ארכיון יומי: 30 באוקטובר 2020


תולדותיהם, חייהם ופועלם של צדיקי בית פינטו זיע"א- רבי דוד חנניה פינטו שליט"א-מכון פניני דוד.

אנשי אמונה

 

תולדותיהם, חייהם ופועלם של צדיקי בית פינטו זיע"א- רבי דוד חנניה פינטו שליט"א-מכון פניני דוד-באדיבותו של מכון פניני דוד ובאישורו

הרב המוסמך רבי יאשיהו פינטו זיע"א ׳הרי"ף מחבר הפירוש על ״עין יעקב״

כבר משחר ילדותו התפרסם הילד יאשיהו, כמי שעתיד להאיר את עיני ישראל בתורתו, בקדושתו ובחסידותו. אביו, רבי יוסף, הבחין בתכונותיו המיוחדות של בנו הקט ובהנהגתו המרוממת , והשפיע עליו מתורתו וחכמתו. הוא נהג לשלוח את בנו לחכמי דמשק ולצדיקים והחסידים שהיו בדורו, והם האצילו עליו מתורתם וחכמתם, ומהם ינק את משנת חינוכו.

את עיקר משנתו ותלמודו, קיבל רבי יאשיהו בעיר דמשק מהגאון הצדיק רבי יעקב אבולעפיה זצ״ל, בצילו הסתופף, בעפר רגליו התאבק ותחת שרביטו עלה התעלה במעלות התורה והקדושה.

הרב המוסמך

בתקופה מאוחרת יותר בשנת ה״א שע״ז, ביקר רבי יאשיהו בארץ ישראל, בעיר הקודש צפת ת״ו, וכאן זכה לקבל את ה״סמיכה׳ מרבו המובהק רבי יעקב אבולעפיה זצ״ל, שכבר נסמך על ידי תלמידיו של רבי יעקב בי רב זצ״ל, אשר חידש את מסורת ה״סמיכה״ בארץ ישראל.

מאז ואילך נקרא רבי יאשיהו זיע״א בפי גדולי תורה בתואר שהוצמד לשר ״הרב המוסמך (אגב, רבי יעקב הסמיך בחייו רק שני תלמידים; את בנו, ואת רבי יאשיהו פינטו זיע״א).

רבי יאשיהו זיע״א שב לדמשק כשהוא מעוטר בעטרת הסמיכה, שהיתה כנזר תפארה לאישיותו התורנית. גאונותו בהלכה ובמוסר, בדרוש ובספרי הקודש היתה לשם דבר, ורבים מיהודי דמשק הסתופפו בצל תורתו וקדושתו.

סמיכת החכמים', שהיתה נהוגה עדיין בזמן המשנה והתלמוד, נפסקה בימיו של הלל, מאחרוני הנשיאים. שורשיה נעוצים עוד בשחרית עם ישראל כאשר יהושע בן נון – תלמידו של משה רבינו ע"ה היה ראשון הנסמכים.

יהושע נסמך בדבר ה' ע־׳ משה איש האלקים. ככתוב (במדבר כז, יוו): 'ויאמר ה׳ אל משה קח לך יהושע בן נון, איש אשר רות בו. וסמכת את ידך עליו. ובמקום אחר נאמר (דברים לד, ט): ־ ויהושע בן נון מלא רוח חכמה, כי סמך משה את ידיו עליו וישמעו אליו בני ישראל".

לצד יהושע בן נון, נסמכו גם שבעים הזקנים ע־׳ משה רבים ע"ה, והם סייעו לו בהנהגת העם.

מאז סמיכתו של יהושע, עברה ה׳סמיכה״ מאיש לאיש ומדור לדור. כשתמצית מעשה הסמיכה מתן רשות לתלמיד הנסמך להיות רב ופוסק הלכה, וכלשונו של הרמב״ם: 'קורין לו רבי, ואומרים  לו אתה סמוך ויש לך רשות לדון דיני קנסות״. תפקידו לדון ולהורות את העם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון. רק מי שהוא עצמו הוסמך יכול היה לסמוך אחרים בסמיכת חכמים.

מכוחה של ה״סמיכה', צמח המוסד המחוקק העליון והמקודש שהיה בישראל והוא ה״סנהדרין". בו היו יושבים כסאות למשפט חכמי ישראל שנסמכו איש מפי איש. עד למשה רבים שנאצל מכוחו הקדוש ברוך הוא. בכוחם של הנסמכים היה לדון דיני קנסות, ובענינים נוספים שלא היה כוח ביד חכמים אחרים שלא הוסמכו.

לא סמכו זקנים אלא בארץ ישראל בלבד. ומשום כך לא ניתן התואר 'רבי לאמוראי בבל, אלא הם נקראו בתואר רב' בלבד. טקס סמיכת החכמים לווה בשיר והלל על ידי חבריו של הנסמך. שהוא עצמו לבש לכבוד המאורע החגיגי בגדים מיוחדים.

כאמור, מסורת סמיכת החכמים נפסקה בימי הלל השני שהיה מאחרוני הנשיאים הסמוכין בעם ישראל. מיני אז בסערות ומאורעות דרכי ישראל בגלותם לערי נכר תחת שלטונם של מלכי אומות העולם, נשתבשו הדרכים ונתקלקלו אורחות חיים, ואין דורש בקולה של תורה כבימי קדם.

יתירה מזאת, לאחר מרד בר כוכבא, הטיל הקיסר אדריאנוס איסור חמור לסמוך זקנים ואף גזר עונש מוות על הנסמכים, על הסומכים ועל העיר שבה תתבצע הסמיכה. ואכן, ידוע לנו על רבי יהודה בן בבא שהומת על כך שסמך את תלמידיו בסמיכת חכמים.

בערך בתקופת מרן הבית יוסף, החליטו הלק מחכמי ישראל ובראשם המהר"י בי רב לחדש את הסמיכה. החלטתם היתה בעקבות פסק הרמב"ם בפרק ד׳ מהלכות סנהדרין שכתב: 'נראין לי הדברים שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם הרי אלו סמוכים וכוי.

המצדדים בסמיכה סברו שאותו דור כל חכמי ישראל מצויים בצפת, שהיתה באותה תקופה כלילת יופי משוש כל הארץ והתרכזו בה כמעט כל חכמי ישראל. ולדבריהם הוכשרה אותה תקופה תשובה לחידוש הסמיכה ויש שראו בכך שאף פעמי הגאולה מתקרבים והולכים.

המהר״׳ בי רב היה ראשון הסומכים ועל ידו ועל ידי תלמידיו התפשטה הסמיכה באותו דור החולקים עליו, שעליהם נמנו בין השאר חכמי ירושלים סירבו להכיר בסמיכה זו. נותרו בידינו תשובות רבות ודיונים ארוכים מאותה תקופה שבה דנו הצדדים בסמיכה ובהכשרה.

הפירוש על ״עין יעקב”

אך יותר מכל, שמו של רבי יאשיהו זיע״א, נקשר ונודע בכל תפוצות ישראל בשם ״הרי״ף״ על ״עין יעקב״, וזאת בשל הספר ״מאור עינים״ שחיבר על הספר המפורסם ״עין יעקב״ על אגדות הש״ס. ספר זה נכתב בעקבות פטירת בנו רבי יוסף זצ״ל בשנת שפ״ו.

על פירוש חשוב זה, כתב מרן החיד״א, רבי חיים יוסף דוד אזולאי זיע״א, כי ״בכל הארץ יצא קו תהילתו״. ואכן, פירוש זה הפך לחלק בלתי נפרד מהספר ״עין יעקב״, הפירוש הוא עיון מפורט, מבואר היטב, מדוקדק ורהב היקף, מעשה ידי אומן על אגדות הש״ס.

הספר ״מאור עינים” פירוש על עין יעקב, שהוא ליקוט כל האגדתות שבש״ס. לאחר שיצא חלקו הראשון של הספר, הדפיסוהו על העין יעקב לארור ביאורו של הגאון המהרש״א ונקרא בשם: ׳ביאורי הרי״ף; ונדפס מאז עם העין יעקב, כאשר הלומדים מרווים את צמאונם בפירוש נפלא זה.

החלק השני טרם ראה אור עד שנתגלגלה זכות ע״׳ הרב משה נגארה, שליח מארץ ישראל, שהגיע לארם צובא ומצא מרגניתא טבא זו. את חלק ב׳ של הספר הנ"ל הוא מצא בבית מדרשו של הרב הראון רבי משה לאניאדו, והוא הוציאו לאור בעיר מנטובה בשנת ת״ק בכרך לבדו. באותה שנה הדפיסו גם חלק זה עם העין עקב ויחברו את האהל להיות אחד.

מאז משמש ספר ביאור׳ הרי״ף את לומדי העין יעקב ומנהיר את עיניהם בפירושיו המזוקקים.

לגנזי מרומים

רבי יאשיהו פינטו זיע״א, היה רם מקושר בקשר שידוכין עם הרב הצדיק המקובל רבי חיים וויטאל זיע״א. בנו של רבי חיים וויטאל זיע״א, רבי שמואל זיע״א, שהיה ממשיך דרכו של אביו בקבלה, וחיבר את הספרים ״מקור חיים״ ו״באר מים חיים״, היה חתנו של רבי יאשיהו זיע״א.

בשנת ש”פ, כשנסתלק בדמשק הגאון רבי חיים וויטאל זיע״א לגנזי מרומים התמנה הריף תחתיו לכהן כרבה של דמשק. אמנם, בשנת שפ״ה יצא הרי"ף מדמשק לארץ ישראל כדי להתיישב בצפת ישיבה של קבע, אך עקב פטירת בנו רבי יוסף זצ״ל, שהיה צעיר לימים והוא בן כ"ד שנים, שב לדמשק בשנת שפ"ו, וכיהן בה כרב עד לפטירתו, ביום כ״ג לחודש אדר שנת ת״ח, כשהוא בן שמונים ושלש שנה.

בהלוויתו השתתפו בני הקהילה היהודית, שחלקו לו כבוד אחרון. חתנו הגדול רב שמואל וויטאל זצ״ל, הספיד אותו מרורים. וביכה את גודל האבידה הגדולה לעם ישראל בכלל וליהודי דמשק בפרט. מנוחתו כבוד בדמשק שבסוריה.

על מצבתו נחקקו המילים האלה:

אם תשאלו אנשי קריה ציון הזה למי נהיה אבן מקיר תזעק אויה

להרב כמהר״ר יאשיהו פינטו זלה״ה ת״ח

תולדותיהם, חייהם ופועלם של צדיקי בית פינטו זיע"א- רבי דוד חנניה פינטו שליט"א-מכון פניני דוד

עמוד

בזו בעיני מאיר זגורי יליד המקום

BZOU

בזו        –      BZOU

 כפר בהרי האטלס התיכון מרוקו

מאת : זגורי מאיר מדריך תיירים למרוקו

ראשית דבריי ברצוני להסב את תשומת לבכם לכפר במרוקו מאוד מיוחד שהרבה מהטיולים במרוקו עוברים לידו אך אינם יודעים עליו מאומה כפר שגרו בו מאות יהודים  משפחות כמו זגורי.  מוריוסף. מלול. אזולאי. דהן. אוחנה .אביטבול .משש. דהן. בן דוד.  קדוש.  ועוד ועוד

בזו הוא כפר הולדתי  הכפר נימצא בשיפולי הרי האטלס התיכון  בדרך מהעיר בני מלל לקלעה דסררנה .כפר של אורגים בו עושים את הבד המשובח והיקר ביותר במרוקו , כל מי שמחשיב את עצמו במרוקו קונה לפחות ג'לביה אחת שעשויה מהבד הזה, זהו בד שארוג בעבודת יד  של צמר בשילוב עם משי,   שם הכפר בזו ניגזר מהמילה בוזה שפרושו בשפה התשליחית הוא אריגה .   כמו כן הכפר ידוע בכל מרוקו  ברימונים האיכותיים הגדלים שם שאין בהם עצם  הם נמסים בפה. וגם בדבש המיוחד שרודים אותו בכפר שהדבורים המקומיות מכינות  אותו מפרחי קקטוס מקומי שניקרא  ’’זגום ’’ , והוא פורח פעם בשנה למשך שמונה ימים ומהפרחים נובע צוף כמו שמן ,ומיחסים לו תכונות רפואיות .

כמו כן  קבורים שם שני צדיקים, אחד ניקרא רבי יצחק ישראל הלוי המכונה סידי מול לברז (בעל המגדל ) ,והשני בבית קברות קדום באזור שניקרא תזרוט  הצדיק  רבי שמעון בן שמאעיל שריף לוי

בחלק העליון של הכפר ישנה בריכה טבעית שניקראת "תמדה" היא מתמלאת ממעיין מים זכים ומפל קטן  יש אמונה בכפר שכל מי שלא מצליח להתחתן אם יטבול בבריכה של תמדה מובטח לו שיתחתן

איך מגיעים לבזו

מהקילומטר ה-67 לבני מלאל – כביש מראכש – בני מלאל פונים ימינה, נוסעים עד למרכז הכפר כ-8 קילומטר על לצומת ומשם ממשיכים שמאלה במעלה הדרך אל עבר מלאח היהודים כ-1.5 קילומטר מהצומת. 

שני המלאחים ממוקמים מעל ואדי סֶנְסִיף הנשפך אל ואדי אֶל עְבִיד.

האזור בו נמצא המללאח הגדול של בזו נקרא תגונט  והמלח הקטן נקרא תיגדמי 

השכונה המקומית שלפני המללאח הגדול במבוא אליו נקראת אֶל מֶדְרָאָסה

הייתה כאן גם זאוויה  ZAOUIA בשם סידי סְעיִר

הדבר הבולט בהתקרב למלאח בבזו הוא המסגד שמבצבץ מתוכו למרחוק, ומעליו קו ההר המתקרה  תגונט.    בבזו מצויים היו שני מלאחים : 

1 – אל מֶלָאח אָסְרִ'יר – המלאח הקטן

2 – אל מלאח אָלְכְּבִיר – המלאח הגדול זה שנמצא בו המסגד המדובר 

הערות שלי : 

זאווייה (מערבית: زاوية, מילולית: פינה (זווית)), תא תפילה והתבודדות לדרווישים צופים. במובן רחב יותר, הנפוץ בארצות צפון אפריקה) מגרבׂ משמש המושג לתיאור מדרסה – בית מדרש ללימודי דת האסלאם, משולבת לרוב במבנה תפילה. 

בית הקברות היהודי בכפר  נקרא גְ'נָאנָאת סִיֶיד – סמוך לשטח תִגְדְמִין שבו נטועים הזיתים  ומעליה אֶלְמַדְרָסָה. האזור המוסלמי ששם היהודים היו מחוייבים להוריד את נעליהם בעוברם באזור המדרסה

השטח של בית הקברות ( דרך אגב הוא חדש ) מוקף חומה –היתה חומת חול בעבר כיום יש חומת אבנים שחורות חדשה.

כוונים – המדרסה לצד מערב תגדמי לצד צפון מזרח מעל שטח הזיתים, מערבה המללאח החדש, וג'נאנאת נמצא לצד מערב

שטח בית הקברות מבותר. על מדרון שיחי שיזף וקוצים צעירים.

השטח שבו נמצאים הקברים הוא לפאתי מערב, דהיינו בצד של שכונת אל מדראסה. בשתיים שלוש שורות של קברים בשני מציבות שתי שורות 

מאלה שכתובים

  1. קבר בבית הקברות  של סבי מצד אימי רבי שמעון מוריוסף שעליתי לקיברו מספר פעמים הפעם האחרונה הייתה באוקטובר 2015

2 מצבת קבורת האישה החסודה זוהרא אמסלם

נלב"ע יום ? חשון שנת 5718 תנצ"ב – נובמבר 1957

ימיה 75 שנה גופתה הועלתה על ידי משפחתה לישראל ונקברה במגדל העמק 

שני קברים  נוספים נחפרו ועצמותיהם נלקחו לארץ 

בנו של סלימאן  משש מסעוד לקח את עצמות אביו ואחיו

אחיו נקרא בשם נהוראי  ונקברו באשדוד 

השנה 2015  נפטר בשיבה טובה מסעוד הן של שלימן משש ונקבר ליד אביו באשדוד בו 92 שנים יהי זכרו ברוך

קבר נוסף של יהודי בשם חיראן

בתו של ח'ירָאן חסיבה בנתה מצבה חדשה על קבר אביה ובה כתוב :

פ"נאבן חיים מכלוף בן עיישה

נפ' כ' בסיוון תנצ"ב

מתוך שחפרו והוציאו את העצמות נתגלו גזעי עצים שבהם קרו את חלל הקבר אם הקבר של זוהרא אמסלם הוא בן 41 שנה לערך הרי שבית הקברות הנוכחי הוא בערך בן 70 או  80   שנה…חדש יחסית.

לפי המקומיים בית הקברות העתיק היה באזור המדרסה. הזאווייה של סיד יסעיר ומשם עברו לקרקע בשטח החדש. השטח גדול כ 100/100 מטר לערך מוקף חומה כפי שנאמר.  מפתחות לבית הקברות נמצאים אצל בחור בשם בל חסן  שגר סמוך לבית הקברות והוא גם שומר עליו  הבחור הזה הוא גם הדבוראי של הכפר והוא רודה את הדבש המיוחד שהדבורים מכינות מהקקטוס המקומי הנקרא זגום

זוויתנה דייאל ליהוד. עץ הזית הנמצא היום בבית הקברות החדש, היה ניצב  בדרכם של המלווים את המת, שם היו מניחים את המת – מתחתיו –  דורשים עליו בשעה שהובילוהו מביתו שבמללאח אל בית הקברות העתיק שבמדרסה.

משיחה חטופה שניהלתי עם זקנים בשכונת אל מדראסה עולי כי שהקבורה בבית הקברות החדש החלה כנראה בסוף שנות ה-40 תחילת שנות החמישים,   מסתבר שבבזו היו ארבעה  בתי קברות…….העתיק ביותר בצדיק בסידי מול אלברז  באזור שניקרא   פום תַרְיָה   השני בֶאֶלְמָאדְרָאסָה השלישי ..החדש בתיִג'דמי

והקדומה ביותר בתזרוט  שם קבור הצדיק  רבי שמעון בן שמאעיל שריף לוי

נראה לי היום ממרחק הזמן היישוב העתיק ביותר שגרו בו יהודים באזור…היה בְתָאבִיָה…לאחר מכן נטיפה ואחר כך בזו 

אני תקווה שהארתי את עינכם  במקום תירותי נוסף ומיוחד במרוקו 

זגורי מאיר מדריך תיירים –  050-2481848

 

בזו בעיני מאיר זגורי יליד המקום

חובת עניית בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ-באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו

לט. הרה“ג עבדיה הדאיה זצוק“ל נהג לענות בהוב“ש גם בברכו שיוצאים בהן יד“ח, ע“פ עדות בנו הרה“ג שלום מרדכי חיים הדאיה שליט“א, כמו כן אמר הרב שליט“א שכן הוא מנהג חאלב וירושלים,

.( הובאו דבריו בזוכר ברית אבות (לרב דלויה עמ‘ 58

 

מ. הרה“צ סידנא בבא חאקי זלה“ה (רבי יצחק אבוחצירא זצ“ל) נהג לענות ברוך הוא וברוך שמו בכל הברכות כולן גם בברכות שיצא בהן יד“ח, כפי שהעיד בנו וממשיך דרכו הרה“ג יחיאל אבוחצירא שליט“א, וגם הוא הי“ו נוהג כך אחרי אביו ע“ה ועיין מה שכתב בהלכות קידוש ליל שבת (סידור עקידת יצחק, הוצאת מכון עטרת דוד).

 

מא. רבי רפאל ברוך טולידאנו זלה“ה– קיצוש“ע טולידאנו (סי‘ קיא, הלכה כא). וכתב: ”ויש אומרים דיכול לענות, וכן מנהגנו לענות בברכת ההלל והשופר ולולב, אף על פי שהם מתכונים לצאת ידי חובתם באותה ברכה… וכן ראוי לעשות דאין לשנות המנהגים אפילו בברכות, כל שכן בזה, דזה ממין הברכה הוא“.

 

מב. הגה“ק מרן רבי יוסף משאש זצוק“ל– כדמוכח בפירושו להגדה (ויזכור יוסף עמ‘ 166 , צילום כת“י) וכן נמסר לי מבנו וממשיך דרכו רבי אליהו משאש שליט“א, שכך סבר אביו ונהג כן הלכה למעשה, לענות תמיד ברוך הוא וברוך שמו, בכל ברכה.

 

מג. הרה“ג רבי סוסו הכהן זצ“ל– היתה דעתו שצריך לענות בהוב“ש גם בברכות שיוצאים בהן יד“ח וכן הוא מנהג אבותיו בתוניס, וכפי שהובא בעלון אור תורה של ישיבת כסא רחמים תכב“ץ (סיון התש“ל, סי‘ ד).

 

מד. הגה“ק רבי ברוך אברהם טולידאנו זלה“ה כתב בספרו המופלא הלכה ברינה (חלק רנה ותפלה סי‘ קכד): ובשומעו שֵׁם אשר יצר עולמו, יענה ברוך הוא וברוך שמו; שאם אומרים זכר צדיק לברכה, קל וחומר לאדון הממלכה“, ושמעתי עדות מלאה מפי נכדו של הרב זלה“ה, הל“ה הרה“ג יוסף גיגי שליט“א (מראשי ישיבת הר עציון) ועוד כמה נאמנים שכן הורה הרב בביתו לענות על כל ברכה וברכה כלשון הש“ע, לרבות ברכות שיוצא בהן ידי חובה.

 

מה. סידנא בבא סאלי זצוק“לרבי ישראל אבוחצירא זיע“א, חייב לענות ב“ה וב“ש על ברכות שיוצא בהן ידי חובה, הובאו דבריו בשו“ת מאמר מרדכי (להגר“מ אליהו זצוק“ל, ח“א חאו“ח סי‘ ד), ובמנהגי החיד“א (דף קמו), ובספר ישראל סבא (עמ‘ 223 ) כתב הגר“י יהודיוף זצ“ל שכך נהג חמיו הצדיק בבא סאלי זיע“א, וכן מצאנו במקומות נוספים, וראה להלן אות נז.

 

מו. רבי יצחק חזן זצוק“ל– שו“ת יחוה דעת חזן (ח“ג סי‘ ט סעיף ה) וכ“כ בפירושו להגדה של פסח- כה לחי (סדר הלילה סעיף ו אות ה), ובהסכמתו זצ“ל לספר מעט מים ח“ב (להגר“מ עטיא שליט“א) כתב וז“ל: בענין עניית ברוך הוא וברוך שמו על ברכות שהוא חייב בהם, גם אני הדל כתבתי בסה“ק יחוה דעת ובספרי כה לחי (דף צט) לקיים מנהג אבותינו לענות על כל ברכה איך שתהיה ברוך הוא וברוך שמו, ושרבים וגדולים נהגו כן“, עכ“ל.

 

מז. רבי רפאל כדיר צבאן זצוק“ל, רבה הראשי של נתיבות יע“א, כתב בהגדה של פסח ע“פ נוסח תוניס ”ויגידו למרדכי“ (הלכות קידוש הלילה עמ‘ נה, הלכה ד) וז“ל: יזהר שיהיו כל ברכותיו מלה במלה בנחת ובמיתון ויזהיר לכל בני ביתו שיענו ברוך הוא וברוך שמו ואמן על כל ברכה ע“כ. (ואע“פ שהמו“ל הרב אדיר הכהן שליט“א השיג על דברי הרב זלה“ה משו“ת זכרי כהונה, שרק הזכיר דרך אגב את דעת החיד“א במחזיק ברכה שיותר נכון לא לענות, העיקר כדברי מוהרכ“ץ זצוק“ל, שהביא את מנהג תוניס, וגילה דעתו בדין זה בפירוש ולא הביאה דרך זיכרון, וכמ“ש מוהר“ר משה כלפון הכהן זלה“ה, והרב סוסו הכהן זצ“ל, והרב חנינא בוגיד סעדון זלה“ה, ובספר עלי הדס- וכולם מובאים במאמרנו, וכן עיקר להלכה).

 

מח. הרב המקובל מאיר יהודה גץ זצ“ל (הובאה עדותו במחזור עוד אבינו חי לראש השנה עמ‘ תנב), שם ספר הרב לוי נחום שליט“א שהוא היה נוהג לענות בהוב“ש בברכות שיוצאים בהן יד“ח והיה עושה זאת בקול רם גם בישיבת המקובלים בית– אל בירושת“ו בנוכחות הרב מאיר גץ זלה“ה, ופעם אחת כאשר האריך הרב גץ זצ“ל באמירת שם ה‘, נמנע הרב נחום שליט“א מלענות בהוב“ש בברכתו של הרב גץ בכדי לא לבלבלו, ובסוף התפילה הוכיחו הרב גץ זצ“ל על שתיקתו, והודיעו שהוא ציפה לעניית בהוב“ש הקבועה בכדי לכוון בה את הכוונות העמוקות שישנן בסידור הרש“ש זיע“א, ועוד הוסיף ואמר שהוא מקפיד לקיים פסק זה בביתו, להיות זהיר הוא וב“ב בעניה זו גם בברכות שיוצאים בהן יד“ח, כי זו חובה גדולה ליודעי ח“ן.

 

מט. גם הרה“ג חיים הכהן זצ“ל מג‘רבא כתב לענות בהוב“ש בברכות שיוצאים בהן יד“ח (הוב“ד בסידור עוד אבינו חי מאת הרה“ג לוי נחום שליט“א עמוד 347

 

נ. רבי משה מלכה זלה“ה בספרו מקוה המים (ח“ו, או“ח סי‘ יד) וכ“כ בספרו והשיב משה (סי‘ י, סעיף ד) ושם הדגיש כי מרן הש“ע לא הסתפק לומר על כל ברכה עונה ב“ה וב“ש“, אלא האריך לכתוב: על כל ברכה שאדם שומע בכל מקום עונה ב“ה וב“שודיוק בדבריו מורה שהוא כיוון גם לברכות שיוצא בהן יד“ח.

 

נא. הרה“ג המפורסם רבי שמואל בן הרוש זצ“ל העלה בבירור לענות ברוך הוא וברוך שמו בכל ברכה שיוצא בה ידי חובתו, הוא צוטט ע“י הרה“ג דוד עובדיה זצ“ל (בנהגו העם הלכות ברכות, הלכה יג).

 

נב. כן זרח ממזרח, סבא דמשפטים, הנותן בינה לעיתים, ודורש כל אתים, מרן רבי שלום משאש זצוק“ל (בשו“ת שמ“ש ומגן ח“ב או“ח סי‘ לד- לז. ובח“ג סי‘ לג. ובח“ד סי‘ עא) וכך כתב: גם ריעותא גדולה יצאה מאלו הנזהרים שלא לענות. שראיתי במו עיני שכל כך הרגילו עצמם שלא

לענות, עד שאפילו ברכות שאין חייבים בהם, או כבר יצאו יד“ח, אין עונים עליהם ברוך הוא וברוך שמו. פוק חזי שכן הוא, ונמצא שיצא שכרם בהפסדם, שמפסידין מצוה שהיא חובה לכולי עלמא לענות

ברוך הוא וברוך שמו על ברכה שאינה חובה או כבר יצא יד“ח שיש בה משום הבו גודל לאלוהינו, שהוא מוסכם אליבא דכו“ע. בשביל ריוח פורתא של ברכה שחייב בה שיש בה מחלוקת הפוסקים ושכולם

מעידים על מנהג העולם לומר ברוך הוא וברוך שמו… ראוי והגון לנו להחזיר העטרה ליושנה, למנהג ירושלים ומנהג העולם, ולהזהיר לעם לענות ברוך הוא וברוך שמו“, וכן כתב הרב זל“ה: ”והוא (המנהג לענות ברוך הוא וברוך שמו) מיוסד ע“פ דברי הרא“ש משם אביו רבינו יחיאל, והטור והשו“ע סי‘ קכ“ד להלכה ברורה, והוא מדברי הש“ס ביומא ל“ז, וכמ“ש בטור, וכ“כ הלבוש… הן היום ראיתי ששם בספרו (של רב אחד שטען כי אין חובה לענות ברוך הוא וברוך שמו)… והביא מספרים שדבר שלא נזכר בתלמוד אין חיובו מן הדין, ורק הרא“ש מחסידותו עשה זה, ושגם מר“ן לא משמע ממנו לשון חיוב, אלא מהיות טוב וכו‘ ואין הפסד באי אמירתו… ואנכי עמדתי מרעיד. וכמה יש לתמוה על דבריו אלו, שעשה לכל הפוסקים הנ“ל ראשונים ואחרונים דכל רז לא אניס להו, שלא ראו מקור הדברים ולא חש לקמחיה ולא ירא משאתם לומר עליהם שהם בכלל מבלי עולם. ולא ראה ולא הביט שכולם הביאו מקורות לדבריהם, מדברי הש“ס דיומא דל“ז. והטור משם אביו הרא“ש והביא מש“ס דיומא. גם הפר“ח והאו“ח הקדוש והגר“א זצ“ל. ובפרט דדבר זה נאמר היכא דדברי הש“ע אינם מפורשים היטב, ומתפרשים לתרי אנפי, אבל כאן דברי הש“ע והטור פשוטים וברורים ומפורשים כגלף דעיזקא, אין בהם מה להסתפק… וכבר כתבתי שם בתשובתי דאי אפשר בשום אופן לומר דהש“ע כתב כן למידת חסידות כיון שלא כתב צריך או חייב, דזה אינו, שהרי כל הסימן כולו אין בו שום לשון חיוב או צריך, כגון ויענו אמן על כל ברכה, האם נאמר שזה רק מידת חסידות ולא חובה לענות. גם לא יענה אמן חטופה או קטופה, שכולם חובה הן… ועוד דלפי דברי המשיג הכותב דאין הפסד באי אמירתו, מוכח דאין חיוב לענות ברוך הוא וברוך שמו גם על ברכה שאינו חייב בה… וזהו נגד כל הפוסקים שלא נחלקו אלא בברכה שחייב בה אם יענה ברוך הוא וברוך שמו או לא, אבל בברכה שאינו חייב בה כולי עלמא סוברים דחייב לענות ברוך הוא וברוך שמו… קנצי למילין, שבמקומי אני עומד. ועוד נתחזקו דברי ביתר שאת, שחובת כל אדם לענות ברוך הוא וברוך שמו על כל ברכה בין חייב בה בין אינו חייב בה, כדברי כל הפוסקים ומר“ן ז“ל. וכמו שכן המנהג פשוט“, עכלה“ק.

באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו

חובת עניית בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
אוקטובר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר