קורות היהודים בצפון אפריקה-נתן א.שוראקי-1975 – החיים הדתיים- מצב האשה
מצב האשה.
אם ארגונן של הקהילות היהודיות, בצורה הידוע לנו, ראשיתו נעוצה במאה החמש עשרה, הרי ראשיתם של בתי הדין הרבניים חופפים את ראשיתה של יהדות צפון אפריקה. נצחונו של האסלאם לא גרע מאומה מן האוטונומיה השיפוטית של הקהילות היהודיות : הללו מוגנות היו על ידי העקרון הקוראני : "אנשי האונגליון יישפטו על פי האונגליון". הכרה תחיקתית זו, שמעולם לא הייתה ברורה ומפורשת בארצות הנצרות עד לתקופת האמנציפציה, הייתה לה חשיבות ניכרת ובה התבטא כל יתרון מעמדו היהודי בארצות מוסלמיות לעומת אחיו יושבי אירופה הנוצרית.
לד'מי הייתה לפחות זכות לחיים, לרכוש ולחופש המצפון. בית הדין הרבני היה נותן תוקף והכשר לקיומה של מערכת סמכותית בלתי מוסלמית בתוך החברה התיאוקרטית של ממלכת המאמינים. חוץ מאשר באלג'יריה, לא הכניסה השתלטותה של צרפת בשטח זה אלא שינויים קלי ערך, בנוגע לפרטים של נוהל או בנוגע לארגון המנהלי של בתי דין הרבניים, שרבניהם קיבלו שכרם משלטון החסות. הנה כך אירגן הדהאהר מיום 22 במאי 1918 מחדש את הנוהל של בתי הדין הרבניים של האינסטנציה הראשונה והעמיד את מספרם על שבעה במרוקו, אף הקים בית דין רבני גבוה שעליו הוטל לגבש את השיפוט היהודי במרוקו.
זאת ועוד, דהאר, מתאריך 40 במאי 1940, יצר מערכת שיפוט בעלת אופי מיוחד לגמרי "בית דין השררה – שעליו ניטל ליישב את כל הפלוגתות הנוגעות במשפט השררה. דינים אלה מקורם בתנ"ך, המכיר בכך שהכּהונות הציבוריות העיקריות עוברות בירושה.
במגרב פירשו זאת לגבי כל המשרות הציבוריות שבידי הקהילה היהודית, שנחשבו עוברות בירושה, על תנאי שיהיה הבן מסוגל לשמש במשרה שהחזיק בה אביו. זכות השררה הייתה נחלתן של כמה משפחות ותיקות שבתחילה מועטות היו למדי. בהמשך הדברים, הואיל וזכות זו עברה לכל הצאצאים הזכרים, נתגלעו סכסוכים לרוב ולכן, בתחילת מלחמת העולם השנייה, ארגנה צרפת, בתורת מעצמת החסות של מרוקו, בית דין מיוחד, שעמו נמנים שלושה רבנים שאינם נהנים מזכות השררה, והטיל עליו ליישב את הפלוגתות, שנבעו מן הזכות העתיקה הזאת,. מקרב בעלי זכות זו היו הקהילות בוחרות את הדיינים, בפיקוחן של הרשויות הממלכתיות.
היקף סמכותו של השיפוט הרבני נקבע במרוקו בשני דאהרים, מיום 12 באוגוסט 1913 ו – 22 במאי 1918 ועל ידי החוזר, מיום 15 בפברואר 1938. ההלו הסמיכו את בתי הדין האלה לדון בכל המשפטים הנוגעים לנישואים, יחוס אבות, אימוץ, כוחם של אבות, תקפותן של צואות, ביצוע עזבונות, חלוקתן של ירושות, תרומות, מחלוקות בנוגע לנכסי הקודש, וניהולם של בתי הכנסת.
מובן שלא היו בתי דין האלה מוסמכים לדון אלא במשפטים שבין יהודים מרוקאים במרוקו, תוניסאים בתוניסיה, או אלג'יראים בדרומה של אלג'יריה. סמכויות שיפוט אלו, אם גם ששמרו על צביונן המיוחד של הקהילות היהודיות, יצרו גם הפליה ברורה לרעתן, שעוררה טינה עזה בלבם של יהודי המגרב, כל אימת שהיו חייבים להתייצב לפני בית דיו השרעי המוסלמי, שהיה הסמכות השיפוטית משעה שהיה מוסלמי צד בעניין.
בבית הדין הרבני של קזבלנקה, שהיה החשוב ביותר בכל המגרב כולו ובו בוררו כאלפיים משפטים בשנה, יכול היה אדם לקרוא פסוקים אלה מעל בית המשפט :
"למדו היטב דרשו משפט אַשרו חמוֹץ שפטו יתום ריבו אלמנה " וכן : " על שלושה דברים העולם עומד : על הדין ועל האמת ועל השלום שנאמר : אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. הוו זהירים בדין.המשפט הוא האמת, שלאמיתו נברא על ידי הקדוש ברוך הוא במעשה בראשית"
רוממותם של כללים אלה מבליטה עוד יותר את דלותם של בתי משפט אלה, שכל מצוקת המללאח ומחסוריו היו עוברים בהם כבתהלוכה. מי שהיה עוקב אחר ההמונים שהצטופפו שם בימי הדין רואה היה את המתרחש בבתי משפט אלה, שהיו שופטים יהודים על פי התורה, התלמוד והפוסקים הגדולים, ובהם בראש וראשונה ספריהם שח הרי"ף, הרמב"ם ויוסף קארו.
על קבצי הלכה נתווספו במגרב פסקיהם של רבנים, שפרסמו אלפי שאלות ותשובות, שרובן עדיין לא יצא לאור והן – הן אוצרה המיוחד של יהדות צפון אפריקה. באשר לבגרות ולאפוטרופסות נהגו, כמובן, על פי הכללים המסורתיים של התנ"ך והתלמוד. אולם אף שעל פי חומר הדין אשה מגיעה לפרקה בגיל שתיים עשרה וגבר בגיל שלוש עשרה, באו חכמי ספרד והעלו גיל זה לשמונה עשרה שנה. בהשפעת הדוגמה של צרפת פרסמו הרבנים הראשיים של מרוקו , בעת מועצתם השנתית השנייה בשנת 1948, תקנה שהעמידה את גיל הבגרות המשפטית על עשרים שנה לגברים ונשם כאחד, אף שהתירה לבית הדין הרבני להכיר בעצמאותו של קטין קודם לגיל הנדרש.
הרי זו דוגמה טיפוסית להשפעתם של זרמי ההיסטוריה הגדולים שנפגשו ביהדות המוגרבית. יכולים אנו להבחין באותן מגמות בתחום של דיני קידושים ונישואין.יפה תוארו טקסי הקידושים על ידי כמה משקיפים, ובהם גּלוון, תאג'ורי, ברינו ומלכה ובן עמי. הם תוארו בתמונות שצייר דה-לקרואה באלג'יר ובמרוקו. הקידושים הם טקס משפחתי פשוט, אף כי תופסים הם במקרה של הפרה. הואיל ובתחום זה היו הרבה מקרים מצערים של הפרת אמונים, נאלצו הרבנים המוגרבים להוציא דינים שהמשיכו במגמות, שהסתמנו החל מן המאה השבע עשרה ובהשפעת מוסר חקיקה המערבי, פרסמו ב – 10 וב – 11 ביולי 1947, תקנה שגזרה עונש על כל מעילה באמון בנידון זה.
אותה תקנה עצמה נתנה תוקף משפטי לדיני המקרא וההלכה לגבי האזור הצרפתי של מרוקו, לרבות טנג'יר, בעניין הבטחת נישואים שבא פיתוי לאחריה. בלא להכנס כאן בפרטי החידושים המשפטיים האלה, הרי עלינו להדגיש שלא באו אלא לטהר את הדין היהודי מן ההשפעות הערביות שקלט ולבדוק אותו לאור ההשפעות המערביות, שמשלו במגרב בכיפה בעשרות השנים האחרונות.
המגמה הייתה להגן על הצעירה ולערוב לזכויותיה : עם זאת, לא היו רבני המגרב להוטים לחפש אחר האבהות, הם לא הטילו את האחריות על המדיח אלא אם כן הודה בה הוא עצמו רשמית.
הוא הדין לגבי הנישואים. התפתחות המשפט הפרטי במגרב בעת האחרונה, נוטה הייתה לטעת בחקיקה המיושנת החדורה השפעות מוסלמיות ומזרחיות, עקרונות הקרובים יותר למחשבה המשפטית של המערב. מתוך התקנות החדשות שפרסמו הרשויות הרבניות העליונות יכולנו לעמוד על התפתחות המידות והדעות.
למשל, לפי דוגמת המוסלמים היו זיווגי קטינים גם שכיחים מאוד בחוגים יהודים. עוד לפני שנים אחדות בלבד היה זה מקרה שכיח למדי, שתסרב ילדה בת תשע ללכת לבית הספר…משום שהיא נשואה. התגובה החריפה עד מאוד מצד הקהילות היהודיות והעילית המשכילה הביאה לידי פסיקות חמורות של בתי הדין הרבניים במגמה לאסור מנהג זה ולקבוע את הגיל החוקי לנישואים בתקופת הבגרות המינית.
ועוד עלינו לומר כי עוד בשכבר הימים הנהיגו הרבנים הספרדים, מדאגה להגנת האינטרסים של האשה, משטר של שיתוף בני הזוג במקום הפרדת נכסים, שהייתה ממסורתו של המשפט העברי. היו אלה אותם רבנים קסטיליאנים, שניסו לשים סייג למנהג החוקי של הפוליגמיה, שהדין מכיר בו לגבי יהודי המזרח. אכן תקנות קסטיליה התירו לעשות את המונוגמיה אחד מתנאי הכתובה :
כל זמן שהייתה הכלה דנן וכל זמן שהתקיים הזיווג בין בני הזוג אסור לבעל שישא אשה אחרת. אם יעבור על איסור זה, יצטרך לשלם אז לכלה דנן את כל הסכומים שנרשמו בכתובה כנדוניה חוקית, ולתת מיד בידה גט כריתות, כדת וכדין,כדי שתהיה בת חורין להינשא בשנית.
כחברה מזרחית התירה היהדות המוגרבית, מאז ומתמיד, את הפוליגמיה. התנאי העקרוני היחיד שנדרש על מנת להתחתן שבנית, כשלא היה הדבר אסור על פי הכתובה הראשונה, היה שיוכיח הבעל כי יש לאל ידו לפרנס שתי נשים.
בכל זאת כאשר היה הדבר ביכולתם נאט בתי הדין הרבניים שלא להרשות זיווג שני אלא בשעה שהיה הזיווג הראשון חשוך בנים משך למעלה מעשר שנים. ואכן, בחוגים ברבריים וספרדיים כאחד נעלמה הפוליגמיה החוקית כמעט לגמרי מקהילות היהודים במגרב.
במקרים הנדירים בהם נתקלתי בה אגב מסעותי בצפון אפריקה הייתה הפוליגמיה חוקית זו פועלת במובן זה שהצמיחה פחות טרגדיות מבגידות משפחתיות במסגרת של מונוגמיה. מבחינתה של יהדות צפון אפריקה הייתה צרה החברתית האמיתית מצויה במקום אחר – בפוליגמיה הרצופה, שבחוגים ידועים נתאפשרה בגלל הנוהג של קלות יתירה בגירושים. דיני הגירושים, המקובלים בתנ"ך, כבכל מערכות המשפט במזרח, מפקירים למעשה את האשה לאדונה ובעליה ודנים אותה לגורל בלתי אנושי, תוך שהם מקריבים בראש וראשונה את הילדים, קרבנות חפים של הטרגדיות הכמוסות הללו.
בכמה שכונות מללאח ידענו על נשים שהרבו להנשא ולהתגרש עד שסובבו כמעט כל הגברים שבמקום. ירידה מוסרית זו, שנסתיימה בעוני, הייתה סיבה נוספת להסתאבותה של היהדות בארצות המוסלמיות. במגרב נוצלה התערבותו של הרב, שבלעדיה אין תוקף משפטי לפרידתם של בני הזוג, על מנת לנסות ולבלום מקרי הגירושים, שלבשו ממדים מדאיגים בשכבות העממיות יותר.
הזעזועים שחלו במבנה המזרחי של הקהילות היהודיות, עם התפרצותה הפתאומית של ההשפעה המערבית – והאמנציפציה של הגברים, שהייתה מהירה מזו של הנשים – החמירו לפעמים את המשבר המוסרי, ובכמה מקרים הרבו את מספר הגירושים על פי רצונו של הבעל בלבד.
בערים מסוימות, במיוחד בדרום, היה במרוצת השנה למעלה ממקרה אחד של גירושים כנגד כל שלושה זיווגים. לא היה זה דבר בלתי רגיל לפגוש בגברים שבימי חייהם התחתנו כדת וכדן למעלה מעשר פעמים. עיוותים אלה לא היו ידועים במעמד המשכיל יותר, שבו היו הנישואים מובטחים למשעה מפירוק והפוליגמיה נודעה מעולם. לפוליגמיה הרצופה הזאת נתלוותה, כמובן, פוליאנדריה רצופה : נשים, שגורשו כמה וכמה פעמים, נידונו בכך לגורל שממנו סבלו יותר ככל שהייתה האמנציפציה המוסרית שלהן ממשית. בשכבות המפותחות יותר, שבהן שוב לא היו מעשים אלה מקובלים, אלא שנשארו אפשריים מבחינה משפטית, היה איום הגירושים עלבון צורב לבנות הדור החדש.
הרבנים הראשיים של מרוקו, שמתוך חרדה למצב הזה נועדו לכינוס שלא מן המנין, במאי 1947, הודיעו על מכלול של צעדים שכוונו להפחית את מספר הגירושים ולבסס יותר את זכויות האשה הנשואה.
כדאי לנתח כאן את החקיקה הזאת, היוצאת מגדר הרגיל, שניסתה לשוות לחברה המזרחית איזה גוון המושפע מן הדוגמה הצרפתית. הרבנים הראשיים של מרוקו הסכימו כי אשה שויתרה על קצבת מזונות יכולה לחזור בה בתוך שלושה ימים. הם תיקנו שלעולם לא יוכרז גט בטרם יעברו שלושה חודשים מיום הפתיחה בהליכי הגירושים, הם שמו מכשולים ועיכובים בדרך להשגת הסכמתו של בית הדין, והם קבעו שאין לשלח אשה כנגד רצונה אלא לאחר שתופיע בעצמה לפני בית הדין בן שלושה דיינים שחובתם להזהר בדינם במידה שאין למעלה ממנה להאיר באופן גלוי פנים לאשה. כך הייתה רבנות מרוקו מנסה להמתיק דין שלא היה בכוחו לתקן את הקלקלות שבהן דיברנו למעלה, שכן עקרונית ראתה הגרושה הכרח לעצמה להשאיר את ילדה לבעל. רק הילדים שהייתה מיניקתם היו נשארים ברשותה עד מלאות להם שש שנים. אז היה האב רשאי לקחתם לו בלי שיוכל איש למנוע זאת ממנו.הנקל לשער איזה טרגדיות היו נולדות מכך. הגרושה הייתה מאבדת את ביתה, את ילדיה ואת בעלה. מהיותה עזובה ומבוזה, בלי שתוכל ללמוד מקצוע או לגלות יוזמה קלה שבקלות, לא נותר לה, בתוך מחסור גמור זה, אלא לחפש בעל אחר, שיוכל גם הוא לגרשה באותה קלות, ולהתחיל מחדש כל עוד ישתמר בה שריד עלומים כלשהו. לאחר מכן יהיה גורלה נואש עוד יותר.
מנהגים ברבריים אלה היו בבחינת סטיות שנבעו מן הניוון הכללי של כמה שכבות מדולדלות במיוחד. אין להוציא מסקנות כלליות על מצב האשה המזרחית מן העובדות שהודגשו כאן, ממש כמו שלא נהיה רשאים להוציא מסקנות כלליות על מצב האשה המערבית מתוך מחקר על הזנות בכּרכים הגדולים של אירופה.
בשכבות רחבות, שלא נוגעו בנגעים חברתיים אלה הייתה האשה המזרחית, מפוארת בעדייה ובמחלצותיה, שומרת על טהרת המשפחה ומחנכת את ילדיה, ונהנית הייתה מעדיפות טבעית כהשלמה למנת הזכויות שהעניק לה המשפט העתיק של המזרח המקראי.
גם בעניין הירושות ניכר היה האופי המזרחי של היהדות המוגרבית. עד ימנו יש הבדל עמוק בין מנהגי המגורשים , אלה מגורשי ספרד, שנהגו כמנהג קסטיליה, ובין התושבים, ילידי המגרב. ראוי לציין, שעד לכינונו של משטר החסות הצרפתי לא סבלה היהדות מכפילות זו במנהגים במה שנוגע להסדר ירושות : החיים היו סטטיים והייתה הפרדה ברורה למדי בין קהילות צפון אפריקה וחוף הים, שנהגו כמנהג המכונה "קסטיליאני", ובין הקהילות שבהרי לב הארץ והדרום, שאצלן שרד המנהג המקראי ההלכי המסורתי.
על פי משטר זה הייתה האלמנה מודרת הנאה למעשה מן הירושה ולא היה לה בה חלק ונחלה אלא במקרה יוצא מגדר הרגיל בו יחד לה בעלה חלק בעזבונו. בהעדר צוואה מכל וכל לא הייתה וכולה אלא לתבוע את הנדוניה שנקבעה בכתובה : אם ויתרה על נדוניתה, או אם לא קמה לתבוע אותה, היו יורשי המנוח חייבים במזונותיה, זכותה למזונות אלה לא הייתה פוקעת אלא אם נישאה מחדש.
בלי שנוצרך לנתח את החוק הרבני באשר לירושה, עלינו להדגיש, שעם בואם של היהודים הספרדים, שהביאו עמם את השפעת הציביליזציה הספרדית הגבוהה מן התקופה של ערב גירושם, הונהג בצפון אפריקה שיתוף נכסים אמיתי בין הבעל לאשתו. החל משנת 1947, ניסו הרבנים הראשיים של מרוקו למזג את מנהגי הקסטיליאנים וילידי המקום : הם עיבדו הצעת תקנה שלפיה דין האשה הנשארת בחיים כדין ילד בירושת בעלה. הויכוחים שעוררה תוכנית זו של רפורמה הבליטו את הניגודים בין החוגים המצדדים בשיווין זכויותיה הגמור של האשה על פי דוגמת המערב ובין החוקים ששמרו אמונים למסורות המזרח. בכל הקשור למעמד האישי של היהודי המוגרבי בלטו הסתירות בין המזרח למערב בכל חומרתן : למרות התנגדות החוגים המסורתיים היה הנוער המוגרבי, בין אם נשא עיניו, לצרפת ובין אם לישראל, נוטה להתרחק מעברו הקשור למזרח ולפלס לו דרך אל התקופה בה הוא חי.
קורות היהודים בצפון אפריקה-נתן א.שוראקי-1975 – החיים הדתיים- מצב האשה-עמ114
מורשת יהודי ספרד והמזרח-יששכר בן עמי – תשמ"ב-ציון וירושלים בשירת ספרד-נחמיה אלוני
ויש אף בקטעי שירים אלה המובאים כאן, כדי לחוש בחוש דברים של ממש, אשר שימשו השראה ומקרו למשורר הלאומי רבי יהודה הלוי, ובייחוד הקטע האחרון. אולם במאמר אחר, שהוקדש לשירי ציון בשירת רשה"נ, הושוו מובאות רבות בשיריהם, וההשוואות ההן מוכיחות עוד יותר את המשך השלשלת משירת רשה"נ בשירת רבי יהודה הלוי.
שירי ציון וירושלים של רמב"ע ( גראנדה 1055 – אסטילה בנאבארה, צפון ספרד 1135 ) רוכזו שירי הקדש, במחלקה מיוחדת על ידי המהדיר, אף כי רחוק כינוסו להיות מלא ושלם, ויובאו כאן רק בודדים ממחלקה זו והמחלקה הסמוכה לה, " באשמורת הלילה ", וגם הם " שירי גאולה "
1 – עַד אָן גֵּיא חִזָּיוֹן / מְעוֹן פְּרָאִים
שָׁמֵם וְדַרְכֵי צִיּוֹן / אֲבֵלוֹת
2 – יוֹנָה זְמִירָיִךְ / הַרְבִּי וְשִׁירָיךְ
לְקַבֵּץ פְּזוּרָיךְ / אֶל מִבְּצָרָיךְ
וְלִמְחוֹלַוֹת מַחְנַיִים / שְׁלוֹמִים תִּשְׁאָלוּ
יְרוּשָׁלַיִם / יִשְׁלָיוּ אוֹהֲבָיִךְ
3- בשיר " מִשְׁעָן עַמּוֹ וּמִבְטֶחָים " הוא מסיים :
קוּם כְּצֵאתָךְ מִמִּצְרַיִם / וְהַקִּימָה שִׁבְעָה רוֹעִים
וּמֹשֵׁל בִּירוּשָׁלַיִם / וּבְאֶרֶץ יְהוּדָה כֶּחָם
-4 בְשיר אַחֵר " לתיקון חצות " נמצאים הבתים האלה :
עָקוּר עֵץ חֶבְלוֹ / וּנְטַע אָהֳלוֹ / כִּי יֵשׁ עֵת לַעֲקוֹר / וְגַם עֵת לָטַעַת
יְפֵה נוֹף בְּחֶבֶל / נַחְלַת תֵּבֵל / בְּעֶבְרַת עַל נֶעְתָּם
מָתַי עֶלְיוֹן / תְּבָאֵר חֶזְיוֹן / הַקֵּץ אֲשֶׁר נִסְתַּם
וְנֶחְתַּם בְּטַבַּעַת
ריה״ל (תודילה, ע׳ 1075—־קהיר, 1141) היה בן דורו הצעיר של רמב״ע ואף בן טיפוחיו. אחרי שקיבל רמב״ע מידי ריה״ל אחד משיריו, והיה ריה״ל באותה שעה עלם צעיר, נתלהב לכשרונו הספרותי של העלם, והזמינו לבוא לביתו ולהתארח אצלו. נתפתחה ידידות בין שני המשוררים גדולי הדור, ולא פסקה כל ימי חייהם. זכה ריה״ל להיות אהוב כל בני דורו, וזכה ריה״ל לשמש כלי מחזיק ברכה של כל דורות המשוררים הספרדים שקדמו לו ולקחת את שכרם של כולם. כאברהם, העשירי אחרי נח, שלקה את שכר עשרת הדורות כולם. מאז החלה השפעת השירה הערבית על השירה העברית ועד הסתלקותו של ריה״ל לעולמו עברו מאתיים וחמישים שנים בערך, והרי זה כעשרה דורות. זכה ריה״ל להגיע לידי שלמות נפלאה בשירת ספרד, באמנותה, בקישוטי השירה, במוטיבים של השירה הספרדית, הרעיונות, הדימויים וההשאלות, וכל אלה מצאו את ביטוים השלם והנפלא בלשון העברית, אשר גובלה בידו כעיסה למצה שמורה בידיים אמונות ונאמנות. אף שירי ציון וירושלים הגיעו לשיא השלם והמלא בשירתו של ריה״ל.
היתה שירתו לשירה הקלאסית והשירה לאות ולמופת בשירת ספרד, אולם שירי ציון וירושלים השתלטו השתלטות מוחלטת, עד כי בלעה את כל שירי ציון וירושלים של כל משוררי ספרד מיום תקומתה של שירת ספרד ועד סופה בארץ ספרד, ימי גירוש היהודים מארץ ספרד. הייחוד הגדול ביותר לשירי ציון וירושלים של ריה״ל, שהפכו הם להיות שירי תפילה ושירי קינה בבית־הכנסת של עם ישראל, בלא הבדל אשכנזים וספרדים, בבלים ותימנים, פרובנסאלים ואיטלקים, אלג׳ירים וניוגראבים. השיר ״ציון הלא תשאלי״ מצא לו עשרות חיקויים בין משוררי כל העדות, וזהו השיר היחיד שתורגם יותר מכל שיר ספרדי אחר ללשונות שונות בארצות תבל.
מאז החלה חכמת ישראל בראשית המאה הי״ט, החלו לאסוף ולכנס את שירי ציון וירושלים ליריה״ל. כבר בדיואן הראשון (״בתולת בת יהודה״) אשר: -ליקט וכינס שד״ל, היו שירי ציון וירושלים בראש כל שיריו, הקובץ השני, הגדול מן הראשון, שאף הוא נעשה על־ידי שד״ל, וכבר כונה ״דיואן ריה״ל״, פותח בכתובת לשיר הראשון: ״לכבוד ירושלים עיר הקודש״, והשיר הוא: ״יפה נוף משוש תבל״. כשבא המכנס הבא, הרכבי, והוסיף וכינס את שירי ריה״ל, פתח את הדיואן במחלקה א: ״שירי ציון״, ואף גדול חוקרי שירת ספרד, חיים ברודי, ייחד מחלקה בכרך ב בשם: ״משא נפש ציונה״. אצל השניים האחרונים כבר נמנים עשרות שירים במחלקה זו, אולם אין לי ספק, כי המכנס של דיואן ריה״ל בימינו, דוב ירדן, יעלה את מספר שירי ציון וירושלים בדיואן ריה״ל לרב יותר מאשר אצל השניים הנזכרים:
ויש להודות, כי לא קשה למנות שירים רבים מצוינים במחלקה זו בדיואן רבי יהדוה הלוי, ואמנם רק אחדים מהם, והם המפורסמים ביותר בקהל ישראל ובייחוד חוקרי שירת ספרד :
דְּבָרֶיךָ בְּמוֹר עוֹבר רְקוּחִים / וּמִצוּר הַרְרֵי הַמוֹר לְקוּחִים.
הַבָּא מַבּוּל וְשָׁם תֵּבֵל חֳרָבָה / וְאֵין לִרְאוֹת פְּנֵי אֶרֶץ חֲרֵבָה
הַיּוּכְלוּ פְּגָרִים / הֱיוֹתָם חֲדָרִים / לִלְבּוֹשׁ קְשׁוּרִים / בְּכַנְפֵי נְשָׁרִים
הִצִּיקַתְנִי תְּשׁוּקָתִי לְאֵל חַי / לְשַׁחֵר אֶת מְקוֹם כִּסְאוֹת מְשִׁיחָי
הֲתִרְדּוֹף נַעֲרוֹת אַחַר חֲמִישִּׁים / וְיָמֶיךָ לְהִתְעוֹפֵף חֲמוּשִׁים
זֶה רוּחֲךָ צַד מַעֲרָב רַקוּחַ / הַנֵּרְדְּ בִּכְנָפָיו וְהַתַּפּוּחַ.
יוֹעֵץ וּמֵקִים / בִּמְרוֹם שְׁחָקִים / וְעַל יָם רְחוֹקִים / צִדְקוֹ סֶרַח
הָמוּ גַּלִּים / בְּרוּץ גַּלְגַּלִּים / וְעָבִים וְקַלִּים / עַל פְּנֵי הַיָּם
יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל / קִרְיָה לְמֶלֶךְ רַב / לְךָ נִכְסְפָה נַפְשִׁי / מִפַּאֲתֵי מַעֲרָב
לִבִּי בַּמִּזְרָח וְאָנוֹכִי בְּסוֹף מֵעֲרַב / אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֶת אָשֵׁר אוּכַל וְאֵיךְ יֶעֱרַב
אֵיכָה אֲשַׁלֵּם נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי בְּעוֹד / צִיּוֹן בְּחֶבֶל אָדוֹם וַאֲנִי בְקֶבֶל עֲרַב
צִיּוּן הַלֹּא תִּשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירָיךְ / דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיךְ
לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַּנִּים וְעֵת אֲחְלוֹם / שִׁיבַת שְׁבוּתְךָ אֲנִי כִּנּוֹר לְשִׁירָיִךְ
מִי יַעֲשֶׂה לִי כְּנָפַיִם וְאַרְחִיק נְדוֹד / אָנִיד לְבִתְרִי לְבָבִי בֵּין בְּתָרָיךְ
מורשת יהודי ספרד והמזרח-יששכר בן עמי – תשמ"ב-ציון וירושלים בשירת ספרד-נחמיה אלוני
עמ' 251