ארכיון יומי: 24 באוקטובר 2020


משה מונטיפיורי ויהודי מרוקו-אליעזר בשן-בן צבי תשס"ט

משה מונטיפיורי ויהודי מרוקו

תפילות בקהילות מחוץ לאנגליה

דבר נסיעתו של מונטיפיורי למרוקו הגיע גם לקהילות באירופה, במערב ובמזרח, מהם לממלכת הבסבורג; בבתי כנסת ובבתי ספר ממשלתיים, ומהם אלו שבקרקוב ובטריאסט, דרשו רבנים בשבחו, בירכוהו להצלחת שליחותו וחיברו תפילות למטרה הזאת.

אשר אמשעיעוויץ כותב שבכל מדינה ומדינה בכל קהילות ישורון, בכל מקומות מושבותיהם, אשר הגיע דבר נסיעת השר, בבתי כנסיות ובבתי תפילות, שפכו שיחם לפני ה׳, ונשאו רינה ותפילה בעד שלום השר, ושיצליח בדרכו אשר הוא הולך עליה, ושיגיעהו למחוז חפצו בחיים ובשלום, ושיחזירהו בשלום. בהמשך אמשעיעוויץ כותב שגם בוורשה, בבית הכנסת של צבי זאב בלומברג, חתנו של אב בית הדין, אמרו את התפילה שחיבר הרב בנימין דוד רבינוביץ.

 

תפילה לתלמידים בעברית שתורגמה לגרמנית

 

 דוגמה לתפילה שחוברה בבית ספר בק״ק גרום מזריץ' מחברה הוא מויטנער, שהיה מורה. להלן נוסחה:

אשר יתפללו המורים עם הילדים בבתי הספר דבני ישראל בעד שלום השר היקר, משה מאנטעפיארע נ״י, אשר הלך לעת זקנתו אל ארץ מאראקא לבקש מאת מושל הארץ כי יושיע את אחינו בני ישראל מיד אויביהם הלוחצים אותם מבלי חמס בכפם.

"ה׳ אליקים, אל רחום וחנון, הנה אנחנו עומדים לפניך להתפלל ולהתחנן בלב ישר ותמים בעד שלום אדוננו השר היקר מלוה מאנטעפיארע, הצדיק והישר באדם, אשר שם נפשו בכפו ללכת לעת זקנתו אל ארץ מרחקים, אל ארץ מאראקא, לבקש ולהתחנן מאת המלך בעד נפש אחינו בני ישראל האמללים, להושיעם מיד לוחציהם ודוחקיהם ולהצילם מכל צרותיהם.

ועתה ה׳ אלקים, אלהי הרוחות לכל בשר, אשר בחרת בעבדך במשה להיות ציר נאמן לשולחיו, שמע נא את קול שועת צעירי ילדי בני ישראל המתפללים אליך להצליח את דרכו אשר הוא הולך עליה, ולתקנהו לחן ולחסד ולרחמים בעיני המלך ובעיני כל השרים אשר אתו.

אב הרחמים שוכן מרומים, שלח מלאכיך הקדושים לשמרהו מכל פגע ומקלה, וכל רעה לא תאנה אליו, וחדש כנשר נעוריו לחזקהו ולאמצהו לעשות תושיה לאחינו בני ישראל כאשר עשה מעודו עד היום הזה. וזה היה שכרו בעד פעלותיו הרבות והיקרות, כי יגיע אל מחוז חפצו בלי פגע ויבוא אל ביתו בשלום.

היציאה מאנגליה למרוקו

ההכנות למסע בוצעו במהירות, וב־15 בנובמבר המשלחת כבר הייתה מוכנה לצאת. מן התעודה הבאה אנו לומדים שמונטיפיורי קיבל מכתבי המלצה. ב־18 בנובמבר 1863 כתב י״מ מונטיפיורי בשם ועד שלוחי הקהילות לשר החוץ ראסל. במכתבו אישר שקיבל את מכתבו של השר מ־14 בנובמבר. במכתב הודיע לו השר שנתן לסר משה מונטיפיורי מכתבים שמיועדים לשגרירי בריטניה במדריד ובמקומות אחרים במענה לבקשתו מ־4 בנובמבר. בהזדמנות זו מונטיפיורי הביע תודתו לשר על הסיוע הפילנטרופי, שניתן מדי פעם בפעם כדי להקל על חייהם של יהודי מרוקו מן הסכנות שהם נתונים בהם (תעודה מס׳ 47). אחרי שקיבל מונטיפיורי מכתבי המלצה משר החוץ לקונסולים של ממשלת הוד מלכותה בטנג׳יר, יצאה המשלחת לדרך ב־16 בנובמבר.1863

 

מסלול נסיעתו של מונטיפיורי

כמו שדווח ממקורות שונים, בהם מכתבו של מונטיפיורי מ־18 בדצמבר 1863 לי״מ מונטיפיורי, הגיעה המשלחת לעיר דובר ביום שני ב־10 וחצי בלילה. מקבלי פניו כבר חיכו לו עם כרכרה. מונטיפיורי בא לבית הכנסת ותרם לו ספר תורה שהביא עמו מרמסגייט. בבית הכנסת חיכו לו הנשיא, הפרנסים והרב המקומי, ששמו ניומאן, ושם פגש כמה ממקורביו ושותפיו למשלחת, ובהם הודג׳קין. מונטיפיורי הכניס את ספר התורה לארון הקודש ובד בבד שר פרקי תהלים. את דובר עזבה המשלחת למחרת, ב־17 בנובמבר, ועברה באנייה את תעלת למנש לקאלה (Calais) שבצרפת, ורבים התאספו כדי לברכה. משם נסעו לפריס. למחרת יצאו לבורדו (Bordeaux). בבוקר המשיכו ברכבת לבאיון(Bayonne), ובה בילה את השבת. למחרת המשיכה המשלחת בנסיעה למדריד, עד שהגיעו אליה ב־24 בנובמבר.

ב־26 בנובמבר ביקר מונטיפיורי אצל שגריר בריטניה קראמפטון(J. F. Crampton) ומסר לו מכתבי המלצה שהביא עמו מממשלת בריטניה. השגריר הפגישו עם אישים ספרדים: עם ראש ממשלת ספרד, המרקיז ממיראפלורס (Miraflores), עם הדוכס מתיטואן ועם הגנרל פרים (Prim). שגריר בריטניה ומ׳ וייסויילר, קרובו וידידו של מונטיפיורי, שגר במדריד, ומעמדו בתור בנקאי וקונסול של מדינות מספר העניק לו מעמד חשוב אצל המלכות, הציגו לפני שגרירים ואישים אחרים. ראש ממשלת ספרד הבטיח לו שהנעשה לאומללים בסאפי לא נעשה מפני שהם יהודים. מונטיפיורי נפגש עם רוב השגרירים של מדינות אירופה ועם השרים החשובים של ממשלת ספרד. הוא ביקש שתי בקשות: הראשונה, מכתב המלצה לשגריר ספרד בטנג׳יר, דון פרנצ׳סקו מרי קולון; והשנייה, שיציגו אותו לפני המלכה.

 

מעורבות שגריר בריטניה במדריד

ב־27 בנובמבר 1863 כתב משרד החוץ של בריטניה לשגרירו במדריד, מר קראמפטון. המכתב נגע למכתבו הקודם של מונטיפיורי מ־20 בחודש, וצורפו אליו העתקי התכתבויות מדרומונד האי בקשר למצבם של יהודי מרוקו. במכתב נתבקש מונטיפיורי לשוחח שיחה בלתי פורמלית עם ראש ממשלת ספרד בדבר המעשים האכזריים כלפי יהודים במרוקו שיזם קונסול ספרד במרוקו(תעודה מס׳ 48).

 

הפגישה של מונטיפיורי עם מלכת ספרד איזאבל:

שינוי בעמדת ספרד והבטחה לשחרור האסורים בסאפי

ב־30 בנובמבר התייצב מונטיפיורי לפני המלכה ולפני בעלה, והציגו שגריר בריטניה בספרד. המלכה ובעלה אמרו לו שהם מכבדים כל דת וכל אמונה. עוד הובטח לו שלא יאונה כל רע ליהודים שנאסרו בסאפי, והם ישוחררו. סופרי המלכה כתבו לכל נציגי ספרד במרוקו שהממשלה רואה בצער את כל מה שנכתב בעיתוני אירופה על המאורע בסאפי, כאילו נתנה ידה למאורע המצער הזה וכאילו היא רודפת את היהודים. עלינו להראות שאין הדבר נכון, והנציגים מצווים לעמוד לימין היהודים ולמנוע משוטרי הממשל המרוקאי ומשופטיה לענות את היהודים. כן עליהם למנוע כל מעשה של אכזריות.

במדריד כתב מונטיפיורי לוועד שלוחי הקהילות, ודיווח על מהלך נסיעתו ועל מפגשיו במדריד. בעת ששהה במדריד נודע לו שמר וייסויילר מיודד עם אביו של שגריר ספרד בטנג׳יר, אנטוניו מרי(Antonio Merry). ב־1 בדצמבר נסע מונטיפיורי לסביליה כדי לפגוש את מרי. הוא קיבל ממנו מכתב ידידות לבנו. הוא אף מסר לו מכתב שמציג את עצמו. בינתיים נסעו לפניו הרופא הודג׳קין וגדליה לקורדובה כדי להכין לו מקום לינה. בקורדובה בילה מונטיפיורי את השבת. ב־8 בדצמבר עזב את סביליה ברכבת לקאדיס. בקאדיס נפל מונטיפיורי למשכב מעייפות ומחולשה. הוא ביקש להפליג לגיברלטר, אבל לא מצא אנייה, ולכן דחה את ביקורו בגיברלטר. לפי מכתב למערכת ה׳JC מ־22 בדצמבר, שפורסם ב־25 בדצמבר 1863, יהודי גיברלטר התאכזבו שמונטיפיורי אינו מגיע אליהם טרם הפלגתו לטנג׳יר. הקהילה הכינה בשבילו קבלת פנים, ומשלחת של הקהילה הלכה לנמל כדי לקבלו. הוכנו מרכבות כדי להסיעו לבית שהיה אמור ללון בו. בקאדיס עגנה אנייה צרפתית ששמה גורגון (Gorgone) בדרכה לטנג׳יר. מונטיפיורי ביקש מקפטן האונייה להפליג בה לטנג׳יר, ובקשתו התקבלה. לכן הפליג בה עם מלוויו ביום שישי ה־ 11 בדצמבר 1863, והגיע בו ביום לטנג׳יר.

 

מונטיפיורי בטנג׳יר

כשהגיע מונטיפיורי לטנג׳יר בערב שבת ה־ 11 בדצמבר 1863, קיבלו אותו בהתלהבות גברים ונשים ממעמדות שונים. חיים גדליה סיפר על קולות הנשים שהשמיעו משמחה בקבלת הפנים. אלה הם האישים שבאו לקבלו: מנהיגי הקהילה, ובראשם משה פארינטה; ממלא מקומו, משה נהון, שהיה סגן קונסול של בריטניה בעיר ונציגי הקהילות בגיברלטר, בתיטואן, באלקסר, בלאראש, בארזילה, במכנאס, במוגדור, באזמור ובפאס.

 

תרומתו של מונטיפיורי למען יהודי טנג׳יר

מונטיפיורי בחן את מצב היהודים בטנג׳יר, העניק עצות למנהיגים ותרם לנזקקים. לפי הדו״ח של דונלד מקנזי מ־23 בדצמבר 1886, מונטיפיורי תרם גם 300 לי״ש להקמת בית ספר לבנות עניות על שם אשתו יהודית, בתנאי שתפקח מועצה של נשים על החינוך שלהן, והן יוכלו להיעזר בגברים (תעודה מס׳ 120). התמורה הזאת ניתנה, הואיל ומונטיפיורי הכיר את הדו״ח של פיצ׳יוטו, לפיו המפתח לפתרון מצוקתם של היהודים הוא החינוך. מונטיפיורי עוד התבקש לפנות לממשל כדי לקבל שטח לבניית בית חולים. הוא עשה זאת כשמסר את בקשתו לסלטאן. ואף תרם למימון ההקמה של בית חולים בעיר. קהילת טנג׳יר שלחה מכתב תודה למונטיפיורי, ובו מנו את מעשיו הטובים.

 

פרטים על שהותו של מונטיפיורי בטנג׳יר

למחרת, בשבת ה־12 בדצמבר, נערכה תפילה חגיגית בבית הכנסת החדש של יוסף שריקי, מעשירי הקהילה שמוצאו ממוגדור, שנחנך בשנת 1860. לכבוד האורחים תרם שריקי סכום למען העניים. ביום ראשון, ה־13 בדצמבר, נפגש מונטיפיורי עם דרומונד האי ועם הקונסול הכללי ריר ושוחח אתם על שליחותו. בלוויית מר סמואל מסר מונטיפיורי לידי שגריר ספרד מרי את המכתב שנתן לו אביו של השגריר, מכתב שבו הציגו המרקיז ממיראפלורס, ועוד מכתבים שקיבל במדריד. ואכן, בזכות הפגישה הזאת שוחררו שני היהודים מסאפי, יעקב בן הרוש, בן 22 יליד מראכש, ושלום אלקיים, בן 20 יליד רבאט, שהיו אסורים בטנג׳יר. שניהם ביקרו את מונטיפיורי לאות תודה. הובטח לו עוד בפגישה ששגריר בריטניה יפנה לסלטאן בשם ממשלתו בבקשה לשחרר את היהודים סעידה ומכלוף, שנשארו במאסר בסאפי. כן הציגו שגריר בריטניה לפני שגרירי צרפת, ספרד, ארה״ב, איטליה ופורטוגל. לאחדים מהם הגיש מכתבים, כמו שכתב לנשיא של ועד שלוחי הקהילות בלונדון. מכתבה של ממשלת איטליה לנציגה בטנג׳יר הוקרא לפני מנהיגי היהודים בטנג׳יר.

ב־14 בדצמבר קיבל מונטיפיורי מכתב משגריר ספרד, ובו כתב עד כמה שמח לפגוש אותו, וצירף העתק של מכתב שכתב לממשלת מרוקו בדבר שחרור האסירים. בשל כך ביקש מונטיפיורי מדרומונד האי להפגישו עם הוזיר לענייני חוץ, מחמד ברגאש. בפגישה עם ברגאש מסר לו מונטיפיורי את המכתב של שגריר ספרד. ברגאש הבטיח לו שימלא את בקשתו וישלח את המכתב לסלטאן. אף שגריר בריטניה כתב בקשה לסלטאן בשם ממשלת בריטניה שישלח פקודה לסאפי לשחרר את האסירים. ואכן, בזכות פגישתו של מונטיפיורי עם שגריר ספרד, כמו שצוין במכתב הקודם, שופרו היחסים בין שגריר ספרד ובין דרומונד האי, כמו שכתב שגריר בריטניה לשר החוץ שלו ב־15 בדצמבר 1863 (תעודה מס׳ 50).

ב־15 בדצמבר שלח מונטיפיורי מברק לוועד שלוחי הקהילות בלונדון על מטרת נסיעתו; במברק הוא כותב שהוא מתכוון להודות לסלטאן על שנענה לבקשתן של ממשלת בריטניה ושל ממשלת ספרד לשחרר את האסירים, לבקשו לשפר את מצבם של היהודים ולבטל את החוקים המעיקים על היושבים באזורים הפנימיים של מרוקו. בסוף המכתב הוא מודה לאישים הללו על עזרתם: ראש ועד שלוחי הקהילות, יוסף מאיר מונטיפיורי סבאג (1903-1822), הברון ליונל נתן רוטשילד (1879-1806) ולאחיו באנגליה ובארה״ב. וב־18 בדצמבר 1863 מסר י״מ מונטיפיורי את הדברים הללו בשם ועד שלוחי הקהילות לשר החוץ, לורד ראסל, בצירוף הבעת תודה על עזרתו בשליחותו של משה מונטיפיורי(תעודה מס׳ 53).

משה מונטיפיורי ויהודי מרוקו-אליעזר בשן-בן צבי תשס"ט-עמ'70

UN REGNE DE TERREUR –  3/3־ MOULAY YAZID

meknes

Rabbi Obed Ben Attar poursuit le récit des tourments infligés par le tyran à la communauté de Fès :

" Les Gentils ne nous parlaient plus que l'insulte grossière aux lèvres et nous accablaient d'accusations. Le sultan décida de ne plus voir aucun Juif ni de leur parler. Tous les Fîébreux étaient devenus un objet d'opprobre et d'igno­minie.. . Moulay Yazid décréta qu'aucun Juif ni Juive n'aurait plus le droit de se vêtir de vert. Le gouverneur de la ville vint proclamer ce décret à la casbah. Le même décret fut étendu aux autres villes du Maroc. Cela causa une grosse perte aux Juifs, car ils furent obligés de plonger dans les cuves de teinturiers leurs vêtements d'écarlate pour leur donner une autre teinte et tout s'y abî­ma. Au bout d'un an, il ne leur resta plus une jupe, car tout s'était abîmé et ils furent obligés d'acheter des étoffes d'autres couleurs. L'ennemi triomphait; ses serviteurs nous couvraient de crachats et de malédictions…"

Cette situation de détresse absolue avait également porté atteinte à la cohé­sion intérieure de la communauté. Pour éviter que les spéculateurs ne pro­fitent de la situation; une taqana fut adoptée en 1791 renouvelant l'interdic­tion de surenchère dans le fermage des impôts dus par la communauté. Elle fut signée par les trois membres du tribunal Yékoutiel et Raphaël Berdugo et Baroukh Tolédano; auxquels se joignirent les notables David Dahan, Yossef Malka, Azouz Danino, Yossef Ohana; Yéhouda Déry, David Déry, Abraham Bitton, Yéhouda Bahloul, Haïm Tapiéro, Shémouel Amar, Messod Arama, Lévy Eskoury, Itshak Arama, Itshak Tapiéro, Shalom Ben 'Olo, Fïaïm Botbol, David Abbou, Daniel Abbou, Moshé Azerad, Mordekhay Elkhfari :(20)

Ces épreuves sans précédent, loin de s'affaiblir avec le temps, risquaient de prendre une tournure encore plus tragique; car avant d'aller combattre à Marrakech son propre frère Moulay Hicham qui s'était soulevé contre lui en février 1792, le sultan avait dévoilé son dessein : " En partant pour Mar­rakech, il avait dit à ses officiers; " Vous savez qu'au mois de Adar qui vient les Juifs vont célébrer leur fête de Pourim à cause de Hamane qui avait voulu les exterminer et qui fut tué lui -même." Il avait juré qu'à son retour de Mar­rakech, il ferait aux Juifs de son pays ce que Hamane avait projeté de faire à ceux de Perse…"

La manière dont il se conduisit à Marrakech reconquise par surprise; avec la population aussi bien juive que musulmane, ne laissait aucun doute sur la détermination de ses desseins sanguinaires. La ville fut livrée au pillage pendant trois jours. Il massacra tous les partisans du prétendant en fuite. Sans prendre de répit, il avait envoyé de nouvelles consignes d'exactions contre les notables de Fès, Meknès et même Mogador, jusque là épargnée. Mais se com­parant à Hamane, il s'attira le même sort : Alors qu'il conduisait ses troupes à la victoire contre son frère, un tireur isolé le blessa d'un coup de fusil au bas -ventre. La blessure parut légère au début. Vite pansée, il avait repris le combat, mais le lendemain il succomba dans d'atroces souffrances. Dès l'an­nonce de la mort du tyran, des contre -ordres furent envoyés pour annuler les derniers décrets. Dans tout le pays ce fut un cri de soulagement car ses exactions avaient été loin de se limiter à la population juive. Ses habitudes de banditisme, ses fantasmes sanguinaires, sa cruauté sans bornes l'avaient rendu odieux à l'ensemble du pays.

Pour la communauté juive de tout le Maroc et plus particulièrement celle de la capitale déchue, c'était la fin du cauchemar. Mais ce court ce règne avait suffi à la ruiner totalement et elle mettra des décades à s'en remettre – si jamais.

Le traumatisme que ces événements devaient imprimer dans la mémoire col­lective de la communauté de Meknès, a été immortalisé dans les vers dé­crivant le sac du mellah par le plus grand poète de l'époque, rabbi David Hassine, qui mourut quelques mois après la fin du cauchemar de ce règne dévastateur.

Qui jamais entendit !parler d'un pareil forfait ?

Qui a vu semblable ignominie ?

Les brigands furent autorisés par les autorités A agir à leur guise. Ils se livrèrent à tous les excès.

Ils se livrèrent au pillage jour et nuit,

Dévorèrent Israël à pleine bouche Dans les rues, fuyaient toutes dévêtues,

Des femmes chéries terrorisées par l'ennemi en furie.

Les mères furent écrasées avec leurs enfants Ils nous battaient à mort,

Avec mépris; de façon délibérée

Les chefs de la communauté chargés de chaînes

Livrés au mépris et à l'humiliation.

Face la paupérisation générale, fut de nouveau renouvelée en 1792 par une taqana l'absolue interdiction de construction de nouvelles synagogues.

Les retombées du sac du mellah devaient occuper pendant les années sui­vantes le tribunal rabbinique autour des questions de responsabilité. C'est ainsi par exemple que le jour de l'annonce de la mort du sultan Sidi Mo­hammed Ben Abdallah, un dénommé Abraham Cohen, avait dans le cadre de leurs relations d'affaires, confié à rabbi Pétahya Berdugo un collier en argent de grande valeur. Ce dernier avait, suite à la crainte d'une attaque du mellah, pris toutes les précautions et enterré le bijou en même temps que le siens propres. Mais cela ne devait pas éviter leur découverte par les pillards. Arguant qu'en prenant possession du bijou rabbi Pétahya en était devenu responsable, Abraham Cohen en demandait l'indemnisation comme le pré­voit la Halakha. Mais avant de se prononcer sur le fond, à savoir l'éventuel remboursement du dépôt, le président du tribunal, rabbi Yékoutiel Berdu­go (1736 -1802) avait tenu à souligner le caractère tout à fait exceptionnel des événements, constituant à ses yeux un cas de force majeure absolue :

 Dès l'annonce de la mort du souverain, les Juifs ont enterré leurs biens les plus précieux, précaution jugée normalement suffisante, sachant que le péril vient des pillards extérieurs à la ville qui habituellement ne s’emparent que de ce qui est à portée de main, sans avoir le temps pour creuser dans la crainte d'être rattrapés par les soldats. De plus, les Juifs avaient loué les services services de la tribu des Oudaya qui leur avait garanti une protection sans failles du mellah. Nul ne pouvait prévoir que ce serait nos propres gardiens qui nous trahiraient comme ce fut le cas présent. Plus inattendu encore, ils l'ont fait non de leur initiative, mais sur ordre express du sultan lui -même. Qui aurait pu imaginer que ce serait le souverain, responsable du bien -être de ses sujets, qui ordonnerait de les dépouiller ? Et que le pillage se poursui­vrait vingt jours et vingt nuits ? …"

De son côte, la grande autorité morale de la prochaine génération, son jeune frère rabbi Raphaël Berdugo élevait le débat pour en tirer dans la préface à son livre Mé Ménouhot la leçon sur la signification de l'exil, galout pour le peuple juif en général et la communauté juive marocaine en particulier :

" Les paroles des Prophètes sont notre consolation, car sans elles nous aurions succombé et c'est bien ce qu'a exprimé le roi David dans ses Psaumes "Si ta Loi n'avait pas fait mes délices, j'aurais succombé dans ma misère" (119;92). L'abaissement qui est notre lot dans notre pays, aucune autre nation n'aurait été capable de le supporter. De l'est à l'ouest, Israël est partout entre les mains des nations et chacune nous inflige sa suprématie. Chacun de ses membres peut cracher impunément sur le plus grand des nôtres sans que nul ne songe à protester. Tous les jours, ils se moquent de nous et nous demandent où est donc le messie dont vous attendez la venue ? Un été a succédé à l'autre, des siècles ont passé et vous persistez dans votre misère et votre abaissement au point que l'on peut dire qu'il n'y a rien de plus vil au monde que les Juifs.

On sait qu'il y a une grande différence entre la chute des Juifs entre les mains des nations et la chute des nations entre les mains d'Israël, de même qu'on ne peut comparer la chute d'un philosophe entre les mains d'un rustre, et la chute d'un paysan entre les mains d'un philosophe. Il est alors plus aisé de comprendre l'avertissement divin : "Ce jour -là ma colère s'enflammera contre eux, je les abandonnerai, je leur déroberai ma face; et ils deviendront la pâture de chacun et nombre de maux viendront les assaillir"

(Deutéronome 119,17)

Mais malgré toute leur rigueur, ces épreuves politiques ne devaient pas sur le plan culturel, tarir la sève créative.

. UN REGNE DE TERREUR –  3/3־ MOULAY YAZID

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- חכמים נודדים

יהדות-מרוקו-עברה-ותרבותה

חכמים נודדים

שמם של חכמי פאם יצא למרחקים, והם היו מבוקשים על ידי קהילות אחרות. קהילת תיטואן פנתה בסוף המאה ה־16 לחכמי פאס לשלוח להם חכם להנהיגם, ור­' חיים ביבאס מפאס עבר לתיטואן. ר׳ יעקב בן מלכא עבר לתיטואן ונפטר בה בשנת תקל״א(1771), וכך עשה ר׳ אפרים בן אברהם מונסונייגו, בן המאה ה־18.

החל במחצית המאה ה־18 עברה ההגמוניה חלקית מחכמי פאם לחכמי מכנאס, ובסוף המאה ה־19 וה־20 זכו ליוקרה רבה חכמי תפילאלת ממשפחת אביחצירא, וחכמי מוגדור ממשפחת פינטו ואחרים. לחכמים אלה הופנו שאלות מקהילות אחרות.

היו חכמים שעברו גם ממקום למקום, וכך היו מצויים אותם שמות משפחה במקומות שונים.

בראשית המאה ה־18 עבר ר׳ שלמה אדהאן מתפילאלת לתיטואן. ר׳ יהודה קוריאט השני, יליד תיטואן, עבר למוגדור בשנת תקמ״ז(1787). ר׳ אברהם בן משה טולידאנו, יליד מכנאס, כיהן בתור הרב הראשי בטנגייר החל ב־1792 עד פטירתו ב־ 1833. במאה ה־19 פעל ר׳ שאול נחמיאש בווארזאזאת, ובסוף ימיו פעל במראכש. רי ברוך בן שלמה אסבאג, יליד מראכש, כיהן בתור דיין בסאפי. ר׳ אליהו אלמאליח ממוגדור עבר לטנגייר והיה חבר בבית הדין, לימד בישיבה ונפטר ב־1906. ר׳ שלמה בן יוסף הכהן צבאן כיהן בדבדו, במאזאגאן, באזמור ובאוג־דה, ונפטר ב־1949. ר דוד צבאח(1869־1956), יליד רבאט, כיהן במאזאגאן.

על נדודי חכמים לארצות אחרות מצוי מידע מפורט החל מהמאה ה־16 ואילך. ר' שמעון לביא מפאס עבר ב־1549 לטריפולי. שמואל מרוקונום, שלפי שמו היגר ממרוקו, היה החכם הראשון שכיהן בטרנסילוואניה.

ר׳ משה אלפלס, בן המאה ה־16, שפעל בשלוניקי ובוונציה, חיבר ספר בשם ׳ויקהל משה׳, ונציה שנ״ז, הכולל 25 דרושים, בהם מנה את המקומות שבהם ביקר ודרש: 'דרוש שלישי לימדתי לתלמידי יעקב בן יקיר… ודרש אותו בטיטואן יום ראשון של פסח, דרוש רביעי למדתי לתלמידי רבי אברהם קרודו ודרש אותו בטיטואן שביעי של דפסח׳, 'דרוש חמישי דרוש דרשתי בטיטואן כשסיימתי ספר הואיל משה'. דרושים יא, טו, בא ׳דרשתי… במרואיקש; דרוש יז ׳שדרשתי לחופת בת אחי במרואיקוש׳, ניתן להסיק שהיה לו תלמיד שבא מתיטואן לוונציה או לשלוניקי, והוא ביקר בתיטואן ובמראכש, שבה התגוררה בת אחיו. ואולי הוא עצמו היגר משם.

לא רק חכמים היגרו ממרוקו למזרח התיכון, אלא גם סוחרים, ומהם שנשארו ויסדו קהל משלהם. בזמן שלטונו של סולימאן המפואר(1520־1566) היה בשלוניקי קהל מוגרבים בן 25 משפחות מתוך 21 קהלים. ייתכן שהמוגרבים כללו גם מהגרים מאלגייר ותוניס. לחכמים שבאו ממרוקו למזרח היה קהל כזה עשוי לשמש בסים חברתי וכלכלי.

מצבתו של משה סג'למאסי משנת ת״ח (1648) מצויה בעיר מיסטרה במוריאה. שמו מעיד על העיר ממנה היגר לכאן.

ר׳ יצחק עוזיאל מפאם היגר לוונציה, ובליוורנו הוא חתום על פסק דין בשנת שע״ה(1615), ולאחר מכן עבר לאמשטרדם.

חכמי מרוקו החל במאה ה־17 ואילך היו באים לקהילות באיטליה כדי לממן ולהדפיס את חיבוריהם, ומהם שנשארו שם, ואחרים חזרו למרוקו או המשיכו לארץ־ישראל.

ר׳ יעקב חאגיז, שנולד בפאס ב־1620, הדפיס שבעה ספרים בוונציה, בליוורנו ובווירונה החל בשנת ת״ז (1647) ואילך, וב־1658 עלה לירושלים. ר׳ יעקב ששפורטש, יליד אוראן ב־1610, כיהן בתלמסאן ובסלא, עבר לאמשטרדם, ללונדון ולהמבורג שבה נפטר ב־1698. ר׳ יצחק ארובס מתיטואן בן המאה ה־17, עבר לוונציה, שבה הדפים את ספרו 'אמת ואמונה׳, תכ״ז.

במאות ה־18 ־19: ר׳ חיים אבן עטר, יליד סלא 1696, עבר לפאס ב־1733. כחמש שנים לאחר מכן ברח לתיטואן בגלל הרעב, ושם החליט לעלות. הוא נסע לאלגייר, משם לליוורנו ב־1741, חזר לאלגייר ולאחר מכן עלה לארץ.

ר׳ מרדכי אצבאן, בשליש הראשון של המאה ה־18, כיהן בליוורנו, משם הפליג לקושטא, שבה הדפים את ספרו ׳זובח תודה׳, תצ״ג(1733), המשיך לחלב ועלה לארץ ב־1736. ר׳ אברהם אלנקאר, מחכמי פאס, היגר לליוורנו ב־1738, בעקבות רעב שהיה בעירו. ר׳ שלום בוזאגלו ממראכש יליד 1700, הפליג ללונדון ב־1745 ונפטר בה ב־1777. ר׳ יעקב בן נאיים מפאס פעל באלג'יר ונפטר בה ב־1804.

חכם שרוב ימיו עברו בנדודים היה ר׳ משה בן יצחק אדרעי, יליד אגאדיר (1774), שעבר למוגדור, לרבאט, למכנאס ולתלמסאן, וחזר לרבאט ולמוגדור. הוא הפליג ללונדון ב־1790, ומשם לאמשטרדם, שבה שהה כ־25 שנים. הוא חזר ללונדון, עלה לארץ־ישראל הדפיס ספר בירושלים בתשרי תר״ב(1841), ולא ידוע מתי נפטר.

ר׳ חביב טולידאנו, יליד מכנאס 1800, עבר לגיברלטר ב־1825 כדי להתרים למען יהודי מרוקו שסבלו מרעב. ב־1838 עבר לליוורנו, ובה הדפיס את ספרו 'פה ישרים,. ר׳ דוד זאגורי, בן המאה ה־19 ממוגדור, קבע ישיבה במראכש, לאחר מכן ברבאט, ולבסוף בפורטוגל בשנת 1857. ר׳ מסעוד הכהן, יליד תפילאלת, כיהן באלגייריה.

ר יהודה בן מויאל (1830־1911), יליד תארודנת, כיהן כדיין בסאפי בתרכ״ב (1862), ובתרל״ז(1877) נמנה עם חכמי מוגדור, עד עלייתו לארץ ב־1910, ולאחר זמן קצר נפטר.

במאה ה ־20: ר׳ יוסף משאש שנולד במכנאס ב־1892, כיהן בתלמסאן בשנים 1924־1940, עלה לארץ ב־1964, וכיהן בחיפה עד פטירתו ב־1974. ר׳ משה ויזגאן כיהן במוגדור החל ב־1960, ולאחר שש שנים היה דיין במראכש עד 1973, השנה בה עלה לארץ. ר׳ שלמה הכהן אזאגורי כיהן במאזאגאן ובאוגידה. ר׳ מכלוף אביחצירא כיהן בבני מלאל בשנים 1944־1949, לאחר מכן במראכש עד 1965, ואז עלה לארץ.

ר׳ משה מלכה, יליד 1911, כיהן משנת 1947 עד 1951 בתור הרב של הקהילות לאראש, קסר אלכביר וארזילה, באישור ממשלת ספרד. הוסמך לדיינות ומ־1953 עד 1955 כיהן בבני מלאל. מאותה שנה כיהן כחבר בבית הדין בקזבלנקה. מ־1961 היה סגן נשיא בית הדין תחת ראשותו של ר שלום משאש עד 1967, כשעלה לארץ ומונה לרב העיר פתח תקווה ואב בית הדין.

חכמים בגיברלטר: יהודי גיברלטר שרובם באו אליה ממרוקו החל במאה ה־18 ואילך, קיימו קשרים הדוקים עם חכמי מרוקו. היו חכמים בייחוד מתיטואן, שעברו לגיברלטר כדי לכהן בה. נמנה אחדים מהם בני המאות ה־18־19: הרב הראשון בגיברלטר היה ר׳ יצחק בן חסדאי אלמושנינו, שעבר לגיברלטר ב־1737 בגיל 25, משם עבר ללונדון ב־1781, ונפטר שם ב־1785. ר׳ אברהם רפאל בן יהודה קוריאט, יליד תיטואן 1717, כיהן בתור דיין בעירו, ומשנת 1787 במוגדור. עבר לגיברלטר ב־1792, משם לליוורנו, ונפטר בה ב־1806. שמואל רומאנילי פגש בגיברלטר ב־1787 את ראש הישיבה ר׳ יהודה הלוי מתיטואן. הדיין ר׳ שלמה אבודרהם ויתר על כהונתו בתיטואן ב־1792 לטובת כהונת דיין בגיברלטר. ר יוסף בן עיוש אלמאליח מסלא ורבאט היה בדרכו לארץ־ישראל, ויהודי גיברלטר הפצירו בו להישאר. ר׳ יצחק אבן ואליד עבר בשנת 1830 לגיברלטר ומונה לאב בית הדין בקהילה. ר׳ שמואל לעסרי(1795־1890) עבר מתיטואן לגיברלטר ב־1835, וכיהן בה בתור דיין עד פטירתו. בעקבות ההפצצות של צי צרפת על מוגדור ב־1844 ברח ר' יעקב בן שבת לגיברלטר, והרביץ תורה שם עד פטירתו ב־1858.

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- חכמים נודדים- עמוד 122

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 226 מנויים נוספים
אוקטובר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר