אבי פיקאר-עולים במשורה-מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1956-1951

עולים במשורה

 

מועדפים דחויים

 מדיניות העלייה הסלקטיבית העדיפה במפורש קבוצות מסוימות של עולים, והעוסקים בעלייה נצטוו לדאוג לכך שמרבית העולים יבואו מקבוצות אלו. היו גם קבוצות שזכו להעדפה מתוקף התאמתן לצרכיה של מדינת ישראל. אולם בשנות השפל בעלייה יצרה מדיניות הסלקציה מנגנון ופעילות שהביאו להשהייתם של חברי קבוצות אלו גם כן.

הפריפריה במרכז: הניסיון להעלות את יהודי הכפרים

המשבר והאכזבה שליוו את קליטת העולים בשלהי העלייה ההמונית נבעו במידה רבה מאי־הגשמת הציפייה שהעולים ימלאו את אחת המשימות המרכזיות שניצבו בפני המדינה הצעירה – התיישבות חקלאית ועבודת אדמה. יהודי צפון אפריקה הכפריים נתפסו בקרב הקולטים כמי שיוכלו למלא משימה זו והעלאתם ארצה הוצבה בסדר עדיפות גבוה. גם דימוים בסולם הדימויים הישראלי היה גבוה יותר מזה של יהודי המלאחים העירוניים, המגזר שנחשף לתהליכי מודרניזציה. יהודי הכפרים נתפסו כקרובים לאדמה, בעלי אמונה דתית תמימה, לא ׳מקולקלים׳, צנועים ומסתפקים במועט, ויכולתם ׳להשתלב׳ בארץ, כך האמינו, טובה. ׳מצבם הבריאותי באופן כללי, חוץ מגרענת וגזזת, טוב׳, כותב חקלאי לבן־גוריון, ׳מרביתם יודעי סבל ועמל, חלקם בעלי מלאכה ורוכלים גם יחד. לצורך פרנסתם הם נודדים עשרות רבות של קילומטרים. לכמה מהם יש מושג בעבודת אדמה ונכונות לחיי עמל בישראל […] לבך רחב בראותם; חזות בריאה, גבוהים וחסונים. חיוניות יהודית בלתי רגילה שמרה עליהם ועל ישראליותם במשך מאות בשנים בסביבה ערבית או ברברית׳. על המוטיבציה הגבוהה לעלייה מוסיף חקלאי: ׳ראיתי להסביר היטב לדורשים לעלות את תנאי הארץ, את הצורך בעבודת כפיים, את הצורך בהסתפקות במועט וכו׳ אך הם בשלהם: העלונו לישראל אין אנו חוששים מכך'.

הערת המחבר:    חקלאי לבן־גוריון, 15.3.1953 (לעיל, הערה 6). חקלאי לא היה בודד בהתייחסות זו לתושבי הכפרים. ישראל עמיר, איש משרד הביטחון שסייר במרוקו, דיווח על רשמיו לחברי המוסד לתיאום. הוא התרשם בעיקר מהמוטיבציה הגבוהה ומהנכונות של תושבי הכפרים לעלות תיכף ומיד (המוסד לתיאום, 7.2.1952, ג״מ/43/ג/3029/4).

 על המוטיבציה ועל הסיבות הדתיות לעלייה נוספה גם המצוקה שהיו נתונים בה. כותב חקלאי: ׳מצבם בין הגויים עדין ביותר, כיום שורר שקט אך איש אינו יודע מה ילד יום, הם תלויים בחסדם של פקידים צרפתים וחיים באי ודאות ובפחד. הערבים לומדים מקצועות יהודים, סנדלרות, רצענות, חיטות וצורפות, וכך גובר תהליך הוצאת הפרנסות מידיהם׳. חקלאי ראה בהעלאת יושבי הכפרים הצלה ובניין גם יחד.

גם יושבי הפריפריה של תוניסיה, ובייחוד יהודי ג׳רבה, זכו להערכה וליחס חיובי. יצחק רפאל הדגיש את זיקתם לציונות: ׳כ־15,000 איש בג׳רבה וכפרי הדרום (בין שני מיליון ערבים) […] אנשי תורה, עבודה ויודעי עברית. הם רוצים לעלות לא רק מתוך פחד אלא מתוך אהבת ארץ ישראל׳. זלמן שזר, ראש המחלקה לחינוך בגולה וממלא מקום יו״ר הנהלת הסוכנות (לימים הנשיא השלישי של מדינת ישראל), עמד על חיי הרוח היהודיים: ׳בג׳רבה היו 2 בתי דפוס […] [הוא פגש] בחור יהודי בן 25 מג׳רבה [״.] דיבר עברית נהדרת […] נדמה היה לי שלפנינו שוב פעם עולי תימן׳. אזור הדרום, שג׳רבה הייתה חלק ממנו, היה גם המקום הראשון בתוניסיה שמצבם הביטחוני של היהודים החל להתערער בו. ב־1952 החל מאבקה של תוניסיה לעצמאות לצבור תאוצה והמתח הגיע לשיאו בסוף אותה שנה, שכונתה ׳שנת הדמים׳. למאבק הפוליטי של הלאומנים הצטרפו כוחות גרילה, שהיו פעילים במיוחד באזור הדרום .

הערת המחבר: יצחק רפאל במוסד לתיאום, 27.11.1951, ג״מ/43/ג/3029/4. היחס האוהד מצד רפאל נבע גם מסיבות פוליטיות. תנועתו, הפועל המזרחי, פרסה את חסותה על היהודים בדרום תוניסיה והעלייה משם הייתה אמורה להניב לה רווח פוליטי(צור, קהילה קרועה, עם׳ 330).

הנהלת הסוכנות, 29.1.1952, אצ״מ, 8100/77. רפאל העיר לו ש׳חומר אנושי זה עולה על יהודי תימן׳. מדברים אלו מתברר שוב שהוותיקים (לפחות שזר ורפאל) מיקמו את קבוצות העולים בסולם היוקרה לא רק על פי קרבתם לתרבות אירופה. הם התחשבו גם בקרבתם ליהדות ולעברית ובמידת היותם יהודים אותנטים. להבדיל מיהודי ג׳רבה היו רוב יהודי צפון אפריקה יושבי מלאהח עירוניים ודימוים היה נמוך ביותר.ע"כ

עם התערערות השלטון הצרפתי באזורי הספר גברה הסכנה הביטחונית ונפגעו גם החיים הכלכליים של היהודים בדרום תוניסיה. כמה אלפי יהודים חיו באזורים נידחים, לעתים כמה עשרות בכפר אחד, מוקפים עשרות אלפי מוסלמים. באזורים אלו היה לעתים שוטר צרפתי אחד ממונה על ביטחון האזור כולו.

על אף ההעדפה של תושבי הכפרים והקהילות הקטנות בתוניסיה ובמרוקו קשה היה להעבירם דרך מסננת הסלקציה. הקהילות הכפריות היו בדרך כלל מלוכדות ביותר והייתה בהן התנגדות לפסילתם של החולים או הקשישים. בני הקהילות הללו התנו את עלייתם בהישארותם יחד. בחלק מהאזורים הכפריים גם היה שיעור גבוה במיוחד של חולים, כמו למשל בקהילות הקטנות בדרום תוניסיה. הרופאה שפעלה בתוניס בשירות מחלקת העלייה של הסוכנות ציינה בעקבות סקר שערכה שה׳חומר בדרום הוא ׳דל ומלא צרות. אם יש משפחה טובה אז תלויים בה זקנים, עיוורים או ילדים חולים או נשים הרות והדבר מעכב את העלייה׳.

להערכתו של חקלאי התאימו תושבי הכפרים היטב למושבי העובדים, אך בגלל הלכידות הכפרית, שמנעה העלאה סלקטיבית בכפרים במרוקו, הוא המליץ להעלות את כל הכפר בשלמותו חוץ מחולים במחלות מידבקות (הכוונה למחלות קשות, לא גרענת וגזזת) ולבצע את תהליך הריפוי מגרענת בארץ, אפילו במושב המיועד להם. הוא צפה שהפנייתם למסלול הרגיל של מחנה העלייה בקזבלנקה לצורכי ריפוי מגרענת ׳תסתום את המחנה ותגרום לדמורליזציה בקרבם׳, ואז יפחת רצונם לעלות. ישראל עמיר, ראש אגף כוח אדם במשרד הביטחון, שנשלח לצפון אפריקה למצוא שם מתגייסים חדשים נוכח מצוקת כוח האדם בצבא, המליץ על ׳סלקציה של כפר׳, בחירת הכפרים הטובים ביותר והעלאתם להתיישבות בישראל בשלמותם, כולל הזקנים והחולים אך בלי חולי רוח וחולי שחפת.

הערת המחבר: במהלך שנות שלטונם הקימו הצרפתים בדרום תוניסיה תחנות מנהליות שחלקן התפתחו לעיירות קטנות. עיירות אלו משכו אוכלוסייה יהודית שעסקה באספקת שירותים לסביבה. משנטשו הצרפתים את התחנות נפגעו ביטחונם של היהודים וגם פרנסתם (דשן, החברה היהודית, עמ׳ 176).

גם לג׳וינט, ארגון הרווחה היהודי־אמריקני, היה עניין לפנות כפרים בשלמותם בגלל החשש שבעת מתיחות ביטחונית תהיה פגיעה קטלנית בקהילות הקטנות. פיזורן של הקהילות חייב גם פיזור נרחב של שירותי הרווחה שסיפק הארגון, ופינוין היה אמור אפוא להביא לצמצום עלויות השירותים. הג׳וינט החל בפעילות במרוקו ובתוניסיה ב־1949 והתמקד בעיקר בתחום הבריאות והרפואה, אך כמו בתפוצות יהודיות אחרות גם בצפון אפריקה הוא סייע לעתים במימון הוצאות העלייה. עם זאת בראש מעייניו עמדו צורכי היהודים בתפוצות, וטובתה וצרכיה של מדינת ישראל היו עבורו משניים בחשיבותם. הפער בין סדר העדיפויות של הג׳וינט לזה של הסוכנות השפיע גם על הגישה לעליית אנשי הכפרים. מדינת ישראל שאפה להביא ארצה בעיקר את היהודים שיוכלו להשתלב בהתיישבות החקלאית, ואילו אנשי הג׳וינט שאפו לפנות את הקהילה בשלמותה.

מאחר שהסוכנות היהודית והג׳וינט ראו עין בעין את ׳חיסול׳ הקהילות קטנות הציע רפאל כבר בנובמבר 1951 שיתוף פעולה בעניין. על פי הצעתו מדינת ישראל תקלוט את היצרנים מבין אנשי כל קהילה. הפסולים, אלה שכונו ׳המקרים הקשים׳, יעברו לקהילות עירוניות גדולות ויתקיימו שם על קצבה שיעניק להם הג׳וינט. הסדר זה ימנע את השארתם בכפר שרוב יהודיו עזבוהו. בראשית מרס 1952 החליטה הנהלת הסוכנות שמחמת המצוקה שכפריי הדרום בתוניסיה ובמרוקו היו נתונים בה תותר עלייתם של 6,000 איש בלא סלקציה אם יושג הסכם עם הג׳וינט בדבר סידורם של החולים והנכים בקהילות עירוניות. הניסוח של החלטת הסוכנות נועד לגשר על ניגוד העניינים שבין צורכי המרכז לצורכי התפוצה, או כדבריו של יצחק רפאל הוא ׳ישפר היסוד של הגברת העלייה היוצרת […] ויחד עם זאת תוכל להימשך ללא הפרעה העלייה שהיא בבחינת הצלה׳.

הערת המחבר: הג'וינט, ארגון שהקימו יהודי ארצות הברית במהלך מלחמת העולם הראשונה, סייע ליהודים במצוקה ברחבי העולם. לאחר מלחמת העולם השנייה החל הג׳וינט להיות מעורב במימון העלייה לישראל, תחילה באירופה, ומאוחר יותר גם בארצות מוסלמיות כתימן ולוב (סטוק, מכשיר נבחר, עמ׳ 146,60; הכהן, עולים בסערה, עמי 35,21, 55). על הג׳וינט בצפון אפריקה ראו A Guide to Overseas Operation of the American Joint 21-22 .Distribution Committee, 1955, pp, ארכיון הג׳וינט; ריאיון עם הרברט קצקי (10.3.1976 ,(Katzki, מתבע״ם, תיק 128-52. על מעורבות הג׳וינט בעלייה ראו לסקר, היבטים פוליטיים, עמ' 347; הנ״ל, עליית יהודי מרוקו, עמ׳ 337-334; צור, קהילה קרועה, עמ' 376-374; ראו גם דברי רפאל, הנהלת הסוכנות, 5.11.1951, אצ״מ, S100/76.

אבי פיקאר-עולים במשורה-מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1956-1951-עמ' 127

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יולי 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר