ארכיון יומי: 7 במאי 2020


מעגל החיים-שלום צבר-קהילות ישראל במזרח במאות התשע עשרה והעשרים.

מעגל-החיים

האישה ההרה ועוברה נחשבו לפגיעים במיוחד, וננקטו אמצעים מיוחדים להגן עליהם. באפגניסתאן, כשנודע לאישה שהיא הרה, הזמינה את חברותיה לטקס פּוּלָאד פַאנְגְ'וֹנוֹן (חמישיות פלדה) – טקס מיוחד לשמירת ההריון. כל אחת מהחברות הביאה במתנה ראש סוכר בצורת קונוס – סמל פריון ושפע בשל צורתו הפאלית וגרגיריו המרובים. הנשים ענדו על צווארה קמיע המכיל שלוש פניני זכוכית, שאחת מהן כחולה, דמוית כפתור ולה שבעה נקבים. הן גם תלו על צווארה נֶבֶשְׁת (כתובים) – נרתיק כסף דמוי מלפפון חלול שעליו חרוטים פסוקים מתחלים, בתוכו קמיע קלף ולהב של אולר, ואותו נשאה עד הלידה.

בקהילות אחדות האמינו שבחודשי ההריון האישה חשופה במיוחד לסכנת פגיעתן של הרוחות הרעות. כדי להתגונן מפניהן נשאה המעוברת בגרוזיה על גופה קמיע שהכיל עשבים מיוחדים, ופחם או גופרית, שנצררו בסרט שחור. קמיעות מיוחדים לאישה בהריון ידועים מקהילות נוספות, כגון מרוקו, אלגייריה ואיראן. אמצעי מאגי מסוג אחר ננקט בסלוניקי ובמקומות נוספים באימפריה העותימאנית.

על מנת להבטיח שבבוא שעת הלידה ייפתח רחמה ללא קושי, נהגו להשאיר כל דבר אפשרי בבית פתוח, ביום ובלילה: דלתות, ארונות, מגירות וכיוצא באלו(לפי עדויות בני הזמן הגנבים ניצלו היטב עניין זה…).

כדי שההריון יתקדם כשורה רווחו במספר קהילות מנהגים מיוחדים. בגרוזיה הניחו על בטנה של ההרה מנעול סגור, סמל לכך שהבטן תהא סגורה עד הלידה. וריאציה של מנהג זה ידועה מאלגייריה: נשים שעברו הפלה, או איבדו את תינוקן בימים הראשונים לאחר הלידה, דאגו בתחילת הריון חדש לחגור מסביב למותניהן חגורה, ובה השחילו מנעול קטן במשך כל זמן ההריון. הן פתחו מנעול זה רק עם בוא הצירים. בסלוניקי נהגו לכרוך סביב בטנה של האישה חוט של פשתן, אשר קודם לכן נכרך שבע פעמים סביב קברו של קדוש. חוט זה נקרא בלאדינו דיטינידוֹר (מעצור), מתוך אמונה כי בעקבות המגע עם הקבר נמסכה בו קדושה, אשר תשמור על הוולד עד הלידה.

כשהגיע החודש התשיעי של ההריון, ההכנות ללידה התעצמו. בבגדאד נהגו לברך את ההרה באיחולים ובברכות, כגון"ייתן לך השם שעה קלה" (בשעת הלידה) (יִעְטִיכִּי סָאעָה כְ'פִיפָה); ״בעזרת השם בליל קשירת ההדס" (הוא הלילה שלפני הברית) (אִנְשַאללָּה בְּעִקְד אלְיָאס). בסלוניקי נהגו ללכת לבית הקברות יחד עם האישה ההרה ולהתפלל על קברות רבנים וקרובי משפחה על מנת שהלידה תעבור בשלום.

בירור מינו של הוולד והתכונה לקראת הלידה

אחד העניינים שהטרידו את בני המשפחה וקרוביה במשך תקופת ההריון היה מינו של הוולד. היה זה נושא שיחה מרכזי. כל אימת שדיברו עם האישה ההרה או עליה, הרבו קרובים וידידים להתנבא מה תביא: בן או בת? ואולי תאומים או תאומות? כל תנועה קטנה, כל תשוקה למזון מיוחד וכל חלום הצביעו על הצפוי לבוא. היא עצמה וקרוביה חיזרו אחר מגידי עתידות, פותחות בקפה, קוראות בקלפים וכיוצא באלה, כדי שיגידו מה צפוי לה.

ניסיונות לנחש את מין הוולד או להשפיע עליו ידועים בתרבויות רבות ומוכרים עוד מזמנים קדומים. לפי אריסטו, "במקרה של זכר מופיעה בדרך כלל התנועה ביחוד בצד ימין (של הרחם) בערך ביום הארבעים, ובמקרה של נקבה בצד שמאל לערך ביום התשעים" (אריסטו, מבחר נין החיבורים בביולוגיה, ירושלים תשל״ד, עמי 113). במקורות היהודיים – שהושפעו ממקורות קלטיים יווניים – הציעו חכמים אחדים דרכים להשפיע על מין הוולד. לפי האמורא ר' יצחק, "כל הנותן מיטתו בין צפון לדרום הויין ליה [= יהיו לו] בנים זכרים" (ברכות ה, ע״ב); ואילו רבא הציע ״הרוצה לעשות כל בניו זכרים יבעול וישנה" (נידה לא, ע״ב).

בין יהודי יוון נהגו להניח על ההרה את כיס המרה של התרנגולת ולהדליקו. אם הכיס התפוצץ – סימן היה שייוולד בן זכר; ואם הכיס נשרף ללא קול – סימן שתיוולד בת. בעיראק היו שלקחו מעט שתן של ההרה בקערה, שמו בה מחט גדולה וחיכו דקות אחדות. אם המשקע של השתן הצטבר מסביב למחט – היה זה סימן שתלד זכר; ואם המשקע נשאר בתחתית הקערה – סימן שתלד נקבה. מנהג דומה היה ידוע גם בין חסידי אשכנז. היו גם שהאמינו כי ניתן להשפיע על מין הוולד במשך ההריון. למשל על־פי מנהגם של יהודי סלוניקי קראה האישה ההרה בכל יום שישי לעובר שבבטנה בשם הזכר שבו חפצה שייקרא, מתוך סברה שאם ייקרא בשם זה תשעה חודשים רצופים, ייוולד בן זכר.

החששות הרבים במהלך ההריון לשלומו של הוולד לוו בציפייה דרוכה לכך שההריון יעבור כשורה. במרבית הקהילות בארצות האסלאם הציפייה המתוחה לא לוותה בשום הכנות מעשיות עד להולדת התינוק ממש – מחשש שההכנות יגרמו למזל רע לוולד. כך היה גם בין יהודי אשכנז והחברה הנוצרית במרבית ארצות אירופה. לפיכך מעטות באופן יחסי הקהילות המוכרות לנו, שבהן נעשו הכנות כלשהן לקראת הצטרפותו של תינוק חדש למשפחה. תופעה זו נפוצה ומוכרת יותר בחברה המודרנית, כגון טקסי Baby shower המקובלים בארצות־ הברית, ובהם מקבלת האישה ההרה מתנות רבות מחברותיה לקראת הלידה המצופה. אולם גם בתופעה זו אפשר שמתבטאת העמידה הנפשית של ההרה ובני משפחתה מול החששות, תוך אמונה כי הכנות אלה מבטיחות שהכול יעבור כשורה.

בעיראק רווח מנהג סמלי מעניין, המזכיר את מנהג הכפרות בערב יום הכיפורים. הוריה של ההרה שלחו לה כעשרים ק״ג אורז עם תרנגול אחד ושתי תרנגולות. את אלה סובבו סביב ראשה. תרנגולת אחת – שתהיה כפרה עבורה כדי שתלד בלי הפרעות; תרנגולת שנייה – אם תלד בת; והתרנגול – אם תלד בן. בחודש השביעי התחילו בתפירת הבגד לתינוק. משהרתה באיראן לראשונה האישה הנשואה החלו אמה ואחיותיה להכין את הסִיסְמוֹנִי – כל מה שנחוץ לתינוק עם היוולדו: בגדים, כלי מיטה, כילה, כלי אוכל וכדומה. עם היוולד התינוק העבירו את הכבודה הזו לזוג הצעיר בלוויית ראשי סוכר עטופים בנייר צבעוני.

כפרות

בקהילות ישראל נפוץ המנהג של לקיחת תרנגול בערב יום הכיפורים – תרנגול לזכר ותרנגולת לנקבה. את התרנגול מסובבים מעל הראש ואומרים: ״זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי, זה התרנגול ילך למיתה ואני אכנס ואלך לחיים טובים ארוכים ולשלום״. שוחטים את התרנגול ומוסרים לנזקקים. היו שקשרו מנהג זה לעבודת הכהן הגדול במקדש ביום הכיפורים, אשר סמך את ידיו על ראש השעיר (תיש) והתוודה על עוונות בני ישראל, על מנת שהחטאים יעברו לשעיר. רבנים רבים התנגדו למנהג זה וראו בו אמונה עממית. בשולחן ערון, למשל, הוא מכונה ״מנהג שטות״(או״ח, סי׳ תרה). רבנים אחרים ראו את המנהג בחיוב, והרמ״א כינה אותו ״מנהג ותיקין״.

 

מנהגים מיוחדים הקשורים להכנת הבגדים וכלי המיטה לתינוק העתיד להגיע בעיקר בהריון הראשון, נפוצו בין יהודי ספרד בחבלים שונים של האימפריה העותימאנית. כבר בחודש החמישי להריון הוזמנו נשים מקורבות להרה לטקס שנקרא קורטר פאשאדורה (גזירת החיתולים). אחת מקרובות המשפחה, אשר ילדה כבר כמה ילדים, נתכבדה בזכות לגזור את האריגים ולבצע את הפעולה הנקראת איגיאר טיזיירה (פתיחת המספריים). בזמן הגזירה נזרקו על האריגים סוכריות שקדים לבנות(קונפיטיס). במקומות מספר היו אריגים אלה בעצם חלק מנדונייתה של הכלה, והם יועדו מראש להכנת הפאטו – השם הכולל לחיתולים, בגדים וכלי המיטה של התינוק.

לאחר הטקס נטלו נשות המשפחה את היריעות הגזורות והחלו במלאכת תפירת הבגדים. הבגדים העליונים וכלי המיטה עוטרו ברקמה, ובשל כך ארכה הכנת הפאטו שבועות מספר. המשפחות האמידות אף שכרו תופרת או רוקמת מקצועית. בדרך כלל השתדלו לסיים את הכנת הפאטו עד סוף החודש השביעי להריון בשל החשש ללידה מוקדמת. בגמר העבודה נערך יום כביסה וגיהוץ לבגדים שהוכנו. אחר כך נפרשו החפצים לראווה, ונשות המשפחה, הידידות והשכנות הוזמנו לחזות בהם. בין הפריטים שנתפרו בסלוניקי הייתה קאמיזה לאתה, מעין כותונת ארוכה שסימלה חיים ארוכים, ושימשה להלבשת הבן בברית המילה או לבת בטקס מתן השם.

בקהילת איזמיר נהגו להכין גם אבנט התפור מאריג יקר. אבנט זה נועד לקשירת ספר התורה, ונתרם לבית הכנסת לפני הלידה כסגולה לסיום מוצלח של ההריון (או לאחר הלידה להבעת תודה לאלוהים). מנהג זה דומה למנהג הוִימְפֶל של יהודי גרמניה – סרט בד מברית המילה שעליו נרקמה כתובת הקדשה, והוקדש לבית הכנסת כאבנט לספר התורה בעת ביקורו הראשון של התינוק שם.

חסידי אשכנז

חוג קטן של בעלי מוסר שקם ביהדות אשכנז במאה השתים־עשרה. חברי החוג ביקשו לחנך את בני דורם לאורח חיים מוסרי יותר, וכדי לעשות זאת שאפו לקבל על עצמם אורח חיים שיהיה מופת לחברה היהודית. הם גזרו על עצמם חיי פשטות וצניעות, הדגישו את חשיבות ההקפדה על עניינים שבין אדם לחברו, ודקדקו בקיום המצוות. הם נטו למיסטיקה והעריכו סיגוף והסתפקות במועט. בספר חסידים נאספו מעשיות על גדולי קבוצת חסידים וו, ובעיקר על מנהיגיהם רבי שמואל החסיד ובנו רבי יהודה החסיד.

מעגל החיים-שלום צבר-קהילות ישראל במזרח במאות התשע עשרה והעשרים.

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

קדוש וברוך

 

תורת הסוד

בין רבותיו של רבינו יש למנות את המקובל האלוקי רבי יוסף אלקובי שהחכימו בתורת הנסתר. מטבע הדברים היה זה בשלב מאוחר יותר בחייו לאחר שמילא את כריסו בש״ס ופוסקים. לימוד זה לא נעשה בפרהסיה אלא בצנעה ובחשאי, בעליית הגג של בית הכנסת.

ושוב נמצא רבינו תלמיד המחכים את רבותיו. עומק שכלו ורוחב הבנתו באו לידי ביטוי בלימוד חכמת הנסתר כשם שבאו לידי ביטוי בלימוד חכמת הנגלה. הוא היה כמעיין המתגבר ושתה בצמא את כל מוצא פיו של רבו הדגול עד שנעשה בקי בזוהר הקדוש ובכתבי האריז״ל, אך עד אחרית ימיו הקפיד שלא לגלות פן זה באישיותו בפרהסיה.

עשרים שנות חייו הראשונות של רבינו עברו עליו כשהוא ספון ראשו ורובו באהלה של תורה ומקדיש את רוב עתותיו לעיונה ולימודה. שנים אלו היו תקופה של סער וסופה במרוקו. טלטלות רבות ומהפכות גדולות עמדו בשער ומקץ שנים לא רבות עתיד רבינו עצמו להימצא בעין הסערה.

אולם לעת עתה, פסחו כל אלה על רבינו שהיה מסוגר בתוך ״תיבת נח״ שמאחורי חומות המלאח ועסוק בבניין עולמו הרוחני. לימים יאמר כי שנים אלו שבהן יכול היה לקיים ״שבתי בבית ה׳ ״ ללא הפרעה, הן שהעניקו לו את תעצומות הנפש לעמוד כצור איתן בפני כל הגלים השוצפים שעתיד היה לפגוש בחייו.

אמה של מלכות

הרבנית רחל בת רבי שלום עמאר

שנת תר״ע (1910), בהיותו כבן עשרים שנה, בא רבינו בברית הנישואין עם רעייתו הרבנית רחל לבית עמאר. מגיל צעיר נודע אביה, רבי שלום עמאר, כאדם פלאי שהרשים את רואיו במידותיו האציליות וברוחב דעתו. מכמני התורה פתוחים היו בפניו ואף בחכמת התכונה היה לו יד ורגל. בגיל י״ח שנים התמנה לדיין ובגיל עשרים ושבע הוענקה לו משרת הראב״ד. בכך המשיך בדרך אביו, רבי שמואל עמאר, שישב אף הוא על כס הרבנות במקנס בתקופה מוקדמת יותר. רבי שלום נשא לאשה את הרבנית שמחה, ויחד בנו בית של תורה ויראת שמים.

חרף גילו הצעיר לא חת רבי שלום מפני איש. כאשר נודע לו פעם שבעיר מוכרים בפסח ממתקים שיש בהם חשש חמץ, כינס לאלתר את בני הקהילה ונשא דברים חוצבי להבות על חומרת איסור חמץ בפסח. באותו מעמד נוכח רבינו, אז עלם צעיר לימים, שסיפר כי הדברים הביאו אותו לידי בכי ממש.

גדולי הדור העריכו את רבי שלום וחזו לו גדולות, אך לדאבון לב לא זכה להאריך ימים. בהיותו בן שלושים ושבע נתבקש בישיבה של מעלה כשהוא בשיא פריחתו. אפילו את חופת בתו לא זכה לראות.

אופן פטירתו היה פתאומי ופלאי. בחודש אלול שנת תר״ן הביע רבי שלום את רצונו לעלות לארץ ישראל במהלך השנה הקרובה. אף הוחלט כי ההכנות המעשיות לעליה יתחילו מיד לאחר חגי חודש תשרי. אלא שמשמים מנעו את העליה הזאת.

בערב חג הסוכות של אותה השנה, הגיעו לידי רבי חיים משאש, מגדולי רבני מקנס, שני אתרוגים מובחרים אותם הציג בפני רבי שלום. רבי שלום בחר אחד מהם לעצמו, אולם בעת שהחזירו למטפחת נשמט האתרוג מידו, נפל לארץ ונפסל. צערו של רבי שלום היה גדול עד כי התעלף (!). רק לאחר מאמצים מרובים הצליחו להשיב את נפשו. רבי חיים גער בו: ״הן מצוות ארבע מינים מופיעה בתורה רק פעם אחת ואילו מצוות שמחת החג מופיעה שלוש פעמים. הכיצד יבטל השלושה מפני האחד?״

אולם רבי שלום ראה במה שאירע סימן רע לבאות ומיאן להתנחם.

ואכן, עוד באותו לילה נתקף בחולי הקדחת ממנו לא החלים עד שהשיב את נשמתו לבוראה ביום שמחת תורה. צער רב הצטערו יהודי מקנס על ״האתרוג המהודר״ שצמח בעירם, אדם פלאי בחכמתו ובמראהו שנלקח מהם בחטף והותירם יתומים.

הסתלקותו הפתאומית של רבי שלום הותירה חלל כואב בקרב כל תופסי התורה במקנס ובפרט בקרב בני המשפחה. מי שנעשה למתווה הדרך הרוחני של המשפחה וגם הכניס את הרבנית רחל אל החופה היה אחיה, רבי מרדכי עמאר, לימים מפוסקי העיר מקנס.

בבית זה שבו השתלבו תורה וחסד צמחה הרבנית רחל. הדוגמה האישית שספגה בבית אבא התוותה את הדרך בה צעדה במשך כל חייה לצדו של רבינו.

פיקחות, חכמה ואצילות מיוחדות היו שזורות באישיותה של הרבנית רחל, ״אמה של מלכות״.

ממקום שבתה בירכתי ביתה פקחה עין על כל הליכותיו וניווטה אותו בחכמה בסערות החיים. קשה לתאר את מעלותיו המופלאות של רבינו בלי ה״עזר כנגדו" שפעלה לצדו כל ימיו. ואכן, הרבנית רחל התאימה להפליא לאישיות בעלה הדגול בבחינת ענבי הגפן המשתרגים זה בזה ובונים זה את זה.

סיפר אחד הנכדים:

היחס בין רבינו והרבנית רחל כל ימיהם היה כמו זוג צעיר. איזה כבוד והדר היו ביניהם. ההערכה שראינו לימדה אותנו מה כוונת דברי חז״ל ״מכבדה יותר מגופו״. סבא בחכמתו ידע להעריך את רום ערכה ואת הערכתו לרבנית ניתן היה לראות בכל הליכותיו בבית ומחוצה לו.

שותפות מיוחדת זו התחילה עוד כשהייתה הרבנית רכה בשנים עת נישאה בגיל 15, והיא נמשכה וגברה עד לימי שיבה וזקנה. באחרית ימיו של רבינו, כאשר התקשה בהליכה, הייתה הרבנית קמה משנתה לפנות בוקר ומלווה אותו לתפילה עם הנץ החמה. מה נאדר היה המראה כאשר צעדו שניהם יחדיו אל בית הכנסת, מתוך הערכה הדדית עצומה שניכרה בכל הליכותיהם. לאחר שהגיעו לבית הכנסת שבה הרבנית הביתה והזדרזה להתחיל בהכנת ארוחת בוקר. החריצות הזאת אפיינה את הרבנית בכל שנותיה והותירה רושם עז על האורחים הרבים שבאו בצל קורתה.

גם לעת זקנה, כאשר לא הייתה עוד מטופלת בילדים ובאורחים לרוב, לא חרגה הרבנית ממנהגה ולא שינתה מדרכה. יושבת הייתה במטבח, מתקינה את כל הסידורים הנחוצים כדי שבעלה הגדול ימצא הכל מוכן וערוך בשובו הביתה. שכן בעיני הרבנית עבודת הקודש של בעלה ועבודות הבית שלה לא היו כי אם שני צדדים במטבע אחת, שותפות כבירה של עבודת ה׳ המלווה את החיים כולם מתחילה ועד סוף.

הקפדה על מעשר כספים

עם נישואיו קיבל רבינו נדוניה מכובדת. רעייתו התייתמה בגיל צעיר אולם בהיותה בת למשפחה עשירה נפלה בחלקה ירושה לא מבוטלת. ככלות ימי המשתה הביא רבינו שמאי שיאמוד את שווי הנדוניה על מנת שיוכל להפריש ממנה מעשר כדין.

מצווה זו של ׳מעשר כספים׳ חביבה הייתה על רבינו כל ימיו. מאז הרוויח את פרוטותיו הראשונות נזהר להפריש מעשר מכל סכום שבא לידיו. בפרט הקפיד שלא להשתהות בהפרשת המעשר פן ישכח לקיים את המצווה. כה רבה הייתה שמחתו בעת שחילק את מעשרותיו עד שניתן היה לחשוב כי זה עתה זכה בסכום כסף גדול, ולא שהוא מעניק לאחרים מפרוטותיו הדלות. ואין לתמוה על כך, שכן רבינו חש באופן הפשוט ביותר כי ״יותר ממה שעושה בעל הבית לעני – עושה העני לבעל הבית״.

הנדוניה שירדה לטמיון

לאחר שהפריש מעשר כספים נחה דעתו של רבינו. כעת התפנה לחשוב מה יעשה ביתר סכום הנדוניה שנפל בחלקו. הואיל ושאיפתו הייתה להקדיש את כל עתותיו ללימוד התורה חיפש דרך להתפרנס מממונו ללא ביטול זמן. לבסוף מצא פתרון שהניח את דעתו: את כספי הנדוניה מסר לסוחר נאמן כדי שהלה ישקיע אותם בעסקיו ויחלוק עמו את רווחיו. על פי התכנית, הסכום שאמור היה רבינו לקבל מדי חודש יכול היה לאפשר לו להתפרנס בכבוד ולהקדיש את כל כולו לתורה ולעבודת ה׳ מתוך הרחבת הדעת.

ביקש רבינו לישב בשלוה, אולם הקדוש ברוך הוא סלל עבורו דרך אחרת.

תקופה קצרה לאחר נישואיו התחוללו שוב פרעות במלאת. חנויות רבות של יהודים נבזזו על ידי פורעים מוסלמים ונהרסו עד היסוד. בין החנויות שעלו באש הייתה גם חנותו של הסוחר – שותפו של רבינו. ביום בהיר אחד איבד הסוחר את כל רכושו ועמו הוריד לטמיון גם את כל כספי הנדוניה של רבעו.

לפתע פתאום מצא את עצמו רבעו מבלי פרוטה לפורטה.

מבלי אומר ודברים קיבל עליו רבינו את הדין באהבה. ״הלא לימוד התורה מתוך הדחק – מעלה גדולה יש בו!״ אמר לרעייתו. ״כנראה מן השמים מצפים ממני לתורה במדרגתה הגבוהה ביותר!״

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"לעמוד 56

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט

 – עם עליית האסלאם במאה השביעית החליפה הערבית בהדרגה את הארמית. מהמאה התשיעית עד 1500 לערך הייתה הערבית שבפי היהודים – ערבית בינונית יהודית – דומה לערבית של סביבתם באותה תקופה.

בלאו מציין שהרבית הייתה שפה חיה ושימשה בפי היהודים בכל שטחי החיים, כולל ענייני דת ותרבות, ואף על פי כן יש בה תכונות המייחדות אותה, ועושה אותה לשפה בפני עצמה : כתיבה באותיות עבריות, שימוש במילים ובביטויים עבריים וארמיים שהותכו לתוך מבנה הערבית, והעיקר – כולב ספוגה בתרבות היהודית, ונושאיה מיוחדים לדת היהודית.

מסוף ימי הביניים ניתק הקשר בתרבותי בין היהודים לתרבות הסביבה ברוב ארצות ערב. הערבית הקלאסית לא הייתה מובנת עוד ליהודים, והיה צורך לתרגם יצירות שנכתבו בה לערבית היהודית המאוחרת.

2 – בימינו יש דיאלקטים רבים, שמספרם כמספר יישובי היהודים. בסקירה קצרה זו אני מתייחס לערבית היהודית בצפון אפריקה בכלל ולזו של יהודי מרוקו בפרט.

3 – הערבית היהודית היא הלשון המדוברת העיקרית בפי היהודים בצפון אפריקה. לצדה אנו מוצאים מעט דוברים בשתי לשונות נוספות : חכיתייה וברברית יהודית. החכיתייה היא הספרדית היהודית שדוברה במרוקו, והברברית היהודית דוברה בהרי האטלס – השלוח – בדרום אלג'יריה ובדרום תוניסיה. כמעט שאין בה ספרות כתבוה.

הלהגים הערביים היהודיים בארצות צפון אפריקה שונים זה מזה כשם שלהגי המוסלמים שונים זה מזה. כל אחד מהם הוא לשון עצמאית המתפתחת ופועלת לפי חוקים משלה. אין קשר בין הלהגים היהודיים לערבית הספרותית, כי היהודים לא למדו ערבית ספרותית.

לכל להגי היהודים תכונות של לשון יהודית : הם צמחו מתוך הלשון המקומית ואף שמרו על היסוד העתיק שבהם, ואף על פי כן כל אחד מהם שונה מהערבית המוסלמית השכנה ברוב התחומים. כולם נכתבים באותיות עבריות, על פחי רוב כתיבה קורסיבית מוגרבית לסוגיה – נס קלם, תעליק, למקרקב.

בכולם יש מגע בין יסודות לשון שונים בהתאם לנסיבות ההיסטוריות. הספרדית החל במאה ה-15 והצרפתית החל משנת 1830 באלג'יריה, ומראשית המאה העשרים בתוניס ובמרוקו. יסודות אלה השלימו את המילון של הערבית בתחומים שונים של החיים המודרניים, או שבאו תחת המילים הערביות המקוריות.

4 – בלהג של יהודי מרוקו מצויות כל התכונות שמנינו בסעיף הקודם. חשוב להדגיש שהלשון איננה אחידה, ושאין דיאלקט סטנדרטי המאפיין את כל הקהילות. מככנאס, פאס וצפרו, למשל, הסמוכות זו לזו, פיתחו לשונות שונות האחת מרעותה בקוויהם הפונטיים והמילוניים. זאת ועוד, ייתכנו אף הבדלים בתוך אותה קהילה. במראכש, למשל, נמצא דוברים ההוגים את העיצור קו"ף, ואחרים ש/המירו אותו בהגה אל"ף.

אלול  כַּאן שְׁהַר אֵלוּל = היה חודש אלול [כשקרה המעשה הזה] חתא 17 אילול = עד 17 אלול  [דינים די אלול וערב ראש חודש, חודש אלול, ראש חודש אלול]

אליבא דכולי עלמא (לדעת הכל; כפי שידוע ומוסכם על הכל. בלשון ההלכה): חְתָא יִדְזְבָאדוּ נְזוּם בָאס יִקוּל עננו אליבא דכולי עלמא = [לא ישבור את הצום] עד שיצאו הכוכבים, כדי שיאמר ״עננו״, אליבא דכולי עלמא

אלם – אילם: אִידָא הָאדָאך לְגוֹי אֵלֵם… = אם אותו גוי אילם…

אלמן] תמיד בנקבה 1 :almana)  עְטָאתְנִי ואַחַד לאַלְמַנַה סִי לוּיִיז = נתנה לי אלמנה אחת יהלום ;מאדאם וייצמאן (אלמנת) ד״ר וייצמאן = גברת ויצמן, אלמנת ד״ר ויצמן ; אלמנת הגמו״ן [=הגאון מורנו ורבנו] אליעזר סבאג ז״ל. [ליתומים ולאלמנות, לעניים ליתומים ולאלמנות]

אלף בית alf bit: יִכּוּנוּ נְנְוּמִירוּס דִיָּיאלְהוֹם בְּלְחְרוֹף דִי אַלְףְ בִּית =־ יהיו המספרים שלהם [של השעונים] באותיות אלף בית [דהיינו אותיות עבריות].

מעשה בשמשו של ר׳ חיים פינטו שסירב לקחת את התרנגולות לשחיטה. הרב קילל אותו, וקללתו נתקיימה. ויום אחר כאשר שוב ביקש ממנו הרב שייקח את התרנגולות לשחיטה, הוא ענה לו מה שענה, והוסיף דברים שכוונתם כנראה: באשר לתרנגולות, שאלוהים יעזור לי, רק שלא תקלל אותי שוב.

אלפא ביתא alfa bita – מזמור קיט בתהלים: רַבֵינוּ האר״י ז״ל מָא כָּאנְס יִקוּל לָא אלפא ביתא ולָא שיר המעלות = רבינו האר״י ז״ל לא היה אומר לא אלפא ביתא ולא שיר המעלות

אם] —אֵם, אחד מן ההורים: נפטרה אמו לב״ע [=לבית עולמה] [כיבוד אב ואם]

ברבים אימהות כינוי לארבע האימהות: יִחְדְרוּ פִיהָא זְמִיע לאִימָאהוֹת limmáhot ,Pimmáhot ־ יהיו נוכחות בה כל האימהות

תואר כבוד המצטרף לשמה של כל אחת מארבע האימהות: בית לחם פָאס מְדְפֱוּנָא רחל אימינו rahil imminu [דקדוק 71] – בית לחם שם קבורה רחל אמנו /

אם כן, אם לא כן: 1) אם כן בִּיע הַאד לְבְנִיתָא ־ אם כן, מכור את הבת [מילולית: ילדונת, בת בהקטנה] הזאת .

 א״כ האדי פרובא = אם כן, זאת הוכחה –פרובה מהצרפתית prouver

א״ך מְנְאָיִין עְנְדְנָא ואַחַד לֵאלוֹה עְזִיז… ־ אם כן, מכיוון שיש לנו אלוה יקר… מָא יִעְמֵל חְתתָא מחלוקת דאם לא כן… = לא יעשה שום מחלוקת, שאם לא כן…

 אמה. [ארבע אמות, ארבע אמות קרקע, ד׳ אמות]

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט-עמ' 112

פעמים 76 תשנ"ח אנוסים וצאצאיהם- היהודים הפורטוגלים של ברבדוס-מרדכי ארבל

היהודים הפורטוגלים של ברבדוס

מרדכי ארבל

מבוא

תולדות יהודי ברבדוס טרם נכתבו במלואן, ופרט לספר אחד ומאמרים ספורים העוסקים במספר נושאים מצומצם, כגון ״כתובות של מצבות קבורה בבתי הקברות היהודיים״, אין מחקר העוסק בתולדות היהודים שם. בניגוד לריכוזים יהודיים אחרים באזור הקריבי (קורסאו, סורינם, ג׳מאיקה), ברבדוס נעזבה מיהודיה, ובתחילת המאה העשרים כבר לא היו בה יהודים. עובדה זו, כמו היעדר ארכיונים של הקהילה היהודית, מקשים מאוד על עבודת המחקר. סקירה זו של היישוב היהודי בברבדוס מבוססת על מסמכים שנדלו מתוך ארכיונים פרטיים הפזורים ברחבי האי ומן המוזיאון ההיסטורי של ברבדוס.

תחילת ההתיישבות בברבדוס

בשנת 1625, כשעשה רב החובל ג׳ון פאוול (John Powell) את דרכו בחזרה מברזיל לאנגליה, באנייה השייכת לחברה האנגלית־ההולנדית של האחים קורטין (Courteen), הוא עצר בברבדוס – חנייה זו הפכה אותו למחזיק הרשמי באי, בשמו של ג׳ימם הראשון, מלך אנגליה. פאוול קורטין הביא לידיעת מעסיקיו את האפשרויות הכלכליות הטמונות באי ובני משפחת קורטין (סיר וויליאם וסיר פיטר), והאחים פאוול (ג׳ון והנרי), ייסדו יחד חברה במטרה להקים חוות מטעים בברבדוס. ב־20 בפברואר 1627 הגיעה לברבדוס חבורה בת שמונים איש בקירוב, בפיקודו של רב החובל הנרי פאוול.

מחקרים ארכיאולוגיים הוכיחו שבאי ישבו תחילה בני שבט האראוואק (Arawak); אחריהם הגיעו לוחמים בני השבט הקריבי. שני השבטים נעלמו במרוצת הזמן, ובהגיע הקבוצה הראשונה של האנגלים, לא היה בברבדוס כל יישוב.

השם ברבדוס גזור מן הכינוי שנווטים ספרדים ופורטוגלים כינו את האי – los Barbudos  isla de, כלומר האי של בעלי הזקנים. גירסאות שונות למקור השם, והאמינה ביותר היא כי עצי התאנה שגדלו בקרבת החוף נראו כבעלי זקן.

ב־2 ביולי 1627 נתן המלך צ׳רלם הראשון לארל מקרלייל (Earl of Carlisle), כתב הרשאה שבו הוא העניק לו את ״האיים הקריביים״ ואת כל האזור העתיד להיקרא מחוז קרלייל או קרליולה (Carliola). בשנת 1628 שלחו בני משפחת קורטין לברבדוס 1,600 מתיישבים ואספקה. היתה בכך פגיעה ברורה בכתב ההרשאה; הדבר עורר מהומה באנגליה, והקורטינים נאלצו לעזוב את האי כמעט בפשיטת רגל.

רב החובל הגרי הולי (Henry Hawley) קיבל את החזקה על האי בשמו של קרלייל, והוקמה אסיפה מחוקקת, שפעלה לצדו. בשנת 1642 התקין המושל פיליפ בל (Philip Bell) תקנות חוקתיות נוספות. האסיפה מנתה אחד־עשר יועצים ועשרים ושניים ״אזרחים נבחרים״ (chosen burghers); שני צירים ייצגו כל אחת מאחת־עשרה הנפות (.(parishes הכנסייה האנגליקנית באי הקימה כנסייה, ונקבעה חובת נוכחות בה בזמן התפילות; בשעת התפילה, בימי ראשון, נדרשו הממונים לחפש את המתחמקים במסבאות ובבתי מרזח.

בעוד היישוב בברבדוס מתמסד ומתפתח בהנהגתו של בל, פרצה באנגליה מלחמת האזרחים. רוב המתיישבים, לרבות המושל, החליטו לשמור על נייטרליות, אך קרלייל היה מלוכני מושבע. לפיכך הופקעו אחוזותיו והבעלות על האיים הקריביים עברה בשנת 1643 לידי הפרלמנט. הפרלמנט מינה את הארל מווריק (Earl of Warwick) לתפקיד ״מושל עליון״ (Lord High Admiral) של איי אמריקה.

ב־13 בפברואר 1645 החזיר לעצמו הארל השני מקרלייל את זכויות המשפחה על האיים הקריביים תמורת שמונה מאות לירות סטרלינג, כמוסכם עם בית הנבחרים. בשנת 1647 החכיר הארל את האיים ללורד פרנסים ווילובי (Lord Francis Willoughby) מפרהם (Parham) למשך עשרים ואחת שנה, תמורת מחצית הרווחים. ווילובי מונה למושל האי בדרגת lieutenant general, ובאותה שנה הוא הגיע לברבדוס כשברשותו כתב מינוי מאת קרלייל וכן כתב מינוי מאת המלך הגולה, צ׳רלם השני. בואו ציין את תחילתו של עידן משפחת ווילובי בברבדוס.

התיישבות היהודים

התעודות המוקדמות אודות ההתיישבות היהודית בברבדוס הושמדו כשחרב בית הכנסת בשנת 1831. לכן, שחזור תולדותיה של התיישבות זו חייב להסתמך על עדויות שבעל פה, גילויי דעת, צוואות, מצבות ומסמכים ממשלתיים.

לפי שומבורג, ״על פי כל המידע העומד לרשותנו, נראה שהיהודים התיישבו באי לכל המוקדם החל משנת 1628 בקירוב״  מאיירס הוסיף כי ״מכתב ממישהו בשם אברהם  יעקב, מ־22 בספטמבר 1629, נשלח לארל מקרלייל, ובו תלונה כי העסקים באי מאוד לא רווחיים״. מכתב זה צוטט על ידי הכומר שילסטון, שהיה מנהל המוזיאון ההיסטורי של ברבדוס. ברם, תאריך הגעתם המדויק של היהודים לאי אינו ברור, מאחר ואין הוכחה כי אברהם יעקב היה יהודי, ואין אישור ממסמך אחר שהיתה נוכחות יהודית בברבדוס בשנת 1628. לכל היותר נוכל לשער כי אם התיישבו יהודים בברבדוס בשלב זה, היו אלה אנוסים, או צאצאי אנוסים, שהיגרו תחילה מפורטוגל לאנגליה ואחר כך המשיכו לנדוד לעולם החדש.

ראשוני היהודים בברבדוס היו מעורבים בגידול הסוכר, ענף שהחל להתפתח בשנות הארבעים של המאה הי״ז, לאחר נסיונות כושלים של גידול חיטה, טבק וכותנה. מתיישבים מברזיל ההולנדית החלו לסייע למתיישבים האנגלים בברבדוס בהון, בטכנולוגיה, בידע, בשווקים ובקווי אשראי לייצור סוכר. יהודים מברזיל היו גם בעלי חוות. אלו נזקקו לכוח אדם, אך הם לא יכלו להעסיק אסירים אנגלים משוחררים, כפי שנעשה באי בעבר בגידול הטבק, הכותנה והאינדיגו, משום שלפי החוק והנוהג נאסר עליהם להעסיק משרתים לבנים נוצרים. לפי הכומר פראר, ״מכיוון שהם [היהודים] לא יכלו להעסיק משרתים נוצרים, היה עליהם להשתמש רק בבני עמם העניים״. משום כך, בעלי החוות נאלצו להעביד עבדים מאפריקה, ולפיכך הסתפקו היהודים בדרך כלל בסיפוק ידע וטכנולוגיה. כך הגיעה הקבוצה הגדולה הראשונה של המתיישבים היהודים לברבדוס מברזיל ההולנדית."

הערת המחבר: האיסור להעסיק אסירים משוחררים או נוצרים, ובצדו המסים שהוטלו על היהודים במיוחד, אילצו את היהודים לנטוש את חוות הסוכר; בשנת 1670 בקירוב מצוינות תשע חוות יהודיות בלבד. כדי להקשות עוד, חקקה האספה בשנת 1679 חוק המונע מיהודים להחזיק ב״כושים״ (Negroes) או לסחור עימם.

אחד המסמכים הראשונים בעניין התיישבות היהודים הוא כתב הרשאה מ־27 באפריל 1655, מטעם הממונה והמועצה לאברהם דה מרקדו, ״רופא עברי״, ולבנו, דוד רפאל דה מרקדו, לצאת לברבדוס ולשמש במקצועו. אותו אברהם דה מרקדו נזכר גם ביומניו של יוהן נייהוף, קצין הולנדי ששירת בברזיל:

היהודים המתנצרים בחלק הפורטוגלי של ברזיל הביאו לידיעת אחיהם היהודים  בחלק ההולנדי, כי הפורטוגלים חורשים מזימות נגד ההולנדים, וכי נפל לידיהם מכתב בנידון: ב־10 באוקטובר 1644 הוא נמסר למר ואלה (Vale), אשר גרם לכך שהמכתב יימסר למרקדו הרופא… המכתב שנמסר בהמשך לאברהם מרקדו הרופא הועבר למועצה ההולנדית העליונה (.(Opper Raad

ניכר מדברים אלו כי מרקדו הרופא היה דמות חשובה באי, וכך גם בנו, דוד רפאל. שהיה אחד מעשירי היהודים בברבדוס וקיבל נתינות בשנת 1661. דוד רפאל תרם תרומה לגידול הסוכר בברבדוס. על פי מסמך רשמי, ב־22 ביוני 1663 ניתנה הרשאה לפרנסיס לורד ווילובי וללורנס הייד (Lawrence Hyde) לשימוש בלעדי בטחנת סוכר שהמציא ״זה מקרוב״ דוד דה מרקדו; כתב ההרשאה הסמיכם להעסיק את דה מרקדו או כל מי שנמצא ראוי בעיניהם. כעבור חצי שנה, ב־2 בינואר 1664, קיבלו השניים הרשאה לבנייה בלעדית של טחנות סוכר באופן חדש לפי המצאתו של דוד דה מרקדו, החפץ כי הרשאה האמורה תינתן להם והם יתנו לו את מלוא העידוד.

על נוכחות יהודית בברבדוס מעיד גם כתב זכויות שהעניקה מועצת ברבדוס בינואר 1655 ליהודי האי:

בעניין העצומה של כמה יהודים ועברים (Hebrews) המתגוררים באי זה: מצווה כי מגישי העצומה המתנהגים באורח תרבותי, והנוחים לממשלתו של אי זה, ואין בהם משום נטייה להפרעת השלום והשקט, ייהנו לפיכך, בזמן שהותם, מן הפריביליגיות של החוקים והתקנות של קהיליית אנגליה (Commonwealth of England) ושל האי הזה המתייחסים לאנשי חוץ ולזרים.

עדות נוספת לנוכחות יהודים באי נמצאת בדברי הנזיר הצרפתי, האב ביה (Biet), משנת 1664 : ״באשר לדת, אף [דת] אחת איננה נשמרת בגלוי אלא זו הקלווינסטית… יש קתולים שמספרם אינו מאוד קטן, וכך גם היהודים״.

קלוויניזם (ידוע גם בשם נצרות רפורמיתנצרות מתוקנת) הוא זרם בנצרות הפרוטסטנטית, הקרוי על שם אחד ממייסדיו, התאולוג והמשפטן ז'אן קלווין (1564-1509). קלווין לא היה התורם הבלעדי ואפילו לא המכריע לאמונה המתוקנת: הוא המשיך במידה מסוימת את רעיונותיו של אולריך צווינגלי ורעיונותיו שלו פותחו על ידי תלמידיו, בעיקר תאודור בזה וגיום פארל, ועל ידי הוגים נוצרים-רפורמים במאות השנים הבאות. הזרם הקלוויניסטי השפיע בעיקר על הנצרות הפרוטסטנטית בשווייץ, בהולנד ובסקוטלנד, ומאוחר יותר התפשט בצפון אמריקה. קלווין פרסם את משנתו בשני חיבורים עיקריים: "מוסדות הדת הנוצרית" ו"הדרכה באמונה נוצרית".

פעמים 76 תשנ"ח – היהודים הפורטוגלים של ברבדוס-מרדכי ארבל

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 153 מנויים נוספים

מאי 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר