אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי כליפא בן מלכה
רשימת הפרסומים של שאול טנגי לפי סדר פרסומם באתר
1-רבי כליפא 2-רבי אברהן בנו של רבי כליפא-3-העיר סלה 4-מולאי אל יזיד 5-רבי רפאל אנקווה 6-רבי מישאל באר שבע 7-שרופי אופראן 8- אספי 9- רבי דוד בן ברוך 10- רבי דוד ומשה 11-רבי שלמה בלנחש 12- אוריקה 13- רבי ישראל אבו חצירא 14- דראע-עמק הדרע 15- אָיְית בָּאיוּת – 16 -בזו- 17- תודרה 18- וארְזָאזָאת –19 – ארפוד-20-אָיְית בּוּ דְיָאל – AIT BOU-DIAL 21- מידלט
רבי כליפא בן–מלכא. ההילולא ג' אלול.
שנת לידתו של רבי כְלִיפָא אינה ידועה וככל הנראה הייתה סביב שנת ת"מ ( 1680 ) ומקובל שהעיר טֶטְוָואן היא ערש הולדתו.
רבי כְלִיפָא נולד לאמו שהייתה בתו של רבי משה בן-עטר, בנו של איש חייל, רב פעלים,
מקבציאל ואיתיאל, הזקן – זה קנה חוכמה, ונעלמה מעיני כל חי, נושא הון התורה והמצוות, שמו הטוב מפורסם בכל מחנות העברים, שר וגדול בישראל, גדול דעה, רב ועצום, שלא היה בדורנו כמעט גדול ממנו בחוכמה ובמניין, הרב הגדול רבי חיים בן עטר ה 1- (התארים מתוך הסכמת רבני העיר סְלָה לספר "חפץ ה'", ומדברי נכדו ה"אור החיים"). אחיה היה הגאון המפורסם רבי חיים בן-עטר זצ"ל, בעל ה"אור החיים" על התורה, ואחותה השניה הייתה אשת הגאון רבי אליעזר דָאבִּילָא או דֶה-אָבִילָא זצ"ל (רא עליו בערך העיר רבאט. ש"ט] בעל "מגן גיבורים[ " על מסכתות הש"ס .
אחותו של רבי כְלִיפָא הייתה מרת שמחה אשת רבנו *שלמה פינטו זצ"ל, והוא שהזמין את
רבי שלמה לבוא אליו מארץ-ישראל לְאָגָּדִיר, לאחר שהתאלמן, כדי שישא את אחותו לאישה,
וממנה נולד אור ישראל וקודשו רבנו חיים פּינטוֹ הגדול זצ"ל (הראשון הקבור בעיר מוגדור ראו
עליו שם. ש"ט.
רבי' כָלִיפָא התגורר שנים רבות בעיר טֶטְוָואן (Tetouan) ובצעירותו למד תורה אצל חכמי העיר פָאס (Fes) וספי (Safi) אותם שימש ומהם ינק חוכמתו הנפלאה.
החיד"א בספרו "שם הגדולים" כתב עליו בזו הלשון: "החכם השלם, החסיד, מלומד בנסים, מורינו רבי כְלִיפָא בן מלכא".
לפרנסתו עסק רבי כְלִיפָא במסחר, וההצלחה האירה לו פנים, וברכת שמים שרתה במשלח ידיו עד שהפך לעשיר גדול. עסקיו היו חובקי-עולם וזכה ליהנות משני שלחנות: עושר רוחני ועושר גשמי. ספינותיו הירבו לצאת הלוך ושוב עמוסות בסחורות. לאחר שהתקשר עם רבנו שלמה פִּינְטוֹ בקשרי משפחה, השתתפו יחד גם בקשרי מסחר.
למרות שעסקי המסחר גזלו מזמנו היקר והטרידוהו מעבודת ה' כפי חפצו, סבר רבי כְלִיפָא שעליו להתפרנס מיגע כפיו ולעסוק בדרך ארץ בעצמו ללא שליח. כדרכו נתן גם לכך טעמים מקוריים, פשוטים וחדורי אמת תמימה. האחד: ניסיונות רבים צצים חדשים לבקרים, בפני העוסקים במשא ומתן, שקר, גניבה, שבועה, רכילות ועוד. לעומתם, ההולכים בדרך "איש תם יושב אוהלים" (יהושע יב/י') ומרבים לקח בידיעת ה', אינם מתנסים בכגון זה, חלקם הגשמי אינו נצרף בכור ניסיונות אלו. אך, מעלתם חסרונם, כי נמצאו חסרים בידיעת ה' בחציים החומרי, בנפתולי ה"דרך ארץ" לא הוכיחו כי יודעים הם את קונם, ולא ינטו בפיתויה אחר תעתועי היצר, והרי הכתוב אומר: "בכל דרכיך דעהו" )משלי ג'/ד'. (לכן – טען רבי כְ לִיפָא: "עלי לעסוק במסחר, להקפיד על כל קוץ ותג בהלכות הסבוכות הקשורות לכך, ולהוכיח את נאמנותי לבוראי גם בדרך זו, מה גם שעיקרה מכוון לצורך עבודת ה', דהיינו כדי שיהיו המעות מצויות בכיסי לקיים רצונו יתברך" .
טעם נוסף נתן רבי כְלִיפָא, היות וחז"ל גילו כי ביום היאסף האדם לבית עולמו, בעת פקודה בו יצטרך למסור דין וחשבון על כל מעשיו, ישאלוהו תחילה: "נשאת ונתת באמונה"? (ת. בבלי, מ. שבת א'/א'( – אם כן, מי הוא אביר-הלב אשר יקשה עורפו ולא יאחזנו רעד מכך? לכן, כיצד יוכל לנהל ענייני מסחרו על-ידי שליח, ומי יבטיחהו ששליחו יעסוק באמונה, ללא כשלון באבק גזל או קמצוץ הונאה ?. וגם אם יתור אחר איש חייל שונא בצע, מי יעידנו כי בכל כוחו יאמן את דבריו? ובנוסף לכך, הרי בעומדו לפני "הצור תמים פועלו שכל דרכיו משפט" (דברים ל"ב/ד'), יצטרך להוכיח שכל פעלו פעל בצדק ומשפט, ואם שלוחו עסק עבורו, איך ידע להוכיח דבריו?
לכן מצווה בו יותר מבשילוחו, וכפי שהמליץ על כך רבי כְלִיפָא בנועם מליצתו: "משא ומתן לשליח לא יותן, דכתיב: "ועשית כל מלאכתך" )שמות כ'/ט'(, ולא ע"י זולתך". מטעמים אלו עסק רבי כְלִיפָא במסחרו בעצמו, ללא שליחים. אולם בכל-זאת, בערוב ימיו נקפו לבו, שמא הרבה יותר מדי בעסקי דרך ארץ, והרבה להתאונן על כל )מתוך ההקדמה לספר "כף ונקי"(.
למרות כל האמור, השתדל רבי כְלִיפָא בכל מאודו שלא יפריעו לו עסקיו מתלמודו, והיה בתלמודו עיקר ומלאכתו עראי. בצד לימודיו ועבודת קונו עסקו תלמידיו, ועם הפונים אליו בשאלותיהם עסק גם במסחר. זכה רבי כְלִיפָא וממונו לא העבירו על דעת קונו, אלא אדרבא, שימש בידו אמצעי להפיק את רצון קונו בשתי בחינות: האחת לעשות מצוותיו, והשניה כך יכול להניף את דגל האמת, להשמיע דעתו הצלולה ברמה, ללא מורא עשירים ונכבדים בעיני עצמם.
נתקיים בו מאמר שלמה המלך: "עטרת חכמים עושרם" (משלי – י"ד, כ"ד). כפי שביאר רבנו בתחילת פרשת בחוקותי: "כי כשהעושר ברשות החכם הנה הוא לו לעטרה ולכבוד, מפני שכל זמן שהוא חסר העושר, חוכמתו בזויה, ודבריו אינם נשמעים, ועם העושר יש לאל ידו להרים ראש האמת ולהשפיל השקר ואת הדוברים אותו ועוד שיפזר אותו במעלות ובמעשים שהוא מתעטר ומתכבד בו". עד כאן לשונו.
מרגלית מיוחדת במינה, אבן חן בעלת צלעות מרובות מלוטשות היטב, בוהקות כל אחת בגוון שונה ונדיר, חינני וברור.
"אסף" כינה את עצמו – כפי שגילו לו בחלום, ואכן אוסף מעלות ותכונות קיננו בקרבו. אחת לא האפילה על חברתה, ולא נטלה מזוהרה מאומה. גם חכמי דורו ושאחריו כינוהו "החסיד" , גם החיד"א )הרב חיים יוסף דוד אזולאי( כינהו כך עשרות פעמים בספריו, ועוד רבים אחרים, ואכן רב חסד היה. חסיד עם קונו, ומתחסד עם ביריותיו וכל אורחותיו חסד ואמת.
גאון מופלא, בקי בכל מיכמני התורה: גמרא ומשנה, הלכה ומוסר, מחשבה וקבלה. מדקדק ומשורר, חוקר ומבקר, בקי בהוויות העולם הזה ופרוש מהן. צדיק נשגב, חסיד במעשיו, ישר בדרכו, ענוותן כהלל, רך לכל נדכא ורצוי לכל אחיו. קשה כארז וכנוטר הכרם נגד כל החנפים למיניהם, ובעוז רוח נלחם נגד כל קורטוב שקר, או שמץ חנופה. בסערת לבבו חבט בתוקף על קודקודם של מטי המשפט, המתחנפים לעשירים, והוקיעם. בייחודיות האופיינית לו, נלחם בם בקולמוסו המשונן, והטיח בהם דברים קשים כגידים. כל אלה הותכו בתוככי אישיותו, והפציעו מתוכה בניחוח עדין ומיוחד .
החיד"א כתב בספר: "כף ונקי" ספרו של רבי כְלִיפָא "מהחכם השלם, החסיד המלומד בנסים מר קשישא (הזקן, (מורנו הרב כְלִיפָא מלכא מקהילת קודש אָגָּדִיר והוא פירוש על התפילה ושירים ע ניינים ה' חלקים כנגד חמש האצבעות" .
התיישבותו בְּאָגָּדִיר, כנראה, בעקבות חותנו רבי יצחק מוּנְדִיס ז"ל (על דברי ריבות שהיו בינו לבין חותנו רבי יצחק מוּנְדִיס ראה בספר שו"ת "משפט וצדקה ביעקב" (סימן רס"ח).
רבי כְלִיפָא כיהן באָגָּדִיר ברבנות, ואת רבנות ניהל ביד רמה. בבית-הדין היה דן את כל דברי הריבות שהתעוררו בין בני-העיר וטרח לפסוק דין אמת לאמיתו. מלבד זאת נהגו בני-העיר לשאול את מוצא פיו בכל שאלה קטנה כגדולה ורבי כְלִיפָא היה עונה לכולם בבהירות כיד ה' הטובה עליו. בנוסף לכך, כרועה נאמן ניווט את ענייני העיר, ועול הציבור היה מוטל על צווארו
רבי כְלִיפָא נחשב כאחד מגדולי הרבנים במרוקו בתקופתו, דעתו נשמעה ברמה בכל מקום וגדולי הדור התייחסו לדבריו בהדרת קודש. מקהילות שונות ברחבי מרוקו פנו אליו בשאלותיהם ודיינים נשאו ונתנו עמו. נשתמרו כמה מהכרעותיו אשר שימשו מקור נאמן גם לדורות הבאים.
ועוד מעניין לעניין, שהגאון החיד"א, לאחר שקיבל את כתב-היד של ספרו "כף ונקי" מנכדו של רבי כְלִיפָא רבי שמואל הכהן שהיה תלמיד החיד"א, לא פסק מלהביא את דבריו בכבוד גדול, ופעמים רבות מכריע את ההלכה על פי דעתו הרמה, כאשר בכל פעם מכנהו" החסיד", ופעמים אף: "המלומד בנסים".
ענוותן כהלל היה רבי כְלִיפָא, כל המעיין בהקדמתו לספרו "כף ונקי", עומד משתומם מול התבטלותו המוחלטת, שם נפשו כעפר לפני כל רומס על האדמה, כל ישותו בטלה ומבוטלת, אך בהגיע עת מלחמה לה, 'כלביא יקום. ר 'כְלִיפָא לא נושא פנים לאיש, ומביע דעותיו ללא משוא פנים, כאשר עם טוהר לבבו, וכך עם האמת התקיפה שנשא בתוככי לבבו, ובנאמנותו למסורת אבות, הטביע את חותמו על דורו ועל הדורות הבאים, בתחומים רבים ומגוונים .
אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי כליפא בן מלכה