ארכיון יומי: 6 במאי 2020


חוכמה מקדם-חזי כהן

חוכמה מקדם

הרב אברהם חביב -לוב

הרב אברהם חביב (1923-1850) היה מגדולי רבני טריפולי. פעל רבות כדי לשפר ולהעלות את קרנן של הישיבות בטריפולי. כיהן כרב הכולל בעיר בנגזי ועבר ללמד בישיבה בטריפולי. היה מקובל גדול והעמיד תלמידים הרבה.

שמע בין אחיכם

יום אחד, כשעבר הרב חביב ברובע הגדול, ניגש אליו חנווני והציע לו כוסית ערק. הרב שמח על המחווה וביקש לברך. אז החל החנווני לתנות בפניו את צרותיו והרב הקשיב וייעץ לו מה יעשה. החנווני המשיך וסיפר לו על סכסוך שיש לו עם שכניו. עצר אותו הרב חביב ואמר, ״סכסוך שכזה ייתכן שיגיע לבית הדין ועל כן איני יכול לשתות את הכוסית!" הניחה הרב על השולחן והוסיף, ״נאמר ׳שמע בין אחיכם שפטתם צדק בין איש ובין אחיו״ (דברים א׳ טז). אחיך הוא, ואיני יכול לשמוע אותך אלא כשאני מצוי ביניכם.״

מה עושים עם מחבוב מיותר?

בסוף כל חודש היה הרב חביב מקבל את משכורתו מהקהילה, בסך ארבעה מחבוב. בשל המצב הכלכלי הקשה ויוקר המחיה החליטו הרבנים להגדיל את משכורתו של הרב במחבוב נוסף. כמו בכל חודש קיבל הרב את משכורתו במעטפה. בעודו בדרך, מנה את תכולתה וגילה שיש בה חמישה מטבעות. למחרת נכנס הרב חביב לחדרו של הגזבר והחזיר לידיו את המטבע הנוסף. ״זה בסדר,״ חייך הגזבר ושמח לספר לו שהרבנים החליטו להוסיף לו על משכורתו מטבע אחד. הרב חביב השיב לו, "אני מסתפק בארבעה מטבעות, ואם הקהילה גילתה שיש לה מטבע נוסף, עדיף שיתנוהו לאנשים שבאמת זקוקים לו. אלו כספי ציבור ואסור לנהוג בהם כפי שעולה על דעתו של כל אחד.״

הרב שאול חדד (מודרנו)

הרב שאול חדד(מודרנו) נולד ב־1908 בטריפולי שבלוב, תלמידו של הרב ציון ביתאן. הרב חדד היה שוחט ובודק מומחה, ומגדולי הפוסקים בטריפולי. הוא דבק במידת האמת ולא פחד מאיש. זכה לכינוי רבי שאול מודרנו (מלשון ״מודרנה״), משום שהבין את נפש הדור בעידן המודרני, נקט לקולא והיה מעורב עם הבריות.

מניין מיוחד

פעם ראה הרב מודרנו קבוצת נערים משחקת בזמן התפילה. ניגש אליהם ושאלם לסיבת מעשיהם. השיבו לו הילדים שהתפילה ארוכה ומלאת סלסולים ופיוטים ולבם קץ בה. מששמע זאת הקים מניין מהיר והזמינם להתפלל עמו.

חוכמה מקדם

הרב כמוס עגיב (רבי ממוס)

תלמיד חכם ומקובל, שימש ברבנות בלוב ובארץ (1991-1913). רבי כמוס היוו מתלמידי הרב ציון ביתאן, למד שחיטה אצל הרב יוסף חיים זרוג, והושפע מאוד מהרב יצחק חי בוכובזה, ראב״ד בטריפולי. מצעירותו נהג לקום בחצות וללמוד זוהר עד הבוקר, ובבקרים עסק בתלמוד עם מורו ורבו הראב״ד חי גביזון. הרב כמוס שימש ברבנות בכמה ערים בלוב ודאג לביסוס החיים הדתיים שם. היה דרשן מעולה ודמות סוחפת. עלה לארץ ונתמנה לרב העיר אור יהודה וכן היה ראש רבני לוב בארץ. רבי ממוס היה מקובל מעשי: נהג לברך, לתת סגולות ולערוך פדיונות נפש. היה עניו אך גם תקיף בהנהגתו. השתדל בכל כוחו לסייע בהוצאה לאור של ספרי קודש בכלל וספרי רבני לוב בפרט. מספריו: שני כרכי ״כמוס עמדי", ו״מנחת עני״.

צא ולמד

כשהיה נער, נאלץ רבי ממוס לעזוב את לימודיו ולסייע בפרנסת המשפחה. הנער התקבל לעבודה בדפוס של רפאל חביב ולאחר מכן בדפוס של ר׳ אברהם תשובה. כמוס הצעיר עבד בחריצות ובמסירות. יום אחד הגיע לבית הדפוס ונאמר לו שאין עבודה. הלך כמוס לבית המדרש ולמד כל אותו היום. בערב, לפני שיצא לביתו, ניגש אליו הרב יצחק חי בוכובזה, ראש בית דין צדק, והעניק לו סכום כסף קטן במתנה. למחרת בבוקר חזר הנער לבית הדפוס ושוב נאמר לו שאין עבורו עבודה ושוב הלך לבית המדרש. למחרת, כשפניו הושבו ריקם בפעם השלישית, החליט לברר מה אירע. כמוס הצעיר גילה שהרב בוכובזה פנה למנהל הדפוס וביקשו שיפטר את הנער ממשרתו, משום שנכון לו עתיד מזהיר בעולם התורה.

הבול תלוי בזקן

כשעלה לארץ התבקש הרב ממוס לעבור בחינות ברבנות הראשית אף ששימש כרב בלוב. הרב ניגש לבחינה, ולמרבה הפלא לא קיבל אישור רבנות והתבקש להתייצב לבחינה חוזרת. כששב לביתו וסיפר את שאירע אמרה לו אשתו, ״כנראה ראו שיש לך זקן קטן. בפעם הבאה תגדל את זקנך ויאשרו את המינוי.״

חוכמה מקדם-חזי כהן-עמ' 73

מודעות חדשה לאנומליות וללשון-ניצניה של תנועת השכלה עברית במרוקו בסוף המאה הי"ט-מקדם ומים כרך ב'

רבי דוד אלקיים
רבי דוד אלקיים

עָנָף עָרְכָה שָׁלְטָנִי, בּוֹ אָזַרְתִּי, בּוֹ מִבְטָחִי;

עוֹז שַׂמְתִּי, / חָכְמַת בַּת עַמִּי כְּפוֹרַחַת.

נֵר צֶדֶק לְעֻומָּתִי, / בְּעֵת נִדְרֶשֶׁת;

תּוֹכָהּ צֶדֶק חֶשְׁכָתִי, / כּוֹחַ לוֹבֶשֶׁת;

תָּגֵן לִי וּלְחַטָּאתִי, / חִישׁ מְקוֹשֶׁשֶׁת.

אולם מלבד התרוממות הרוח והרגשת הביטחון, שהוא חש בעת השתקעותו בימה של ספרות החכמה וההשכלה, הביא עיסוק זה עליו ועל אנשי חוגו את זעמם של בני הקהילה, אשר לא ראו בעין יפה פעילות תרבותית חריגה זאת. הם אף האשימו אותו בשל כך באפיקורסות:

בכתובת פיוט כתב המשורר: "פיוט זה על החכמה ועל ההשכלה, אשר מתהללת בפי המשכילים והחכמים ומתנוולת בין הטפשים; ובעת יטיח המשכיל דברים אמתיים, החכם משתעשע, והטפש קורא אותו אפיקורוס או כופר". שם, עמ׳ 164

וּמְעַט קָט חָשַׁבְתִּי וְהֶאֱמַנְתִּי / כִּי עֲדֵי קִצָּהּ בָּאתִי,

[אָכֵן אֲרֻוכָּה הִיא נִשְׁטַחַת.

אִוַּלְתִּי וְכִסְלָתִי הִיא גָּלוּתִי / שָׁמַעְתִּי וְנוֹכַחְתִּי:

[רֵיחִי נָמַר וְטַעְמִי נִשְׁחָת.

לֹא זוֹ אַף זוֹ שָׁמַעְתִּי וְנִרְגַּזְתִּי/ רָאִיתִי וְנִבְהַלְתִּי,

[רֶגֶל זָרִים עָלַי פּוֹסַחַת.     

וְרָעָה חוֹלָה רָאִיתִי, הוֹסַפְתִּי  / רִיב יָגוֹן עַל אַנְחָתִי:

 [חֶבְרַת הַבֵּין נִקְרְאָה שַׁחַת.

 

דָּרַשְׁתִּי בְּחֶבְרָתִי, / הָגוּת אֲרֶשֶׁת:

 שֵׁן חָרְקוּ לְהַוָּתִי / וְעַיִן לוֹטֶשֶׁת.

לְאַל חִישְּׁבוּ מִלָּתִי, / וּלְדָת מַכְחֶשֶׁת.

שם, עמ׳ 165. בכתובת של פיוט אחר הוא כותב: "פיוט זה על הגאולה ועל תאות ראות המקדש, ועל הבני אדם חסרי מדע ובינה, ובעוה״ר (= ובעוונותינו הרבים) – רבים, והחכמים לא יצא ידי חובתם עמהם". שם, עמי 157.

עם הזמן ועם שוך ההתלהבות המסעירה של המתלמד המגלה עולמות חדשים ומופלאים, הוא בא לידי התפכחות וכנראה גם לידי נטישת עיסוקיו המשכיליים. ניתן לשער שהתפתחות זו חלה בזמן שהפסיק לפרסם כתבותיו בשבועון היהודי, בשנת תרס׳׳ח. הוא היה אז בן חמישים עד ששים שנה.י״

ברם אהבה אחת הוא מעולם לא נטש, אלא המשיך וטיפח אותה, והיא האהבה והקנאה ללשון העברית. ר׳ דוד אלקאיים מעיד על עצמו שהוא נתפס לאהבתו זאת בגיל מאוחר למדי, כנראה עם תחילת תקופת חייו המשכיליים, והוא מצר על הזמן היקר שאבד לו בחוסר התעניינות בשפה ובחשכת הבורות:

יוֹשֵׁב דּוֹאֵג עַל יָמִים עָבַרְתִּי, כֻּסּוּ בַּחֲתֻלַּת עֲרָפֶל;

[חֶשְׁכָתָהּ בְּמַחַט בִּבְשָׂרִי דּוֹקֶרֶת.

קִרְבַת אֱנוֹשׁ שַׂמְתִּי לְחֶבְרָתִי, וּבְיוֹם נְפִילַת כְּסִיל בִּמְדוּרָתָהּ,

[דָּרְכוּ פֶּה וְלָשׁוֹן דּוֹבֶרֶת

 מֵהֶם הָיוּ עוֹזְרִים בְּצָרָתִי, כְּאֵם שַׁכּוּלָת סוֹכָה בְּאֶבְרָתָהּ

 [וְכַעֲנָקִים לְגַרְגֶּרֶת.

מֵהֶם שֶׁשָּׁחֲקוּ לְהַוָּתִי, וְגַם הֲתוּֽלָת, כְּחֵץ מֵאַשְׁפָּתָהּ,

[וּתְקוּעָה מִיָּד אִישׁ גּוֹבֶרֶת.בראש השיר, נתן המשורר את הפרטים הבאים: "פיוט זה על קוצר שפתנו הקדושה, מפני הגליות והטלטולים ולא נשאר רק מה שכתוב בתנ״ן לבד; ובזה נשארה קצרה; ולא תתמלא תאות המשורר להביא כל רוח שירתו כאותו; ולשון העמים רחבה, ומה גם שלא ניתנה רשות להשתמש בשור וחמור, כמו משוררי הערבים". שם, עמ׳ 150.

על פי עדויות שונות, ניסה ר׳ דוד אלקאיים בתקופת חייו זאת לדבר עברית עם בני חוגו בפגישותיהם המשותפות, ורמז לכך אנו מוצאים גם במחרוזת זו. רצון זה לדבר עברית היה אך טבעי לאור תיאורי אהבתו העזה ללשון העברית:

בַּת מֶלֶךְ הִיא, וּבָהּ תְּשׁוּקָתִי, וְהִיא סְגֻולַּת נַפְשִׁי בְּרִגְשָׁתָהּ,

[טֶרֶם בּוֹא עָלֶיהָ הַכּוֹרֵת.[…]

יוֹמָם וָלַיְלָה, רוּחִי וְנִשְׁמָתִי, כֶּהָרָה לַלַּת אֲסַפֵּר בִּמְגִלָּתָהּ,

[שׁוֹפֵךְ תְּחִינָּה וַעֲתֶרֶת.[…]

תָּמִיד בְּאַהֲבָתָהּ שׁוֹגֶה, וְתַאֲוָתָהּ בּוֹעֶרֶת בְּקִרְבִּי בִּעֲתַתּוֹ.

עַד אֲשֶׁר מִשִּׂימְחָתָהּ הִרְבֵּיתִי בִּכְיָתָהּ נִתַּר לִבִּי, נֶעְתַּק מֵחֶרְדָתוֹ

 אֵיכוּתָהּ וּמַהוּתָהּ, רֵאשִׁיתָהּ וְתַכְלִיתָהּ, יִיעַף יָגֵעַ שֵׂכֶל מִיְּדִיעָתוֹ.

מודעות חדשה לאנומליות וללשון-ניצניה של תנועת השכלה עברית במרוקו בסוף המאה הי"ט-מקדם ומים כרך ב'-עמוד 144

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 157 מנויים נוספים

מאי 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר