מעיין השדים-.(עין אלג'ין).עמנואל שבבו ז"ל –יום הכיפורים

מעיין השדים-עין אלג'ין

יום הכיפורים

בצפת של ימי הילדות לא היו חילוניים. המושג לא היה מוכר. האמת שלעומת ״החכמים״ שבלו שעות רבות בבתי המדרש על דף גמרא, היו מרבית התושבים ה״בעלי בתים״ הפשוטים עסוקים בפרנסת ביתם. הם פשוט לא הרשו לעצמם את המותרות של מיתה באוהלה של תורה. קשה גם לומר שיכלו למצות את קיום תרי״ג המצוות. הם בודאי שלא ירדו למעין שליד בית העלמין בכל בוקר על מנת לטבול ב״טבילה״ של האר״י ז״ל. הם לא ידעו, גם אם רצו בכך, לקרוא משניות והשפה הארמית היתה עבורם סגורה וחתומה. אך כל זה לא פגם באמונה ובקיום המצוות השגרתיות. התפילות של יום יום הו למרביתם שגורות על פה. יש להניח שהתפללו מבלי להבין את תוכן הדברים. אך מאומה לא גרע מחשיבותה של תפילה, גם נערנו חזר בכל בוקר על ״מודה אני…״ מבלי הבין את המשמעות. המלה ״בקרבי״, למשל העלתה אסוציאציה של קברית (גפרורים בערבית). אולם הפשוט שבפשוטים לא העלה בדמיונו הפרוע, בפינת מחשבתו האפלה ביותר, לחלל את השבת. על דל שפתיו על אחת כמה וכמה. הימים הנוראים היו באמת נוראים. ההכנות היו במלוא הקיטור״. כפרות״ הובלו כפותות לחצרו של חכם עזרא השוחט והקרקורים היו מחרישי אוזניים. ליל הכיפורים השרה עצבות בלב הילדים. הכל חשוך, המבוגרים רציניים ומכונסים בתוך עצמם. לא הקדישו תשומת לב רבה לילדים. מחשבתם התרכזה בתקון נשמתם. על הסברים בקשר לקדושת היום ומשמעותו – הס מלהזכיר. הכל נעשה בצורה שגרתית ומוכנית. בבית הכנסת ״אבוהב״, היו ספסלים בנויים לאורך הקירות, ״מנדר״. על ה״מנדר״ המערבי, בפינה שליד ההיכל, היתה מונחת כרית אדומה שעליה ישב הסב, לידו ישב האב והנער ליד אביו. שלשתם בשורה אחת. כאשר נתכבד סבו בעליה לתורה, עמד האב במקומו מתוך יראת כבוד, כנהוג, כל זמן שאביו שהה על ״התיבה״ ליד ספר התורה. כמוהו עשה גם הנכד כשלבו נפעם מהמעמד הטקסי.

הוא אהב את המעמד, את קולו של החזן, קול דקיק של סופרן. בשמחת תורה לא היה אושר גדול משלו. הרקודים, ההקפות, השירה הדהדה באוזניו כל ימות השנה הוא צפה לה שתגיע מחדש.

אך יום הכיפורים שאני. בגיל רך לא צמו כמובן. השהייה הממושכת בבית הכנסת היתה כבדה ומעיקה. היא לא דברה אל לבו. הנה מגיע החזן בתפילתו לרגע הגדול: ״ויעבור על פניו ויאמר….״ והמתפללים עטופים בטליתות שלא בימי השנה הרגילים. העטיפה היא טוטלית. מסתתרים איש איש מתחת טליתו מפחד שמא יקרה להם בכל רגע משהו איום. הנער נחבא מתחת לטליתו של אביו וכולם עונים בחרדה. פתאום משהו במכנסיו של המתפלל שעמד לפניהם משך את ליבו… קול צחקוק קל נפלט מפיו. האב הסה אותו בלחש: ״ששש!״ אבל הצחקוק הפך לצחוק ואז תפס האב באוזנו ומרט אותה כהלכה. לבושתו וכלימתו, הצחוק רק גבר עליו בצורה היסטרית ממש. הוא פחד מנחת זרועו של אביו ונמלט כל עוד נשמה בקרבו החוצה. ייתכן שאלו האב היה משתיק אותו בדרכי נועם ומשלח אותו החוצה על מנת להרגע. ואולי לאחר התפילה היה מסביר לו את חטאו לעומת קדושת המעמד, ייתכן שזיכרונותיי מאותו יום הכיפורים היו נעימים יותר…

מעיין השדים-.(עין אלג'ין).עמנואל שבבו ז"ל יום הכיפורים- עמ' 24

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

יוני 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  
רשימת הנושאים באתר