ארכיון יומי: 20 במאי 2020


נשים יוזמות בתחום המשפחה.אליעזר בשן

נשות-חיל-במרוקו

אישה שסירבה לעבור למקום אחר.

רבי יצחק אבן ואליד דן במעשה זה : "ראובן קידש אישה בעירו שדר בה ואחר שקידש אותה הלך לעיר אחרת לעשות מלאכתו שם. ואחר עבור כמה ימים שלחה האישה לאמר שיבוא לכנוס או לפטור. ויהי כמשיב לה שתבוא היא אצלו….ושם יישא אותה, והיא אינה רוצה לצאת מחוץ מעירה " החכם הצדיק אותה

כלומר על פי הדין אין הבעל רשאי להוציא את אשתו ממקום מגוריה או מן המקום שנישאו בו למקום אחר, אלא אם הוא הבטיח לה רמת חיים גבוהה יותר ( ש"ע ). אך לעתים סירבה אישה לעבור למקום אחר למרות הסיכוי להרוויח שם יותר.

רבי יוסף בירדוגו ממכנאס נשאל : "מי שאינו מרוויח במקומו ורוצה ללכת למקום אחר ואישתו מעכבת מפני התנאי שלא יוציאנה ממדינה זו למדינה אחרת מהו".

במצב דומה דן רבי רפאל אנקאווא בקשר לאברהם קורקוס מתושבי זטאט, שעבר לקזבלנקה ונשא שם אישה. בכתובה היה כתוב "הדירה על פיו ורצונו של החתן". אחרי הנישואין הוליכה האיש לזטאט ולאחר מכן עברו לקזבלנקה. אך הוא רוצה לשוב לזטאט ואילו האישה סירבה "ועיכבה על ידו"

רבי שאול אבן דנאן, שכיהן בתפקיד ראש בית הדין הגבוה ברבאט בין שהנים 1949 – 1964, דן שאישה שנולדה ונישאה במראכש. הבעל דרש מאשתו לצאת מהעיר, משום שלא מצא בה מחייתו ורצה לחזור לואראזאת, העיר שבה נולד. האישה סירבה, שכן מראכש הייתה עיר הולדתה, (ובכתובה כתוב במפורש, שלט יוציאנה מהעיר למקום אחר. החכם הצדיק את האישה וטען, שאם אינם יכולים להגיע לעמק השווה אין ברירה אלא להתגרש.

מקרה דומה נדון על ידי רבי משה ויזגאן בשנת תשכ"ב – 1962. הבעל רצה לעבור למקום אחר משום שבעירו לא מצא את פרנסתו. האישה סירבה ללכת עמו ונאחזת בתנאי הכתוב בכתובה, שלא יוציאנה מעירה למקום אחר אלא על פי רצונה. גם במקרה זה הצדיק החכם את האישה.

אישה שחפצה לגור במקום של תורה ולא לחזור לכפר.

רבי יעקב בירדוגו ממכנאס דן בסכסוך בין בני זוג שנשאו בכפר, ולאחר זמן הסכימו ביניהם לעבור לפאס. כעבור חמש שנות שהות רצה הבעל לחזור לכפר, שממנו באו ובעלי חוב מעכבין עליו וגם האישה אינה רוצה באומרה שעיר פאס הוא מקום יישוב ומקום תורה ומשפט, לא כן הכפר שאין בו כל זה….

וגם שאומרת שכל עצמו שרוצה לחזור למקומו לפי שנתן עיניו לישא אישה אחרת עליה שלא כדין, ולפי שבעיר פאס אינו יכול לישא אישה אחרת לפי שהוא מקום של תורה ומשפט. החכם הצדיק אותה.

נשים יוזמות גירושין.

אישה שרצתה להתגרש ולדרוג לפרנסת המשפחה.

רבי יעקב בירדוגו כתב על יוזמת אישה לגירושין. הרקע לבקשתה היה הרעב, שתקף בשנת שפר"ה – 1825 " ולא היה יכול הבעל לזון ולפרנס "את אשתו ולכן רבתה הצווחה ביניהם, והיא פנתה לדיין" שהייתה האישה רוצה להתגרש מהבעל הנזכר וללכת לשוט אחרי פרנסתה" .

במקרה אחר שנדון על ידי חכם זה סירבה האישה לקבל את הגט מבעלה.

חכם ממכנאס, בן המחצית הראשונה של המאה ה-19, דן באישה, שבעלה הרחיק ולא דאג לפרנסתה ולפרנסת ארבעת ילדיהם. האישה באה לפני החכם " קובלת ומתרעמת ותובעת להגבותה כתובה כדין האומר איני זן ומפרנס.

היו תקדימים לכך, שבעלים הפליגו למסחרם מעבר לים נהגו להשאיר גט זמן למקרה שלא יחזרו כעבור שלוש שנים, כדי לשחרר את נשותיהם מעגינות. אך היו נשים, שדאגו מיוזמתן שלא תישארנה עגונות. רבי יעקב אביחצירא דן במעשה מסוג זה :

"ראובן רצה להרחיק לנדוד למדינת הים להסתחר שם ואישתו אמרה לו שמא ישתקע שם ויניחנה עגונה שיכתוב לה גט זמן". המשך מסופר, שלא מצא מי שיכתוב את הגט ולכן כתב בעצמו הרשאה לשמעון, שאם לא יחזור עד זמן מסוים, שיכתוב לא גט ויגרשנה, וחתם בכתב ידו.

אולם האישה שהייתה זהירה, חששה שמא אין בכתב ידו לגרשה. חזר האיש והביא שני עדים שהעידו, שנתן רשות גמורה לשמעון לכתוב גט לאשתו. ואמנם, הזמן שקבעו עבר " ותבעה האישה לשמעון שיכתוב לה גט כמו שהרשהו ראובן. במקרה אחר יזמה אישה גירושין משום שרצתה להינשא לאדם אחר.

אישה שעמדה על זכותה שבתה תהיה אצלה.

אדם שגירש את אישתו, ורצה ללכת למדינה אחרת ולקחת את בתו עמו "ואשתו מעכבת באומרה בת אצל אמה לעולם".

אל אותו חכם הגיעה שאלה מרבאט "בעניין אישה שרוצה להסיע דירתה למקום אחר ולהוליך שמה בתה או בנה שהוא פחות משש והאב מעכב". בשני המקרים פסק רבי יוסף בירדוגו לטובת האב.

אישה שלא הסכימה, שבניה יהיו אצל אשת בעלה.

לפי מקור משנת 1968 דרש הבעל מגרושתו, שבניו ובנותיו יעזבו עמו את מרוקו. האישה אמרה, שלא תתן אותם שכן אין היא רוצה שיהיו אצל אשת אביהם, שאינה אישה כשרה. רבי משה ויזגאן שדן בסכסוך זה, הבחין בין בנים גדולים לקטנים.

באשר לבן הגדול, בן ה-14, זכאי אביו לקחתו עמו שכן טוב לו להיות עם אביו ללמוד תורה. באשר לבן הקטן, בן החמש, מותר לאב לקחתו רק בתנאי שאשתו החדשה תקבל על עצמה לטפל בו ובכל צרכיו עד שיגדל. אך הבנות, טוב להן אצל אמן, והאב חייב לזון אותן כל זמן שהוא במרוקו, אפילו בעיר אחרת, ואם הלך לארץ אחרת – מוכרים את רכושו ( (ויזגאן משה)

אישה שמצאה עבודה לבעלה.

היו נשים חרוצות יותר מן הגברים. החכם הנ"ל כתב במרץ 1963 על אישה, שבעלה ישב בטל והיא מצאה לו עבודה שבה יוכל לפרנס אותה ואת בניה, ולא רצה לעבוד כלל.

סירובו נבע מהעובדה, שבעבודה זו צריך היה לחלל שבת, והוא מעולם לא עשה מלאכה בשבת. החכם הצדיק את הבעל וקבע , שרק אם ימצא עבודה, שאינה כרוכה בחילול שבת, יעבוד " ואז חייב הוא לעבוד ולהשכיר עצמו כפועל בשביל מזונות אשתו שכך כתב לה בכתובתה אנא אפלח וכו….

נשים שלא רצו לעלות לארץ ישראל בניגוד לרצון הבעלים.

נשים מסוימות גילו התנגדות לעלייה לארץ ישראל עם הבעל. אל יעב"ץ הגיעה שאלה ממכנאס באשר לראובן, שהיה נשוי, ובשטר הכתובה כתוב שנשבע, שלא יוציאנה ממדינה זו למדינה אחרת אלא אם זה יהיה רצונה. ולעת כזאת רוצה לעלות לארץ ישראל והיא אינה רוצה, והוא רוצה לתת לה גט.

בתשובה רבי ש"י אביטבול בשנת תקל"ט – 1779, נדון המעשה הבא : "בהיות שהרבי משה בן מסעוד אזולאי נדבה רוחו ותדבק נפשו וחשקה נשמתו לעלות ולאות הסתופף בבית ה' בחצרות אלקינו ורצה שתעלה גם אשתו עמו ותמאן בדברו לאמור שאין רצונה לעקור דירתה מאצל קרוביה".

מן ההמשך התברר, כפי שעולה מדברי בא כוחה, שנימוק נוסף לסירובה היה הסכנה שבדרכים. לדברי החכם אם הוא רוצה לעלות, שיפרע כתובתה ויפטור אותה בגט וילך לו לשלום. אלא שהבעל לא רצה לגרשה.

הוא רצה שתלך עמו " ואם היא לא רצתה לעלות תפסיד כתובתה". מן ההמשך התברר, שבאה האישה עצמה עם הבעל וטענה דאערומי קא מערים כדי להפסידה כתובתה ולארץ ישראל לא ילך " הבעל רצה למנוע ממנה את כתובתה בטענה, שעשתה גדידה ושריטה בבשרה על מת, מכאן, שאישה זו גילתה עמדה עצמאית בסירובה להיכנע לרצון בעלה.

הבעל איננו רשאי לכפות על אישתו לעלות עמו, אלא ממקום קרוב לארץ ישראל, אך לא ממרוקו – כך פסק רבי פתחיה בירדוגו. אם הדרכים בחזקת סכנה או קאין לא כדי הוצאות הדרך, כי איש עני הוא ניתן להתיר נדרו ( משה טולידאנו )

רבי יוסף בירדוגו דן באישה שסירבה לעלות לארץ ישראל כאשר בעלה רצה לעשות זאת וטענה, הבעל התחייב כלפיה שלא יוצאינה ממקום מגוריהם למדינה אחרת.

נשים יוזמות בתחום המשפחה.אליעזר בשן עמ' 24

 

עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן

העלייה מצפרו

ירידת עולים מארץ ישראל

הקשיים האובייקטיביים (מחסור בדירות, אבטלה) והאובייקטיביים (טענות על קיפוח ואפלייה), הביאו לירידה גדולה מהארץ בתקופת העלייה השלישית. מירידה זו לא נפקד מקומם של יוצאי ארצות המזרח וגם מעולים העיר צפרו.

בשנת תרפ"ג כותב שמעון חיים עובדיה לרבי יעקב מאיר בירושלים "…ויקוו כי בהגיעם למחוז חפצם ימצאו את ידם במסחור או בחרושת המעשה כאשר הסכינו פה בעיר מרוקו, אך לדאבון לבם, תקוותם זאת הייתה להם מפח נפש, כי מעת בואם בשערי ירושלים התעתדו לרגלם חתחתים ומכשולים רבים אשר חכו להם על ידי השער. המחסור וחרושת המעשה פנו להם עורף, מחיר הפראנקים (הנמוך) מצורף אל צוק העתים, רדפו אותם בלי חשק ויכלו את שארית כוחם, רבים הטו שכמם לסבול כובדי אבן ונטל החול ובכל זאת לא מצאו מנוח, ויאמרו נואש, עד כי לאחרונה המה ראו כי אין דרךמוציאם מן המבוכה הזאת, כי אם בשובם אל ארצם איש איש על מקום ולעומת שהלכו כן הם שבים יום יום בנפש מרה ויתמלטו בעור שיניהם באפס דמים כי הכסף אזל מכליהם, בתגרת יד מסילות הברזל וכל נושאי אדם בים וביבשה ונתקיים בהם מאמר אני מלאה הלכתי וכו…..

ואת תופעת הירידה יתאר, באותם ימים, מנהל לדכת העלייה בירושלים, זאב ליבוביץ:

"עדים היינו בימים האחרונים לתופעה מעציבה. 52 נפשות, עולים חדשים שבאו ממרוקו עזבו את הארץ. בהם 13 בעלי משפחות. בכאב לב עשו את הצעד הזה, אחרי שהסתובבו במשך של חודשים בלי עבודה….שיבתם של אלה, ומה שאפשר לחשוש שהם לא יהיו האחרונים, אם גם לא תהיה דיבת הארץ בפיהם תחליש את ההד שנשמע במקומות אלה מתחיית הארץ, תבטל האילוזיות ותפסיק לזמן, ואולי לא לזמן קצר, את ההגירה משם…מתנהלת כעת תעמולה בארצות הללו בשביל קרן היסוד וקרן הגאולה ואיזה רושם יעשה זה שישובו מספר של משפחות בידיעה שאין פה עבודה ?

באותם הימים שהם בשליחות בצפון אפריקה אברהם אלמליח, הוא המליץ ליהודים בעיר טריפולי לעלות לארץ וצירף להם מכתב המלצה. יהודים אלו עלו לארץ וחזרו לטריפולי לאחר כשבועים בעקבות פרשה זו, כותב אלמליח מכתב חריף להנהלת הציונות ובו הוא מספר כי היורדים עושים תעמולה נגד הארץ והוא מאמין לסיפוריהם ולטענותיהם על קיפוח. לטענת היודים משלמים לפועל ספרדי 3 שילינג ולאשכנזי 6 שילינג "כי הספרדי מסתפק בלחם ובצל והאשכנזי זקוק ללחם, בשר וספרים"

ספר העלייה השלישית מציין כי בתקופה זו ירדו מן הארץ כ-12 אחוז מן העולים. יצחק צבע סיפר כי בשנת 1923 הייתה ירידה גדולה מקרב העולים ממרוקו. הירדים היו בעיקר אלו אשר הגיעו בגל העלייה של שנת 1922. מבין הקבוצה שעלתה מצפרו בשנת תרפ"א עזבו את ארץ ישראל 3 משפחות בלבד…צבע מאיר, צבע שמואל, בן יעיש חיים. הרב יעקב סודרי הוסיף כי יורדים אלו קיבלו את עונשם מידי שמים-הם נפטרו בניכר ולא זכו לשוב לארץ ישראל.

עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן

ותהליך קליטתה בארץ ישראל

עבודה סמיניורית בהדרכת ירון צור

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 153 מנויים נוספים

מאי 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר