ארכיון יומי: 30 באוקטובר 2020


תולדותיהם, חייהם ופועלם של צדיקי בית פינטו זיע"א- רבי דוד חנניה פינטו שליט"א-מכון פניני דוד.

אנשי אמונה

 

תולדותיהם, חייהם ופועלם של צדיקי בית פינטו זיע"א- רבי דוד חנניה פינטו שליט"א-מכון פניני דוד-באדיבותו של מכון פניני דוד ובאישורו

הרב המוסמך רבי יאשיהו פינטו זיע"א ׳הרי"ף מחבר הפירוש על ״עין יעקב״

כבר משחר ילדותו התפרסם הילד יאשיהו, כמי שעתיד להאיר את עיני ישראל בתורתו, בקדושתו ובחסידותו. אביו, רבי יוסף, הבחין בתכונותיו המיוחדות של בנו הקט ובהנהגתו המרוממת , והשפיע עליו מתורתו וחכמתו. הוא נהג לשלוח את בנו לחכמי דמשק ולצדיקים והחסידים שהיו בדורו, והם האצילו עליו מתורתם וחכמתם, ומהם ינק את משנת חינוכו.

את עיקר משנתו ותלמודו, קיבל רבי יאשיהו בעיר דמשק מהגאון הצדיק רבי יעקב אבולעפיה זצ״ל, בצילו הסתופף, בעפר רגליו התאבק ותחת שרביטו עלה התעלה במעלות התורה והקדושה.

הרב המוסמך

בתקופה מאוחרת יותר בשנת ה״א שע״ז, ביקר רבי יאשיהו בארץ ישראל, בעיר הקודש צפת ת״ו, וכאן זכה לקבל את ה״סמיכה׳ מרבו המובהק רבי יעקב אבולעפיה זצ״ל, שכבר נסמך על ידי תלמידיו של רבי יעקב בי רב זצ״ל, אשר חידש את מסורת ה״סמיכה״ בארץ ישראל.

מאז ואילך נקרא רבי יאשיהו זיע״א בפי גדולי תורה בתואר שהוצמד לשר ״הרב המוסמך (אגב, רבי יעקב הסמיך בחייו רק שני תלמידים; את בנו, ואת רבי יאשיהו פינטו זיע״א).

רבי יאשיהו זיע״א שב לדמשק כשהוא מעוטר בעטרת הסמיכה, שהיתה כנזר תפארה לאישיותו התורנית. גאונותו בהלכה ובמוסר, בדרוש ובספרי הקודש היתה לשם דבר, ורבים מיהודי דמשק הסתופפו בצל תורתו וקדושתו.

סמיכת החכמים', שהיתה נהוגה עדיין בזמן המשנה והתלמוד, נפסקה בימיו של הלל, מאחרוני הנשיאים. שורשיה נעוצים עוד בשחרית עם ישראל כאשר יהושע בן נון – תלמידו של משה רבינו ע"ה היה ראשון הנסמכים.

יהושע נסמך בדבר ה' ע־׳ משה איש האלקים. ככתוב (במדבר כז, יוו): 'ויאמר ה׳ אל משה קח לך יהושע בן נון, איש אשר רות בו. וסמכת את ידך עליו. ובמקום אחר נאמר (דברים לד, ט): ־ ויהושע בן נון מלא רוח חכמה, כי סמך משה את ידיו עליו וישמעו אליו בני ישראל".

לצד יהושע בן נון, נסמכו גם שבעים הזקנים ע־׳ משה רבים ע"ה, והם סייעו לו בהנהגת העם.

מאז סמיכתו של יהושע, עברה ה׳סמיכה״ מאיש לאיש ומדור לדור. כשתמצית מעשה הסמיכה מתן רשות לתלמיד הנסמך להיות רב ופוסק הלכה, וכלשונו של הרמב״ם: 'קורין לו רבי, ואומרים  לו אתה סמוך ויש לך רשות לדון דיני קנסות״. תפקידו לדון ולהורות את העם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון. רק מי שהוא עצמו הוסמך יכול היה לסמוך אחרים בסמיכת חכמים.

מכוחה של ה״סמיכה', צמח המוסד המחוקק העליון והמקודש שהיה בישראל והוא ה״סנהדרין". בו היו יושבים כסאות למשפט חכמי ישראל שנסמכו איש מפי איש. עד למשה רבים שנאצל מכוחו הקדוש ברוך הוא. בכוחם של הנסמכים היה לדון דיני קנסות, ובענינים נוספים שלא היה כוח ביד חכמים אחרים שלא הוסמכו.

לא סמכו זקנים אלא בארץ ישראל בלבד. ומשום כך לא ניתן התואר 'רבי לאמוראי בבל, אלא הם נקראו בתואר רב' בלבד. טקס סמיכת החכמים לווה בשיר והלל על ידי חבריו של הנסמך. שהוא עצמו לבש לכבוד המאורע החגיגי בגדים מיוחדים.

כאמור, מסורת סמיכת החכמים נפסקה בימי הלל השני שהיה מאחרוני הנשיאים הסמוכין בעם ישראל. מיני אז בסערות ומאורעות דרכי ישראל בגלותם לערי נכר תחת שלטונם של מלכי אומות העולם, נשתבשו הדרכים ונתקלקלו אורחות חיים, ואין דורש בקולה של תורה כבימי קדם.

יתירה מזאת, לאחר מרד בר כוכבא, הטיל הקיסר אדריאנוס איסור חמור לסמוך זקנים ואף גזר עונש מוות על הנסמכים, על הסומכים ועל העיר שבה תתבצע הסמיכה. ואכן, ידוע לנו על רבי יהודה בן בבא שהומת על כך שסמך את תלמידיו בסמיכת חכמים.

בערך בתקופת מרן הבית יוסף, החליטו הלק מחכמי ישראל ובראשם המהר"י בי רב לחדש את הסמיכה. החלטתם היתה בעקבות פסק הרמב"ם בפרק ד׳ מהלכות סנהדרין שכתב: 'נראין לי הדברים שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם הרי אלו סמוכים וכוי.

המצדדים בסמיכה סברו שאותו דור כל חכמי ישראל מצויים בצפת, שהיתה באותה תקופה כלילת יופי משוש כל הארץ והתרכזו בה כמעט כל חכמי ישראל. ולדבריהם הוכשרה אותה תקופה תשובה לחידוש הסמיכה ויש שראו בכך שאף פעמי הגאולה מתקרבים והולכים.

המהר״׳ בי רב היה ראשון הסומכים ועל ידו ועל ידי תלמידיו התפשטה הסמיכה באותו דור החולקים עליו, שעליהם נמנו בין השאר חכמי ירושלים סירבו להכיר בסמיכה זו. נותרו בידינו תשובות רבות ודיונים ארוכים מאותה תקופה שבה דנו הצדדים בסמיכה ובהכשרה.

הפירוש על ״עין יעקב”

אך יותר מכל, שמו של רבי יאשיהו זיע״א, נקשר ונודע בכל תפוצות ישראל בשם ״הרי״ף״ על ״עין יעקב״, וזאת בשל הספר ״מאור עינים״ שחיבר על הספר המפורסם ״עין יעקב״ על אגדות הש״ס. ספר זה נכתב בעקבות פטירת בנו רבי יוסף זצ״ל בשנת שפ״ו.

על פירוש חשוב זה, כתב מרן החיד״א, רבי חיים יוסף דוד אזולאי זיע״א, כי ״בכל הארץ יצא קו תהילתו״. ואכן, פירוש זה הפך לחלק בלתי נפרד מהספר ״עין יעקב״, הפירוש הוא עיון מפורט, מבואר היטב, מדוקדק ורהב היקף, מעשה ידי אומן על אגדות הש״ס.

הספר ״מאור עינים” פירוש על עין יעקב, שהוא ליקוט כל האגדתות שבש״ס. לאחר שיצא חלקו הראשון של הספר, הדפיסוהו על העין יעקב לארור ביאורו של הגאון המהרש״א ונקרא בשם: ׳ביאורי הרי״ף; ונדפס מאז עם העין יעקב, כאשר הלומדים מרווים את צמאונם בפירוש נפלא זה.

החלק השני טרם ראה אור עד שנתגלגלה זכות ע״׳ הרב משה נגארה, שליח מארץ ישראל, שהגיע לארם צובא ומצא מרגניתא טבא זו. את חלק ב׳ של הספר הנ"ל הוא מצא בבית מדרשו של הרב הראון רבי משה לאניאדו, והוא הוציאו לאור בעיר מנטובה בשנת ת״ק בכרך לבדו. באותה שנה הדפיסו גם חלק זה עם העין עקב ויחברו את האהל להיות אחד.

מאז משמש ספר ביאור׳ הרי״ף את לומדי העין יעקב ומנהיר את עיניהם בפירושיו המזוקקים.

לגנזי מרומים

רבי יאשיהו פינטו זיע״א, היה רם מקושר בקשר שידוכין עם הרב הצדיק המקובל רבי חיים וויטאל זיע״א. בנו של רבי חיים וויטאל זיע״א, רבי שמואל זיע״א, שהיה ממשיך דרכו של אביו בקבלה, וחיבר את הספרים ״מקור חיים״ ו״באר מים חיים״, היה חתנו של רבי יאשיהו זיע״א.

בשנת ש”פ, כשנסתלק בדמשק הגאון רבי חיים וויטאל זיע״א לגנזי מרומים התמנה הריף תחתיו לכהן כרבה של דמשק. אמנם, בשנת שפ״ה יצא הרי"ף מדמשק לארץ ישראל כדי להתיישב בצפת ישיבה של קבע, אך עקב פטירת בנו רבי יוסף זצ״ל, שהיה צעיר לימים והוא בן כ"ד שנים, שב לדמשק בשנת שפ"ו, וכיהן בה כרב עד לפטירתו, ביום כ״ג לחודש אדר שנת ת״ח, כשהוא בן שמונים ושלש שנה.

בהלוויתו השתתפו בני הקהילה היהודית, שחלקו לו כבוד אחרון. חתנו הגדול רב שמואל וויטאל זצ״ל, הספיד אותו מרורים. וביכה את גודל האבידה הגדולה לעם ישראל בכלל וליהודי דמשק בפרט. מנוחתו כבוד בדמשק שבסוריה.

על מצבתו נחקקו המילים האלה:

אם תשאלו אנשי קריה ציון הזה למי נהיה אבן מקיר תזעק אויה

להרב כמהר״ר יאשיהו פינטו זלה״ה ת״ח

תולדותיהם, חייהם ופועלם של צדיקי בית פינטו זיע"א- רבי דוד חנניה פינטו שליט"א-מכון פניני דוד

עמוד

"לך לך"- קריאת כיוון לכל יהודי – ללכת לארץ ישראל.הרב משה אסולין שמיר

אור-החיים-הקדוש

 

"לך לך"

 קריאת כיוון לעל יהודי – ללכת לארץ ישראל.

אברהם אבינו – המאמין הראשון והעולה החדש הראשון.   

הוא פתח את שערי האמונה ב-ה', והעליה לארץ – לכל הדורות.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

ע"פ ספרי "להתהלך באור החיים". להזמנת הספרים:  0523-240-298

 

"ויאמר יהוה אל אברם:

לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך,

  אל הארץ אשר אראך" (בר' יב, א).

"והאמין ביהוה – ויחשבה לו לצדקה" (בר' טו, ו).

המאמין הראשון בה' –  פתח את שערי האמונה במלכות ה' בעולם.

"אתה מוצא שלא ירש אברהם העולם הזה והעולם הבא,

 אלא בזכות – האמונה שהאמין בה'" (מכילתא בשלח פ"ו).

 

מבוא.

ההתיישבות היהודית בארץ ישראל לאורך הדורות, אשר כללה שלטון ריבוני בראשותם של מלכים כמו דוד ושלמה, שני בתי מקדש שעמדו על תילם לאורך 830 שנים, נביאים  כמו אליהו ואלישע, ישעיהו וירמיהו שהביאו את דבר ה' אל עם ישראל, וכן נס קיבוץ גלויות בדורנו – תחת שלטון ריבוני יהודי.

כל זה התרחש – בזכות הציווי והצופן האלוקי לאברהם -"לך לך", מלפני למעלה מ- 3760 שנים

 

"תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה חיי העולם – שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח… שני אלפים תורה מאימתי? מ'ואת הנפש אשר עשו בחרן…" (עבודה זרה ט, ע"א).

לאחר "אלפיים שנות תוהו" בהן האנושות חטאה ומרדה בה', כפי שהדבר בא לידי ביטוי בחטאי אדם וחוה, רצח קין, דור אנוש, דור המבול ודור הפלגה, זרח כוכבו של אברהם אבינו – "האדם הגדול בענקים" כדברי רבי לוי במדרש רבה (פרשה יד, ו. יהושע יד טו).

 

 למעשה, אברהם אבינו פתח את תקופת "אלפיים שנות תורה" כדברי הגמרא הנ"ל, כאשר הוא ושרה הפיצו את האמונה בה', בבחינת: "ואת הנפש אשר עשו בחרן" (בר' יב ה), שהגיעו לשיאן, בקבלת התורה בהר סיני.

במחזה ברית בין הבתרים, הקב"ה מעיד על אברהם: "והאמין ביהוה' – ויחשבה לו צדקה" (טו, ו). כל זאת, לאחר הדיאלוג הארוך בין ה' לאברהם, בו הוא טען בפני ה': מה ערכן של הברכות – "ואעשך לגוי גדול, ואברכך ואגדלה שמך, והיה ברכה… אנוכי מגן לך שכרך הרבה מאוד", כאשר בעצם,  "אנוכי הולך ערירי… הן לי לא נתת זרע, והנה בן ביתי יורש אותי" (בר' יב, ב – ג. טו, א – ג).

הגמרא מספרת שאברהם אמר לה': "ריבונו של עולם, נסתכלתי באיצטגנינות שלי, ואיני ראוי להוליד בן". ענה לו ה': "צא מאצטגנינות {חכמת הכוכבים והמזלות} שלך – שאין מזל לישראל" (שבת קנ"ו). עם ישראל מעל למזל.

רבנן אמרו במדרש: ה' אמר לאברם: "נביא אתה, ואין אתה אסטרולוג" (ב"ר, מד).

תגובת אברהם אבינו: "והאמין ביהוה – ויחשבה לו צדקה".

2.

המסר האמוני – אמונה מוחלטת בה'.

 אברהם ושרה היו זקנים, וזה לא הגיוני שיפקדו בילדים. בכל זאת, אברהם האמין בה', היות ולקב"ה אין מעצור להושיע, ואף אם צריך לשנות סדרי בראשית בשביל זה, כפי שאכן קרה כשנפקדה שרה למרות שהייתה עקרה. לכן, בכל מצב בו האדם נמצא, עליו להאמין בה' ולהתפלל אליו – תשועת ה' כהרף עין כדברי חז"ל, בבחינת דברי הנביא ישעיהו: "כי קרובה ישועתי לבוא" (נו, א). תשועת ה' יכולה לבוא בשניה – כהרף עין = כזמן מצמוץ העין.

לכן, יש להתרחק ממגידי עתידות, כשפים ואסטרולוגים, כפי שהבטיח ה' לאברהם, וכפי שהתורה דורשת: "תמים תהיה עם יהוה אלוהיך" (דברים יח, יג).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' הנ"ל: "תמים עם יהוה אלוהיך" – אם תהיה עם ה', תמים תהיה, לא יחסר לך דבר. ואין מה שיגיד המזל עליך, תתקיים לרעה" כדברי קדשו. כלומר, אם תהיה עם ה' ותאמין רק בו, ולא במכשפים ובחוזים בכוכבים ככתוב בפס' הקודמים, תהיה שלם בכל מעשי ידיך, ולא יחסר לך דבר.

רבנו מסביר את זה גם מבחינה תחבירית:  הביטוי "תהיה" מוסב על המילה "תמים" שבאה לפני, וגם לביטוי "עם יהוה אלוהיך" אחרי.

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שהמאמין בה', גם המזל לא יוכל להרע לו. כדוגמא, הוא מציין את אברהם אבינו שלא יכל להוליד מבחינת מזלו, אבל בגלל שבטח בה', השתנה מזלו וילד את יצחק.

 

רבי חיים ויטאל: "ואברהם לא זכה לכל מעלותיו, אלא משום 'ואת הנפש אשר עשו בחרן'… וכל ראשי הדורות אינם זוכים או אינם נענשים, אלא על סיבה זו" (שערי קדושה ח"ב שער ז).

 

"לך לך… ואגדלה שמך, והיה ברכה".

 

"אמר רבי ברכיה: אברהם היה דומה לצלוחית של שמן אפרסמון סגורה ומונחת בקרן זוית, ולא היה ריחה נודף.

הקב"ה אמר לו: טלטל את עצמך ממקום למקום, ושמך מתגדל בעולם, ע"י מצוות ומעשים טובים שיש לך, והם יתנו ריח טוב בעולם (בר' רבה לט, ב).

אברהם נולד ב"אור כשדים" בשנת 1948 לבריאת העולם, להוריו תרח ואמתלאי בת כרנבו. הוא הכיר את בוראו כבר בגיל שלוש, והחל בהפצת האמונה בה' בגיל 52. בגיל 25 הוא נישא לשרה שהייתה ביתו של אחיו הרן, ואחותו של לוט. בגיל 75 מתגלה אליו ה' בחרן, ומצווה אותו את הציווי הראשון הפותח את פרשתנו: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", המהווה את הניסיון הראשון מבין 10 ניסיונות, כדי לחשלו באמונה בה', כדברי רמב"ן.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע הקב"ה מדבר עם אברהם אבינו בטרם נראה אליו, כפי שהיה אצל משה רבנו בסנה, עליו נאמר: "ויקרא אליו אלוהים מתוך הסנה ויאמר: משה, משה, ויאמר הנני" (שמות ג, ד).

גם הרמב"ן שואל את אותה שאלה: "כי מה טעם שיאמר לו הקב"ה עזוב ארצך ואטיבה עמך טובה… בלי שיקדים שהיה אברהם עובד אלוקים, או צדיק תמים", כמו נח עליו נאמר "צדיק תמים".

רבנו אוה"ח הק' מונה שני טעמים לכך:

 

א. אברהם אבינו "השתדל מאוד בהכרת בוראו, מה שלא עשה אדם זולתו, ובן חמש שנים הכיר את בוראו מעצמו בהתחכמותו, לזה לא הוצרך להגלות אליו", כדברי קדשו.

כלומר, דרך מעשיו הטובים להפצת מלכות ה' בעולם – "והנפש אשר עשו בחרן", הוא זכה להתגלות ה'.

רבנו מסביר בהמשך, מדוע מלכי צדק מלך שלם {שם בן נח}, מקדים לברך את אברהם לפני הקב"ה – 'ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ", ורק אח"כ הוא מברך את ה': "וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך" (בר' יד, כ).

 על הפס' הנ"ל אומר רבנו: "וברוך אל עליון… כי אברהם הוא מעצמו הכיר בוראו, והשתדל באמונתו יתברך, ואליו יאות הברכה. ואח"כ ברך לה' שנתרצה בו, וכן ראוי לעשות, וללמד הוא בא – שאין הקב"ה מתרצה אלא במי שנתרצה בו קודם. והוא אומרו 'ברוך אברם לאל עליון', שהוא הכשיר עצמו להיות עבד לאל עליון, ולזה ברוך הוא אל עליון אשר מגן וגומר – ודרך זה לא יוצדק אלא במבורך קודם, וכפי זה לא נענש שם {בן נח}, אלא הוא מעצמו נתנה {הכהונה} לאברהם, וכמו שפירשתי בפס' 'והוא כהן".

 

 רבנו מסביר בדבריו, מדוע מלכי צדק {שם בן נח}, הקדים בברכתו את אברהם לפני ה'. היות ואברהם הכשיר את עצמו להיות עבד לאל עליון, לכן הוא מברך אותו תחילה, ואחר כך הוא מברך את הקב"ה שמתגמל אותו, בכך ש'מגן' עליו מהצוררים אותו – בבחינת "מגן צריך בידך" (בר' יד כ).

רבנו מעלה עוד אפשרות: שם נענש על כך שהקדים לברך את אברהם לפני ה' כפי שאמרו חז"ל, למרות שכוונתו הייתה לטובה, אבל בגלל דרגתו ככהן לאל עליון, היה צריך להיזהר יותר שלא להקדים את העבד {אברם} לפני רבו.

3.

המדרש מספר שאברהם אבינו גדל בתוך חברה פגנית, כאשר תרח אביו החזיק מפעל ליצור פסלים. תרח שרצה לחנך את בנו לעבודת אלילים, הפקיד בידיו את שרביט מכירת הפסלים. אברהם שהספיק להכיר את בוראו, החליט ללמד את אביו בדרך מקורית, שהאמונה בפסלים כוזבת. הוא ניפץ את הפסלים הקטנים, ושם את הפטיש ביד הפסל הגדול, בטענה שהוא ניפץ את כולם, בגלל שלא הקשיבו לו. כדברי המדרש.

תרח שלא השתכנע מהתעלול, מסר אותו לנמרוד מלך בבל, שהשליך אותו לכבשן האש באור כשדים.

אברהם אבינו ניצל מכבשנו של נמרוד, מכוח אמונתו בה'. לכן, זכה בהכרת בוראו מבלי שיתראה אליו קודם לכן.

המדרש אומר על הפסוק בשיר השירים: "אחות לנו קטנה ושדיים אין לה, מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה. אם חומה היא, נבנה עליה טירת כסף, ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז, אני חומה ושדי כמגדלות" (ח, ח – י).

 המדרש מספר שכאשר אברהם הושלך לכבשן האש, שאלו בשמים האם הוא יוכל לשמש כחומה עליה יבנה עם ישראל? תשובתו הייתה: "אני חומה…", וניתן לבנות עלי את חומת עם ישראל, ולכן ניצל (שיר השירים רבה א, לז).

 

הרמב"ם אומר שאברהם אבינו זכה להכרה בה', בגלל השתדלותו הרבה (מורה נבוכים ח"א סג).

הרמב"ם אומר עוד, אברהם אבינו שהיה חי בתקופה בה כולם עבדו עבודה זרה, עבר תהליך של חיפוש עצמי, עד שהגיע לאמונה בקב"ה. וכדברי קודשו: "כיון שנגמל איתן זה {אברהם}, התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן, ולחשוב ביום ובלילה, והיה תמה, היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד, ולא יהיה לו מנהיג?… ולא היה לו לא מלמד ולא מנהיג, אלא מושקע באור כשדים בין עובדי עבודה זרה, ואביו ואמו וכל העם עובדים עבודה זרה, והוא היה עובד עמהם, וליבו משוטט ומבין, עד שהשיג דרך האמת, והבין קו הצדק מדעתו הנכונה…" (הלכות ע"ז פרק א).

 

ב. רבנו-אור-החיים-הק' מביא עוד תשובה לשאלה הראשונה, מדוע לא התראה אליו כמו אצל משה רבנו בטרם נגלה אליו בלשון פקודה – 'לך לך': אברהם אבינו, היה האדם הראשון שנהג בקדושה מזה עשרה דורות, "לזה נהג ה' עמו בסדר הזה, שלא הראה שכינתו אליו, עד שבחן אותו אם מקיים גזירותיו, ולאחר שקיים דבריו והלך לו מארצו וכו' – אז נגלה אליו דכתיב: "וירא יהוה אל אברם", כדברי קדשו.

 

ה"שפת אמת" ע"פ הזהר: "זה עצמו שבח, ששמע זה המאמר 'לך לך' שנאמר מהשי"ת לכל האנשים תמיד". כלומר, הקריאה של "לך לך" מהקב"ה, מופנית כל העת לכל אחד מאתנו, ואברהם אכן שמע, הפנים את המסר, והחל בדרכו.

 

מוסר השכל:

הגישה האברהמית אומרת: שמירה על עצמאות מחשבתית, מבלי להיגרר אחרי אנשים רעים וחטאים.

 במידת הצורך, יש להתרחק מהם, ואפילו מבני משפחתו כפי שעשה אברהם כאשר עלה לא"י, למרות הקשיים.

כאשר מחליטים, הקב"ה מסייע ומכוון כדברי חז"ל: "בדרך שאדם רוצה לילך – בה מוליכין אותו" (מכות י ב).

כמו כן, פעילות מתמשכת להפצת דבר ה' בעולם. למרות גילו המתנשא, אברהם לא נח לרגע, והמשיך לפעול ללא ליאות כעלם צעיר עד ליום מותו, כפי שהתורה מספרת בחצי מספר בראשית. לכן אברהם זכה לתארים: "אברהם אבינו", "האדם הגדול בענקים".

 

"לך לך מארצך… אל הארץ אשר אראך".

רבנו-אור-החיים-הק': "ארץ ישראל ראויה לך – ואתה ראוי לה…

אראה אותך לה – ואראה אותה לך.

כי זה בלא זה – אינם ראויים להשראת השכינה…" (בר' יב, א).

    

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: אם כבר נאמר "מארצך" כלומר ממדינתך, מה הטעם לומר בהמשך "וממולדתך {עיר הולדתך}, ומבית אביך" {משפחתך}. הרי האדם יוצא תחילה מביתו, אחר כך מעיר הולדתו, ורק לבסוף יוצא ממדינתו. רבנו משיב: לא מדובר ביציאת הגוף, אלא מבחינה פסיכולוגית, ביציאת הנפש ועוצמת הצער.

העולה חדש מתנתק נפשית תחילה ממדינתו, אחר כך מעיר הולדתו, ורק בסוף ממשפחתו.

כלומר, מדובר במישור הפסיכולוגי אותו עובר העולה חדש העוזב את משפחתו, עיר הולדתו, ומדינתו.

 

  • "לך לך מארצך". רבנו-אור-החיים-הק' מסביר שהקב"ה רמז לו שלא יקח אתו מבני משפחתו, אלא ילך לבד. וכדברי קודשו: "שילך לו מארצו, אך לא יהיה כסדר יציאתו מאור כשדים שיוליך עמו מולדתו ובית אביו, אלא הוא 4.

4.

לבדו יעזוב ארצו, ויפרד גם ממולדתו, ואפילו מבית אביו. אך, אברהם לא הבין זה כדברי ה', ולקח עמו לוט. או אפשר שהבין כן, אלא שלוט דבק בו".

כלומר, קיימות שתי אפשרויות בביטוי 'לך לך':

שאברהם לא הבין את דברי ה' בביטוי 'לך לך' שיצא לבד, ולכן לקח אתו את לוט.

אפשרות שניה. אברהם אכן הבין את דבר ה', אבל לוט בא מעצמו, ולא היה נעים לו להכלימו ע"י גירושו, אלא חיכה להזדמנות נאותה. כפי שקרה בריב הרועים אותו ניצל אברהם ואמר לו: "הפרד נא מעלי…".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: היציאה מארצו היא בבחינת "משנה מקום משנה מזל". וכדברי קדשו: "עוד יכוון לומר על זה הדרך: 'לך לך' – לתועלתך". רבנו מביא את דברי המדרש (במ' רבה כב, ז) האומר  שהצלחת האדם באה מהקב"ה, ולא כתוצאה מהשתדלותו ע"פ הפסוק: "כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים – כי אלוהים שופט, זה ישפיל וזה ירים" (תהלים עה ז-ח). רבי אבא מסביר את הפס': "הרים שבמקרא הרים הם. חוץ מזה {הרים שבפסוק הנ"ל} שהוא רוממות – שאין אדם מתרומם מן הדברים האלו. כלומר, מעיסוק בסחורה בהולכו ממזרח למערב, או פורש לו בספינה למסחר ממערב למזרח, אלא הכל תלוי ברצון ה' – כי אלוהים שופט, זה ישפיל, וזה ירים".

למרות זאת, טוען רבנו: "יש טעם בדבר – לצד שינוי מקום, והוא אומרו מארצך… ואמרו עוד: 'מאן דביש ליה בהאי מתא, ולא אזיל למתא אחריתי – צועק לפני ה' ואינו נענה". כלומר, אדם שרע לו בעירו, יעבור למקום אחר. אחרת, גם אם יצעק לה', לא יענה לו, מפני שיש לו אפשרות למצוא את מזלו במקום אחר.

 

ב. "וממולדתך" – "על דרך אומרם ז"ל: 'לעולם ידור אדם בשכונת אריה – ולא בעיר של רשעים". לכן, על אברהם להתרחק מרשעי עירו ומשפחתו, ככתוב "וממולדתך ומבית אביך".

ג. "אל הארץ אשר אראך"א"י ראויה לך – ואתה ראוי  לה… אראה אותך לה – ואראה אותה לך, כי זה בלא זה אינם ראויים להשראת השכינה ולרוב ההצלחות, ונתן לו כוח רוחני בראיה לראות את כל א"י ככתוב: "שא נא עיניך וראה… את הארץ אשר אתה רואה, לך אתננה ולזרעך – עד עולם" (רבנו-אוה"ח-הק', בר' יב, א).

רבנו מבסס את דבריו על המדרש בספרי לפס': "ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה, אשר אני שוכן בתוכה – כי אני יהוה שוכן בתוך בני ישראל" (במ' לה, לד) – אין השכינה שורה אלא בתוך עמ"י ובעודו בא"י" (שבת לג, א).

כלומר, אין השכינה שורה אלא בתוך בני ישראל בעודם חיים בארץ ישראל (רבנו-אור-החיים-הק'. בר' יב א).

 

רואים אנו שארץ ישראל שייכת אך ורק לעם ישראל מקדמת דנא, ולכן לא יעזרו ניסיונות הגויים בדורות עברו, וביתר שאת בדורנו, לעכב את תהליך גאולתנו והמשך אחיזתנו בערי אלוהינו בארץ קודשנו, ע"י פיגועים והתנגדויות לתנופת ההתיישבות בארצנו, אשר "עיני יהוה אלוהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה…" (דב' יא, יב),

שכונות עוטף ירושלים, כמו "גילה" ו"חומת שמואל" מדרומה של העיר הסמוכות לקבר רחל, ו"רמת שלמה" ו"רמות" מצפונה הסמוכות לשמואל הנביא, הולכות ונבנות לאור הבטחת ה' לאברהם: "ולזרעך עד עולם".

רחל אמנו מדרום, ושמואל הנביא מצפון – שומרים על עיר הקודש והמקדש, ומהווים חומת אש סביבה, בבחינת: "ואני אהיה לה חומת אש" (זכריה ב ט).

 

לאדום {נוצרים} וישמעאל {מוסלמים} – ישנה חלוקת עבודה בעיכוב גאולתנו:

 תפקידו של אדום למנוע מיהודים לעלות לארץ כפי שעשו לאורך 2000 שנה, והאנגלים יוכיחו.

תפקידו של ישמעאל – למנוע שלטון ריבוני בארץ כדברי הגאון מווילנא בשירת הים:

"שמעו עמים ירגזון: חיל –  אחז יושבי פלשת {פלישתינאים}, אז נבהלו – אלופי אדום" {אירופה}.

"אילי מואב יאחזמו רעד" – מואב סמל לפריצות {בנות לוט, ילדו מאביהם}.

התיקון לגאולה: קדושת חיי משפחה.

"תביאמו ותטעמו בהר נחלתך, מכון לשבתך פעלת ה'. מקדש אדנ-י כוננו ידיך" – שנזכה אמן סלה ועד..

 

אחיזתנו בארץ ישראל לאור ניסיונות אברהם אבינו,.

                          "מעשה אבות – סימן לבנים"  (רמב"ן בר' יב ו. ע"פ ב"ר).

 

 

 הרמב"ן אומר: תפקידו של הניסיון הוא לחשל את האדם המנוסה.

וכדברי קדשו: "יקרא ניסיון מצד המנוסה, אבל המנסה יתברך, יצווה בו להוציא הדבר מן הכוח אל הפועל להיות לו שכר מעשה טוב".

הקב"ה מביא ניסיון על האדם רק אם יוכל לעמוד בו. לכן, בכל בוקר בברכות השחר, אנחנו מבקשים מהקב"ה: "ואל תביאנו לידי ניסיון, ולא לידי ביזיון". כלומר, אם כבר ניסיון – שנוכל לעמוד בו, מבלי להתבזות.

5.

 ניסיונות אבי האומה היהודית אברהם אבינו, מהווים דגם להיסטוריה של עם ישראל בא"י, בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים" כדברי הרמב"ן: "אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם, יצחק ויעקב… כל מה שאירע לאבות – סימן לבניו, ולכן יאריכו הכתובים בסיפור המסעות וחפירת הבארות, ושאר המקרים" (בר' יב, ו).

נאמר בפרקי אבות: "עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם, להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו עליו השלום". (פרקי אבות ה, ג).

הרמב"ם רואה ב"לך לך", כניסיונו הראשון של אברהם אבינו כדברי רבי לוי במדרש תנחומא: "ניסיון ראשון כניסיון אחרון. ניסיון ראשון – ב"לך לך מארצך", וניסיון אחרון – ב"לך לך אל ארץ המוריה.

יש כאלה הרואים באור כשדים שם הושלך לכבשן האש בגלל אמונתו בה', כניסיון הראשון.

"אלו ואלו – דברי אלוהים חיים", כדברי בת קול, שקבעה: הלכה כבית הלל מול בית שמאי (רבי אבא. עירובין יג ע"ב).

 

מסר אמוני:

רבי אברהם אבי הגר"א: את הניסיונות שעבר אברהם אבינו, עובר כל אחד מאתנו במהלך חייו:

בגופו {הושלך לכבשן האש}, בממונו {רעב}, באשתו {נלקחה לפרעה}, בבניו {עקידת יצחק ונישול ישמעאל}.

 

 

"לך לך" – לך אל דרגתך ואל נשמתך (זהר לך לך).

הקריאה האלוקית הנ"ל – מופנית לכל אחד מאתנו.

 

"ויאמר ה' אל אברם: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך  –  אל הארץ אשר אראך".

הזהר הק' מסביר את הפסוק כך:

"לך לך" – לפני שהנשמה יורדת לעולם מגן עדן, הקב"ה מברך אותה בשבע ברכות, שתהיה אבא לגוף ולצורה העליונה שהיא הנשמה, ומשביע אותה לעבוד את ה' ע"י תורה ומצוות. הוא גם מוסר לה מאה מפתחות של ברכות, {לך לך = 100}, אותן עלינו להשלים בכל יום, כדי לתקן את חטא האכילה בגן עדן. לכן, יש לכוון היטב בברכות.

"מארצך" – מגן עדן {ארץ החיים}, שם נמצאת הנשמה לפני ירידתה לעולם.

"ממולדתך" – "זה הגוף שנקרא עץ החיים שהוא שנים עשר שבטים עליונים".

"מבית אביך" – זו השכינה.

"אל הארץ אשר אראך" – העולם הזה.

הזהר מדבר על יעוד האדם בעולם, כדי לשוב מחדש לגן עדן (זהר לך לך).

 

 ה"שפת אמת" מביא את דברי הזהר הק': לך לך – סוב אל דרגתך = לך לדרגתך, לך אל עצמך ואל פנימיותך ואל נשמתך שהתכסתה באלילות ששלטה באותה התקופה.

בעצם, הקריאה האלוקית "לך לך", מופנית אל כל אחד מאתנו בכל עת ובכל שעה, מאז חטא אדם הראשון. אברהם פתח לנו את הנתיב הייחודי, והשביל המקורי להכרת ה'.

 

ה"שפת אמת: "לך לך' שנאמר מה' יתברך – לכל האנשים תמיד… ואברהם שמע וקיבל".

אברהם אבינו אכן קלט את המסר האלוקי, והחליט להתנתק ממשפחתו ועיר הולדתו בה היה אישיות מכובדת:

אברם = "אב – רם". בגיל 75, הוא נדרש ללכת לארץ לא נודעת, שזו משימה לא פשוטה ולא קלה בכלל. בכל זאת, אברהם אבינו לא שאל שאלות, וביצע את המשימה עד תומה, דבר שפתח בפני עם ישראל לאורך הדורות, את הקשר הנפשי והרוחני לקב"ה, ואת הרצון לעלות לארץ, גם אם זה אחרי 2000 שנות גלות.

גם בימינו, התאקלמות העולים החדשים ובפרט המבוגרים, לא תמיד שוגה בשושנים. בכל זאת, כל עולה חדש עושה את דרכו לארץ ישראל למרות הקשיים, וזה מכוח אותו צו אלוקי של "לך לך", אותו סלל עבורנו אברהם אבינו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

6.

 

 

ניסיונות אברהם אבינו – ומשמעותם העתידית אלינו.

"אברהם העברי" מעבר אחד – וכל העולם מעבר אחר".

כאז, גם עתה – "עם לבדד ישכון" (במ' כג, ט).

הניסיונות – וההשגחה הפרטית.

 

 

רבנו-אור-החיים-הק': "להודיע חיבתו של אברהם שלא נתעכב אפילו שעה אחת, אלא בגמר דברי ה' לך לך, תיכף "וילך אברם כאשר דיבר אליו יהוה". בהמשך נאמר: "והאמין ביהוה, ויחשבה לו צדקה" (טו, ו).

על כך נאמר בגמרא (שבת צז, א): "ישראל מאמינים בני מאמינים הם, בני אברהם דכתיב "והאמין ביהוה".

זה קורה לפי הדגם של "מעשה אבות סימן לבנים", אברהם הנחיל לנו, את האמונה בבורא עולם (תנחומא לך לך יב).

 האמונה הזו נחרטה בלב עם ישראל, ולכן ביציאתם ממצרים נאמר: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". מגיד שבחם של ישראל שלא אמרו איך נצא למדבר בלי צידה… (שמו"ר כה). לכן, הקב"ה זוכר את מעשה אבותינו לטובה ואומר: "זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך – לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה" (ירמיה ב, ב).

 

"השגחה פרטית".

אברהם אבינו עוזב את ארצו ומשפחתו לאור הבטחות ה' – "לך לך מארצך… ואעשך לגוי גדול, ואברכך {בממון} ואגדלה שמך והיה ברכה". בארץ מצפה לו רעב במקום עושר. הוא יורד למצרים כדי להחיות את נפשו ונפש ב"ב, והנה חוטפים את שרה אשתו. כעת, אברהם נשאר ללא אשתו, וללא פרוטה בכיסו. גם במצב האבסורדי הנ"ל, אברהם לא מתייאש וממשיך לבטוח בה'.

"תשועת ה' כהרף עין", והיא לא איחרה לבוא: "ויעל אברם ממצרים… ואברם כבד מאוד במקנה, בכסף ובזהב" (בר' יג, א – ב), כפי שאכן הבטיח לו ה', רק שעל הדרך היה צריך לעבור בדיקת מאמץ, בדמותם של שני הניסיונות, כדי לחשלו באמונה בה' כדברי הרמב"ן ורבנו אוה"ח הק'.  אכן, זוהי השגחה פרטית במיטבה.

כלל חשוב בחיים:

כשאתה עובר תקופה קשה ותוהה היכן נמצא בורא עולם – זכור שהמורה תמיד שותק בשעת מבחן.

 תחזיק מעמד, תשועת ה' כהרף עין – בא תבוא".

 

קיימות שלש דרגות באמונה:

א. הכל לטובה.

ב. הכל בצדק.

ג. הכל בהשגחה.

"וצדיק באמונתו – יחיה" (חבקוק ב, ח). הנביא חבקוק רומז לנו בדבריו, שבגאולה הקרובה והסופית, ינצלו רק בעלי אמונה ההולכים בדרכו של אברהם אבינו, לכן המילה יחיה – בזמן עתיד.

הנביא ישעיה אומר: "פיתחו שערים ויבוא גוי צדיק – שומר אמונים" (מו, ד). חז"ל מסבירים שבגן עדן נפתחים שערים רבים להיכלות גבוהים, למאמינים בה'. לכן נאמר "שערים" בלשון רבים.

א. "הכל לטובה" – זו הדרגה הגבוהה באמונה, כאשר האדם מגיב לכל מה שקורה לו בביטוי "הכל לטובה", לרבות    מקרים רעים, כדברי התנא נחום איש – גם זו בפרקי אבות, שעל שמו נולד הביטוי "גם זו לטובה".

ב. "הכל בצדק" – זו הדרגה השניה באמונה בה', כאשר האדם מצדיק עליו את הדין, כשקורה לו דבר לא טוב.

ג. "הכל בהשגחה" – זו הדרגה השלישית באמונה בה': כלומר, מה שצריך לקרות, קורה.

 

 "אברהם העברי":

 "רבי יהודה אומר: כל העולם מעבר אחד, והוא {אברהם} מעבר אחר". הביטוי הנ"ל מלווה אותנו לאורך הדורות כאשר רוב העולם מגנה אותנו השכם והערב, ואנחנו בשלנו. לכן, אין להתפלא על הגינויים החריפים במוסדות הבינלאומיים, על כל יוזמה להקמת בתים בירושלים רבתי, כמו בשכונת "חומת שמואל" בדרומה של ירושלים הסמוכה לקבר רחל אמנו, ו"רמות" מצפונה, הסמוכה לקבר שמואל הנביא.

שני צדיקים הניצבים על משמרתם, ומהווים 'חומת אש' נגד כל המקטרגים על זכותנו על נחלת אבותינו.

השכונות הנ"ל המאוכלסות באלפי תושבים כן ירבו, רחוקות דקות ספורות מבניני הממשלה ומבית הנשיא המארחים את אותם דיפלומטים המגנים אותנו. שוב חוזרים לאברהם העברי – הם מעבר אחד, ואנחנו מהעבר השני, בבחינת "הן עם לבדד – ישכון –  ובגוים לא יתחשב" . (במ' כג, ט) – כשנתבודד ולא נתחשב בגוים – נשכון בעזהי"ת.

 

 

 

7.

"ויהי בימי אמרפל {נמרוד} מלך שנער, אריוך מלך אלסר,

כדרלעומר מלך עילם, ותידעל מלך גוים,

עשו מלחמה את ברע מלך סדום ואת ברשע מלך עמורה (בר' יד, א – כד)

 

ניצחון אברהם אבינו נגד ארבע המעצמות,

  דגם ניצחון המשיח – במלחמת גוג ומגוג.

 

התורה מקדישה 24 פס', כדי לתאר את מלחמת העולם הראשונה בהיסטוריה, בה השתתפו תשע מדינות המחולקות לשתי קואליציות: ארבעה מלכים בראשות אמרפל מלך שנער – אזור עיראק של היום, מול מלכי ארץ ישראל- סדום ועמורה וכו'. ארבעת המלכים מנצחים במלחמה, ולוקחים בשבי את לוט וב"ב שהיו גרים בסדום.

אברהם אבינו יוצא למלחמה נגד ארבעת המלכים המנצחים, כדי להציל את לוט בן אחיו שהוא גם אחיה של שרה: "וירק את חניכיו ילידי ביתו שמונה עשר ושלוש מאות, וירדוף עד דן. ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו – ויכם וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק" (בר' יד, יד-טו).

חז"ל אומרים שאין עיר ששמה "חובה", אלא בגלל שנתחייבו על עבודת עגלי ירבעם אותן עשה בערים דן ובית אל לעבודה זרה, לכן תש כוחו של אברהם, ולא יכל להמשיך.

הרה"ג הרב אהרון קוטלר לומד מכך מדוע יוצאי מצרים לא יכלו לכבוש את הקיני, הקניזי והקדמוני ממערב לירדן, והסתפקו רק בשבע ארצות, היות ואברהם לא כבשן, דבר המוכיח את רעיון "מעשה אבות סימן לבנים".

 

 רבותינו אמרו: השתתפו במלחמה רק אברהם ואליעזר. אליעזר = 318. אברהם אבינו מנצח את ארבע המעצמות, תוך מספר שעות, מתוך ניסים ונפלאות.

הפס' בהפטרה רומזים לניצחון אברהם ע"פ ניסים ונפלאות: "יתן לפניו גוים ומלכים ירד, יתן כעפר חרבו, כקש נידף קשתו. ירדפם יעבור שלום וכו'. העפר והקש שימשו בידי אברהם ככלי מלחמה. הנביא ישעיה ממשיך ואומר: "ואתה ישראל עבדי, יעקב אשר בחרתיך, זרע אברהם אוהבי… אל תירא כי עמך אני וכו'" (ישעיה מא, א-טז).

 

חכמי תורת הח"ן אומרים: המלחמה הזו רומזת למלחמת גוג ומגוג באחרית הימים, בה ינצח מלך המשיח את המעצמות שיבואו להילחם בירושלים. אברהם אבינו מסמל את מלך המשיח.

 

בשלב ראשון, תהיה מלחמה בין העולם המוסלמי לאדום כפי שמסביר המלבי"ם.

בשלב שני, ישמעאל ואדום יכרתו בניהם ברית, וילחמו נגד ישראל לכיבוש ירושלים. בסופו של דבר, עם ישראל ינצח ע"י ניסים ונפלאות: "ואספתי את כל הגויים אל ירושלים למלחמה ונלכדה העיר. ונשסו הבתים … ויתר העם לא יכרת. ויצא ה' ונלחם בגויים… ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד… וישבה ירושלים לבטח" (זכריה יד).

ניצחון עם ישראל מובטח, השאלה באיזה מחיר.

גובה המחיר יהיה תלוי במידת שובנו באמת ובתמים לאבינו שבשמים, דוגמת המאמין הגדול – אברהם אבינו.

 

דרכו של אברהם אבינו בעבודת ה'.

 

 א. מתוך אהבה – "אברהם אוהבי" (ישעיה מ, ח. בהפטרה).

 ב. מתוך אמונה – "והאמן ביהוה ויחשבה לו צדקה" (בר' טו, ו). 

 ג. מתוך ענוה –  "ואנוכי עפר ואפר" (בר' יח, כז).

 ד. מתוך יראת הרוממות – "עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה" (בר' כב, יב). 

 ה. מתוך גמילות חסדים "וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים נצבים עליו – וירא וירץ לקראתם… וימהר אברהם האהלה אל שרה לאמר: מהרי שלש סאים קמח סולת לושי ועשי עוגות. ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב, ויתן אל הנער, וימהר לעשות אותו" (בר' יח ב – ח). אכן, קבלת פנים מלכותית לשלושה אורחים לא מוכרים.

ו. מתוך שמחה – ידוע שהקב"ה מתגלה לנביא רק כשהוא שמח, ומקבל את כל קורותיו מתוך שמחה כמו אברהם אבינו. חז"ל אומרים שגם יונה הנביא זכה לשאוב את נבואתו, מתוך ששמח בשמחת בית השואבה.

בדברי שמואל הנביא לשאול המלך: "ויהי כבואך שם העיר, ופגעת חבל נביאים יורדים מהבמה, ולפניהם – נבל ותוף וחליל וכינור – והמה מתנבאים", וצלחה עליך רוח ה' והתנבאת עימם, והפכת לאיש אחר" (שמואל א, ט, ה-ו).

לכן, כאשר מזכירים את אברהם אבינו בברכת אבות בתפילת  ח"י, מן הראוי לכוון ולהפנים את מידותיו הנ"ל.

8.

ז. אברהם היה נח לבריות. בריב בין רועי לוט ורועיו, הוא נותן ללוט לבחור: "אל נא תהי מריבה ביני ובינך... הלא כל הארץ לפניך. הפרד נא מעלי. אם השמאל ואימנה…", למרות שלוט היה בן אחיו הצעיר (בר' יג ח – ט).

 ביחסו לשרה אשתו, הוא פונה אליה בכבוד: "אמרי נא אחותי את" (בר' יב, יג), שומע בקולה בפרשת הגר (בר' טז א-ו).

לאחר ניצחון ארבעת המלכים, אברהם אומר למלך סדום: "הרימותי ידי אל ה' אל עליון קונה שמים וארץ. אם מחוט ועד שרוך נעל, ואם אקח מכל אשר לך…" (בר' יד כב- כג), למרות שהרכוש היה מגיע לו, כפי שהציע לו מלך סדום.

 

ברכת "מגן אברהם" בתפילת העמידה.

גאולתנו – בזכות מידת החסד.

 מדברי מרן שר התורה חכם עובדיה יוסף זיע"א בדרשה במוצש"ק:

 

בברכת אבות בתפילת העמידה, אנו חותמים ב"מגן אברהם" {חסד}, ולא "מגן יצחק" {תפילה} או "מגן יעקב" {תורה}. הסיבה לכך היא, שלושת האבות כנגד שלושת בתי המקדש: השניים שחרבו, והשלישי שיבנה בקרוב במהרה בימינו ולעולמי עד.

הגאולה השלישית תהיה בזכות מידת החסד של אברהם כדברי הנביא (ישעיה מ, ו): 

"איש את רעהו יעזרו –  ולאחיו יאמר חזק". הרב ציין את מידת גמילות חסדים בה משופע דורנו.

 

"למה תאמר יעקב ותדבר ישראל,

              נסתרה דרכי מיהוה" (ההפטרה, ישעיהו מ, כז).

מדוע נאמר בברכת אבות "אלהי יעקב", ולא "אלהי ישראל"?

 

המדרש שואל מדוע בתפילת העמידה אנחנו אומרים: "אלהי יעקב" ולא אומרים "אלהי ישראל", שם שניתן לו ע"י הקב"ה בעצמו: "ויאמר לו אלוהים: שמך יעקב. לא יקרא שמך עוד יעקב, כי אם ישראל יהיה שמך. ויקרא את שמו ישראל" (בר' לה, י).

התשובה לכך היא. בביטוי "אלהי אברהם, אלהי יצחק, ואלהי יעקב", קיימות כ"ו אותיות הרומזות לשם הוי-ה. ואם נאמר "ישראל" במקום יעקב, יהיה לנו כ"ז אותיות, ואז יקוים בנו חלילא המשך הפסוק: "נסתרה – דרכי מיהוה".

כעת יובנו דברי הנביא ישעיהו אותם נקרא בהפטרה.

הנביא שואל: "למה תאמר יעקב?" "תדבר ישראל"?

תשובת הנביא: "נסתרה דרכי מיהוה", היות ובמילה "ישראל" ישנן חמש  אותיות, ואילו במילה "יעקב", ישנן ד' אותיות, דבר ההולם את מספר האותיות הכללי העומד על כ"ו, השווה להוי-ה.

 

השיר "להיות יהודי" {יורם טהרלב}.

מבטא את דרכו של אברהם אבינו לארץ ישראל,

כמו את דרכו של עם ישראל לאורך הדורות.

הפוסע בשבילי פסיעותיו של אברהם אבינו – אבי האומה.

 

"להתחיל מארם נהריים, לעבור בכבשן האש / ולצאת למסע הנצח עם מים ולחם יבש.

לעקוד את הבן, את הילד, כמו לגדוע תקווה אחרונה / ולשלוח אליו מאכלת שנה אחרי שנה.

ולשמוע מגבוה את הקול ההולך: 'לך לך', לך !

אתה האחר, אתה היחידי – לך לך – פירושו להיות יהודי…".

 

 

 

שבת שלום ומבורך – הרב משה אסולין שמיר

ע"פ ספרי "להתהלך באור החיים" – ב' כרכים. להזמנת הספרים:  0523-240-298

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בזו בעיני מאיר זגורי יליד המקום

BZOU

בזו        –      BZOU

 כפר בהרי האטלס התיכון מרוקו

מאת : זגורי מאיר מדריך תיירים למרוקו

ראשית דבריי ברצוני להסב את תשומת לבכם לכפר במרוקו מאוד מיוחד שהרבה מהטיולים במרוקו עוברים לידו אך אינם יודעים עליו מאומה כפר שגרו בו מאות יהודים  משפחות כמו זגורי.  מוריוסף. מלול. אזולאי. דהן. אוחנה .אביטבול .משש. דהן. בן דוד.  קדוש.  ועוד ועוד

בזו הוא כפר הולדתי  הכפר נימצא בשיפולי הרי האטלס התיכון  בדרך מהעיר בני מלל לקלעה דסררנה .כפר של אורגים בו עושים את הבד המשובח והיקר ביותר במרוקו , כל מי שמחשיב את עצמו במרוקו קונה לפחות ג'לביה אחת שעשויה מהבד הזה, זהו בד שארוג בעבודת יד  של צמר בשילוב עם משי,   שם הכפר בזו ניגזר מהמילה בוזה שפרושו בשפה התשליחית הוא אריגה .   כמו כן הכפר ידוע בכל מרוקו  ברימונים האיכותיים הגדלים שם שאין בהם עצם  הם נמסים בפה. וגם בדבש המיוחד שרודים אותו בכפר שהדבורים המקומיות מכינות  אותו מפרחי קקטוס מקומי שניקרא  ’’זגום ’’ , והוא פורח פעם בשנה למשך שמונה ימים ומהפרחים נובע צוף כמו שמן ,ומיחסים לו תכונות רפואיות .

כמו כן  קבורים שם שני צדיקים, אחד ניקרא רבי יצחק ישראל הלוי המכונה סידי מול לברז (בעל המגדל ) ,והשני בבית קברות קדום באזור שניקרא תזרוט  הצדיק  רבי שמעון בן שמאעיל שריף לוי

בחלק העליון של הכפר ישנה בריכה טבעית שניקראת "תמדה" היא מתמלאת ממעיין מים זכים ומפל קטן  יש אמונה בכפר שכל מי שלא מצליח להתחתן אם יטבול בבריכה של תמדה מובטח לו שיתחתן

איך מגיעים לבזו

מהקילומטר ה-67 לבני מלאל – כביש מראכש – בני מלאל פונים ימינה, נוסעים עד למרכז הכפר כ-8 קילומטר על לצומת ומשם ממשיכים שמאלה במעלה הדרך אל עבר מלאח היהודים כ-1.5 קילומטר מהצומת. 

שני המלאחים ממוקמים מעל ואדי סֶנְסִיף הנשפך אל ואדי אֶל עְבִיד.

האזור בו נמצא המללאח הגדול של בזו נקרא תגונט  והמלח הקטן נקרא תיגדמי 

השכונה המקומית שלפני המללאח הגדול במבוא אליו נקראת אֶל מֶדְרָאָסה

הייתה כאן גם זאוויה  ZAOUIA בשם סידי סְעיִר

הדבר הבולט בהתקרב למלאח בבזו הוא המסגד שמבצבץ מתוכו למרחוק, ומעליו קו ההר המתקרה  תגונט.    בבזו מצויים היו שני מלאחים : 

1 – אל מֶלָאח אָסְרִ'יר – המלאח הקטן

2 – אל מלאח אָלְכְּבִיר – המלאח הגדול זה שנמצא בו המסגד המדובר 

הערות שלי : 

זאווייה (מערבית: زاوية, מילולית: פינה (זווית)), תא תפילה והתבודדות לדרווישים צופים. במובן רחב יותר, הנפוץ בארצות צפון אפריקה) מגרבׂ משמש המושג לתיאור מדרסה – בית מדרש ללימודי דת האסלאם, משולבת לרוב במבנה תפילה. 

בית הקברות היהודי בכפר  נקרא גְ'נָאנָאת סִיֶיד – סמוך לשטח תִגְדְמִין שבו נטועים הזיתים  ומעליה אֶלְמַדְרָסָה. האזור המוסלמי ששם היהודים היו מחוייבים להוריד את נעליהם בעוברם באזור המדרסה

השטח של בית הקברות ( דרך אגב הוא חדש ) מוקף חומה –היתה חומת חול בעבר כיום יש חומת אבנים שחורות חדשה.

כוונים – המדרסה לצד מערב תגדמי לצד צפון מזרח מעל שטח הזיתים, מערבה המללאח החדש, וג'נאנאת נמצא לצד מערב

שטח בית הקברות מבותר. על מדרון שיחי שיזף וקוצים צעירים.

השטח שבו נמצאים הקברים הוא לפאתי מערב, דהיינו בצד של שכונת אל מדראסה. בשתיים שלוש שורות של קברים בשני מציבות שתי שורות 

מאלה שכתובים

  1. קבר בבית הקברות  של סבי מצד אימי רבי שמעון מוריוסף שעליתי לקיברו מספר פעמים הפעם האחרונה הייתה באוקטובר 2015

2 מצבת קבורת האישה החסודה זוהרא אמסלם

נלב"ע יום ? חשון שנת 5718 תנצ"ב – נובמבר 1957

ימיה 75 שנה גופתה הועלתה על ידי משפחתה לישראל ונקברה במגדל העמק 

שני קברים  נוספים נחפרו ועצמותיהם נלקחו לארץ 

בנו של סלימאן  משש מסעוד לקח את עצמות אביו ואחיו

אחיו נקרא בשם נהוראי  ונקברו באשדוד 

השנה 2015  נפטר בשיבה טובה מסעוד הן של שלימן משש ונקבר ליד אביו באשדוד בו 92 שנים יהי זכרו ברוך

קבר נוסף של יהודי בשם חיראן

בתו של ח'ירָאן חסיבה בנתה מצבה חדשה על קבר אביה ובה כתוב :

פ"נאבן חיים מכלוף בן עיישה

נפ' כ' בסיוון תנצ"ב

מתוך שחפרו והוציאו את העצמות נתגלו גזעי עצים שבהם קרו את חלל הקבר אם הקבר של זוהרא אמסלם הוא בן 41 שנה לערך הרי שבית הקברות הנוכחי הוא בערך בן 70 או  80   שנה…חדש יחסית.

לפי המקומיים בית הקברות העתיק היה באזור המדרסה. הזאווייה של סיד יסעיר ומשם עברו לקרקע בשטח החדש. השטח גדול כ 100/100 מטר לערך מוקף חומה כפי שנאמר.  מפתחות לבית הקברות נמצאים אצל בחור בשם בל חסן  שגר סמוך לבית הקברות והוא גם שומר עליו  הבחור הזה הוא גם הדבוראי של הכפר והוא רודה את הדבש המיוחד שהדבורים מכינות מהקקטוס המקומי הנקרא זגום

זוויתנה דייאל ליהוד. עץ הזית הנמצא היום בבית הקברות החדש, היה ניצב  בדרכם של המלווים את המת, שם היו מניחים את המת – מתחתיו –  דורשים עליו בשעה שהובילוהו מביתו שבמללאח אל בית הקברות העתיק שבמדרסה.

משיחה חטופה שניהלתי עם זקנים בשכונת אל מדראסה עולי כי שהקבורה בבית הקברות החדש החלה כנראה בסוף שנות ה-40 תחילת שנות החמישים,   מסתבר שבבזו היו ארבעה  בתי קברות…….העתיק ביותר בצדיק בסידי מול אלברז  באזור שניקרא   פום תַרְיָה   השני בֶאֶלְמָאדְרָאסָה השלישי ..החדש בתיִג'דמי

והקדומה ביותר בתזרוט  שם קבור הצדיק  רבי שמעון בן שמאעיל שריף לוי

נראה לי היום ממרחק הזמן היישוב העתיק ביותר שגרו בו יהודים באזור…היה בְתָאבִיָה…לאחר מכן נטיפה ואחר כך בזו 

אני תקווה שהארתי את עינכם  במקום תירותי נוסף ומיוחד במרוקו 

זגורי מאיר מדריך תיירים –  050-2481848

 

בזו בעיני מאיר זגורי יליד המקום

חובת עניית בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ-באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו

לט. הרה“ג עבדיה הדאיה זצוק“ל נהג לענות בהוב“ש גם בברכו שיוצאים בהן יד“ח, ע“פ עדות בנו הרה“ג שלום מרדכי חיים הדאיה שליט“א, כמו כן אמר הרב שליט“א שכן הוא מנהג חאלב וירושלים,

.( הובאו דבריו בזוכר ברית אבות (לרב דלויה עמ‘ 58

 

מ. הרה“צ סידנא בבא חאקי זלה“ה (רבי יצחק אבוחצירא זצ“ל) נהג לענות ברוך הוא וברוך שמו בכל הברכות כולן גם בברכות שיצא בהן יד“ח, כפי שהעיד בנו וממשיך דרכו הרה“ג יחיאל אבוחצירא שליט“א, וגם הוא הי“ו נוהג כך אחרי אביו ע“ה ועיין מה שכתב בהלכות קידוש ליל שבת (סידור עקידת יצחק, הוצאת מכון עטרת דוד).

 

מא. רבי רפאל ברוך טולידאנו זלה“ה– קיצוש“ע טולידאנו (סי‘ קיא, הלכה כא). וכתב: ”ויש אומרים דיכול לענות, וכן מנהגנו לענות בברכת ההלל והשופר ולולב, אף על פי שהם מתכונים לצאת ידי חובתם באותה ברכה… וכן ראוי לעשות דאין לשנות המנהגים אפילו בברכות, כל שכן בזה, דזה ממין הברכה הוא“.

 

מב. הגה“ק מרן רבי יוסף משאש זצוק“ל– כדמוכח בפירושו להגדה (ויזכור יוסף עמ‘ 166 , צילום כת“י) וכן נמסר לי מבנו וממשיך דרכו רבי אליהו משאש שליט“א, שכך סבר אביו ונהג כן הלכה למעשה, לענות תמיד ברוך הוא וברוך שמו, בכל ברכה.

 

מג. הרה“ג רבי סוסו הכהן זצ“ל– היתה דעתו שצריך לענות בהוב“ש גם בברכות שיוצאים בהן יד“ח וכן הוא מנהג אבותיו בתוניס, וכפי שהובא בעלון אור תורה של ישיבת כסא רחמים תכב“ץ (סיון התש“ל, סי‘ ד).

 

מד. הגה“ק רבי ברוך אברהם טולידאנו זלה“ה כתב בספרו המופלא הלכה ברינה (חלק רנה ותפלה סי‘ קכד): ובשומעו שֵׁם אשר יצר עולמו, יענה ברוך הוא וברוך שמו; שאם אומרים זכר צדיק לברכה, קל וחומר לאדון הממלכה“, ושמעתי עדות מלאה מפי נכדו של הרב זלה“ה, הל“ה הרה“ג יוסף גיגי שליט“א (מראשי ישיבת הר עציון) ועוד כמה נאמנים שכן הורה הרב בביתו לענות על כל ברכה וברכה כלשון הש“ע, לרבות ברכות שיוצא בהן ידי חובה.

 

מה. סידנא בבא סאלי זצוק“לרבי ישראל אבוחצירא זיע“א, חייב לענות ב“ה וב“ש על ברכות שיוצא בהן ידי חובה, הובאו דבריו בשו“ת מאמר מרדכי (להגר“מ אליהו זצוק“ל, ח“א חאו“ח סי‘ ד), ובמנהגי החיד“א (דף קמו), ובספר ישראל סבא (עמ‘ 223 ) כתב הגר“י יהודיוף זצ“ל שכך נהג חמיו הצדיק בבא סאלי זיע“א, וכן מצאנו במקומות נוספים, וראה להלן אות נז.

 

מו. רבי יצחק חזן זצוק“ל– שו“ת יחוה דעת חזן (ח“ג סי‘ ט סעיף ה) וכ“כ בפירושו להגדה של פסח- כה לחי (סדר הלילה סעיף ו אות ה), ובהסכמתו זצ“ל לספר מעט מים ח“ב (להגר“מ עטיא שליט“א) כתב וז“ל: בענין עניית ברוך הוא וברוך שמו על ברכות שהוא חייב בהם, גם אני הדל כתבתי בסה“ק יחוה דעת ובספרי כה לחי (דף צט) לקיים מנהג אבותינו לענות על כל ברכה איך שתהיה ברוך הוא וברוך שמו, ושרבים וגדולים נהגו כן“, עכ“ל.

 

מז. רבי רפאל כדיר צבאן זצוק“ל, רבה הראשי של נתיבות יע“א, כתב בהגדה של פסח ע“פ נוסח תוניס ”ויגידו למרדכי“ (הלכות קידוש הלילה עמ‘ נה, הלכה ד) וז“ל: יזהר שיהיו כל ברכותיו מלה במלה בנחת ובמיתון ויזהיר לכל בני ביתו שיענו ברוך הוא וברוך שמו ואמן על כל ברכה ע“כ. (ואע“פ שהמו“ל הרב אדיר הכהן שליט“א השיג על דברי הרב זלה“ה משו“ת זכרי כהונה, שרק הזכיר דרך אגב את דעת החיד“א במחזיק ברכה שיותר נכון לא לענות, העיקר כדברי מוהרכ“ץ זצוק“ל, שהביא את מנהג תוניס, וגילה דעתו בדין זה בפירוש ולא הביאה דרך זיכרון, וכמ“ש מוהר“ר משה כלפון הכהן זלה“ה, והרב סוסו הכהן זצ“ל, והרב חנינא בוגיד סעדון זלה“ה, ובספר עלי הדס- וכולם מובאים במאמרנו, וכן עיקר להלכה).

 

מח. הרב המקובל מאיר יהודה גץ זצ“ל (הובאה עדותו במחזור עוד אבינו חי לראש השנה עמ‘ תנב), שם ספר הרב לוי נחום שליט“א שהוא היה נוהג לענות בהוב“ש בברכות שיוצאים בהן יד“ח והיה עושה זאת בקול רם גם בישיבת המקובלים בית– אל בירושת“ו בנוכחות הרב מאיר גץ זלה“ה, ופעם אחת כאשר האריך הרב גץ זצ“ל באמירת שם ה‘, נמנע הרב נחום שליט“א מלענות בהוב“ש בברכתו של הרב גץ בכדי לא לבלבלו, ובסוף התפילה הוכיחו הרב גץ זצ“ל על שתיקתו, והודיעו שהוא ציפה לעניית בהוב“ש הקבועה בכדי לכוון בה את הכוונות העמוקות שישנן בסידור הרש“ש זיע“א, ועוד הוסיף ואמר שהוא מקפיד לקיים פסק זה בביתו, להיות זהיר הוא וב“ב בעניה זו גם בברכות שיוצאים בהן יד“ח, כי זו חובה גדולה ליודעי ח“ן.

 

מט. גם הרה“ג חיים הכהן זצ“ל מג‘רבא כתב לענות בהוב“ש בברכות שיוצאים בהן יד“ח (הוב“ד בסידור עוד אבינו חי מאת הרה“ג לוי נחום שליט“א עמוד 347

 

נ. רבי משה מלכה זלה“ה בספרו מקוה המים (ח“ו, או“ח סי‘ יד) וכ“כ בספרו והשיב משה (סי‘ י, סעיף ד) ושם הדגיש כי מרן הש“ע לא הסתפק לומר על כל ברכה עונה ב“ה וב“ש“, אלא האריך לכתוב: על כל ברכה שאדם שומע בכל מקום עונה ב“ה וב“שודיוק בדבריו מורה שהוא כיוון גם לברכות שיוצא בהן יד“ח.

 

נא. הרה“ג המפורסם רבי שמואל בן הרוש זצ“ל העלה בבירור לענות ברוך הוא וברוך שמו בכל ברכה שיוצא בה ידי חובתו, הוא צוטט ע“י הרה“ג דוד עובדיה זצ“ל (בנהגו העם הלכות ברכות, הלכה יג).

 

נב. כן זרח ממזרח, סבא דמשפטים, הנותן בינה לעיתים, ודורש כל אתים, מרן רבי שלום משאש זצוק“ל (בשו“ת שמ“ש ומגן ח“ב או“ח סי‘ לד- לז. ובח“ג סי‘ לג. ובח“ד סי‘ עא) וכך כתב: גם ריעותא גדולה יצאה מאלו הנזהרים שלא לענות. שראיתי במו עיני שכל כך הרגילו עצמם שלא

לענות, עד שאפילו ברכות שאין חייבים בהם, או כבר יצאו יד“ח, אין עונים עליהם ברוך הוא וברוך שמו. פוק חזי שכן הוא, ונמצא שיצא שכרם בהפסדם, שמפסידין מצוה שהיא חובה לכולי עלמא לענות

ברוך הוא וברוך שמו על ברכה שאינה חובה או כבר יצא יד“ח שיש בה משום הבו גודל לאלוהינו, שהוא מוסכם אליבא דכו“ע. בשביל ריוח פורתא של ברכה שחייב בה שיש בה מחלוקת הפוסקים ושכולם

מעידים על מנהג העולם לומר ברוך הוא וברוך שמו… ראוי והגון לנו להחזיר העטרה ליושנה, למנהג ירושלים ומנהג העולם, ולהזהיר לעם לענות ברוך הוא וברוך שמו“, וכן כתב הרב זל“ה: ”והוא (המנהג לענות ברוך הוא וברוך שמו) מיוסד ע“פ דברי הרא“ש משם אביו רבינו יחיאל, והטור והשו“ע סי‘ קכ“ד להלכה ברורה, והוא מדברי הש“ס ביומא ל“ז, וכמ“ש בטור, וכ“כ הלבוש… הן היום ראיתי ששם בספרו (של רב אחד שטען כי אין חובה לענות ברוך הוא וברוך שמו)… והביא מספרים שדבר שלא נזכר בתלמוד אין חיובו מן הדין, ורק הרא“ש מחסידותו עשה זה, ושגם מר“ן לא משמע ממנו לשון חיוב, אלא מהיות טוב וכו‘ ואין הפסד באי אמירתו… ואנכי עמדתי מרעיד. וכמה יש לתמוה על דבריו אלו, שעשה לכל הפוסקים הנ“ל ראשונים ואחרונים דכל רז לא אניס להו, שלא ראו מקור הדברים ולא חש לקמחיה ולא ירא משאתם לומר עליהם שהם בכלל מבלי עולם. ולא ראה ולא הביט שכולם הביאו מקורות לדבריהם, מדברי הש“ס דיומא דל“ז. והטור משם אביו הרא“ש והביא מש“ס דיומא. גם הפר“ח והאו“ח הקדוש והגר“א זצ“ל. ובפרט דדבר זה נאמר היכא דדברי הש“ע אינם מפורשים היטב, ומתפרשים לתרי אנפי, אבל כאן דברי הש“ע והטור פשוטים וברורים ומפורשים כגלף דעיזקא, אין בהם מה להסתפק… וכבר כתבתי שם בתשובתי דאי אפשר בשום אופן לומר דהש“ע כתב כן למידת חסידות כיון שלא כתב צריך או חייב, דזה אינו, שהרי כל הסימן כולו אין בו שום לשון חיוב או צריך, כגון ויענו אמן על כל ברכה, האם נאמר שזה רק מידת חסידות ולא חובה לענות. גם לא יענה אמן חטופה או קטופה, שכולם חובה הן… ועוד דלפי דברי המשיג הכותב דאין הפסד באי אמירתו, מוכח דאין חיוב לענות ברוך הוא וברוך שמו גם על ברכה שאינו חייב בה… וזהו נגד כל הפוסקים שלא נחלקו אלא בברכה שחייב בה אם יענה ברוך הוא וברוך שמו או לא, אבל בברכה שאינו חייב בה כולי עלמא סוברים דחייב לענות ברוך הוא וברוך שמו… קנצי למילין, שבמקומי אני עומד. ועוד נתחזקו דברי ביתר שאת, שחובת כל אדם לענות ברוך הוא וברוך שמו על כל ברכה בין חייב בה בין אינו חייב בה, כדברי כל הפוסקים ומר“ן ז“ל. וכמו שכן המנהג פשוט“, עכלה“ק.

באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו

חובת עניית בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

אוקטובר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר