יום טוב דוד צמח ויהודי מרוקו: 1940-1913-מיכאל מ' לסקר
יום טוב דוד צמח ויהודי מרוקו: 1940-1913(ניתוח ותיעוד)
מיכאל מ' לסקר
קהילות היהודים במרוקו לפני התקופה הקולוניאלית, במהלכה (19121956-) ואחריה היו מבורכות במנהיגים דינאמיים, מהם מסורתיים ומהם מודרניים. המסורתיים היו בדרך כלל רבנים ידועי שם, כגון הרב מרדכי בנג׳יו, הרב וידאל צרפתי, הרב יוסף די א׳ אלמליח, הרב רפאל אנקווה, וכן נכבדי העם והרבנים בני המשפחות המפורסמות ברדוגו, סרירו ומונסונגו. המודרניים התחלקו מאז 1912 לשלושה כוחות פוליטיים ואינטלקטואליים. המתבוללים (בדרך כלל מתבוללים מתונים, שלא שאפו להעתיק את תרבות אירופה באופן עיוור ובלתי מבוקר), וביניהם מואיז נהון, סלומון בנוליאל, יחיא זגורי, יומסף בן־שמחון, אברהם פימיינטה, יצחק לרדו ודוד קאזס; הציונים, וביניהם שמואל דניאל לוי, משה אזנקוט, אברהם לרדו, יוסן ה׳ לוי, פרוספר כהן, הלן קאזס־בן־עטר; ופאטריוטים מרוקניים, שעלו ככוח בסוף התקופה הקולוניאלית, וביקשו להגיע לידי הבנה עם המרוקנים הלאומיים המוסלמים במסגרת המפלגות הפוליטיות, ובמיוחד מפלגת האיסתיקלאל. התנועה קראה לעצמה בשם אל־ויפק, וכללה מתונים, כגון צ׳ארלס בן־שמחון, ז׳אן דהן ואחרים. אנשים אלה שאפו לבנות, ביחד עם בני ארצם המוסלמים, החל מ־1956, מרוקו חדשה, עצמאית ודמוקראטית. יחד עם זאת הם היו קשורים לתרבות הצרפתית, ובחלקם אף האמינו שקשרים עם מדינת היהודים הצעירה, מדינת ישראל, לפחות קשרים רוחניים, הם חיוניים. ואולם היו קיימים יסודות קיצוניים יותר, שדגלו בהתבוללות עמוקה יותר במרוקו, ואף כאלה שתמכו בגורמים אנטי־ישראליים ופאן־ערביים.
הרבגוניות באליטה של יהודי מרוקו דמתה במידת־מה לזו שהיתה בקרב ממלאי התפקיד המנהיגותי מבין המורים והמנהלים הלא מרוקנים בבתי הספר של כל־ישראל־חברים, שפעלו במרוקו מאז 1862, בבתי הספר הדתיים של אוצר התורה, שהיו קיימים במרוקו מאז שנות ה־40 המאוחרות, ובבתי הספר המקצועיים של אור׳׳ט, כמו גם בקרב נציגי הג׳וינט, שפעל במדינה מאז שנות ה־30 המאוחרות. מכל המוסדות האלה, ה־[oeuvre]של כי׳׳ח הוא בעל משמעות מיוחדת. מוריו הלא־מרוקנים, שמילאו תפקידים חינוכיים וחוץ־חינוכיים (מנהיגות), באו בחלקם הגדול מהקיסרות העותמאנית, מיוון ומבולגריה. הבולטים ביותר היו אברהם ריבי, מואיז פרסקו, אדיל ישראל, יוסף מטלון ויום־טוב דוד צמח.
מחקר זה, המלווה בתיעוד, מתחקה אחר מחשבותיו של יום־טוב דוד צמח, נציגה הרשמי של כי״ח כלפי שלטונות הפרוטקטוראט בשנים 1924-1940.
הוא הגיע למרוקו ב־1913 ושימש עד שנת 1924 כמנהל בתי־ספר של כי״ח בטנג׳יר. צמח נולד בבולגריה ב־1869. לפני מינויו במרוקו היתה הקריירה שלו מעניינת ומגוונת למדי. הוא היה בוגר אקול נורמאל איזראליט אוריינטאל – הקולג׳ בפריז להכשרת מורים של כי״ח למען בתי הספר שלו באגן הים־התיבון; לימד בבתי ספר בקהילות יהודיות בבולגריה, בעיראק ובסוריה, ונשלח לתימן בשליחות מסוכנת, שנידונה מראש לכישלון, כדי להרחיב את רשת בתי הספר של כי״ח עד לארץ הנידחת ההיא.
פעולותיו של צמח במרוקו הובילו להשפעה חינוכית ותרבותית הולכת וגדלה של כי״ח בקרב הקהילות היהודיות, ולייסוד קשרי עבודה לבביים והדוקים מאוד עם שלטונות הפרוטקטוראט הצרפתי. ואולם קשרים לבביים בין כי״ח והשלטונות הקולוניאליים אין פירושם בהכרח שהאחרונים, בעיקר הצרפתיים, הלכו יד ביד עם השאיפה היקרה ביותר לליבו של צמח: להטמיע כמעט לגמרי את היהודים בתוך התרבות הצרפתית ולהכפיפם לסמכות השיפוט הצרפתית. ואמנם תכניותיו של צמח לשיפור מעמד היהודים הצטמצמו במידה רבה לרעיון בסיסי אחד: ללחוץ על השלטונות הצרפתיים הקולוניאליים כדי לנסות ולשכנעם להעניק למספר רב של יהודים אזרחות צרפתית. בהדגישו את הרעיון הזה, יכול היה צמח לצפות לאהדה מרובה בקרב הנוער היהודי במרוקו ובחוגי האינטלקטואלים, שבחלקם היו מהאליטה של בוגרי בתי הספר של כי״ח. מחשבתו הפוליטית של צמח, בנוגע למעמד היהודים ובנוגע לציונות, מנותחת להלן.
- צמח כמנהיג המגמה לקבלת האזרחות הצרפתית בקרב אנשי כי״ח
נציגי כי״ח במרוקו היו פעילים במשך השנים 1936-1912 בעידוד השלטונות באזור הפרוטקטוראט להעניק אזרחות צרפתית לחלק נרחב מיהודי מרוקו, כפי שעשתה צרפת ב־1870 באלג׳יריה. בניגוד למאמצי כי״ח, סירבו הצרפתים, מסיבות פוליטיות, לאזרח יהודים מרוקנים בממדים משמעותיים. אך על פי כן, במשך שנות העשרים והשלושים היו נציגי כי״ח להוטים להשיג מאת שלטונות הפרוטקטוראט הצרפתיים את הוויתור פוליטי החשוב הזה באמצעות נאומים, פגישות עם פקידי הפרוטקטוראט, מודעות ומאמרים בעיתונות היהודית והלא־יהודית בצרפת ובמרוקו. בכל האמצעים להגשמת התכנית הזאת, בלט צמח כדמות המרכזית.
אך קודם להתמנותו לשליח אליאנס במרוקו, הבחין צמח שאם כי יהודי מרוקו לא ייהפכו לאזרחי צרפת בן־לילה, דוגמת אחיהם באלג׳יריה, הם לא יישארו במעמד נחות באיזור הקולוניאלי החדש. זו היתה עמדתו במשך השלב הראשון של תקופת הפרוטקטוראט.
ואולם באמצע שנות העשרים ובסופן, ייחס צמח חשיבות גדולה יותר לעניין זה, כי נוכח לדעת שלא חלה כל התקדמות בכיוון הגשמת המדיניות של מתן האזרחות הצרפתית ליהודים מאז ייסוד הפרוטקטוראט. בפעולותיו הרבות להשיג תומכים במטרתו, עמד צמח בנאומיו על כך, שיהודי מרוקו, כמתווכים מסחריים בין המעצמות הקולוניאליות והמוסלמים, מקדמים את האינטרסים הקולוניאליים במדינה. הם הטמיעו בקרבם את התרבות הצרפתית באמצעות בתי הספר של כי׳׳ח, ושירתו את הצרפתים כמורי דרך וביועצים בחדירתם לתוך מרוקו, שלא להזכיר שהם היו הראשונים שעזרו לצרפתים בקידום המודרניזציה ובפיתוח הכלכלי. הוא תר אחר הגדרה בהירה יותר של התאזרחות, וציין שבכאשר דנו המעצמות האירופיות במדריד בעתידה הפוליטי של מרוקו(הוועידה התקיימה ב־1880), הן הצליחו לסחוט ויתורים השובים מהסולטאן דאז, מולאי חסן, וכתוצאה מכך יכלו להשפיע כרצונן על המאורעות במרוקו."
למעשה, הוא האיץ בצרפתים שישכנעו את השלטונות המרוקניים להסכים להתאזרחותם של חלקים מתוך אוכלוסייתם היהודית, ובאופן זה לשחררם לגמרי מסמכות השיפוט של המכ׳זן (ממשלת מרוקו). הוא היה ודאי מודע לוויתור של ועידת מדריד לממלכה, שכל הליך של התאזרחות מחייב את הסכמת הסולטאן, שהרי מוסלמים ויהודים חייבים לו נאמנות תמידית ברור היה לו שעקב צמיחת רגשות לאומיים בקרב אינטלקטואלים מוסלמים בעת שנעשו מאמצים לקדם את הסולידאריות הערבית־ברברית־יהודית בתמיכה צרפתית (בעיקר בשנות השלושים), לא תוכל תכניתו לצאת אל הפועל ללא התנגדות רחבה.
מבלי להתעלם מהעוינות האפשרית כלפי רעיון ההתאזרחות, הניח צמח שהמוסלמים יסכימו בסופו של דבר להענקת אזרחות צרפתית ליהודים. וכדי להגן על השקפתו, הוא הוסיף שהמדינות המוסלמיות מתבססות על עקרונות דתיים: הם רואים רק במאמיני הקוראן אזרחים; כל האחרים הם זרים, לכל היותר נסבלים; היהודים מרגישים שעל ידי הפיכתם לאזרחים צרפתים הם לא ייחשבו עוד לתושבים מדרגה שנייה.
ואולם הצרפתים לא רצו לשמוע על כך. הם פחדו מצירוף הכוחות של לאומנים מוסלמים, שהשמיעו את קולם מאז 1930, ושל הרבנים, שבוודאי יסתייגו מאובדן סמכותם השיפוטית והרוחנית, עקב מעבר יהודים רבים לשלטון בתי המשפט הצרפתיים. בהכירו ב־1936 בתבוסתו ובתבוסתם של צעירים מרוקנים בקרב היהודים שהיו להם אותן שאיפות, כתב צמח: ״אפשרנו לשעת הכושר לחלוף על פנינו; אי־אפשר להשיג את היתרון הקל ביותר בנקודה זו.
יום טוב דוד צמח ויהודי מרוקו: 1940-1913-מיכאל מ' לסקר