הספרייה הגדולה שלא שרדה- משה חיים סויסה

יהדות-מרוקו

הספרייה הגדולה שלא שרדה

ספרייתו של רבי יוסף בן נאים הייתה מרוכזת בחדר מרווח בעליית גג ביתו בפאס, כשלאורך כל ארבעת קירותיו אצטבאות ספרים עד לתקרה. היו בה כשבעת אלפים ספרים בשנות החמישים, ובעת פטירתו הגיע מספרם לכדי עשרת אלפים. אוצר ספרייתו היה מגוון בכל תחומי היהדות, ספרי השכלה כלליים וכתבי יד עבריים. הספרים היו מסודרים בספרייה לפי נושאים ולפי תקופות, ספרי דפוס לחוד וספרים בכתבי יד לחוד.

שמעה של ספרייתו ועושרה בספרים נדירים ובכתבי יד, הגיע למרחקים מחוץ לגבולות מרוקו, לארצות הברית ולארץ ישראל. ביתו של רבי יוסף הפך לתל־תלפיות שהכול פונים אליו, תלמידי חכמים ואוהבי ספרים ממרוקו ומחוצה לה, אשר היו באים לעיין בספר מיוחד או להתרשם מהעושר הרוחני הגלום בספרייה. את כולם קיבל רבי יוסף בסבר פנים, הקדיש להם מזמנו להשיב על שאלותיהם וסקרנותם, הראה להם את אוצר גנזיו ואת יצירותיו הרבים שעודם בכתובים.

שליחים רבים שהגיעו מהארץ למרוקו למטרות מחקר, ארגון עלייה, חינוך ועוד, רובם ביקרו בביתו של רבי יוסף ושוחחו עמו בעברית שעות ארוכות. אחדים אף תיעדו על הכתב את התפעלותם מהחמימות הרבה בה היה מקבלם אצלו, שנוהג היה בהם כאילו היה מכירם מאז ומתמיד, ואת התרשמותם מאישיותו ומגודל חכמתו ותחומי התעניינותו הרבים.

ההדים על הספרייה וחשיבותה הלכו והתחזקו, עד שפשטו שמועות כי מדובר בספרייה של שלשים אלף ספרים ויותר. גורמים שונים החלו להתעניין בה, ביניהם נשיא מדינת ישראל דאז מר יצחק בן צבי ומכון בן־צבי, אשר ניסו לשכנעו ולהפציר בו בכל דרך לעלות לארץ ישראל יחד עם ספרייתו. אולם רבי יוסף סירב בתוקף למכור את ספרייתו, ואימרה אחת הייתה שגורה בפיו: "כי רק המוות יפריד ביני לבין ספרייתי״. זאת בשל החשש הכבד שכרסם בליבו, פן יקרה אסון בדרך, לספריו היקרים לו. למרות אהבתו לארץ ישראל וערגתו אליה, ביטל את רצונו וטובתו מפני טובת ספריו.

בסוף ימיו, עמד רבי יוסף לעלות לארץ, ואף החל בהכנות, אלא שלא עלתה בידו. ביום ט"ז בשבט תשכ״א (2 בפברואר 1961), נפטר לבית עולמו ונטמן בעיר פאס. לאחר פטירתו, ביקשו גורמים ואישים רבים לשים ידם על הספרייה ואוצרותיה, והחל משא ומתן לרכישתה עם בני משפחתו, שנטו להעדיף את מכירת הספרייה לאישים מארץ ישראל שהיו מעוניינים בה, אך חששו מאחרים שחפצו לרכשה, פן ילשינו על העסקה לשלטונות, אשר בוודאי לא היו רואים זאת בעין יפה.

לבסוף, מכרו את הספרייה לבית המדרש לרבנים בניו יורק, מלבד את חיבורי כתב היד של אביהם, אותו חפצו לשמור לעצמם. כשהגיעה תכולת הספרייה לניו יורק, רוכזו הספרים באחד המחסנים עד שיעברו עישון נגד עש, טיפול ורישום, בטרם יוכנסו הספרים למדפי ספריית בית המדרש. אולם לדאבון הלב, דליקה פרצה במחסן וכילתה חלק נכבד מהספרים, ופגעה באחרים. כך נתאמת למרבה הצער חששו של רבי יוסף שסירב בכל תוקף לטלטל את ספרייתו פן יקרה אסון בדרך. מתוך כלל הספרייה נותרו 134 ספרים בלבד.

במשך מאות בשנים התפתחו במרוקו מרכזי תורה חשובים, אשר העמידו מתוכם חכמים גדולי תורה ויראה, וזכו לחבר ספרים רבים בכל ענפי התורה: בפרשנות המקרא והתלמוד, בספרות ההלכה, בתורת הנסתר, בהגות במוסר, בשירה ובפיוט. אלא שמחמת העדרם של בתי דפוס במרוקו בפרט ובצפון אפריקה בכלל, והחכמים היו מחוסרי אמצעים להוליך את בפריהם לדפוס באירופה, נשארה רוב תורתם מונחת בכתובים בקרן זווית, נתונה למקרי הזמן ולפגעיו. רק חכמים בודדים אשר היה להם הכוח והעוז להיטלטל למרחקים ביבשה ובים למען משימה קדושה זו, הצליחו להדפיס את חיבוריהם. יש מאותם חכמים שכתבו את חידושיהם על גבי גיליונות הספרים בהם למדו, וכשבלו הספרים ונגנזו, נגנז עמם גם אור תורתם.

מיום שעמד רבי יוסף בן נאים על דעתו, כאב את כאב אובדן תורתם רבותינו חכמי המערב. השתדל להעתיק בעצמו כתבי יד ישנים ומתפוררים למען יעמדו לדורות הבאים, וכן העתיק חידושים שמצא על גבי דפים בודדים או מאלו שנכתבו על שולי הספרים. כך לדוגמה, רבי משה אסקורי מחכמי פאס במאה השמונה עשרה, כתב את כל חידושיו על התורה והתלמוד בשולי הספרים שבהם למד, ונותרו עמנו עד היום הזה. אודות לרבי יוסף שאסף מגיליוני מסכת כתובות את חידושיו של רבי משה למסכת זו בהיקף של ספר שלם.

את כאבו לגורל תורתם של רבותינו ואת חרדתו בדבר עתידם, ביטא יוסף בכל הזדמנות. בפנייה נרגשת ליהודים אמידים, שיפתחו את ליבם וכיסם למען הוצאתם לאור של ספרי רבותינו, תיאר את גודל יצירתם והחרדה לגורלם בעתיד. "לכן אחי ורעי התעוררו התעוררו", כתב רב־ יוסף "העטו על הנשכחים חנינה ומהם אל תכלאו רחמיכם, ואמרו לשוכני אופל צאו מתוך החשיכה. הושיטו ידיכם והוציאו מכסת כסף מכיסכם, למאור נוגה אור תורה. עשו חסד עם המתים המחברים, להוציא עמל רוחם לאור העולם, ולא יכוסה שמם בחושך".

מילים מרגשות אלו שכתב, מבטאות את אהבתו לספר בכלל ולתורתם של רבותינו חכמי מרוקו בפרט. מוקיר ומעריך כל פיסת נייר מתורתם גם השתדל לחפש בגניזות ובבתי הכנסת במקום שאוספים ספרים בלויים על מנת לגונזם. לשם כך ניצל את יום אסרו חג של חג השבועות, בו מקיימים הלוויה מיוחדת לספרים שבלו(ראה על כך לעיל עמי 72-71), והיה נכנס למקום הריכוז, בודק את החומר ובורר מתוכו כל מה שנראה לו חשוב. ­את מציאותיו היה מביא לביתו ומטפל בהם במסירות, כורך ומתקן דפים משמצא דפים בודדים, היה ממיינם לפי נושאים וגדלים ועושה מהם קבצים.

את מסירותו של רבי יוסף זוכים אנו להמשיך עד היום הזה, בההדרת ספריהם של רבותינו חכמי המערב והדפסתם מחדש, כדי לשמר א תורתם לדורות הבאים.

רבי יוסף בן נאים

1961-1882

נולד ביום ט' באלול תרמייב (24 באוגוסט 1882) לאביו דבי יצחק, בפאס שבכודוקו. בהיותו כבן 8, החל ללמוד אצל רבי רפאל אהרון אבן דנאן. בהיותו כבן 16, נשא לאשה את בתו של רבי יעקב אסולין. בקיץ של שנת תר״ם (1900), נדבק במחלת הקדחת שפשטה בעת ההיא וגבתה קרבנות רבים, אך הוא ניצל והתאושש.

בהיותו כבן עשרים כבר עמד בראש ישיבה משלו, בסיועו של רבי אברהם בן סוסאן מהעיר דבדו. בשנים אלו חווה פרעות רבים שהתחוללו בקרב קהילת היהודים במלאת, וכשברחו היהודים לכל עבר נסגרה ישיבתו. בהמשך עסק לפרנסתו כמורה בבית הספר המקומי, כסופר שטרות מטעם השלטון הצרפתי, ובהמשך נתמנה לסופר גיטין בפאס. עסק אף בשחיטה ובדיקה, וכן שימש כמוהל. רעייתו נפטרה בגיל 38, ונשא לאשה את שמחה, שהייתה קרובת משפחתה של רעייתו המנוחה, כשהיא ממשיכה לטפל בשמונת ילדיו במסירות.

כתב ספרים רבים בהלכה ובאגדה, מהם נודעו: ’נוהג בחכמה’ על מנהגי המערב; ׳שארית הצאן' שויית בהלכה; ׳מלכי רבנן׳ על רבני מרוקו וחיבזריהם; ׳זזבחי הזבח׳ על דיני שחיטה ובדיקה, ועוד. נפטר ביום ט״ז בשבט תשכ״א (2 בפברואר 1961), ונקבר בפאס ליד קברי אבותיו.

הספרייה הגדולה שלא שרדה- משה חיים סויסה

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

יוני 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  
רשימת הנושאים באתר