ארכיון יומי: 27 במאי 2020


אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה— תקנה להנקת התינוק אם התייתם מאמו

אליעזר בשן
פרופסור אליעזר בשן ז"ל

האם הלה חובת הנקה על גרושה?

היו זוגות שהתגרשו כשהאשה מעוברת. כך היה בצפרו בשנת תקנ״א (1791) (ש״י אביטבול, ׳אבני שי״ש׳, ח״א, סי׳ לד). השאלה היא האם הגרושה חייבת להניק את תינוקה ללא תשלום מהאב.

במסכת כתובות נט ע״ב שנינו: ״נתגרשה אינו כופה להניקו ואם היה מכירה״ [רש״י: שאינו רוצה לינוק מאחרת] ״נותן לה שכרה כופה ומניקתו מפני הסכנה״.

לפי הרמב״ם, הלכות אישות פרק כא, הלכה טז: ״האשה שנתגרשה אין כופין אותה להניק, אלא אם רצתה נותן לה [הבעל המגרש] שכרה ומניקתו״.

בשו״ע אהע״ז סי׳ פב, ס״ק ה, נאמר: האשה שנתגרשה אין כופין אותה להניק את בנה אלא אם רצתה נותן לה שכרה ומניקתו. ואם לא רצתה – נותנת לו את בנו והוא מטפל בו. במה דברים אמורים שלא הניקה אותו עד שהכירה, אבל אם הכירה [טור: ואינו רוצה להניק מאחרת] אפילו הוא סומא אין מפרישין אותו מפני סכנת הולד אלא כופין אותה ומניקתו עד כד חודש.

בס׳ ו: הגרושה אין לה מזונות אף על פי שהיא מניקה את בנה, אבל נותן לה יותר על שכרה דברים שהקטן צריך להם מכסות ומאכל ומשקה וסיכה וכיוצא בזה. צוטט על ידי ר׳ חיים משאש, ׳לקט הקמח׳, אהע״ז, דף קעד).

באלג׳יר תוקנה תקנה על תשלום דמי הנקה לגרושה

בין יב התקנות שתוקנו על ידי ר׳ שמעון בן צמח דוראן, ״אשר תקננו על ענייני הכתובות וקבלום עליהם יתר הקהילות״, נאמר בהקשר לגרושה, כי ״אם היא מניקה חייב לתת לה שכרה להניק״ (תשב״ץ, ח״ב, סי׳ רצב, תקון ב).

בפאס תוקנה תקנה באדר שנת שמ״ח (1588), בדבר תשלום מחצית דמי ההנקה למגורשת:

״אם המגורשת מניקה שום ולד יותן לה חצי ההנקה. מגורשת התובעת מבעלה מזונות בנה או בתה שממנו, אם רצה האב לא יתן לה דמים כי אם לחם ולפתן ממה שהוא אוכל וכל שכן המורדת״. התקנה התקבלה על ידי שבעה מחכמי פאס בהשתתפות הנגיד אברהם רותי (רפאל בירדוגו, ׳תורות אמת׳, דף פג ע״א).

גרושה אינה חייבת להניק אפילו בשכר. ר׳ שמואל מרצייאנו נשאל בקזבלנקה על אשה שהתגרשה מבעלה והיא מעוברת ממנו. ילדה בן ולא רצתה להניקו כלל, אפילו בשכר. התשובה שהיא רשאית לתתו לאביו ולא תניקהו (׳ויען שמואל׳, אהע״ז, סי׳ ד).

וכך אירע בג׳רבה לפי תשובה בשנת תרפ״ב (1922) (כלפון משה הכהן, ׳שואל ונשאל׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ לו, דף קכז ע״ב).

תשלום מלא לגרושה מניקה. ר׳ פתחיה בירדוגו ממכנאס כותב בעקבות הדין בשו״ע כי גרושה ״יען כי צר לו רוב הקטטות והמריבות מדי יום יום יש לו ליתן שכר ההנקה מושלם אם הכיר בה הולד״ (׳נופת צופים׳, אהע״ז, סי׳ פו).

יש לשלם דמי הנקה לפי מנהג המקום. אדם נשא אשה בצפרו וגירשה שם. לאחר שעבר לפאס, בית הדין המקומי בחר באם שתניק במקום מינקת, והטיל על האב לשלם לה אותו סכום שנדרש לשלם למניקה השכירה. האב ערער על גובה הסכום שהוטל עליו לשלם. ר׳ רפאל מאמאן מצפרו כתב לחכמי פאס, כי על פי התקנה מגיע לגרושה המניקה רק מחצית התשלום, וזאת עליו לשלם, כי יש לנהוג לפי המנהג של העיר בה נשאה (׳יד רמ״ה׳, אהע״ז, סי׳ א).

גרושה ילדה ואין בידי הבעל לשלם להנקה – נמצאה מינקת בחינם, אבל רצונה להניק דוחה את המינקת.

ר׳ ש״י אביטבול דן במעשה זה: יעקב בן סמחון גירש את אשתו במרחשון תקס״ח (סוף 1807) מחמת שיצא עליה שם רע בעדי כיעור שהעידו שנתייחדה בלילה עם בחור. ובעת קבלת הגט אמרה שהיא מעוברת כבר שלושה חודשים. בעלה אמר כי הוא איש עני ואין ביכולתו לשלם שכר הנקת העובר כשתלד. קרוביו מצאו מינקת שתניק את התינוק ללא תשלום.

החכם כותב שלא חייבוהו בשכר הנקה, אלא אם הכירה שיש סכנת הולד להפרישו ממנה. ציטט את הדין באהע״ז סי׳ פב, ס״ק ב: ״היא אומרת אני אניק והוא אינו רוצה – שומעין לה״. במקרה הזה כאשר מצא הבעל מינקת שתניק בחינם, והאם אומרת שהיא תניק – ידה על העליונה, והמניקה תידחה מפניה, אבל אין לחייבו לשלם על ההנקה (׳אבני שי״ש׳, ח״א, סי׳ פד. צוטט על ידי דוד צבאח, ׳שושנים לדוד/ דף קכג ע״א).

אם אין לבעל כסף לשלם לגרושתו דמי ההנקה, אזי כופים אותה להניק. לפי תשובה בעיר דבדו בשנת תרפ״ט (1929) היה המעשה הבא: ״אשה גרושה שנתגרשה מבעלה ובן יש לה ומניקתו, ובתוך זמן הנקתו תובעת לאביו לתת לה שכר הנקת בנה, ואם לאו – לא תניקהו. והאב אומר שאין לו במה ליתן שכר הנקתו כי עני הוא״.

מסקנת ר׳ שלמה אצבאן הכהן כי ״כופין אותה להניק את בנה וטעמא הוא [הנימוק הוא] משום סכנת הולד, שיהיה נשאר ברעב״. ובין כך היתה מקבלת רק מחצית דמי ההנקה.

הוא דחה את ההנחה שהקהל ישכור מינקת, כי לדבריו בעיר זו אין הקהל מטפל בענינים כאלה ״שהם משפחות מתגרות זה לזה״. כלומר, יש חילוקי דעות בין המשפחות בקהל. מסקנתו שיש לכפות את האשה להניק ״ומן השמים ירחמו עליה עד אשר יגדל בנה ואם תרצה להשליכו לשוק – אולי ירוחם״(׳לך שלמה׳, אהע״ז, סי׳ יג).

מעוברת גרושה הנשואה לאדם עני, נתנה את תינוקה לאשה שהתחייבה לטפל בו ללא תשלום.

הרב של קהילת זטאט היפנה שאלה זו לר׳ שלמה הכהן אצבאן בשנת ת״ש (1940) בעת שכיהן באזדידא:

אשה שנתגרשה מבעלה והיא מעוברת וימי לידתה קרבו, ובאה לפנינו בוכה ומבוכה כי היא צעירה לימים ועניה מרודה, ולא תוכל שאת לשבת בכבלי העיגון זמן היניקה, ורוצה איש אחד לישאנה. ואם תמתין זמן היניקה – לא ישאנה. והבעל שגירשה איש עני ואביון ואין בידו לתת אפילו רביע ההנקה. לכן היא אומרת שרוצה לתת הולד קודם שיכירנה לאשה עקרה והיא תטפל בו, וגם הבעל הסכים לוה.

תשובתו, כיון שנמצאת אשה המוכנה להניק בחינם, יתחייב הבעל לטפל בבנו, ולמוסרו הוא בעצמו ביד המינקת. ואם באיזה זמן לא תרצה, הוא יפייסנה לטפל בו, או למוסרו ביד אשה אחרת שתרצה לטפל בו. כיון שהאב הוא המתחייב לטפל בתינוק, יכולה היא להינשא (׳מעלות לשלמה׳, אהע״ז, סי׳ לח).

המנהג בצפרו לגבי גרושה, כפי שנרשם על ידי הרב דוד עובדיה: אין כופין אותה להניק את בנה, אלא אם רצתה נותן לה שכרה ומניקה. ואם לא רצתה נותנת לו בנו והוא יטפל בה. ודוקא שלא הניקתו עד שהכירה. אבל אם הכירה אפילו הוא סומא – כופין אותה עד כד חודש והוא נותן לה שכר הנקה… ומנהגינו בגרושה שכתובתה כפי התקנה [של המגורשים] אין לה אלא חצי ההנקה (׳נהגו העם׳, עמ׳ תכב).

המנהג במכנאס: אם כבר הניקה – חייבת הגרושה להניקו תמורת שכר.

ר׳ שלמה בירדוגו כתב על מנהג עירו בקשר לאשה שילדה לאחר גירושה. אם רוצה שלא להניק את בנה הרשות בידה. ותיכף ללידה היא שולחתו [את התינוק] לאביו להשכיר [לשכור] לו מינקת, ומנהג זה מיוסד על פי הדין (אהע״ז, סי׳ יג, ס״ק יד). אלא שיש מנהג אחר שאם הניקתו תכף ללידה אף שעדיין לא הכירה, שוב לא תוכל לתתו לאביו אלא מחוייבת להניקו בשכר עד שיגמל.

בעל שגירש אשתו והיא מניקה או מעוברת ורוצה ללכת למקום אחר, והיא תובעת לתת לה שכר הנקה או להזמין לה ערב, חייב האב לתת שכר הנקה (׳אם למסורת׳, דף כט).

אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה— תקנה להנקת התינוק אם התייתם מאמו-עמ' 135

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן- החוזרים מהתאסלמות ליהדות וקרבנות של עלילות על התאסלמות- נער יהודי סירב להתאסלם למרות שאביו התאסלם

אליעזר בשן

– נער יהודי סירב להתאסלם למרות שאביו התאסלם

תעודות מארכיון משרד החוץ הבריטי בין התאריכים 4 באוגוסט עד 12 בו 1845 [תעודות מם' 9-6] דנות בפרשת הנסיון לשכנע נער יהודי להתאסלם, בה היו מעורבים היהודי יעקב צרויה יליד גיברלטר שכיהן כסוכן קונסולרי של בריטניה וצרפת ברבאט, גיוהן דרומונד האי קונסול בריטניה בטנגייר, ושר החוץ הבריטי הרוזן מאברדין [Aberdeen].

נתאר את מהלך ההתכתבות: ב-4 באוגוסט כתב יעקב צרויה לממונה עליו הקונסול הבריטי בטנגייר את הדברים הבאים: אתמול בשעה 4 אחה״צ פרץ לביתי נער כבן 14 בבקשה לאפשר לו להישאר בביתי. ובדמעות ביקש להעניק לו חסותה של בריטניה, דבר שהיה חיוני בשבילו, כדי לשחררו ממצוקה. נער זה הוא בנו של מאורי, שבעבר היה יהודי בשם עדי עמאר שנפטר לפני 17 ימים במקום זה, כשהוא משאיר שותף מוסלמי בשם חגי עבדאללה בנעני. ארבעה ימים לאחר פטירתו של עדי הנ״ל, נלקח הנער מאמו על ידי החג' הנ״ל, כשהוא מציג מסמך שבוצע על ידי נוטריונים המאשרים שעמאר הנ״ל השאיר את רכושו אצל נאמן, המקבל שליש מהרכוש והשאר לבנו. בתעודה זו הוא קיבל יפוי כוח לפי החוק האסלאמי לקחת את הנער תחת הסותו. וכן קיבל יפוי כוח לשנות את דתו של הנער, דבר שהוא סירב לעשות. הופעל עליו לחץ והוא חזר ואמר ששום כוח לא ישכנעו להתאסלם. כתוצאה מכך נשאר הנער בביתו של בנעני למשך 17 ימים, ובימים אלה נעשו מאמצים לאסלמו, אבל ללא תוצאות. לאחר מכן גילחו את ראשו בכוח, והלבישוהו בגדים של מוסלם. כאשר המושל ראה שמאמציהם לשוא, שוב עינו אותו והביאו את אמו להציע לה כיצד להתאסלם, ואם תסרב -תיענש. האשה המסכנה ענתה שהיא מוכנה לקבל כל ענישה, ובלבד שלא להציע לבנה שיציית להם. מיד הילקו אותה מאה מלקות ואסרוה בכבלים.

המושל הבטיח לה ממון ואמרו לה שלא יתכן שבנה ישאר יהודי. אחר כך העניקו לה מתנות יותר יקרות בפעם השנייה והשלישית, אבל הכל ללא תוצאות. היא הוענשה ביתר שאת. בעקבות זאת נשלחו אמש שלושה חיילים על ידי המושל לביתי ושאלו על סמך מה אני מחזיק את הנער בביתי. עניתי שאבקר היום את המושל ואדון אתו על הנושא. דבר שביצעתי הבוקר בשעה תשע. אמרתי לו שהנער היה בביתי. אבל בהיותי סוכן קונסולרי, אינני מוסמך לשחרר את הנער עד שאדווח לממונים עלי בטנגייר, ואקבל מהם תשובה. הוא ענה שהנער ישאר בביתי, וכי יכתוב לסולטאן על הנושא. הרשה נא לי לשאול אותך, האם תוכל לעשות משהו למען הנער, שהייתי רוצה שיעזוב את ביתי בחירות גמורה. יהיה זה מועיל לשמי בין התושבים, אם הנער יעזוב ושיבצע את שאיפתו באמצעות חסות בריטית וצרפתית. אני מבקש זאת כמעשה של חסד אם הדבר יתאפשר, ואעסיק את הנער בתור משרת שלי.

חתום יעקב צרויה (099/26?, תעודה מסי 6).

לאחר שבעה ימים [ב-11 באוגוסט] כתב גיוהן דרומונד האי לסיד בן עלי [כנראה וזיר], על הפרשה. ראשית הוא מתנצל על שמעיר תשומת לבו למקרה ביש שאירע לאחרונה ברבאט. הכותב מחניף לנמען ולסולטאן על חוש הצדק שמנחה אותם. המעשה שאדווח עליו מנוגד לרוח ממשלתך. וכי המקרה לא היה קורה, לו הצדדים היו מודרכים על ידי אותה רוח של צדק בה מצטינת ממשלתך.

דיוח לו את פרטי הנושא כפי שהוצג בפניו על ידי הסוכן הקונסולרי הבריטי ברבאט.

נער יהודי בן 14 ביקש מקלט בביתו של הסוכן הקונסולרי של בריטניה וצרפת ב-3 בחודש. הוא הציג עצמו כבנו של יהודי שהתאסלם בשם עדי עמאר שנפטר. אביו השאיר רכוש בעסק. לנאמנו מוסלמי בשם חגי עבדאללה בנעני הוריש שליש מרכושו, ואת השאר לבנו. בנעני לקחו מבית אביו, ואמר לו שהוא חייב להתאסלם.

הנער ענה שנולד יהודי ותמיד היה כזה וכי לא יוכל לשנות דתו. ואם הזכות לירושת אביו תלויה בהתאסלמותו, הוא יוותר על כך.

חג' עבדאללה לקחו לשלטונות שהצטרפו למסע השכנוע לשינוי דתו. וכאשר עמד על כך שהוא יהודי ותמיד היה כזה, הממשל החליט ליסר אותו, אבל ללא הצלחה. הוא נשלח שוב לבנעני שנעל אותו בביתו למשך תשעה ימים, ואילץ אותו ללבוש בגדי מוסלם, ולגלח את ראשו. לבסוף כאשר הממשל ראה שהנער עומד על דעתו להישאר יהודי, הוא עבר שוב שורת יסורים אכזריים. גם אמו נקראה, והתבקשה להציע לבנה לשנות את דתו, אבל היא סירבה לקבל את הוראות הממשל. היא קיבלה מיד מאה מלקות, והובלה בכבלים למאסר. האם ניסתה באמצעות מתנות למושל להשיג את שחרורו של בנה. אבל המושל לאחר שלקח את המתנות, המשיך בענישה ובעינויי האם, באשמה שבנה מסרב לשנות את דתו.

כאשר הנער חיפש מקלט בביתו של הסוכן הקונסולרי, שלח המושל שלושה חיילים לביתו ודרש ממנו להשיב מדוע החזיק את הנער בביתו, ותבע לשחרר אותו. הסוכן הלך למושל ואמר לו שהוא בשום פנים לא ישחרר את הנער לפני שידווח לממונים עליו -הקונסולים הכלליים של בריטניה וצרפת בטנגייר. בשיחה עם נציג צרפת על הנושא, עמד הכותב על כך שלא יעלה על דעתנו להורות לסוכן שלנו שיסגיר את הנער לשלטונות ברבאט, לאחר שאלה הראו את נחת זרועם כלפיו. ראינו לנכון שמחובתנו ליידע את הסולטאן באמצעותך. וכי חכמתו המפורסמת של הסולטאן וחוש הצדק שלו יגרמו להפסקת הפעולות של הממשל ברבאט, ויינתנו הוראות להגנת הנער ולשחרורו.

המכתב מסיים במשפט זה: אני משוכנע שהוד מעלתו יעריך את המניעים שלי ליידע את חצר המלכות, וכי יבין שמטרתי היא להשיג לנער המיוסר את הצדק שהוד מלכותו יהיה מוכן להעניק.

חתום גיוהן דרומונד האי (099/26? תעודה מסי 7).

תשובת דרומונד האי

דרומונד האי ענה באותו היום [11 באוגוסט 1845] ליעקב צרויה, בו אישר קבלת מכתבו מה-4 בחודש. הביע צערו על המקרה המצער ואי הנעימות הנגרמת לו, באשר הוא חייב לדווח על האירוע לחצר המלכות, דבר שעלול להיראות כהתערבות בחוק המוסלמי ודרכי הממשל. אם לשפוט לפי המידע שמסרת לי, אני משוכנע שהממשל ברבאט נהג שלא כשורה ביחסו האכזרי כלפי הנער היהודי, והדבר אינו תואם את רוח המתינות בה מצטינת ממשלה זו.

כבר תיאמתי עם נציג צרפת להשיג מהממשלה המאורית שתיתן הוראות לממשל המקומי ברבאט, למנוע הענשת הנער ביש המזל, ובאותו זמן אפנה לשר החוץ הבריטי לורד אברדין ואבקש הוראותיו.

עליך להמשיך ולהעניק מקלט לנער זה בביתך הקונסולרי עד שתשמע ממני, וליידע את הממשל אם יש צורך בכך, כי זו תגובתי לפנייתך. אבל הימנע נא מויכוחים עם הממשל בנוגע לפרטי הנושא. עליך לגלות נימוס ותקיפות. הענק לנער מקלט, אבל אל תפרסם את דעתך בקשר להתנהגות הממשל, או בדבר השאלה מה נכון או לא נכון לפי חוקי האסלאם, היהדות או הנצרות. עליך להיות זהיר לא להצטרף לאחיך היהודים, בנושא שעלול להיות מדווח עליו לסולטאן. אתה אזרח בריטי וסוכן קונסולרי בריטי ואינך יכול לנתק עצמך ממעמד זה. עליך גם לדווח לי פרטים על תאריכי הנישואין של הורי הנער, תאריך לידתו של הנער והתאסלמותו של האב. וכן האם הנער גר לאחרונה יחד עם אביו, וכי האם הראה הנער בעבר נטייה כלשהי להיות מוסלמי, וכן הסיבות להתאסלמות האב. נא להודיעני מדוע חגי עבדאללה בנעני הוא כה עיקש לאלץ את הנער שיתאסלם,

כאשר יש לנער את כל הזכות לרשת את רכוש אביו, והאם לשם כך עליו לשנות את דתו. מסור לי מידע זה ופרטים אחרים שעשויים להבהיר לי את המצב לאשורו(099/26? תעודה מסי 8).

המכתב האחרון שמצאנו בנושא זה הוא של דרומונד האי לשר החוץ הבריטי הרוזן מאברדין שנכתב ב-12 באוגוסט 1845.

הוא מודיע לשר כי נמצא במבוכה נוכח האירוע הבלתי נעים ברבאט, שפרטיו נמסרו לו על ידי הסוכן הקונסולרי שלו בנמל זה. מר יעקב צרויה מנע מהכותב לפעול בצורה חמורה מתוך העיקרון של אי התערבות בממשל המקומי בארץ זו, דבר שהכותב אימץ, בהתאם להשקפת הנמען, וההנחיות שלו.

לשם הכרת הענין, הכותב מעביר לנמען העתק ותרגום מכתב שנכתב אליו בספרדית על ידי מר יעקב צרויה, אזרח בריטי המכהן כסוכן קונסולרי של בריטניה וצרפת ברבאט.

מר צרויה העביר מכתב זהה למיופה הכוח של צרפת שאתו אני פועל בהבנה באשר לצעדים שיש לנקוט בהם בנושא זה. נציג צרפת עם הכותב פנו במכתב זהה לממשלה המאורית באמצעות קאיד, והעתק מכתבי יחד עם תשובתי למר צרויה מצורף בזה.

הכותב מאמין שהממשלה המאורית תבין את הכוונות שפעלו בנושא זה, וכי רק חוש הצדק וההומאניות מנחים אותנו, ואיננו מעונינים להיראות כמי שמתערבים במדיניות הפנים של ממשלה זו.

הכותב מקווה שהנמען יסכים לדרך התנהגותו. לצערי, הסיפור על מות קדושים של נערה יהודייה ילידת טנגייר לפני מספר שנים בתנאים דומים, הובילה אותי לתפישה מה עלולה להיות התוצאה של אירוע זה, לו היינו מסכימים להסגיר את הנער, ולולי היינו מגלים ענין בנושא. ולא האזננו לחמקמנות של החוק האסלאמי ולפנאטיות שלהם, שעלולה היתה להיות מוצגת על ידי הממשל של רבאט. ללא הבנה ברורה של הממשלה המאורית שנשלחו הוראות לממשל המקומי ברבאט להפסיק את הההתנכלות ליהודי הצעיר, לא הייתי מייפה את כוחו של הסוכן הבריטי לשלוח את הנער. אלא אם הוד מעלתו יהיה בדעה שעלי להימנע מכל התערבות בנושא (099/26? תעודה מסי 9).

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן החוזרים מהתאסלמות ליהדות וקרבנות של עלילות על התאסלמות- נער יהודי סירב להתאסלם למרות שאביו התאסלם עמ' קלט -139

 מחקרי אליעזר-אליעזר בשן- חיוב יהודים במרוקו לחלוץ נעליהם בצאתם מהמלאח ובעוברם ליד מסגד

מחקרי אליעזר

החמרה בשנות ה-70 של המאה ה-19

בשנות ה-70 של המאה ה-19 המצב הוחמר. בשנת 1873 יצאה פקודה על ידי הסולטאן מוחמד הרביעי, לקראת סוף כהונתו ( ספטמבר ) שגם בעלי תעודות חסות בערים סאפי, מראכש ומאזאגאן, חייבים לחלוץ נעליהם ברובע המוסלמי, ואסור להם ללבוש בגדים אירופים.

בשנים אלה הגיעו פליטים מוסלמים ויהודים מאלג'יריה למרוקו, למורת רוחם של השלטונות במרוקו. יהודי אלג'יריה קבלו אזרחות צרפתית בשנת 1870, והיו מהם שעברו למרוקו. אלה טענו שמכוח האזרחות לא חלות עליהם ההגבלות שמחייבות את יהודי מרוקו, והדבר גרם לחיכוכים עם השלטונות במרוקו.

ש

יהודי מאלג'יר בשם נסים בן חיים שבא למרוקו נאלץ לשאת את נעליו בידיו בצאתו מהמללאח. היה מקרה שיהודים שכנעו את אחיהם מאלג'יר שינהגו כמותם, ולא ינצלו את מעמדם. כל נאמר בתעודה מ-28 במרס 1877. בהקשר להשתדלותם של יהודי פאס לדחות את הגזירה בדבר הפקעת חלק משטח בית הקברות היהודי לצורכי הסולטאן שארמונו סמוך לשטח זה, הציע הוזיר הראשי עיסקה זו למנהיגי קהילת פאס :

אם הם ישפיעו על שלושה יהודים ילידי אלג'יריה אזרחי צרפת, לנהוג כמו אחיהם בפאס, ובצאתם מהמללאח יחלצו נעליהם, אזי כתמורה יוותר הסולטאן על רצונו להפקיע שטח מבית הקברות. ההצעה התקבלה, והיהודים האלג'יראים התייצבו בפני הוזיר כשהם יחפים. הוזיר חזר על הבטחתו בקשר לבית הקברות, אבל לאחר זמן התכחש לה.

 

בשנת 1880 כתב הוזיר הראשי לקונסול ארה"ב במרוקו פליקס מָתיוס [Mathews] שהיהודים הלבושים אירופית רשאים לנעול נעליהם ברחובות פאס. מתיוס העביר ידיעה זו לשופט שמואל מאיר איזקס נשיא ועד שליחי הקהילות היהודיות בארה"ב. American Board of Delegates

 

בספטמבר אותה שנה אירעה תקרית דיפלומטית על רקע זה : יוסף עמר מטנג'יר, בעל חסותה של איטליה, בא לפאס כדי למסור מכתב של שגריר איטליה במרוקו סקובָסו [Scovasso] לוזיר לענייני חוץ מוחמד ברגאש.

לאחר מכן נכנס יחד עם יהודי לאולם קבלות הפנים של הסולטאן כשנעליו לרגליו. הוזיר לענייני משפט שראה שני אנשים לבושים בלבוש יהודי, תבע שיחלצו נעליהם כמו יהודים אחרים. כשסירבו, קרא לקצין ופקד עליו לחלוץ נעליהם בכוח, ויוסף עמר קיבל מכה, הוא כתב לוזיר ומחה על ההתנהגות כלפיו.

הוזיר ענה לו שאם יחזור על מעשה זה ייענש. יוסף עמר מסר הצהרה על האירוע לשגריר איטליה והלה מחה בפני הוזיר לענייני חוץ על העלבון כלפי יהודי שמילא שליחות בשמו והוא בעל חסותו. התקרית הובאה לתשומת לבם של שאר הדיפלומטים בטנג'יר, ושגריר בריטניה הביע דעתו בדיווחו לשר החוץ הרוזן גרנוויל שממשלת מרוקו אינה מתייחסת בצורה ידידותית כלפי איטליה.

לאחר 1880 גם יהודים בעלי תעודות חסות נאלצו לחלוץ נעליהם בעיר המוסלמית. כך כתב ש' בן עוליל והדבר פורסם בדו"ח של כי"ח בשנת 1882. היה זה לאחר ועידת מדריד שבהחלטותיה היו מספר הגבלות לגבי קבלתן של תעודות החסות. השלטונות היו מודעים לעובדה שרבים ממחזיקי תעודות אלה אינם זכאים לכך.

יהודים בעלי חסות בפאס.

לפי דיווחים שפורסמו בשנים 1884-1885 חלה החמרה בנושא זה. בשנים עברו הורשו בעלי תעודות חסות ללכת בנעליים. השינוי שחל בעקבות המעשה דלקמן : מוסלמים מפאס שאלו את אחיו של הסולטאן מדוע הולכים בעלי תעודות חסות יהודים בנעליהם.

תשובתו הייתה שלהם הותר. אבל הוזיר הראשי הידוע בשנאתו ליהודים הורה, שכל יהודי ללא הבדל במעמדו שיעיז לא לחלוץ נעליו, רגליו ייכרתו. יהודי בעל תעודת חסות אמריקאית ושלושה אזרחי צרפת מאלג'יריה, יוסף המון, אברהם בן דוד ויוסף כהן, לא השלימו עם פקודה זו, ולא חלצו נעליהם, הותקפו על ידי חיילים שאיימו עליהם לפתוח באש אם לא יבצעו את ההוראה.

לאחר בירור, התבקש בעל החסות האמריקאית לסלוח לחיילים, והשלושה פנו לשגריר צרפת במרוקו. בפגישת השגריר עם הוזיר לענייני חוץ טען האחרון שחליצת נעליים היא ביטוי של כבוד בדומה להורדת הכובע על ידי אירופאים. לכן אם יהודים אלה רוצים לנעול נעליים, עליהם ללבוש בגדים אירופיים.

שגריר צרפת דחה זאת וטען שיהודים אלג'יראים הם אזרחי צרפת, ולא חלות עליהם כל הגבלות. הוזיר ביקש דחייה של שבועיים לשיקול נוסף, ולאחר מכן באו לבית השגריר בטנג'יר הוזיר הראשי, הוזיר לענייני חוץ, מלווים על ידי שני פקידי החצר, והתנצלו על העלבון כלפי אזרחי צרפת. הסולטאן חסן הראשון גינה במכתב את התנהגות פקידיו, וציוה על פיצוי כספי לנפגעים.

במקרים אחרים לא ניתן כל פיצוי ליהודים בעלי אזרחות זרה שנפגעו מהתביעה שיחלצו את נעליהם, יהיו יהודים שנפגעו פיזית. בעל חסותה של פורטוגל שלא ציית, כמעט נסקל למוות, ויהודי אחר שנהג כמוהו, הולקה בפקודתו של הוזיר.

ב-6 בספטמבר 1888 יצאו מ' בן נאיים ומ' טולידאנו, שני סוחרים נכבדים בפאס מהמללאח לחנויותיהם שבמדינה. הם הותקפו על ידי ההמון כי לא חלצו נעליהם. חייהם היו בסכנה וניצלו הודות להתערבותו של הסוכן הקונסולרי של צרפת, שהזהיר את התוקפים שעתידים להיענש. הם ענו שפועלים בפקודתו של הקאדי. המושל אסר כמה מהתוקפים, והם שוחררו לאחר זמן.

יהודי אזרח ברזיל נאסר בשנת 1893 ברבאט, בהאשמה שלא חלץ את נעליו. הוא שוחרר הודות להתערבותו של סגן הקונסול של פורטוגל שייצג את ברזיל. כפי שפורסם ב-14 בספטמבר 1900, התלונן המשנה לסולטאן בפני חכמי פאס על כך שיהודים בעלי חסות אינם מכבדים את הנוהג הישן של חליצת נעליים בעיר המוסלמית. נראה כי בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-19 הייתה החמרה כלפי בעלי תעודות החסות, בייחוד בעיר פאס.

לסיכום הנושא, לפי המקורות שסקרנו, המקיים תקופה של קרוב לארבע מאות שנה עד שנת 1912, ראשית החסות של צרפת על מרוקו, חויבו היהודים, בעיקר בערים הפנימיות במרוקו, לחלוץ נעליהם בעוברם מהמללאח למדינה. הצידוק להוראה זו היה כי בהגיעם לשם, עליהם לעבור ליד מקומות קדושים למוסלמים, וגם יהודים חייבים לכבדם. חליצת נעליים נחשבת על ידי המוסלמים כביטוי של כבוד. היהודים ראו בדבר השפלה שגרמה לסבל פיזי. אבל לא בכל מקום היה הדבר מיושם באופן רצוף. הביצוע היה תלוי בשרירותו של המושל המקומי, ומידת ההשפעה של החוגים הקנאים.  המצב הוחמר בשנות ה-70-80 של המאה ה-19. האגודות היהודיות בפריס ובלונדון ניסו לבטל את הגזירה באמצעות קשרים דיפלומטיים, ולא עלה בידם יפה, כי חרב חדה הייתה מוטל על צוארם של הסולטאנים ופחד הקנאים הדתיים לא סר מהם, והגזירה הורחבה גם לגבי אזרחים זרים בעלי תעודות חסות של מדינות אלה ש "תנאי עומר " לא חילם עליהם. החובה לחלוץ נעליים ליד מסגד ובמקומות הקדושים לאסלאם התקבלה בדרך כלל על ידי היהודים ביתר הבנה והשלמה.

 מחקרי אליעזר-אליעזר בשן- חיוב יהודים במרוקו לחלוץ נעליהם בצאתם מהמלאח ובעוברם ליד מסגד-עמ' 409

אל אלהים אשיר שירה-פיוט לשבועות-רבי דוד בן אהרן חסין

תהלה לדוד

35 – אל אלהים אשיר שירה

בשבחה של תורה. בפיוט שלוש מחרוזות. בכל מחרוזת חמישה טורים. שלושה טורים ראשונים בני שלוש צלעות, שתיים ארוכות והאמצעית קצרה. בטור הרביעי חמש צלעיות קצרות. הטור החמישי הוא טור קצר המסיים במילה ׳ספר׳.

חריזה: א/א/ב ג/ג/ב ד/ד/ב ה/ה/ה/ה/ה ו.

משקל: שמונה הברות בצלע א, שלוש הברות בצלע הקצרה ותשע הברות בצלע המסיימת.

כתובת: שירים נבחרים מיוסדים לחג השבועות למעלת תורתנו הקדושה ובהם על עשרת הדברים וזה יצא ראשונה נועם ׳יעלת חן העלמה נעימה׳. סימן: אני דוד חזק. [נ״י: פיוטים לחג השבועות לנשמת ולקדיש ולעשרת הדברות וזה יצא ראשונה…]

אֶל אֱלֹהִים אָשִׁיר שִׁירָה / וְזִמְרָה / כִּי לוֹ יֵאוֹת שֶׁבַח וְרִנָּה

נָתַן לָנוּ תּוֹרָה תַּמָּה / תְּמִימָה / אֶלֶף דּוֹרוֹת אֶצְלוֹ טְמוּנָה

יִקְרֶה הִיא מִפְּנִינִים / וְהוֹנִים / וּפִטְדַת כּוּשׁ לֹא יַעַרְכֶנָּה

בָּהּ אֲנַצֵּחַ יִצְרִי / וַאֲשַׂמֵּחַ יוֹצְרִי / אָשְׁרֵי שׁוֹמְרֵי / וְגַם נוֹצְרֵי / אֶת דִּבְרֵי

 הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר

 

דְּרוּשָׁה בְּשִׁבְעִים פְּנִים / נְכוֹנִים / פְּשַׁט רֶמֶז וְסוֹד וּדְרָשָׁה

וְכָלַל בָּהּ מִצְווֹת אֶל רָם / מִסְפָּרָם / שֵׁשׁ מֵאוֹת וְעֶשֶׂר וּשְׁלוֹשָׁה

דִּבְרוֹת שְׁתַּיִים הוֹרָה / אַל נוֹרָא / תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה

מְבוֹאָרִים מְפוֹרָשִׁים / בִּזְרָעִים מוֹעֵד וְנָשִׁים / טְהָרוֹת נִזְקֵי אֲנָשִׁים / קָדָשִׁים

הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר

 

חֲמוּדָה רַבַּת מַעֲלַת / תְּהִלָּת / יִקְרַת הִלַּת פְּאֵר וּגְדוּלָה

זִיוָהּ / הוֹדָהּ וַהֲדָרָהּ / וּפְאֵרָהּ / לְאָמְרוֹ דּוּמִיָּה תְּהִלָּהּ

קָדוֹשׁ תְּנָה חַיֵּי וּבְנֵי / וּמְזוֹנֵי / לָעוֹסְקִים בָּהּ יוֹמָם וְלַיְלָה

וַאֲנִי תְּפִלָּתִי / לְךָ אֱלֹהַּ יְשׁוּעָתִי / אַחַת מֵאִתְּךָ שָׁאַלְתִּי / בִּקַּשְׁתִּי

לְקַיֵּים אֶת דִּבְרֵי הַסֵּפֶר.

  1. 1. כי… ורנה: השבח והרינה מתאימים לו, והוא על דרך לשון התפילה: ׳כי לך נאה ה׳ אלהינו… שיר ושבחה הלל וזמרה…׳(תפילת ישתבח). 2. נתן לנו תורה: על-פי ברכת התורה: ׳… אשר… ונתן לנו את תורתו׳. תמה תמימה: על-פי ׳תורת ה׳ תמימה משיבת נפש׳(תה׳ יט, ח). אלף… טמונה: שהתורה קדמה לבריאת העולם והייתה גנוזה אצל הקב״ה תתקע״ד דורות קודם הבריאה וכ״ו דורות מאדם הראשון עד משה רבנו (שבת פה ע״ב). 3. יקרה היא מפנינים: על-פי מש׳ ג, טו. והונים: צורת ריבוי של הון מיוסד על לשון הכתוב ביח׳ כז, לג. (והשווה חזן, פרג׳י, עמ׳ 45). ופטדת… יערכנה: גם אבן טובה כאותה הפטדה הבאה מארץ כוש אף היא אינה שוה כלום כנגד התורה. והלשון על-פי איוב כח, יט. 4. בה אנצח יצרי: בעזרת התורה ולימודה יכול האדם לנצח את היצר הרע כמאמר הגמרא בקידושין ל ע״א. אשרי… נוצרי: מיזג הפייטן שני פסוקים: ׳אשרי שומרי משפט׳ (תה׳ קו, ג), ׳אשרי נוצרי עדותיו׳ (תה׳ קיט, ב) ומתוך הישענות על פסוקי המקרא העמיד הפייטן צורות נסמך שלא לפני סומך כצורת הריבוי בארמית הבבלית. 5. את… ספר: לשון הכתוב בדב׳ לא, כד. 6. דרושה: נדרשת, דורשים ומפרשים דבריה. בשבעים פנים: שכן שבעים פנים לתורה (במד״ר יג, טו) וכולם נכונים בדרכם. פשט… ודרשה: הן ארבע הבחינות לפירוש התורה וסימנם פרד״ס – פשט, רמז, דרש, סוד ומקור העניין הוא בזוהר, ויקרא קי (וראה: משנת הזוהר, עמ׳ שע). 7. מספרם: של המצוות. שש.. ושלשה: הן תרי״ג מצוות התורה (מכות כג ע״ב). 8. דברות… נורא: כדברי המדרש ׳ב דיבורים (מעשרת הדברים) שמעו ישראל מפי הקב״ה…׳ (שהש״ר א). תורה… מורשה: דב׳ לג, ד. 9. מבוארים מפורשים: דברי התורה שבכתב. בזרעים… קדשים: בשישה סדרי המשנה, בתורה שבעל-פה, שבלעדיה אין מובן להרבה מצוות הכתובות בתורה. 10. הלא… ספר: על-פי מל״א יא, מא, יד, טו, ועוד הרבה. 11. חמודה: כינוי לתורה, הקרויה ׳חמדה גנוזה׳(שבת פה ע״ב). רבת מעלות תהלות: רבת מעלות ותהלות. יקרת הלת: היקרה שבאורות. 12. זיוה הודה והדרה: על-פי לשון המדרש (בר״ר סח, ז) ׳בזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה׳. לאומרו דומיה תהילה: למי שבא לספר שבחה והודה של התורה ־ דומיה תהילה, כלומר יאה לשתוק שאין אדם יכול לאמר כל שבחה, והוא על-פי תה׳ סה, ב: ׳לך דומיה תהילה אלהים׳. 13. קדוש: כינוי לקב״ה, על-פי יש׳ נז, טו, ועוד. חיי ובני ומזוני: בנים, חיים ומזונות: אלה שלושה דברים התלויים במזלו של אדם (מו״ק כח, עא) ומבקשים מן ה׳ שיתנם לו. וכאן מתברכים בהם לומדי התורה. בה: בתורה. יומם ולילה: על-פי ׳והגית בו יומם ולילה׳(יהו׳ א, ח). 14. ואני תפלתי לך: תה׳ סט, יד, פונה אני אליך בתפילה. אחת… ביקשתי: על-פי תה׳ כז, ד: ׳אחת שאלתי מאת ה׳ אותה אבקש׳. 15. לקיים… הספר: כי תזכני לקיים את המצוות ואת דברי התורה. והוא על דרך אס׳ ט, כט.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מאי 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר