ארכיון יומי: 18 במאי 2020


רב ומשכיל בזמנו-ר׳ דוד דנינו מקזבלנקה בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים-שלום בר־אשר-סיום המאמר

התחדשות ומסורת

הסוגיה העיקרית, המציגה בדרך הבהירה ביותר את כלל הבעיות העולות מכתיבתו הספרותית של דנינו וממגמותיו החברתיות, ממשיכה למעשה את הדברים הללו ומשלימה אותם: לאיזה קהל יעד בדיוק כתב דנינו את ספרו על שתי לשונותיו – עברית רבנית מקושטת מאוד מצד אחד, וערבית־יהודית לא פשוטה ברמתה אבל בהירה, למשכיל הבינוני העממי, מצד אחר? חיים זעפרני מנה מאתיים שלושים וחמישה אוספים דרשניים, מתוכם מאה ושניים שראו אור או נותרו בכתבי־יד שנכתבו בזמן החדש – כלומר למן המאה הי״ח -־מקצתם נכתבו בערבית־יהודית. אבל הוא לא נתן תשובה ברורה לשאלת שורשה של פנייה דו־לשונית זו, חוץ מן התשובה הפונקציונלית שמקורו של סגנון כפול זה בדרשות בבית הכנסת שנישאו בערבית־יהודית, ושבו וניתרגמו בידי המחברים קודם שנוסחו סופית או לפני פרסומם.

יוסף שטרית כתב במפורש שסגנון זה בפי פייטן כמו ר׳ דוד בוזגלו, שחי בזמנו של דנינו,

הוא המשך המסורת האנדלוסית מימי הביניים שעניינה שילוב בין המסורת היהודית, שבה כתבו היהודים בימי הביניים גם כן באותיות עבריות, ובין המסורת הערבית; והוא הוסיף וציין שהדבר נתחדש בזמן המודרני, בעיקר בתחומי מפגש חסרי מתח דתי. ואולם בניגוד לימי הביניים, שבהם כתבו היהודים, ובפרט המשכילים שבהם, חיבורים בלשון שהיתה מוכרת לשתי האוכלוסיות – הלוא היא הערבית הספרותית, אין לנו שום הוכחה, לדבר שהערבים בקזבלנקה או בכל עיר אחרת במרוקו ובצפון־אפריקה קראו ערבית־יהודית באותיות עבריות. עם זאת יש הבדל בין הגות ודרוש ובין פיוט, שבאופן טבעי עיבודו לשירה ולמוסיקה חשפו אותו להתעניינותו של הרוב המוסלמי ולא רק של המיעוט היהודי.

אפשר להסביר את חידושה של התופעה הדו־לשונית בזמן המודרני על־פי שתי מגמות שונות, שלכאורה סותרות זו את זו, אבל למעשה משלימות זו את זו ויסודן במבנה החברתי של הקהילה.

הכתיבה בעברית השתלבה בתקופה החדשה בתולדות עם ישראל, ואחת ממטרותיה היתה חשיפת רציפותה ההיסטורית של האומה וגילוי שלמותה התרבותית והרוחנית. העת החדשה התאפיינה ברחשי האהבה המופלאים ללשון העברית שנתגלו אצל היהודים המשכילים במרוקו ובצפון־אפריקה, כמוהם כמשכילים העבריים באירופה. תבנית זו של הדרשה בלשון הקודש היתה ידועה במרוקו במאות קודמות, ואפילו הניהול השוטף של ענייני הקהילה ותקנותיה היה בעברית, וזכתה להמשכיות נמרצת יותר במאה העשרים, בלוויית חידושי לשון, ופעמים בשדות סמנטיים חדשים לחלוטין – אם כי אצל דנינו היא עדיין לא באה לידי ביטוי, לא להלכה ולא למעשה – על־פי המהפכה של אליעזר בן־יהודה.

הכתיבה בערבית היא תוצר של אחד התהליכים שאפיינו ביותר את הזמנים החדשים בתולדות עם ישראל, כמו בתולדות כל העמים, הלוא הוא תהליך הריבוי הדמוגרפי שהתחולל בשלהי המאה הי״ט והשינויים בחינוך שהתרחשו עקב כך, כשבני השכבות העממיות, שגדלו והתרבו, למדו קרוא וכתוב וחיפשו בלא הרף ספרות בלשונות המקום. הספר סוד הבריאה, שנכתב בסוף חייו של דנינו, הוא דוגמה מובהקת לכך. חלקו האחרון, הכולל שבחי חכמים וצדיקים, נכתב בערבית־יהודית בלבד. כתיבה בלשון זו שירתה את מטרותיו של דנינו בכל מה שקשור בשני חלקי האוכלוסייה היהודית שאליה פנה: החכמים – אם אכן חפצו לשמוע את דבריו – והמשכילים האחרים. דנינו, שדעתו על חניכי התרבות הצרפתית היתה כנראה שלילית ביותר, לא חשב שאלה אכן יקראו ספרות דתית כלשהי. יתר על כן, הוא תיארם כמי שעוברים על מצוות הדת ומבזים את התורה ולומדיה, שכן עצם העובדה שהם למדו צרפתית ולא ערבית הפקיעה אותם מראש מקהל־יעדו. הערבית היהודית היתה אפוא אמצעי להגיע לחוג אחר לגמרי, שחבריו נחשבו ״בינוניים״ למדי בהשכלתם ולא השתייכו לחוג חניכי התרבות הצרפתית, אבל היתה בהם דעת לקרוא וללמוד בערבית־יהודית מעט מן החכמה היהודית ומן החכמה הכללית, שבחי צדיקים וסיפורי עמים. בכך מצטרף דנינו לדמויות הממוצעות שבחברה, שתרומתם להבנתה של זו אינה נופלת מתרומתם של החכמים הרשומים שפעלו בה, או של המשכילים החילוניים שהתעניינו בספרות בלשון הצרפתית על נושאים סוציולוגיים. השימוש בערבית־יהודית הלך אפוא התרחב מעבר לחוג החכמים שמימי הביניים וכלל גם את בעלי ההשכלה הבינונית שלא היו חניכי התרבות הצרפתית. הדבקים בתרבות הצרפתית ממילא התרחקו כמעט לגמרי מכל ספרות הקשורה ביהדות: לא במטרופולין ולא בערי השדה כמו ווז׳דה או סטאט.

ח. אחרית דבר

חקר ההיסטוריה הרוחנית היהודית בצפון־אפריקה עודנו בחיתוליו. אמנם, תולדות הקהילות תוארו כללית כמעט מכל זוויות הראייה האפשריות – על תולדות היהודים במאה העשרים, שבמהלכה הוסיפו לשמור על מסורותיהם הדתיות – אבל בכל מה שקשור בתולדות הקהילות השונות וברוח שפיעמה בהם, עדיין ארוכה הדרך לפנינו.

השאלה הגדולה היא שאלת זהותם הרעיונית של יהודי צפון־אפריקה: מצד אחד, הניב המחקר החדש, המרבה להתמקד בתחומי הפולקלור והאנתרופולוגיה, פרות חשובים ובעלי משקל סגולי. ומצד אחר זכו התפיסות הדתיות במאה העשרים למחקר – בעיקר בתחומי המשפט והפיוט. רק לימוד עצמאי של הנהגתם הקהילתית של יהודי צפון־אפריקה ושל חכמיהם, סופריהם ומשכיליהם, יאפשר לסרטט תמונה שקולה על הישגיה של היצירה המסורתית. זו מצויה במידה רבה בתוניסיה, במרוקו ובלוב, ובמידה פחותה – גם באלג׳יריה. ר׳ דוד דנינו, למשל, או ר׳ דוד אלקאים במרוקו היו שותפים למגמה המרכזית שהתפתחה בצפון־אפריקה בשנות הארבעים, החמישים והשישים. אפשר שהם משקפים את קורותיו של היסוד המסורתי בתרבותם – לימוד התורה וכתבי הקודש, וכן יסודות התורה שבעל־פה, בצד אימוץ הדרגתי של התפתחויות חדשות, כמו תפוצת הדפום והשכלת ההמונים.

ואולם לבד מן השאלה ההיסטוריוגרפית, כיצד התבטאה מורשת זו במשך המאה העשרים? – כלומר משנות השבעים ועד ימינו, שאז נטשו רוב יהודי צפון־אפריקה גולה זו? כיום יהדות צפון־אפריקה היא היסוד המסורתי החזק בקרב יהודי צרפת; וגם בקנדה מסתמנת חזרה של יהודים רבים יוצאי צפון־אפריקה לערכי היהדות, ובפרט למנהגים ולהווי של אבותיהם. הניתוק מן ההוויה שהולידה את הרעיון הציוני, כמו הניתוק מן האידאולוגיה והאווירה שהנחו את העדה החרדית, מאפיינים את רובם המכריע של יהודי צפון־אפריקה, המורכב מבני השכבות העממיות, שעלו לארץ. הם ראו בציונות הגשמה של חזון דתי, ובחרדים ראו ציונים לכל דבר. וכך, הגם שמקור הציונות המודרנית היה באירופה ובלעדי דורשיה ונושאיה שם לא היתה יוצאת לדרך, בלא היענותם של יהודי המזרח וצפון־אפריקה ספק רב אם אמנם היתה זו מתקיימת. הפתרון שסייע להימלט מן האנטישמיות או לעוקפה הוחל מאוחר מדי מבחינתם של יהודי אירופה, אבל מבחינתם של יהודי המזרח וצפון־אפריקה, שתמכו בו, הוא הוכתר בהצלחה יחסית, ולו רק מן הבחינה הדמוגרפית.

כך קלטה הציונות ציבור שאינו ער לשלילה ששללו אותה הפלגים הדתיים ולמתח שביניהם ובין המדינה המתהווה. בלי שיפעלו להשגתה של מטרה זו, זכו הדתיים, ועדיין הם זוכים (בעיקר בזכות הישיבות), לתמיכה וליוקרה בקרב יהדות צפון־אפריקה, ועקב כך הם נהנים מהצטרפותם של רבים לשורותיהם ומהבנה לטענותיהם כנגד החילוניות והכפירה הפוגעות בארץ הקודש. המזרחיים ראו בציונות הכרח הנובע מן הדת ופסלו הפרדה מאורח חחיים הדתי, וכל־שכן זלזול ושלילתו בנוסח אחד־העם. העולם הדתי ומחויבויותיו במובן האורתודוקסי לעולם לא ייחשבו לאנכרוניזם שאבד עליו כלח; וגם כשחלקים ניכרים ביהדות החלו לנטוש ערכים דתיים, הוסיפו יהודי המזרח לראות בעולם החרדי את המייצג האידאלי של העולם היהודי והביעו כלפיו הערכה ותמכו בו.

מעניין להיווכח כי כשם שהמזרח היה מנותק משני יסודות אלה, כן גם החרדים והציונים היו מנותקים מן המזרח. אלה גם אלה סברו, מטעמים שונים, כי אוכלוסייה זו, שזה מקרוב באה, זקוקה לחינוך ולשינוי. אלא שלעומת קברניטי המדינה, שהשתדלו לחולל אצלם שינויים, נמצאו החרדים מתנתקים ומסתגרים בתוך עולמם, כשאין הממסד רואה צורך להתקרב אליהם ולקרבם. כשנסוג הממסד מעמדה זו והחל לקרבם (אך לא להתקרב אליהם), זכה זה לאהדה שנתנה תוקף לדרישותיו וחיזקה את כוחו. אולם ספק אם התקרבות זו חלה גם מבחינת העמדה בנושא הציוני, וגם כשלמדו, פעלו ודיברו בשם חוגים חרדיים מובהקים, לא נעשתה שלילת המדינה לנחלתם של יהודי צפון־אפריקה, ומטרתם היתה לשנות את הצביון ולאו דווקא להחרים ולנדות את מי שאינם הולכים בדרכם.

השאלה כיצד היו העניינים מתפתחים לו הכירו רבני צפון־אפריקה את העמדה החרדית היא היפותטית. חשוב יותר התהליך שעברה הציונות בעקבות עמדתם של יהודי המזרח. זו חדלה להיות מה שהתכוונו לו או שהצהירו עליו מייסדיה, והחלה עוברת מהפך שהחזיר את הדיון בשאלה הדתית למרכז הבימה ועשה אותה לרלוונטית לא פחות משהיתה בימים עברו. בעקבות התוודעותה של יהדות המזרח לציונות, החלה זו עוברת מטמורפוזה הדוחקת במידה רבה את ערכי מבשריה ומחזירה ביתר עצמה ותוקף את היסוד הדתי־המשיחי, שהם ביקשו להתנער ממנו.

מכאן ואילך אין מדובר עוד בקהילה חרדית קטנה ורועשת, אלא בציבור גדול למדי, שגם אם אין הוא חי על־פי הנחיותיה של אותה קהילה, הוא תומך בערכיה וברבות מטענותיה, ובכך מעניק לה משקל רב בחיים הציבוריים והפוליטיים בארץ – עובדה שאנו עדים לה היטב בימים אלה.

מכאן החשיבות שנודעת לחקר דמויות מסוגם של דנינו ואלקאים. דמויות כמותם פעלו גם בלוב ובתוניסיה, כגון מרדכי הכהן בטריפולי, אברהם הכהן בצפאקם וכלפון הכהן בג׳רבה; והוא הדין לדמות כמו ר׳ יוסף גנאסיא בקונסטנטין שבמזרח־אלג׳יריה – שהצד השווה אצל כולם הוא דבקותם במסורת הרוחנית המקובלת בצפון־אפריקה. את תגובתם המתונה יחסית של רבנים אלה להקמתם של מוסדות חינוך ציוניים או לפעילות ציונית אפשר ככל הנראה להסביר בהתפשטותם של רעיונות אירופיים בקרב רבים משכבת המנהיגות של יהודי צפון־אפריקה. חלוצים, אלו מבחינת התמיכה בציונות, אלו זכו בפינו לכינוי ״רבנים משכילים״, ותרומתם ליצירה הרוחנית לא נפלה מתרומתם של גדולי החכמים בהלכה (ובקבלה), הגם שאלו היו משכמם ומעלה. כל אחד מהם הרים תרומה ליצירה הרוחנית המתחדשת בתחום התעניינותו, ופניו היו בעיקר להמונים – כפי שראינו אצל דנינו, שהתמקד בבעיה החברתית ועסק בפיצול בין העשירים ובין העניים – שנודעו לו לא רק השפעות כלכליות אלא גם השפעות חברתיות ורוחניות. לאחרונה פנו חוקרים אחרים לחקר סוגיות נוספות, כגון מסורות הלשון, הזיקה לארץ־ישראל או הפצתה של העברית במרוקו, ולרשותם עומדת אסופה גדולה של מובאות ומקורות מן הספרות הרבנית, שיש בהם סוגיות חדשות וגישה מתקדמת, בפרט בכל מה שקשור בהתיישבות בארץ, בעלייה למדינת ישראל ובמופת תחייתה של הלשון העברית.

רב ומשכיל בזמנו-ר׳ דוד דנינו מקזבלנקה בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים-שלום בר־אשר-סיום המאמר

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

יהודה הלוי אונייה

הדימוי של יהודי המגרב במחנות קפריסין.

הציטוט שלהלן מתאר את מפגשם של ראשוני המעפילים הצפון אפריקאים עם שארית הפליטה בקפריסין,

"רובם הגיעו דרך צרפת באוניות 'לנגב' 'המעפיל האלמוני' ו'בן הכט' עשרות מעטות שהעפילו – במסגרות התנועתיות הרגילות כפי שהתארגנו אז בארצות היציאה אירופה ונבלעו בחברת המעפילים בלי לעורר כל בעיה חברתית או עדתית מיוחדת".

הגעתם של המוגרבים לקפריסין לא עוררה 'בעיה חברתית או עדתית מיוחדת' כול עוד הם היו מעטים. למעשה לפי המאגר, עד מאי 1947  היו לא יותר מ – 192 מעפילים הצפון אפריקאים שהגיעו מצרפת

ומאיטליה למחנות לכן אי אפשר היה להבחין בהם כקבוצה ומיוחדת . אבל, כשגורשו  900 מעפילים מצפון אפריקה הם לא השתלבו, "לראשונה קרה שקבוצה גדולה יחסית של מעפילים יוצאי ארצות האסלאם התקשתה להיקלט ולהשתלב בחברת המעפילים".  אחת הסיבות לאי השתלבותם המצופה' הייתה שמעפילי שתי הספינות הראשונות מחוף אלג'יר היו מסה גדולה מדי עבור אוכלוסיית מעפילים שארית הפליטה שחוותה את השואה. כלומר, האחריות לקליטתם הוטלה על כתפיהם מאחר והם התקשו להשתלב בחברת המעפילים. המוגרבים בדרכם לפלשתינה א"י הגיעו לאי הגירוש, עבורם – ועבור שארית הפליטה היה זה בוודאי הלם חברתי ותרבותי כאחד.

חוקרי מחנות קפריסין נחום בוגנר, דוד שערי, מנחם ויינשטין, מנחם אורן ואחרים התייחסו אל  המעפילים הצפון אפריקאים כאל חריג בנוף המעפילים שהרכבו היה שארית הפליטה שהגיעה אחרי השואה ממחנות העקורים. שערי אפיין אותם כקבוצת שוליים מובהקת מבחינת מוצאה) צפון אפריקה בהשוואה לשארית הפליטה, ב.ד (  ומיעוטם היו חברים בתנועות חלוציות". ]…[ "רבים מבני הנוער באו מקבוצות שוליים והיו חסרי השכלה". ) השכלתם של בני נוער בצפון אפריקה הסתיימה בשלבי חינוך מוקדמים מפני שנאלצו לסייע בפרנסת המשפחה, ב.ד( , ]…[ " תגובותיהם אמוציונליות ללא כל ריסון עצמי". )כבר עם בואם הם זוהו כ'חמומי מוח ובעלי דם חם' ב.ד( ]…[ " גם השכלת בעלי המלאכה והרוכלים מדרום מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה הייתה דלה למדי ". )וכי איזה השכלה הייתה לרוכל או לבעל מלאכה ממזרח אירופה ב.ד(. החוקר התייחס למוגרבים בגישה אירופוצנטרית טיפוסית.

החוקרים טענו שהמעפילים הצפון אפריקאים "לא התאימו לחיי המחנות, מפני שלא חוו חיי מחנות". ואכן, למעפילי צפון אפריקה לא היה ניסיון חיים קודם במחנות ריכוז מעצר הסגר עבודה כפייה, – – – – אלא חוו שהייה קצרה במחנות מעבר באלג'יר או בצרפת. בנוסף החוקרים טענו ]…[ ש" ההעפלה מצפון אפריקה לא הייתה סלקטיבית כלל, בניגוד להעפלה מאירופה".  והעדרה של שפה משותפת  ]יידיש, ב.ד[  עם יתר המעפילים לא הקלה על התקשורת בין שתי הקבוצות. בגין סיבות אלה, 'אחיהם' מאירופה לא הכילו את הפערים הללו.

כשבוחנים מי היו 'אחיהם'  במונחים של הציונות החלוצית, שהעפילו מארצות אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה וגורשו לקפריסין, נמצא, שרובה הייתה עלייה המונית ולא סלקטיבית. בדומה לעליית המוגרבים. התופעה של ערב רב לא הייתה חדשה במחנות העקורים. יהודה גור אריה, מקיבוץ עין חרוד – שליח במחנה העלייה 'פרמי' באיטליה, דיווח ש"האנשים  ]במחנה, ב.ד[ הם מארצות שונות, רובם מפולניה ומרומניה. אלה האחרונים הם לצערנו חומר לא מזהיר ביותר, מהונגריה, צ'כיה, גרמניה, רוסים ועוד. ]…[ "ערב רב של לשונות ושל מנהגים. אין איש מבין את לשון רעהו ולפעמים אין להבין". – שארית הפליטה הייתה אף היא ערב רב וסבלה מבעיית תקשורת מסוימת. והיא זו שגורשה לקפריסין.

הטענה שלמעפילים המוגרבים לא היה כל ניסיון בחיי מחנות היא 'זריית מלח' על גבה הפצוע של שארית הפליטה שחוותה תופת במחנות הנאצים. החיים במחנות המעצר בקפריסין שמנעו מהמעפילים עלייה ישירה לפלשתינה א"י גרמו וודאי לתסכול של כלל המעפילים. אבל, קפריסין שימשה כתחנת – מעבר לארץ המובטחת וזאת ידע כול מי שהעפיל באותה בתקופה וגורש לקפריסין. כך טען יצחק ארצי ממנהיגי הספינה 'כנסת ישראל'.

לדעת חוקרי מחנות קפריסין הבעיה החברתית התעוררה רק אחרי שמעפילים 'יהודה הלוי ו'שיבת ציון' הגיעו לקפריסין למחנה קיץ .55 ריכוזם במחנה חידד את ההבדלים בינם לבין שארית הפליטה. לגבי בעיית תקשורת בין המעפילים מארצות ומתרבויות שונות ניתן לטעון כפי שדיווח השליח מקיבוץ עין חרוד, שערב רב של שפות היה גם מנת חלקה של שארית הפליטה. אבל, מעדויותיהם של ילדי תנועת – דרור', שהעפילו בספינה 'אקסודוס' ניתן לראות כיצד הם התמודדו עם בעיית השפה:

"יחד אתנו נוסעת גם קבוצת יהודים מאפריקה הרחוקה, אנשים שחומי פנים וחסונים. עד מהרה מתקרבים אליהם ורוכשים מביניהם ידידים. חוסר השפה המשותפת לא היווה מכשול בקשר רעים זה. מבין האפריקאים היו אחדים יודעי עברית ומה שהחסירה השפה מילאו תנועות ידיים והדמיון.

ילדי 'דרור' מצאו דרך לתקשר עם יהודים אפריקאים שלא הכירו מימיהם. אי הסימטריה בהצגת – בעיית התקשורת כבעייתם של צפון אפריקאים בלבד הייתה 'תירוץ' לאי היקלטותם בחיי המחנות בקפריסין.

גם בדיווחי השליחים, אלי מויאל ורפאל חמל, הודגש שהתקשורת בין צפון אפריקאים לבין יוצאי אירופה הייתה לקויה בגלל העדרה של שפה משותפת. כתוצאה מכך סבלו הראשונים מניכור חברתי. אבל, בקבוצת 'בן יהודה', ממעפילי 'יהודה הלוי', היו מורים לעברית שלימדו במועדון 'שארל נטר' – בקזבלנקה. ואפשר היה להיעזר בהם לצורך תקשורת עם מזכירויות המחנות ושליחי הסוכנות היהודית והתנועות הפוליטיות הארץ ישראליות. הן מעפילי צפון אפריקה שחלקם דיברו עברית והן פליטים יהודים אירופאים ששהו בצפון אפריקה והכירו את התרבות המקומית ושלטו במידת מה בשפה המוגרבית ובשפות אירופאיות אחרות היו עשויים להוות גשר בין תרבויות בקפריסין.

כחודש אחרי תחילת הגירושים לקפריסין של ספינות מעפילים ביקרה משלחת מטעם המוסד ללשון ולתרבות עברית על יד הוועד הלאומי כנסת ישראל, בראשותו של נחום לוין. במשלחת היו חברים – רופאים, אחיות ומורים. דוח המשלחת זיהה 40% ממעפילי, 'יגור', 'הנרייטה סאלד', 'כתריאל יפה', 'כ"ג יורדי הסירה', 'עמירם שוחט' ו'ארבע החירויות' כדוברי עברית. באותה עת מספר המגורשים הראשונים בקפריסין היה 3,891 מעפילים כלומר, כ- 1,750 מהם דיברו עברית. מתוכם גויסו רק  200 מורים ללמד עברית לשאר המעפילים. הדוח הוסיף שהג'וינט היה מוכן לסייע בהקמת שתי ספריות ציבוריות במחנות 55 ו- 60  הסקר לזיהוי פוטנציאל כוחות ההוראה בעברית נעשה בשלביו הראשונים של הגירוש אבל לא היה סימן לבאות. לו סקר כזה היה מתבצע בקרב מעפילי 'יהודה הלוי' ושיבת ציון' היו מוצאים כמה עשרות דוברי עברית רהוטה בקירבם.

ישראל חורב, מפקד 'יהודה הלוי', המשיך לתאר את השתלשלות האירועים קפריסין, "אני עברתי את הבדיקה שמה בלי ששאלו אותי שאלות, שום דבר ונראיתי כמו כל השחורים האלה. צבע הגזע עוד היה אז די שחור, לא כל כך אבל גם הפרצוף לא היה כמו מאירופה בדיוק".  מוריס לאוב, מנהל הג'וינט בקפריסין העיד לגבי צבע עורם של המוגרבים, ש – עם בואם של ארבע מאות איש מצפון אפריקה ובפעם הראשונה בחיי שמעתי את המילה שחורים 'די שוורצען זענאן דו' השחורים הגיעו לכאן ולתומי שאלתי איזה שחורים. ]…[ שם ראיתי – – בפעם הראשונה האפליה הזו מטעם כמה אנשים או ציבור שלם כלפי צפון אפריקאים, כלפי מרוקאים".

'הצבע והגזע' מילאו תפקיד במהלך קליטת יהודי צפון אפריקה במחנות. חמל רפאל, שלקח חלק בארגון העפלתן של הספינות מחוף אלג'יר, הגדיר נכוחה את אפלייתם של המעפילים המוגרבים בקפריסין. מסקנתו ש"לא פלא שמצאתים מרי נפש. חלק גדול מוכן כל יום לחזור למרוקו, חלק ניכר מביע זאת בגלוי בהתפרצויות שונות".  הוא זיהה את הפער בין המציאות אליה נקלעו המעפילים מצפון אפריקה לציפיותיהם מהעלייה לפלשתינה א"י. הוא הסביר שבין המסורתיות המתפרצת שלהם לבין המודרנה – היה חסר נדבך ארגוני שהיה עשוי לסייע למעפילים הצפון אפריקאים להיקלט בחברת המעפילים. אבל המוסד לעלייה ב' וגם הסוכנות לא השקיעו את הנדרש כדי להכשיר את יהודי המגרב.

מאמרו של ירון צור 'אימת הקרנבל המרוקנים' "החרדה הדמוגרפית החדשה שהרוב האירופי של – המדינה עשוי להתערער".  החרדה שאחזה ביישוב המאורגן ובמדינה שבדרך הייתה החרדה שאחזה בשארית הפליטה בקפריסין עקב הגעת המוגרבים. חרדה מעין זו, תקפה את יושבי המחנות האירופאים כאשר הגיעה מסה גדולה של 900 מעפילים מצפון אפריקה למחנות קפריסין. למרות שבשני המקרים היה רוב עצום ליהדות אירופה. מחנות קפריסין עשויים היו להיות המעבדה הראשונה לקליטת מהגרים יהודים מארצות האסלאם אך המציאות טפחה על פניהם.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

נשים יוזמות בתחום המשפחה.אליעזר בשן

נשות-חיל-במרוקו

שים יוזמות בתחום המשפחה.

חָגְרָה בְעוֹז מָתְנֶיהָ וַתְאַמֶּץ זְרוֹעוֹתֶיהָ ( משלי לא : יז )

נשים שביקשו להציל ילדיהן, שנתפשו לאחר שביקשו לחם (בדור הגירוש).

מגורשי ספרד שהגיעו לפאס, סבלו מרעב. רב חובל של אנייה ניצל מצב זה ובאמצעות פיתוי בחלוקת מזון תפש ילדים יהודיים כדי לקחתם בשבי ולמוכרם. נשים ניסו להצילם. שלמה אבו וירגא, בעל "שבט יהודה" סיפר שקרוב לפאס עגנה אנייה.

" ובעל האנייה קראם בשפת הים ונתן לכל אחד פרוסת לחם, וכי ראו הנערים לחם שמחו מאוד, והלכו בבשורה זו לנערים אחרים. וביום השני על שמועה באו הנערים שם על שפת הים כמאה וחמישים. אמר להם בעל האנייה שיכנסו בספינה ויתן להם לחם לשובע.

וכאשר נכנסו הרים הוילון והוליך לכלם. וכאשר נשמע במחנה העברים ובפרט כאשר שמעו הנשים, קפצו על שפת [הים] וצעקו. ואין מושיע (אבן וירגא שלמה, תש"ז)

אלמנות או קרובות משפחה שדאגו לחינוך מקצועי של בנים.

בהסכמים שנרשמו בפנקס הסופרים של בית הדין בפאס נרשמו בין השאר ההסכמים הבאים : בח' באלול שנת ת"ס – 1700, נערך הסכם בין שמחה, אלמנת יוסף אזואגי, ובין אב[רהם] למסכאני, שילמד את הנער, דוד בן חיים אצבאן, את מקצוע הסנדלרות במשך שנתיים. בהסכם נקבע השכר לשנתיים הראשונות וכן נקבע, שעליו לתת לו מנעלים. על פי השמות לא היה הנער בנה של האלמנה, כי אם כנראה קרוב משפחתה או אולי בן אפוטרופוסותה.

בכ"ז בניסן תס"ג – 1703, נערך הסכם בין שמחה בת משה אבן בולמאן, אלמנת יצחק אבן ואעקנין, ובין מכלוף אבן אצייאג בדבר לימוד בנה, מסעוד, את מלאכת תאקרשללת  (מסרקות ברזל לניפוץ צמר) מאותו יום עד חג הסוכות הבא.

את דמי השכירות צריך לשלם עד חג הסוכות הבא ולהוסיף זוג כובעים ומעיל עליון וכן  "כל מה שיצטרך ממנעלים לרגליו עד הזמן הנזכר".

בט' בסיון תס"ה – 1705, נערך הסכם בין יאמנה בת ע' מחבוב אבן יונס ובין שלמה בר שמואל אבן דנון, שילמד את בנה, שמואל בר מסעוד בן מסעוד אבן אלפאסי, את מלאכת קרשל (כמו תאקרשללת) על האומן לשלם לו סכום מסוים לשנה וכן זוג מנעלים לכל השנה.

שמחה, אלמנת יצחק בר מסעוד ואקענין, ערכה הסכם בפאס בשנת תס"ה – 1705. ההסכם נערך בינה ובין חייט, שילמד את בנה, אברהם בר יצחק, את מלאכת החייטים במשך שנה. בהסכם נקוב שכרו של הנער.

המקצועות המוזכרים הם סנדלרות, חייטות ומלאכת המסרקות , תחומים שיהודים עסקו בהם גם בדורות הבאים, לדוגמה באגרת שנשלחה על ידי רבי רפאל משה אלבאז לכל ישראל חברים באמצעות רבי מרדכי בן ג'ו.

רבי מרדכי בן ג'ו מונה בשנת 1855 לתפקיד הרב הראשי של יהודי טנג'יר וכיהן בתפקיד זה עד פטירתו. היה פעיל בחיי הציבור ותמך בחינוך מודרני. ייסד אגודה בשם "תורה וחיים", שמטרתה לעודד גישה ציונית רוחנית וטיפוח רגשות של סולידריות יהודית.

עמד בקשרים עם חכמים שונים מחוץ לטנג'יר. בשנת תרס"ס – 1905 פנה אליו רבי אליהו חזן מאלכסנדריה בנושא מניעת התופעה של נישואי בוסר ונישואי קטינה עם מבוגר, הנהוגים במרוקו.

אישה שחפצה שבנה יזכה בשררה בבית הכנסת .

על פי פסק דין, שניתן בתיטואן בשנת תקכ"ו – 1766, רצתה אלמנה, שזכתה בחצי בית כנסת, שהניח בעלה בכתובתה, שבנה, שהיה תלמיד חכם, "ייכנס להיות שליח ציבור בית הכנסת כולו שזכתה בו מצד כתובתה" אך הפסיקה נגדה את רצונה.

רבי שלמה הכהן אצבאן כתב באזמור בשנת תרח"ץ – 1938 : אם בעל שררה הזקן מת ולא הניח כי אם בנות דווקא אזי יזכו הבנות בשררה אם הייתה אדוקה הקרקע כשאר ירושות ושוכרות להן שליח ציבור :

כלומר במקרה זה, כאשר שטח בית הכנסת כולו בבעלותה, בניגוד למקרה הקודם, המספר שאישה זכתה רק בחצי בית הכנסת, זוכה האלמנה בשררה ויכולה למנות את בנה או כל אדם אחר בהתאם לרצונה להיות שליח ציבור.

אישה שתבע את בעלה לדין תורה משום שרצה לשאת אישה נוספת.

רבי רפאל בירדוגו ממכנאס דן במעשה זה : "זה האיש שקרה לו מקרה בלתי טהור והוא נשוי אישה ובנים ונפתה לבו על אישה ודיבר עם אביה ונתנה לו לאישה ושידכה בקנס גדול….וכשמוע אישתו תבעתו לדין תורה שעבר על שבועתו ועליו לקיים הכתוב בשטר כתובתה ואם יישא אחרת שיפרע וכו' ויפטור בגט כשר.

אלמנה שבתה התארסה עברה עם בתה למקום אחר בשל הרעב.

אדם שקידש אישה במקום מסוים חייב לשאתה לאישה באותו מקום. בדרך כלל עמדו הכלה והוריה על כך, שהנישואין יתקיימו בעיר מגוריה של המשפחה. רבי חיים טולידאנו דן בסכסוך בין אדם, שארס נערה, ובין אמה האלמנה, שהחליטה לאחר האירוסין לעבור עם בנותיה לארץ אחרת בשל הרעב ששרר במקום והבטיחה, שכאשר ייפסק הרעב תחזור.

החתן טען, שאינו רוצה לשאת אותה במקום אחר. הוא חשש, שמא לא תחזור הכלה ורצה לבטל את הנישואין. החכם התעלם מהנימוק אודות הרעב והשיב, שאם העיכוב מקורו באם יכול בית הדין לכפות עליה לעמוד בהתחייבות הנישואין ואם תסרב עליה לשלם קנס.

נשים יוזמות בתחום המשפחה.אליעזר בשן עמ' 21

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מאי 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר