חלוצים בדמעה- עם עובד 1991- מיכל ליס- ממרוקו לארץ־ישראל

חלוצים בדמה

התקופה בין המלחמות

תקופת המנדט בארץ מקבילה לתקופת ההתבססות של הפרוטקטורט הצרפתי במרוקו שהביא לחדירת השפעה צרפתית בקרב הקהילות היהודיות. בעקבות השיפור שחל בתנאים הפוליטיים והכלכליים של יהודי מרוקו נרקמו תקוות גדולות לעתידם שם. אמנם היהודים נשארו נתיני הסולטאן, ״בני־חסות״ על־פי הקוראן, ולא היה באפש­רותם לקבל אזרחות צרפתית. הממשל לא התערב בכל הקשור לענייני אישות, לניהול הקהילה או לדת ומסורה. ב־1918 הוענק מעמד רשמי לארגונים יהודיים קיימים. רשת החינוך ״אליאנס״ (״כל ישראל חברים״ = Alliance Israélite Universelle) שהתחילה בבית־ספר ראשון בטטואן ב־1862 התפשטה וקיבלה גושפנקא ממשלתית. החינוך היהודי הצרפתי הדגיש תרבות צרפתית, היגיינה אישית ומקצוע מועיל. כך הקדימה השפעה צרפתית ישירה בין חלקים מהאוכלוסייה היהודית את הממשל הצרפתי עצמו.

שינוי בחיי הכלכלה של היהודים שעזבו את מקומות המגורים והמקצועות המסור­תיים שלהם התחולל בעקבות תהליכי עיור, שהחלו עם חדירת המעצמות האירופאיות, ותהליכי תיעוש. אך ״בניגוד לדעה הרווחת, לא חל למעשה כל שינוי במצב הכלכלי של יהודי צפון אפריקה בכל אחת משלוש המדינות במשך תקופה ארוכה לאחר הכיבוש הצרפתי. בכמה אף חלה החמרה מסוימת במצבם״. השינויים התבטאו בצורות מדורגות על־פי אזורים: ערי החוף החשופות, ערי הפנים המסורתיות וכפרי הרי האטלס המרוחקים.

בעקבות השינויים האלה התערערה ההנהגה המסורתית של הקהילה והניתוק בין העשירים ובין ״עמך״ גדל. דוריס בן־סימון דונאת כתבה על ההלם שפקד את יהדות מרוקו במפגש עם התרבות הצרפתית ועל המשבר בזהות עצמית שהתעורר עקב השינויים. נוסף על משבר הזהות העצמית הפנים־קהילתי הם נאבקו בתדמיתם המסורתית בעיני הסובבים אותם: הצרפתים ראו בהם ״ילידים״, והמוסלמים – ״יהו­דים״. החקיקה האנטישמית של שלטון וישי ניפצה את התקוות ל״חופש, שוויון ואחווה״.

יחד עם החופש היחסי שזכה היהודי כפרט במגעיו עם הצרפתים ואף עם המוסל­מים, הגבילו השלטונות את הפעילות הפנימית של הקהילה. פעילות ציונית רחבה נאסרה-הצרפתים תפשו את הציונות כתנועה פוליטית פרו־בריטית. היו הסדרים מיוחדים כדי לאפשר פעילות מינימלית, בעיקר התרמות לקרנות הלאומיות והעברת הכספים ארצה. ״כל תזוזה של אוכלוסין לכיוון ארץ־ישראל היא בעיני רוב הצרפתים, כאקט שמגמתו לחזק את ההשפעה הבריטית על חשבון ההשפעה הצרפתית״. כך שהיהודים שרצו לעלות נאלצו לקבל אשרות יציאה ממרוקו וגם אשרות כניסה לארץ־ישראל.

מאספקטים רבים היתה העלייה בתקופת המנדט המשך של זו מהמאה הקודמת. עלו בעיקר משפחות ומעט רווקים. רוב העולים היו עניים, אם כי גם בתקופת המנדט עלו כמה יהודים בעלי־הון ובעלי־מקצועות. הערים המסורתיות (פאס, מקנס ומראקש) המשיכו להוות מקור עיקרי לעלייה, אך באו גם מקזבלנקה, מרבאט ומכפרים בדרום מרוקו. בכל תקופת המנדט עלו כאלף עולים ממרוקו. קשה מאוד לבדוק את מניעי העלייה, אך הסימנים מעידים על מניעים דתיים – המצוות והתקוות לגאולה. רק סמוך למלחמת העולם השנייה ניסו כמה יהודים צעירים לעלות מתוך אידיאולוגיה ״חלוצית״. שאלות יסוד מתעוררות לגבי כלל העלייה ולא זו ממרוקו בלבד. מקום נמוך ניתן לעלייה באידיאולוגיה הציונית ובפעילות התנועה כפי שהוצהרה על־ידי הנהלת ההסתדרות הציונית.

מחקרים שונים עוסקים במפעל הציוני במרוקו בתקופת המנדט בארץ. הם דנים בפעילות הפדרציה הציונית, בהרכב הארגונים הציוניים בקשרים עם ההסתדרות הציונית והמוסדות הלאומיים. אך התנועה הציונית לא קראה לעלייה, ומגעיה עם העולים ממרוקו היו קלושים, גם בהגיעם ארצה. יהודים שהשיגו רשיונות עלייה דרך המשרד הארץ־ישראלי ומחלקת העלייה עלו באופן חוקי. מספר גדול יותר עלו באופן בלתי־חוקי, בהברחת גבולות הארץ מדרום ומצפון, אך לא בידיעת הסוכנות היהודית ברוב המקרים.

לאחר מלחמת העולם הראשונה ביקשו יהודים רבים ממרוקו לעלות לארץ. ציפיות למשיח גברו עם הכרזת בלפור והכרת זכותם של היהודים על ארץ־ישראל בוועידת סן־רמו. דוד י׳ בוחבוט, נשיא ההסתדרות הציונית של מרוקו (מוגאדור) שלח בקשות אל מחלקת העלייה. ב־1919 הוא כתב על שש משפחות שכבר הכינו את עלייתן. כשנתקלו בבעיות בהשגת אשרה מהקונסול הבריטי בעיר, פנו אל בוחבוט בבקשה להשיג אשרה דרך ההסתדרות הציונית. בין שש המשפחות היו שלושה רבנים עם נשותיהם ועוד שלושה יהודים עם ילדיהם. המשפחות תיכננו כנראה לעלות בכל מקרה. בוחבוט נתבקש להפנות את האישורים למצרים כדי להחתים את הדרכונים שלהם שם, בדרכם לארץ. כעבור חודשיים הגיעה תשובה שלילית מלונדון, אך בינתיים הקונסול הבריטי במוגאדור מסר את האשרות הנדר­שות, כנראה בעזרת בוחבוט, והקבוצה יצאה לדרך. עיתון כי״ח דיווח על קבוצה של 240 עולים, מהם 95 גברים, 125 נשים ו־120 ילדים, שיצאה את פאס ב־1923 בדרכה לירושלים. כדי לצאת היה כל אחד חייב לשלם פקדון של 1,000 פראנק. סכום זה היה גבוה בשביל רוב העולים שהיו בעלי־מלאכה וחנוונים זעירים. כהסבר ליציאתם מביא המאמר שלוש סיבות, אמנם מתוך השקפת העולם של כי״ח: השפעת התעמולה הציונית, רצון הזקנים למות בארץ הקודש והמחשבה של צעירים שבעייתם (בעיקר כלכלית) תיפתר ביתר קלות בארץ חדשה. המאמר מסיים בתיאור הקשיים

של העולים בהגיעם ארצה בחורף בזמן משבר כלכלי.

ב־1923 כתב ליאו זוסמן, בשליחות קרן היסוד באלג׳יריה, להנהלת הקרן בלונדון שיש עלייה ניכרת ממרוקו. אך אלה שחסרו להם אמצעים ביפו נדחו וחזרו למרוקו. זוסמן דאג שהרעש שעשו המשפחות שהוחזרו יפגע בפעילות הציונים, על אף האווירה האוהדת.

חוסר תיאום בין מספר העולים כרשום במחלקת העלייה (81) ובין רישום התושבים, מפקד שנערך ב־8.11.1948 (373) והעדר תיעוד בארכיון הציוני בתקופה 1919- 1929 מצביעים על אופי העלייה שהיה מחוץ למסגרת התנועה הציונית. יתכן שהציונות האיצה את הדחפים לעלייה. לעומת זאת פעלו כנגד העלייה תהליכי התמערבות ויחס עוין של השלטונות. הציונות לא היתה תנועה מגשימה לעלייה עד למלחמת העולם השנייה. ״העיקר היום הוא פעולת השקל״ כתב איש מחלקת הארגון של ההסתדרות הציונית לבוחבוט במוגאדור.

התנועה הציונית עודדה עלייה רק בין אלה שקיבלו הכשרה אידיאולוגית וגופנית מתאימה או כפתרון ליהדות מצוקה. בשנות העשרים נחשבו יהודי פולין ליהדות מצוקה עם צורך דחוף לעלייה, עקב הגבלות וגזרות, ובשנות השלושים, עם עליית היטלר לשלטון, היתה הוצאת יהודים מגרמניה מרכז הפעילות נוסף על עלייה חלוצית. יהדות מרוקו לא נחשבה ליהדות מצוקה – לא בעיניהם ולא בעיני הסוכנות היהודית-באותם ימים.

הגבלות על הכניסות לארץ בשנות העשרים היו מעטות, אך החל מ־1930 בעקבות הספר הלבן שפירסם הלורד פספילד, היה נושא רשיונות העלייה מרכזי בתנועה הציונית. הוועד הפועל הציוני של ההסתדרות הציונית החליט באפריל 1935 ״שלא פחות מ־50% של הסרטיפיקטים הנמסרים לרשותה של הנהלת הסוכנות היהודית ינתנו לחלוצים, שהכשירו את עצמם לעלייה בקיבוצי הכשרה…(!) כי 2/3 של הרשיונות אשר יוקצבו לבעלי מקצוע יקבעו בשביל חברי הארגונים של בעלי מלאכה המוכרים ע״י הנהלת הסכה״י״. ב־1935 העלה הקונגרס הציוני הי״ט את אחוז החלוצים ל־55% ״בהתחשב עם צרכי בניין הארץ… להגביר את היסוד החלוצי בעלייה״.

אי־מילוי דרישות אלה בקרב המועמדים צימצם באופן מוחלט את האפשרות למתן רשיונות ליהודי מרוקו. אך אנשי קרן קיימת במקנס (יעקב סבאג ומאיר עמאר) התלוננו במחלקת העלייה בירושלים ב־1934: ״שלושה חודשים לא קיבלנו תשובה למכתבנו. שתיקה זו מרגיזה אותנו: למה אינכם רוצים למלא דרישתנו הצודקת בעניין הסרטיפיקטים (האם) יהודי מרוקו אינם ציונים במאה אחוזים… ? ואם עד היום אינכם משתתפים במדה ניכרת בקרנות הציונים ?־״  הם סיימו את מכתבם באיום להצטרף ל״פטיציה הרביזיונית״ אם לא ייענו.

בעלי־הון יכלו כמובן להשיג אשרות כניסה ביתר קלות. כך למשל בין 26 העולים מן המגרב, הרשומים בין השנים 1934-1925, היו 13 בעלי רשיון AI (עם הון מעל 1,000 £) אחד ברשיון Aiv (אנשים שפרנסתם מובטחת) ואחד ברשיון (תלמידים שפרנסתם מובטחת).

חלוצים בדמעה- עם עובד 1991מיכל ליסממרוקו לארץ־ישראל-עמ' 115

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 162 מנויים נוספים

מאי 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר