יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- עולמם של החכמים

יהדות-מרוקו-עברה-ותרבותה

פרק ה: עולמם של החכמים

מהישיבות צמחו תלמידי חכמים, מהם שכיהנו כדיינים, הדנים בכל תחומי החיים, מרביצי תורה בישיבה ודרשנים לציבור, מספידים, סופרי בית הדין, חזנים, שוחטים ומוהלים. לעתים שימש אותו חכם בכל התפקידים הללו. הסמיכה לרבנות הוענקה לתלמיד חכם הבקי בארבעת חלקי השלחן ערוך, ותפקידים אלה היו עוברים בירושה. המסורת ההלכתית בעקבות הרמב״ם היתה, שכשם שהמלך מוריש תפקידו לבנו, במידה שהוא ראוי לכך, כך גם חכמים, 'מאן מלכי רבנן׳, יוכל המינויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם׳ (רמב״ם, הלכות מלכים, פרק א, הלכה ז). החזקה היתה נפסקת אם הבן לא קיבל את התפקיד, אלא מישהו אחר (פתחיה בירדוגו, 1764־1820, ׳נופת צופים׳, חו״ם, סי׳ קפז).

היו משפחות של חכמים שהם וצאצאיהם המשיכו את שרשרת הרבנות במשך דורות עד זמננו. בפאס – עוזיאל, סירירו, אבן דנאן, מונסונייגו, אבן צור, הצרפתי; במכנאס – טולידאנו, בירדוגו, משאש; בצפרו – אביטבול, אלבאז, מאמאן; במוגדור – כנאפו, ביבאס, קוריאט, מויאל, פינטו, עטר; במראכש – פינטו, אזולאי, קורקוס, עמאר; בתפילאלת – אביחצירא, ועוד.

משפחות החכמים היו מתחתנות זו בזו. אחותו של ר׳ חיים בן עטר נישאה לחכם ר׳ שמואל די אבילה. בתו של החכם יקותיאל הכהן נישאה בתקס״ו (1806) לחכם אברהם בן שאול ישועה אביטבול (עובדיה, ׳צפרו; מס' 318). רי יהודה בן מויאל (1830־1911) ממוגדור היה בן אחותו של ר׳ יעקב בן שבת, מחבר ׳רוח יעקב׳, ליוורנו תרמ״א.

החכמים היו משיבים על שאלות בהלכה. פנו אליהם ממקומות שונים במרוקו ומחוצה לה. למשל, ר׳ יצחק אבן ואליד (1778־1870), שכיהן בתיטואן, נשאל מאלגייר, מליסבון ומלונדון. אבל עיקר תפקידם היה לשמור על חוכמת היהדות ומורשתה העשירה לשמירת ייחודו של העם, ולדאוג להעבירה מדור לדור. נכסי התרבות היו הערובה לקיום היהודי בסביבה זרה והצילו אותם מקפאון רוחני ומהתבוללות. עליונותם על פני המוסלמים התבטאה ברמתם התרבותית.

חכמים זכו לכבוד על ידי מוסלמים, ומהם שהיו מקורבים לממשל, אבל היו גם חכמים שנאסרו. ר׳ אברהם טולידאנו, מחכמי מכנאס, שהיה ׳מרואי פני המלך׳, נאסר בשנת 1704. ר׳ שלמה אביטבול ור׳ שאול אביטבול נאסרו בשנת תקנ״א (1791), והראשון פנה לשריף ולאביו שהכירום, כדי להשתדל לשחררם, והדבר היה כרוך במתת עד ששוחררו (עובדיה, ׳צפרו; מם׳ 1).

בר מזל היה ר׳ ישראל יעקב הצרפתי, שאף הוא היה ׳מרואי פני המלך; ונפטר ב־ 1826. כתב אירופי דיווח ב־1906 על הרב הראשי של מוגדור יהודה בן מויאל, שהיה המכובד בין היהודים, ונחשב כמו מלך. הוא היה רשאי להטיל חרם, ויוקרתו לא היתה מוגבלת ליהודי קהילתו בלבד.

בעוד שיהודים היו חייבים לפנות את הדרן לקראת מוסלמי, הרי שכאשר החכם היה עובר, היו מפנים לו את הדרן ומכנים אותו ׳החכם הגדול של היהודים,. עוד היום תלויה תמונתם של רבני מוגדור בבית קפה ערבי בעיר, כביטוי של כבוד, ואולי בתור קמיע להגנתם.

חכמים בעלי השכלה

היו חכמים שנוסף לידיעותיהם בהלכה ובקבלה רכשו גם השכלה. החל בדור הגירוש ואילך היו חכמים שעסקו ברפואה. עמהם נמנו ר׳ אברהם בן זמירו, שב־1510 מונה לרב בסאפי; ר׳ משה אלמושנינו ובנו ר׳ יוסף (1530־1600), שחיו בפאס; ר׳ יעקב גבישון מתיטואן או מטנגייר (יוסף בן נאיים, ׳מלכי רבנן׳, דף עא עייא); ר׳ אברהם הכהן מפאס, יליד ש״ג (1543).

סבו של החיד״א, ר׳ אברהם בן מרדכי אזולאי, יליד פאס (1570), שהתפרסם הודות לחיבוריו בקבלה, עסק גם בחוכמות חיצוניות. החכם הראשון הידוע בצפרו, ר׳ דוד אראזל, שכתב פסק דין בשנת שפ"ה (1625), ׳היתה לו ידיעה בחכמת הקימיה׳ (כימיה) (שם, דף כד ע״ב).

ר׳ יעקב חאגיז מפאס (1620־1674) היה בעל השכלה בפילוסופיה, באסטרונומיה וברפואה, ואת ידיעותיו העביר לתלמידיו בבית המדרש שיסד בירושלים לאחר עלייתו ב־1658. ר׳ יעקב קטן, בן המאה ה־18, מפאס, 'היה חכם בידיעת טבעי האבנים ומלאכת הכימיא… גם חיבר ספר רפואות וסגולות במיני עשבים׳ (שם, דף סד ע״א).

ר׳ כליפא בן מלכא למד מחכמי פאס וסאפי וחיבר את הספר 'כף נקי', שהועתק באגאדיר בשנת תקי״ד (1754). היתה לו ידיעה במוסיקה ובערבית, ספרדית ואיטלקית.

ר׳ משה בן יצחק אדרעי (1774־1842), מחבר ׳מעשה נסים׳, אמשטרדם תקע״ח, חיבר גם ספר בשם 'שפה ברורה, דקדוק לשון צרפת ולשון אנגליז, מתורגמים בלשון אספניול׳, הוא כתב בהקדמה שיש תועלת בידיעת השפות שמדברים בכל ערי תורכיה, כי אדם יכול להיות מתורגמן ולהרוויח לפרנסתו. הוא אמור היה להדפיסו באיזמיר בשנת תר״א, אבל ספרו נשרף ולא הודפס.

ר׳ רפאל משה אלבאז, שפעל בצפרו במאה ה־19, 'היה חכם מדעי בכל החכמות׳ (׳מלכי רבנן׳, דף קז ע״א), חיבר ספר בשם 'באר שבע', חכמת ההגיון, המספר, התשבורת, הטבע, הניגון, חכמת האלהות (ירושלים תשמ״ג). ר׳ יוסף ממאן, שעלה מתיטואן לארץ ונשלח לבוכרה ב־1793, היה בקי בחשבון ובתכונה. על ר׳ יהודה בן מויאל ממוגדור כתב ר׳ יוסף בן נאיים, שיהיה בקי ויודע בחכמת החשבון׳ (׳מלכי רבנן׳, דף נב ע״א). על ר׳ שלום בן שמואל עמאר, שכיהן בתור דיין במכנאס, נכתב ב'הצפירה׳ ב־1890, ש'היה קורא וכותב בלשונות העמים, וחוקר קדמוניות׳.

עיסוק בצורכי ציבור

החכמים נטלו בדרן כלל חלק בטרדות הציבור, בין השאר בחלוקת צדקה לעניים. כך נהג ר׳ חיים אבן עטר, שכתב בהקדמה לפירושו על התורה 'אור החיים; ונציה תק״ב, כי נוסף ללימוד תורה היו מוטלים עליו ׳צרכי ציבור ומשא הנצרכים, לא לחלק בלבד אלא לגבות ולכפות ולחלק; בתשובה שכתב ציין: ׳וכמה טרחות טרחתי בשביל עניי העיר… חלקנו לעניים די לכל עני להיותם מרובים;

דיין בצפרו בשם ר׳ שלמה אביטבול, בן המחצית השנייה של המאה ה־18, היה גזבר העניים, וגבה כל שבוע את הנדבות לעניים ולתלמידי חכמים, והיה משיא יתומים מכיסו. חכם מדבדו בשם ר׳ יצחק בן נאיים היה מספר כל ערב שבת את שערותיהם של ילדים יתומים ועניים. כשיהודים סבלו ממצוקה או מרדיפות היו החכמים פונים לגורמים שעשויים לסייע, ביניהם לכי״ח וליאגודת אחים׳ בלונדון.

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- עולמם של החכמים -עמ'115

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

מאי 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר