ארכיון יומי: 21 במאי 2020


המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19

המנהיג המזרחי הראשון

מויאל לא רק תבע כספים, אלא גם הציע דרכים להקפיד על קלה כחמורה בהוצאותיהם של חובבי ציון, לבל ינוצל כספה של האגודה לרעה. הוא הציע נהלים חדשים לגבי מימון בנייה למתיישבים הדורשים זאת מחובבי ציון: ״לאלה הקולוניסטים חסרים בתים וחובבי ציון יבנו להם הבתים״, הציע והמשיך: ״אנחנו ניתן כתב לכל אחד מהקולוניסטים, כי השכרנו לו הבית על משך עשר שנים, באופן שישלם בכל שנה סכום ידוע (לפי החלק אשר יעלה עליו בשלום החוב המגיע מאתו עד תום עשר שנים), ואחרי כן יהיה הבית שלו. ובאופן כזה יהיו חובבי ציון בטוחים אשר הכסף שהוציאו על הבתים יושב לקופתם. מלבד אלה שבנו להם בתים שלא במקום המושב שקנו חובבי ציון והניחו בהבנין גם כן מעות שלהם. מאלה נקבל שטרי משכנתא על בתיהם, עד אשר ישלמו הסך המגיע מאתם״.

הנה כי כן, מויאל ביקש להשתית את רכישת הבתים של המתיישבים על יסודות כלכליים, ולא לראות בכך ״תמיכה״ או"חלוקה״ ממין חדש, בדומה למה שהיה ביישוב הישן בירושלים במשך דורות.

ועם זאת, היה ברור לו כי המושבות הראשונות לא יוכלו להתקיים מבלי לקבל תמיכה מגורם מרכזי, דוגמת הברון רוטשילד או חובבי ציון – והתמיכה שבה מדובר היא לצורכי קיום בלבד, אחרת המושבות לא יחזיקו מעמד. יש לזכור זאת על רקע ארץ ישראל הענייה והמפגרת מבחינה כלכלית באותה עת, שלהי המאה ה-19.

מכתב נוסף לפינסקר, ששלח מויאל כשלושה שבועות מאוחר יותר, ממשיך את אותה הגישה.

על מעורבותו של מויאל בחיי המושבות הראשונות ניתן ללמוד מן האירוע הבא, שעל אודותיו אפשר למצוא דברים בהמשכים בעיתונים הצבי והמליץ.

בעיתון הצבי מיום 7 באוגוסט 1885, כתב סופר הצבי ביפו, דוד יודילוביך (מראשוני ביל״ו) את הידיעה הבאה: ״יפו. היום הייתה מלחמה בין אנשי ראשון לציון ובין הפלחים מכפר סרפנד [צריפין]. רועה עדר ראשון לציון הלך על מרעה סרפנד עם עדרו, ויתנפלו עליו אנשי סרפנד ייקחו ממנו חמש בהמות ואותו הכו, וברגע הזה עברו שני בני ראשון לציון ויחלו להכות את הערבים ולהציל את הרועה מידם, ויתרבו הערבים, ומאנשי ראשון לציון גם כן באו ותהי מלחמה גדולה ביניהם, ולוליק פינברג ויהושע חנקין, המה הגיבורים, היו ביפו. וימהר רץ לבוא הנה ולקרוא אותם, ועתה בחצי היום יצאו המה רוכבים על סוסים מבוהלים [מהירים]״. בהמשך הידיעה נמסר כי השניים הצטרפו אל אנשי ראשון לציון שהתמודדו עם ערביי סרפנד, ומנהל מקווה ישראל, שמואל הירש שלח מכתב ל״סראייה״, בית הממשל הטורקי ביפו, וביקש ״לשלוח אנשי חיל״. ואכן, המושל הטורקי שיגר שמונה חיילים יחד עם לוליק וחנקין.

לוליק פיינברג, הוא ישראל פיינברג, מאנשי ביל״ו, שנודע בכוחו הרב ובגבורתו. אביו של אבשלום פיינברג; יהושע חנקין, לימים רוכש הקרקעות הנודע, היה בעת ההיא מצעירי ראשון־לציון.

מתברר כי הירש לא הסתפק בפנייתו לרשות הטורקית, אלא גייס לעזרתו אדם בעל השפעה ביפו, את אברהם מויאל, ונראה כי שיגור התגבורת הצבאית לשדות סרפנד נעשה בסיועו. וכך נכתב בסיפא של הידיעה בהצבי, מטעמו של מאיר אלחמסתר, ״סוכן״ [מפיץ] העיתון ביפו: ״האדון הירש שלח מכתב להאדון אברהם מויאל כי ישתדל הוא בדבר כי תשלח הממשלה פרשים לעזרת בני ראשון לציון, וימהר מויאל לעשות כל אשר ביכולתו ותשלח הממשלה פרשים למקום המעשה״.

לאחר כשבוע החל ויכוח מעל דפי עיתון הצבי, כאשר מול הידיעה בדבר התקרית עם ערביי סרפנד נשלחו מכתבי הכחשה לעורך, אליעזר בן־יהודה, אשר פסל אותם והביע את ביטחונו בנכונות הידיעה.

שבוע לאחר הפרסום הראשון בעניין ״תקרית טרפנד״, עמד בן־יהודה על דעתו בנכונותם של הפרטים שפרסם ב-7 באוגוסט: את התקרית תיאר כ״מלחמה״ בין ערבים ליהודים, ובידיעה נוספת ששלח לו כתב עיתונו ביפו, דוד יודילוביך, נמסר כי בתחילת המאבק היו בצד היהודי רק שלושה רועים מבני ראשון־לציון, ועליהם התנפלו עשרות ערבים, השלושה נפצעו, וכדברי הידיעה: ״בהשתדלות האדון הנכבד אברהם מויאל, שלח הקיימקאם [מושל העיר] מפה רופא אחד ותרגמן [מתורגמן] לבדוק את הנפצעים מאנשי ראשון לציון, ויקחו מסרפנד את בן השיח׳ ועוד ארבעה מזקני העדה ויתנום במאסר על צאת משפטם לאור״. יודילוביך סיים את הידיעה שלו בתקווה לעתיד: הוא כתב שמעצר אנשי סרפנד יסתיים בוודאי במשפט צדק והוא יהיה לאות ולאזהרה לתושבים הערבים ״לבל יזידון [יפעלו לרעה] הפלחים לעשות כדבר הזה״.

בסופה של הידיעה ציין עורך הצבי, אליעזר בן־יהודה: ״שמענו כי אחדים מאנשי ראשון לציון ערכו מכתב להכחיש את הדבר [התקרית עם ערביי סרפנד], אך ברור הוא כי שני סופרינו [יודילוביץ׳ ואלחמסתר] לא בראו את הדבר מלבם״.

עניין ״תקרית סרפנד״ הסתבך והלך. מצד אחד ניצב בן־יהודה שעמד על כך שהדברים קרו, ומן העבר השני התייצב מולו אחד מראשי חובבי ציון ברוסיה, משה לייב לילינבלום. לאחר יותר מחודש הגיב לילינבלום על הפרסומים בעניין התקרית בעיתון המליץ שראה אור בפטרבורג בירת רוסיה.

הידיעה עצמה, שהוכתרה במילים ״ייאוש שלא מדעת״, עסקה במצבם הקשה של מתיישבי גדרה, ובסיפא שלה נכללו כמה שורות על התקרית בסרפנד ועל אברהם מויאל: "כן באו ידיעות בגליוני הצבי [7 ו-14 באוגוסט 1885] כי הייתה מריבה בין בני ראשון־לציון ובין הערבים יושבי המקום. על פי עדות הגביר הנעלה מוהר״ר [מורנו הרב ר'] אברהם יואל [כך במקור] מיפו אוכל להודיע כי השמועה ההיא היא שמועת שווא מעיקרה, ולא הייתה שום מריבה וקטטה כלל בין האיכרים ובין הערבים יושבי המקום״. וכך, לדברי לילינבלום, מויאל עצמו הכחיש את כל עניין המריבה, ומכאן כמובן גם את מעורבותו שלו. אלא שבן־יהודה לא ויתר ופרסם תגובה ארוכה על דבריו של לילנבלום, בעיתונו הצבי: ״בדבר השמועה אשר הכחישה האדון מל״ל [משה לייב לילינבלום] בשם הגביר הנכבד מוהר״ר ה'[אדון]׳ מויאל הי״ו [ה׳ ישמרהו ויחיהו], נפלאת היא בעינינו מאד.

אם ראה האדון מויאל כי טוב ונכון לכסות על המעשה שהיה ולא לפרסמו בעולם, מדוע לא פנה אלינו, ובל״ס [בלא ספק] היינו עושים רצונו. כי אם אנחנו לא הרגשנו ולא נרגיש גם עתה הנזק שיוכל לצמוח מפרסום מעשים כאלה, הנה בחפץ לב היינו שומעים לעצת חכם ומנוסה והיינו אומרים שמועות שווא שמענו. אך עתה כי הלך למ״ע [מכתב עתי, כפי שנקרא אז עיתון] אחר להכחיש דברינו, הלא בדוברי שקרים נחשב, ואנוסים אנחנו לקיים ולאשר את הדבר. כי על כן אנחנו אומרים כי מעשה המריבה והקטטה עם הערבים היה ונברא ומפורסם ביפו ובירושלם עד שאין צורך לראיה, ורבים מבני ראשון־לציון ובתוכם גם האיש הנפצע בעת המריבה, היו בביתנו ונדבר אתם ויספרו לנו כל פרטי המקרה. והנה ידענו כי כוונת הגביר הנכבד הר״א [רבי אברהם] מויאל הייתה רצויה, ומפני דרכי השלום ומפני ישוב הארץ עשה זה, אך אנחנו, כצופה נאמן, נחשוב לחובה לנו להודיע את קוראינו את כל עניני ארצנו כאשר הם, וידענו כי מעשים כאלה וכאלה לא ירפו את ידי חובבי ציון באמת, וכאשר יוסיפו לדעת את עניני הארץ כן יוסיפו עז ועצמה לגבור על כל המכשולים ולישר את כל ההדורים והלכו לבטח דרכם״.

הפולמוס בין הצבי לבין המליץ לא היה רק תקשורתי כפי שניתן לחשוב, אלא פוליטי וכלל- יישובי. בן־יהודה יצא נגד מויאל, שלילינבלום הכחיש בשמו את הידיעה על אודות התקרית. העורך הירושלמי מחה על כך שמויאל עצמו לא פנה אליו, והביע רצונו שלא לפרסם את הידיעה. במקום זאת העדיף לפנות לעיתון עברי בחוץ לארץ ולפרסם בו הכחשה, דבר שגרם לבן־יהודה להיתפס כשקרן. בן־יהודה לא הסתיר את דעתו שהתקרית הייתה ודיווחו היה נכון, ועם זאת הבין שכוונתו של מויאל טובה הייתה, ובהכחשתו רצה רק להביא לידי הרגעת הרוחות.

מדברים אלה עולה שמויאל לא רק שלא רדף פרסום, אלא שגם פעל למען הסתרת מעשיו, אולי לטובת ביטחון המתיישבים. נראה שתפיסת עולמו הייתה שונה מזו של בן־יהודה בכל הקשור לפרסום ולהפצת מידע. לפי דבריו, בן־יהודה מסור כולו לשליחותו העיתונאית. הוא מייחס את ניסיונו של מויאל להכחיש את האירועים לרצון שלא לרפות את ידי חובבי ציון, אך ככל הנראה מה שהניע את מויאל היו דווקא יחסיו עם השלטונות והרצון שלא לעורר ולהרגיז את הערבים, תושבי סרפנד, שאליהם עלולים להצטרף, אולי, ערבים מכפרים וגם מן הערים. בשלב כה מוקדם של התפתחות היישוב, שלוש שנים לאחר תחילת העלייה הראשונה, מטרתו של מויאל הייתה אחת: להשקיט את המצב ולמנוע הידרדרות ביטחונית.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19-עמ'51

מודעות חדשה לאנומליות וללשון-ניצניה של תנועת השכלה עברית במרוקו בסוף המאה הי"ט-מקדם ומים כרך ב'-יוסף שטרית

מקדם ומים כרך ב

כאשר הוא מצליח לחבר שיר בשפה האהובה, הוא מלא חדווה וגאווה:

וְאֶשְׂמַח שִׂמְחַת לִבִּי שִׂימְחָתִי, בִּרְאוֹת פְּעֻולַּת רוּחִי בִּפְעֻולָּתָהּ,

[אַבִּיט כְּעַל רֹאשִׁי כּוֹתֶרֶת.

אֲבָל בָּרִי לִי, אֲנִי יָדַעְתִּי, כִּייָ בַּאֲפֵלַת לִבִּי, בִּכְסַלְּתָהּ,

[כִּמְגַשֵּׁשׁ חוֹתֵר בַּמַּחְתֶּרֶת.

אולם עד שהצליח להשתמש בה ביצירתו, היה עליו לעמול קשות בגילוי סודותיה, בין היתר, כנראה, באמצעות עיון בספרי הדקדוק השונים, ששכנו במקום של כבוד בכל ספרייה של משכיל עברי באירופה ומחוצה לה, כולל מוגדור. אך עיקר שליטתו המדהימה ברזי הלשון העברית בא לו מתוך עיוניו וחקירותיו במקורות עצמם, ובמיוחד התנ״ך:

חָקַרְתִּי נְתִיבָתָהּ, מָה רַבָּה עֲבוֹדָתָהּ! – בִּקְרוֹא כָּל קוֹרֵא בָּהּ קְרִיאָתוֹ.

תּוֹרָתָהּ וּתְעוּדָתָהּ, לִבְנוֹת שִׁיר בִּתְכוּנָתָהּ, בְּמִדָּה, בְּמִשְׁקָל הֲבָרָתוֹ

פֹּעַל, שֵׁם וּמִילָּתָהּ, וְשִׁיתּוּפֵי תֵּיבוּתָהּ, וְשֵׁם נִרְדָּף – כָּל שָׂם בִּתְבוּנָתוֹ

מודעותו של ר׳ דוד אלקאיים לצרכיה של הכתיבה הספרותית, לעבודה הלשונית הנחוצה, המתסכלת והמלהיבה בו בזמן, ולכללי הפרוזודיה של שירתו העברית, אין לה אח ורע בכל שירת יהודי מרוקו וצפוךאפריקה בכלל. הוא גם היחידי שנתן לכך ביטוי אמנותי בגוף יצירתו, ובצורה פואטית כל־כך. מודעות זו לכתיבה היצירתית היא גם אחד הסימנים לגישתו המשכילית הכללית. השפעתם של משוררי ההשכלה העבריים אינה מוטלת כאן בספק.

למעשה, אין ר׳ דוד אלקאיים מתאר סערת רגשות בלבד ביחסו ללשון העברית. לגביו, כיוצר וכמשכיל עברי, מסמלת העברית יותר מכל ערך אחר את האפשרות לפעול מיידית ובאופן אישי לשינוי הגורל היהודי בגולה, כחלק מהגשמת שאיפותיו התרבותיות והלאומיות. לכן, יותר מאשר רומן סוער עם העברית, מתפתח בשיריו השונים המוקדשים לשפה מיתוס שלם של הלשון העברית, מיתוס המקפל בקרבו את עמדותיו האישיות של המשורר ואת המניעים לנחישות התגייסותו למען השפה. עמדותיו אלה הן קודם כול רגשיות. מלבד יופיה והדרה של השפה בעבר הרחוק, מתבטא דרכה עיקרה של התרבות היהודית והיצירה היהודית, ובה נאמו הנביאים. לכן יש לפעול למען תחיית השפה והחזרתה למצב ה׳׳בראשית״.

מטרות אלה עולות משירי השבח וההלל שהוא הקדיש ללשון:

עוֹרִי, שְׂפַת אֱמֶת, שָׂפׇת בְּרוּרָה,

שׁוּבִי לִימֵי נְעוּרַיִךְ הֲדוּרָה,

תַּחַת הֱיוֹת בְּחַיָּיתֵךְ צְרוּרָה,

וּבְנוֹת הַשִּׁיר, תּוֹךְ עֲלָמוֹת בְּשׁוּרָה,

יְלָדָּתֵךָ בֵּין נְבִיאִים נְצוּרָה,

קוּמִי, אוּרִי, פִּנַּת יִקְרַת כַּמְּנוֹרָה,

יֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ שְׁמוּרָה,

 

שָׂפָה בֵּין הַשָּׂפוֹת, מָה לְךָ נִרְדֶּמֶת?

הִתְנוֹסְסִי, וְאַל תְּהִי נִכְלֶמֶת.

תִּתְנַשְּׂאִי בְּתוֹךְ עַמֵּךְ נֶעֱצֶמֶת.

כִּבְתוֹכֵךְ מַעֲשֵׂה רִקְמָה נִקְסֶמֶת.

בָּךְ נָאֲמוּ וְאַתְּ לָהֶם נוֹאֶמֶת.

בְּעֶזְרַת נְדִיבִים אַל לְךָ נֶעֱלֶמֶת.

כִּימֵי מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר נֶחְתֶּמֶת.

ברם, בכתבו על השפה, מגלה המשורר גם צרכים מיידיים ואישיים יותר. כיוצר המבקש לתת דרור לעולמו הרוחני המסוער, והמודע בו בזמן לכללי יצירתו ולמגבלותיה, הוא זקוק ללשון עשירה ומגוונת, שתספק את כישוריו ואת שאיפותיו האמנותיים. אין הוא יכול להסתפק בלשון הקורפוס הסגור של הטקסטים העבריים המסורתיים, שעיקרם התנ״ך. הוא חייב לפרוץ את מעגל ״קוצר הלשון״; ואם כי הצליח ליצור לעצמו שפה גמישה ועשירת ביטוי, אין הוא מתפאר בנוצות של מחדש הלשון, ואין הוא מתיימר שהרחיב כהוא זה את אוצרה:

דָּמְמוּ שְׂפָתִי בִּשְׁפוֹךְ מִלָּתִי / בַּבַּיִת אֶל, עִלַּת / עֲלוֹת בִּקְדֻושָּׁתָהּ /,

[תִּלְאֶה כָּל לָשׁוֹן מְסַפֶּרֶת. 

וְעֵת יִיטַב לֵב בְּשִׁיר שָׁאַפְתִּי /, עָטִיתִי גֻּולַּת / זָהָב מֵאַדְמָתָהּ /

[תַּרְשִׁישׁ וְאֶבֶן הַזִּיהֶרֶת.

צְנִיף בּוּשָׁה עוֹטָה בִּכְלִימָּתָהּ / לִפְנֵי קְהִילַּת / עַמִּי, וְאֵימָתָהּ /

[לָבַשְׁתִּי בִּמְעִיל וְאַדֶּרֶת.

מודעות חדשה לאנומליות וללשון-ניצניה של תנועת השכלה עברית במרוקו בסוף המאה הי"ט-מקדם ומים כרך ב'-עמוד 144

 

המניע המדרבן את ר׳ דוד אלקאיים בפעולתו למען הלשון אינו רק רגשי או ״צרכני״, אלא גם אידיאולוגי. מתוך הכרתו הקרובה את שירת ה׳׳קצידה״ הערבית־מוסלמית ואת השירה האנדלוסית על־פי המסורת ששרדה במרוקו, הוא בא לידי קנאה בעושר הרב של הערבית הספרותית למחצה, הבא לידי ביטוי בשירה הזאת. ״פיוט זה על השפה ועל השירים״, הוא כותב בראש פיוט, ״ועל כי שירי הערב מתוקים לחכם בעבור שפתם הרחבה: ומשורר הישראלי נכנסה בלבו קנאת המשוררים הערבים, וגם לבש קנאת לשון הקודש אשר קצרה ידו לשורר בה כאוות נפשו, ולכן בשפוך שיחתו בשירתו בה מצא נחמה״.

בלשון השיר הוא כותב:

      נָמַס אוּלַמִי, /נִבְטַל מֵחִכִּי עַם נָבָר / שִׁירֵי מַהֲלָלִי,

       [בַּת שִׁירָתוֹ כִּי נִפְלַל.

        דִּמְעִי וְדָמִי / הָמוּ לְשִׁירֵי עַם גָּבַר,/ נִיבוֹ וּמִשְׁלֵי

       [חֲרוּזָיו בָּם הִתְהַלַּל.

       קוֹלִי בִּשְׂפָמִי / נָטָה בְּשַׁפְרִירוֹ, בִּדְבַר / חִינּוֹ, וַעֲלֵי

       [מְלִיצוֹתָיו שֶׁעָלַל

מערכת מורכבת זו של עמדות מחייבות ומפעילות היא שביסוד התגייסותו החד־משמעית של המשורר למאבק למען השפה ולמען השימוש בה בשירתו:

           "וַאֲנִי מִיְּדִיעָתָהּ, זַעֲקָתִי מֵאַנְחָתָהּ,

             [כְּחוֹשֵׁק יִזְעַק מֵרוֹב צָרָתוֹ.

             כִּעַסְתַּנִי צָרָתָהּ, בְּשֶׁמְּעֵי אֶת חֶרְפָּתָהּ,

            [תְּחָרֵף עַמִּי בְּנִיב זִמְרָתוֹ.

            סָבַלְתִּי אֶת קִלְלָתָה, רָאִיתִי מְצוּקָתָהּ,

            [קַמְתִּי כְּאִישׁ נִלְחָם בִּגְבוּרָתוֹ".

שכרה של מלחמת לשון עיקשת זו בצידה: היוקרה שהוא זוכה לה בקרב הקוראים או השומעים את שירתו, וההערכה שהם מביעים כלפי שיריו, אם כי הוא עצמו עדיין ספקן לגבי יכלתו הספרותית:

          "חָקַרְתִּי וְאֵדַע בְּעַנְוָתִי / יְקָר וּגְדֻולַּת, / עוֹז שִׁיר וְזִמְרָתָהּ, /

            [בְּעֵת יְחֻובַּר בְּמַחְבֶּרֶת.

           רֻובָּם נִמְתְּקוּ, לֹא לְעֻומָּתִי/ וְרַק לַזּוּלַת, / כִּדְבַשׁ מִיַעְרָתָהּ, /

          [אוֹ מוֹר וּלְבוֹנָה בְּמִקְטֶרֶת".

 

מודעות חדשה לאנומליות וללשון-ניצניה של תנועת השכלה עברית במרוקו בסוף המאה הי"ט-מקדם ומים כרך ב'-עמוד 147

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 157 מנויים נוספים

מאי 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר