ארכיון יומי: 1 במאי 2020


אחרי מות, ע"פ הספר "להתהלך באור החיים", ב' כרכים.

אור-החיים-הקדוש

 

סוד מיתת נשיקת הצדיקים בכלל, ונדב ואביהוא בפרט,

לאור פרשת: אחרי מות,

ע"פ הספר "להתהלך באור החיים", ב' כרכים.

מאת: הרב משה שמיר.

להזמנת הספר: 0523-240-298

"וידבר יהוה אל משה אחרי מות שני בני אהרן,

 בקרבתם לפני יהוה, וימתו" (ויקרא טז, א).

קירבתם הגדולה של נדב ואביהוא לפני ה':

"נקרבו לפני אור עליון בחיבת הקודש,

                     ובזה מתו, והוא סוד מיתת נשיקה" (רבנו-אוה"ח-הק').

סוד מיתת נשיקה:

"דביקות, נעימות, עריבות, ידידות,

חביבות,  חשיקות, מתיקות" (רבנו-אוה"ח-הק').

 

את פרשת "אחרי מות", אנו קוראים פעם נוספת ביום הכיפורים.

 בשחרית של יום הכיפורים – אנו קוראים על עבודת הכהן הגדול (ויקרא טז. פס' א-לד), ובמנחה, קוראים את פרשת העריות (ויקרא יח פס' א-ל), דבר המסביר את חשיבותה.

הפרשה מבורכת ב- כ"ח מצוות. ב' מצוות עשה, ו- כ"ו מצוות לא תעשה.

הפרשה פותחת באזכור מות נדב ואביהוא "בני אהרן, בקרבתם לפני יהוה", כדי להזכיר ולהזהיר את הכהנים בכלל, והכהן הגדול בפרט, לנהוג בקדושה בבית המקדש, בהתאם לציווים דלהלן:

"ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת" (פס' ב). אסור לכהן הדיוט להיכנס לקודש הקודשים בכל ימות השנה, ולכהן הגדול, מותר רק ביום הכיפורים עד ד' פעמים, וכן אסור להיכנס להיכל ללא מטרה. אח"כ מצות עבודת יום הכיפורים של הכהן הגדול, שנאמר: "בזאת יבוא אהרן אל הקודש".

"וכל אדם לא יהיה באהל מועד, בבואו לכפר בקדש עד צאתו. וכיפר בעדו ובעד ביתו, ובעד כל קהל ישראל" (ויקרא טז, יז). הכהן הגדול פעל לבדו בקודש הקודשים ביום הכיפורים, ואיש לא ראה את מעשיו. המדרש אומר: "בשעה שהיה רוח הקודש שרוי על הכהן הגדולהיו פניו בוערות כלפידים" (ויק"ר כא, יב).

ה"תפארת שמשון" לומד מכך, שרק מתוך זה שהכהן הגדול עשה את עבודתו בצנעה, הוא זכה לקיים את המצוה בשלמותה. אם היו אנשים אחרים משקיפים על מעשיו, היה מתגנב אצלו 'מעט' גאוה על תפקידו הרם, דבר שהיה עלול לפגום בעבודתו הקדושה.

הרמב"ם בפירוש המשניות על מסכת מכות מסביר, שהעושה מצוה אחת בשלמותה, זוכה לגן עדן, לכן הקב"ה הרבה לנו מצוות, כדברי רבי חנניה בן עקשיא: "רצה הקב"ה לזכות ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" (פ. אבות ו, יא), כדי שנוכל להתמקד ולהתחבר למצוה אחת הקרובה לליבנו, ואותה נשתדל לקיים בשלמות ובצניעות כמו עבודת הכהן הגדול בקודש הקודשים.

שאר המצוות עוסקות בפרשת איסורי עריות, אותה קוראים במנחה.

הדרכים לדבקות באור עליון והשגת כוחות רוחניים,

במשנתו של רבנו-אור-החיים-הק',

לאור מיתתם של נדב ואביהוא – "בקרבתם לפני יהוה".

"וידבר יהוה אל משה אחרי מות שני בני אהרן {נדב ואביהוא} – בקרבתם לפני יהוה וימותו" (ויקרא טז, א).

רבנו-אור-החיים-הק' מקדיש תילי תילים של פירושים קבליים לפרשת מותם של נדב ואביהוא, תוך שימוש בסגנון פיוטי נשגב, כגון: "ואודיע למתבונן בפנימיות השכלת המושכל, שהשכלת ההשכל תשכיל ההשכלות… ואז מותריו יהיו עטרי מלכים וכיסאם, וכי יש חיים לחיים, שעליהם אמר משה: 'ובחרת בחיים' – בית המודעתויברך: ברוך אלהים חיים – אשר סיגל סגולה זו לסגולתו".

 רבנו רומז בסוף דבריו, שזכה לסגל לעצמו חיים רוחניים המשקפים דבקות באור עליון ובתורתו.

את הפסקה הנ"ל העוסקת בנתיבות החכמה האלוקית והדבקות באור עליון , ניסו רבים וטובים להאיר, אבל כידוע, "דברי רבנו-אוה"ח-הק' בלתי מושגים – רק ברוח הקודש" כדברי "הערבי נחל" בפרשתנו (ד"ה 'בקרבתם').

לאור הנאמר לעיל, ננסה בדחילו ורחימו לאחוז בשיפולי גלימת דברי קדשו, כפי שעולים ממעט בינתנו.

 רבנו-אור-החיים-הק' מתייחס למות נדב ואביהוא (ויקרא ט"ז, א'), שזכו למות מיתת נשיקה, וכך לשונו הטהור: "נקרבו לפני אור עליון בחיבת הקודש, ובזה מתו, והוא סוד מיתת נשיקה  {דבקות באור עליון} שבה מתים הצדיקים. אלא שההפרש הוא, שהצדיקים הנשיקה מתקרבת אליהם {ריבוי האור, בא מצד ה' יתברך}, כמסופר בגמרא (בבא בתרא יז ע"א) על מרים הנביאה, רבי עקיבא וכו'.

נדב ואביהוא לעומת זאת, נתקרבו לה'. כלומר, הם קירבו עצמם לאור האלוקי, וכאשר הרגישו במיתתם, מרוב חיבתם לה'לא הפסיקו את תהליך ההתחברות לאור האלוקי, והיו מוכנים למות מתוך "דביקות, נעימות, עריבות, ידידות, חביבות, חשיקות, מתיקות", המהוות דרגות רוחניות בהתקרבות לקב"ה.

שבע הדרגות הנ"ל, מסמלות כנראה את שבע הספירות, ובעצם הם זכו לדרגה הגבוהה במעלה סולם הספירות, ורק אז פרחה נשמתם, בבחינת הכתוב: "בקרבתם לפני יהוה וימותו", לאחר שהקב"ה הראה להם את נועם השכינה, וכך זכו להחזיר את נשמתם הטהורה למקורה ולשורשה, דרך דביקות באור העליון.

 "ואודיע למתבונן בפנימיות השכלת המושכל…" (ויקרא טז א).

"השכל" = דבקות השכל האנושי בשכל הרוחני האלוקי.

10 דרגות בדבקות אלוקית.

רבנו-אוה"ח-הק': "ואודיע למתבונן בפנימיות השכלת המושכל,

 שהשכלת ההשכל, תשכיל השכלות, ובהשכל בהשכלתו ישכיל,

שמושכל מושלל ההשכל. וכשישכיל בהערת עצמו, ולא עצמו ישכיל:

שהמשכיל מושכל ממושכל בלתי מושכל מהשכל

 והשכילו למשכילים ביחוד השכלתו בסוד נשמה לנשמתו,

 ואז, מותריו יהיו עטרי מלכים וכיסאם, וכי יש חיים לחיים שעליהם אמר משה:

 ובחרת בחיים – בית המודעת  בית בפתח}, ושוללת חיים הנשתוים בהרגש הכללי!

ויברך: ברוך אלהים חיים – אשר סיגל סגולה זו לסגולתו".

השורש ש, כ, ל חוזר בצורות שונות בדברי קודשו עשרים פעם. הוא מבטא את דבקות השכל האנושי בשכל הרוחני האלוקי בבחינת דברי דניאל: "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע – ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד" (דניאל יב, ג). דניאל קושר בין המשכילים לזהר הרקיע = אורות עליונים.

הזהר הק' (וארא כג ע"א) מפרש את הפסוק כך: "והמשכילים יזהירו – מאן אינון משכילים? אלא דא הוא ההוא חכם דיסתכל מגרמיה מלין, דלא יכלין בני נשא למללא בפומא, ואלין אקרון משכילים". פירוש: המשכילים הם החכמים המתבוננים בחכמה פנימית, אותה לא ניתן לבטא בפה, ותלויה בעיקר בקדושה וטהרה, דרכן האדם מתחבר לאלוקיו, ומתעלה לשכל העליון {קודשא בריך הוא}.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בסוף דבריו: "ברוך אלהים חיים {אור החיים} אשר סיגל סגולה לסגולתו". בדבריו,  רבנו רומז שזכה לסגל לעצמו את אותה קדושה עילאית. אשריו ואשרי חלקו.

בפירוש הנ"ל, מונה רבנו עשר דרכים רוחניות לעלייתה של הנפש השכלית במעלות הסולם המלאכי האלוקי, היות והנשמה היא חלק אלוקי ממעל השואפת להתחבר לצור מחצבתה כדברי המהר"ל (אגד' בכורות עמ' קכג).

להלן פירוש קצר לתחילת פירוש רבנו-אור-החיים-הק':

 "ואודיע למתבונן" = רבנו מודיע = דעת = ע"פ רוח הקודש למתבונן = לחוקר, "בפנימיות השכלת המושכל" =  את הדרך להשגת המהות הפנימית של אור ה' יתברך, ובכך הוא זוכה להידבק באור עליון. ההשגות הנ"ל לא יכולות לבוא דרך השכל האנושי, אלא רק ע"י קדושה וטהרה, דרכן הוא מושך את השפע האלוקי מהעולמות העליונים.

להבנת דברי רבנו-אוה"ח-הק' הנ"ל, יש להקדים את דברי בעל "הערבי נחל" על רבנו-אוה"ח-הק': "ודבריו בלתי מושגים רק ברוח הקודש, רק תחילת דבריו מובנים למעיין קצת". לכן, ההסבר יהיה כללי ביותר.

חבל הנשמה נקרא מושכל כדברי בעל הקונטרס "שבעה עיניים". כאשר האדם זוכה להארה אלוקית, איננו יכול להבינה מבחינה שכלית, כמסופר לגבי שאול המלך כאשר צלחה עליו רוח אלוקים, והתנבא בפני "חבל נביאים", כפי שהבטיח לו שמואל הנביא, לאחר שמשח אותו למלך על ישראל (שמואל א, י).

היכולת לעשות מופתים בבחינת "צדיק גוזר והקב"ה מקיים", היא תוצאה של עליה במעלות הקודש והידבקות באור עליון עד שימאס בתפקידי שררה להם קורא רבנו-אוה"ח-הק': "ואז מותריו יהיו עיטורי מלכים וכסאם".

הביטוי 'עיטורי מלכים' מבוסס על הכתוב: "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם" (ברכות יז ע"א). כלומר, הצדיק הנמצא בקרבת אלוקים, ימאס בכיסאות מלכים = בתפקידי שררה כמו שר, היות ושום תפקיד לא ישתווה לדרגה הרוחנית כעבד ה' בה הוא נמצא, בבחינת: "ואני קרבת אלהים – לי טוב" (תה' עג כח). שם השכל לא פועל.

כדי להבין את דבריו, ניתן להדגים זאת בדוגמה הבאה: מציעים לך לבחור בין מישרת ראש ממשלת מדינת ישראל, לבין ההצעה לעסוק בתורה יומם וליל, ולהיות עבד ה' הזוכה להארה אלוקית, במה תבחר?

לדעת רבנו-אוה"ח-הק', ההצעה השנייה היא הטובה ביותר. שנזכה אמן סלה ועד.

הרמב"ן: "ואמסור לך מתנה גדולה בסוד המחשבה, היאך היא פועלת… וכן ידוע לבעלי הקבלה שמחשבת האדם היא ממקום הנפש השכלית הנמשכת מהעליונים, ויש במחשבה להתפשט ולהתעלות, ולהגיע עד מקום מוצאה, ואז תהיה נדבקת בסוד העליון שנמשכת משם, ונעשים היא והוא דבר אחד… ואותו האור העליון נמשך למטה בכוח המחשבה שמושכת אותו למטה, ונמצאת שכינה למטה… וכך היו החסידים הראשונים מדביקים המחשבה בעליונים, ומושכים מאור עליון למטה… ותבין ממנו סוד גדול בעניין "אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב", כי זה הסוד, שלא הייתה מחשבתם נפרדת אפילו שעה אחת ורגע אחד מן האור העליון" (איגרת הקודש בכתבי רמב"ן ח"ב עמ' שלג).

רבותינו אומרים על יעקב אבינו שהצליח לנצח את המלאך – שרו של עשיו, בגלל דבקותו בקב"ה, פרט לרגע מסוים. באותו רגע, המלאך הצליח לפגוע בכף ירך יעקב, ולכן אנו לא אוכלים את גיד הנשה. 

פועל יוצא מדברי רבותינו הק' הנ"ל: רק ע"י טהרת המחשבה יכולים אנו למשוך אלינו רסיסים מאור עליון.

הרמ"ק = רבנו משה קורדוברו רבו של האר"י הק' כותב שהביטוי "שכל" מכיל דרגות שונות בעולם הספירות כמו ספירת החכמה, יסוד או כתר וכו' (אור נערב, דף סט).

השל"ה הק' – רבי ישעיה הורוויץ ע"ה כותב על ההשגות בלימוד חכמת הקבלה.

וכדברי קודשו: "דע, כמו שאמר הפס': 'אשגבהו כי ידע שמי – יקראני ואענהו' (תהלים צא יד), הוא סוד לימוד חכמת הקבלה אשר מחכימה פתי. ומי שלא ראה אור החכמה זו, לא ראה מאורות מימיו, כי אז יבין וישכיל סוד אחדותו ברוך הוא, וסוד השגחתו, וענייני התארים הנזכרים בתורה, הנעלמים מחכמי הפילוסופים.

אשרי עין ראתה כל אלה. ויען כי הרבה בני אדם פורשים מזו החכמה, וכל הפורש ממנה, פורש מהחיים הנצחיים והרוחניים" (שני לוחות הברית. בעשרה מאמרות, מאמר ראשון).

לאור פשט הפס' ניתן לומר, שהקב"ה ישגב וירומם את אלה העוסקים בהבנת החכמה הפנימית של שמות הקב"ה.

בעל הספר "עבודת הקודש" (כט, ע"א) אומר: "עיקר עבודת המשכילים… לייחד את השם הגדול ולחברו באותיותיו, ולכלול בו כל המעלות, ולייחדם במחשבתו עד אין סוף".

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

"יש חיים לחיים – 'ובחרת ב-חיים'…

"ויברך ברוך אלהים חיים – אשר סיגל סגולה זו לסגולתו".

(רבנו-אור-החיים-הק' ויקרא טז א).

"ואמר חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחאי:

ראיתי בני עליה והן {והמה} מועטים" (סוכה מה ע"ב).

"ויפח באפיו – נשמת חיים" (בר' ב ז). הקב"ה נפח בגוף האדם את הנשמה, בבחינת 'נשמת חיים', ובאמצעותה העניק לנו מעט מזעיר מכוח עליון. דבר זה מסביר, שישנן תכונות אצל האדם "הדומות" לבוראו.

כדוגמא, ניתן לציין, כשם שהקב"ה יצר את העולם בחכמתו כי רבה, כך יכול האדם לפתח את העולם. כשם שהבורא נצחי, כך הנשמה נצחית, ותמשיך לחיות גם אחרי מות האדם. לכן, האדם נברא 'בצלם אלוקים' – כצל ההולך אחרי השכינה.

"ונתתי משכני בתוככם – ולא תגעל נפשי אתכם" (ויקרא כ"ו י"א(.  למרות הסתירה בין הגוף לנשמה, בין החומר לרוח – בכל זאת האדם יכול לנתב את דרכו בין שני הכוחות הסותרים הללו. כל זה אצל האדם הרגיל.

לעומת זאת אצל יחידי סגולה ו"בני עליה", הם יכולים להתעלות באור העליון מתוך התלהטות, מסירות והתקדשות, בבחינת דברי הרשב"י: "וראיתי בני עליה והמה מועטים" – ואז הם זוכים לנשמה נוספת, התומכת בתהעלותם באור עליון.

 בראש פרשת בחקותי (ויקרא טז א) אומר רבנו-אוה"ח-הק': "בסוד נשמה לנשמתו, ואז  מותריו יהי עטרי מלכים וכסאם. וכי יש חיים לחיים, שעליהם אמר משה "ובחרת בחיים" (דב' ל יט) – ב' המודעת". {האות ב' במילה 'בחיים'  בפתח, כמו ה' הידיעה}. כלומר, יש אפשרות  לאדם להתעלות מבחינה רוחנית, וכשישיג השגה אחת, יגלה שיש השגה נוספת למעלה ממנה, וההשגה ההיא – היא בבחינת "סוד נשמה לנשמתו". וכן הלאה.

המילה 'בחיים' רומזת לחיים האמתיים, וכן לקב"ה שהוא חי לעולם.

לאחר שיגלה את ההשגות הרוחניות, שום תפקיד בכיר בעולם, לא ישווה להשגותיו הרוחניות, בבחינת דברי קדשו: "אז  מותריו יהי עטרי מלכים וכסאם. וכי יש חיים לחיים שעליהם אמר משה "ובחרת בחיים", ב' המודעות (דב' ל יט). כלומר, ההשגות האנושיות הן בבחינת "עיטור מלכים וכיסאם", בהשוואה לתפקיד המלך.

ניתן גם להסביר את עניין "בסוד נשמה לנשמתו… ובחרת בחיים", כאשר אדם זוכה לנשמה יתירה המתחברת לנשמת האדם, בבחינת ב' חיים = ב' נשמות.

זה גם מסביר מדוע נאמר בפס': "ויפח באפיו נשמת חיים" – חיים – בלשון רבים, ולא 'נשמה חיה'.

את דברי קדשו הוא חותם בביטוי: "ויברך –  ברוך אלהים חיים – אשר סיגל סגולה זו לסגולתו". כלומר, רבנו זכה לדרגות רוחניות גבוהות, בבחינת "נשמה לנשמתו" וכו'

האדמו"ר הרה"צ רבי מאיר אביחצירא ע"ה – בנו בכורו של האדמו"ר סידנא "בבא סאלי" ע"ה, שהיה מלומד בנסים ופעל ישועות למען כלל ישראל, מסביר את דברי רבי שמעון בר יוחאי שהובאו לעיל: 'בן עליה' הוא צדיק תמים שאינו מפסיק לעלות ולהתעלות. עבודתו אינה יודעת נפילות וירידות, וכל ימיו ממש הוא אוחז בעליה מתמדת. זהו 'בן עליה', אבל כמוהו, ישנם מעטים בלבד.

עוד יש להעמיק בכוונת המאמר: אין אדם יכול להיות 'בן עליה', אלא אם כן הוא ממעט עצמו.

זאת ועוד: ככל שאדם מתעלה יותר – כך עליו למעט עצמו יותר ויותר. עד כמה חשובה מידת הענוה.

(מעובד ע"פ 'אוצר פניני החסידות" לחג הפסח תשע"ח. יז בניסן. יומא דהילולא של רבי מאיר אביחצירא ע"ה).

בשמו של המלוב"ן רבי מאיר אביחצירא ע"ה נאמר: שזקנו המלוב"ן, האדמו"ר רבי יעקב אביחצירא ע"ה, הוא ניצוץ רבנו-אור-החיים-הק'. שניהם עוסקים בתורת הנגלה ותורת הנסתר. רבנו ה"אביר יעקב" מפשט את תורת הנסתר, כפי שזה בא לידי ביטוי בספרו "פיתוחי חותם" על התורה, ואילו רבנו-אור-החיים-הק' נוהג בבחינת "כבוד אלהים – הסתר דבר" (משלי כה ב), כפי שזה בא לידי ביטוי בפירושו לתורה "אור החיים", ולפרשתנו בפרט.

"דבר אל בני ישראל ואמרת להם, אני יהוה אלהיכם:

כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה – לא תעשו,

וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה – לא תעשו,

ובחוקותיהם – לא תלכו" (ויקרא ח"י ב).

הסכנה שבעריות, והיכולת לשלוט עליהן,

 לאור דברי רבנו-אור-החיים-הק'.

"כשיסכים איש ישראל להידבק בה' אלוהיו – ישלוט בטבעו…

בבחינת: 'לעשות רצונך אלהי חפצתי – ותורתך בתוך מעי" (תהלים מ, ט).

"תנה בני לבך לי – ועיניך דרכי תצורנה" (משלי כג, כו).

שמירת העיניים, טהרת הלב והמחשבה, וקדושת הברית,

ערובה להתקדשות והתקרבות לבורא עולם.

רבנו-אור-החיים-הק'  קושר בין הפס' הראשון בפרשת העריות, לפס' האחרון החותם אותה.

הפס' הפותח את פרשת העריות: "דבר אל בני ישראל ואמרת להם אני יהוה אלהיכם. כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה – לא תעשו, ובחוקותיהם לא תלכו" (ח"י, ב).

הפס' החותם את העריות: "ושמרתם את משמרתי, לבלתי עשות מחוקות התועבות אשר נעשו לפניכם, ולא תטמאו בהם – אני יהוה אלהיכם" (ח"י, ל). מצרים וכנען היו שטופות בעריות.

על כך כותב רבנו: "ונראה כי לפי מה שהסמיך למצוה זו מצות העריות, גם ממה שאמר בסוף הפרשה 'אל תטמאו בכל אלה – כי בכל אלה נטמאו הגויים אשר אני משלח מפניכם' (ח"י, כד). הדברים מוכיחים ומגידים כי מעשה ארץ מצרים כמעשה ארץ כנען – הוא מעשה עריות, ובזה נבוא לפרש הכתוב על נכון.

הנה ידוע הוא, כי כל מצוות אשר ציווה ה' לעם קדשו, הן מצוות שיכול האדם לעמוד בהן, ויטה עצמו אל הרצון לעשותם, זולת מצות פרישת העריות, הוא דבר שנפשו של אדם מחמדתן ואונסתו עליהן לעשותן, זולת בהתעצמות הרחקת ב' דברים מהאדם, והם מרחק הרגש ראות העין {ולא תתורו… ואחרי עיניכם}, ומרחק בחינת החושב" {"ולא תתורו אחרי לבבכם}.

בהמשך, רבנו מביא דוגמאות מרב עמרם חסידא (קידושין פא, ע"א), ורבי מתיא בן חרש (תנחומא חקת, סימן א), שלמרות היותם קדושי עליון, יצר העריות לא פסח גם עליהם, לכן רבנו מציע: "כשיסכים איש ישראל להידבק  בה' אלהיו – ישלוט בטבעו…, {היות} והקב"ה משרה אור שכינתו באדם, בסוד 'אהל שיכן באדם' (תהלים עח, ס), ומצד זה, יש כח באדם לנצח החפץ לפני הרצון. והוא מה שנתכוון לומר דוד המלך ע"ה במה שאמר, 'לעשות רצונך אלהי חפצתי – ותורתך בתוך מעי' (תהלים מ ט). הכוונה שמרוב דבקותו באדון האדונים יתברך שמו לעד, עד שגם הלב נתהפך לעשות כמעשה הנשמה שבא החפץ בו והתאווה, לעשות רצונו יתברך".

 רבנו ממשיך ואומר: לכן הפס' מסתיים במילים :"ואמרת אליהם – אני יהוה אלהיכם' – לייחד שמו יתברך עליהם. גם מעלה גדולה היא לשומרי בריתו – והיא הדרגה שאין למעלה ממנה, לזה אמר בפס' 'ואמרת".

המילה 'ואמרת' בפס',  רומזת לרוממות, לה זוכה השומר על ברית קודש.

הזהר הק' מרחיב את היריעה בנושא שמירת הברית, ונביא כאן רק את התמצית.

"ולא שיקרנו בבריתך" (תהלים מד ח"י). האבות ויוסף הצדיק, זכו לגדולה, בגלל שמירת ברית קודש – "שמא קדישא אתרשים ביה בבר נש" {השם הק' הוי-ה רשום באות הברית של האדם"}. וכל הזוכה לשמור בריתו – כאלו קיים את התורה כולה, וזוכה לכבוד גדול בעולם הזה ובעולם הבא, כמו יוסף הצדיק, ששמר על בריתו (זהר ויקרא כרך ג', דף יג ע"ב – יד ע"א).

רבנו בחיי אומר בהקדמה לפרשת "כי תצא": "תנה בני לבך לי – ועיניך דרכי תצורנה" (משלי כג, כו).

"ודבר ידוע שכל האיברים שבגוף הם נמשכים אחר הלב והעיניים – והלב עיקר הכל, כי אם הלב שלם עם ה' יתברך – הכל שלום, ואם הלב חסר עמו – הכל חסר. ודרשו רז"ל: רחמנא 'ליבא בעי'. ואמרו במדרש: 'תנה בני לבך לי – אי את יהיב לי לבך ועיניך – ידע אנא דאת דילי. ואי לא – לית את דילי… הלב והעיניים הם שורש גדול לקרבת אלוקים, או להתרחק ממנו – כי הן סרסורי העבירות… 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם – אשר אתם זונים אחריהם' (במדבר ט"ו). לימדך הכתוב הזה, כי כל ההולך אחרי שרירות לבו ועיניו – יקרא זונה, כי הוא חוטא ומתפתה ביצרו, כבא על אישה זונה, ועל כן הזכיר לשון זונים".

רבנו מפרש את הפס' הסמוך: "כי שוחה עמוקה זונה.  ובאר צרה נכריה" (משלי כג, כז). "בא להורות: כי המתקרב אל פתח ביתה – לא ינקה מן המכשול, כשם שלא ינקה הנופל בשוחה עמוקה מן המכשול והנזק. וכן יקרה לאשר יתור אחרי לבו ועיניו, שלא ינקה ממכשול עוון…".

רבנו מסיים את דבריו: "וכן מצאנו שהרחיקה התורה מאוד מידת הזנות,

כי הוא היה עוון הכנענים יושבי הארץ…".

"ושמרתם את משמרתי,

לבלתי עשות מחוקות התועבות אשר נעשו לפניכם,

ולא תטמאו בהם – אני יהוה אלהיכם" (ויקרא י"ח ל).

איך נשמרים מעריות – לאור דברי רבנו-אור-החיים-הק'.

הפס' הנ"ל חותם את פרשתנו, ואת פרשת העריות, והוא מדבר על עשיית סייגים למצוות התורה, בבחינת: 'ושמרתם את משמרתי', כדי שלא נגיע לעשיית אותן תועבות שנעשו ע"י הגויים לפנינו בארץ, ועקב כך הקיאה אותם הארץ, בבחינת הכתוב: 'כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם' (ויקרא ח"י כ"ח).

רבנו-אוה"ח-הק' אומר על הפס': "ושמרתם את משמרתי… ולא תטמאו בהם": "יצו ה' על הגדרים השומרים לבלתי יבוא להיכשל בתיעוב, והוא אמרו 'ושמרתם את משמרתי' {כפילות – ושמרתם, משמרתי}. פירוש – משמרת הגדר {"ועשו סיג לתורה". פרקי אבות}. והטעם, {המשך הפס'} 'לבלתי עשות מחוקות התועבות אשר נעשו לפניכם', אפילו בשוגג".

למרות שהחיוב הוא על מזיד, רבנו מדגיש שגם בעשיית עבירה בשוגג, רושם החטא שורה על החוטא, וגורם "לפירוד בין ישראל והשכינה. שאין שכינה שורה אלא על המושלל מהכיעור ההוא, וקדוש יאמר לו כל הכתוב לחיים", את דבריו, רבנו מבסס ע"פ הפס' בישעיה: "והיה הנשאר בציון, והנותר בירושלים – קדוש יאמר לו, כל הכתוב לחיים בירושלים" ( ד, ג).

הפרק בישעיה, דן בגאולת אנשי קודש הזוכים לחיים, בגלל קדושתם וצדקותם, לכך רמז רבנו בפירושו.

רבנו משתמש בשני תארים: "קדוש וחיים". אדם המושלל מכל הכיעור של הטומאות ואפילו בשוגג, ודבק בקדוש ברוך הוא שהוא אלוקים חיים, יקרא קדוש, ויזכה להיגאל.

הפס' הנ"ל, סוגר מעגל עם הפס' הראשון הפותח את פרשת העריות, ועליו הרחבנו את היריעה לעיל: "דבר אל בני ישראל ואמרת להם אני יהוה אלוהיכם: כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה – לא תעשו, ובחוקותיהם לא תלכו" (ויקרא ח"י ב).

משמעות הרצף בין הפרשות

 "אחרי מות, קדושים, אמור".

"אמר רב יוסף בנו של רבי יהושע בן לוי:

הרוגי מלכות – אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם" (בבא בתרא י ע"ב).

רצף הפרשיות "אחרי מות, קדושים, אמור", הפך לביטוי המפורסם: "אחרי מות – קדושים אמור".

כלומר, "אחרי מות" האדם, "קדושים" "אמור" עליו. תספר בשבחו כפי שאכן זה קורה. השאלה היא, הייתכן הדבר? התשובה לכך היא שייתכן וגם יתכן, היות ואחרי מותו של האדם אנחנו שוקלים את אישיותו של הנפטר מזוויות שונות בבחינת "והוי דן את – כל האדם – לכף זכות". אנחנו מסתכלים על "כל האדם", וכך יש לנהוג בבחינת "עין טובה" מידתו של רבי אליעזר הגדול (פרקי אבות ב, יג) – לראות את הטוב שבזולת.

זוהי גם מידת רבי מאיר בעל הנס, עליו הרחבנו במקומות רבים בספר. דוגמא: {לעולם אנו נקראים בנים ולא עבדים}.

כמובן שאסור לספר על הנפטר דברי שבח לא נכונים. אחרת, יבואו חשבון מן השמים עם המספיד.

דברים אלה מקבלים משנה תוקף לגבי "הרוגי מלכות" שנהרגו ע"י גוים, כמו חללי צה"ל עליהם אמרו חכמים: "הרוגי מלכות – אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם" (בבא בתרא י ע"ב), כדברי רב יוסף המספר לאביו רבי יהושע בן לוי לאחר שהתעורר מגסיסה {מוות קליני}: "עולם הפוך ראיתי: עליונים למטה, ותחתונים למעלה… {הגאונים מסבירים שהכוונה  לכמה מגדולי הדור שישבו למטה בעולם האמת, ותלמידיהם זכו למעלה גבוהה מהם},

 ושמעתי שהיו אומרים: הרוגי מלכות – אין אדם יכול לעמוד במחיצתם… כגון הרוגי לוד…"שנהרגו למען כלל ישראל {כגון פפוס ולוליינוס שקיבלו עליהם את האחריות למות בת הקיסר, כדי שלא יהרגו כלל היהודים}.

יש הקושרים את נושא "הרוגי מלכות", לתלמידי רבי עקיבא שהיו שותפים למרד בר כוכבא במצוות רבם, כדברי רב שרירא גאון באיגרתו המפורסמת, הקורא לזה "שמדא".

מרן הראשל"צ הרב מרדכי אליהו ע"ה, מביא את הגמרא (ר"ה כג ע"א) האומרת: אוי להם לעכו"ם שאין להם תקנה. שנאמר: 'תחת הנחושת אביא זהב, ותחת הברזל אביא כסף, ותחת העצים נחושת, ותחת האבנים ברזל. ושמתי פקודתך שלום, ונוגשיך צדקה' (ישעיה ס יז). תחת רבי עקיבא וחבריו מאי מביאים? עליהם הוא אומר: 'ונקיתי דמם לא נקיתי, ויהוה שוכן בציון" (יואל ד כא). פירוש: ה' ינקום באויבינו.

 הקב"ה ישפיע עלינו מטובו יתברך בגאולה, וינקום בגוים ששפכו את דמנו, במלחמת גוג ומגוג (המלבי"ם).

הפרק דן בגאולה: "קומי אורי כי בא אורך… אני יהוה בעתה אחישנה" (ישעיה ס).

בגאולה, הקב"ה יביא עלינו דברים טובים במקום הדברים הרעים שהיו מנת חלקנו. במקום נחושת, נקבל זהב וכו'.

בפירושו של אהלי יעקב (עמוד מו ע"ב) אומר על הפיוט לימים נוראים: "כובש עוונות – לובש צדקות" – לקב"ה יש לבוש מיוחד שנקרא פוריפא שבו מצוירים כל הרוגי מלכות, וכל אותם שמסרו נפשם על קידוש ה'. כאשר מקטרגים על ישראל, הקב"ה מסתכל על אותן נשמות, וכובש ומוחל עוונות עמו ישראל.

רבי יהושע בן לוי שואל את בנו רב יוסף: "ואנן היכי התם" = {אנחנו, מה מצבנו בעולם האמת}? תשובתו: "כי היכי דאיתו אנן הכא, הכי איתינן התם = {כמו שאנו כאן עוסקים בתורה, כך נהיה שם} ושמעתי שהיו אומרים: אשרי מי שבא לכאן – ותלמודו בידו" (פסחים נ ע"א). מסר חשוב: נלמד תורה עד שתהיה מונחת באופן ברור  – בכף ידנו.

מעניין מאוד שהפרשיות הנ"ל נקראות לרוב במי הספירה בהם מציינים את מות 24,000 תלמידי רבי עקיבא, 6,000,000 חללי השואה, ומעל ל- 24,000 חללי מערכות ישראל, מאז קום המדינה.

לאור האמור לעיל – יש לברך את רבני בתי הכסת הרבים המברכים מידי שבת בשבתו, את כוחות הביטחון של מדינת ישראל, על כך שהם מוסרים את נפשם ביבשה, באוויר ובים, מול ים האויבים הרבים המקיפים אותנו, כדי שנוכל ללמוד תורה בשלווה, ולחיות בארץ קדשנו באין מפריע.

כמו כן, בימי האזכרה לחללי צה"ל וכוחות הביטחון, עלינו ללמוד פרקי משניות לע"נ הטהורה.

מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה, היה מברך את בחורי הישיבות, ואח"כ את החיילים, וכך אכן צריך לנהוג.

הגמרא במסכת סנהדרין (צ"ט, ע"ב) מונה את אלו שאין להם חלק לעולם הבא. אחד מהם הוא אפיקורוס.

מיהו אפיקורוס? רב יוסף אמר: כגון, אלו האומרים איזו תועלת יש לנו מאלו שלומדים תורה, הרי לעצמם הם לומדים ושונים. אמר לו אביי: מי שאומר כן, הוא גם כופר במה שכתוב בתורה, שהרי נאמר: "אם לא בריתי יומם ולילה – חוקות שמים וארץ לא שמתי".

הרה"ג רבי משה פרנקו תלמיד רבנו-אוה"ח-הק', מביא בספרו "מאור החיים" (עמ' ח"י), את דברי רבנו על השכינה:

וכדי שכל אדם יבין מה היא השכינה, אכתוב בקונטרסי הזה מה ששמעתי מפי מורי ורבי חיים אבן עטר בעת שפירש זה הפירוש, באופן זה ידעו אוהבי ידידי = "וחייב כל ישראל לבקש מאת ה' ית' על השכינה שהיא בגלות,

שהשכינה היא מן האור הגדול של בורא עולם, והוא מכיסא כבודו שמשם באים כל הנשמות הבאים בזה העולם. והאור הזה הוא הוא שיש עמנו בגלות הזה המר והנמהר, ומכוחו הוא שאנו יכולים לסבול. וזה הארה עצמה, בא בכל יום ומשתחווה לבוראו, ובוכה ומיללת בעדינו: יהי רצון שתשמע תפילתנו וכו'".

תפילת רבנו-אוה"ח-הק' על גאולת השכינה, אותה ראוי לקרוא.

"יהי רצון מלפניך אבינו מלכנו ידידות אור נפשנו, רוחנו ונשמתנו.

למען בריתך אשר כרת לשלוש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם מלפניך.

זכור אהבתנו וחיבתנו, והשב שכינתך לבית קדשנו להשתעשע בנו כימי קדם,

כי קשה פרידתך ממנו כפרידת נפשנו מרוחנו.

המו מעינו וכלתה נפשנו אל גאולת שכינתך,

מתחננים ובוכים לפניך ה' אב הרחמן על גלות השכינה.

הושיעה ה' שכינתך, ודבק נפשנו באהבתך הנעימה והעריבה על נפשנו,

רוחנו ונשמתנו, וייעול מלכנו בהיכלא אמן כן יהי רצון".

כאשר יבנה בית המקדש במהרה בימינו – השכינה תחזור לאיתנה הראשון, ושם ה' יהיה שלם.

כלומר, רבנו מבדיל בין בורא עולם לבין השכינה שהיא באה מכוחו, והיא נחשבת לשלוחה ולגילוי של הקדוש ברוך הוא בהנהגת העולם, כמו קרני השמש, הבאים מכוחה של השמש.

כאשר רבנו כתב לאחד מתלמידיו פתק ברכה לפרנסה טובה, ובקשו לשים אותו בכותל המערבי, הוא כתב: לכבוד השכינה הקדושה. יוצא שיש הבדל בין בורא עולם לשכינה הקדושה.

המקובל הרב יהודה פתייה ע"ה מסביר את ההבדל בין השכינה לקודשא בריך הוא.

את הקב"ה הוא מדמה לשמש, בבחינת 'כי שמש ומגן  – יהוה אלהים' (תהלים פד, יב), והוא רוכב שמים, בבחינת: "רוכב שמים בעזרך" (דב' לג, כו).

זריחת אורו יתברך ע"י קרני השמש, היא בארץ מתחת, בבחינת: "מלוא כל הארץ כבודו" (ישעיה ו, ג).

לזריחה הנ"ל, קוראים רבותינו – שכינה, היות והיא שוכנת בעולמנו בתוך עם ישראל, בבחינת: "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח).

כל זה מסביר לדעת הרב את תפילת "לשם יחוד דקודשא בריך הוא ושכינתיה" אותה אומרים רבים וטובים לפני עשיית מצוה. אנחנו מתפללים לה' שע"י עשיית אותה מצוה, ישתלם שם הוי-ה ברוך הוא, ויתייחדו שתי אותיות י"ה עם שתי אותיות ו"ה, החסרים מן שם הוי-ה, כתוצאה ממלחמת עמלק, שנאמר: 'כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק' (שמות יז טז), ויהיה ה' שלם. עמלק מסמל את היצר הרע.

כמו שהעננים מסתירים את אור השמש, כך עוונותינו מבדילים בינינו לבין אלוקינו, בבחינת: "כי אם עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם" (ישעיה נט ב).

באמירת "לשם יחוד דקודשא בריך הוא וכו'" לפני עשיית מצוה, אנחנו מבקשים שיסתלקו ענני העוונות המפסיקים בין הקב"ה ובין אור פניו הנקרא שכינה, ככתוב: "יהוה באור פניך יהלכון" (תהלים פט, טז), ויתייחד אור פניו השוכן אתנו, עם עיקר אורו שלמעלה, ויהיה הכל קשר אחד מעולם העליון עם הארץ מתחת, וע"י כך, תעלה תפילתנו על יחוד י"ה ב- ו"ה, שהייתה על שבועת עמלק. ("מנחת יהודה, עמ' 73 – 74. מעובד ע"פ "בהדרת קודש – מבוא לחכמת הקבלה", עמ' קצה – קצו). יוצא שע"י קיום מצוה ועוד מצוה, אנחנו מייחדים את שמו יתברך, ומקרבים בכך את הגאולה.

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

"אור זרוע לצדיק"

לרבנו-חיים-בן-עטר ע"ה – בעל הפירוש "אור-החיים" על התורה.

"גדולים צדיקים במיתתם – יותר מאשר בחייהם".

ברכת רבנו-אור-החיים-הק' – בחלום,

והתגשמותה כבר למחרת עם שחר.

עם ישראל זכה לצדיקים אמתיים קדושי עליון, והשאלה המתבקשת היא: איך זוכים להימנות על אותם בני עליה הדבקים בעבודת ה' וזוכים לעשות מופתים כמו הרשב"י בזמנו, דרך חסידים ואנשי מעשה לאורך הדורות.

רבנו-אור-החיים-הק', הלא הוא רבנו-חיים-בן-עטר, היה מלומד בנסים, ורבים נושעו על ידו בחייו וגם אחרי מותו, ובכללם עבדכם הנאמן כותב שורות אלו, שאושפז בבי"ח "לניאדו" בנתניה בפתאומיות וללא כל אזהרה או מחלה מוקדמת, למחרת העלייה לציונו הק' בהר הזיתים בירושלים ביום ההילולה, כמידי שנה בשנה.

בביה"ח, הרופאים לא ידעו לאבחן את המחלה. בערבים, הייתי מגיע לחום  40 מעלות, כאשר פתרון הרופאים היה: מקלחת קרה. לכאבים העזים שליוו את אשפוזי, הרופאים הציעו לי כדורי אקמול. הייתה לי ירידה משמעותית במשקל, היות ולא יכולתי לאכול. בקרב המשפחה, רבנים וחברים, הייתה דאגה רבה למצבי שהלך והחמיר.

במוצש"ק, אחרי שבועיים לאשפוזי,  חלמתי והנה רבנו-אור-החיים-הק' נעמד ליד מיטתי, מימין לראשי. ואומר ג' פעמים: "אני מבקש להסיר את המסכים מעל משה שמיר".

זה היה הלילה הראשון בו הצלחתי לישון.

בביקור הרופאים למחרת נאמר לי: "יש לנו הפתעה בשבילך: בדיקות הדם מהבוקר – מראות שאתה בריא", והמחלה נעלמה כאילו לא הייתה. אכן  למחרת שוחררתי הביתה.

לרופאים המופתעים מהשינוי הקיצוני לטובה במצבי הרפואי, סיפרתי שרבנו-אור-החיים-הק' ברך אותי בחלום, בברכת "אני מבקש להסיר את המסכים מעל משה שמיר". אחד הרופאים אף סיפר באותו מעמד, שגם הוא זכה להשתתף בהילולת רבנו-אוה"ח-הק' בירושלים, שהתקיימה שבועיים קודם לכן, בה גם אני זכיתי להשתתף.

 במהלך החלום גם חלמתי שראש ישיבת "אור התורה והתשובה" הרה"ג אשר דדון שליט"א – שביקר אצלי בשבת, ביקש בחלום מרבנו-אור-החיים-הק' שיתפלל על הדוד שלו השוכב במצב אנוש. תשובת רבנו הייתה: "באתי רק בשביל משה שמיר".

את החלום פרסמתי בעלון "אור החיים" הק' בעריכת הרה"ג אברהם בן חיים שליט"א, חתנו של הרה"ג יעקב יוסף ע"ה, ומחבר "ילקוט אור החיים המבואר", בו נעזרתי בתחילת דרכי בלימוד תורת "אור החיים".

ראש הישיבה – הרב אשר דדון שליט"א שקרא את העלון, התקשר אלי ואמר לי: "החלום שלך הוא אמתי, היות והדוד שלי אותו הזכרת בחלום, אכן היה חולה אנוש באותה שבת, אבל נפטר. לכן ענה לך רבנו-אור-החיים-הק' שהוא בא רק בשבילך, היות וידע שהדוד שלי ימות, כפי שאכן קרה, ולכן לא ברך אותו, וברך רק אותך.

על חלום שכזה יאמר: "חלום טוב – חלום שלום".

למחרת, אכן שוחררתי בריא ושלם,

דבר שגרם לי להתחבר לצדיק, ולהתמסר לתורתו,

"תורת אלוקים – חיים אמת".

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר.

לע"נ הצדיקים: אמו"ר הרה"צ יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב אברהם בן אסתר ע"ה.

המלוב"ן הרה"צ רבי מסעוד אסולין ע"ה. רבי משה אסולין ע"ה – האבא של אימא עליה ע"ה. רבי חיים מלכא בן רחל ע"ה.

רבי שלמה שושן ע"ה. רבי משה שושן ע"ה. צדיקי "איית כלילא" ע"ה ליד תינג'יר.

צדיקי איית שמעון ע"ה ליד אספאלו. רבי משה בלישע בן רחל ע"ה.

א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. חניני בת מרים ע"ה.

יוסף אבינעים ע"ה. ישראל בן חניני ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים, שלמה ורחמה בת חנה טמסות ע"ה.

בתיה בת קנדוב ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. דוד הכהן בן לאה ע"ה.

לעבודת ה' טהורה וזכה, ברכה והצלחה, רפואה שלמה ונהורא מעליא –

לאילנה בת בתיה תחי' ומשה בן זוהרה נ"י,

וכן לקרן, ענבל, לירז חנה וב"ב.

להצלחה בלימוד תורה, ויראת ה' טהורה וזכה –

ליונתן, בניה ויהודה דוד – בני קרן תחי', לאורי ואיתמר – בני עינבל תחי'.

לנחמן, יוסף חיים ושמואל – בני לירז חנה תחי'.

להצלחה בלימודים ויראת ה' טהורה – לאוריה ורוני בנות קרן. לשוהם בת ענבל.

למרים, אודל ואסתר בנות לירז חנה. 

קולות מראקש-אליאס קנטי – בחירת הפיתה והעלילה

קולות מראקש

בחירת הפיתה

בערב, לאחר שהחשיך, הלכתי לג׳אמע-אלפנא, למקום שבו נשים מוכרות פיתות. הן ישבו על הארץ בשורה ארוכה בפנים רעולות, עד שראית את עיניהן בלבד. כל אחת היה לה לפניה סל מכוסה בפיסת בד ועליו מוצגות לראווה כמה פיתות עגולות שטוחות. פסעתי לאט על פני השורה והתבוננתי בנשים ובפיתות. רובן ככולן היו נשים בשלות וצורתן היה בה משהו מן הפיתות. ניחוחן נישא אל אפי ובו-בזמן קלטתי את המבט מן העיניים השחורות. אני לא נעלמתי מעיני אף אחת מן הנשים, לדידה של כל אחת מהן היה נוכרי שבא לקנות לחם, אולם הקפדתי לא לעשות זאת כיוון שרציתי ללכת עד סוף השורה ולשם כך הייתי זקוק לאמתלה.

לעתים ישבה ביניהן אשה צעירה; הפיתות נראו עגולות מדי בשבילה, כאילו לא היא שהכינה אותן, ומבטיה היו שונים. אף אחת, לא צעירה ולא זקנה, לא האריכה לשבת בחיבוק ידיים. כי מזמן לזמן היתה כל אחת נוטלת פיתה בידה הימנית, מטילה אותה קלות מעלה, קולטת אותה שוב, מנענעת מעט את ידה כאילו היתה שוקלת אותה, מלטפת אותה כמה פעמים עד שהיה ניתן לשמוע זאת, ולאחר גילויי החיבה האלה מחזירה אותה לשאר הפיתות. הפיתה עצמה, טריותה, משקלה, ניחוחה הציעו עצמם כך לממכר. היה בפיתות הללו משהו עירום ומפתה, ידיהן הפעילות של הנשים, אשר פרט לעיניהן לא היה בהן טפח בלתי מכוסה, הן שהעניקו להן זאת.

״את זה אני יכולה לתת לך מעצמי, קח אותה בידך, היא היתה בשלי.״

גברים חלפו על פניהן, במבטים חקרניים, וכל אימת שהיה מי חושק באחת, היה עוצר ומקבל פיתה בידו הימנית. הוא היה מטיל אותה קלות מעלה, תופס אותה, מנענע מעט את ידו כאילו היתה כף־מאזניים, ממשש את הפיתה פעמים אחדות עד שהיה אפשר לשמוע זאת, ואם היה סובר שהיא קלה מדי, היה חוזר ומניח אותה ליד חברותיה. אבל לפעמים השאירה ברשותו, ויכולת להרגיש את גאוותה של הפיתה ולהריח את הניחוח המיוחד שהפיצה. האיש היה משרבב ידו תחת גלימתו ומוציא מטבע קטן, כמעט בלתי נראה לעין ליד גודלה של הפיתה, ומטילו לידי האשה. ואז היתה הפיתה נעלמת תחת גלימתו – לא יכולת להבחין היכן נמצאה – והאיש הלך לדרכו.

העלילה

המקום החביב ביותר על הילדים מקבצי הנדבות לעמוד בו היה בקרבת מסעדת ״כותוביה״. כאן נהגנו כולנו לסעוד בצהריים ובערב, והם ידעו שכך לא נחמוק מידיהם. למסעדה, שהחשיבה את שמה הטוב, לא היו הילדים האלה קישוט רצוי. כשהיו קרבים אל הדלת יתר על המידה, היה הבעלים מגרש אותם. להם היה נוח יותר להיעמד בפינת הרחוב שממול וחיש מהר לכתר אותנו, שנהגנו לבוא לסעוד בקבוצות קטנות של שלושה או ארבעה, מיד כשהיו מבחינים בנו.

אחדים, שכבר שהו בעיר חודשים, עייפו מלתת נדבות והשתדלו לנער מעליהם את הילדים. אחרים היססו לפני שנתנו להם מעה, כיוון שבושו מפני מכריהם ב״חולשה״ זו. שהרי מתישהו עליך ללמוד לחיות במקום הזה, והצרפתים תושבי המקום נתנו להם דוגמה טובה או רעה, תלוי כיצד הנך רואה את הדברים: הם מעולם, כדבר שבעיקרון, לא הכניסו יד לכיסם בשביל קבצן, ואף השתבחו לא מעט בקהות הרגש הזאת. אני הייתי חדש וכביכול טירון בעיר הזאת. הייתי אדיש למה שיחשבו עלי. יחשבו אותי למטומטם, אני אהבתי את הילדים האלה.

כשהיו מחמיצים אותי בפעם זו או אחרת, הייתי חש אכזבה ויוצא לחפש אותם בעצמי, בלי לתת להם להבחין בכך. אהבתי את תנועותיהם התוססות, את האצבעות הקטנות שבהן הצביעו על פיותיהם כשהיו מייבבים בפנים אומללות, ״!manger! manger״, את הפרצופים המוכים עצבות בל-תתואר שלבשו, כאילו באמת עמדו להתמוטט מחמת חולשה ורעב. אהבתי את צהלתם הנפלאה כשהיו מקבלים משהו, את התרוממות הרוח שבה הסתלקו במרוצה, שללם הדל בידיהם; את חילופי ההבעה המדהימים בפניהם, מגוססים היו נהפכים בן רגע להלומי אושר. אהבתי את נכלוליהם הקטנים, עת שהיו מגישים לעומתי עוללים בני יומם ופושטים אלי את כפותיהם הקטנטנות והכמעט נעדרות תחושה ומתחננים: ״גם בשבילו, גם בשבילו, !manger, !manger״ כדי להכפיל את הנדבה. הם היו לא מעט ילדים, אני השתדלתי לנהוג בצדק, אבל בדרך הטבע היו לי ביניהם אלה החביבים עלי, כאלה שפניהם היו כה יפות וערניות, עד שאף פעם לא יכולתי לשבוע לראותן. הם הלכו אחרי עד פתח המסעדה, בחסותי הרגישו עצמם בטוחים. הם ידעו שאני רוחש להם טוב ונכספו להגיע לקרבתו של המקום האגדי שהכניסה אליו היתה אסורה עליהם ושבתוכו אכלו כה הרבה.

הבעלים, צרפתי בעל ראש עגול קירח ועיניים שדמו לנייר ללכידת זבובים, אשר מבטים טובים וחמים היו שמורים עמו לאורחיו הקבועים, לא יכול היה לסבול את התקרבות הילדים הקבצנים למסעדתו. בלויי הסחבות שלהם לא עשו רושם מכובד. הוא רצה שאורחיו הדורי הלבוש יזמינו את סעודותיהם היקרות בהרגשה נעימה, בלי שיזכירו להם כל העת חרפת רעב וכינים. כשהייתי נכנס ופותח את הדלת בשעה שהיה עומד במקרה בקרבת מקום ומעיף מבט בעדת הילדים שבחוץ, היה מניד את ראשו במורת רוח. אבל היות שנמניתי עם קבוצה של חמישה-עשר אנגלים שסעדו אצלו שתי ארוחות בטוחות ביום, לא העז לומר לי דבר והמתין להזדמנות נוחה להסדיר את העניין באירוניה ובבדיחות הדעת.

יום אחד, בשעת צהריים של יום מחניק במיוחד, הושארה דלת המסעדה פתוחה כדי להכניס קצת אוויר טרי. עברתי יחד עם שניים מידידי את מתקפת הילדים והתיישבנו ליד שולחן פנוי בקרבת הדלת הפתוחה. הילדים, שיכלו להמשיך לראותנו, נשארו לעמוד בחוץ קרוב למדי לדלת. משם ביקשו להמשיך את קשרי הידידות עמנו ואולי גם לראות מה אנחנו אוכלים. הם שיגרו אלינו איתותים ומצאו הנאה רבה במיוחד בשפמים שלנו. ילדה כבת עשר, היפה מכולם, שהבחינה זמן רב קודם לכן שאני מחבב אותה, הצביעה שוב ושוב על המרווח הקטנטן שבין שפתה העליונה לאפה והחזיקה שם בין אצבעותיה שפם דמיוני, שאותו צבטה ומשכה במרץ. תוך כדי כך צחקה צחוק נלבב, ושאר הילדים הצטרפו לצחוקה.

המסעדן ניגש לשולחננו כדי לקבל את ההזמנה שלנו וראה את הילדים הצוחקים. בפנים קורנות אמר לי: ״היא כבר משחקת את הזנזונת הקטנה!״ הרמיזה הזאת פגעה בי, אולי גם לא רציתי להאמין לו, משום שבאמת חיבבתי את הילדים הקבצנים שלי, ושאלתי בתמימות: ״מה אתה אומר, הרי לא בגיל הזה!״

״מה אתה יודע,״ אמר, ״בשביל חמישים פרנק אתה יכול לקנות כל אחת מהן. כל אחת תלך אתך מיד מסביב לפינה.״

דבריו קוממו אותי מאוד וחלקתי עליהם בלהט. ״אין דבר כזה, זה בלתי אפשרי.״

״אתה לא יודע מה הולך כאן,״ אמר. אתה צריך ללכת לראות קצת את חיי הלילה במראקש. אני חי פה כבר הרבה זמן. בהתחלה, כשהגעתי לכאן, זה היה בזמן המלחמה, עוד הייתי רווק״ – הוא זרק מבט חטוף אך חגיגי אל אשתו הקשישה, שישבה כתמיד ליד הקופה – ״הייתי אז עם כמה ידידים והלכנו לראות את כל הדברים האלה. באחת הפעמים לקחו אותנו לבית אחד וכשבקושי התיישבנו, תכף הקיפו אותנו המון ילדות עירומות קטנות. הן התיישבו לרגלינו ונלחצו אלינו מכל הצדדים, הן לא היו יותר גדולות מההיא שבחוץ, כמה אפילו קטנות יותר.״

נענעתי את ראשי באי-אמון.

״לא היה דבר שלא יכולת לקנות. אנחנו בילינו בנעימים וגם כייפנו הרבה. פעם הרבצנו תעלול משגע, את זה אני מוכרח לספר לך. היינו שלושה, שלושה חבר׳ה. אחד מאתנו הלך ונכנס לחדר של פטמה אחת״ – כך כינו הצרפתים בבוז את הנשים המקומיות ־ ״אבל היא לא היתה ילדה, ושנינו שנשארנו בחוץ הצצנו לתוך החדר דרך איזה חור. בהתחלה הוא עמד אתה על המיקח הרבה זמן, אחר-כך הם הסכימו על המחיר והוא נתן לה את הכסף. היא שמה אותו בתוך שידת לילה קטנה שעמדה ליד המיטה. אחר-כך היא עשתה חושך ושניהם נשכבו יחד. אנחנו ראינו מבחוץ הכול. איך שנעשה חושך, אחד מאתנו התגנב לתוך החדר, בשקט בשקט, וזחל אל השידה הקטנה. הוא הכניס את היד למגירה, ובזמן ששניהם עשו את מה שעשו, הוא לקח את הכסף בחזרה. אחר-כך הוא זחל מהר בחזרה החוצה ואנחנו הרמנו רגליים והסתלקנו משם. אחרי זמן קצר החבר שלנו הגיע אחרינו. ככה הוא היה בחינם אצל הפטמה הזאת. אתה יכול לתאר לעצמך כמה צחקנו! זה היה רק אחד מהתעלולים שלנו.״

אכן יכולנו לתאר זאת לעצמנו, כי הוא צחק מלוא גרונו, הוא התפקע מצחוק ופער את פיו לרווחה. לא שיערנו שיש לו פה גדול כל-כך, מעולם לא ראינו אותו כך. בדרך־כלל נהג להתהלך במסעדתו הנה והנה בהדרת כבוד מסוימת ולקבל את הזמנות אורחיו המועדפים בנימוס ובניטרליות גמורה, כאילו היה אדיש לגמרי אילו מאכלים יזמינו. ההמלצות שנתן מעולם לא היו טורדניות ונשמעו כאילו ניתנו אך ורק לטובתו של האורח. היום הוא איבד כל איפוק וצהל על סיפורו. זאת היתה בוודאי תקופה נפלאה בשבילו, והוא עשה דבר אחד בלבד שהזכיר את אורח התנהגותו הרגיל. בעיצומו של הסיפור ניגש לשולחננו מלצר נמוך קומה. הוא שילח אותו בגסות למלא איזו מטלה לבל ישמע את מה הוא מספר לנו.

אבל אנחנו קפאנו והפכנו לאנגלו-סקסים. שני ידידי, האחד מניו-אינגלנד, השני מאנגליה, ואנוכי, שחייתי ביניהם מזה חמש-עשרה שנה, נתקפנו אותה תחושה של שאט נפש מהולה בבוז. גם אנחנו היינו באותו רגע שלושה, טבלנו בטוב, ואולי הרגשנו עצמנו אשמים בדרך כלשהי במעשי שלושת האחרים, שבכוחות מאוחדים גזלו בעורמה את שכרה של אשה מקומית אומללה. הוא סיפר את הדברים בהתמוגגות ובגאווה, ראה רק התעלול שבדבר, חדוותו נמשכה גם כשחייכנו בפנים חמוצות ונענענו ראשינו בהחמאה נבוכה.

הדלת עדיין היתה פתוחה, הילדים עמדו בחוץ בציפייה ובסבלנות. הם הרגישו שבזמן שיספר את סיפורו לא יגרש אותם. חשבתי בלבי שאין הם מסוגלים להבין אותו. הוא, שהתחיל בהבעת בוז כה עמוק כלפיהם, התבזה בתוך זמן קצר ביותר בעצמו. בין שהעליל עליהם עלילה ובין שדיבר אמת, יעשו הילדים אשר יעשו, כעת הוא עמד הרחק מתחתם, ואני ייחלתי למין עונש שבו יזדקק הוא להם כמליצי יושר.

קולות מראקש-אליאס קנטי – בחירת הפיתה והעלילה

אשה במזרח-אשה ממזרח-סיפורה של היהודייה בת המזרח-עורכים טובה כהן-שאול רגב-2005 –החתירה להשתחררות האשה ה יהודייה במראכש-סיום המאמר-אלישבע שטרית

אשה במזרח-אשה ממזרח

ה. תגובת הגברים לתמורות

התגובות של הגברים לתמורות במעמדה של האשה היו מגוונות. היו שתמכו ועודדו את הנשים והיו מי שהשינויים עוררו בהם מורת רוחם.

אשר לחיזוק — בשליש האחרון של המאה התשע־עשרה פעלה בקהילה של מראכש קבוצה קטנה של סוחרים אמידים, שקשרו קשרי מסחר עם סוחרים יהודים בערי החוף הדרומיות (מוגדור וסאפי) ודרכם עם חברות אירופיות. הסוחרים ממראכש פגשו במודרניזציה שנים רבות קודם שהקהילה עצמה נחשפה להשפעותיה. והם היו למקדמי רעיון הקדמה בקהילה. במסמכים שונים הם מכונים ״נאורים״. כאשר נפתחו בתי הספר של כי״ח בעיר, הם היו הראשונים ששלחו את בניהם ואת בנותיהם ללמוד בהם (הם עצמם למדו צרפתית בשיעורי ערב). הקבוצה הזו עמדה לימין בתי הספר ותמכה בכל פעולה שנדרשה ״לקידום הקהילה לקראת קדמה״. הגברים ה״נאורים״ גם עודדו את נשותיהן להצטרף לארגוני הנשים ולארגונים שהקימה כי״ח.

תגובת הרבנים במראכש לחינוך המודרני של הבנות מעניינת ביותר. הם לא יצאו בגלוי נגד החינוך המודרני, אבל לא שלחו את בניהם לבית הספר של כי״ח, ואילו את בנותיהם הם לא מנעו מללמוד בבית הספר. יתר על כן, היו רבנים, כגון הרב אבן חיים והרב פנחס הכהן, שעשו מאמצים רבים על מנת שבנותיהם תוכלנה להתקבל ללימודים בבית המדרש למורים בפריס. האם הרבנים לא חששו מהשפעת החינוך המודרני על חילון הבת?

במציאות החדשה, שבה לימוד הבנות הפך לנורמה חברתית לא יכלו הרבנים למנוע מבנותיהם מללמוד, ולכן הם בחרו ברע במיעוטו. למה הכוונה ? בניגוד לבנים שהמשיכו ללמוד בישיבה, יכלו הבנות ללמוד בבתי הספר של כי״ח או בבתי ספר צרפתיים, בעיקר אם הן רצו להמשיך בלימודים על יסודיים. כזכור, לפני מלחמת העולם השנייה לא היה חינוך על יסודי במראכש ובני השכבה העשירה של הקהילה שלחו את הבנות ללמוד בבתי הספר התיכוניים הצרפתיים שבעיר. בבתי ספר אלו למדו ביחד בנים ובנות, נוצרים ומוסלמים ובני לאומים שונים (צרפתים, ספרדים, איטלקים). אגב, היו גם משפחות שלא היססו לשלוח את בנותיהן לבתי ספר של המיסיון.

הערת המחבר: בשנת 1925 למדו בבית הספר של המיסיון, 12 ,Pension de la Sainte Famille בנות, מחציתן היו יהודיות. 1925-6 Annuaire du Maroc. בין התלמידות היו: שרי דרעי, פלורי קורקוס ואחרות. עדות מפי שרי דרעי־לוי, פריס 1995. תחת שלטון וישי(1942-1940) סולקו היהודים מכל בתי הספר הצרפתיים והם לא שבו אליהם בתום המלחמה, כולם למדו בכי״ח. עדות מפי מוריס קורקוס, פריס 1994.

 הרבנים, במיוחד אלה שהייתה להן שררה על הדיינות במשך דורות רבים, כגון: אזואלוס, צרפתי, אסאבג, סמאנה, בן חיים, פינטו ואחרים, ונמנו עם העילית החברתית של הקהילה, רצו להעניק לבנותיהם חינוך על יסודי ובה בעת לא רצו לשלוח אותן לבתי הספר הצרפתים־הנוצרים. הלימוד בבתי הספר הצרפתים התנגש עם אורח החיים היהודי־הדתי, שכן כל התלמידים חויבו ללמוד בשבתות ובמועדי ישראל.

הערת המחבר: עדות מפי מוריס קורקוס, פריס 1994. מורים קורקוס היה בנם של אברהם ופרחה קורקוס ונכדו של נשיא הקהילה ישועה קורקוס. אביו, אברהם, היה בין האישים ה״נאורים״ והבולטים בקהילה. הוא פעל רבות למען קידומה של הקהילה ברוח המודרנה וזכה לאותות הוקרה מטעם הפרוטקטורט הצרפתי. על מקומה של משפחת קורקוס בקהילת מראכש ראה א׳ שטרית, הקהילה היהודית של מראכש בין השנים 1940-1880, ראה לעיל הערה 3.

 לכן, למרות החשש מפני השפעת החינוך המודרני על הבנות, בחרו הרבנים לשלוח אותן לבתי הספר היהודיים של כי״ח. כך למשל כותב פלקון (מנהל ביה״ס ) בשם יעקב בן חיים, המבקש להעניק לבתו חינוך על יסודי, אבל אינו רוצה שהיא תלמד בבית ספר צרפתי במראכש:

"יעקב בן חיים,78 אחד מעשירי הקהילה ומנכבדיה, מעוניין להעניק לבתו חינוך על יסודי והשכלה מעמיקה יותר ממה שניתן כאן [ = במראכש], אבל הוא איננו רוצה שהיא תאבד את רגשותיה הדתיים, שהם חזקים מאוד במשפחה. הוא פונה אליך בכל לשון של בקשה להמליץ לו על מוסד מתאים. יעקב בן חיים מוכן לשלם כל סכום שיידרש ממנו כדי שבתו תלמד בבית המדרש למורים של כי״ח בפריס או בכל בית ספר יהודי אחר שתמליץ עליו בפניו."

אשר לשינוי בדפוסי ההתנהגות — היו רבנים שראו את השינוי בחיוב ודאגו שגם הנשים תוכלנה להבין את פשר הדינים ואת דברי המוסר. בשנת 1936 כתב הרב ברוך אסבאג [הרב ברוך אסבאג היה בן לשושלת של דיינים ממראכש. בשנים 1930-1925 כיהן ראב״ד בבית הדין של מראכש ובשנת 1936 התמנה לראב״ד בבית הדין של העיר סאפי] ספר בשם מנחה בלולה, שבו ריכז קיצורי דינים ודברי מוסר. החידוש בספר היה שהוא כתב אותו בערבית יהודית וכיוון לגברים ולנשים כאחד. בין הנימוקים הרבים שמביא הרב אסבאג בהקדמה לספרו לכתיבה בלועזית דווקא הוא מציין פעמיים את הנשים: ״ספרי הלועזים ידי רבים אנשים ונשים ממשמשת בהם… ויש אנשים ונשים שנפשם חשקה לדרש״. והיו רבנים שהתייחסו לשינוי שחל במעמדה של האשה במורת רוח. כך למשל מציג הרב מרדכי קורקוס[הרב מרדכי קורקום היה דיין בבית הדין של מראכש ובשנת 1950 נתמנה לראב״ד.] ב״דרוש למעלת הנשים הצדקניות״  שתי נשים: אחת שנחשפה לתהליכי המודרניזציה והושפעה מהם והאחרת שעדיין דבקה באורחות החיים המסורתיים של העולם הישן. לאשה המודרנית מייחס הרב חסרונות לרוב: היא בטלנית, מפונקת, שתלטנית, בזבזנית, חומרנית שאינה מפסיקה לדרוש מבעלה לקנות לה: ״כלים של אכילה וכלים של משכב ומטות שן ורדיו״. החיסרון הבולט ביותר של האשה המודרנית, לדידו של הרב, הוא שיש לה דעה משל עצמה בכל נושא והיא זו שקובעת בשאלת חינוך הבנים. לאשה השמרנית, זו הממשיכה לחיות על פי הנורמות המסורתיות של העולם הישן, יש מעלות רבות: היא חסכנית, ממושמעת, מסתפקת במועט וממלאת בעצמה את מטלות הבית. היא גם עובדת מחוץ לבית כדי לעזור בפרנסת המשפחה, ובכך היא מאפשרת לבעלה ולבנים ללמוד תורה. למרות המטלות הרבות והכבדות היא נושאת בעול מבלי להתלונן. היא כנועה ושותקת גם אם בעלה ״יחטא לה״. דברי הרב קורקוס מבטאים את מורת רוחו, ואולי את מורת רוחם של גברים אחרים, מן השינוי שחל במעמדה של האשה. אהדתו נתונה לאשה המסורתית, ״הצדקנית״ ולא למודרנית, ״הרשעה״. ואולם גם הרב קורקוס היה ער למציאות החדשה וידע שגבר החפץ לשאת לו אשה ״מהדור הישן״ ימצא אותה רק בקרב השכבה הענייה ביותר. אשה כזו תהיה כנועה, ממושמעת ותלויה בבעלה, כי היא ״בושה לבקש ממנו כיוון שלא הכניסה לו כלום״.

מתמורה למהפכת

בחתירתה של האשה להשתחרר מהנורמות המסורתיות של העולם הישן, היא התמקדה בפיתוח מודעותה העצמית ובשינוי עצמי. עד עתה לא נמצא לנו מקור ממראכש בתקופה שבה אנו דנים (1939-1901) שממנו ניתן להסיק שהאשה ביקשה לעצמה שוויון לגבר. יתר על כן, גם כאשר האשה נכנסה לפעילות ציבורית היא לקחה חלק בארגוני נשים או בארגונים שכי״ח הקימה למען הקהילה, לכן התאפשרה השתתפותה בהם. האשה לא ביקשה לקחת חלק רשמי בארגוני הגברים המסורתיים שפעלו בקהילה [ה״חברות״] ובמאבקים הפוליטיים שהתנהלו בקהילה על בחירת וועד הקהילה. בפנותה לכיוון של שינוי עצמי ולא לכיוון של שינוי הגבר, השכילה האשה לשנות עמדות בדעותיו, מבלי לעורר את התנגדותו. למעשה, בחתירתה לשינוי ביקשה האשה, בראש ובראשונה להיות שונה מאימה ושקדה על הפנמת הערכים שבית הספר המודרני הנחיל לה.

האתגרים האינטלקטואליים שהציב בית הספר לפני הנערה בבואה לרכוש השכלה וההכרה ביכולתה (הצלחה במבחנים ארציים לשם קבלת תעודת סיום של בית הספר היסודי, קבלת פרס על הצטיינות בלימודים, קבלת מלגה להמשך לימודים מחוץ למרוקו) פיתחו את מודעותה העצמית וחיזקו את ביטחונה העצמי, והמקצוע שרכשה הקנה פתח לעצמאות כלכלית.

החתירה לשחרור האשה היהודייה בת מראכש מכבלי העולם הישן בעקבות חשיפתה למודרניזציה היא בגדר מהפכה בשינויים שהיא חוללה באורח החיים של המשפחה בכלל ושל האשה בפרט.

סביר להניח שרוחות של תמורות במעמד האשה במראכש כבר החלו לנשוב לפני הקמת בית הספר של כי״ח בשנת 1901. אבל אין ספק שהחינוך המודרני האיץ את תהליכי השינוי. היענותן של הנערות והנשים ושיתוף הפעולה שלהן מלמד על רצונן העז למעמד אחר, והן אכן חוללו את המהפכה שלהן.

הערת המחבר: בבחירות לוועד הקהילה בשנת 1934 ובשנת 1936 התנהל במראכש מאבק קשה בין שתי קבוצות. קבוצה אחת ייצגה קו שמרני ואילו האחרת ייצגה קו רפורמיסטי. הקבוצות ניהלו תעמולה והשתמשו גם בעיתונות הצרפתית. בשנת 1934 הצליחו בעלי הגישה הרפורמיסטית להכניס לוועד הקהילה שישה מתוך עשרה חברים ובשנת 1936 הכניסו שמונה חברים..Le Sud Marocain, ה־18 באפריל 1934.

אשה במזרח-אשה ממזרח-סיפורה של היהודייה בת המזרח-עורכים טובה כהן-שאול רגב-2005 –החתירה להשתחררות האשה ה יהודייה במראכש-סיום המאמר

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 157 מנויים נוספים

מאי 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר