אל מעין העדן-הרב מאיר אלעזר עטיה זצ"ל- כפר אַשְׁגֵ׳ן והעיירה וָואזַן

אל מעין העדן

ראשית בואם של יהודי קהילת כפר אַשְגֵ׳ן

[כתבה זו במילואה נכתבה ע״י ידידנו החוקר מר משה דהאן נ״י].

הקהילה הקטנה היהודית שהתנהלה מראשית יסודה בכפר זה היתה למעשה קליטה מתוכננת שנאלץ השריף הגדול שנחשב לבעלות היחידה של האיזור המשולש הגובל עם  שבט ״מסמודה״ מצד צפון, עם שבט ״רהונא״ מצד מזרח ועם שבט בני ״מזגלדה״ ועם שבט ״בני מסתרה״ מצד דרום, מעין סטטוס פיאו דלי שנקבע לאזור שליטתו של השריף הגדול שהשתרע על מאות אלפים הקטרים שתושביהם כולם היו כפריים תושבי ההר, אשר התפרנסו מפאלחה ומגידולי שדה.

לפני בוא השלטון הצרפתי, וכל תושבי המשולש השריפי היו נחשבים כארסים של השריף, מתוצרתם לקחו שתי הידות  ולאוצר השריף נתנו שליש אחד.

האריסים עסקו גם בגידולי צאן ובקר ובבעלי חיים אחרים, בהמות המשא שימשו לתושבים הכפריים להובלת תוצרתם מהשדות, ולמשאות בין כפרים, ולהובלת תוצרתם לשווקים.

כפטרונם של האריסים והפלחים השריף היה צריך לדאוג לצרכיהם, למחייתם ולכל הנחוץ לצורך קיומם, כגון:

בעלי מלאכה ליצור מטוויות לצמר הכבשים, וכן גם לעיבוד עורות ליצור נעליים, לחייטות ולתופרים, לנגרים, לצורפים, לפחחים שיצרו כלי בישול מפח, לברזליים, לנפחים וכו׳, ומעל לכל למרדענים שעבדו מרדעות לבהמות המשא.

לפני קרוב למאתיים וחמישים שנה השריפים התחילו להביא לצורכי פרנסתם יהודים בעלי מקצועות שונים מכל הסוגים.

ועל מנת לא לאפשר להם לגור עם המוסלמים. העדיפו השריפים לאפשר להם לגור בכפר ״אשג׳ן במרחק תשעה ק״מ מהעיר, בגלל שהעיר וואזן מקודשת לאיסלם. לשם נהרו יהודים מהערים פאס, מכנס, רבאט מרקש, כמו כן מהרבה עיירות אחרות ומהאטלס.

חוץ מהעיר כַּזַה־בְּלַנְכַּה אשר עדיין לא היתה קיימת, על שטחה היה קיים רק בית לבן קטן שהיה שייך לדייגים  הספרדים שבאו לדוג באיזור האטלנטי של מרוקו.      ן

במרוצת השנים היהודים התבססו ונהיו גם הם לתושבים קבועים ונתנים של השריף, היו כתבי עת שהעריכו מספרם בכשלושים משפחות.

מצבם הכלכלי כעוסקים בכל מיני מלאכות היה איתן, לכן הצדיק רבי עמרם במגביות שערך באיסוף כספים למען ישיבות חברון הספרדים לא פסח נם על הכפר.

וכפי שכתב הרב יוסף משאש בספרו "אוצר המכתבים" שהצדיק כאשר הגיע לכפר אשג׳ן חלה שם במחלת ריאות קשה (שחפת) נפטר ונאסף אל עמיו.

חברה קדישא המקומית טיפלה בפטירתו ובקבורתו, זה היה ביום תשעה באב. כשהגיעה השמועה לערי מרוקו הגדולות קיימו יום הספד ובכי תמרורים עליו, והחל מאותה שנת פטירתו, היו יהודים מכל ערי מרוקו באים לקיים הילולתו.

היהודים הראשונים, שידעו על גדולתו וקדושתו של רבי עמרם בן דיוואן, היו רבני ומשוררי העיר מכנם.

כי לאחר מנוסתו מחברון עם בנו באו למכנס וגרו בה כשמונה שנים, הם היו הראשונים ואחריהם יהודי פאס ועיר צפרו שהתחילו לעלות לקבורתו ביום פטירתו.

הילולתו נקבעה ליום ט״ו באב שהוא יום טוב, וכל שנה באותו תאריך התחילו לנהור לקבורתו ולהילולתו וכל הסביבה עם יהודי הכפר אשג׳ן שרובם באו ממכנםס להשתקע בכפר אשג׳ן, וכשיום הילולתו התפרסם ונהיה לעובדה, המון עולים באו מכל קהילות מרוקו להשתטח על קברו.

רק אחרי כשלושים שנה שהקהילה הקטנה של יהודי כפר אשג׳ן עברו בהסכמת השריף שהתרצה ואיפשר ליהודים לעבור להשתקע בעיר וואזן, בניהם של התושבים הותיקים, רק אז התחילו לקיים יום ההילולה.

מיד עם עזיבת היהודים את כפר אשג׳ן. הערבים הכפריים  מאשג׳ן התחילו בהריסת בתי היהודים שברובע היהודי, עד השנים שלפני עלות היהודים לישראל כמה מותיקי העיר וואזן מתוך סקרנות היו הולכים לדלות מים זכים מהמעין שממנו שאבו היהודים מים לשתיה.       

המעיין נמצא ברובע היהודי. ושם עדיין בהריסות הבתים, ניכרים העתיקות בצבעים הססגוניים שבהם צבעו היהודים את בתיהם.

משפחות אחדות שהוריהם באו מכפר אשג׳ן להתגורר בעיר וואזן המשיכו לקיים את יום ההילולה של רבי עמרם ביום ט״ו באב, ואלו הן:

משפחת משה לוי, משפחת יוסף עמרם, משפחת יצחק צרוייה, ומשפחת מכלוף צרוייה.

בזמן ההוא שֵיך היהודים היה איש מכובד ושמו דניאל אזולאי, ועל שמו קראו בית הכנסת של דניאל (ראה מה שכתבנו עליו בעמוד 215)                                

ויש משפחות אשר עד היום מקיימים ההילולה גם בראש חודש אלול שהוא חודש התשובה והרחמים.

 השפלת יהודי וואזן ע״י השורפה ראשי ה״זאווייה״

ההשפלות שהיו מנת חלקם של יהודי וואזן בזמן שילטונם של השורפה של וואזן, היו בלתי נסבלים ומכאיבים, היו השפלות שהוכתבו ליהודים כמיעוט מושפל ומשולל זכויות.

ואלה נקראים ״איגרת עומר״, או חוקת מיעוטים, אשר היתה מפלה לרעה. וזאת נקראת חוקת הדימי שפירושה חייבים המוסלמים להשפיל את היהודים ואת דתם. אחת מההשפלות הבולטות היה האיסור ליהודים לבנות בית כנסת חדש בעיר, אסור ליהודי לנעול נעליים חדשות ברשות הרבים אלא אם כן מיד יצבע אותם בצבע שחור, אסור ליהודי לנעול נעליים ליד מסגד, אסור לו להתהדר בלבוש מכובד, אסור לו לרכוב על סוס אלא על חמור.

בראות מוסלמי יהודי עובר ברחוב, היהודי היה חייב לפנות – לו הדרך על מנת לא להתחכך עימו, ולדבריהם דבר זה מטמא אותם.                            

ראשי ה״זאוויה״ הם ראשי הדת המוסלמי, למדני ומלמדי דת האסלנו.

להתהדר, ז״א לא ללבוש ג׳לאבי׳ה איכותית ולא תרבוש אדום אלא שחור.                                                                        

ליהודים היה אסור לקיים תהלוכות, ולמוסלמים היה מותר להטריד תהלוכות לויית המת, בכלל היה אסור ליהודי להרים יד או להשתמש בכח נגד הערבי.

יש להוסיף: ׳השורפה׳ שהיו משושלת ׳הסונים׳ שהם כביכול יותר קיצוניים וקנאים לדת האיסלם היתה דרגת עליונותם מרשה להם להוסיף עוד השפלות אישיות על היהודים כגון:

מוסלמי שיפגוש יהודי ברחוב יגיד לו ׳תרים, והיהודי חייב לציית ולעשות תנועת הרמת כתף אחת והנמכת הכתף השניה.

אם הערבי ירצה לבזות היהודי יגיד לו לעשות תנועת הפלית כנים מראשו, יעמוד היהודי ויבצע כרצון הערבי התנועות המגונות האלה.

יש לציין שכל הגזרות האלו היו בתוקף רק בתקופות צרה ורוגז כ״כ לא היו  בכל הערים, וכ״ז היה עד בוא הצרפתים למרוקו בשנות 1907. "הכוונה בזה, שכאשר הגוי רואה יהודי בדיר ורוצה לבזותו כי בעיניהם הוא מקולל ח״ו. היה הגוי קורא לעברו ״האג׳״ דהיינו תרים הכתף לאות השפלה ולדאבונינו היהודים היו רגילים לזה ומבינים את כוונתם, יש לציין 

שזה היה לפני בא הצרפתים למרוקו. ועל הרוב היה דבר זה נוהג רק     בשכונות גויי הכפרים.

בין יתר ההפליות היתה גם מניעה מהיהודים לתקוע שופר במוצאי יום כיפור.

מתוך בירור או התחקות לפירוש האיסור האחרון הנזכר הגעתי אני למסקנה אחת לפי עניות דעתי, חודש הרמדאן אצל המוסלמים אינו כחודשי היהודים או הקלנדר הנוצרי, שהחודש הוא יציב וקבוע ואצל היהודים גם כן הוא קבוע, מה שלא קיים אצל המוסלמים, אצלם שנה אחת הרמדאן יפול בחורף, פעם בסתיו, פעם באביב ופעם בקיץ, פשוט הוא מסתובב חודש נייד, יכול להיות פעם בינואר או בחודש אוקטבה

בדרך כלל הוא חודש ירחי כמו העברי לפי לוח קבוע ובתור שכזה יכול פעם במשך 12 שנים ליפול בחודש תשרי.

יוצא שיום הכיפורים שלנו יחפוף את היום התשיעי או העשירי בחודש רמדאן, היות והמוסלמים צמים בכל חודש רמדאן יום כיפור יצא יום צום גם ליהודים ונם למוסלמים.

נהוג אצל המוסלמים שעל מנת להפסיק יום הצום הם תוקעים במין חצוצרה ארוכה בכמה מקומות בעיר כדי שהמאמינים הצמים ישברו את הצום.

ליהודים ביום כיפור בשעת הנעילה שיוצא באותו זמן כשאנחנו תוקעים בשופר והם בחצוצרה, כדי שקול השופר לא ישמע ולא יבלבל את הצמים שלהם ראשי הדת המוסלמית ״העולמה״ הוציאו תקנה האוסרת על היהודים לתקוע שופר במוצאי יום כיפור בשעת הנעילה.

אך האיסור אינו חל על שני ימי ראש השנה שבהם היהודים תוקעים שופר בשעות שלפני הצהרים. והתקנה של איסור תקיעת השופר יהודי וואזן המשיכו לקיימו אפילו תחת השלטון הצרפתי.

כשהיו קוראים תפילת ויעבור ה׳ היו אומרים אותו בקול רם. כדי שקול השופר לא ישמע להם וזאת כדי לטשטש אותם.

בעיר וואזן היו בימי קדם היהודים מכופפים ראשם תחת הספסלים והחזן מתכופף תחת התיבה ותוקע בשופר, במשך הדורות שכחו יהודים אלו טעם הדבר, מדוע ולמה עושים זאת למרות שאותו מנהג היה קיים עד ימינו אנו.

אל מעין העדן-הרב מאיר אלעזר עטיה זצ"ל- כפר אַשְׁגֵ׳ן והעיירה וָואזַן

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

מאי 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר