ארכיון יומי: 6 באוקטובר 2020


סיום המאמר: השתמדותו של יצחק אלחראר במוגאדור ב-1932- יוסף שיטרית

מחקרי מערב ומזרח

השתמדותו של יצחק אלחראר במוגאדור ב־1932 | 445

מסמך י ־ שירו של אברהם חיים הלוי על פרשת יצחק אלחראר

׳האד לקצידא די יצחק אלחראר; חן: בנת בן דוואן, יא למוסלימין׳ [זהו השיר על יצחק אלחראר; על פי הלחן של השיר ׳בת דוואן, הו מוסלמים׳]

אברהם חיים הלוי היה המשורר העממי של מוגאדור בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים. הוא חיבר עשרות רבות של שירים בערבית יהודית, ורק כעשרים מהם שרדו. הוא לא רק תיאר את ההווי הקהילתי של יהודי מוגאדור ושל קהילות אחרות במרוקו כמו מכנאס, אלא גם ייחד שירים לניסיונו האישי כחייל שהתנדב לצבא הצרפתי ושירת בחיל הלגיון. הוא היה חסר פרנסה קבועה ונע ונד בין הקהילות היהודיות כדי למכור לעוברים ולשבים את שיריו שהדפיס על עלים תלושים. הוא גם שר אותם לעתים לפני קהלים קטנים ורחבים בכיכרות בשכונות היהודיות, כדי למשוך קונים, אך לרוב לא הצליח להשיג סכומים ראויים למחייתו. באחד השירים הידועים שלו – ׳ליך יא רבי נסכי ובאקי בא נבכי׳ [אליך אלי אבוא בתלונה ובבכי אמשיכה] – הוא מתאר בצבעים קודרים חיים אלה של ייאוש ונדודים. כתיבתו נגעה גם בנושאים קהילתיים כלליים, כמו שירו על פרשת יצחק אלחראר המובא כאן, השיר בשבח ארץ ישראל החדשה או שירו על היטלר והנאצים שהוא כתב לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.

השיר שלפנינו נושא תבנית מעין אזורית המורכבת ממדריך המשמש רפרן עם חריזה מברחת תתת ומשש חרוזות בנות שלושה טורים דו־ענפיים עם חריזה סדירה: אאאתאת, בבבתבת, גגגתגת, דדדתדת, וכו'. משקל הענפים נד בין שש לשמונה הברות. מקור השיר: דף יחיד שהודפס במוגאדור או בקזבלנקה על שני טורים.

אזיו תסופו, יא אלעבאד, / מא כאן סאר פי האד אלבלאד.

יצחק אלחראר תסממאד, / מא כאפסי רבבי אלעאלאמין,

בררזזא או לקפטאן זדאד, / וללא פי דין אלמסלמין.

טכיטייא

יא למוסלימין, / יא למוסלימין, / האדא מכתוב רב לעאלאמין.

בואו לראות, הו חברים, מה קרה בעיר זו,

יצחק אלחראר המיר דתו, לא ירא מריבון העולמים.

במצנפת וקפטן חדשים, השתמד והפך למוסלמי.

רפרן

הו מוסלמים, הו מוסלמים, זה מה שגזר ריבון העולמים.

 

יעזבני נחכי כיף צאר, / באס נביין האד אלכבאר,

כיף כאן יצחק אלחראר, / ווכוואנו ליה מוטאייעין.

הווא מול רראייאט אלכבאר, / ויקבלו כלאמו כאמלין.

יא למוסלימין, / יא למוסלימין, / האדא מכתוב רב לעאלאמין.

ברצוני לספר מה קרה, ולהבהיר את זה העניין.

איך חי יצחק אלחראר ואחיו נשמעו לו.

הוא היה איש העצות החשובות, ודבריו התקבלו כולם.

 

מזווז או בולאדו, / עממרו מא כרז מן בלאדו.

עמדא עלינא כיף עאדו / ב[כ]כאווני בדמוע אלעין.

עממרי מא נסאסי האד[ו] / פי מודדא עאמאיין ושנין.

יא למוסלימין

נשוי ואב לילדים, מעולם לא יצא את עירו.

רחמי על מצבם החדש, הביאו אותי להזיל דמעות.

כלל לא נגעתי בעניינים אלו במשך שנתיים ימים.

 

סיר אייאם ואזי אייאם, / פצוירא בנאלהום חמאם,

מקיום מן כולסי בתמאם, / או זמיע ננאס ליה דאכלין.

מא גדבתסי פי אלכלאם, / מסחור ענד אננאס כאמלין.

יא למוסלימין

עם הזמן באסווירה הוא בנה להם בית מרחץ,

שהיה מצויד בכל הדרוש, והכול השתמשו בו.

אינני אומר דברי שקר, העניין ידוע לכולם.

 

סיבאני כא יתעזרא / מעא מסלמא זינת אננדרא.

בעד בראתו בלהדרא / תכלאת פי קלבו אלחנין.

זאת או קאלתלו אמדרא / ואס מוראדך תבדדל אדין.

יא למוסלימין

בגיל העמידה נהג כבחור עם בחורה מוסלמית יפה.

אחרי שהתחילה אתו בדברים נכנסה ללבו האוהב.

אז שאלה אותו: מה דעתך? אתה מעוניין להמיר את דתך?

 

זאוובהא שמע וטאעא, / ונוואזבך יום זמעא.

בעד נסרילך סי סלעא / ונזיבהאלך, יא דאוו אלעין,

ונסאליוו האד אלקרעא / מן אלכמר ארראפעין.

יא למוסלימין

ענה לה: הקשיבי לי, אתן לך תשובה ביום שישי,

אחר כך אקנה לך מתנה, ואביאנה אלייך, את אור עיני,

ואז נגמור לשתות את בקבוק היין המשובח.

 

קאלתלו מא נעאדיס כיאלך, / וזמיע רזאל יכונו פחאלךּ.

כא תכסר עלייא פמאלךּ. / טלב וכוד, יא דאוו אלעין.

וסי מא טחת פי באלך, / מן אלכלאם אללי חנא סאמעין.

יא למוסלימין

אמרה לו: פניך טובות, הלוואי כולם יהיו כמוך.

אתה מוציא עלי את הונך; בקש וקבל, אתה אור עיני.

ואל תיקח ללב את כל הדיבורים שאנו שומעים.

 

האד אלמסלמא טמעיטו / ובסחורהא סכתיתו.

פייאם קלאל סמדיתו / ווללא מעא אלמסלמין.

בעד טאוועהא עזזיתו, / ועאדו בזוז מתוואלמין.

יא למוסלימין

מוסלמית זאת חשקה בהונו, ובקסמיה שיתקה אותו.

תוך ימים ספורים הביאה להשתמדותו, הפך למוסלמי.

לאחר שנשמע לה הוקירה אותו, והתאימו זה לזה.

 

בעד מסא ענד אלקאדי / קאללו שוף פאס גאראדי.

טרכת מראתי אוולאדי / יעזבני דין אלמסלמין.

והאדא פאם מוראדי / אלמפדדל פלדייאן כאמלין.

יא למוסלימין

אחר כך הלך אל הקאדי ואמר לו, הנה רצוני:

עזבתי את אשתי וילדי, מצאה חן בעיני דת המוסלמים,

ובה חשקה נפשי, שכן היא נעלה על כל הדתות.

 

זאוובו אלקאדי בהאדסי, / יא וולדי מא נקדרסי.

וצלטאן ענאיית ראסי / הווא מול סרועאת כאמלין.

סיר לרבאט מן הנא תמסי, / מא תעודסי מן אלוואחלין.

יא למוסלימין

ענה לו כך הקאדי: בני, לא אוכל לעשות זאת,

המלך עטרת ראשי הוא השופט שאין עליו עוררין.

סע לרבאט, מכאן תצא, שלא תישאר במבוכה.

 

צאפר לרבאט ורזע זא / בזזלאבא מעא ררזא.

ותסאמיר פוק אלקמזזא / כלט לצוירא יום לתנין.

כאף לאמא יתבזזא / וללא ידוז בין אלמסלמין.

יא למוסלימין

נסע לרבאט וחזר, לבוש גלימה וחבוש מצנפת,

עם הגלימה מעל לחולצה, והגיע לאסווירה ביום שני.

פחד שמא יבזו אותו, החליט לעבור בין מוסלמים.

 

בעד כרז אלבאב דאר / וולאד אלבלאד שמעו אלכבאר.

תלאיימו עליה סגאר או כבאר, / ורזמוה בלקרד כאמלין.

כא יטוופוה, אייא לחדאר, / ודמאייאת בקאוו סאיילין.

יא למוסלימין

כשיצא משער ביתו נודע הדבר לבני הקהילה.

נאספו סביבו קטנים וגדולים וזרקו עליו אבנים.

התעללו בו, הו השומעים, ודמו ניגר וניגר.

 

קדדאם ליהוד בקא מבזזי, / טריבונאל עמללו סיזי.

בעד ציפד עליה באס יזי, / קאללו נמסילךּ יום אלתנין.

וכלאמי ראהו דוואזי, / מעקול ענד ננאס כאמלין.

יא למוסלימין

בקרב היהודים היה בזוי, ובית הדין הכריז עליו פושט רגל.

כשהזמין אותו לדיון, אמר שיבוא ביום שני.

ודברי אינם חידוש, הם ידועים לכול.

 

ציפדו עליה יעטי גיטו, / ומעטטף בטליתו.

קבאלת כוואנו ופאמילתו / עטאהא אלגיט, יא שאמעין.

קטטע קדדאמהום סאסייתו, / בככאהום בדמוע אלעין.

יא למוסלימין

שלחו לקרוא לו כדי שייתן את הגט כשהוא עטוף בטליתו.

לעיני אחיו ובני ביתו נתן לה את הגט, הו השומעים.

קרע לידם את כיפתו, והביא אותם להזיל דמעות.

 

אלמכזן סי מא יעמללי, / ואנא נייא ובוהאלי.

האדי הייא אלמעיסא דיאלי, / מעקול ענד ננאס כאמלין.

ורזזאייא פרבבי אלעאלי, / מסהור ענד יהוד ומסלמין.

יא למוסלימין

הממשל לא יכול לעשות לי דבר, ואני פתי וחסר דעת.

זוהי פרנסתי, אני מוכר לכולם.

את תקוותי אני שם באל העליון, מפורסם אני בקרב יהודים ומוסלמים.

 

עמדא עלא מראתו אלמסכינא, / כיף נהייא בלגבינא.

יא רבבי, תוב עלינא, / והנא ליך מתאייבין.

שוף פינא מא תכלינא, / פי כול יום ראנא מעדבין.

יא למוסלימין, יא למוסלימין, האדא מכתוב רב לעאלאמין.

 

רחמי על אשתו המסכנה, על היגון שבו היא שרויה.

אלוהי, שובה אלינו ואנו אליך בתשובה חוזרים.

הבט בנו ואל תוסיף לדכא אותנו, כל יום אנו שרויים בצער.

הו מוסלמים, הו מוסלמים, זה מה שגזר ריבון העולמים.

 

ע׳׳ה [עבד ה׳] אברהם חיים הלוי. כל זכויות ההעתקה שמורות.

סיכום

בתולדות יהודי מרוקו לא היתה פרשת התאסלמות של יהודי מרצון שעוררה הדים קהילתיים וחוץ־קהילתיים כה רבים כמו זו של יצחק אלחראר. הדבר נבע קודם כול ממאבקו הממושך של היהודי המומר להשתחרר מן החובה המשפטית שלו לשלם את כתובתה של אשתו ואת מזונות ילדיו כדי לאלץ, לטענתו, את בני משפחתו להצטרף אליו ולחיות כמוהו כמוסלמים. אם יעמדו בסירובם, הוא רצה ליהנות ממעמדו החדש של מומר שקיבל עליו את חוקי האסלאם ואינו מחויב עוד להלכה או למסורת היהודית. ואולם בית הדין הרבני במוגאדור לא הרפה ממנו, ובסיוע פקידי השלטון הצרפתי שהיו ממונים על אכיפת החוק ופסקי הדין של בתי הדין הרבניים הוא תבע מן המתאסלם לפרוע את חובותיו לפני שגירושיו מאשתו היהודייה ייכנסו לתוקפם. על אף כל תכסיסיו ופניותיו לגורמים מוסלמיים וצרפתיים נאלץ לבסוף יצחק אלחראר לקבל עליו את חובות פסק הדין הרבני. הוא שילם לילדיו את מזונותיהם ולאשתו פרע את כתובתה ומסר לה גט כשר במו ידיו לעיני בני משפחתו כשהוא עטוף בטלית.

הסיפור המשפחתי והקהילתי הזה שבו היתה אמורה מלכתחילה פרשה זו של המרת דת להיות תחומה ומנוהלת הפך מראשיתו לאירוע בעל היבטים הרבה יותר מורכבים ומשולבים, שכל גורמי השלטון וספיחיהם שהתקיימו אז במרוקו השתתפו בקידומו ובניפוחו. גורמים אלו כללו את הקהילה המוסלמית של מוגאדור, ובראשם הקאדי, שקיבלה באהדה ואף באהבה את התאסלמותו של יהודי בעל אמצעים ותלמיד חכם גם אם מניעיו אולי היו בתחילה רומנטיים בלבד. על אף גאוותו של הקאדי על צעדו האמיץ של הגר החדש, הוא יעץ לו להיות מתון בציפיותיו ובמהלכיו, בהכירו היטב את סדרי המשפט החדשים שהנהיג השלטון הצרפתי ובהיותו מקורב אליו. הוא הפנה אותו אל פקידים בכירים בממשל המח׳זן שישבו ברבאט הבירה כדי שימצא אצלם סעד משפטי ותמיכה מוסרית ואולי אף חומרית. גם אלה קיבלו אותו תחילה באהדה ובאחווה ועודדו את רוחו, אך לבסוף נאלצו להודות שבגלל עמדתו הנחרצת של השלטון הצרפתי הם אינם יכולים למלא את מבוקשו ולהכיר בגירושיו מאשתו היהודייה בלא קבלת גושפנקה משפטית מבית הדין הרבני. הם בוודאי גם הפנו אותו אל עורך הדין הצרפתי שקיבל על עצמו לייצג אותו בפני השלטונות הצרפתיים, אך אלה התעלמו בעקשנות מפניותיו הרבות וסימנו לאלחראר באופן הברור ביותר שאין לו אלא לקבל את פסק הדין הרבני בעניינו. דעתם היתה כנראה נחרצת עוד יותר לאחר פרסום הכתבה על הפרשה בביטאון הפריזאי של המפלגה הסוציאליסטית, שהתקיפה את המדיניות הקולוניאלית של השלטון הצרפתי ונכתבה בידי אחד ממתנגדי הפרוטקטורט החריפים ביותר, שהיה מצאצאיו הישירים של קארל מרקס. בכתבה זו הועמדה פרשת ההתאסלמות האומללה של יצחק אלחראר כמקרה מבחן של חירות המצפון והאמונה במרוקו, חירות שנשללה כביכול מן היהודי המומר בידי השליטים הצרפתים והקהילה היהודית שגם רדפו אותו לטענתו.

לעומת הצגה מגמתית ופוליטית זו של הפרשה, התמקדו שני כותבים יהודים שצמחו בקהילת מוגאדור וידעו את פרטיה מכלי ראשון, בתיאור היבטיה הקהילתיים־ההלכתיים והמשפטיים מכאן ובהיבטיה האנושיים והמשפחתיים מכאן. הראשון, יעקב אוחיון, היה בזמנו העיתונאי היהודי הבכיר שצמח במרוקו והיה מוערך הן בעיני קהל הקוראים הצרפתי והכללי של העיתון La Vigie Marocaine והן בקרב קהל הקוראים היהודי של השבועון הציוני L’Avenir Illustré. בגלל חינוכו הצרפתי והזדהותו עם השלטון הצרפתי הוא השקיף על התאסלמותו של אלחראר כעל אירוע חסר חשיבות וחסר משמעות מבחינה תרבותית וחברתית משום שהוא נוגע לענייני דת, המנוגדים לגבי דידו לתבונה ולרציונליות, אך יש לו לעומת זאת משמעות קהילתית, משפחתית ומשפטית ברורה. הוא הצדיק אפוא את מדיניותו הבלתי מתפשרת של השלטון הצרפתי ואת דחייתו את ניסיונות ההתחמקות של אלחראר. לעומת יעקב אוחיון כתב אברהם חיים הלוי, שהיה משורר עממי נודד בקהילות מרוקו, מעין בלדה ערבית־יהודית על פרשת אלחראר ובה הדגיש את היסודות הרומנטיים והמגיים שייחסו לה היהודים. בו בזמן הוא הביע רגשי אמפתיה וסולידריות כלפי האישה היהודייה וילדיה, שאב המשפחה עזב אותם לטובת נערה מוסלמית שהפעילה עליו את כשפיה.

ריבוי ההיבטים העולה מפרשת יצחק אלחראר על פי המסמכים שהוצגו כאן בהרחבה הוא שעניין אותנו מלכתחילה בסיפורו של יהודי זה שהתאסלם במוגאדור ונאחז כה חזק בזהותו הדתית החדשה עד כי התנכר עד כדי עוינות לאשתו, לילדיו ולקהילתו ואף ניסה להילחם בהם.

סיום המאמר: השתמדותו של יצחק אלחראר במוגדור ב-1932- יוסף שטרית

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19

המנהיג המזרחי הראשון

 

 מויאל הותיר רושם עז על הגדרתים, שהתעצם עוד יותר לאחר מותו הפתאומי. עדות לכך יכולים לשמש דברים של יהושע אוסובצקי ויעקב הרצנשטיין שהוזכרו לעיל: ״עלינו להעיר פה, כי מאוד השתוממנו על תוקף עוז הכרת הטובה הפועם בחזקה בלבב צעירי אחינו בגדרה, אשר למקטנם ועד גדולם יזכירו עד היום ביראת הכבוד את שם המנוח מויאל ז״ל, אשר ידע להוקיר ערך הקולוניסתים הצעירים בגדרה, אומץ רוחם, ודאג לטובתם״.

 סיכום מאוחר יותר הוא של חוקרת העלייה הראשונה, שולמית לסקוב, שכתבה: ״תרומתו העיקרית של אברהם מויאל לגדרה, בצד ציודה בסוסים, זרעים וחומרים להקלת מצוקת הדיור, הייתה מוסרית: הוא נטע במתיישבים את ההרגשה שמעריכים את פועלם, ולא מעט החזיקו הללו מעמד בתנאיהם הבלתי אפשריים בזכות הערכה זו״. ואותה חוקרת כתבה במקום אחר באותו נושא: ״תרומתו החשובה ביותר של מויאל [לגדרה], שהצליח לעודד את המתיישבים, לעורר בהם אמון ולנטוע בקרבם את ההרגשה כי ייעשה למענם כל שאך אפשר״.

 חיים חיסין, מראשוני הביל״ויים, ראה את פעילותו של מויאל לטובת גדרה בפרט ומושבות חובבי ציון בכלל, מזווית שונה: ״למרבה הצער קשה מאוד היה למצוא בין היהודים המקומיים, כלומר הספרדים, אדם שיהיה מוכן להתמסר לאינטרסים הרציניים של עמו מתוך אהבה והתעוררות פנימית. כאן אין העשירים נרתעים מלנצל את ההתיישבות ככל שאפשר… לכן יקר היה לנו על אחת כמה וכמה אברהם מויאל, היחיד בין הספרדים המקומיים, שהתעלה והבין לתנועת התחייה היהודית…״

עלילותיהם של ראשוני גדרה וסיועו של מויאל להם קיבלו גם ניסוח ספרותי לאחר שנים. הסופר ישראל זרחי(אביה של המשוררת נורית זרחי) פרסם ב־1946 את הספר ארץ לא זרועה על ראשיתה של גדרה. עמוד אחד הוא הקדיש למויאל: ״ביפו ישב אברהם מויאל, יהודי מעדת הספרדים שהיה עתה נאמנם של חובבי ציון. בידו הופקד הכסף בשביל גדרה והוא שדאג עתה לבניינה. מויאל ידע את עם הארץ וכל דרכי המזרח היו נהירים לו. איש זריז ופיקח, יודע מנהגי מסחר והוויות עולם, מסור בכל לבו לביל״ויים, שביקשו לבנות ביתם בשממת הדרום. שנים רבות לא נתן מויאל לבו על כבשונה של אומה [סודות העם], ראשו שקוע בעסקיו, מצליח במסחרו ורואה עולמו בחייו, אך כשבאו אותם אחים רחוקים מארץ רוסיה נתעוררה דעתו על רעיון ישוב ארץ ישראל ונפקחו עיניו לראות שממונה של הארץ וגורלו של עמו השסוע ומבוהל כשה פזורה לכל רוח. עתה נסער לבו לעבודת התחיה וכל חייו היה מוסר מנפשו בשביל להקל סבלותיהם של השבים לגבולם והיה מדריכם בעצה טובה ומורה אותם מנהג הארץ במקומותיהם החדשים״.

זירה נוספת שבה פעל מויאל הייתה פתח-תקווה. מושבה זו זכתה למעמד מיוחד בתולדות ההתיישבות היהודית בארץ ישראל: היא הייתה המושבה הראשונה שהוקמה, עוד לפני תחילת העלייה הראשונה. פתח-תקווה נוסדה בט״ו אב תרל״ח (יולי 1878) על ידי קבוצה של יהודים ירושלמים, שמאסה נפשם בחיי ה״חלוקה״ וביקשה לחדש את ישיבת העם על אדמתו, כפי שהיה בימי הקדם, לפני היציאה לגלות.

עורך העיתון הירושלמי יהודה וירושלים, יואל משה סלומון, שהיה אחד היוזמים להקמת מושבה יהודית ראשונה בארץ, כתב בעיתונו בערב ראש השנה תרל״ח: ״בלב מלא תקוה נפרד מעל שנת תרל״ז, בתקותנו כי היא האחרונה אשר דבר ישוב ארץ ישראל היה אך בעולם המחשבה והדבור, ובעינים נשואות למרום נברך את שנתנו החדשה הנצבת למולנו, כי תהיה ראשונה לתוצאות הדבר הגדול הזה אל עולם המעשה״.

ואכן, לאחר כחצי שנה סגר סלומון את עיתונו, בעת שהתכונן עם חבריו להקים את פתח-תקווה, וכך כתב: ״הנני עוזב את מלאכת עריכת מכתב-העת [עיתון – בעברית של המאה ה-19] יהודה וירושלים, וימתקו לי רגבי האדמה אשר אשדד מאלפי דברים ונאומים רבים״.

ההתחלה נראתה מבטיחה ובחנוכה של שנת תרל״ט(דצמבר 1878) חגגו המתיישבים ברוב עם את חנוכת יישובם והזמינו את תושבי יפו להשתתף בשמחתם. הרב הישיש והחולה של קהילת יפו, ר' יהודה הלוי מראגוזה, ניסח מכתב ברכה, שאותו מסר בידי משלחת, שכללה את אהרן שלוש, את חיים אמזלג ואת שני האחים לבית מויאל – יוסף ואברהם. כך קרה שאברהם מויאל בן ה-28, סוחר ואיש כספים מצליח מיפו, שלאחר שנים אחדות יהיה אחראי לפתח-תקווה מטעם חובבי ציון, זכה להיות נוכח בטקס החנוכה המכונן של המושבה הראשונה בארץ ישראל. ההמשך, כפי שנכתב בראשיתו של פרק זה, היה מתסכל. הקשיים והאכזבות הביאו לכך שהניסיון ההתיישבותי החלוצי הזה דעך לאחר שלוש שנים. ראשוני פתח-תקווה לא עמדו בלחץ מחלת הקדחת וההתנפלויות להם – ושבו לירושלים. כך קרה שכאשר הגיעו חלוצי העלייה הראשונה ב־1882, ומיד לאחריהם חברי תנועת ביל״ו, הם סברו שהוטל עליהם להקים את המושבה הראשונה, שכן פתח-תקווה לא הייתה קיימת באותה עת. אולם ראשוני פתח-תקווה – יואל משה סלומון, האב אליעזר ובניו יהודה ושמואל ראב, דוד גוטמן, יהושע שטמפר, זרח ברנט וחבריהם – לא ויתרו. ב-1883 הם החלו לחזור למושבתם.

לפי שעה לא בדיוק אליה, אלא לאדמתם, בעודם מקימים יישוב זמני סמוך לכפר הערבי יהודיה (בתחומי סביון של ימינו). ליישובם קראו יהודית, ומויאל נקרא לסייע גם לו. אל המייסדים הראשונים הצטרפו חובבי ציון שבאו מביאליסטוק שבפולין ב-1883. ביהודית זו, שנחשבה תחילה למושבה חדשה בארץ ישראל שתקום לצד פתח-תקווה, חלה הרעה במצב, דווקא משום שפתח-תקווה הלכה והתאוששה, וראשוניה – אלה שהתגוררו ביהודית – החלו לנטשה. מויאל שלח משלחת של שלושה אנשים לבדוק את המצב. היא כללה את מזכירו אלעזר רוקח, את זרח ברנט, מראשוני פתח־תקווה ואת אחיו הצעיר שלום מויאל, שאף הוא כשאר אחיו היה סוחר ביפו ומפעם לפעם סייע לאחיו אברהם בפעילותו הציבורית בשליחות חובבי ציון.

המשלחת שהתה ביהודית במשך שלושה ימים, ובשובה דיווח רוקח באריכות למויאל את שראו עיניהם: ״חקרתי ודרשתי את מצב הישובים [יהודית ופתח תקוה] ומצב הקולוניסטים בפרט… מאד השתוממתי לראות השנוי העז והעצום אשר נהיה במושב יהודית מאז הייתי שם עם הרב הגביר היקר ק״ז ויסוצקי [כמה חודשים לפני כן]… אם כי גם היום מצאתי את מספר הבתים כמספרם אז, אבל עין בעין ראיתי כי חלף ועבר הרוח החי מכאן, שבת גאון הישוב. מכל האנשים היושבים שם לא מצאתי בבתיהם, אחרי אשר כמעט כולם התעתדו לכונן מושבותיהם בפתח תקוה״.

רוקח הביע את צערו על שיישוב חדש, שתלו בו תקוות כה רבות, הולך ונעזב, דווקא משום קימומה של פתח-תקווה הסמוכה. ״לעת עתה תחרב יהודית מבנינה של פתח תקוה, ויותר אשר יגדל הישוב בפתח תקוה, יתמעט ויקטן ביהודית״. הוא הציע למויאל לשנות את בסיסה התעסוקתי של יהודית: במקום שתהיה מושבה חקלאית, דוגמת פתח־תקווה הסמוכה, מן הראוי שתהפוך ל״מקום חרושת המעשה״, כלומר ליישוב שיתבסס על מלאכה ואולי גם על חרושת בעתיד.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה19 –עמ' 81

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

אוקטובר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר