ארכיון יומי: 23 במאי 2020


לעיצוב דמותה של גיבורת תרבות על פי טקסטים-הרוגת המלכות סול חאגוייל ממרוקו-  ז׳ולייט חסין

אשה במזרח-אשה ממזרח

לעיצוב דמותה של גיבורת תרבות על פי טקסטים

הרוגת המלכות סול חאגוייל ממרוקו

ז׳ולייט חסין

״סול הצדיקה״ — ככינויה של סול חאגוייל מטנג׳יר בקרב קהילות יהודיות במרוקו הספרדית ו״לילה סוליקה״ (סוליקה הגבירה) בשאר קהילות יהודיות במרוקו — היא האחרונה בין הרוגי המלכות בקהילות ישראל במרחב אגן הים התיכון עם היחלשות כוחה של האינקוויזיציה הנוצרית באירופה למן המאה השבע־עשרה. הוצאה להורג זו של הנערה בת השש־עשרה על פי פסק דין של בית המשפט המוסלמי בשנת 1834 בפאס, אז עיר מושבו של המלך, הותירה רושם עמוק בזיכרונן של הקהילות היהודיות במרוקו, בספרד ובגיברלטר. המאורע הדרמתי היה מקור השראה לקורפוס רחב מאוד של כתבים בשפות שונות — אנגלית, ספרדית, צרפתית, גרמנית, ערבית יהודית, מרוקנית וספרדית יהודית של טנג׳יר (חקתיה). גם טקסטים בעברית, שעניינם מאורע זה, למשל, שירות וקינות, דרושים על פי הכתיבה המסורתית של יהדות מרוקו ומחזה ופואמה שנכתבו בישראל בעשורים האחרונים של המאה העשרים על פי דפוסים מודרניים. מכל הכתובים האלה עולה תהליך הבנייתו של ״גיבור תרבות״.

בהיסטוריה של קהילות מרוקו עד למחצית השנייה של המאה התשע־עשרה לא מצויה דמות של אשה יהודייה הרוגת מלכות שעלו לקברה. העמדתה של דמות נערה בת שש־עשרה במעלת ״צדקת״, שראוי לעלות לקברה כדי לזכות את הרבים מצטיירת כמפעל יזום, המשקף את נטיותיה של קהילה ואת מאוויה הרוחניים המתממשים בגל הזיכרונות הדינמי והמתהווה. במונוגרפיה על קהילות מרוקו יש מקום לאפיין את המניעים לאותה התרפקות מתמשכת סביב דמותה של סול חאגוייל.

נעסוק ביצירות אחדות כדוגמה למורכבותו של תהליך ההבניה של גיבור תרבות, ההולך ומתעצב על פי חללים של אינפורמציה. קורפוס הכתובים סביב דמותה של סול הרוגת המלכות מציב אתגרים רבים, שכן מדובר בסוגים שונים של כתיבה ושל תיעוד. כאן נדרש החוקר לתאוריות מתחומים שונים, כגון מגדר, תורת ביקורת הספרות, מחקר אנתרופולוגי והיסטורי, כפי שמתבקש ממחקר של קורפוס מגוון כמו זה. הסקירה תיעשה בסדר כרונולוגי ולא על פי ז'אנרים, שכן הבניית גיבור תרבות מתפתחת נדבך על גבי נדבך , בשילובם של ז׳אנרים שונים.

יש להדגיש שכל מה שהיה ידוע בקרב היהודים על האירוע הוא מפי יהודים שחיו באותה תקופה (ביניהם בני משפחה של הגיבורה). עדויותיהם משמשות מקור לכל היצירות העוסקות בנושא בעברית ובשפות אחרות. בכולן חוזרים כמעט אותם קווי מתאר של האירוע. שינוי מהותי ניכר בהצגת הדברים בפואמה מאת ארז ביטון ״קסידת סוליקה״, שחוברה בסוף שנות השבעים של המאה העשרים. הפרוטוקולים של המשפט (אם נרשמו בכלל) נשארו חסויים, הארכיבים של מלכות מרוקו עדיין אינם נגישים וקשה להעמיד דברים על דיוקם. וכך כל מה שידוע לנו על מה שהתרחש בבית המאסר ומאחורי דלתות בית המשפט הינו פרי השערות של יהודים בני התקופה, השערות אלה הלכו והתרחבו והתגוונו במשך השנים כדי לסגור את הפערים־החללים, כי רב הנסתר על הנגלה.

באשר להבנייתו של גיבור תרבות דוגמת סול חאגוייל, דומה שסגירת הפערים ערוכה בכוונת מכוון. מחקר מקיף עשוי להוביל למסקנות רבות עניין בתולדות התרבות והספרות. אשר למכלול הקורפוס על סול חאגוייל ניתן ללמוד על אופן התהוותן של המורשות שבעל פה ושבכתב וכן על הזיקות ביניהן ממשנתו של ו׳ איזר על הקריאה וכן ממשנתו של יאוס[Jauss] בנושא האסתטיקה של ההתקבלות.

הדיון שלהלן יידרש לכמה טקסטים מהקורפוס: עדות הנסמכת על פנקסים קדומים מאת הרב א״י הצרפתי; כתב יד שלא היה ידוע עד כה מפרי עטו של הרב ידידיה מונסונגו; ספר בספרדית מאת רומרו (,(E.M. Romero המוקדש כל כולו לדמות סול חאגוייל וכן פרק ארוך מספר מסע למרוקו בצרפתית מאת ריי(.(A. Rey כאן לראשונה זוכים שני הספרים האלה, המצויים בעותקים אחדים ונדירים מאוד, להתייחסות של ממש באשר לאמת שכעדותם. כמו כן ייעשה ניסיון לחשוף את מידת הכיסוי והגילוי בדרשתו הפילוסופית של הרב יוסף בן נאים ״מעשה בנערה הצדקת״ ולעמוד על ייחודה של ״קסידת סוליקה״ לארז ביטון. הוא התוודע לעניין מתוך הדרשה ״מעשה בנערה הצדקת״, הכוללת פרטים היסטוריים הנחשבים אמינים בקרב יהודי מרוקו, ושינה ביודעין, לפי עדותו.

העדות הרשמית הקדומה ביותר המצויה בידינו כלולה ב״יחס פאס״ הכתוב עברית. זהו לקט של עדויות שאסף הרב אבנר ישראל הצרפתי בשנת 1879 מתוך תעודות וכתבי יד שעמדו לרשותו(רובם נעלמו). עבודה זאת נעשתה בהזמנתם של שני ארגונים יהודיים ״כל ישראל חברים״ בצרפת ו״ועד הקהילה היהודי־האנגלי״ באנגליה, שביקשו להכיר את תולדות יהודי מרוקו ואת תלאותיהם בגין רדיפות המוסלמים ובגין הרעב עקב שנות בצורת רצופות. מידע זה באמצעות הרב א״י הצרפתי היה נחוץ כדי לגייס כספים ולהכין שדולה בפני מלכות מרוקו למען שיפור מעמד היהודים. כל אחד מהארגונים קיבל עותק בכתב ידו של המחבר. בתוך מערך העדויות הקשות נמצאת עדות זאת:

בשנת צד״קת נהרגה על קידוש השם הצדקת הקדושה המפורסמת האשה רבה רבת המעלות שעמדה בנסיון, מרת סוליקא חאגוייל מעיר טאנזא ונהרגה בחרב ונקברה פה פאס, נערה בתולה, אשריה ואשרי חלקה.

דברים אלה נלקחו ככתבם וכלשונם מאסופות קדומות יותר, וקרוב לוודאי שלא מעת הוצאתה להורג, שהרי בעדויות הנוגעות לאירועים שונים שהופיעו קודם לכן מצוין החודש ולפעמים גם היום. כאן מתבקשת השאלה, מדוע לא מצאו הפרנסים והדיינים לנכון לרשום מיד בפנקסי הקהילה דיווח מפורט על אודות האירוע הדרמתי על פי נוסח מקובל בפרוטוקול, אלא כתבו בלשון אפולוגטית המאפיינת את העדות הזאת שלפנינו. השאלה הזאת יכולה למצוא מענה מניח את הדעת רק לאור מחקר מעמיק על קהילות מרוקו באותה תקופה, מחקר שעד כה לא גובש דיו. לפי שעה אפשר להעלות את ההשערה שהאירוע לא זכה לזיכרון דברים תקני, כנראה מכוח העובדה שפרנסי הקהילה לא התייחסו אליו כאל אירוע בעל חשיבות היסטורית, העתיד להטביע את חותמו התרבותי על קהילות במרוקו, ואולי לא חזו שהנערה עתידה להיחרט בזיכרון הקהילה כצדקת שעולים לקברה גברים ונשים כאחד. העניין עצמו לא הוסיף ולא גרע מבחינת מעמדם הקשה של היהודים בני התקופה. זאת ועוד, אין יום זיכרון ואין יום הילולה סביב קברה של סול חאגוייל, שכן הקהילה לא ידעה את תאריך הוצאתה להורג. בבית העלמין בפאס הוקם על קברה מאוזולאום צנוע, כנראה בשנת 1884, עת הועתק לשם בית הקברות היהודי בהוראת המלך.

לעיצוב דמותה של גיבורת תרבות על פי טקסטים-הרוגת המלכות סול חאגוייל ממרוקו-  ז׳ולייט חסין עמ' 37

אליעזר בשן – נשים יוזמות בתחום המשפחה. סיום הפרק

נשות-חיל-במרוקו

גרושה שהתנגדה שבעלה יקח עמו את ילדיהם לארץ ישראל.

בוויכוח בין כלאל אדרעי ובין גרושתו דן רבי יעקב בירדוגו :מי שרוצה לעלות לארץ ישראל ולהוליך את בניו הקטנים פחותים משש ובנותיו שהם אצל גרושתו שאומר שאין רצונו להניח בניו ובנותיו נדודים וגולים ואין חונך ואין מרחם כרחב אב על בנים.

וגם לכשיגדלו מי יביאם אליו לארץ מרחקים וכשירצו לינשא ולהתחנך למצוות מי יחנכם ומי יגדלם לתלמוד תורה. ועל הכל איך יוכל להיפרד מיוצאי חלציו ולהניחם בכאן והוא ילך… ועוד אומר שאף אם תגזור עליו מדת הדין להיפרד מהם בחיים וישכל את כולם ביום אחד לרצון אמם שאינה רוצה לתחם לו.מכל מקום מהו שיוכל לומר אם לא יבואו עמי לא אזון אותם. שלא חייבוני רז"ל אפילו עד שש כי אם בהיותם עמי, ולא כשאמם מעכבת מתלתתם לי שהיא המעכבת היא שתזון אותם.

שאני הריני רוצה לזון כשיהיו עמי, והיא אינה רוצה לתתם לי, ועוד אומר בני הם ובנותי הם ואיך תשלוט בהם אמם יותר ממני שלא אוכל להוליכם עמי לארץ או למקום אחר ששם מחייתי ואחיה אני והם.

מן ההמשך מתברר, שמדובר בשתי בנות בגיל שלוש. מסקנת החכם הינה שהדין עם האב, ואף אם יתרצה להניחם אצל האם יכול הוא לומר, שלא יזון אותם , דלגבי עיר אחרת וכל שכן ארץ ישראל נתבטל דין הבן אצל אמו עד שש, ולא דין הבת אצל אמה.

בדיון זה אין עמדת האישה מיוצגת . היו נשים שגילו עמדה עצמאית נגד דעת הבעל ותבעו, שילדיהן יישארו אצלן.

מקרים נוספים מן מהמאה ה-20 : רבי משה עטייא כתב, שאם הבעל רוצה לעלות לארץ ישראל ואישתו מסרבת אין כופים עליה לעלות עמו והוא חייב לפרוע לה את כתובתה.

בשנת 1948 הועלתה שאלה בפני רבי שלמה הכהן אצבאן בדבר אישה, המסרבת לעלות עם בעלה. החכם השיב, שאינו יכול להוציאה בניגוד לרצונה גם לא לירושלים.

כשבתו של רבי אהרן בן חסין סירבה לעלות ארצה עם בעלה והלכה לבית אביה במוגדור, שלח אחריה החכם כמה וכמה פעמים, בנובמבר ובדצמבר 1955, כדי לשכנעה שתצטרף לבעלה. אך הגיע למסקנה, שאינה יכולה לעכב אותו ואם היא מסרבת להצטרף אליו, תצא בלא כתובה. החכם חלק אפוא על רבי שלמה הכהן.

גם רבי משה מרציאנו דן בשנת תשכ"ח באישה, שסירבה לעלות עם בעלה לארץ ישראל  (מרציאנו משה)

נשים ואלמנות שעלו לארץ ישראל.

בין ההמלצות שכתב רבי ש"י אביטבול מצפר ולנצרכים מצויה המלצה לאישה, שעלתה לארץ ישראל, שאין ספק שהייתה זקוקה להוצאות הדרך. ההמלצה אינה מתוארכת ומיועדת לאישה בשם שמחה בת משה עולייל אשת מימון בן יעקב אבן חמו, שבעלה נעלם, שהחילטה לעלות ארצה יחד עם בנה שמה ועם הבת עיישה.

על אישה מצפרו, הקבורה בהר הזיתים, נמצא מכתב ללא תאריך.

רבי מימון בירדוגו ממכנאס כתב על אישה, שמכרה את חפצי נדונייתה כדי לממן את עלייתה ארצה יחד עם בעלה, והסיעה את דירתה ועלתה לארץ ישראל.

על אישתו של רבי וידאל הצרפתי, אמו של רבי ישראל הצרפתי, כתב רבי יוסף בן נאיים ש "הייתה אישה יראת ה', ובסוף ימיה עלתה לשכון כבוד בירושלים.

האם יכולים קרובים למנוע מאישה להעלות את בתה או את בניה עמה לארץ ישראל.

רבי יצחק אבן דנאן פסק בעקבות שאלה, שהבת תהיה אצל אמה דווקא אם שתיהן חיות באותה עיר, אך אם האם רוצה להוליכה למקום אחר, ואפילו להעלותה לארץ ישראל, יכולים קרוביה לעכב בעדה.

התקדים שעליו הסתמך הוא תשובת רבי שמעון בן צמח דוראן, שנימק את דבריו כך : שהשטן מקטרג בשעת סכנה….ועוד שמא חס ושלום ישבום בדרך שיצטרכו קרוביהם לפדותם. אך אם הבנות גדולות מגיל 11 יש לשאול אותן האם הן רוצות ללכת אחרי אמן ואם כן – יעשו כרצונן.

בשנות החמישים של המאה ה-19 התגרשה אישה ונישאה לאחר. היא רצתה לעלות ארצה ולקחה עמה את בניה מבעלה הראשון, אך כפי שפסקו חכמי צפרו בשנת תרי"ז – 1857, בעקבות פסק דין שקיבלו מחכמי מכנאס, " קרוביהם יכולים לעכב על ידם מלהוליכם לארץ.

רבי אברהם עמאר, לעומת זאת, פסק, שאין הקרובים יכולים לעכב אישה, הרוצה להעלות עמה לארץ ישראל את בניה מבעלה הראשון.

אלמנה ואמה עמדו לעלות לארץ ישראל בשנות ה-60 של המאה ה-19, והאישה רצתה לקחת אתה את שני בניה, אך האב התנגד. על פי פסק דין משנת תרכ"ח – 1868 " רשאית האישה ליקח שני בניה עמה למקום הקדוש וצריך אפוטרופוס לתת בידם דמי מזונות שנה אחת לפחות…והוצאות הדרך, על פסק הדין חתמו חכמי צפרו רבי מתתיהו בן זכרי, רפאל משה אלבאז ויקותיאל אלבאז.

לאחר פטירתו של רבי יוסף כנאפו ממוגדור עלתה אלמנתו לירושלים דרך טנג'יר. כיוון שהתכריכים שהביאה עמה לא תאמו את אלה שנהוגים בירושלים חזרה למוגדור כדי להביא תכריכים על פי הנהוג בעיר הקודש.

שובה נדחה מסיבות אחדות : היא מצאה את כלתה כורעת ללדת, כלתה השנייה בהריון, והיא שמעה על שתי נערות שלא מצאו את זיווגן, ודאגה להן. לאחר שהצליחה שמשימתה הפליגה שוב לארץ ישראל והמשיכה שמעשיה הטובים עד שנפטרה ונקברה בהר הזיתים.

מכתב של אישה מדמנאת לבעלה על המצוקה. – 1885.

בשנת 1884הגיעו לאירופה ידיעות ממרוקו בדבר התעללות של מושל דמנאת ביהודים ובנשים יהודיות.דמנאת שוכנת כ-100 קילומטרים מזרחה למראכש, בינה ובין בני מלאל. בפברואר 1885 כתבה אסתר אמסלם לבעלה, שברח מדמנאת לטנג'יר, כדי לקבל פיצויים מהממשל על הנזק שנגרם לו :
"אילו יכולת לראות את מצוקתנו היית מזיל דמעות של דם. את דמנאת כמו שעזבו אבותינו את מצרים. אך היצלנו את נפשנו בלבד הלוך ובכה ונשארנו ללא כל ציוד. המושל סילק את השומרים שלנו ובלילה האחרון בזז את בתינו אספסוף מהרחוב וחילל את הנשים ואת הילדים. היינו חסרי אונים ונאלצנו להיכנע.

גם יהודים שמצאו מקלט במקום קדוש, תחת חסותו של שריף ידידותי, הותקפו ונשדדו תוך התעלמות מהכללים המקובלים. רבי יוסף אלמליח שוחרר בגיל 98 מכבליו, אך מחשש שייתפש שוב ברח למקום הקדוש של השריף.

למרות זאת נתפש, הופשט מבגדיו, הושלך לארץ, הולקה 980 מלקות וכמעט נפטר. כעבור זמן התאושש, אך הוא לא יחיה הרבה זמן.

הסוחר יצחק כהן, שהיה עמו במקום הקדוש, הוכה עד מוות. כל אלה בוצעו בהוראת המושל האכזר. הצלחתי לברוח יחד עם ארבע נשים למקום שאני נמצאת בו עתה. הנשים שלא ברחו חשופות להתעללות. צעירות וזקנות נאנסו על ידי כושים ועל ידי אנשים בשירותו של המושל. הן לא יכלו להימלט, ואלה שניסו, נתפשו מייד והובאו לבית הסוהר.

כתבת לי לנסות למכור מהרכוש שלנו באמצעות השותפים המאורים שלנו, ולשלוח את הכסף אליך. עליך לדעת, שכל מאורי שיימצא מסייע לנו יחשב בוגד וייקרע לגזרים. המושל קבע, שאם יש למאורי טינה כלשהי נגד יהודי הוא רשאי להורגו.

כתבת לי למכור את כל העורות והמחרשות שיש לנו בחנות כדי להתפרנס. אינך יודע, שכל רכושנו הוחרם על ידי המושל, ועליך להיות אסיר תודה על כך, שברחתי מבלי שכבודי חולל, כפי שחוללו נשים אחרות. אילו כתבתי לך כל מה שיכולתי לומר לך לא הייתי מסיימת.

בפקודת המושל נשדדו כל הבתים, שיהודים גרים בהם, וכל חפץ בעל ערך נלקח. אחי, יעקב, הלך לקזבלנקה לקנות שחורה והביאה לדמנאת. וכשהגיע, נלקח ממנו הכל והוא נאסר. זה כל מה שאני יודעת אודותיו.

אשתך המיוסרת – אסתר אמסלם.

2 – אליעזר בשן – נשים יוזמות בתחום המשפחה. סיום הפרק-עמ' 27

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 153 מנויים נוספים

מאי 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר