עוזיאל חזן-סיפור וקמע-תופעות בעולם הרז והנסתר-2014-הבריאה וסוד הקמע
״אם זה רצונך… הנה שמעי״. התיישב אדם על סלע, פתח ואמר: ״זה קרה לפני שנולדת, בטרם נבראת מצלעי״. הוא נאנח והוסיף: ״כאשר נברא העולם שלטו הרוחות ממעל. אז טרם נצטוו לרדת לשאול תחתיות. הן חוללו סביבי ואני חסר תבונה עדיין. הן קמו והשיאו אותי בעל כורחי עם היפה בשדות, לילית שמה…״
״אהבת אותה?״ קינאה לו.
״האם ניתן לאהוב רוח?״
״לב אישה כרוח בלתי נשלט״ משלה לו.
״הרומזת את חזון לעתיד?״
״את תחושותי אני חושפת״ התוודתה.
״לא אהבתי אחרת מלבדך… ההיפך: שנאתי את לילית עד מחנק, שנאה עצומה ממוות, עזה מהחטא הראשון, אך הייתי חסר אונים.״ אמר נרגשות.
״והיכן היה אלוהים שבצלמו נבראת… אשר יעד אותך אלי…״ קנטרה.
״עסוק היה בכינון חוק־וסדר בעולמו אשר ברא.״ השיב.
״ורזיאל?״
״למלאך לא ניתנה עדיין הרשות להתערב ולמסור בידי את הספר־הקדוש.״ פירש לה.
״ומתי השתחררת מיפהפייה זו?״ דחקה בו.
״התעופפה מעצמה, יש לה כנפיים״ גיחך. חוה הזעיפה פניה.
״אז אהבת אותה בכל זאת אם היא נטשה אותך״ קבעה.
״שנאתי אותה, לא נהגתי בה כבוד ושויון, היא קמה ועזבה.
גם את היית נוהגת כך״, אמר.
חוה הביטה בו, מאמינה לדבריו. סערת רוחה רגעה. קרבה ואחזה בידו. היא נשקה לו וחשבה בלבה כי אין לה בחירה בעולם הזה, בו מצויים רק היא והוא: זה הגבר הראשון, היחידי. היא הייתה סקרנית לדעת מה עלה בגורלה של השדה היפה. ״בלכתה ממני״, השיב לה אדם, ״הקימה מדינה משלה, סמוך לים־המלח, היא ממלכת הסטרא־אחרא, זמר־שד קראה לה. שם התחברה עם השדים והרוחות הרעות, כמו אשמדאי האיום…״.
אדם הפסיק את סיפורו ועיין בספר, אחר המשיך: ״עתידה היא לילית לפתות גברים אין־ספור בכל הדורות שיבואו. היא תיכנס לנשמתם, תפתה אותם ותטה אותם מדרך הישר…״
״גברים פתיים״ העירה חוה.
״הכל באשמת האישה״ סנט בה.
״לי די בחטא־הקדמון אמרה.
״בך דבק עדיין רבב פז של גן־עדן… נראה מה יהא בגורל צאצאיך ממין נקבה״ קינטר אדם כמנבא שחורות. חוה התעלמה מן העתיד והתאמצה לפתור את חידת ההווה.
״מדוע חזרה השדה לכאן?״
״התגעגעה אלי״ הקניט אותה והוסיף: ״מתגלה היא אלי מדי פעם, אך אין לה עלי כל השפעה. מיד כאשר הסתלקה ממני נשלחו שלשה מלאכים להחזירה, הם מלאכי הסוד והקמעות לעתיד, ושמותיהם: סעד, סנסנויה וסמנגלוף. התנגדתי בתוקף להשבתה לארץ.
למזלי סירבה לחזור. גאוותנית היא ואינה רגילה בכך שדוחים אותה. על סרובה היא נענשה…״
אדם עשה אתנחתא, נטל את הספר, אמצו לחזהו והביט אל
האופק.שמעתי את קולך ופחדתי, כי עירום אני״ מלמל אדם.
״מי גילה לך שאתה עירום, האם אכלת מעץ הדעת, למרות שאסרתי זאת עליך?״ הוכיחו אלוהים. חוה לא נתנה לו מנוח: ״ומה היה עונשה?״ שאלה בתאוות נקם.
נאנח אדם והמשיך בסיפורו: ״כשהתחברה לרוחות ולשדים נולדו לה ילדי־רוחות רבים מאוד – אלה ילדי השטן העל־אנושיים. על כל יום של סרוב לשוב אלי הם הענישוה במות מאה מילדיה…״
״זרע הפורענות!״ התנחמה חוה.
״לא שדה כלילית תשב בחבוק ידיים, עתידה היא לפגוע ולנקום באמהות וביילודיהך בישר לה מרה, וצמרמורת עברה בגופה של חוה. הניחה ידה על בטנה וחשה את רחש העובר, ראשון ליילודים. אדם פתח שוב בספר רזיאל וביקש בו חיזוק לאשר חזה:
״מיד לאחר שנוצרת את, חוה, לא פסקה לילית מלעקוב אחרינו. עוד בהיותנו בגן־העדן היא ביקשה להרע. היטב חרה לה לראותנו מאושרים. אני חושד שהייתה לה יד בשיחודו של הנחש, בסיועו של סמאל הרשע, המשתייך כיום לממלכתה…״
״בודאי שמחה לאיד על גירושנו מגן־העדן אמרה חוה.
״כן, אנו לא נהיה עוד בני אלמוות, רעייתי, בעוד שלילית תמשיך לרחף ביקום עד־עולם…״ העיר בצער.
״ומה בכוחה להזיק עכשיו?״ שאלה חוה, מתעלמת שוב מן העבר ודבקה בהווה.
״לילית ניסתה לא אחת למשוך אותנו לעולם הרוחות, אך מאז נמסר הספר בידינו אין בכוחה לשלוט בנו…״ בישר לה.
״ומה עם הנקמה שהזכרת?״ שאלה.
״אינך שוכחת דבר, חוה״ הזכיר לה בצער, ״עתידה לילית לפקוד בדורות הבאים את בתי־היולדות ולהמתין במיטות הילדים, צאצאינו לעתיד, כדי להשמיד את האמהות ויילודיהן…״
קריאה קורעת לב נתמלטה מפיה של חוה: ״מה נורא הדבר!״ מלמלה.
״אל דאגה״ ניחם אותה ״ברוב המקרים לא תצלח דרכה. בני האנוש, יוצאי חלצינו, עתידים בכל זאת לפרות, להתרבות ולמלא את הארץ…״
״יהיה צורך להזהירם מפניה…״ הציעה חוה, חרדה לצאצאיה.
״היא ערמומית, אלף פנים לה. בוא תבוא מחופשת למכשפה או לאישה צעירה, לרוח מלטפת או לקול מפתה שאין לעמוד בפניו…״ אמר אדם.
״וכיצד בכל זאת יינצלו ילדינו מציפורניה?״ תהתה חוה בקוצר רוח, דואגת לבניה לעתיד לבוא.
״בעזרת אליהו הנביא״ גילה לה.
״ומיהו זה?״ שאלה.
״נביא, שליח־האל, טוב ומטיב לזרע האדם. הוא יקשור את ידיה של לילית ויגביל את מעשיה. אליהו יהא מגן האמהות והילדים, ונועד הוא לגרש את לילית מחדרי היולדות…״
״השבח לאל!״ פלטה חוה אנחת רווחה.
״יש תנאי אחד״ הוסיף אדם. ״ומהו?״ שאלה בחרדה.
״רגע אחד״ אמר ״זה כתוב בספר, כפי שכל הפתרונות כתובים בו!״ הוא דפדף בדפים המצהיבים ובהגיעו לסימן המבוקש הסביר: ״התנאי הוא… הנה… כן…: ׳אשא עיני אל ההרים מניין יבוא עזרי, עזרי מעם אדוני עושה שמים וארץ׳. את הפסוק הזה יש לכתוב על קלף, כקמע, ועליו יש להוסיף את שמות שלושת המלאכים שנשלחו בזמנו להחזירה אלי והם: סנוי, סנסנוי, וסמנגלוף…״ אדם סיים את סיפורו וחיבק את חוה אשתו. הלילה רד ובאופק עומעמו הדמדומים בזיו ראשוני, אותו הכיר אדם עוד מגן־העדן. הם קמו יחדיו ופסעו לעבר הבלתי־נודע. עם שחר כרעה חוה ללדת. ציריה ייסרו אותה והיא זעקה לחלל המרחביה, בקול עזוב וחסר אונים. נפש חיה לא נראתה בשמים מעל, ועל הארץ מתחת, רק אדם לבדו, ניצב שם, אוחז בספר־הקודש ונושא כפיו השמימה. פתח פיו וצעק: ״חיים, ח…י…י…ם״ והנה חיים! חוה כרעה ללדת תחת עץ ענף ותלד את בנה בכורה קין. ותוסיף כעבור ימים ללדת את אחיו הבל.
אדם וחוה נפטרו לבית עולמם. מותם היה המוות הראשון ביקום. במות אדם נעלם הספר וחלפו שלשה דורות, מאדם ועד חנוך, עד שנתגלה שוב. איש לא ידע היכן טמן אדם את הספר. לא חלף זמן רב ומת גם בנם השני של אדם וחוה. וכך היה הדבר: הבל היה רועה צאן וקין עובד אדמה. קין הביא מנחה לאלוהים מפרי האדמה, הבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלבהן. תפילתו של הבל נענתה ושל קין נדחתה. בהיותם בשדה קם קין על הבל אחיו והרגו.
״ארור אתה מן האדמה!״ קילל אלוהים את קין ומאז היה נע ונד בעולם.
וכך הוטלה עליו קללת־עולם, לפיה יקום אדם על אדם לקחת את נפשו. קין זה עתיד להיות הראשון שנשמתו תרד לגיהנום כדי לחונכו לרוע, לרשע וליסורים. הרצח היה הקללה השלישית שנצטרפה לגורלו של האדם לאחר אבדן האלמוות ואימתה של לילית. קין חטא, כי ספר רזיאל נעלם ממנו לפקוח את עיניו, לכבוש את יצרו הרע ולהפיח במוחו בינה.
חנוך היה בנו של קין, אך שונה מאביו. הוא נודע כצדיק וירא שמים ולכן האריך ימים וחי שלוש־מאות ששים־וחמש שנה. חנוך לא מת כדרך האדם. עליו נכתב: ״ויתהלך חנוך את האלוהים ואיננו, כי לקח אותו אלוהים״(בראשית ה׳ כ״ד). בחייו אהב אלוהים את חנוך, השפיע עליו מרוב חסדו וגילה לו את סודות היקום.
באחד הימים עמד חנוך ליד מעיין, שנבע מצלע הר והיה מפכה במים חיים וזכים. חנוך טבל בהם והתקדש, והנה נפלה עליו תרדמה עמוקה ויחלום. בחלומו נגלה לו רזיאל ושרביט זהב בידו. קרן אור נשלחה מכותרתו ונחה על מערה רחוקה בקצה ארץ.
״חנוך, קום ולך עם האור!״ שמע קול קורא. כאשר התעורר נעלם המלאך, אך קרן האור שלוחה הייתה מקצה שמים אל האופק. הלך חנוך עד הגיעו לעיר אשר בנה והקרויה על שמו. זו הייתה העיר הראשונה בעולם. בהגיע חנוך לשערי העיר, יצאו תושביה לקראתו והקבילו את פניו בכבוד־מלכים. הוא הודה להם וביקש שיניחוהו לנפשו, כי לא רצה שיתגלה סודו. התפלאו התושבים מדוע כועס עליהם איש־האלוהים, אך כיבדו את רצונו. את לילו הראשון בילה במערה מרוחקת. עם שחר נשא עיניו לשמיים. קרן האור זהרה עדין בקצה רקיע וראשה נעוץ במערה אחרת שבצלע הר. הלך וטפס שמה.
״היכנס חנוך״ שמע קול בוקע מהמערה. אור בוהק ביהלום האיר בה את האפלה. הייתה זו הילת זוהר שאפפה את הספר שהוטמן בה. ניגש ונטל אותו בידיים רועדות. יצא אל הפתח ונשא תפילה לבורא עולם. בן רגע נתקפלה קרן האור השמימית ונעלמה.
מאותו היום לא הניח חנוך את הספר מידיו והיה מתעמק בו ולומד את סודותיו. באמצעותו ידע את קורות העתיד ודברי ימי הדורות הבאים, את רזי אחרית־הימים וחישוב הקץ.
לפני מותו, כשהוא מופלג בשנים, הטמין חנוך את הספר באותה מערה עצמה, שם שכן עד שניתן לנח בן למך, אשר היה צדיק ותמים בדורותיו.
באחד הימים, בהיותו רועה צאן, נשלח לנח המלאך רפאל ואמר לו: ״אני נותן לך ספר זה כי מצאתיך צדיק וישר… ועתה אגלה לך את כל הרזין שבספר״. כך למד נח את החוכמה לבנות את התיבה בתקופת המבול, להישרד אחריו ולחדש את תחיית האדם, החי והצומח על פני כדור־הארץ.
במות נח עבר הספר לבנו, וזה מסרו הלאה עד אברהם אבינו, וממנו ליצחק וליעקב שמסרו ללוי, וממנו למשה, לאהרון ולפנחס, וכן לכל הדורות שאחריהם עד עולם. כל זאת כדי ללמוד רזי־היקום, לצפות אחרית אנוש ולכתוב לכל אדם גורלו ומזלו, כדי שינצל מכל צרה ומצוקה.
עוזיאל חזן-סיפור וקמע-תופעות בעולם הרז והנסתר-2014-הבריאה וסוד הקמע– עמוד 23
סיפור תרבות-יהודי תוניסיה וארצות מוסלמיות אחרות-ירון צור-בראשית התקופה הקולוניאלית-תשס"ג
- 3. פריחת הספרות הערבית־היהודית
סמוך לבוא הצרפתים החלה מגמה חדשה לחלוטין בנוף התרבותי של יהודי תוניסיה: הוצאה לאור של עיתונים, עלונים, חוברות וספרונים. פרסומים רבים אלה נועדו בחלקם לשעשע ולבדר את הקוראים ובחלקם להחכים ולחנך אותם.
המגמה החדשה התאפשרה, כמובן, בשל החידוש הטכנולוגי של הזמנים החדשים: הדפוס. בוא הצרפתים והתפשטות הכלכלה החדשה שימשו נקודת זינוק להתפשטות הדפוס בתוניסיה. הופעתה של תקשורת המונים בזירה המקומית הצמיחה דפוסים חדשים של מחשבה, לימוד, בילוי ובידור. בעבר היה השימוש בדפוס נדיר והוא יוחד לחיבורים שנחשבו ביותר בחברה המקומית: ספרי הדת. ספרות ושירה עממיות היו כמובן קיימות, אך הן לא הופצו באמצעות הדפוס. מי שרצה להנות משיר מפולפל או מסיפור עסיסי צריך היה ללכת לבית הקפה המקומי, לראות עין בעין את הזמרים או המספר ולהאזין להם. התפשטות הדפוס והתרופפות כוחן של האליטות הדתיות אפשרה להעביר לפסים של ייצור המוני גם סוגים אחרים של יצירות וחיבורים. בתוניס החלו נמכרים בזול עלונים וחוברות ובהם שירים וסיפורים על גיבורים מגיבורים שונים, על מאורעות יוצאי דופן, על בעיות במשפחה ובחברה, ועוד. כל אלה נכתבו כמובן בשפה שהייתה מובנת לציבור הרחב, ולפחות הגברים יכלו לקראה: ערבית־ יהודית באותיות עבריות.
יוזמי המגמה החדשה היו צעירים מוכשרים, יודעי לשון וספר, אינטלקטואלים שהיו בדרך כלל גם בעלי ביקורת ובשורה חברתית, שהוכשרו לתפקידם החדש עוד בתקופה שקדמה לבוא הצרפתים. רוחות המודרניזציה חדרו לארצו של הביי החל ברבע השני של המאה ה־19, ומשכילים מוסלמים ויהודים ניסו לתת בה את הטון בעשרים השנים שלפני 1881. עתה הם החלו להוציא לאור עיתונים שבהם הופיעו זה לצד זה ביקורת פוליטית ותרבותית וכתבות ספרותיות שנועדו לבדר ולשעשע את הקוראים. מאחר שניסו להתקיים מן השוק הספרותי החדש, היה עליהם לתמרן בין דרישות הבידור של הציבור הרחב לבשורות שביקשו להפיץ. המשכילים היהודים יצרו בעיקר בלשון הערבית־היהודית, אך הם ידעו גם לשונות אחרות, כגון עברית, צרפתית או איטלקית. אחדים מהם אף שלטו בערבית הקלסית. עד מהרה החלו לתרגם יצירות נבחרות מלשונות אלה לערבית־יהודית. כך, למשל, תורגם הספר "הרהו ממונטה כריסטו" מצרפתית, והספר ״אהבת ציון״ של אברהם מאפו מעברית.
בחירת היצירות לתרגום התבססה על שיקולים מסחריים, אך ביטאה, כמובן, גם את הנטייה התרבותית והאידאולוגית של המתרגם. בעקבות פריצת הגבולות של הכלכלה המסורתית בתוניסיה זרמו לשוק המקומי
לא רק מוצרים חומריים, אלא גם רעיונות ומושגים רוחניים. משכילי תוניס התוודעו לזרמים התרבותיים שרווחו באירופה וליצירות הספרות שביטאו אותם. השוק התרבותי היה אפוא מגוון, והמתרגמים יכלו לבחור מתוכו יצירות שהלמו את נטיות לבם והתאימו, על פי הבנתם, לדרישות הקהל.
מבדיקת התרגומים והחיבורים המקוריים שראו אור בתוניסיה בתקופה הנדונה עולה, שהמגמה שאפיינה אז את כי״ח לא הלמה את רוב יוצריה היהודים־הערבים של תוניס. הם הסתייגו מהתמערבות מהירה ומנטישת ערכי המסורת והתרבות המקומית. גוויטע לא היה בודד במאבקו התרבותי והפוליטי. בתוניס, ואף בקהילות אחרות, היו לא מעטים שפעלו בדומה לו. הבולט ביניהם היה שלום פלאח, שניהל מאבק נמרץ מול דוד קאזס, מנהל בית הספר הגדול של כי״ח בתוניסיה. הוא ביקש ״להחזיר למוטב״ את כי״ח ולרתום את הארגון לחיזוק התרבות היהודית המקורית. משנכשל בכך, כפי שנכשל גוויטע, הוא ניסה להקים רשת חינוך עברית־דתית שתתחרה ברשת החינוך הצרפתית של כי״ח. גם בזאת נכשל. עם זאת הוא המשיך להקדיש חלק גדול מחייו למאמץ לטפח את הוראת העברית בתוניסיה. לימים נעשה רבה הראשי של העיר סוסה.
דמות בולטת אחרת בחוג היוצרים היה אליעזר פרחי, שהיה כנראה מראשוני הציונים בתוניסיה, אם כי עיקר פרסומו לא בא לו מנטיותיו הפוליטיות אלא מכישרונו כמעבד וכמדפיס של שיר רחב עלילה שהשתרע על פני מאות עמודים וקודם לכן נודע רק מפיו של מספר ערבי בעיר. המשכילים שעיקר יצירתם הייתה בערבית־יהודית חיפשו את שביל הזהב בין דרישות המודרנה ובין ערכי הקהילה היהודית הישנים. המסרים הרוחניים והתרבותיים שביקשו להעביר ליהודי תוניסיה היו מעוגנים במסורת הדתית, בהשכלה היהודית המתונה, ולעתים גם בציונות.
אליעזר פרחי חיבר סיפור ארוך בשם ״ורד בר ואהובה מקל הבמבוק״ (חכאיית אלבנת פרייע אלנשרי מעא קצ׳יב אלח׳יזראן). הוא ראה בו את הטוב שבסיפוריו. זהו סיפור על אב מן הדור הישן, ששמו בספר "המצ׳וקמק״, המועיד את בתו לרב מגוחך בשם רבי זלפתה. ואולם היא מורדת בו, ובעזרת מקל הבמבוק (שמו של אהובה הצעיר) משיגה את שלה. הנה קטע מן הסיפור (את שמה של ורד־בר קיצצנו ל״ורד״, ועשינו עוד שינויים קלים בנוסח כדי להתאימו מעט ללשון של היום):
ביום שישי הזמין המצ׳וקמק (אביה של ורד) את רבי זלפתה, חתנו לעתיד, לאכול אצלו ארוחת צהריים בשבת. הוא יצא וקנה חצי קילו גרעיני חומוס וקצת כמון, שם אותם בסיר חרס, טבל אותם במים ושם בתנור. ״מה לעשות? אמר לעצמו: הרי צריך בכל זאת לעשות רושם טוב על חתני. זה בסך הכל הפסד של קצת כסף. אלוהים יחזיר לי״.
ביום שבת בתשע בבוקר בא רבי זלפתה, החתן לעתיד, לבוש חלוק ועליו יותר ממאה מטבעות, כמו בגד של רקדן כושי; בחוטמו מאה גרם טבק, שנזל על זקנו כמו קפה המזרזף מקומקום; וברגליו – מאה קילו בוץ. ורד הלכה לעמוד מתחת לתריס כדי להביט בו ולצחוק כאוות נפשה.
רבי זלפתה הלך עד חדרו של המצ׳וקמק, וזה קיבל אותו בשמחה, נישק אותו וחיבקו, הושיב אותו לצדו על הספה, ואחר כך התחילו השניים לקרוא ביחד. אבל תוך כדי קריאה היה רבי זלפתה מציץ מלמטה, בניסיון לראות את ארוסתו, ללא הצלחה. המצ׳וקמק הרגיש במאמצים האלה והתחיל לצעוק לעבר בתו: ״ורד, תביאי כוס מים!״ – ״לא, בחייך, אמר רבי זלפתה,
אל תעייף אותה, אני אקום בעצמי.״ – ״לא, לא, אמר המצ׳וקמק, שב, שב! היא תביא לנו״. ושוב קרא: ״ורד!", אין תשובה. ״ורד!״, צעק בקול רם: ״ ורד!״, אין תשובה. הוא פנה לאשתו ושאל אותה ״לאן היא הלכה החולירע הזאת?״ – ״היא שוכבת״, אמרה היא, ״על המיטה. אולי התעייפה ונרדמה פתאום״. המצ׳וקמק קם, וברגליים יחפות רץ אל המיטה: הוא מצא את בתו יושבת על כסא. הסתכל עליה בזעם ואמר לה: ״מה יש לך?
את חרשת היום?״ – ״אם הבאת אורחים״, אמרה היא, ״תביא להם מים בעצמך. אני לא המשרתת של האבא שלו״. ״שקט״, אמר הוא, ״שקט!
איזה אורחים? זה הארוס שלך״. היא ענתה: ״אני, כבר יש לי ארוס משלי שאוהב אותי ואני אוהבת אותו. ואת רבי זלפתה שלך אתה יכול לקחת בשביל עצמך…״.
לא קשה לראות לצד מי עומד אליעזר פרחי, המחבר. הוא שם לצחוק את המבוגרים ומזדהה עם הצעירים. עולם הערכים שלו חדש, עולם של של מרידה במסורת הקפואה ושל זכות האהבה החופשית:
המצ׳וקמק, שחמתו התלקחה בו באש פראית, לקח מקל והחל להרביץ בוורד (שאלוהים יעניש אותו!). האמא זעקה וחבטה על חזה: ״הבת שלי הולכת למות!״ והיא התנפלה על המצ׳וקמק בעלה, הדפה אותו ותלשה מידיו את המקל; ורד נמלטה והתחבאה. המצ׳וקמק יצא, התיישב ליד חתנו, והתחיל מהרהר, לחיו נשענת על ידו. ורבי זלפתה לא חדל להאנח ולומר: ״העולם נעשה הפוך!״. ״אל תיקח את זה ללב, ידידי״, אמר לו המצ׳וקמק, ״אתה הוא שתהיה בעלה, ותמשול בה כפי שיעלה הרצון מלפניך. זו ילדה צעירה, היא נפלה ברשתו של צעיר חילוני מהסוג הקיים בימינו, שבלבל עליה את דעתה, היא תצטרך לבוא באחד הימים לבקש ממך סליחה״. ״אני בנך והיא בתך, השיב רבי זלפתה: מה שתגיד – אני אעשה״.
פרחי שם ללעג את עולמם של הזקנים השמרנים, אבל בעולם הערכים הקולוניאלי נחשבה לנחותה גם בחירתו שלו, ליצור ולכתוב בשפה הערבית־היהודית. העתיד לא היה שייך, לפי תפיסה זו, לתרבויותיהם של המקומיים, ה״ילידים״, אלא לזה של המתיישבים האירופים. עצם הפריחה של הספרות הערבית־היהודית הציבה בעיה, מנקודת מבט זו. חוקר בן הזמן, אוזב ואסל, שהיה מתיישב צרפתי, עמד נדהם מולה, אך ניבא לה חיים קצרים. הוא היה משוכנע שלא ירחק היום והשפות המערביות, ובמיוחד הצרפתית, יתפסו את מקומה כשפת התקשורת והתרבות העיקרית של יהודי תוניסיה.
סיפור תרבות-יהודי תוניסיה וארצות מוסלמיות אחרות-ירון צור-בראשית התקופה הקולוניאלית-תשס"ג-עמוד 55