ארכיון יומי: 11 באוקטובר 2020


מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-אלקלעי

משה דוד גאון

בנימין אלקוצר

נולד בירושלים בשבת תרכ״ו. חובך על ברכי התורה והתלמוד. חשקם ושאיפתם של הוריו ז״ל אשר נחשבו בזמנם לאמידים היו, שהוא ישתלם בלמודים לשמם אך לא שהתורה תהיה לו למקור פרנסה. כאשד גדל ומצבו החמרי הורע גם אז דחה כל משרה צבודית אשר הוצעה לו, הסתלק משרדה ורבנות, ויבכר להתפרנס מיגיע כפיו מהמםתד. אחר מלתמת העולם נוסד משרד רבנות בירושלים והוא נבחר לאחד מחבריו. מקץ שלש שנים סודרו בחירות רשמיות לרבנות הראשית, ושוב נבחר. במשרה זו הנהו מכהן עד היום. השתתף בפרי עטו ב״המאםף״ להרב״צ קואינקה שנה ב. הוספה ל״הצבי״ ירושלים תרנ״ז, סי׳ קל״ד.

 

אברהם ב״ר שמואל אלקלעי

מחכמי ורבני שאלוניקי. היה רב בדובניצה אשד בסרביה, בהתאם למובא בהקדמה לספרו הגדול חסד לאברהם. בסוף ימיו עלה לאה״ק ותתישב בצפת ת"ו, ושם נפטר בשנת תקע״א. ובהסכמת רבני שלוניקי על ח״א מספרו זכור לאברהם יאמרו עליו בין השאר: מי כמוהו מורה הוד והדר, הוא הרב המובהק ונוגה לו ברק… הן בעודנו חי יצאו מוניטין שלו בספר זכור לאברהם ח״א וח״ב׳ וכן בשו״ת חסד לאברהם ח"א וח״ב׳ אמת ומשפט צדק ילין ומכו'. וחתומים שם: יוסף בן יעי״ש׳ אברהם בכמהר״ר בנבנשתי גאטינייו, חיים יוסף הכהן בן ארדוט.

 

אפרים מירקאדו אלקלעי

איש רב פעלים בארץ מגוריו, לטובת אחיו בני עמו. ישב בערי סרביה ובדמשק. בערוב ימיו עלה לירושלים ת״ו. נמנה בין יחידי קיק חםידים בית אל, ונלב״ע בשנת תרנ״ה.

צ י ו נ ו : לפני מלכים התיצב איש אשר עמד בפרק ויהי מועז לעמו בעי״ת ניש ודמשק, ה״ה הרב ועצום כמוה״ר אפרים מירקאדו אלקלעי ז״ל. נפטר בשם טוב מן העולם ביום י״א לחדש מרחשון התרנ״ה. ח״מ שורה ד. סי׳ י״נ.

 

מוצא השם מאלקלה עיר בקשטיליה. גרץ בספרו, מזכיר קהלת ישראל בעיר אלקלעי. יש להבדילו

מחשם קלעי. רבים מבני משפחה זו גולי ספרד, התישבו בשאלוניקי, וממנה נפוצו אח״כ ביתר ערי תוגרמא.

 

אהרן מנצור אלקלעי

יליד טבריה ג. תמוז תרמ״ז. בנו של הרב ב״צ אלקלעי. חונך שם עד היותו בן ט״ו. בשנת תרס״ב העתיקו הוריו את מושבם לחברון, וכעבר זמן קצר התישבו בירושלים. מכאן ואילך למד עם אביו, ויהי לו בה בעת סופרו, מזכירו ובן לויתו במסעיו בחו״ל. מחמת עורונו של אביו ז״ל היה מכתיב לבנו את חידושי תורתו, ואחדים מחבודיו נדפסו על ידו.

בתעודה שנתנה לו לשם שחרורו מעבודת הצבא נאמר: ״זאת מאתנו בתורת עדות גמורה שהן אמת יודעים אנחנו במעלת החכם השלם והכולל ח״ר אהרן מנצור אלקלעי יצ״ו בן למ״ע הרה"ג כמוהר״ר ן׳ ציון אלקלעי יצ״ו, שהוא ת״ח רשום ותורתו אומנותו, ואין לו מלאכה אחרת. שקדן בלמודיו יומם ולילה, בחברת הרב מר אביו הנ״ז, ובטחוננו גדול כי בהתמידו על למודו יהיה מורה הוראות בישראל בע״ת וע״ד אמו״ץ ח״ש פעה״ק ירושת״ו ביום ד. לחדש תשרי העת״ר ליצירה וקים. הצעיר יצחק גאגין, הצעיר אברהם עזריאל. ס״ט. על הצהרה זו באו אח״כ אשורים נוספים: ״האמת אגיד, כי מלבד עדות החותמים לעיל שהעידו על החכם אהרן מנצור אלקלעי הנז״ל, שהוא חכם רשום גם אני וויכיל חכם באשי החותם מטה יודע ומכיר אותו שהוא ת״ח רשום ותורתו אומנותו׳ ואין לו מלאכה אחרת׳ ומובטחני כי יהיה מורה הוראה בישראל״. ע״ה נחמן בטיטו. ״בהיות שהחליטו כל רבני עיהיק ירושת״ו לבחון את כל הת״ח הצעירים לפני הרבנים שנבחרו לכך מכל העדות׳ נבחן לפניהם נם כב׳ החכם ר׳ אהרן מ. אלקלעי הנ״ז, והעידו עליו שהוא ת״ח מצוין בש״ס ובכל הנחוץ לרבנים, והנה הוא מעתה כשאר הת״ח. כ״ז סיון תרע״ד. ע״ה משה פראנקו׳ מ״מ חכם באשי פה עיקו״ת. – למדן מובהק וחריף׳ חודר לעמקה של הלכת שנים מספר עסק בהוראה וכיום נמנה בין יחידי ישיבת ״פורת

יוסף״ בירושלים.

 

אריה בן יעקב אלקלעי

יליד פיליפופולי [בולגריה א.פ]ביום ח. תמוז תרנ״ה. בהיותו בן י״ב שנה, נשלח ע״י הוריו ירושלימה לקנות בה תורה ודעת. תחלה למד בביה״ס למל, ואח״כ התתנך בבית מדרש למורים של חברת ״העזרה״, וישלים בו את חוק למודיו. בימי מלחמת העולם נמנה בין חבר מורי ת״ת הספרדים, ומכאן נכנס להורות בביה״ס ״חדר תורה תחכמוני״ בידושלים. בזמן ההתנדבות לגדוד העברי הצטרף עם חבריו תחת הדגל, ובהכבש הארץ עיי הבריטים, חזר לעמוד על משמרתו בשדה החנוך. היה ממיסדי אגודת הצעירים הספרדים בירושלים בראשית תרע״ט, שאח״כ נודעה בשם הסתדרות ״חלוצי המזרח״ — והקדיש לה הרבה מעתותיו הפנויות. באותו פרק זמן, בהתחולל הפרעות בירושלים, נאסר עם כמה מחברי ההגנה העברית ובראשם זאב ז׳בוטינסקי ונדון ע״י שלטונות הארץ לחמש שנים עבודת פרך. בעקב גזר הדין ישב ירחים מספר בבית הכלא בעכו, ובעלות הנציב העליון ״הראשון ליהודה״ למשול, שולח לחפשי. בכורי פרי עטו היה ספר למוד, הכולל אסף שעוריו, בשם ״מכשירים לפיסיקה״, שיצא לאוד בשנת תרפ״ט, ע״י הסתדרות המורים העבדים בא״י, ספרית אוצר המורה, חלק ה'  אחרי זה, הדפיס יחד עם שנים מחבריו, אבינועם ילין ואריה אילן, חבור חנוכי רב תועלת בדקדוק בשם ״שער לשוננו״ והוא ספר למוד ליסודות הלשון בביה״ס, ששלשה חלקים ממנו נתפרסמו עד כה. מטבעו אדם צנוע, בורח מן הכבוד הזר לרוחו, ומסור תמיד לעבודת ההוראה באמונה.

 

בן ציון אלקלעי

יליד רבאט, מרוקו, בשנת תרי״ח. נלב״ע בירושלים, כ׳ מנ״א תרע״ג. חייו היו שלשלת פורענות ארוכה, המלווים יסורים קשים ומרים. בהיותו בן שמונה חשכו מאורות עיניו, לרגל מחלת אבעבועות שעברה עליו. ואולם לבו היה פתוח ומאיר בלמוד התורה על פה, ובעזרת אביו הרב אשר התמסר לחנוכו, רכש לו הצעיר האומלל ידיעות רחבות בתלמוד בבלי עד שכל רבני העיר התפלאו על עיונו ושכלו החד, וכן על כח זכרונו המיוחד לו. בדרך זו צעד והתפתח, תוך כדי גששו בעולמו האפור ויבין וישכיל. בראשית תרל״ד עלה עם אביו ר׳ משה לא״י, והוא אז בן ט״ו שנה. כעבור ימים מספר התיתם מאביו, ויוטל עליו לדאוג לאמו ולאחותו למרות היותו מחוסר כל. מתוך סבל שאין לתארו בדברים, המשיך את למודיו בישיבות חכמי טבריה עד כי גדל מאד, ויצב לו יד ושם בים התלמוד, הפוסקים הראשונים והאחרונים, בקבלת האר״י ז״ל, שו״ת, דרשות, שירים ועוד. בשנת תרמ״ת יצא בשליחות גבאי ומנהלי קופת רמב״ה בלוית שמש לעדי המערב הפנימי, וישהה שם כשנתים וחצי. כעבור זמן מה יצא בשם עצמו לאלג׳יר, תוניס וטריפולי. אחר שנים אחדות היה שד״ד של עדת המערבים בירושלים לערי אלג׳יר וטריפולי, מלווה ע״י בנו החכם אהרון מנצור. יותר מאוחד יצא בשליחות ק״ק חסידים ״בית אל״ בירושלים, לערי אלג׳יר בלוית בנו הנ״ל, ולבסוף נסע גם לערי מצרים לצרך הדפסת ספריו השונים. בניסן תרס״ב עקר דירתו מטבריה וכפי עצת הרה״ג יש״א ברכה השתקע בחברון, והרב בע״ס שדי חמד מנהו למו״צ. במות הרה״ג מדיני עבד לירושלים. מדוכא ביםורים ושבע תמרורים ורגז, מת בירושלים בכ׳ מנ״א תרע״ג, בשנת נ״ח לחייו נעדרי האורה שהקדישן לתורה.

 

דוד אלקלעי

היה פקיד ומשגיח של חברה קדישא ובי״ע לכוללות הספרדים בירושלים, בחצי הראשון של המאה הששית לאלף זה. חתום על הסכמה לס׳ חלקת מחוקק לא״ל בדיסק בתאריך כסלו תרס״א. וראיתי אני הכותב בפנים החדר הבנוי בחלקה העליונה של בית העלמין שעל הר הזיתים כתבת מיוחדת שלו, המזכירה את השתדלותו בהקמת התדר הנדון.

 

דוד בן משה אלקלעי

נולד בבלגרד בשנת תקע״ד. נודע כסופר ומחנך. היה מורה שפת עבר ומטיף בעיר מולדתו שנים רבות. הדפיס ספרים שונים בהוצאה עממית. בין מפעליו הספרותיים יצוין תרגום פרקי אבות לספרדית, וסדור תפלה בשם ״עבודת השנה״ שנדפס בשנת תרט״ז. בנו ר' משה, חזר והדפיסו אח״כ בהוספות ומלואים בשנת תרכ״ח. בזמן התקפת התורכים את בלגרד יצא ממנה וישתקע בוינה.  ר' ברוך בן יצחק מיטראני המכונה בני״ם כתב עליו בשנת תר״ל: ״בקהלת הספרדים בוינה הוקם בי״ס לתועלת הילדים לומדי שפת עבר. המורה הוא החכם ר' דוד משה אלקלעי, והמו״ל של ״קוריאו די ב׳יינה״ מר שם טוב סימו מהללו מאד, כי יודע הוא צרכי החנוך באין דומה לו״. נפטר בוינה בשנת תרמ״ב והוא אז בן ס״ח. עברי אנכי, שנה ו. תר״ל, גלית כ״ח. אשכל כדך ב. ע.

325

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-אלקלעי

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט-

פרק ראשון

החל מפרשת בראשית , מנהג הוא בידם של יהודי מרוקו להשכים קום לשירת הבקשות …
רבים המשוררים מבני מרוקו שהקדישו לכל פרשה ורפשה את הפיוטים שלה…
תקצר היריעה מלהביא את אשר נכתב אודות נושא רחב זה…
בכוחי הדל, אשתדל להביא בפני הקוראים את המעט הידוע לי…

מהו מנהג ״שירת הבקשות״?

מנהג ״שירת הבקשות״ הקיים אצל יהודי מרוקו מושרש אצלם מזה מאות בשנים.

למנהג זה ישנם שורשים קדומים מצפת של המאה ה־16.

כיצד מגיע מנהג מצפת של המאה ה־16 למרוקו, הארץ הרחוקה שבמגרב? מה יכול להביא מנהג שהיה מקובל, בצורתו הראשונה, על קבוצה מצומצמת (הקבליסטים מימי האר״י הקדוש) להיות נחלתם של כלל הקהילות היהודיות במרוקו?

מן הראוי שאתן בשלב זה הסבר על אופי המנהג. ההסבר המפורט שיובא להלן יקל בודאי על הקוראים להכיר את מהותו.

יהודי מרוקו נוהגים לקום בלילות שבת לאחר חצות הליל בסביבות השעה 03:30-03:00 ולהתכנס בבתי הכנסת לצורך שירה ופיוט לפני הקדוש־ברוך־הוא. ההשכמה מתקיימת בשבתות החורף, משבת ״בראשית״ ועד לשבת ״זכור״ ־ השבת שלפני פורים. לאחר סדרה של פיוטים מסתים מפגש ״שירת הבקשות״ ולאחר מכן עוברים לתפילת שחרית.

על מנהג זה נאמר:

"מקדמת דנא, נהגו יהודי המערב(המג'רב) לקום באשמורת הבוקר כדוגמת דוד מלכנו. להלל, לשבח ולפאר את ה' אלוקינו בשירים ובתשבחות, ובפרט בלילי שבת הארוכים של ימות החורף"

במעמד זה משתתפים הרבנים, ראשי הקהילה, מכובדים, פיטנים, גבאים, חברי ועדים של בתי הכנסת, ״מולועין״ וסתם ״עמך״. באמצע בית הכנסת מוצבים מספר שולחנות, וסביבם יושבים הרבנים, הפיטן הראשי הנקרא ״אל מקדם אל כביר״, הפיטנים המשניים וחובבי שירה שישאו קולם בשירה מעת לעת.

הערת המחבר: הוא נקרא ״אל מקדם אל כביר״ (המוביל הגדול) בהיותו הפיטן הראשי הקובע את מהלך הערב ־ הקצב והדרך בהם ינוהל הערב.

     מאיר אלעזר עטייה, בהקדמתו לקובץ ״שיר ידידות״ מסתמך על דברי ה״זוהר״ בפרשת ״תרומה״ האומרים, כי דוד המלך עסק בתורה ובתשבחות לאל עד שבא הבוקר. הפיטן מאיר אלעזר עטיה מארגן חבורת בקשות בגבעת אולגה והקליט את כל סדרת הבקשות ־ מפעל חינוכי חשוב מאוד.

מולועין:   אלה הם חובבי השירה הנוהגים להשתתף בכל כינוס או מפגש שנשמעים בו פיוטים; לעיתים הם נותנים קולם בשיר.

חובבי השירה והפיוט משתתפים בחזרות, בשעורים המתקיימים בימי החול, בדרך כלל בערבים, החזרות מתקיימות בבית הכנסת או בביתו של אחד הפיטנים. בחזרות, מלמד הפיטן הראשי את לחני הפיוטים תוך תקוה, כי לימוד זה יאפשר ללומדים להשתתף במנהג, ואגב כך לשפר את יכולת הביצוע שלהם. מנהג הבקשות לא ייפתח ללא הפיטן הראשי. כניסתו לבית הכנסת מהוה סימן כי זוהי העת לפתוח בפיוט הראשון של הערב.

פרק ה׳

ד. המועדים

גם המועדים זוכים להוקרה בפיוטי ״שירת הבקשות״. ב״שיר ידידות״ שובצו ע"י העורכים 19 פיוטים. פיוטי המועדים מתאימים בתוכנם לחג הפסח, לחג השבועות ולשמחת תורה.

שני פיוטים ־ האחד בפרשת ״לך לך״ והשני בפרשת ״וירא״. 9 פיוטים בפרשת ״בשלח״ ו־8 נוספים בפרשת ״יתרו״.

חג הפסח

יציאת מצרים מתוארת כמאורע כביר ונפלא בחיי עמנו. אחרי מאות שנים של גלות קשה, של ענויים ועבדות שפלה תחת שלטון פרעה מלך מצרים, פקד ה׳ את עמו ונקם את נקמתו ממעניו האכזריים. חג הפסח, חג הזכרון ליציאה מעבדות לחרות, חיזק בליבות היהודים בכל הדורות ובכל הגלויות את התקוה לגאולה העתידה, לשוב מארצות נכר לחיי חופש ודרור בארצו הנכספת. הפיוטים המתייחסים לפסח משובצים בפרשת ״בשלח״, שהיא הפרשה שלפני ט״ו בשבט. זו נקראת במסורת ״שבת שירה״ לפי שקוראים בה את פרשת ״בשלח״. משום כך, ההתאמה בתכנים של הפרשה ושל פיוטי הבקשות: עשר המכות, יציאת מצרים, קריעת יוסף וטביעת פרעה וחילו בים.

הפיוטים בשבת ״בשלח״ פותחים בדרך כלל בדברי שבח והלל לה׳, בורא עולם, על מעשי הנסים ועל הגאולה לישראל. משורר אחד כותב:

אֶל עֶלְיוֹן שׁוֹכֵן מְעוֹנִים / אָשִׁיר שִׁירָה חֲדָשָׁה

גָּאֵל אֶת זֶרַע אֵיתָנִים/ עֲדָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה

עָבְדוּ בָּם רְד"וּ שָׁנִים / הַמִּצְרִים עֲבוֹדָה קָשָׁה

״זרע איתנים״ הם עם ישראל, צאצאי האבות הנקראים איתני העולם, שעבדו רד״ו ־ 210 שנים במצרים. משורר זה כותב דברי הלל לה׳ בעיקר על עשר המכות, ואילו בפיוט אחר כותב אחד המשוררים דברי הודיה לה׳ על נס קריעת ים סוף.

האבות כאיתני העולם, רעיון המופיע ב״מעשה חרש״ של הרב שושנה, כפי שהוא מצטטו ממסכת ״ראש השנה״ י״א ע״א.

יהגה פי שיר הודאות / לצור חסדו אדרושה

יום זה הפליא פלאות / הפך ים ליבשה

הפועל ״אדרשה״ ־ האם זה מלשון לדרוש? ואולי זוהי דרשתו של מחבר הפיוט בבית־ הכנסת בפני קהילתו, כנהוג ביום שביעי של פסח? סביר להניח כי בפועל ״אדרושה״ מתכוון המשורר לתפילה בפני בורא עולם על הנפלאות בנס קריעת ים סוף.

המשכם של הפיוטים מציג פירוט של יתר מעשי הנסים שעשה ה׳ לעם ישראל. תחילת הסקירה היא בצעקת בני ישראל מהסבל שפקד אותם במצרים:

שמע את צעקתם וגם את נאקתם

וקבל את תפלתם / והוציאם מסבלותם

זכרונם להיגאל עולה לפני ה', וכך מונה המשורר בדרכו את עשר המכות:

הפך מימיהם לדם / וצפרדע לאבדם

וקבל את תפלתם / והוציאם מסבלותם

אחרי עשר המכות:

אֲזַי נִקְרַע / הַיָּם לַעֲמוּסִים

וְעָבְרוּ בוֹ / נְעָרִים וִישִׁישִׁים:

אֶפְצְחָה פִּי / אַזְכִּיר עֶשֶׂר נִסִּים

פָּעַל בַּיָּם / צוּר מוֹשִׁיעַ חוֹסִים:

המשורר נעזר בכתיבתו בדברי המשנה ״עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים ועשרה על הים״. והוא מפרט את הנסים בדרכו שלו. בהמשך הפרשה מופיע גם הפיוט של המשורר הידוע ר׳ יהודה הלוי ״יום ליבשה״. פיוט זה מושר בליל השביעי של פסח ותוכנו עוסק בקריעת ים סוף. בפיוט זה מכנה המשורר את המצרים כ״בת נעמית״ שהיא צאצא של מצרים אותה ״הטבעת בתרמית״ לעומת בני ישראל המכונים כ״פעמי שולמית״, שהלכו בתוך הים ביבשה. כמו תמיד, המשורר היהודי המרוקני המצוי מסיים את הפיוט בתקוה לגאולה:

דוד אהוב דגול בכל…/עושה שלום בורא הכל…

ובנה ערים הנשמות…/ תהלל שמו בזמרה

והפזמון החוזר מסיים את הפיוט:

מרכבות פרעה וחילו / בתוך הים ירו ירה

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט

אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה— תקנה להנקת התינוק

הורים וילדים- אליעזר בשן

לפי מנהגי מכנאס ־גרושה מקבלת תשלום מלא להנקה. יהודי מתושבי מכנאס במאה ה־20, נשא אשה מהעיר זטאט. נפלו קטטות ביניהם, וגירשה כשהיא מעוברת. ובעת שישבה על המשבר אמר לגרושתו שמצא מניקה שהבטיחה להניקו ללא תשלום, והוא רוצה לתת את התינוק למינקת תיכף ומיד. אבל אם תרצה גרושתו להניקו בחינם יש לה דין קדימה. אם תדרוש תשלום להנקתו, ישלם לה רק מחצית השכר המקובל. האם אמרה: ״דינא קא בעינא [אני רוצה לדעת מה הדין] ומה שיגזור הדין כן יקום״.

ר׳ אברהם ריוח הגיע למסקנה כי עליו לשלם לגרושתו תשלום מלא, אבל השאיר את ההחלטה הסופית בידי חכמי מכנאס (׳ויען אברהם׳, אהע״ז, סי׳ נה).

תשובת ר׳ רפאל ברוך טולידאנו שפעל במכנאס: סידרנו פסק דין ארוך בראיות מופתיות מרבני עירנו האחרונים שכולם פה אחד ושפה אחת דאין לילך אחר אותה תקנה שחתומים בה שלושה רבנים שאמרו תטול מחצית הנקה שהיא תמוהה וגזירה בלי טעמא [ללא נימוק].

דלא נאמר זה אלא כמורדת שעשתה שלא כהוגן… והמנהג שתטול שכר־מושלם כאשה אחרת (׳ויען אברהם/ אהע״ז, סי׳ נו).

ר׳ אברהם ריוח קיבל את חוות דעתו של החכם ממכנאס, וסיכם תשובתו בשנת ותפר׳׳ח (תרצ״ד, 1934) לפיו האיש הנזכר חייב בתשלום מלא להנקה (שם, אהע״ז, סי׳ נז).

תשלום מלא גם בתשובות של חכמים אלה. ר׳ יצחק אבן דנאן סי׳ ג כותב: ״הגרושה נוטלת שכר הנקת בנה במושלם״ [כל התשלום](׳ליצחק ריח׳, ח״ב דף טו). וכך כתב גם ר׳ שלמה אבן דנאן, ׳אשר לשלמה׳, דף קלג ע״א אות גימל, סי׳ ב.

לגרושה תשלום מחצית דמי ההנקה. ר׳ רפאל משה אלבאז מצפרו כתב פסק דין בשנת תרי״ט (1859) בעקבות תלונתו של יהודי שנשא אשה בצפרו וגירשה שם. הוא עבר לפאס, בה נדרש בנו לשלם לגרושתו מחצית דמי ההנקה. החכם כותב:

תקנת מחצית ההנקה… לא תתקיים כי אם בגרושה שהכירה קודם שנתגרשה דוקא, וחכמי התקנה הם אמרו שכמו שהאלמנה אין לה כי אם מחצית ההנקה, כן הגרושה אין לה כי אם מחצית ההנקה, ואף על פי שבתקנה לא נזכר כי אם אלמנה.

הנימוק שהאלמנה מקבלת רק מחצית דמי ההנקה, מסביר שהיא מקבלת מחצית הרכוש שהשאיר בעלה. בהמשך מספר החכם שראה תשובת חכמי פאס לחכמי מראכש על פרטי התקנות, ושם נאמר שגם הגרושה לא תטול כי אם מחצית ההנקה ״הרי שלשון אחד כתבו באלמנה ובגרושה, וכמו שבאלמנה בשום אופן שבעולם אין לה כי אם מחצית ההנקה, כן הגרושה בהיות אצלה אין לה כי אם מחצית ההנקה״.

מסקנתו כי עליו לשלם לפי מנהג עירו צפרו(׳הלכה למשה׳, אהע״ז, סי׳ טו; דוד צבאח, ׳שושנים לדוד׳, דף קבה ע״א).

בקהילת דברו – גרושה אינה חייבת להניק בחינם. במאה ה־20, גרושה שהניקה את בנה, תבעה מאביו לתת לה שכר הנקתו ״ואם לאו – לא תניקהו, והאב אומר שאין לו במה ליתן שכר הנקתו כי עני הוא״. תשובת החכם בהסתמך על אהע״ז סי׳ פב, ס״ק ה, כי גרושה שלא הניקה את התינוק מקודם, אינה חייבת להניק בנה בחינם, ואם הניקה כבר כופין אותה להניק מפני סכנת הולד. אפשרות אחרת הנזכרת שם, לפי השו״ע ס״ק ח: ׳משלכת אותם לקהל״. כלומר שהקהילה תשלם לה במקום האב העני. אבל במקרה זה הדבר אינו אקטואלי כי לדבריו:

בעיר דבדו אין הקהל מטפלים בענינים אלו שהם משפחות מתגרות זה לזה כידוע, ואינם זנין בן כזה, הגם תשליכהו אמו לשוק ישאר נטוש ועזוב. על כן אמרתי לה לך והניק את בנך יחידך שבלאו הכי היא משועבדת בחצי הנקה, ומן השמים ירחמו עליה עד אשר יגדל בנה, ואם תרצה להשליכהו לשוק אולי ירוחם (שלמה הכהן אצבאן, ׳לך שלמה׳, אהע״ז, סי׳ יג).

מנהג תפילאלת – אין משלמים לגרושה שכר הנקה. כפי שכתב ר׳ שלום אביחצירא, המנהג משנים קדמוניות, מיום היווסדה ועד עתה, כל אשה שנתגרשה והיא הרה ואחר כך ילדה או שנתגרשה והיא מניקה בן או בת, אין נותנים לה שכר הנקה, כי אם מזונות הקטן. דהיינו בית דין שמין כמה צריך הקטן לענין כסות ומאכל ומשקה, ונותן לה הבעל דמי הדברים האלה מעות בעין מדי חודש בחודשו. ואחר חמישה או שישה חודשים מוסיפין והולכין על השומא הנזכרת לפי גודל הקטן [התינוק] ויוקר השערים עד שיהיה הזכר בן שש שנים והבת כל עוד שהיא אצל אמה. ומעולם לא נשמע על שום אשה גרושה ששאלה מבעלה שכר הנקה בבית דין, או אפילו חוץ לבית דין, ולא שום בעל נתן לגרושתו שכר ההנקה. אבל על מזונות הקטן כנ״ל שואלין ודורשין עליהם בבית הדין מיום ליום ומחודש לחודש – עשירים בינונים ועניים (׳מליץ טוב׳, אהע״ז, סי׳ סי׳ פב).

אלמנה מקבלת רק מחצית התשלום – לפי תקנת המגורשים. ״בתקנת רבותינו המגורשים כתוב שהאלמנה שחולקת עם היורשים והיא מניקה, לא תטול כי אם מחצית שכר ההנקה וכן המנהג פשוט״ (שמואל עמאר, ׳דבר שמואל׳, אהע״ז, סי׳ כ, דף יה ע״ב).

מי שרצה לגרש את אשתו כשהיא מעוברת – עליו להבטיח את שכר ההנקה. חובה על המגרש להניח את שכר ההנקה ביד איש נאמן שישלם לה בעת ההנקה. ר׳ שלמה אבן דנאן, כותב זאת בהקשר לטענה של המגרש ״שמא לא תלד אותו חי כשאר הילודים שרוב נשים מעוברות מפילות״. אבל החכם דחה טיעון זה, וחייב להניח סכום לשכר הנקתה (׳אשר לשלמה׳, דף קלו ע״ב, אות יו״ד, סי׳ ג).

הבעל המגרש חייב לאפשר לגרושתו להניק את תינוקם. ר׳ דוד צבאה דן בזוג שעמד להתגרש כי אינה יכולה לדור עם אמו, והבעל טען שאינו רוצה שאמו תניק את הילד ״אלא יוליכנו אצלו ויביא לו מינקת הקרובה לו או יתן לו חלב כדרך שעושים לכמה ילדים כנהוג בזמן הזה בצלוחית״.

החכם השיב לו שאין זה מהדין. אלא מי שגירש את אשתו כשהיא מניקה ״אסור לו ליקח את בנו ממנה אלא היא יושבת עם בנו ומגדלתו והוא נותן לה שכר הנקתו״. אחד הנימוקים להלכה זו, כי עודף החלב שיש לה ואינה מניקה, גורם לה צער (׳שושנים לדוד׳, אהע״ז, סי׳ טז, דפים ז ע״ב-ח ע״א, וכן סי׳ כה, דף יג ע״א).

האם הבעל רשאי למנוע מגרושתו להניק גם את בן חברתה. על פי הדין(שו״ע, אהע״ז, סי׳ פ, ס״ק יד) הבעל רשאי למנוע מאשתו להניק יחד עם בנה גם את בן חברתה. ר׳ יעקב בירדוגו נשאל בשנת תמ״ר (1880) האם הבעל רשאי למנוע מגרושתו הנקת בן חברתה, נוסף לתינוקה. החכם ציטט את הרמ״א לשו״ע, סי׳ פב, ס״ק ה, לפיו ״אם השכירה עצמה לאחרים ואותו ולד מכירה, אין רוחץ אותו ולד מפני בנה, אלא בית דין משכירין [שוכרים] לבנה מינקת אחרת״. במקרה הזה אין הבעל יכול לעכב, כי כבר התחילה להניק את בן חברתה, בעודנה תחת בעלה. כלומר, יש להתחשב בתינוק שכבר הכיר וינק אצל האשה (׳עדות ביעקב/ אהע׳ז, סי׳ כח).

אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה— תקנה להנקת התינוק

עמוד 138

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

אוקטובר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר