ארכיון יומי: 31 במאי 2020


Memoires Marranes-Nathan Watchel-Un autre bout du monde

Memoires marranes

L’on sait que, par la suite, le « cycle» économique auquel le Brésil dut son essor et sa prospérité, à partir des années 1540, fut celui du sucre de canne. Par rapport aux activités tradi­tionnelles en Occident, c’était un article inédit qui exigeait la maîtrise d’une technologie complexe, des capitaux abondants et des réseaux commerciaux étendus : or à toutes les étapes successives de l’itinéraire lusitanien de la canne à sucre, de Madeire à Sâo Tomé, puis au Brésil, les nouveaux-chrétiens apportent une contribution prépondérante (avec des maîtres de moulin tels que Felipe de Nis, venu de Sâo Tomé, ou Diogo Fernandes, originaire sans doute de Madeire, lequel forme avec son épouse Branca Dias, dans l’histoire du marranisme brésilien, un couple devenu lui aussi légendaire). Le développement de l’industrie sucrière entraîna l’introduction de nouvelles activités avec l’extension de zones d’élevage à l’intérieur des terres, tant pour l’alimentation d’une population croissante que pour la traction animale nécessaire aux moulins. Et ce sont encore des nouveaux-chrétiens que l’on retrouve lors des premières explorations des sertôes, qu’il s’agisse de la région du Nordeste ou du Sud pauliste. Parmi d’innombrables expéditions (entradas), relevons pour mémoire celles, pionnières, de Francisco Bruza Espinoza qui, parti de Porto Seguro en 1553, parcourut près de cent cinquante lieues dans le sertâo de Bahia en direction du rio Sâo Francisco, ou de Bras de Cubas qui, parti de Sâo Vicente en 1560, découvrit les sources du même rio Sâo Francisco10. Ainsi s’instaurait la tradition des aventureux sertanistas, des bandeirantes chasseurs d’indiens (et destructeurs des missions jésuites), dont les vastes entreprises permirent l’extension de la colonie portugaise au-delà des limites fixées par le traité de Tordesillas, d’où devait résulter la formation même de l’immense territoire brésilien

Les nouveaux-chrétiens se situaient bien évidemment, au Brésil comme en métropole, à tous les niveaux de l’échelle sociale, mais bon nombre firent d’emblée partie de l’élite coloniale, d’abord économique, bientôt sociale et politique, surtout grâce au jeu des mariages « mixtes », généralement entre nou­velles-chrétiennes richement dotées et membres de familles nobiliaires (ou considérées comme aristocratiques dans le contexte d’outre-mer). Evoquons encore quelques exemples suggestifs. – La nombreuse progéniture des emblématiques Diogo Fernandes et Branca Dias témoigne elle-même du processus de fusion entre les deux «castes», puisqu’une seule de leurs filles épousa un nouveau-chrétien et cinq autres des vieux-chrétiens (ce qui n’empêcha pas plusieurs descendants de ces dernières d’être accusés et condamnés pour pratiques judaïsantes). – Autre cas célèbre: la prestigieuse famille des Correia de Sa (qui fournit plusieurs gouverneurs de la capitai­nerie de Rio de Janeiro et un gouverneur général du Brésil) fut contaminée de sang impur à plusieurs reprises : avec l’union notamment de Salvador de Sa (l’Ancien) et de la nouvelle- chrétienne Vitoria da Costa; l’un de leurs fils, Gonçalo Correia de Sa, épousa à son tour la nouvelle-chrétienne Esperança da Costa; quant à la fille de ces derniers, Vitoria (prénommée comme sa grand-mère et au moins pour les trois quarts nou­velle-chrétienne), elle se maria avec rien moins que le gou­verneur du Paraguay, Luis de Cespedes y Xeria, d’authentique haute noblesse. La famille Correia de Sa était suffisamment puissante pour que ses membres pussent bénéficier de « toutes les dispenses » nécessaires, de sorte que nombre d’entre eux obtinrent aisément les distinctions réservées par définition aux purs vieux-chrétiens, à savoir le titre de Chevalier de la Maison royale ou l’habit de l’Ordre du Christ.

En revanche, tel ne fut pas le cas, entre autres, de Felipe Pais de Barreto quand, en septembre 1707, il reçut la terrible nou­velle, infamante pour toute sa famille, du rejet de sa candi­dature à l’ordre du Christ, parce qu’« il relevait de la caste des nouveaux-chrétiens par sa mère, Dona Maria de Albuquerque, et par sa grand-mère maternelle, Dona Brites de Albuquerque, fille de Antonio de Sà Maia, arrière-grand-père maternel du sollicitant» ; le trisaïeul du candidat, Duarte de Sà, venu du Portugal au Pernambuco au milieu du xvie siècle, était lui- même descendant du Juif Santo Fidalgo converti en 1497. Ainsi le spectre de la souillure, plus de deux cents ans plus tard, resurgissait : dans O Nome e o Sangue, Evaldo Cabral de Melo développe une remarquable analyse des diverses opéra­tions de falsification que s’efforcèrent d’effectuer (non pas tou­jours en vain) les descendants du patriarche fondateur, Joâo Pais de Barreto, qui, arrivé au Pernambuco en 1557, devint l’un des plus riches maîtres de moulin de la capitainerie. Ce sont de toute évidence ces familles mêlées, exogames, qui aspirent le plus fortement à faire oublier la souillure dont elles sont entachées.

Aussi bien est-il significatif que les généalogistes du xviiie siècle qui font autorité, tels Antonio da Santa Maria Jaboatao pour Bahia et Antonio José Victoriano Borges da Fonseca pour le Pernambuco, s’attachent consciemment ou non à effacer autant que possible toute trace nouvelle-chrétienne de bien des lignages nobiliaires. Curieusement, relève José Antonio Gonsalves de Mello, alors que Borges Fonseca est « toujours si fiable », il commet plusieurs erreurs à propos de Diogo Fer­nandes et Branca Dias, au point « d’affirmer que [celle-ci] ne laissa pas de descendance dans le Pernambuco, alors que non seulement elle en eut, mais encore nombreuse». Ces généalogistes ne font cependant que refléter, à leur manière savante», les processus d’occultation largement répandus parmi les innombrables familles brésiliennes qui comptent des aïeux nouveaux-chrétiens (et même, sans doute, parmi les familles marranes qui auraient pratiqué préférentiellement des alliances endogames).

 Memoires Marranes-Nathan Watchel-Un autre bout du monde-page14

"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע:א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב- עקרונות אחדים ממשנתו החינוכית של רבי יוסף כנאפו- מטרת הדפסת ספרים – חינוכית

רבי יוסף כנאפו

יכי״ן כתב את חיבורו בעברית, בשפה ברורה ועשירה, ברם, כמחנך המיטיב להכיר את קוראיו ושומעי לקחו הוסיף יכי״ן בסוף כל פרק תמצית הפרק בערבית מדוברת, אין כל ספק שעשה זאת מתוך כוונה מחנכת וכך הוא כותב:

״…ולפי שאין הכל בקיאים בטיב לשון הקודש, ועיקר כוונתי לעורר בני אדם קטני הערך כמוני בתשובה שלימה, על כן הוכרחתי לעשות קיצור הדברים בלשון ערבי, אולי אזכה להיות בסוג המזכה את הרבים המוני העם הקטנים אשר עדיין עיניהם סגורות מהבין דברי רבותינו זלה״ה ולא לחכמים היודעים הכוונה ויש בהם תבונה בכל עומקא דדינא״.

הערת המחבר: וכך כתב בהקדמה לספרו ״שומר שבת״: אשר על כן גם אני הצעיר בעניותי כן עשיתי שכתבתי העניינים בלשון הקודש המקדש גוף האדם ונשמתו / כפי בחינתו ומעלתו / ואחר כך בארתי העניינים בלשון ערבי כפי לשוננו המבינים במדינותינו, לזכות את ישראל וקיימתי טובים השניים מן האחד.

הנה אם כן לימדנו יכי״ן עיקרון דידקטי חשוב, על מנת לחנך, על מנת שהלומדים יפנימו יטמיעו את אותן הנהגות ערכים ודרך, אותה אתה המחנך רוצה להנחיל ־ דבר בשפה מובנת ללומדים – בשפתם, הצג בפניהם את עיקרי תמצית הדברים, רק לאחר מכן ניתן להרחיב ולהעמיק.

ג. מטרת הדפסת ספרים – חינוכית

יכי״ן סובר כי הדפסת ספרים והפצתם היא מטרה חינוכית ולכן ראה חשיבות רבה לפנות לבעלי יכולת כספית לסייע לו בהוצאה לאור את כתביו ואף מצא נימוקים הילכתיים ומוסריים לשכנע את הנדיבים:

״ידוע תדעו רבותי אנשי שם הניגשים לעבוד ה׳, שמצוות הדפוס להדפיס הספרים שיש בהם חידושי תורתנו, ויראת שמים, ודברי כיבושין, גדולה עד מאד מעשיית ספר תורה. ומילתא בטעמא תרי טעמיו:בבא דקמא, הנה אימא טעמא, שהנה פסק מרן הקדוש בשו״ע [יו״ד סימן ע״ר] וז״ל: ׳מצוות עשה לכתוב ספר תורה משלו׳ וכוי. ובסעיף ה׳ כתב וז״ל: ׳האידנא מצוה לכתוב חומשי תורה ומשנה וגמרא ופירושיהן׳ וכו׳ והרב ״באר היטב״ כתב וז״ל: ׳כתב הדרישה שעכשיו אין מצוות עשה לכתוב ספר תורה, דדווקא בימיהם היה אסור להם לכתוב דפין אלה בגלילה והיו צריכים לכתוב ספר תורה כדי ללמוד ממנו, אבל בזמננו שהותר לנו לכתוב ספרים כל אחד בפני עצמו למה לנו ללמוד מספר תורה, על כן אין לנו לכתוב אלא שאר ספרים ללמוד מהם׳ וכו׳ עיין שם בדברי קודשו. הרי שבפירושא איתמר, שמצוות עשה של זמננו – לסברת הרב הדרישה – אינו בספר תורה, אלא בפירושי התורה וכאמור, והנה יש חולקין בזה, דס״ל דגם האידנא בזמננו זה איכא מצוות עשה בספר תורה ממש, וכמ״ש הרב ״טורי זהב״, עכ״ז לכולהו רבנן איכא מצווה האידנא בכתיבת חומשי תורה ופירושיהן, וכמו שפסק מרן בעצמו כאמור.

ובבא דבתרא אעשה לו מטעמים, דכלילי בחד טעמא להגדיל כוח כתיבת הספרים השייכים לנו ולבנינו ללמוד בהם בימים האלה ובזמן הזה יותר מעשיית ספר תורה, ובפרט הדפסת הספרים שמצוותם כי רבה היא. מטעם כי העושה ספר תורה הרי הוא מיוחד לבדו ואין שני לו במעמדו, אכן ספרי הדפוס רבים הם מאלף ורבבה, וברבות הטובה רבו אוכליה, וכשרון לבעליה, הם התלמידי חכמים המחברים הספרים והמחזיקים בידם להדפיסם. להגדיל התורה ולהרבות אורה, ובכלל הדבר שהספר תורה דקדוש, אין לומדים בו אלא כפעם בפעם, איזה שיעור קטן שהוא עשרה פסוקים בשני וחמישי, וכל הפרשה ביום השבת קודש בשחרית, וגם לעת מנחת שבת אינו אלא עשרה פסוקים ביום שני וחמישי, אכן ספרי הדפוס הרי הם מונחים בבתי מדרשות, וכל מי שרוצה ללמוד בהם לומד אפילו כל הימים והלילות.

ובכלל הדבר שספר תורה שנמצאו בו שלוש טעויות אינו ראוי ללמוד בו, וצריך להיגנז כמ״ש מרן הקדוש בהלכות ספר תורה, וכל זמן שלא תיקנו אין לברך עליו עד שיתוקן, מה שאין כן בספרי הדפוס. ובכלל ג״כ שהספר תורה בקרב שנים מועטים בטלה זהוריתו שנעשה בלוי, ואין ניכר מראיתו, ולפעמים מטשטשים אותיותיו ורוב תיבותיו, לא כן ספרי הדפוס מחמת ריבויים הגם שנקרע מהם מה שנקרע, לפום ריבויים, שרבים המה, מאריכים ימים ושנים.״

ארבעה נימוקים מעלה יכי״ן בהעדיפו השקעת כספי תרומות להדפסת ספר על פני כתיבת ספר תורה.

א)על פי ההלכה [דעת הדרישה שמצוות עשה כיום היא לכתוב = להדפיס ספרי קודש ולא ספר תורה].

ב)הספרים המודפסים תפוצתם רבה ביחס לספר תורה שנכתב בכתב יד.

ג)מספר הלומדים בספרים המודפסים גדול ביחס הלומדים מספר תורה.

ד) אורך חייהם של הספרים המודפסים גדול לאין שיעור מאורך חייו של ספר תורה שנכתב בכתב יד.

בנימוקים אלה פנה יכי״ן אל נדיבי עירו – מוגאדור – ואלה אכן השתכנעו:

״כשדברתי להם כל האמור ענו ואמרו: טוב הדבר אשר דברת לעשות, ואנחנו נחלץ חושים עד אשר יצא הדבר לאורה בשמחה במהרה, ונזיל כספנו וממונינו לעשות רצון מלכינו  והוא וברכנו וירחם עלינו…״.

בנוסף לנימוקים שהעלה יכי״ן בהעדיפו השקעת כספי נדיבים בהדפסת ספרי קודש על כתיבת ספרי תורה, נראה לי שאף כאן יש גישה חינוכית של מחנך, ששם לו למטרה הפצת תורה, ריבוי לומדים, זאת ניתן לעשות במתן אפשרות לכל הרוצה ללמוד יבוא וילמד, נגישות וזמינות של ספרי לימוד הם אמצעי לכך.

ד. המניעים את יכי״ן לחיבור כתביו והפצתם – הם מניעים חינוכיים:

מה שהניע את יכי״ן לחיבור ספריו אלה הם מניעים חינוכיים, כפי שהוא מעיד על עצמו. וכך הוא כותב:

״ …ואם תאמר אם כן מי הכניסך לזאת הפעולה לבקש גדולה להדפיס הספרים, להיות ריחך הטוב נודף בכל הערים, ולהתכבד אצל הגיבורים? על זאת אני משיב תשובה נכונה מכל צד ומכל פינה, באמת ובאמונה כי בשמים עדי ועדות ה׳ נאמנה כי תמיד על הרוב מכיר ערכי ומחשב דרכי. אלא שראה ראיתי וחזון הרבתי כי איש אשר הוא מלא עוונות חטאת וזדונות אשר לא יוכלו להימנות, מה יהיה תקנתו לתקן רוחו ונשמתו אשר כמעט נשחתו, ואם לא יתקן עצמו בחיים חייתו מרה תהא באחריתו כפי רשעתו], אם לא על ידי לימוד התורה וחידושיה אשר מחדשים הת״ח בכל יום חדשים לבקרים. וכמ״ש פשט הכתוב: ׳בחסד ואמת יכופר עון, הרי מבואר שעל ידי מצוות גמילות חסדים ולימוד התורה מתכפרים העוונות והפשעים. והדבר מבואר בספר הנורא ״שבט מוסר״ [פרק כא׳]: ׳הנה לתקן כל העבירות, אם תלמיד חכם הוא ישתדל להרבות חידושים בלימודו ועל ידם נבנים העולמות ושמים חדשים, כדאיתא בזוהר הקדוש, ונמצא בונה החורבות אשר החריב בעוונותיו, והרי מתקן כל מה שקלקל… ״

דהיינו המניע הראשון לכתיבה הוא תיקון עצמי, הכתיבה מעמיקה את התובנה וההתבוננות הפנימית והתוצאה תיקון מידות אישיות. מניע נוסף לכתיבה מעלה יכי״ן וזו לשונו:

״אי לזאת צריך אני יוסף להוסיף טעם אחר, כי ידוע מאמר התנא הקדוש ׳המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו׳ וכגון דא כל לגבי דידי לא שייך לעשותה בעצם הדבר אלא על ידי הדפסת הספרים המלוקטים מדברי מוסר ויראת שמים, בעדי עדיים, שעל ידי ההדפסה יתרבו ספרים הרבה וברבות הטובה רבו אוכליה, כי על ידי ריבוי הספרים בכל הערים, אז יהיו לאות מזכרת, והיא מעוררת וקדושה גוברת, והיה לכם למשמרת לתקן כל אחד מעשיו הרעים, מקטנם ועד גדולם, והנה שולם שלמא דגופא ושלמא דרוחא, והיתה הרוחה וששון ושמחה, ואם הבנים שמחה, ונסו יגון ואנחה, ועמנו הסליחה, וכבר קיימא לן ׳פתחו לי פתח קטן ואני אפתח לכם כפתחו של אולם׳ … על כן אזרתי כגבר חלצי בס״ד לקיים מצוות ההדפסה אולי אהיה מן הזוכים ומזכים ומייגע עצמי וסובל ואם אין כולו מקצתו ביראתו ושומרי בריתו״.

הנה אם כן, המניע השני אותו מעלה יכי״ן לכתיבתו הוא תיקון הכלל, לשון אחר, מניע חינוכי. על מנת לחנך יש להפיץ את התורה לרבים האמצעי לכך הוא כתיבה. הכתיבה מתקנת את הכותב ואת הקורא – קוראים, לומדים. ובלשונו של יכי״ן:

״הן עתה באתי להודיע ולהיוודע שכל כוונתי בקונטרס זה אשר קראתי בשם ״אות ברית קודש״ … אינו אלא לכבוד שמים… כדי לתקן את עצמנו אנחנו וזרענו וזרע זרענו וכל בני עמנו קהל עדתנו,

לקדש נפשנו, ורוחנו, ונשמותינו, בקשר של קיימא, והיינו טעמא אשר יגעתי וטרחתי וליקטתי מדברי רבותינו הקדושים אנשי שם כמה עניינים טובים המעלים ארוכה, ארוכת בת עמי, מי יעמוד מי תשובה מאהבה, טובה ורחבה…״ (שם).

"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע:א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב עקרונות אחדים ממשנתו החינוכית של רבי יוסף כנאפו- מטרת הדפסת ספרים – חינוכית עמ' 65

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

מאי 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר