ארכיון יומי: 9 במאי 2020


Meknes-portrait d'une communaute juive marocaine-Joseph Toledano-ed Ramtol 2017

meknes
  1. UN REGNE REPARATEUR

Successeur incontesté de son père, héritant d'un pays las des guerres et des pillages, Sidi Mohammed Ben Abdallah (1757 -1790) ramena la paix et la stabilité et avec elles la prospérité, en reconstituant une armée nationale, en mettant au pas les abid de la Garde Noire et en allégeant le poids des im­pôts. Grand ami des Juifs, il mit fin aux extorsions fiscales, ne prélevant que l'impôt de capitation prévu par le pacte de protection, renouant largement avec la tradition des Juifs de Cour. Convaincu alors qu'il était gouverneur lu Sud des bienfaits du commerce international, il devait transférer le centre le gravité des villes traditionnelles de l'intérieur à celles du littoral, remettant en activité le port de Mazagan évacué par les Portugais après un long siège. L'Angleterre devint le premier partenaire commercial. Pour contrôler le commerce extérieur, il fonda le port de Mogador et y installa les "commer­çants du roi" tajer sultan, munis de grands privilèges. Il avait demandé aux grandes familles de négociants juifs du Maroc qui avaient fait leurs preuves, de dépêcher des représentants pour faire fonctionner le nouveau port. Dans la liste des 10 premiers tajar es sultan venus de Safi, Rabat, Marrakech, Aga­dir, Tétouan, ne figure aucun représentant de Fès ni de Meknès. Si toutefois forte de son infrastructure artisanale et commerciale et de son titre retrouvé de capitale, Fès conservait un certain rôle national, Meknès périclitait, alors que Marrakech profitait de sa proximité de Mogador, la nouvelle porte vers l' Europe.

Bien que son règne ait été largement réparateur pour l'ensemble de la com­munauté juive marocaine, il fut toutefois, du point de vue de la communauté de Meknès, bien loin de l'image idyllique qu'en a laissé rabbi Moshé Elbaz dans son livre Kissé Mélakhim comme "très grand ami d'Israël, son carrosse riait toujours précédé des montures de ses dix conseillers juifs somptueuse­ment vêtus." 

L EGALITE DEVANT L'IMPOT

Sortie ruinée des années de guerre de succession de Moulay Ismaël, la com­munauté de Meknès n'avait pas eu le temps de se relever de ses épreuves ou une nouvelle contribution exceptionnelle exigée par le sultan en 1768 pour financer le siège de la dernière enclave portugaise, le port de Mazagan, mit encore plus à mal ses finances. Il ne resta d'autre alternative pour s'en acquitter que de vendre aux particuliers les biens immobiliers communau­taires, dont les revenus servaient au financement de la caisse des pauvres. La troisième taqana édictée par les rabbins et les notables de la ville motivait ainsi cette décision :

Face à la multiplication infinie des (mauvaises) intentions de nos voisins oui s'abattent en torrent sur les membres de notre communauté, et à notre incapacité à supporter le fardeau des impôts, nous nous sommes réunis, nous les représentants de la communauté, et avons décide pour essayer d'alléger ce fardeau face aux exigences renouvelées du sultan et des grands, de vendre aux particuliers les magasins du mellah appartenant au public. Dans ce cadre, nous proclamons que les acheteurs jouiront en toute propriété sans aucune restriction des biens ainsi acquis et pourront en disposer à leur guise, les louer, les vendre, en faire donation ou les transmettre par héritage …" Signataires, les rabbins Yaacob Tolédano, Shélomo Tolédano, Shélomo Tapiéro, Yékoutiel Berdugo, Shélomo Hacohen et Abraham Halioua auxquels se joignirent les notables Aharon Ouakrat, Yossef Ben Haki, Yaacob Anidjar, Moshé Benlahcen, Méïr Tsadok, Shélomo Attia, Mo­shé De Avila, Yossef Hacohen, Abraham Ben 'Olo, Ephraïm Lazimi. Les magasins furent effectivement cédés à Yahya Ben Itah et à Shélomo Shémla;

Dix ans plus tard, le poids des impôts s'alourdissant de nouveau, la commu­nauté devait vendre des terrains lui appartenant situés en dehors du mellah à rabbi Yékoutiel Berdugo et son frère rabbi Raphaël, et à Moshé Maimran, Messod Oliel, Hassan Ben Hassine, Moshé Benshloush et Baroukh Tolédano. C'est à propos de l'établissement de l'assiette des taxes et impôts internes que la communauté de Meknès fit un pas de plus dans son autonomie judiciaire par rapport à celle de Fès, en adoptant le principe de l'égalité absolue devant l'impôt; chacun devant contribuer au prorata de sa fortune. Alors qu'à Fès et à Tétouan, pour ne pas désigner l'homme le plus riche de la communauté à la convoitise des autorités, il ne devait acquitter qu'une quote -part égale à celle du second en rang des contribuables.

Dernier vestige de l'époque de gloire de Moulay Ismael, un grand négociant originaire de Tétouan, établi à Meknès, rabbi Moshé Maman, avait acquis une fortune colossale dans le commerce avec l'Europe; ayant le monopole de l'exportation de la cire et des cuirs bruts, bénéficiant d'un rang enviable à la Cour. La roue de la fortune avait tourné et se prévalant des précédents de Tétouan et de Fès, il avait sollicité d'être imposé comme le second en rang. Face au rejet de sa demande par le tribunal de Meknès, il avait porté l'affaire devant le tribunal de Fès qui statua en sa faveur.

Mais les chefs de la communauté de Meknès refusèrent de transiger : Malheu­reusement le pressentiment des rabbins de Fès devait se justifier. Sa fortune avait suscité tant de jalousies dans le peuple, que retiré dans sa ville natale, Tétouan, rabbi Moshé Maman fut assassiné en 1763 dans sa maison par un voleur musulman..

ATTEINTE A LA COHESION INTERNE

En 1769, nouvelle taqana illustrant l'érosion de la cohésion de la communau­té conséquence des troubles politiques et de la détresse économique favori­sant l'apparition d'une classe de nouveaux riches sans scrupules. Elle visait à rappeler la nécessité du respect du principe de non -ingérence des étrangers dans la vie communautaire et l'interdiction absolue de porter des conflits entre Juifs devant les instances des Gentils :

" Nous avons déjà statué au mois de Hechban dernier que tout membre de la sainte communauté de Meknès qui s'adresserait aux instances des Gentils ou solliciterait l'intervention de leurs puissants, sera exclu de la communauté d'Israël, et ses biens saisis au profit des indigents de notre ville – sanctions également applicables à ses éventuels complices. Cette taqana qui portait la signature de notre maître rabbi Yaacob Tolédano et de tous les lettrés et les notables de la ville, avait été proclamée dans toutes les synagogues et inscrite au livre des taqanot. Mais hélas, depuis lors se sont levés de vils individus pour enfreindre la foi et contrevenir à cette taqana. Les sieurs Abraham Perez, son frère Moshé et Messod Benzikri ont ainsi ont sollicité l'intervention de nos seigneurs les chérifs (descendants de leur prophète) dans l'affaire du dit Messod. Après avoir répudié sa femme selon les règles de la Halakha; il avait voulu la reprendre de force. Sous la menace de ces mêmes puissants, il avait contraint le père de son ex -épouse à renoncer au versement de la pension alimentaire pour sa fille…De plus, des témoignages concordants confirment que les dits frères Abraham et Moshé s'étaient par ailleurs rendus coupables de dénonciations et délations à l'encontre de coreligionnaires et avaient tenu publiquement des propos malveillants envers les rabbins et la sainte Torah… Suite à ces violations de la taqana et à leurs autres méfaits, nous proclamons leurs biens mobiliers et immobiliers en déshérence et autorisons tout membre de la communauté à leur causer des dommages de toute nature : vendre ou hypothéquer leurs biens, se saisir de tout ce qui leur appartient – ceci jusqu'à ce qu'ils fassent repentance totale; car ils ne sont pas à leur premier méfait comme nous en avons les preuves."

Signataires les rabbins ShléomoTolédano, Moshé Tolédano, Yékoutiel Berdugo et Raphaël Berdugo.

En fin de compte, aucune des parties ne voulant aller jusqu'au bout, elles de­vaient s'arrêter au bord de l'abîme et arriver à un compromis. Les contreve­nants acceptèrent de faire repentance et de reconnaître le principe de l'autori­té exclusive des rabbins. De son côté, le tribunal – de crainte de la réaction des puissants – ne leur infligea qu'une amende avec sursis, mais imprescriptible, payable "quand les circonstances le permettront, par les redevables ou leurs héritiers après eux. "

Meknes-portrait d'une communaute juive marocaine-Joseph Toledano-ed Ramtol 2017-page 85

מרוקו" בעריכת חיים סעדון-ירון צור- תקופת מלחמת העולם השנייה

מרוקו - חיים סעדון

תקופת מלחמת העולם השנייה

טלטלה עזה התרחשה בתקופת מלחמת העולם השנייה. לאחר כניעת הצרפתים לגרמנים ב־22 ביוני 1940, שיתפה ממשלת וישי פעולה עם הנאצים ואימצה מדיניות אנטי־יהודית משלה. החוקים האנטי־יהודיים של וישי הוחלו, בתיקונים ובשינויים מסוימים, גם במרוקו. כבר בדצמבר 1940 פוטרו כ־300 יהודים ממשרותיהם במשרדי הממשלה. מאוחר יותר, באוגוסט 1941, נאסר על יהודים נתיני הסולטאן להתגורר מחוץ למלאחים, הוגבל מספר היהודים שהותר להם לעסוק במקצועות חופשיים, ונאסר עליהם לעסוק בשורה של מקצועות, ובראשם העיסוק בנדל׳׳ן ובהלוואות. כמו כן הופעל ״נומרוס קלאוזוס״ במוסדות החינוך הצרפתיים, והם הצטוו להתייצב למפקד שמשמעותו הייתה ידועה: הכנה להפקעות רכוש. פליטים יהודים מאירופה שמצאו מקלט במרוקו רוכזו במחנות מיוחדים, וחלקם הועסק בעבודות כפייה.

סעיפים מתוך צווים נגד היהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה

המעמד הרשמי של היהודים

להווי ידוע לכול שהוד מעלתו השריף החליט כדלקמן – ומי יתן והאל יחזק ויאדיר את תוכן הוראותיו שלהלן:

סעיף 1 – הפעלת החוק מ־3 באוקטובר 1940 באשר למעמד היהודים באזור החסות הצרפתי תתבצע בתנאים המוגדרים בסעיפים שלהלן,

סעיף 2 – לצורך צו זה יחשב ביהודי: 1) כל אדם מרוקני בן דת משה; 2) כל אדם שאיננו מרוקני היושב באזור זה, אשר שלושה מהורי הוריו הם בני הגזע היהודי, או ששניים מהורי הוריו הם בני אותו גזע – אם בן זוגו הוא עצמו יהודי,

מפקד היהודים שאינם מרוקנים סעיף 1 – כל מי שהוא יהודי לפי ההוק מ־2 ביוני 1941, שעניינו מעמדם של היהודים, להוציא את יהודי מרוקו, חייב תוך שלושה חודשים מפרסום הצו הזה, למסור לראש המשטרה באזור מגוריו או שהותו הצהרה בכתב בדבר היותו יהודי על פי החוק, ולציין את מעמדו האישי, את מצבו המשפחתי, את מקצועו ופירוט רכושו. הבעל יצהיר בשם אישתו, והאפוטרופוס החוקי בשם קטין או בלתי בשיר מבחינה משפטית.

תקנון היהודים המרוקנים סעיף 5 – הלוואת בספים בבל צורה ובבל תנאי אסורה על יהודי מרוקו, נם אם אין זה עיסוקם היום יומי. סעיף 6 – בשום אופן לא יוכלו יהודי מרוקו לקחת הלק בארגונים שנועדו לייצג את המקצועות שאליהם מכוונים הסעיפים 3 ר4 של צו זה או לפקח עליהם.

ח״נומרוס קלאוהס״ בחינוך מבלי שפורסם שום צו או חוק המחייב זאת הונהג ה״נומרוס קלאוווס״ בכל מוסדות החינוך הציבוריים במרוקו:

במוסדות להשכלה גבוהה – 3% מכלל הסטודנטים.

במוסדות חינוך תיכוניים ויסודיים – 10% ממספר התלמידים הלא-יהודים בבל ביתה.

לסקר, עמי 166,133-132,129.

הגבלות אלה השפיעו ישירות ובאורח קשה רק על חוגים מצומצמים של יהודים במרוקו: אירופים ומתמערבים. לרוב הציבור היהודי לא הייתה ממילא נגישות למשרות בשירות הפקידות והממשלה, לבתי ספר אירופיים או למעגל המקצועות החופשיים. מעניין לציין כי בתי הספר של כי״ח המשיכו ללמד בתקופת וישי, ואפילו התמיכה הכספית לא נמנעה מהם. אולם בהדרגה הבינו היהודים כי צרפת, המעצמה שבטחו בה, הפכה ממגינת היהודים לרודפת, בעלת בריתו של היטלר. למזלם של יהודי מרוקו הסתיימה התקופה שבה הייתה ארצם תחת שלטון ישיר של ממשלת וישי מוקדם יחסית, כאשר נחת הצבא האמריקאי בחופי קזבלנקה בנובמבר 1942, ב״מבצע לפיד״. ואולם, עצם בואם של האמריקאים לא ציין מפנה מיידי באווירה האנטי־יהודית. אדרבה, דווקא לאחר מכן היה גל של תקריות אנטי־יהודיות ורדיפות מקומיות, שמאחוריהן עמדו ככל הנראה פקידים צרפתים אנטישמיים. יתרה מזאת, ככל שנמשכה המלחמה מעבר לים הגיעו למרוקו ידיעות על ההשמדה. התדמיות מן התקופה שלפני המלחמה, שלפיהן הצטיירה אירופה כיבשת הנאורה והמיטיבה וצרפת כגואלת היהודים, התערערו. גם המצב הכלכלי במרוקו הידרדר בתקופת המלחמה, וכל מגזרי האוכלוסייה היהודית נפגעו. המלחמה ציינה אפוא נקודת שבר ביחסי היהודים עם השלטון הקולוניאלי.

על רקע ההתפתחויות שלאחר המלחמה דומה שיש לראות בתקופת וישי מעין חזרה של הסולטאן לתמונת השלטון בעיני היהודים. הסולטאן מחמד החמישי הועלה על כס השלטון ב־1927 בעידודם של הצרפתים, שראו בו מועמד נוח מבחינתם לתפקיד רם זה. ואולם הלאומיים במרוקו ניסו לרתום אותו לעגלתם, והוא לא סירב לכך. בתקופת וישי, כאשר לחצו הצרפתים על היהודים ונחשפו פניהם האנטישמיות, פנתה משלחת של נכבדים יהודים אל הסולטאן במעין בקשה לחידוש החסות הישנה של בית המלוכה, הפעם כהגנה מפני הצווים האנטי־יהודיים. להלכה שום צו לא נכנס לתוקף ללא חתימתו של הסולטאן, הריבון הרשמי, אך למעשה ידעו הכול שהסולטאן הוא חותמת גומי של הפקידות הצרפתית; לא היה בכוחו באותה תקופה לסרב להוראותיה. עם זאת, הייתה חשיבות לאופן שבו יקבל את פני נתיניו היהודים, ונוצרה הזדמנות לתמורה ביחסיהם. הסולטאן פנה אל הנכבדים היהודים במילים חמות והשאיר עליהם רושם מעודד. ייתכן שנקט עוד צעדים פרו־יהודיים בתקופת המלחמה וייתכן שלא; על כך יש מחלוקת בין החוקרים. אך ברור שתדמיתו של מחמד החמישי היא כשל מי שהגן על בני חסותו היהודים בתקופה הקודרת של וישי. הסולטאן ותדמיתו זו מילאו מכאן ואילך תפקיד חשוב בהתפתחות היחסים בין היהודים לשלטון.

השאלה העיקרית שעמדה בפני הצרפתים אחרי הפלישה האמריקאית הייתה כיצד ישובו לבסס את שלטונם במרוקו, שכן תדמיתה האיתנה של האימפריה הקולוניאלית ספגה מהלומה קשה בשל תבוסתה במלחמה. תבוסה זו חיזקה את עניינם של הלאומיים המרוקאים ועודדה אותם לפעולה נמרצת. ואכן, בדצמבר 1943 נוסדה מפלגת אלאסתקלאל (העצמאות), וראשיה ביקשו, כמו בשנות השלושים, לצרף את היהודים למאבקם, שהתמקד בדרישת עצמאות למרוקו, דרישה שעמדה בניגוד חריף לפרו־צרפתיות של היהודים. אלא שאמונתם התמימה של האחרונים בצרפת נסדקה, ורבים מהם היו נכונים עתה, הרבה יותר מבעבר, לשקול כיוונים חדשים.

הנהנית העיקרית מן הנסיבות החדשות היתה הציונות. חוויות הדיכוי במלחמה, ומה שנראה ככישלון הדגם האמנציפציוני באירופה, ערש לידתו, עוררו את הרגשות הלאומיים היהודיים. גם המצב הכלכלי אחרי המלחמה יצר מצע נוח לפנייה לציונות. במקביל היו גם יהודים, לא רבים אמנם, שהיו מוכנים להטות אוזן לקריאתם של הלאומיים המרוקאים, אשר הקשר בינם לבין הסולטאן הלך והתהדק. שירותי הביטחון של הצרפתים, שעקבו אחר המתרחש בקהילות, כפי שעקבו אחרי שאר חלקי האוכלוסיה המקומית, חרדו בעיקר מפני התפשטות רעיונות קומוניסטיים וסוציאליסטיים בקרב הנוער היהודי המתמערב. השמאל המקומי תמך עקרונית במפלגת אלאסתקלאל, אם כי זו לא ששה להיות מזוהה עמו, בגלל שאיפתה להיות מפלגה עממית גדולה ובגלל תפיסותיהם הדתיות והשמרניות של רבים ממנהיגיה. כללו של דבר, המגמות הלאומיות, שהיו חלשות לפני מלחמת העולם השנייה, צברו לאחריה כוח ואיימו על מעמדה של צרפת בעיני היהודים.

הצרפתים היו ערים למצב החדש וחיפשו דרכים לשקם את יחסיהם עם המיעוט היהודי. הם הסתייעו בדמותו של הגנרל דה גול ובתנועת ״צרפת החופשית״, שגילמה את דמותה של צרפת ה״אחרת״: לא־וישיסטית, לא־גזענית ולא־אנטישמית. קיומו של פן זה, ועלייתו למעמד בכורה בניהול ענייניה של המעצמה הקולוניאלית ככל שהתקרבה המלחמה לקצה, אפשרו למתמערבים היהודים להתחבר מחדש לאומה שכבר היו מעורים בתרבותה והזדהו עמה. אך בכך לא היה די. הטראומה של תקופת וישי הייתה קשה והרגשות עדיין להטו. הפקידות הקולוניאלית ביקשה לרצות את מגזר המתמערבים היהודים הצעיר והתוסס. שינוי המעמד האזרחי של מגזר זה לא בא בחשבון אף יותר מבעבר, משום שהוא היה מתסיס את המחנה הלאומי המרוקאי, ובלימת כוחם של הלאומיים הייתה עתה המשימה הראשונה במעלה של הפקידות. לכן הופנתה תשומת הלב של הצרפתים לדרישות הפוליטיות הפנימיות של המתמערבים הצעירים, כלומר למתרחש בתחום הקהילות. הללו ביקשו עוד לפני המלחמה לאפשר להם ליטול חלק פעיל ובולט יותר בוועדי הקהילות. הפקידים הצרפתים סברו אפוא שהשעה כשרה לרפורמות בארגון הקהילתי ופעלו בהתאם. ב־1945 פורסם צו(דהיר) חדש, שאפשר בחירות לוועדים, אמנם בידי גוף בוחר מצומצם למדי, והקל על כניסת כוחות חדשים להנהגת הקהילות באמצעות הבחירות. חשוב מכך, הצו התיר לנשיאי הקהילות להתכנס אחת לשנה, ויצר בכך אפשרות לכינון גוף כללי של יהודי הארץ, לראשונה בתולדותיהם.

מרוקו" בעריכת חיים סעדון-ירון צור תקופת מלחמת העולם השנייה

עמוד 55

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19

המנהיג המזרחי הראשון

ב-1883 התרחבה עוד יותר התנופה ההתיישבותית היהודית, וקמו שתי מושבות חדשות ומושבה אחת חדשה-ישנה. סמוך לימת החולה בגליל העליון הונח היסוד להקמת המושבה יסוד המעלה, ואילו בשפלת יהודה נוסדה המושבה עקרון, שתוך שנים אחדות קיבלה את השם מזכרת בתיה.

גם מתיישבי פתח-תקווה החליטו לחזור למושבתם, אלא שבשלב הראשון הם התנחלו סמוך לכפר הערבי יהודייה, והקימו שם יישוב זמני, וממנו יצאו לעבד את אדמותיהם הסמוכות. למושבתם החדשה קראו יהודית. לאחר זמן לא רב הם חזרו והתיישבו בפתח-תקווה ושיקמו אותה.

האחרונה בגל המושבות הראשונות, שכונו בחיבה ״שבע המופלאות״, הייתה מושבתם של הביל״ויים, שלאחר נדודים בארץ וניסיונות להיאחז במקומות שונים, הניחו בשלהי 1884 את היסוד למושבה גדרה, סמוך לכפר הערבי קטרה. בעת ההיא זה היה היישוב היהודי הדרומי ביותר בארץ.

הסיפור הזה נראה, אם כן, כמעט אידילי: יהודים עולים לארץ, הם מבקשים לבנות מחדש את ארצם ההיסטורית ולהקים בארץ האבות מושבות חקלאיות, שעם השנים יובילו, אולי, לקוממיות יהודית מחודשת. בפועל היו הדברים יגעים בהרבה, והמושבות הראשונות עמדו בדרך כלל על עברי פי פחת. רק עקשנותם של המתיישבים וסיועם של אנשים טובים – כמו הברון רוטשילד וכמה מהתושבים הוותיקים בארץ, דוגמת אברהם מויאל – הצילו מהרס את היישוב היהודי הקטן, שעוד מעט ייקרא חדש, בהנגדה ליישוב הישן בערי הקודש. דומה היה שאברהם מויאל, בשנות ה-30 לחייו, נמצא בכל מקום, וליכולותיו אין גבול. הוא עסק ברכישת אדמות, במגעים עם השלטונות הטורקיים, שלרוב היו עוינים ותאבי בקשיש, וכל העת תר אחרי שיטות ו״פטנטים״ להקמת בתים ומבני משק בניגוד לצו השלטונות. הוא גם הדריך את המתיישבים הראשונים כיצד לנהוג עם שכניהם ועם השלטונות. כמה דוגמאות ימחישו את מוטת־כנפיו ואת יוזמותיו, שיתוארו בהמשך בהרחבה: הוא עזר לאיכרי פתח-תקווה והשפיע עליהם לקבל שתי החלטות רבות משמעות – אין תמיכה למי שאינו מעבד את אדמותיו, ויש להעסיק רק יהודים. בגדרה – שיחד את הקצין שבא מעיר המחוז עזה כדי למנוע את הצקות אנשי הכפר הערבי קטרה למתיישבים הצעירים והבלתי מנוסים.

כמעט בכל המקרים לא נתנו השלטונות הטורקיים רשות לאיכרים לבנות בתים. האחרונים פנו למויאל, שהכין עבורם חומרי בניין והורה להם לבנות תוך לילה אחד את המבנים, ללא רישיון, אבל להקפיד שעד רדת החשכה ביום הבא ייבנו גגות לבתים… לפי החוק הטורקי לא ניתן היה להרוס מבנה שעליו גג. מושל ירושלים זימן אליו בדחיפות את מויאל ונזף בו קשות. מויאל טען שמדובר בצריפים, ולא בבתים. כשהמושל הרים את קולו, ענה לו מויאל שהוא נתין צרפתי ובשלהי התקופה העות׳מאנית, תחת הסדר הקפיטולציות, לא יכול היה השלטון לפגוע באזרחים זרים שנהנו מחסות מוחלטת של הקונסול של ארצם, להענישם או לשפוט אותם. הפגישה הזאת הסתיימה בשלום, שכן המושל הבין ״עם מי יש לו עסק״, ונרגע.

תמיכתו של מויאל במושבות הייתה איתנה ומתמידה, והוא דרש מחובבי ציון ומהברון רוטשילד לא רק לתמוך בהן אלא גם ליצור עבורן תשתית כספית איתנה. על השתדלויותיו של מויאל אצל הנהגת חובבי ציון, בבקשותיו ליתר סיוע, אפשר ללמוד מן המכתבים ששיגר. כך, למשל באחד המכתבים לליאון פינסקר, נשיא חובבי ציון, כתב מויאל: ״בכלל הנני מוצא להעיר אוזן אדוני, לבל יחשוב, כי העמדת מושבות על מכון בל ימוט הוא דבר נקל. יאמין לי אדוני, לו חפצתי לשמוע לבקשות אחינו המבקשים (ועל הרוב נוסדו בקשותיהם על ההכרח אשר לא יגונה), כי אז כבר הוצאתי על פתח תקווה לבד יותר מכפלים מהסך שלשים אלף פראנק״.

בהמשך תיאר את מצבן הקשה של המושבות: ״הימים האלה לא היה בהם עבודה רבה. מלאכת הבניין, אשר בכל חודש תאכל סכומים רבים, לא הרבתה לאכול במשך השבעה עשר ימים. ידעתי גם ידעתי אדוני כי ישנו הפרש גדול ועצום בין קופת הברון ובין קופת חובבי ציון. אבל הקיבה והמעיים הם לא יאבו לדעת, אם שם הברון נקרא על בעליהם או כי חובבי ציון אצלו מהודם עליהם? אחת היא להם, הרעבון בא ויתבע חובותיו. ולא יאבה לדעת, איזה בית מסחר יפרע החובות האלה״.

המושבות הראשונות סבלו רבות מהמצב הרפואי הפגום של ארץ רחוקה, גדושת ביצות, שתושביה נפלו למשכב לעיתים קרובות. מויאל התגייס גם לנושא הזה. במכתבו לפינסקר, שחלקו הראשון הובא לעיל, הוא עסק גם בענייני בריאות: ״והנה בדבר הרופא. הן גם אם נגמור עמו, מה אפוא נעשה בעניין הרפואות? הן הברון צווה לתת סמי מרפא לפתח תקווה בעד אלף פראנק. אבל מי יעשה הרפואות? ובאיזה מקום נניחן? ואם כן דרוש לזה בית ואיש היודע לעשות סמי מרפא. וד­גם בפתח תקוה, אשר שם דרוש מאד הסולפאט, כינין [תרופות נגד מחלת הקדחת] ושאר דברים קלים, הידועים כמעט לכל אחד. והנוכל לצוות למי שיחלה ביום השני אחרי ביקור הרופא בפתה תקווה, כי יחכה עוד ששה ימים עד ביאת הרופא שנית… הלא יחלה חס ושלום עד אז ויגיע ל­שערי מוות! והנה רבות חקרתי בזה, ולפי שעה עלה רעיון בלבבי לגמור עם הרוקח(פארמאציסט) בראשון־לציון, אשר יבוא גם הוא פעם ביום השני – אחרי בוא הד״ר לפתח תקווה – לעשות את התרופות כאשר יכתוב הד״ר.

״כן אדוני, כל דבר ודבר דורש הוצאות״, הסביר מויאל לפינסקר, וציין כי בשל צורכיהן הרבים של המושבות לא ניתן להגביל את ההוצאות, וכדבריו המליציים: ״אף אם נסגור ידינו באלפי מנעולים ובריחים – לא יועיל״.

מויאל לא רק תבע כספים, אלא גם הציע דרכים להקפיד על קלה כחמורה בהוצאותיהם של חובבי ציון, לבל ינוצל כספה של האגודה לרעה. הוא הציע נהלים חדשים לגבי מימון בנייה למתיישבים הדורשים זאת מחובבי ציון: ״לאלה הקולוניסטים חסרים בתים וחובבי ציון יבנו להם הבתים״, הציע והמשיך: ״אנחנו ניתן כתב לכל אחד מהקולוניסטים, כי השכרנו לו הבית על משך עשר שנים, באופן שישלם בכל שנה סכום ידוע (לפי החלק אשר יעלה עליו בשלום החוב המגיע מאתו עד תום עשר שנים), ואחרי כן יהיה הבית שלו. ובאופן כזה יהיו חובבי ציון בטוחים אשר הכסף שהוציאו על הבתים יושב לקופתם. מלבד אלה שבנו להם בתים שלא במקום המושב שקנו חובבי ציון והניחו בהבנין גם כן מעות שלהם. מאלה נקבל שטרי משכנתא על בתיהם, עד אשר ישלמו הסך המגיע מאתם״.

הנה כי כן, מויאל ביקש להשתית את רכישת הבתים של המתיישבים על יסודות כלכליים, ולא לראות בכך ״תמיכה״ או"חלוקה״ ממין חדש, בדומה למה שהיה ביישוב הישן בירושלים במשך דורות.

ועם זאת, היה ברור לו כי המושבות הראשונות לא יוכלו להתקיים מבלי לקבל תמיכה מגורם מרכזי, דוגמת הברון רוטשילד או חובבי ציון – והתמיכה שבה מדובר היא לצורכי קיום בלבד, אחרת המושבות לא יחזיקו מעמד. יש לזכור זאת על רקע ארץ ישראל הענייה והמפגרת מבחינה כלכלית באותה עת, שלהי המאה ה-19.

הערת המחבר: אברהם מויאל , יפו, אל ליאון פינסקר באודיסה, 17 באוגוסט 1885, כתבים לתולדות חיבת ציון ויישוב ארץ ישראל, ליקט וערך אלתר דרויאנוב, ערכה מחדש שולמית לסקוב, תל־ אביב 1982, להלן: דרויאנוב-לסקוב, כרך ג׳, עמ׳ 446-445.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19-עמ' 49

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

מאי 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר