארֹה. בתימן, לעומת זאת, ילדה היולדת בישיבה למחצה, ואם התעייפה הניחו ערמת כרים מאחורי גבה, כדי שתוכל להיות זקופה במקצת. בין היהודים ההרריים בקווקז התבצעה הלידה בעמידה או בכריעה על הברכיים, אך לעתים גם בשכיבה על הרצפה.

ומה עשו הגברים בזמן הלידה? ברבות מקהילות המזרח, כמו בקרב יהודי אשכנז, הגברים – הבעל האב, האחים וקרובי משפחה אחרים – עמדו מחוץ לחדר והתפללו שהלידה תעבור בשלום. על־פי עדותו של המומר הגרמני פ"כ קירכנר, בגרמניה של זמנו נהגו הרב וגברים נוספים מן הקהילה לקרוא טקסטים כמו נבואת הנחמה ליולדת מישעיה נ״ד, שעל הבעל לקרוא שלוש פעמים: ״רָנִי עֲקָרָה לא יָלָדָה פִצְחִי רינה… כי ימין ושמאל תפרצי וזרעך גוים יירש…״, וכן מזמורי תהלים, כגון הפרקים ק לח, צא, קב. גם בקהילות המזרח, כגון עיראק ומרוקו, ספר תהלים היה הנפוץ ביותר. במרוקו קראו הגברים גם משניות וזוהר, ובתוניסיה כבר בהתקרב עת הלידה ובזמן הצירים עמד הבעל ליד המזוזה וקרא בספר יונה, ביטוי לתקווה שהתינוק ייוולד בשלום, כפי שיונה נחלץ בריא ושלם ממעי הדג.

מנהגים שונים נהגו מייד לאחר שהוולד הגיח לאוויר העולם. עם נפילת השליה(כְ'לָאס) הכריזה המיילדת בלוב על מין היילוד וכי היולדת"סיימה את הלידה" (כְ'לָסָאת), ולאחר מכן חתכה את חבל הטבור. בעת כריתת חבל הטבור בתימן החלו הנשים בתרועות גיל – אות לשכנים ולסביבה שהלידה עברה בשלום. מעתה גאתה ההמולה בבית, וקרובים, מכרים ושכנים הקיפו את האם באהבה וסייעו בצורכי הבית השונים. במרוקו אחזה המיילדת בתינוק, התקרבה למזוזה ואמרה תפילה מיוחדת לשלומו ולגאולת עם ישראל. בסיום תפילתה הניחה בפי התינוק גרגירי סוכר ואמרה לו: ״תמתק התורה בפיך כסוכר המתוק הזה".

שאהין

גדול המשוררים היהודים באיראן. חי במחצית הראשונה של המאה הארבע־עשרה. ייתכן ששאהין – נשר – הוא שמו הספרותי. מוצאו אינו ידוע בוודאות. שיריו נכתבו לפי כללי השירה הפרסית הקלאסית. יצירותיו המפורסמות הן:

1-מוסא־נאמֶה, עיבוד שירי לספרי שמות, ויקרא, במדבר ודברים, ובו עשרת אלפים בתי שיר;

2-ארדשיר־נאמֶה, שני סיפורי אהבה המבוססים על מגילת אסתר, המחזיקים ששת אלפים בתי שיר; 3. 3-עזרא־נאמה – המשך של ארדשיר־ נאמה, ובו חמש מאות בתי שיר, המתארים את קורות ״כורש בן אסתר המלכה״. היצירה מבוססת על ספר עזרא;

  1. 4. יוסף וזוליכ׳א, עיבוד שירי של ספר בראשית, בעיקר סיפורי יוסף, ובו תשעת אלפים בתי שיר.

 

פאול כריסטיאן קירכנר

יהודי מומר (מרדכי בן שלמה גומפרכט), בן המאה השמונה־עשרה. היה כנראה בנו של חזן בפרנקפורט על המיין. בצעירותו למד תלמוד מפי רבנים מקומיים, אך בחר להתנצר סביב שנת 1715, ואימץ את שמו של אחד מפטרוניו. הוא נמנה עם גדולי ההבראיסטים הנוצרים בגרמניה בתקופתו, ועסק בהוראת יהדות וספרות עברית ברחבי גרמניה. ספרו החשוב Jüdisches CeremonieI (״טקסים יהודיים״) הופיע במהדורה ראשונה בארפורט בשנת 1717 ללא איורים. בשנת 1724 הוציאו לאור בנירנברג ההבראיסט יוגנדרס במהדורה נרחבת ומשופרת. הספר לווה בסדרת תמונות מתחריטי נחושת, שבאו להסביר את דברי המחבר בטקסט. האירועים המרכזיים במחזור החיים מתוארים בתמונות אחדות, השופכות אור על חיי היהודים בגרמניה באותה תקופה.

אופני הלידה השונים שנהנו בכורדיסטאן

במקומות שונים בכורדיסתאן מתרחשת הלידה במצבים שונים. בסינה [כורדיסתאן הפרסית] נשענת

היולדת על עקביה, כשכפות רגליה מונחות על שתי אבנים(כסתא), ושלוש נשים תומכות אותה. בזאכו

היא כורעת על ברכיה, שמתחת להן נמצאים כרים חגא. מיילדת אחת יושבת לפניה, שנייה מאחוריה ומשפשפת את בטנה. המיילדת היושבת לפניה מחזיקה את היולדת בשתי ידיה ומרימה אותה מעט בעת שהילד מופיע. בעמדיה היה קיים בימים עברו מנהג ישן נושן. היולדת נשענה על עקביה כשהיא התכופפה קדימה ותמכה בעצמה בזוג של מקלות בצורת T. על מקלות אלה שמרו בבית הכנסת, ואל נכון נמצא זוג אחד מהם בכל אחד משני בתי הכנסיות של המקום. מחוץ לשני מקלות אלה לא נתמכה היולדת על־ידי דבר, וגם לא על־ידי המיילדת שרק ישבה לפניה. לפני כמאה שנה ביטל החכם יעקב את המנהג הזה. היום נשענת היולדת על אישה אחרת. חכם יעקב הנהיג מנהג חדש, והוא, שאישה עקרה תשמש כמשענת ליולדת כדי שהיא עצמה תעשה פורייה (על סמך בר׳ ל, ג: ״ותאמר הנה אמתי בלהה בא אליה ותלד על ברכי ואבנה גם אנוכי ממנה״). נהוג לזרות אדמה במקום ששם עומדת האישה ללדת, כדי שהילד יוולד על אדמה. באדמה זו משתמשים גם בתור אבקת זריה, לאחר ששחקו אותה.

חלוצים בדמעה- עם עובד 1991- מיכל ליס- ממרוקו לארץ־ישראל

חלוצים בדמה

התקופה בין המלחמות

תקופת המנדט בארץ מקבילה לתקופת ההתבססות של הפרוטקטורט הצרפתי במרוקו שהביא לחדירת השפעה צרפתית בקרב הקהילות היהודיות. בעקבות השיפור שחל בתנאים הפוליטיים והכלכליים של יהודי מרוקו נרקמו תקוות גדולות לעתידם שם. אמנם היהודים נשארו נתיני הסולטאן, ״בני־חסות״ על־פי הקוראן, ולא היה באפש­רותם לקבל אזרחות צרפתית. הממשל לא התערב בכל הקשור לענייני אישות, לניהול הקהילה או לדת ומסורה. ב־1918 הוענק מעמד רשמי לארגונים יהודיים קיימים. רשת החינוך ״אליאנס״ (״כל ישראל חברים״ = Alliance Israélite Universelle) שהתחילה בבית־ספר ראשון בטטואן ב־1862 התפשטה וקיבלה גושפנקא ממשלתית. החינוך היהודי הצרפתי הדגיש תרבות צרפתית, היגיינה אישית ומקצוע מועיל. כך הקדימה השפעה צרפתית ישירה בין חלקים מהאוכלוסייה היהודית את הממשל הצרפתי עצמו.

שינוי בחיי הכלכלה של היהודים שעזבו את מקומות המגורים והמקצועות המסור­תיים שלהם התחולל בעקבות תהליכי עיור, שהחלו עם חדירת המעצמות האירופאיות, ותהליכי תיעוש. אך ״בניגוד לדעה הרווחת, לא חל למעשה כל שינוי במצב הכלכלי של יהודי צפון אפריקה בכל אחת משלוש המדינות במשך תקופה ארוכה לאחר הכיבוש הצרפתי. בכמה אף חלה החמרה מסוימת במצבם״. השינויים התבטאו בצורות מדורגות על־פי אזורים: ערי החוף החשופות, ערי הפנים המסורתיות וכפרי הרי האטלס המרוחקים.

בעקבות השינויים האלה התערערה ההנהגה המסורתית של הקהילה והניתוק בין העשירים ובין ״עמך״ גדל. דוריס בן־סימון דונאת כתבה על ההלם שפקד את יהדות מרוקו במפגש עם התרבות הצרפתית ועל המשבר בזהות עצמית שהתעורר עקב השינויים. נוסף על משבר הזהות העצמית הפנים־קהילתי הם נאבקו בתדמיתם המסורתית בעיני הסובבים אותם: הצרפתים ראו בהם ״ילידים״, והמוסלמים – ״יהו­דים״. החקיקה האנטישמית של שלטון וישי ניפצה את התקוות ל״חופש, שוויון ואחווה״.

יחד עם החופש היחסי שזכה היהודי כפרט במגעיו עם הצרפתים ואף עם המוסל­מים, הגבילו השלטונות את הפעילות הפנימית של הקהילה. פעילות ציונית רחבה נאסרה-הצרפתים תפשו את הציונות כתנועה פוליטית פרו־בריטית. היו הסדרים מיוחדים כדי לאפשר פעילות מינימלית, בעיקר התרמות לקרנות הלאומיות והעברת הכספים ארצה. ״כל תזוזה של אוכלוסין לכיוון ארץ־ישראל היא בעיני רוב הצרפתים, כאקט שמגמתו לחזק את ההשפעה הבריטית על חשבון ההשפעה הצרפתית״. כך שהיהודים שרצו לעלות נאלצו לקבל אשרות יציאה ממרוקו וגם אשרות כניסה לארץ־ישראל.

מאספקטים רבים היתה העלייה בתקופת המנדט המשך של זו מהמאה הקודמת. עלו בעיקר משפחות ומעט רווקים. רוב העולים היו עניים, אם כי גם בתקופת המנדט עלו כמה יהודים בעלי־הון ובעלי־מקצועות. הערים המסורתיות (פאס, מקנס ומראקש) המשיכו להוות מקור עיקרי לעלייה, אך באו גם מקזבלנקה, מרבאט ומכפרים בדרום מרוקו. בכל תקופת המנדט עלו כאלף עולים ממרוקו. קשה מאוד לבדוק את מניעי העלייה, אך הסימנים מעידים על מניעים דתיים – המצוות והתקוות לגאולה. רק סמוך למלחמת העולם השנייה ניסו כמה יהודים צעירים לעלות מתוך אידיאולוגיה ״חלוצית״. שאלות יסוד מתעוררות לגבי כלל העלייה ולא זו ממרוקו בלבד. מקום נמוך ניתן לעלייה באידיאולוגיה הציונית ובפעילות התנועה כפי שהוצהרה על־ידי הנהלת ההסתדרות הציונית.

מחקרים שונים עוסקים במפעל הציוני במרוקו בתקופת המנדט בארץ. הם דנים בפעילות הפדרציה הציונית, בהרכב הארגונים הציוניים בקשרים עם ההסתדרות הציונית והמוסדות הלאומיים. אך התנועה הציונית לא קראה לעלייה, ומגעיה עם העולים ממרוקו היו קלושים, גם בהגיעם ארצה. יהודים שהשיגו רשיונות עלייה דרך המשרד הארץ־ישראלי ומחלקת העלייה עלו באופן חוקי. מספר גדול יותר עלו באופן בלתי־חוקי, בהברחת גבולות הארץ מדרום ומצפון, אך לא בידיעת הסוכנות היהודית ברוב המקרים.

לאחר מלחמת העולם הראשונה ביקשו יהודים רבים ממרוקו לעלות לארץ. ציפיות למשיח גברו עם הכרזת בלפור והכרת זכותם של היהודים על ארץ־ישראל בוועידת סן־רמו. דוד י׳ בוחבוט, נשיא ההסתדרות הציונית של מרוקו (מוגאדור) שלח בקשות אל מחלקת העלייה. ב־1919 הוא כתב על שש משפחות שכבר הכינו את עלייתן. כשנתקלו בבעיות בהשגת אשרה מהקונסול הבריטי בעיר, פנו אל בוחבוט בבקשה להשיג אשרה דרך ההסתדרות הציונית. בין שש המשפחות היו שלושה רבנים עם נשותיהם ועוד שלושה יהודים עם ילדיהם. המשפחות תיכננו כנראה לעלות בכל מקרה. בוחבוט נתבקש להפנות את האישורים למצרים כדי להחתים את הדרכונים שלהם שם, בדרכם לארץ. כעבור חודשיים הגיעה תשובה שלילית מלונדון, אך בינתיים הקונסול הבריטי במוגאדור מסר את האשרות הנדר­שות, כנראה בעזרת בוחבוט, והקבוצה יצאה לדרך. עיתון כי״ח דיווח על קבוצה של 240 עולים, מהם 95 גברים, 125 נשים ו־120 ילדים, שיצאה את פאס ב־1923 בדרכה לירושלים. כדי לצאת היה כל אחד חייב לשלם פקדון של 1,000 פראנק. סכום זה היה גבוה בשביל רוב העולים שהיו בעלי־מלאכה וחנוונים זעירים. כהסבר ליציאתם מביא המאמר שלוש סיבות, אמנם מתוך השקפת העולם של כי״ח: השפעת התעמולה הציונית, רצון הזקנים למות בארץ הקודש והמחשבה של צעירים שבעייתם (בעיקר כלכלית) תיפתר ביתר קלות בארץ חדשה. המאמר מסיים בתיאור הקשיים

של העולים בהגיעם ארצה בחורף בזמן משבר כלכלי.

ב־1923 כתב ליאו זוסמן, בשליחות קרן היסוד באלג׳יריה, להנהלת הקרן בלונדון שיש עלייה ניכרת ממרוקו. אך אלה שחסרו להם אמצעים ביפו נדחו וחזרו למרוקו. זוסמן דאג שהרעש שעשו המשפחות שהוחזרו יפגע בפעילות הציונים, על אף האווירה האוהדת.

חוסר תיאום בין מספר העולים כרשום במחלקת העלייה (81) ובין רישום התושבים, מפקד שנערך ב־8.11.1948 (373) והעדר תיעוד בארכיון הציוני בתקופה 1919- 1929 מצביעים על אופי העלייה שהיה מחוץ למסגרת התנועה הציונית. יתכן שהציונות האיצה את הדחפים לעלייה. לעומת זאת פעלו כנגד העלייה תהליכי התמערבות ויחס עוין של השלטונות. הציונות לא היתה תנועה מגשימה לעלייה עד למלחמת העולם השנייה. ״העיקר היום הוא פעולת השקל״ כתב איש מחלקת הארגון של ההסתדרות הציונית לבוחבוט במוגאדור.

התנועה הציונית עודדה עלייה רק בין אלה שקיבלו הכשרה אידיאולוגית וגופנית מתאימה או כפתרון ליהדות מצוקה. בשנות העשרים נחשבו יהודי פולין ליהדות מצוקה עם צורך דחוף לעלייה, עקב הגבלות וגזרות, ובשנות השלושים, עם עליית היטלר לשלטון, היתה הוצאת יהודים מגרמניה מרכז הפעילות נוסף על עלייה חלוצית. יהדות מרוקו לא נחשבה ליהדות מצוקה – לא בעיניהם ולא בעיני הסוכנות היהודית-באותם ימים.

הגבלות על הכניסות לארץ בשנות העשרים היו מעטות, אך החל מ־1930 בעקבות הספר הלבן שפירסם הלורד פספילד, היה נושא רשיונות העלייה מרכזי בתנועה הציונית. הוועד הפועל הציוני של ההסתדרות הציונית החליט באפריל 1935 ״שלא פחות מ־50% של הסרטיפיקטים הנמסרים לרשותה של הנהלת הסוכנות היהודית ינתנו לחלוצים, שהכשירו את עצמם לעלייה בקיבוצי הכשרה…(!) כי 2/3 של הרשיונות אשר יוקצבו לבעלי מקצוע יקבעו בשביל חברי הארגונים של בעלי מלאכה המוכרים ע״י הנהלת הסכה״י״. ב־1935 העלה הקונגרס הציוני הי״ט את אחוז החלוצים ל־55% ״בהתחשב עם צרכי בניין הארץ… להגביר את היסוד החלוצי בעלייה״.

אי־מילוי דרישות אלה בקרב המועמדים צימצם באופן מוחלט את האפשרות למתן רשיונות ליהודי מרוקו. אך אנשי קרן קיימת במקנס (יעקב סבאג ומאיר עמאר) התלוננו במחלקת העלייה בירושלים ב־1934: ״שלושה חודשים לא קיבלנו תשובה למכתבנו. שתיקה זו מרגיזה אותנו: למה אינכם רוצים למלא דרישתנו הצודקת בעניין הסרטיפיקטים (האם) יהודי מרוקו אינם ציונים במאה אחוזים… ? ואם עד היום אינכם משתתפים במדה ניכרת בקרנות הציונים ?־״  הם סיימו את מכתבם באיום להצטרף ל״פטיציה הרביזיונית״ אם לא ייענו.

בעלי־הון יכלו כמובן להשיג אשרות כניסה ביתר קלות. כך למשל בין 26 העולים מן המגרב, הרשומים בין השנים 1934-1925, היו 13 בעלי רשיון AI (עם הון מעל 1,000 £) אחד ברשיון Aiv (אנשים שפרנסתם מובטחת) ואחד ברשיון (תלמידים שפרנסתם מובטחת).

חלוצים בדמעה- עם עובד 1991מיכל ליסממרוקו לארץ־ישראל-עמ' 115

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

מאי 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר