את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב

את אחי אני מבקש

לפעמים ביקרו בעירנו שד״רים מארץ ישראל שבאו לאסוף תרומות לישיבות טבריה, חברון, צפת וירושלים. בכל בית הייתה מצויה קופה לשם כך ובכל יום שישי שלשלנו לתוכה מטבעות לצדקה. צדקה הייתה חשובה מאוד בעינינו. הלוא נאמר ״צדקה תציל ממוות״. הרבנים האלה זכו לכבוד גדול. הם נראו בעינינו כאנשים קדושים, ולנגוע בהם -לנשק את ידיהם הייתה זכות גדולה. תארו לעצמכם יהודי שבא מארץ ישראל!! לנגוע בו ולמשש אותו, אפילו רק בנגיעת יד קלה, כאילו מיששת את קדושת ארץ ישראל. היה זה נחשב דבר גדול בעינינו. כל ראשי העיר רבו על הזכות לארח אותו. כל זמן שבתו בתוכנו – היה זמן של שמחה ואווירת חג. בכל פעם דרש בבית כנסת אחר ואנשים מילאו את בית הכנסת כדי לשמוע אותו. באחת הפעמים אמא הביאה אותי אל הרב הזה שיברך אותי ואני הייתי מאושר מכך מאוד. בשביל זכות שכזו אמא העלתה תרומה נכבדה. מספרים ששד״ר אחד הגיע לאחד מכפרי הדרום, שאנשיו היו יהודים תמימים וישרים אך מלומדים לא היו. פרנסתם גזלה את זמנם, אבל הם דקדקו בקיום המצוות וקיימו את יהדותם בסביבה עוינת ובעבודה קשה. רובם היו חקלאים מנוסים מזה דורות. הם היו גבוהים וחסונים, מנותקים מיתר חלקי המדינה בגלל המרחקים הגדולים וקשריהם עם יתר הקהילות היהודיות היה רופף.

 אי לכך התלמידים היו באים מכפרי הדרום ללמוד בישיבות שלנו, בכל אחת מהערים – ספרו, פאס ומקנס. הם היו מתאכסנים אצל משפחות שונות וחיו אתם כבני משפחה. היו ביניהם תלמידים מוכשרים שהצטיינו ויצאו מהם רבנים גדולים. גם בבא סאלי, שיצא לו שם של צדיק וקדוש מקורו בכפרים אלו. יהודים אלה חיו בין הברברים, ובכל הדורות שמרו על יהדותם. עליהם נאמר: ״צדיק באמונתו יחיה״. ובכן, הנה השד״ר הגיע לכפר מרוחק כזה של יהודים פשוטים והתחיל בדרשה ארוכה בעברית מתובלת בדברי תורה, שאף אחד מן הקהל לא הבין אותם. כנראה שהאריך יותר מדי כי לאחר זמן מה התחילו לצאת, אחד אחר השני, עד שנשאר רק יהודי אחד בוכה בדמעות שליש. בא אליו השד״ר ואמר לו: ״אל תבכה בני. כמה נאה לראות יהודי כמוך בוכה על דברי תורה שיצאו מפי ונגעו בך כל כך. חבל שהאחרים יצאו ולא הבינו כמוך. אבל אם יש אפילו אחד כמוך שמבין, זאת נחמה בשבילי״. ענה לו היהודי: ״אדוני כבוד הרב, לא הבנתי כלום ממה שדרשת״. ״אז למה אתה בוכה?״, ״תראה״, ענה היהודי, ״היה לי תיש שאהבתי מאוד ולפני שנה הוא מת והיה לו זקן בדיוק כמו שלך. כשראיתי אותך, נזכרתי בו ועליו אני בוכה!״ ולמרות שלא היו משכילים, היו אלו יהודים תמימים אשר דבקו ביהדותם, סבלו דורות על גבי דורות ונשארו נאמנים לכור מחצבתם. בהם מתגלם הפסוק ״הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב״. מהו ״הן״? כל האותיות מזדווגות חוץ משתי אותיות אלה. כיצד ? א״ט הרי י׳, ב״ח הרי י/ ג״ז הרי י׳, ד״ו הרי י/ נמצא ה׳ לעצמה וכן האות נ׳ אין לה זוג. י״צ הרי ק׳, כ״פ הרי ק׳, ל״ע הרי ק/ מ״ם הרי ק/ נמצא נ׳ לעצמה. אמר הקב״ה כשם ששתי אותיות הללו אינן יכולות להזדווג עם כל האותיות אלא לעצמן, כך ישראל אינם יכולים להידבק עם כל האומות אלא לעצמם מופרשים, שאפילו מלך גוזר עליהם לחלל השבת ולבטל את המילה או לעבוד עבודה זרה, הם נהרגים ואין מתערבים בהם.

היו גם אנשים מבוגרים וזקנים שצמו ממוצאי שבת עד ערב שבת הבא. ללא אוכל וללא מים. דבר לא בא אל פיהם. הם זכו לכבוד גדול. הם נשארו שוכבים בבית וכל יום באו יותר ממניין אנשים להתפלל אצלם, והיו לומדים תורה ומבלים את זמנם בלימודים ובסיפורי מעשי נסים של צדיקים ושל רבנים גדולים. כל מי שהסתייע בידו, היה בא לשבת בחברתם ולהקשיב לדברי תורה.

בערב שבת, אחרי ערבית, הייתה סעודת מצווה גדולה לכבוד המאורע. השמחה הייתה גדולה בכל העיר. פיוטים ושירי שבת הדהדו בחדר וקולם נשמע עד הרחוב. אני, הקטן, הייתי מתרשם מהאנשים האלה ורציתי לצום כמותם. ואולם, אחרי יום כבר לא עמד לי כוחי. הלוואי, כך חשבתי, שנוכל לחיות ללא אוכל – נחיה כמלאכים ונזכך את נשמותינו. אולי נזכה לראות את אליהו הנביא ולזרז את בוא המשיח. ירושלים וארץ הקודש היו תמיד חיים בזיכרוננו ומלווים אותנו בכל מצב וזמן. בשמחות, בשבת, בחתונות ובחגים. ביום ט׳ באב היינו מתאבלים ובוכים על חורבן הבית. היינו יושבים על הרצפה וקוראים ״איכה״ וקינות אחרות בקול בוכים וברוח נכאה. היינו צמים וכל היום הלכנו אבלים וחפויי ראש. בצער וביגון קודר בכינו על חורבן עמנו, ארץ קודשנו, כמו גם על גלותנו המרה והארוכה. בוכים בלב נשבר ונדכא. כל השבוע הלכנו כאבלים. לשמחתנו, הייתה לנו את השבת שהוציאה אותנו מהעצב, והשכיחה מאתנו את הכאב ואת הדאגה. נאמר ב״פסחים״ שבין שבעת הדברים המכסים מבני אדם, גם ״מלכות דוד, מתי תחזור״ – שלא נחשוב תמיד ונבכה על גלותנו. השבת שמרה עלינו כמו שאנחנו שמרנו אותה.

הכל התנהל על מי מנוחות עד שעניין בית הספר ״אליאנס״ התחיל לעניין אותנו, הילדים. כאשר היינו בהפסקה של אחר הצהריים ב״אם־הבנים״, תלמידי ״אליאנס״ כבר סיימו והיו חופשיים. ואז, הם באו לקנטר אותנו. הם בחוץ ואנחנו בפנים, ולנו נותרו עוד שעתיים לסיום. נודע לנו שב״אליאנס״ אין ״תחמילת״, זו הייתה, כמובן, בשורה טובה. לכל היותר, מכות בסרגל על הידיים, הגם לזה ייקרא מכות? לא ממש – זה לא נורא. אם אתה תלמיד טוב – גם זה ייחסך ממך, שלא כמו ב״אם- הבנים״ – שם מספיק שאמא תדבר בגנותך בפני הרבי ואתה מקבל ״והוא רחום…״ על הרגליים, בלי כל קשר ללימודים. ב״אליאנס״ לא ייעשה כדבר הזה. להורים לא ניתן היה להיכנס לכיתות ולהתלונן על ילדיהם בפני המורים. עוד דבר, איך היו מדברים ההורים עם המורה? הלוא ההורים לא ידעו צרפתית. מעלה גדולה! אנחנו, הילדים, רצינו ללמוד צרפתית, חשבון ושאר מיני דברים מעניינים שלא למדנו ב״אם- הבנים״ – שם למדנו רק לימודי קודש, תנ״ך, משנה, תלמוד ודינים. רצינו גם לקרוא עיתונים, ולדעת מה מתרחש בעולם. ובכן, איך אפשר לקרוא בעיתונים ולהקשיב לחדשות ברדיו אם לא יודעים צרפתית? נכון שבכל שבת בשחרית, אחרי קריאת התורה וההפטרה, החזן קרא חוזר מוועד הקהילה, בערבית, שבו סיפרו על הנעשה בעולם, אך אין זה מספיק. באשר לעבודה, הרי שאלה שסיימו את בית הספר ״אליאנס״ עובדים במשרדים, בבנקים ומתקדמים בחייהם המקצועיים, ויש כאלה שמגיעים לפריז שבצרפת על מנת להמשיך בלימודים. הארגונים היהודיים היו מממנים להם את כל ההוצאות. אמא תמיד אמרה לי: ״אתה תהיה רב, בני. זה חשוב יותר. אנחנו יהודים. לא רוצים דבר אחר״. ואני – מסכים אתה כי אני אוהב ללמוד תורה ומשנה וכ״ו, אבל רוצה גם ללמוד צרפתית, כמו כל הילדים האחרים שבאים ומספרים על מה הם לומדים. אכן, זה היה נורא בעיניי שב״אם־הבנים״ לא מלמדים צרפתית ולימודי חול.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

יוני 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  
רשימת הנושאים באתר