סיום הפרק" התמודדות חכמי הספרדים להשגת צדק חברתי" אליעזר בשן

ממזרח שמש עד מבואו

הסכמות גגד מותרות

הסכמות להגבלת צריכת מותרות בלבוש, תכשיטים וסעודות, מצויות בקהילות מערב אירופה כבר לאחר מסעי הצלב, ובדורות הבאים גם באיטליה, צרפת, גרמניה ומזרח אירופה. ואילו בתקופה שלאחר גירוש ספרד – בארצות המזרח התיכון ובצפון אפריקה. הנימוקים היו בדרך כלל אלה:

״למה תתראו״, לא לנקר עיני הגויים ולמנוע הסתה נגד היהודים החיים בעושר.

למנוע קנאת השכבות העניות בחברה היהודית ויצירת מרוץ של השגת כספים בריבית, שעלולה לרושש את חסרי היכולת. ההסכמות ״להידוק החגורה״ מחייבות גם את העשירים.

בתקנות של קהילת פאס, שנאספו על ידי ר׳ אברהם אנקאווא בספרו כרם חמר, חלק ב׳, ליוורנו תרל״א, מופיעה תקנה שתוקנה בשנת תמ״ח (1688), ובראשה כותרת ״טופס תקנה על ריבוי הסעודות שבזה יש הפסד לעניים״. בהמשך, בפרוט התקנה, רשום המשפט הבא: ״מפני שרואים אחרים מתפארים ומוציאים שלא בצמצום, לכן גם מי שהוא דחוק לפרנסה, הוא מפסיד ומוציא הוצאות במותרות כדי שישווה עצמו במעשיו גם למושפעים, לכן כדי למעט במותרות לזכות כל הקהל כאחד, ראינו לתקן שכל מי שהוא נוהג לעשות לבניו קרוב לחג השבועות סעודות…״, ובהמשך מפורט כיצד לצמצם את המנות ואת מספר הקרואים (שם, סי׳ מה). במקורות דומים מופיע הנימוק שלא לבייש את מי שאין לו, שהוא מושג תלמודי המופיע בכתובות נד, עב

בעוול אין הרוב כופה את המיעוט

הזכרנו לעיל, כי כאשר הרוב מחליט החלטה שיש בה משום עושק ועוול כלפי המיעוט, או כשהמניע של הרוב בהסכמה אינו לטובת הכלל אלא ״לתועלת עצמם״, אין החלטת הרוב תופסת. בקהילות המזרח והמגרב התעוררו מידי פעם ויכוחים על רקע זה, ועמדתם של החכמים היא עקבית, כי במצבים מסוג זה אין הרוב כופה את המיעוט, כי בזה לא אמרה התורה ״אחרי רבים להטות״

בקשר לנושא רוב ומיעוט בציבור, עלתה השאלה מהו רוב. האם רוב לפי גולגולת או רוב איכותי הנמדד לפי השכלה ולפי מעמד כלכלי. הנוהג הדמוקרטי המקובל היום לא היה מובן מאליו בדורות עברו בקהילות ישראל. העשירים תבעו זכות בלעדית להכרעה בעניינים המחייבים הוצאה כספית, כי לטענתם, הם הנושאים בעול הכספי, ואילו האחרים, ששילמו פחות מיסיס, דרשו זכות הצבעה כמו האמידים. ניתן לחלק את עמדותיהם של חכמים לשלוש קבוצות:

א) הנותנים עדיפות לעשירים, אף שהם במיעוט מספרי. מייצגה המובהק של קבוצה זו הוא ר׳ שמואל די מדינה (הרשד״ם), שפעל בשאלוניקי במאה ה-ט״ז(נפטר ש״נ – 1589), הקורא לעשירים ״פנים״ ולעניים ״אחוריים״ וזורק מרה באחרונים המעיזים פנים במיטיביהם, בעלי הכיסים. לפי הנחתו, העושר והחכמה שלובים יחדיו. הדברים נאמרו על רקע ויכוח לגבי מועמדים לכהן בתור מרביץ תורה, כשהרשד״ם תומך במועמד של העשירים.

ב)המעניקים זכויות שוות לכל משלמי המס, אפילו בסכום פעוט. כפי שכותב רבי יוסף בן משה מטראני(המהרי״ט), דיין בקושטא בין השנים שס״ד-שצ״ט 1639-1604: ״וכל כך יזהר אותו העני על פרוטה שלו כמו שהוא נזהר העשיר בדינר שנוגע לחלקו״; כלומר, מי שמשתתף בעול המיסים, ואפילו בסכום נמוך, יגלה אחריות לכספי הציבור, ושיקוליו יהיו מודרכים על פי מידת החסכון והיעילות לא פחות מן העשיר המשלם יותר, שהרי המאמץ הכרוך בתשלום על ידי הבינוני הוא יותר גדול מזה של העשיר.

ג)אלה שאינם מבחינים בין העשירים לעניים, בין חכמים לעמי הארץ, ואפילו אינם משלמים מיסים כלל. זו עמדתו של רבי אליהו מזרחי (הרא״ם), חכם של קהל הרומניוטים. אולם זו דעת מיעוט.

כיצד ניתן להסביר את המגמה הפרו-קפיטליסטית והאנטי-דמוקרטית של הרשד״ם וההולכים בעקבותיו?

בקהילות שייסדו מגורשי ספרד בבלקן ובאנטוליה שגשגו חיי תורה והוקמו מוסדות סעד לתפארת, הודות להצלחה כלכלית, שבמרכזה עמדו משפחות אמידות אחדות כמו מנדס, אברבנאל ועוד, שניהלו עיסקות מסחריות בהיקף בינלאומי. אלה החזיקו מוסדות תורה וחסד ומערכות חינוך. בשאלוניקי, למשל, היתה מערכת חינוך שהיתה לשם דבר. התלות הכלכלית במשפחות אלה יצרה אצל החכמים, ובייחוד אצל אלה שנהנו משולחנם, דעה לפיה יש להעניק להם כבוד ומעמד מועדף, המתבטא בזכות הכרעה בענייני ציבור המחייבים הוצאה כספית, אחרת יבולע לשלמותם של מוסדות הקהילה.

המהרי״ט פעל כאמור מראשית המאה ה־י״ז, בתקופה בה הלך ודעך זוהרן של אותן משפחות אמידות, והבסיס הכלכלי של חיי הקהל נשען על שכבה בינונית של סוחרים ואומנים, ביניהם המשלמים מיסים יותר או פחות, אך ללא הקוטביות הכלכלית שבמאה ה-ט״ז. מגמתו היתה איפוא, להעניק זכות שווה לכל השכבות, והוא משוחרר מן התלות במשפחות האמידות.

על החכמים היה לנווט את הספינה לפי שיקולים מעשיים. לנגד עיניהם עמדה המטרה הקדושה – הבטחת קיומם של מוסדות התורה ושירותי הקהל, ולשם כך היה צורך בפשרות.

בכל הדורות היו חכמים שגילו עמדה עצמאית ובלתי תלויה, ואף ביקורתית, כלפי עשירים וקמצנים, ולא נמנעו מלבקר תופעות שונות ללא מורא וללא משוא פנים. נזכיר חכמים אחדים משאלוניקי שבכתביהם יש הדים לביקורת מסוג זה. שנים מהם בני המאה ה-ט״ז והשלישי בן המאה ה־י״ח. ר׳ משה אלמושנינו (בערך רע״ה-שמ׳ז, 1587-1515). בדרשתו בדבר הצורך לתרום לפדיונם של שבויים, הוא מוכיח את העשירים על קמצנותם, ובלשון הגזמה כותב כי ממונם חביב עליהם מגופם, ומרוב חמדת הממון לא יפדו עצמם אם יפלו בשבי. על רקע דומה מוכיח את העשירים המתחמקים מתרומות באמתלאות שונות חכם אחר בן אותה תקופה, ר׳ שלמה בן יצחק לבית הלוי (רצ״ב-ש״ס, 1600-1532).

תוכחה משכנעת וחריפה יותר תוך ירי חיצים בעשירים על גאוותם, שחיתותם ויחסם לעניים ולמשרתים, מופיעה בספר ׳אורחות חיים׳ מאת ר׳ יצחק מולכו(יליד שאלוניקי, תפ״ב-1722), שכיהן בתור דיין העיר. נצטט משפטים אחדים מדבריו. ״וראיתי כמה אנשים שלא היו עשירים והיו אדוקים בעבודת הבורא יתברך, וכשהעשירו נתגאו, והיה להם לבושה לבוא אל ״הקהל״ להתפלל עם הציבור ולהתערב עמהם, והיו מתפללים ביחיד, וכן לא היו באים אל הדרשה מפני גאותם״. בהמשך מגנה אותם על היותם מתלבשים בלבוש מפואר, אוכלים מאכלים יקרים, וכן לוקחים לשם מסחרם גם מקופות יתומים, אלמנות והקדשות, ועושים מסחורתם קבע ותרתם ארעי. במקום אחר הוא כותב על העשירים המרבים הונם באבק ריבית ואבק עושק וגזל, ומתגאים על חבריהם. במניין המצוות הוא כותב כי המרבה בסחורה מרבה בשקרים, וראוי לצדיק שלא יהא חלקו באלה. הוא מבזה עשירים הקונים שפחות ונכשלים בהן. ר׳ יצחק מזהירם שלא יעבידו משרתים בפרך ושלא יעבידו יתום ואלמנה. אם יש ליהודי מלאכה, מוטב שיעסיק בה יהודי לפרנסתו, אף שהוא פחות בקי מהגוי. החכם מעיד שראה עשירים מפונקים, שאוכלים בשר עוף בשבוע שלפני ט׳ באב, ומטיף להם מוסר. הוא מציע גם דרכי כפרה לאלה הנוהגים שררה וגאווה, והמרוויחים ע״י רמאות במידה ובמשקל. הוא איננו חושך שבטו מבעלי תפקידים, כמו אפוטרופוסים על יתומים, כותבי ספרים, תפילין ומזוזות, שעושים רק להנאת עצמם, ותובע יחס שווה לעניים כמו לעשירים: ״וכן מי שמבקר חולים ואבלים וגומלי חסדים בשמחות וגיל, ילך בין לעשירים בין לעניים, כמו שהיו עושים בדורות ראשונים״.

מכל הנזכר לעיל עולה תמונה של חכם שאינו נרתע מללחום את מלחמת הצדק ללא פחד, ושופך אש וגפרית על תקיפים ועושי עוולה. הוא גם יוצר אידיאליזציה של העניות, באומרו שהאדם בהיותו עני משיג יתר שלמות. זאת, כנראה, מתוך נסיונו בחברה בה הוא חי.

אין הוא האישיות היחידה הפועלת ברוח זו. היו חכמים שעקב מלחמתם בתקיפים נאלצו לברוח מעירם

ככל שחכם היה פחות תלוי בעשירים והרוויח למחייתו, יכול היה לגלות עמדה עצמאית

התמודדות חכמי הספרדים להשגת צדק חברתי יותר במאבקו למען החלשים ולמען הקמת חברה צודקת יותר. לסיכום: ראינו על פי דוגמאות משטחי חיים שונים את מלחמתם ומאבקם של החכמים לצדק חברתי יחסי, ואת רצונם להגיע לפשרה ולאיזון בין האינטרסים השונים של השכבות החזקות והחלשות בחברה היהודית במזרח ובמגרב.

סיום הפרק" התמודדות חכמי הספרדים להשגת צדק חברתי" אליעזר בשן

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
מאי 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר