קולות מראקש-אליאס קנטי – בחירת הפיתה והעלילה
בחירת הפיתה
בערב, לאחר שהחשיך, הלכתי לג׳אמע-אלפנא, למקום שבו נשים מוכרות פיתות. הן ישבו על הארץ בשורה ארוכה בפנים רעולות, עד שראית את עיניהן בלבד. כל אחת היה לה לפניה סל מכוסה בפיסת בד ועליו מוצגות לראווה כמה פיתות עגולות שטוחות. פסעתי לאט על פני השורה והתבוננתי בנשים ובפיתות. רובן ככולן היו נשים בשלות וצורתן היה בה משהו מן הפיתות. ניחוחן נישא אל אפי ובו-בזמן קלטתי את המבט מן העיניים השחורות. אני לא נעלמתי מעיני אף אחת מן הנשים, לדידה של כל אחת מהן היה נוכרי שבא לקנות לחם, אולם הקפדתי לא לעשות זאת כיוון שרציתי ללכת עד סוף השורה ולשם כך הייתי זקוק לאמתלה.
לעתים ישבה ביניהן אשה צעירה; הפיתות נראו עגולות מדי בשבילה, כאילו לא היא שהכינה אותן, ומבטיה היו שונים. אף אחת, לא צעירה ולא זקנה, לא האריכה לשבת בחיבוק ידיים. כי מזמן לזמן היתה כל אחת נוטלת פיתה בידה הימנית, מטילה אותה קלות מעלה, קולטת אותה שוב, מנענעת מעט את ידה כאילו היתה שוקלת אותה, מלטפת אותה כמה פעמים עד שהיה ניתן לשמוע זאת, ולאחר גילויי החיבה האלה מחזירה אותה לשאר הפיתות. הפיתה עצמה, טריותה, משקלה, ניחוחה הציעו עצמם כך לממכר. היה בפיתות הללו משהו עירום ומפתה, ידיהן הפעילות של הנשים, אשר פרט לעיניהן לא היה בהן טפח בלתי מכוסה, הן שהעניקו להן זאת.
״את זה אני יכולה לתת לך מעצמי, קח אותה בידך, היא היתה בשלי.״
גברים חלפו על פניהן, במבטים חקרניים, וכל אימת שהיה מי חושק באחת, היה עוצר ומקבל פיתה בידו הימנית. הוא היה מטיל אותה קלות מעלה, תופס אותה, מנענע מעט את ידו כאילו היתה כף־מאזניים, ממשש את הפיתה פעמים אחדות עד שהיה אפשר לשמוע זאת, ואם היה סובר שהיא קלה מדי, היה חוזר ומניח אותה ליד חברותיה. אבל לפעמים השאירה ברשותו, ויכולת להרגיש את גאוותה של הפיתה ולהריח את הניחוח המיוחד שהפיצה. האיש היה משרבב ידו תחת גלימתו ומוציא מטבע קטן, כמעט בלתי נראה לעין ליד גודלה של הפיתה, ומטילו לידי האשה. ואז היתה הפיתה נעלמת תחת גלימתו – לא יכולת להבחין היכן נמצאה – והאיש הלך לדרכו.
העלילה
המקום החביב ביותר על הילדים מקבצי הנדבות לעמוד בו היה בקרבת מסעדת ״כותוביה״. כאן נהגנו כולנו לסעוד בצהריים ובערב, והם ידעו שכך לא נחמוק מידיהם. למסעדה, שהחשיבה את שמה הטוב, לא היו הילדים האלה קישוט רצוי. כשהיו קרבים אל הדלת יתר על המידה, היה הבעלים מגרש אותם. להם היה נוח יותר להיעמד בפינת הרחוב שממול וחיש מהר לכתר אותנו, שנהגנו לבוא לסעוד בקבוצות קטנות של שלושה או ארבעה, מיד כשהיו מבחינים בנו.
אחדים, שכבר שהו בעיר חודשים, עייפו מלתת נדבות והשתדלו לנער מעליהם את הילדים. אחרים היססו לפני שנתנו להם מעה, כיוון שבושו מפני מכריהם ב״חולשה״ זו. שהרי מתישהו עליך ללמוד לחיות במקום הזה, והצרפתים תושבי המקום נתנו להם דוגמה טובה או רעה, תלוי כיצד הנך רואה את הדברים: הם מעולם, כדבר שבעיקרון, לא הכניסו יד לכיסם בשביל קבצן, ואף השתבחו לא מעט בקהות הרגש הזאת. אני הייתי חדש וכביכול טירון בעיר הזאת. הייתי אדיש למה שיחשבו עלי. יחשבו אותי למטומטם, אני אהבתי את הילדים האלה.
כשהיו מחמיצים אותי בפעם זו או אחרת, הייתי חש אכזבה ויוצא לחפש אותם בעצמי, בלי לתת להם להבחין בכך. אהבתי את תנועותיהם התוססות, את האצבעות הקטנות שבהן הצביעו על פיותיהם כשהיו מייבבים בפנים אומללות, ״!manger! manger״, את הפרצופים המוכים עצבות בל-תתואר שלבשו, כאילו באמת עמדו להתמוטט מחמת חולשה ורעב. אהבתי את צהלתם הנפלאה כשהיו מקבלים משהו, את התרוממות הרוח שבה הסתלקו במרוצה, שללם הדל בידיהם; את חילופי ההבעה המדהימים בפניהם, מגוססים היו נהפכים בן רגע להלומי אושר. אהבתי את נכלוליהם הקטנים, עת שהיו מגישים לעומתי עוללים בני יומם ופושטים אלי את כפותיהם הקטנטנות והכמעט נעדרות תחושה ומתחננים: ״גם בשבילו, גם בשבילו, !manger, !manger״ כדי להכפיל את הנדבה. הם היו לא מעט ילדים, אני השתדלתי לנהוג בצדק, אבל בדרך הטבע היו לי ביניהם אלה החביבים עלי, כאלה שפניהם היו כה יפות וערניות, עד שאף פעם לא יכולתי לשבוע לראותן. הם הלכו אחרי עד פתח המסעדה, בחסותי הרגישו עצמם בטוחים. הם ידעו שאני רוחש להם טוב ונכספו להגיע לקרבתו של המקום האגדי שהכניסה אליו היתה אסורה עליהם ושבתוכו אכלו כה הרבה.
הבעלים, צרפתי בעל ראש עגול קירח ועיניים שדמו לנייר ללכידת זבובים, אשר מבטים טובים וחמים היו שמורים עמו לאורחיו הקבועים, לא יכול היה לסבול את התקרבות הילדים הקבצנים למסעדתו. בלויי הסחבות שלהם לא עשו רושם מכובד. הוא רצה שאורחיו הדורי הלבוש יזמינו את סעודותיהם היקרות בהרגשה נעימה, בלי שיזכירו להם כל העת חרפת רעב וכינים. כשהייתי נכנס ופותח את הדלת בשעה שהיה עומד במקרה בקרבת מקום ומעיף מבט בעדת הילדים שבחוץ, היה מניד את ראשו במורת רוח. אבל היות שנמניתי עם קבוצה של חמישה-עשר אנגלים שסעדו אצלו שתי ארוחות בטוחות ביום, לא העז לומר לי דבר והמתין להזדמנות נוחה להסדיר את העניין באירוניה ובבדיחות הדעת.
יום אחד, בשעת צהריים של יום מחניק במיוחד, הושארה דלת המסעדה פתוחה כדי להכניס קצת אוויר טרי. עברתי יחד עם שניים מידידי את מתקפת הילדים והתיישבנו ליד שולחן פנוי בקרבת הדלת הפתוחה. הילדים, שיכלו להמשיך לראותנו, נשארו לעמוד בחוץ קרוב למדי לדלת. משם ביקשו להמשיך את קשרי הידידות עמנו ואולי גם לראות מה אנחנו אוכלים. הם שיגרו אלינו איתותים ומצאו הנאה רבה במיוחד בשפמים שלנו. ילדה כבת עשר, היפה מכולם, שהבחינה זמן רב קודם לכן שאני מחבב אותה, הצביעה שוב ושוב על המרווח הקטנטן שבין שפתה העליונה לאפה והחזיקה שם בין אצבעותיה שפם דמיוני, שאותו צבטה ומשכה במרץ. תוך כדי כך צחקה צחוק נלבב, ושאר הילדים הצטרפו לצחוקה.
המסעדן ניגש לשולחננו כדי לקבל את ההזמנה שלנו וראה את הילדים הצוחקים. בפנים קורנות אמר לי: ״היא כבר משחקת את הזנזונת הקטנה!״ הרמיזה הזאת פגעה בי, אולי גם לא רציתי להאמין לו, משום שבאמת חיבבתי את הילדים הקבצנים שלי, ושאלתי בתמימות: ״מה אתה אומר, הרי לא בגיל הזה!״
״מה אתה יודע,״ אמר, ״בשביל חמישים פרנק אתה יכול לקנות כל אחת מהן. כל אחת תלך אתך מיד מסביב לפינה.״
דבריו קוממו אותי מאוד וחלקתי עליהם בלהט. ״אין דבר כזה, זה בלתי אפשרי.״
״אתה לא יודע מה הולך כאן,״ אמר. אתה צריך ללכת לראות קצת את חיי הלילה במראקש. אני חי פה כבר הרבה זמן. בהתחלה, כשהגעתי לכאן, זה היה בזמן המלחמה, עוד הייתי רווק״ – הוא זרק מבט חטוף אך חגיגי אל אשתו הקשישה, שישבה כתמיד ליד הקופה – ״הייתי אז עם כמה ידידים והלכנו לראות את כל הדברים האלה. באחת הפעמים לקחו אותנו לבית אחד וכשבקושי התיישבנו, תכף הקיפו אותנו המון ילדות עירומות קטנות. הן התיישבו לרגלינו ונלחצו אלינו מכל הצדדים, הן לא היו יותר גדולות מההיא שבחוץ, כמה אפילו קטנות יותר.״
נענעתי את ראשי באי-אמון.
״לא היה דבר שלא יכולת לקנות. אנחנו בילינו בנעימים וגם כייפנו הרבה. פעם הרבצנו תעלול משגע, את זה אני מוכרח לספר לך. היינו שלושה, שלושה חבר׳ה. אחד מאתנו הלך ונכנס לחדר של פטמה אחת״ – כך כינו הצרפתים בבוז את הנשים המקומיות ־ ״אבל היא לא היתה ילדה, ושנינו שנשארנו בחוץ הצצנו לתוך החדר דרך איזה חור. בהתחלה הוא עמד אתה על המיקח הרבה זמן, אחר-כך הם הסכימו על המחיר והוא נתן לה את הכסף. היא שמה אותו בתוך שידת לילה קטנה שעמדה ליד המיטה. אחר-כך היא עשתה חושך ושניהם נשכבו יחד. אנחנו ראינו מבחוץ הכול. איך שנעשה חושך, אחד מאתנו התגנב לתוך החדר, בשקט בשקט, וזחל אל השידה הקטנה. הוא הכניס את היד למגירה, ובזמן ששניהם עשו את מה שעשו, הוא לקח את הכסף בחזרה. אחר-כך הוא זחל מהר בחזרה החוצה ואנחנו הרמנו רגליים והסתלקנו משם. אחרי זמן קצר החבר שלנו הגיע אחרינו. ככה הוא היה בחינם אצל הפטמה הזאת. אתה יכול לתאר לעצמך כמה צחקנו! זה היה רק אחד מהתעלולים שלנו.״
אכן יכולנו לתאר זאת לעצמנו, כי הוא צחק מלוא גרונו, הוא התפקע מצחוק ופער את פיו לרווחה. לא שיערנו שיש לו פה גדול כל-כך, מעולם לא ראינו אותו כך. בדרך־כלל נהג להתהלך במסעדתו הנה והנה בהדרת כבוד מסוימת ולקבל את הזמנות אורחיו המועדפים בנימוס ובניטרליות גמורה, כאילו היה אדיש לגמרי אילו מאכלים יזמינו. ההמלצות שנתן מעולם לא היו טורדניות ונשמעו כאילו ניתנו אך ורק לטובתו של האורח. היום הוא איבד כל איפוק וצהל על סיפורו. זאת היתה בוודאי תקופה נפלאה בשבילו, והוא עשה דבר אחד בלבד שהזכיר את אורח התנהגותו הרגיל. בעיצומו של הסיפור ניגש לשולחננו מלצר נמוך קומה. הוא שילח אותו בגסות למלא איזו מטלה לבל ישמע את מה הוא מספר לנו.
אבל אנחנו קפאנו והפכנו לאנגלו-סקסים. שני ידידי, האחד מניו-אינגלנד, השני מאנגליה, ואנוכי, שחייתי ביניהם מזה חמש-עשרה שנה, נתקפנו אותה תחושה של שאט נפש מהולה בבוז. גם אנחנו היינו באותו רגע שלושה, טבלנו בטוב, ואולי הרגשנו עצמנו אשמים בדרך כלשהי במעשי שלושת האחרים, שבכוחות מאוחדים גזלו בעורמה את שכרה של אשה מקומית אומללה. הוא סיפר את הדברים בהתמוגגות ובגאווה, ראה רק התעלול שבדבר, חדוותו נמשכה גם כשחייכנו בפנים חמוצות ונענענו ראשינו בהחמאה נבוכה.
הדלת עדיין היתה פתוחה, הילדים עמדו בחוץ בציפייה ובסבלנות. הם הרגישו שבזמן שיספר את סיפורו לא יגרש אותם. חשבתי בלבי שאין הם מסוגלים להבין אותו. הוא, שהתחיל בהבעת בוז כה עמוק כלפיהם, התבזה בתוך זמן קצר ביותר בעצמו. בין שהעליל עליהם עלילה ובין שדיבר אמת, יעשו הילדים אשר יעשו, כעת הוא עמד הרחק מתחתם, ואני ייחלתי למין עונש שבו יזדקק הוא להם כמליצי יושר.
קולות מראקש-אליאס קנטי – בחירת הפיתה והעלילה
אשה במזרח-אשה ממזרח-סיפורה של היהודייה בת המזרח-עורכים טובה כהן-שאול רגב-2005 –החתירה להשתחררות האשה ה יהודייה במראכש-סיום המאמר-אלישבע שטרית
ה. תגובת הגברים לתמורות
התגובות של הגברים לתמורות במעמדה של האשה היו מגוונות. היו שתמכו ועודדו את הנשים והיו מי שהשינויים עוררו בהם מורת רוחם.
אשר לחיזוק — בשליש האחרון של המאה התשע־עשרה פעלה בקהילה של מראכש קבוצה קטנה של סוחרים אמידים, שקשרו קשרי מסחר עם סוחרים יהודים בערי החוף הדרומיות (מוגדור וסאפי) ודרכם עם חברות אירופיות. הסוחרים ממראכש פגשו במודרניזציה שנים רבות קודם שהקהילה עצמה נחשפה להשפעותיה. והם היו למקדמי רעיון הקדמה בקהילה. במסמכים שונים הם מכונים ״נאורים״. כאשר נפתחו בתי הספר של כי״ח בעיר, הם היו הראשונים ששלחו את בניהם ואת בנותיהם ללמוד בהם (הם עצמם למדו צרפתית בשיעורי ערב). הקבוצה הזו עמדה לימין בתי הספר ותמכה בכל פעולה שנדרשה ״לקידום הקהילה לקראת קדמה״. הגברים ה״נאורים״ גם עודדו את נשותיהן להצטרף לארגוני הנשים ולארגונים שהקימה כי״ח.
תגובת הרבנים במראכש לחינוך המודרני של הבנות מעניינת ביותר. הם לא יצאו בגלוי נגד החינוך המודרני, אבל לא שלחו את בניהם לבית הספר של כי״ח, ואילו את בנותיהם הם לא מנעו מללמוד בבית הספר. יתר על כן, היו רבנים, כגון הרב אבן חיים והרב פנחס הכהן, שעשו מאמצים רבים על מנת שבנותיהם תוכלנה להתקבל ללימודים בבית המדרש למורים בפריס. האם הרבנים לא חששו מהשפעת החינוך המודרני על חילון הבת?
במציאות החדשה, שבה לימוד הבנות הפך לנורמה חברתית לא יכלו הרבנים למנוע מבנותיהם מללמוד, ולכן הם בחרו ברע במיעוטו. למה הכוונה ? בניגוד לבנים שהמשיכו ללמוד בישיבה, יכלו הבנות ללמוד בבתי הספר של כי״ח או בבתי ספר צרפתיים, בעיקר אם הן רצו להמשיך בלימודים על יסודיים. כזכור, לפני מלחמת העולם השנייה לא היה חינוך על יסודי במראכש ובני השכבה העשירה של הקהילה שלחו את הבנות ללמוד בבתי הספר התיכוניים הצרפתיים שבעיר. בבתי ספר אלו למדו ביחד בנים ובנות, נוצרים ומוסלמים ובני לאומים שונים (צרפתים, ספרדים, איטלקים). אגב, היו גם משפחות שלא היססו לשלוח את בנותיהן לבתי ספר של המיסיון.
הערת המחבר: בשנת 1925 למדו בבית הספר של המיסיון, 12 ,Pension de la Sainte Famille בנות, מחציתן היו יהודיות. 1925-6 Annuaire du Maroc. בין התלמידות היו: שרי דרעי, פלורי קורקוס ואחרות. עדות מפי שרי דרעי־לוי, פריס 1995. תחת שלטון וישי(1942-1940) סולקו היהודים מכל בתי הספר הצרפתיים והם לא שבו אליהם בתום המלחמה, כולם למדו בכי״ח. עדות מפי מוריס קורקוס, פריס 1994.
הרבנים, במיוחד אלה שהייתה להן שררה על הדיינות במשך דורות רבים, כגון: אזואלוס, צרפתי, אסאבג, סמאנה, בן חיים, פינטו ואחרים, ונמנו עם העילית החברתית של הקהילה, רצו להעניק לבנותיהם חינוך על יסודי ובה בעת לא רצו לשלוח אותן לבתי הספר הצרפתים־הנוצרים. הלימוד בבתי הספר הצרפתים התנגש עם אורח החיים היהודי־הדתי, שכן כל התלמידים חויבו ללמוד בשבתות ובמועדי ישראל.
הערת המחבר: עדות מפי מוריס קורקוס, פריס 1994. מורים קורקוס היה בנם של אברהם ופרחה קורקוס ונכדו של נשיא הקהילה ישועה קורקוס. אביו, אברהם, היה בין האישים ה״נאורים״ והבולטים בקהילה. הוא פעל רבות למען קידומה של הקהילה ברוח המודרנה וזכה לאותות הוקרה מטעם הפרוטקטורט הצרפתי. על מקומה של משפחת קורקוס בקהילת מראכש ראה א׳ שטרית, הקהילה היהודית של מראכש בין השנים 1940-1880, ראה לעיל הערה 3.
לכן, למרות החשש מפני השפעת החינוך המודרני על הבנות, בחרו הרבנים לשלוח אותן לבתי הספר היהודיים של כי״ח. כך למשל כותב פלקון (מנהל ביה״ס ) בשם יעקב בן חיים, המבקש להעניק לבתו חינוך על יסודי, אבל אינו רוצה שהיא תלמד בבית ספר צרפתי במראכש:
"יעקב בן חיים,78 אחד מעשירי הקהילה ומנכבדיה, מעוניין להעניק לבתו חינוך על יסודי והשכלה מעמיקה יותר ממה שניתן כאן [ = במראכש], אבל הוא איננו רוצה שהיא תאבד את רגשותיה הדתיים, שהם חזקים מאוד במשפחה. הוא פונה אליך בכל לשון של בקשה להמליץ לו על מוסד מתאים. יעקב בן חיים מוכן לשלם כל סכום שיידרש ממנו כדי שבתו תלמד בבית המדרש למורים של כי״ח בפריס או בכל בית ספר יהודי אחר שתמליץ עליו בפניו."
אשר לשינוי בדפוסי ההתנהגות — היו רבנים שראו את השינוי בחיוב ודאגו שגם הנשים תוכלנה להבין את פשר הדינים ואת דברי המוסר. בשנת 1936 כתב הרב ברוך אסבאג [הרב ברוך אסבאג היה בן לשושלת של דיינים ממראכש. בשנים 1930-1925 כיהן ראב״ד בבית הדין של מראכש ובשנת 1936 התמנה לראב״ד בבית הדין של העיר סאפי] ספר בשם מנחה בלולה, שבו ריכז קיצורי דינים ודברי מוסר. החידוש בספר היה שהוא כתב אותו בערבית יהודית וכיוון לגברים ולנשים כאחד. בין הנימוקים הרבים שמביא הרב אסבאג בהקדמה לספרו לכתיבה בלועזית דווקא הוא מציין פעמיים את הנשים: ״ספרי הלועזים ידי רבים אנשים ונשים ממשמשת בהם… ויש אנשים ונשים שנפשם חשקה לדרש״. והיו רבנים שהתייחסו לשינוי שחל במעמדה של האשה במורת רוח. כך למשל מציג הרב מרדכי קורקוס[הרב מרדכי קורקום היה דיין בבית הדין של מראכש ובשנת 1950 נתמנה לראב״ד.] ב״דרוש למעלת הנשים הצדקניות״ שתי נשים: אחת שנחשפה לתהליכי המודרניזציה והושפעה מהם והאחרת שעדיין דבקה באורחות החיים המסורתיים של העולם הישן. לאשה המודרנית מייחס הרב חסרונות לרוב: היא בטלנית, מפונקת, שתלטנית, בזבזנית, חומרנית שאינה מפסיקה לדרוש מבעלה לקנות לה: ״כלים של אכילה וכלים של משכב ומטות שן ורדיו״. החיסרון הבולט ביותר של האשה המודרנית, לדידו של הרב, הוא שיש לה דעה משל עצמה בכל נושא והיא זו שקובעת בשאלת חינוך הבנים. לאשה השמרנית, זו הממשיכה לחיות על פי הנורמות המסורתיות של העולם הישן, יש מעלות רבות: היא חסכנית, ממושמעת, מסתפקת במועט וממלאת בעצמה את מטלות הבית. היא גם עובדת מחוץ לבית כדי לעזור בפרנסת המשפחה, ובכך היא מאפשרת לבעלה ולבנים ללמוד תורה. למרות המטלות הרבות והכבדות היא נושאת בעול מבלי להתלונן. היא כנועה ושותקת גם אם בעלה ״יחטא לה״. דברי הרב קורקוס מבטאים את מורת רוחו, ואולי את מורת רוחם של גברים אחרים, מן השינוי שחל במעמדה של האשה. אהדתו נתונה לאשה המסורתית, ״הצדקנית״ ולא למודרנית, ״הרשעה״. ואולם גם הרב קורקוס היה ער למציאות החדשה וידע שגבר החפץ לשאת לו אשה ״מהדור הישן״ ימצא אותה רק בקרב השכבה הענייה ביותר. אשה כזו תהיה כנועה, ממושמעת ותלויה בבעלה, כי היא ״בושה לבקש ממנו כיוון שלא הכניסה לו כלום״.
מתמורה למהפכת
בחתירתה של האשה להשתחרר מהנורמות המסורתיות של העולם הישן, היא התמקדה בפיתוח מודעותה העצמית ובשינוי עצמי. עד עתה לא נמצא לנו מקור ממראכש בתקופה שבה אנו דנים (1939-1901) שממנו ניתן להסיק שהאשה ביקשה לעצמה שוויון לגבר. יתר על כן, גם כאשר האשה נכנסה לפעילות ציבורית היא לקחה חלק בארגוני נשים או בארגונים שכי״ח הקימה למען הקהילה, לכן התאפשרה השתתפותה בהם. האשה לא ביקשה לקחת חלק רשמי בארגוני הגברים המסורתיים שפעלו בקהילה [ה״חברות״] ובמאבקים הפוליטיים שהתנהלו בקהילה על בחירת וועד הקהילה. בפנותה לכיוון של שינוי עצמי ולא לכיוון של שינוי הגבר, השכילה האשה לשנות עמדות בדעותיו, מבלי לעורר את התנגדותו. למעשה, בחתירתה לשינוי ביקשה האשה, בראש ובראשונה להיות שונה מאימה ושקדה על הפנמת הערכים שבית הספר המודרני הנחיל לה.
האתגרים האינטלקטואליים שהציב בית הספר לפני הנערה בבואה לרכוש השכלה וההכרה ביכולתה (הצלחה במבחנים ארציים לשם קבלת תעודת סיום של בית הספר היסודי, קבלת פרס על הצטיינות בלימודים, קבלת מלגה להמשך לימודים מחוץ למרוקו) פיתחו את מודעותה העצמית וחיזקו את ביטחונה העצמי, והמקצוע שרכשה הקנה פתח לעצמאות כלכלית.
החתירה לשחרור האשה היהודייה בת מראכש מכבלי העולם הישן בעקבות חשיפתה למודרניזציה היא בגדר מהפכה בשינויים שהיא חוללה באורח החיים של המשפחה בכלל ושל האשה בפרט.
סביר להניח שרוחות של תמורות במעמד האשה במראכש כבר החלו לנשוב לפני הקמת בית הספר של כי״ח בשנת 1901. אבל אין ספק שהחינוך המודרני האיץ את תהליכי השינוי. היענותן של הנערות והנשים ושיתוף הפעולה שלהן מלמד על רצונן העז למעמד אחר, והן אכן חוללו את המהפכה שלהן.
הערת המחבר: בבחירות לוועד הקהילה בשנת 1934 ובשנת 1936 התנהל במראכש מאבק קשה בין שתי קבוצות. קבוצה אחת ייצגה קו שמרני ואילו האחרת ייצגה קו רפורמיסטי. הקבוצות ניהלו תעמולה והשתמשו גם בעיתונות הצרפתית. בשנת 1934 הצליחו בעלי הגישה הרפורמיסטית להכניס לוועד הקהילה שישה מתוך עשרה חברים ובשנת 1936 הכניסו שמונה חברים..Le Sud Marocain, ה־18 באפריל 1934.
אשה במזרח-אשה ממזרח-סיפורה של היהודייה בת המזרח-עורכים טובה כהן-שאול רגב-2005 –החתירה להשתחררות האשה ה יהודייה במראכש-סיום המאמר