Le mariage traditionnel chez les Juifs Marocains-Issachar Ben-Ami
- Dans le Sous. A Taroudant:, dès que le mariage est consommé, le marié quitte sa chambre et revient à ses amis qui l’attendent. Les femmes entrent en poussant des zgarit. Jeudi est le “nhar sboh” avec la remise des cadeaux. Toutes les femmes qui viennent voir la mariée, prennent le linge tâché et s’enduisent les yeux. La mère de la mariée gardera ce linge jusqu’au jour où sa fille enfantera son premier enfant.
Samedi après-midi donne lieu à un l’ab jusque tard dans la nuit.
- Mercredi, “nhar sab’ iyyâm”[“Le jour des sept jours”. A Iligh, ce jour-là est le “nhar lehruz” (le jour de la sortie).], le marié, accompagné des islan, va au marché acheter un panier, qu’il remplit d’oeufs, ainsi qu’un mouton, qu’il offre à ses beaux-parents. Quand il arrive chez lui, les islan prennent les oeufs et les jettent contre le marié; c’est un bon Pendant ce temps, la mariée est conduite au bain; elle se rend ensuite chez ses parents. A son arrivée, elle doit piétiner une bourse pleine d’argent que son père a déposée par terre. [Le sens donné: que la jeune femme vive chez son mari dans la même aisance qu’elle a connue chez ses parents.] Toujours à l’entrée de la maison, elle doit assister à l’abattage d’une bête et voir comment le sang jaillit. En quittant ses parents, ils lui offrent deux paniers avec des poulets et de la viande de mouton.
- Le sens de cette coutume, donné par les habitants de Taroudant, est que la fille doit voir le sang afin de surmonter sa peur. Sommes-nous en présence d’un vestige d’un rite destiné à compléter l’éducation de la mariée, en vue des responsabilités futures du mariage?
A Tiznit, après la défloration, le marié entrouvre la porte et jette la culotte de la mariée, qui est aussitôt ramassée par les femmes. Elles la mettent au bout d’un bâton et vont faire le tour des maisons, en réveillant les gens.
- K., instituteur à Tiznit en 1940, m’a raconté qu’il a été un jour réveillé à deux heures du matin, en sursaut, par des cris et des coups à sa fenêtre. En ouvrant, il vit une culotte tâchée sur le bout d’un bâton. Les femmes lui crièrent : “la mariée a mis le henné”.
Chez les Oulad-Barhi, on danse à la maison toute la nuit avec le linge maculé. Samedi, après la prière, on habille le père de la mariée et celui du marié de vieux habits, à la grande joie des assistants. Mercredi, “jour du retour”, le marié va au marché. 11 s’approche d’un marchand et, sans mot dire, il prend un couscoussier. Il y met. du henné, des noix, des dattes et autres fruits. A son arrivée, il les offre à sa femme avec un habit et un bijou. Après le bain de la mariée, un repas avec la lecture des “sept bénédictions” clôturera les cérémonies du mariage.
Les histoires concernant le salissage du linge avec le sang d’une poule sont ici plus courantes que dans d’autres lieux. Les Juifs soussis sont, par ailleurs, réputés par leur magie.
L’importance du sang virginal est aussi capitale chez les Musulmans, qui connaissent la pratique de la poule égorgée. Voir Westermarck, Ceremonies, p. 229, et G. Mouette, op. cit., p. 398. La médecine populaire musulmane montre beaucoup de recettes afin de rendre à une jeune fille déflorée avant ses noces l’apparence de la virginité.. Il existe au Maroc, selon l’information que m’a transmise une infirmière, qui a travaillé longtemps dans ce pays, des cliniques privées qui font un greffage aux jeunes filles non vierges, qui permet, au moment du coit, de faire couler du sang.
Auparavant, un des amis du marié va chez le marchand et lui paye le couscoussier. Il l’avertit que quand quelqu’un viendra prendre l'objet, il ne devra rien dire.
Le mariage traditionnel chez les Juifs Marocains-Issachar Ben-Ami-page 84
יהדות מרוקו- פרקים בחקר תרבותם-יששכר בן עמי-1975 –נגנים ולהקות אצל יהודי מרוקו- סיום המאמר
הפעילות החברתית.
עד לחדירת ההשפעה האירופית החזקה בראשית המאה הנוכחית, חיה החברה היהודית כחברה דתית סגורה. חברה זו היתה בעלת מבנה ושאיפות הדומות מאוד לקהילות היהודים במזרח אירופה לפני האמנסיפציה. כל אורחות חייה של חברה זו היו קבועים ועומדים. כל התופעות החברתיות כגון לידה, בר־מצוה וחתונה נתפסו לפי תפיסה מיוחדת והיו ממוסדות והתנהלו לפי מנהגים וטכסים קבועים. היהודי חי בדרך כלל את חייו האפורים כשהוא נתון לדיכוי הסביבה, ולכן שמחות כגון ברית מילה או בר־מצוה נתנו לו הזדמנות להתפרק. שמחות אלה היוו למעשה מסגרת יחידה למפגשים חברתיים. השיא בשמחות אלו היה ללא ספק החתונה. תפקיד לא מבוטל בשמחה זו היה לנגנים. החתונה נמשכה כמה שבועות ומשכה אליה הרבה אורחים, גם לא קרואים. בעלי השמחה היו לפעמים משלמים מראש תשלום ללהקה, אבל עיקר ההכנסות באו להם מתרומות שהוענקו על ידי האורחים.
הופעתם הראשונה של הנגנים היתד, ב״שבת אל בדיאן". באותו מוצאי־שבת היו הארוסים זוכים ל״חינה״. אחד מהנגנים, בדרך כלל בעל הטאר, היה שם על ראשו מגש ובו החינה והיה מנגן ורוקד והאנשים היו באים, ומניחים את תרומתם, היא ה״גראמה״, במגש. הנגנים הופיעו בדרך כלל ערב ערב הן בבית החתן והן בבית הכלה. ביום החתונה עצמה היו במקום כל היום והרבו לנגן. הנגנים היו לרוב גם זמרים והם שרו במקהלה. הרבה אנשים הצטופפו כדי לשמוע ואחרים עמדו בחוץ. הנגנים לא חסכו בנגינתם וקולם נשמע מרחוק.
למחרת החתונה הופיע שוב בעל הטאר. על מגש היה מונח סדין ובו הוכחת בתוליה של הכלה. בעל הטאר היה שם את המגש על ראשו ורוקד ומנגן, וכל הנוכחים הניחו כסף במגש. להדאן אזולאי ממרקש ולחביב בוגסיס יצאו מוניטין כרקדנים בטקסים אלה. במשך כל בוקר זה היו נגנים מנעימים בנגינותיהם לנוכחים ולאורחים הבאים. שבוע אחרי החתונה, במוגאדור למשל, התקיים מה שנקרא ״יום הדג״. ביום זה יוצא הזוג הצעיר בליווי אורחים לשדות. הנגנים היו מנגנים לאורך כל הדרך, עד חזרת הזוג הביתה.
ערבים מוסיקליים לפני ואחרי החתונה היו נמשכים עד אור הבוקר.
הנגנים לא היו רק מנעימים בנגינותיהם.
היה להם גם תפקיד של בדרנים. הם נהגו לספר בדיחות וסיפורים קצרים ששעשעו את הקהל. לסיפורים אלה נודעה חיבה רבה. לא התוכן היה חשוב כי אם המשחק והתנועה. הם נלקחו מן ההווי המקומי ומתוך היחסים עם הסביבה. כמה מהם לא הצטיינו בעדינות יתירה. אביא בזה דוגמה אחת מסיפוריו של הנגן יעקב אוחיון:
יהודי, מתקן מזרונים, נקרא אצל הקאדי (מושל) בשביל לעשות לו כמה מזרונים. אנשי הבית אכלו ושתו ומתקן המזרונים לא קיבל אוכל והתעצב. אחרי זה ניגש אליו הקאדי ושאל אותו אם יש לו איזו משאלה. ענה לו היהודי: יש לי. אמר לו: מה ? ענה לו: הנה, יהודי עובד אצל הקאדי ובטנו ריקה. קרא הקאדי לשפחה, סטר לה וקילל אותה: איך אתם משאירים את ה״מעלם״ ללא אוכל ? אמר לו היהודי: לו לא שאלת אותי הייתי נשאר רעב וכשהייתי יוצא, הייתי אומר שה׳ יחריב את הבית הזה, (בינתיים הוא כבר קילל). הייתי בבית הקאדי מבוקר עד ערב ולא קיבלתי אוכל והייתי כמו עובד היורד לבאר מקבל כספי ושם בחיקו. אם הוא מת (תוך כדי עבודה), מת, ולא, כספו נשאר לו. שילם הקאדי בעין יפה והוא יצא.
הלהקות לא הצטמצמו בהופעות רק בתחום עירן. הנגנים הוזמנו לערים אחרות והתנועה היתה די ערה. את הנגנים היו מקבלים די יפה. נוסף לבעלי הבתים שהיו מכבדים אותם בזמן שהותם, קיבלו גם ישר מן הטבחיות את הטוב והיפה ביותר שהיה להן. תמורת זאת השאירו הנגנים, בעזבם את בית השמחות, תרומה לטבחיות.
לנגנים אלה היתה אתיקה מקצועית מעולה, והם שמרו בקפדנות על כללים מסויימים. בחתונות ובשאר שמחות נהגו היהודים להרבות בשתיה. רק נגנים מדרגה שניה היו משתכרים או שותים הרבה. הנגן שהתחנך אצל אמן, היה מקבל תדריך מדויק כיצד להתנהג ואיך לשמור על כבוד המקצוע. למדו גם כיצד לשמור על הקול.
הנגנים ישבו על מטה הנקראת ״פראס מסלמני״ והניחו את ציודם בפינה אחת. לבשו בגדי חג. נגן לא היה יכול ללכת לבית שמחות אם לא התרחץ בחמאם ולא לבש בגד יפה ונקי. הנוהג היה שבהגיעם יצאו אנשי הבית כולל הטבחיות כדי לקבל אותם ב״זגארית״ ?!. מספרים על ראש הלהקה אלמליח שהוזמן פעם עם להקתו לנגן בחתונה ולא קיבלו אותם האנשים בזגארית. התרגז ולא רצה לנגן. באו ההורים ואף החתן, התחננו לפניו עד שנעתר.
לעומת הלהקות העירוניות ראוי לציין את הלהקות שפעלו בהרי אטלס ובעמקים. כאן למעשה אין הכלים המצויים בעיר אלא ה״טאר״ הברברי, ה״גמברי״ שהוא כלי הדומה לרבאב וכן החליל. פה שליטות בעיקר הנשים שהן השרות, רוקדות ומחוללות. מקומן בטקסי החתונה חשוב ביותר. נשים אלה פועלות הן כבודדות והן כקבוצה. יש טקסים בחתונה המחייבים רק הופעת יחיד. שבת השניה אחרי החתונה נקראת בכמה מקומות ״שבת סאבוקה״, ז.א. שבת הנדנדה. הכלה באותה שבת מתנדנדת והזמרת שרה לכבוד הכלה. ידועה גם בעיר דמות ה־ ״נוואחה״, דהיינו הבכיינית. זוהי בכיינית מקצועית המתארת את רגשות האלמנה או האב השכול. יש ספרות שלמה משירים אלדה מהם יפים מאוד.
להקות הנשים פועלות גם כקבוצות מאורגנות ומוזמנות תמיד לשמחות. למעשה גם משפחות עירוניות, שידן לא השיגה להזמין תזמורת עירונית, הזדקקה ללהקה כזו.
בטקס ה״ברזה״ ׳׳׳ מנעימות הגשים כל הלילה בשירתן ורוקדות. גם בטקס שחיטת הפר הנערך בדרך כלל יומים לפני החתונה, הן מנגנות ושרות. נשים אלה לא קיבלו בשום אופן שכר מבעלי השמחה אלא תרומות מאורחים.
הברזה- מובנו, ישיבה. לילה אחד לפני החתונה, בו חייבים האורחים להשאר עם החתנים עד אור הבוקר, כי חל איסור שינה באותו לילה.
באמיסמיז, עיירה קטנה לרגלי האטלס הגדול׳ מערבית למרקש- היתה להקה מעורבת משש נשים שהיכו בטאר ומששה גברים. הנשים מצד אחד והגברים מצד שני עמדו בשתי שורות אחת מול השניה. כשפותחים לשיר, יוצא רקדן אחד, מתחיל לרקוד ומניח את הטאר שלו על ראשה של אשה. זו האחרונה יוצאת איתו לרקוד. הם שרים ורוקדים עד סוף השיר. שוב יוצא רקדן אחר ומניח את הטאר שלו על ראש רקדנית אחרת וכד. מספרים בעיירה הזו על רקדן מפורסם בשם שלום אשטאח, לאמור הרקדן, שגם אחיו נודע כרקדן אמסללו.
משפחה שהצטיינה ברקדניה היתה זו של הזן באותו מקום, הנודעים שבהם שלום חזן, שלמה ואחיו מרדכי. אצל יהודי האטלס היתה מסורת של ריקוד, בנגוד ליהודי הערים שם רק הנשים נהגו להופיע בריקוד.
בנטיפה, עיירה בסביבת מרקש, נודעה להקה מקצועית שפעלה בסביבה. הרכבה היה: יצחק הרוש שניגן בגמברי, דוד אבוטבול — עוד, ויוסף קדוש — טאר.
הנגנים הופיעו כמובן לא רק בחתונה, ברית מילה וכד' אלא גם באירועים במסגרת יותר קטנה. עשירים היו נוהגים להזמין לכבוד אורח להקת נגנים.
בסיורו במרוקו ב־1889 נכנם פייר לוטי לביתו של יהודי עשיר במלאח שבמקנאס. הוא נעתר לבקשת בעל הבית ונשאר לארוחת צהרים ומיד הופיעו במקום ארבעה נגנים והנעימו בזמרתם ונגינתם.
ד. סיכום
במאמר זה ניתנה סקירה כוללת על הנגנים היהודים במרוקו, להקות נודעות וכן מקומם בחברה היהודית. אין מאמר זה מתימר למצות הכל, טרם נרשם ורוכז כל החומר הדוקומנטרי וההיסטורי הנחוץ לכך.
אך אין ספק כי בשטח הניגון, השירה והריקוד היתה קיימת מסורת עתיקה שנמשכה מאות בשנים. מתוך חומר זה מסתבר שהנשים בערים לקחו חלק פעיל בחתונה והופיעו בריקודים שונים. במרוצת הזמן התמעט חלקן של הנשים בהופעות אלו. אבל לא כן אצל תושבי האטלס. בתיאור מצוין של חתונה יהודית במרוקו של אלכסנדר דומה, יש פרטים רבים על ריקוד נשים יהודיות בערים. פרטים אלה חוזרים בתיאורים שונים של נוסעים רבים במאה התשע־עשרה וראשית המאה העשרים.
יהדות מרוקו- פרקים בחקר תרבותם-יששכר בן עמי-1975 –נגנים ולהקות אצל יהודי מרוקו- סיום המאמר