ארכיון יומי: 23 באוקטובר 2020


חובת עניית בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ-באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו

טז. הגר“א זצ“ל ציין (על ש“ע או“ח סי‘ קכד ס“ה) על כל ברכה וכו‘: ”כמ“ש ביומא ל“ז ע“א. תניא רבי וכו‘ חנניה וכו‘. ועיין טור“, עכ“ל. יש לדקדק מדבריו ז“ל שדעתו היא שמקור המנהג הלז‘ מופיע בש“ס דיומא (ולא ממשנת חסידות שנהג הרא“ש). אך מ“מ יש לשאול מה חידוש יש בדבריו הקדושים והקצרים שכתב: ”ועיין בטור“, הדבר פשוט שיש לעיין בטור לפני לימוד הש“ע, ונראה לישב כי רמז לעיין בטור שהביא דברי אביו הרא“ש לענות ב“ה וב“ש על כל ברכה שאדם שומע (וזה ממש הפך מהסיפור שהובא במעשה רב סי‘ מג, דעדיפים דברי הרב על סיפורי מעשה) וראה לקמן מה שהרחיב הרב דמשק אליעזר,

ביאור דברי הגר“א ז“ל (הביאור הנ“ל בתוך דברי הגר“א זלה“ה לקוח מתוך כתבי מרן הגר“ש משאש זיע“א ולא מדילי, אפ“ר).

יז. מרן החיד“א זצ“ל– בברכי יוסף (או“ח סי‘ ריג אות ג‘) הביא דעות המתירים והאוסרים וכתב שם שלא מצא ראיה מכרעת לאחד מהצדדים. אך הואיל ויצא מפום אריותא, נכון להזהר, אך אין למחות במי שעונה. וכ“כ בטוב עין (סי‘ יח, אות מא). אמנם בשו“ת יוסף אומץ (סי‘ ע אות ג) הביא דבריו שכתב בברכ“י וסיים וז“ל: עד כאן דברי שם. ומנהג העולם יודעים ולא יודעים לענות ב“ה וב“ש אף בברכה שיוצאים יד“ח, עכ“ל. נראה כוונתו שחזר מדבריו הראשונים, ושצריך ללכת אחר מנהג

העולם בסגירת עינים, דודאי מיוסד הוא על האמת. וכדברי המעשה רוקח ע“ה.

ועל כל הנ“ל הוסיף מרן הרב חיד“א ע“ה בספרו שיורי ברכה (סי‘ קכד) וז“ל: ”וכבר אני העני כתבתי בספר הקטן ברכי יוסף סימן רי“ג אות ג‘ כמעט שעברתי לדבריהם דרבנן ולא מצאתי ראיה מכרעת לזה, ומנהג העולם להפך (לענות ברוך הוא וברוך שמו) ואין למחות בידם“.

(פירוש וביאור דברי מרן החיד“א זצ“ל הנ“ל לקוחים ממש“כ הגר“ש משאש זצוק“ל בביאורו

את דעת מרן הרב חיד“א זצ“ל בספריו).

 

יח.הרה“ג שמואל לנייאדו זצוק“ל מחכמי ארם-צובא העתיק בספרו שלחן המלך (סי‘ כג סעיף לד) את דברי מרן לענות על כל ברכה שהוא שומע, ב“ה וב“ש, ולא חילק שום חילוק בין חייב בה או לא חייב בה, ומדלא עביד הכי מוכרח שכיוון בדעתו לכל ברכה.

 

יט. הרה“ג המפורסם רבי יוסף רפאל חזן זצוק“ל בעל שו“ת חקרי לב היה גם הוא עונה ואומר ברוך הוא וברוך שמו, כפי שהעד העיד בנו הגאון רבי חיים פלאג‘י זצ“ל בספרו יפה ללב (סי‘ קכד אות יב) ושם כתב לקיים המנהג לכתחילה, וכך הורה לו זקן הוא זקנו הקדוש רבי יוסף

רפאל חזן זלה“ה.

 

כ. החתם סופר זצוק“להגאון מהר“ם שיק זצ“ל העיד על החת“ס זצ“ל וכתב, שבבית מדרשו של הגאון החתם סופר זצוק“ל נהגו לענות ב“ה וב“ש בברכות שיוצאים בהן יד“ח, ולא מיחה בידם. ונראה מדלא מיחה בהם, דעתו היתה נוחה עם מנהג זה. אומנם בעל השדי חמד ע“ה (ח“ד, אסיפת דינים, מערכת ה“א ערך הפסק אות ט‘) אמר כי החת“ס סבר כהחיד“א, שאין לקיים מנהג זה לכתחילה, אך אין למחות ביד המקילין, ומטעם זה לא מיחה בהם החת“ס, אך הרה“ג שלמה דיין שליט“א כתב (בשו“ת עטרת שלמה סי‘ ו‘) כי אין הכרח לדייק כך, ולהפך נראה שהחת“ס לא מיחה בהם כי דעתו היתה נוחה עם מנהג זה, וכדעת המהר“ם שיק זצ“ל, כי ודאי בתוך בית מדרשו היו אנשים של צורה היודעים לקבל תוכחות והוראות מרבם הגדול החת“ס זצ“ל, ואם היה חושב כדעת הסוברים שיש בזה הפסק למה ישתוק בביתו ובחומתו, ואדרבה היה מצוה עליו לגעור בהם ולמנוע אותם ממנהגם, ומדלא עביד הכי, מוכרח כי דעתו היתה נוחה עם מנהג זה (וכך עולה מביאורו של הרב בעל באר שרים את דברי הרב חת“ס זיע“א, יובא להלן).

 

כא. חיים לראש– למוהר“ר חיים פלאג‘י זצוק“ל (דף ל“ח עמ‘ רעב), שם דרש מבני משפחתו לענות ב“ה וב“ש בקידוש, והעיד שזה המנהג בכל תפוצות ישראל, וכן בעירו איזמיר. ובספרו יפה ללב חזר לקיים מנהג זה לכתחילה (סי‘ קכד אות יב). וגם העיד בשם מ“ז רבי יוסף רפאל חזן זצוק“ל בעל החקרי לב שהיה גם הוא עונה ואומר ב“ה וב“ש, ע“ש. ובספר מועד לכל חי (סי‘ ד אות ט“ז) כתב וז“ל: כתבתי דיענו אחר המברך ברוך הוא וברוך שמו ואמן כאשר יעוין שם, ונשמט מהדפוס סיום הלשון והוא דאין קפידא במה שיוצאים בברכת בעל הבית ועונים אחריה, דהרי כבר העלה להלכה כן החיד“א בספר מראית העין  (בליקוטיו סי‘ יא אות ט‘ על סי‘ קכד…) ולפי זה לא כיון יפה בספר דגול מרבבה

וכו‘. ועל כלנה כתב הרב ז“ל בספר לב חיים (ח“ב סי‘ קט) ז“ל: ”וכן הוא המנהג בכל תפוצות ישראל וכן נהגו בעירנו אזמיר יע“א בפני כמה רבנים גדולים, ונער הייתי גם זקנתי ונתגדלתי על ברכי יוסף הרב הגדול מור זקני ז“ל והיה נוהג לענות ברוך הוא וברוך שמו, על כל ברכה שהיה יוצא בה ידי חובה. וכן נהגו כל הרבנים אחריו. ומאחר שאין האיסור ברור בפוסקים בודאי שיש לקיים המנהג לכתחילה. כי הגם כי אנכי בעניותי בס‘ סמיכה לחיים (סי‘ א, וסי‘ ג) ובספר נשמת כל חי (בחלק א בכמה מקומות) כתבתי כי המנהג שהוא הפך הדין יש לבטלו. זהו כשהוא שלא כדין ברור, אבל שיהיה הענין כעין נידון דידן שאין הכרח ברור להכריע לשני הצדדים וכדברי הרב חיד“א ז“ל, המנהג עיקר. והגם דסיים הרב

ברכ“י ז“ל וכתב: ”אמנם הואיל ונפיק מפום דארייותא כמ“ש הרב הנז‘ נכון ליזהר אך אין למחות וכו‘..“ יעו“ש. לעניות דעתנו דכיון שהמנהג פשוט בכל תפוצות ישראל ליודעים ושאינם יודעים, אין מקום ליזהר

עוד מעתה, ואדרבה אחרי שהורגל המנהג בפה הכל לומר ברוך הוא וברוך שמו בכל ברכה, אם אינו עונה ברוך הוא וברוך שמו, יבא להכשל שלא לענות אמן במקום שהוא חיוב גמור ועונשו גדול, כי כן הנח להם

לישראל וכל מן דין סמוכו לנא שינהגו מנהגים כאלה לאהבת ה‘ ולברך בשמו ועליהם תבוא ברכת טוב ברכה וחיים“, עכ“ל.

 

כב. הגאון מהר“ם שיק זצוק“ל (שו“ת מהר“ם שיק חאו“ח סי‘ נא). שם העלה לקיים המנהג לענות ב“ה וב“ש בברכות שיוצא בהן יד“ח. והעיד על מה שהיה בבית מדרשו של הגאון החתם סופר זצוק“ל.

 

כג. הרה“ג יהודה אריה לייב לוינגר זצוק“ל תלמיד החתם סופר זיע“א_כתב (באורחות חיים סי‘ קכד ס“ה) וז“ל: ”והעולם נוהגים לאומרו (ברוך הוא וברוך שמו) ומעולם לא ראינו מי שמוחה, ובמנהג כתב הש“ך דלא ראינו ראייה… וכן ברוך הוא וברוך שמו ומנהג ישראל תורה“ ע“כ, ועוד שם האריך מפי סופרים וספרים לקיים מנהג ישראל לענות ברוך הוא וברוך שמו על כל הזכרה וברכה, וסתר בראיות גדולות דברי הרב דגול מרבבה זצוק“ל שהורה לאסור.

 

כד. שערי תשובה למרן אביר יעקב אבוחצירא זצוקללה“ה וזיע“א (אופן כ“ג) ושם האריך במעלת אמירת ב“ה וב“ש ע“פ הסוד וזל“ה: תשובה ראשי תבות: תשמור ברוך הוא וברוך שמו, לרמוז דבעל תשובה צריך אזהרה גדולה עד מאד לשמר ולעשות להיות עונה על כל ברכה ששומע… וזהו אחד מיוחד מעקרי הדת שצריך לשמור שמירה מעולה, שיהיה עונה ברוך הוא וברוך שמו על כל ברכה שישמע, שבעניה זו יש יחוד גדול שעל ידה מתיחדים שמותיו של הקב“ה“.

 

כה. הגאון הרב אליעזר לנדא זלה“ה כתב בספרו המוסב על חידושי הגר“א על הש“ע ”דמשק אליעזר“ (סי‘ קכד סעיף ו) וז“ל: ”כמ“ש ביומא ל“ז תניא רבי אומר כי שם ה‘ אקרא אמר להם משה לישראל בשעה שאני מזכיר שמו של הקב“ה אתם הבו גודל, חנניה אומר זכר צדיק לברכה אמר להם נביא בשעה שאני מזכיר צדיק עולמים אתם תנו ברכה ועיין טור שמביא מא“א הרא“ש שהיה אומר ב“ה וב“ש מגמרא הנ“ל“ ושוב לא חילק שם בין ברכה לברכה ורק הציג את המקור למנהג זה, ומסתמיות לשונו נראה כי כוונתו כדעת כל קודמיו שהביאם בחידושו (רא“ש, טור, ש“ע, והגר“א ז“ל) שצריך לענות על כל ברכה וברכה.

 

כו. הרה“ג המפורסם רבי יעקב רקח זלה“ה כתב בספרו פרסומי ניסא (על חג הפסח, בדיני סדר הקדוש הלכה ד) וז“ל: ”הגדול שבבית מקדש ומברך ועושה כל הסדר וכשהוא מברך בפה“ג, והמסובין עונין אמן יוצאין י״ח דגדול העונה אמן יותר מהמברך וגם שאר הברכות של הלילה כגון ברכת כרפס והמוציא ועל אכילת מצה ומרור, הגדול מברך ומוציא את אחרים י״ח… ועוד דיזהיר המברך מקודם לבני ביתו שיענו ברוך הוא וברוך שמו ואמן על כל ברכה וברכה בכוונה ובשמחה רבה ולא יהיו מדברים כלל בשעת הברכה יעו“ש“, ע“כ.

באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו

חובת עניית בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ

ז'ולייט חסין-סוליקה הצדקת הרוגת המלכות-תבניות צורניות בכתיבה הפיוטית על סול הצדקת

סוליקה הקדושה

ג. משך העינויים: שני חודשים

דָּנוּהָ בְּדִינִים קָשִׁים / גּוֹי נָבָל קֻפַּת שְׁרָצִים

עִנּוּהָ שְׁנֵי חֲדָשִׁים / יְמֵי עֲנִיָּה וּמְרוּדֶיהָ

 

ציון המאסר הנמשך חודשיים חוזר ב״את גדל שבח נערה״ של אביחצירא:

בְּמִסְפַּר שְׁנֵי חֲדָשִׁים וְהֵמָּה

מְפַתִּים אוֹתָהּ…

 

בשאר הפיוטים אין תימוכין לגרסה הזאת, כיוון שלא הוזכר כלל משך העינויים. איננו יודעים אם ציון חודשיים אצל שני הפייטנים, אביחצירא ומונסונייגו, מצביע על מרווח הזמן מיום ההאשמה בטנג׳יר עד יום ההוצאה להורג בפאס או על הזמן שבו שהתה סול תחת סורג ובריח בפאם. כל הפייטנים מתייחסים רק לגורלה של סול בעיר פאם, ואיש מהם אינו נוקב בשם טנג׳יר, עיר המוצא של הנערה, לא בגוף הפיוט ולא בכתובתו. מהשיר של מונסונייגו עולה שבפרק הזמן הזה של חודשיים ימים כמו נפתח ערוץ תקשורת כלשהו בין הרשות השופטת המוסלמית לבין הקהילה היהודית, עד כדי הצעת כופר מראשי הקהילה, הצעה שנדחתה על ידי הצד השני.

ברם, אם אכן עלמה יהודייה הייתה נתונה תחת סורג ובריח במשך חודשיים בידי הרשויות המוסלמיות, סביר להניח שעניין זה היה בא לידי ביטוי בכתבים של רבני הקהילה ושל מנהיגיה. חודשיים ימים מספיקים כדי לאסוף מידע מפורט ומדויק על הפרשה, מידע שהיה מגיע גם לידיעת הפייטנים ומחברי הקצות. אבל על פי הטקסטים ברור שאין למחבריהם נתונים בסיסיים על גילה, על שם משפחתה, על שמות הוריה ועל השתלשלות האירועים מתחילת ההרשעה בטנג׳יר עד הוצאתה להורג בפאס. המידע נותר כללי מאוד.

חודשיים ימים מחייבים היערכות מצד הקהילה שהייתה צריכה לספק מזון כשר לאסירה. על פי חוק האסלאם, אסור למנוע שתייה ואוכל מאסיר הנאשם ב״רידה״ בימי ה״תובה״; הם הימים שבהם מנסים לשכנע אותו לחזור מסורו. סול גדלה במסורת של אכילת אוכל כשר, וכנראה נמנעה מלאכול את מה שהגישו לה המוסלמים. אם הייתה שוהה במשך חודשיים בבית הסוהר בפאס, סביר להניח שהיו מכירים את המקום שהייתה אסורה בו והיו נוקבים בשמו בקצות ובפיוטים. שם המקום היה מוצא את דרכו אל כתבי רבנים ואל רשומות הקהילה(האם היה קיים בפאם בית סוהר לנשים בלבד?), אבל אין זכר לדבר, אולי מפני שסול לא שהתה בפאס במשך חודשיים בבית הסוהר. לפי החוק, נמשכת ה״תובּה״ רק שלושה ימים וההוצאה להורג חייבת להתבצע בזמן שקיעת השמש בתום היום השלישי, אם הנדון למוות לא חזר מסורו ער אז. לפי כל הפיוטים עולה שהמהלך המשפטי מוצה בטנג׳יר ובפאס בוצע גזר הדין.

שמואל אלבאז מנסה לדווח על מהלך הפרשה, וכבר בשני הבתים הראשונים מסכם את קורותיה של סול בטנג׳יר: המניע לעלילה ולעדות השקר טמון בהימשכותם של המוסלמים אל יופייה וברצונם לשאת אותה לאישה. רק לאחר הבאת העובדות האלה הנוגעות לפרשה בטנג׳יר הוא אומר:

 

אֶל מַלְכָּם הוֹבָאָה / לְהַגְדִּיל מְדוּרָה

[…]

לְעִיר הַפְּלִילִים / שִׁלְּחָהּ בְּחֶמְדָּה

תִּשְׁכַּב בֵּין עֲרֵלִים / שָׁם תִּשְׁכַּח עֲבוֹדָה

 

אותה תופעה מתגלית גם בשירו של חלואה. אחרי העלילה, עדות השקר והמשפט הובאה הגבירה למלך בפאס(שורות 14-11):

 

יְחִידָה וְתַמָּה / לָקְחוּ וְיַנְהִיגוּ

אַנְשֵׁי דָּמִים מִרְמָה / כַּכְּפִירִים שָׁאֲגוּ

לְמֶלֶךְ הַחַדְרָה / הוּבְאָה גְּבִירָה

בַּת בִּתָּהּ שֶׁל שָׂרָה / רַבַּת הַמַּעֲלָה

 

גם בפיוט של אביחצירא נאמר שהרצים הגיעו לבית המלוכה רק אחרי שהמהלך המשפטי מוצה באמצעות עדות העדים וחתימתם על מסמכים של בית המשפט. מתברר בדיעבד שהפיוט של מונסונייגו מדווח על סדר מהלכים דומה:

 

יְהִירִים לַעֲנוֹת סָרָה / קִדְּשׁוּ קָרְאוּ עֲצָרָה

כִּי טוֹב בְּרַע הִיא הֵמִירָה / בֵּית אָבִיהָ בִּנְעוּרֶיהָ

דָּנוּהָ בְּדִינִים קָשִׁים / גּוֹי נָבָל קֻפַּת שְׁרָצִים

עִנּוּהָ שְׁנֵי חֲדָשִׁים / יְמֵי עָנְיָהּ וּמְרוּדֶיהָ

יַחַד הִסְכִּימוּ וְעָנוּ / לָקַחַת כֹּפֶר מֵאֲנוּ

לְחוֹבָה נִמְנוּ וְגָמְרוּ / אֵין מֵקִים יְרִיעוֹתֶיהָ

 

כלומר, תכננו להעיד נגדה עדות שקר (״לענות סרה״), ולשם כך ערכו אספות (״קדשו קראו עצרה"), כדי להעיד שאכן הביעה נכונות להחליף את דתה באסלאם. עינו אותה וגזרו עליה דין מוות(״דנוה בדינים קשים"), שניתן בהחלטה פה אחד של שופטיה(״לחובה נמנו וגמרו״) ולא היה מי שיגן עליה(״אין מקים יריעותיה").

אחרי תיאור בעל עושר לשוני ופיגורטיבי השואב את השראתו מהתלמוד ובמיוחד ממסכת סנהדרין, הוזכרו"מלכי ארץ כל לאמים״ שהשתדלו מאוד לפתותה בתכשיטי זהב ובבגדים יקרים. ובכן, גם אצל מונסונייגו הובאה סול לפאס, עיר מושבו של המלך, לאחר שנחתך דינה בטנג׳יר. לפיכך פרק הזמן של חודשיים עשוי להצביע על הטווח שבין יום הפללתה בטנג׳יר ליום הוצאתה להורג בפאם. המסע מעיר לעיר ארך כשבוע. דברים אלה כוחם יפה גם לשירו של אביחצירא, שגם בו צוין משך של חודשיים, ואם הייתה אפשרות להציע כופר, נסב העניין על הקהילה היהודית של טנג׳יר, אבל לא נותרה עדות על הדבר הזה בפנקסי הקהילה ובכתבים של ראשי הקהל והדיינים שם.

מפאת אי הסבירות באשר לשהייה של חודשיים בבית סוהר בפאם או בטנג׳יר, אפשר להתייחס ל״שני חדשים״ כאל מספר טיפולוגי המכונן נרטיב על עקדתה של עלמה בתולה על קידוש השם, נרטיב המצוי בספר שופטים בקשר לפרשת בת יפתח. נציין שספר שופטים מיוחד בתיאור של נשות המלחמה ושל נשות החיל שבו, כגון דבורה הנביאה, יעל אשת חבר הקיני ובת יפתח שקיבלה עליה את הדין בשקט, בשום שכל ובגבורה. עוד נציין כי פיוטו של מונסונייגו רווי בביטויים ובנוסחים השאובים משיח הקרבות והמלחמה, כמו "עֱזוּז נוֹרְאוֹתֶיהָ", "חָגְרָה בְּעוֹז מָתְנֶיהָ", "שְׁאַר יָדוֹ נָטָה יָרָה / וַיְקִימֶהָ לְמַטָּרָה / תֶּכֶף עֲשָׂאָהּ גִּיסְטְרָה", "חָשְׁבוּ עָלֶיהָ מְזִמּוֹת / לַעֲקֹר מִבְצַר חוֹמוֹתֶיהָ".שיח מלחמה וקרבות מעין זה הנסב על אישה גיבורה כמו סול יכול לשאוב את עיקר השראתו רק מספר שופטים, אף על פי שאינו מצוטט מפורשות ואינו נוכח בגלוי במשחק השיבוצים.

נציין שברדוגו הזכיר את הנשים הגיבורות והחכמות של ספר שופטים בקשר לבתו של החכם משה טפיירו, אבל דבר זה לא חזר על עצמו בפיוטו על סול. באשר לשירו של מונסונייגו, הבנוי כמעט כל כולו ממקורות תנ״כיים, אפשר לומר שהציון הטיפולוגי ״חודשיים״ עשוי לתפקד כציטוט וכמוסכמה ספרותית ולא כציון עובדה היסטורית, וזאת בהשראת פרשת יפתח הגלעדי בספר שופטים(יא, לו־־מ):

ותאמר אליו אבי פציתה את פיך אל ה׳ עשה לי כאשר יצא מפיך אחרי אשר עשה לך ה' נקמות מאיבך מבני עמון. ותאמר אל אביה יעשה לי הדבר הזה הרפה ממני שנים חדשים ואלכה וירדתי על ההרים ואבכה על בתולי אנכי ורעותי. ויאמר לכי וישלח אותה שני חדשים ותלך היא ורעותיה ותבך על בתוליה על ההרים. ויהי מקץ שנים חדשים ותשב אל אביה ויעש לה את נדרו אשר נדר והיא לא ידעה איש ותהי חק בישראל. מימים ימימה תלכנה בנות ישראל לתנות לבת יפתח הגלעדי ארבעת ימים בשנה.

 

המספר הטיפולוגי של שני חודשים מהווה בסים להשראת הפרק בספר שופטים על הפיוטים שנכתבו על סול, נוסף על המוטיב של עקדת עלמה בבתוליה אשר לא ידעה איש. הבת הזאת מצטרפת לנעקד המפורסם – יצחק, בנו יחידו של אברהם. הפרשה בנויה על אותו עיקרון: בת יחידה לאביה. ״ויבא יפתח המצפה אל ביתו והנה בתו יצאת לקראתו בתפים ובמחלות ורק היא יחידה אין לו ממנו בן או בת״(יא, לד).

הפיוטים על סול ציינו כולם, בהדגשים שונים, את עניין המוות של עלמה בתולה ללא אירוסין וללא נישואין ואת הבדידות המחוזקת בערך היחידות – יחידה היא ונאמנה היא לאל היחיד והמיוחד.

גם אצל אביחצירא מצוינים שני חודשים, ברם הפיוט בנוי על שיח ועל סגנון השאובים מהקבלה ולא מתיאורי מלחמה. טרם התבררה לנו הזיקה שיכלה להתקיים בין שני רבנים ודיינים שהיו אמנם מאותו הדור אבל גרו רחוק מאוד זה מזה. נזכיר שמשך הזמן של חודשיים אינו מוזכר בפיוטים האחרים. האם עלה בידי מונסונייגו, שחיבר את הפיוט ביום השלושים להוצאתה של סול להורג, להעביר מידע על הפרשה לאביחצירא מתאפילאלת, או שמדובר רק בצירוף מקרים הנובע מיניקה מאותם מקורות? אין באפשרותנו להכריע בסוגיה הזאת.

כאן המקום להוסיף שב״קצת לאלא צדיקא תנצב״ה״(אוניברסיטת בר־אילן, כתב יד 142) נאמר שמסע השכנוע בפאס ארך כחודש:

פְחָאל צְהַר וּהוּמָא פְהָאד לְחָאל / כֵּל נְהָאר יִּקּוּלוּ עְלִיהָא קֻווָאל

(כחודש והם במצב הזה / כל יום אומרים על אודותיה אומר ודברים)

אם מסע השכנוע נמשך כחודש, האם אפשר להניח שהפרשה כולה ארכה חודשיים ימים? על פי רומרו, 1837, הפרשה ארכה בין ארבעה שבועות לחמישה, הנחה שאינה עומדת בסתירה למכתבו של דרומון היי, שממנו עולה שהפרשה ארכה כמה שבועות. כך הביטוי ״שני חדשים״ עשוי להיות קרוב למציאות ההיסטורית, ובאותה מידה להיות פרי מוסכמה ספרותית ותרבותית.

ז'ולייט חסין-סוליקה הצדקת הרוגת המלכות-תבניות צורניות בכתיבה הפיוטית על סול הצדקת

עמוד 35

. UN REGNE DE TERREUR – 2/3־ MOULAY YAZID

meknes

Son arrivée à Meknès était d'autant plus redoutée que le sultan avait un compte personnel à régler non seulement avec les chefs de la communauté, les conseillers du sultan défunt qui avaient été à l'origine de sa disgrâce et de son exil forcé, mais aussi avec le commun de ses membres. Rabbi Yossef Messas rapporte dans le livre de ses sermons un récit populaire sur l'origine de cette haine particulière du tyran envers la population juive de Meknès où il avait été exilé un moment :

" Le sultan bien aimé grand ami d'Israël, Sidi Mohammed Ben Moulay Ab­dallah avait épousé une chrétienne anglaise qui lui avait donné un héritier le maudit Yazid – que son nom soit effacé. Un jour, le père de la reine était arrivé d'Angleterre avec pour présents de précieux tissus très fins aux cou­leurs chatoyantes sans pareil. Le sultan convia son tailleur juif habituel pour coudre des vêtements à lui, à son épouse et à ses enfants. Alors que le tailleur juif du mellah de Fès taillait les vêtements royaux, des jeunes des familles juives riches, émerveillés par la qualité de ces tissus s'enquirent de leur ori­gine. Ils apprirent qu'ils venaient d'Angleterre et qu'on pouvait s'en procurer à Gibraltar. Ils y dépêchèrent deux des leurs qui revinrent avec des coupons de la même texture avec lesquels ils se firent tailler de magnifiques vêtements. Pendant ce temps, le prince Moulay Yazid continuait de se vanter de por­ter des vêtements que nul à part lui ne pouvait se permettre – même pas ses compagnons des familles de la plus haute noblesse. Un jour, l'un d’eux vit au mellah de jeunes Juifs de familles riches vêtus d'habits du même tissu que le prince. Il y vit l'occasion de se venger de l'arrogance du prince qui se plaisait à les humilier. Le lendemain, quand le prince reprit ses fanfaronnades, il ne put s’empêcher de lui répliquer qu'il n'y avait pas de quoi se vanter de ce que portent de vulgaires Juifs ! Fou de rage, Yazid jura qu'il tuerait sur le champ le premier Juif rencontré habillé comme lui. Il le mit au défi en lui disant alors : "Viens avec moi au mellah et je t'en montrerai un grand nombre". Ce qu'ils firent. Furieux de voir que son ami avait raison, il ordonna aux jeunes por­teurs de ces vêtements de les ôter immédiatement, les accusant de les avoir volés. Comme ils refusaient d'obtempérer, il sortit son épée et voulut les en frapper. Ses compagnons avec l'aide de passants juifs et arabes, arrivèrent à lui retirer à temps son arme. Aussitôt prévenu, le pacha envoya de soldats qui arrêtèrent tous ceux qui avaient participé à la rixe et ils furent tous condamnés à une amende. Quant au prince, il fut envoyé en exil pour six mois à Meknès. Un mois après son arrivée dans notre ville, un jour de shabbat, il se rendit au mellah après l'office du matin. Il vit alors un cortège joyeux accompagnant une jeune mariée portée comme le veut la tradition sur un siège magnifique spécial pour cette occasion, de la maison de son père à celle de son nouvel époux. Surpris par ce spectacle et jaloux de ce faste, il commença avec son serviteur à se moquer et à insulter les Juifs. Lorsque l'un d'eux eut le courage de riposter, il lui cracha au visage et le gifla. Aussitôt prévenus, les chefs de la communauté, grands amis du sultan étaient intervenus et il fut contraint de se cacher pour échapper à la punition paternelle. Mais son arrogance reprit le dessus et la même après -midi, il revint au mellah et se querella avec les passants et le pacha eut le plus grand mal à le faire sortir du quartier juif. A la suite de quoi, les chefs de la communauté se rendirent à Fès se plaindre au­près du sultan qui l'exila de Meknès à Tétouan, recommandant au pacha de le surveiller et de ne pas lui permettre d'entrer dans la Juderia, le quartier juif …" En arrivant donc à Meknès au mois d'août, son premier soin fut de retrouver et de faire arrêter les chefs de la communauté qui avaient été les plus proches conseillers de son défunt père, comme le rapporte rabbi Eliezer Bahloul :

" Le 7 du mois de Tamouz il arriva à Meknès où il déversa sa colère sur les cinq notables de la communauté, les proches conseillers de son défunt père. A chacun de ses méfaits et de ses frasques dans la médina et au mellah – courir après les vierges et les femmes mariées, rapines, vols – ils l'avaient dénoncé au sultan ou au pacha qui avaient dépêché des gardiens pour le mettre hors d'état de nuire. Le prince en avait conservé un grand ressentiment contre eux. Sa première victime fut le grand rabbin Hazan Bacca. Natif de Marrakech, il était installé dans la ville depuis une trentaine d'années et y avait grandement prospéré dans le commerce. Il le dépouilla et l'acheva de ses propres mains d'une balle de plomb. Au plus influent des anciens conseillers de son père, rabbi Mordekhay Chriqui, qui alliait Torah et fortune, il offrit la vie sauve et la promotion au rang de vizir s'il acceptait de se convertir, mais au lieu d'ac­cepter cette offre, celui -ci lui tint tête avec superbe, lui prédisant une mort infâme et prochaine. Il fut condamné à être brûlé vif dans le four à chaux. Il se rendit au supplice le cœur serein en récitant des cantiques et en sanctifiant le nom de l'Eternel et son âme pure est sortie rapidement. Ce fut ensuite le tour des deux frères Messod et Abraham Benzikri et de Moshé Ben Jamila, tous trois condamnés à être pendus vivants par les pieds à la porte du mellah. Leur supplice dura quinze jours et leurs corps restèrent exposés pendant des semaines – attirant les foules de voisins musulmans venant railler les Juifs – avant que ne soit donnée – contre paiement – l'autorisation de les ensevelir. Ce mode d'exécution particulièrement cruel; sauva par contre par sa lenteur un autre condamné, un sauvetage qui illustre la dévotion aux lettrés et talmi dé hakhamim qui caractérisait la communauté :

" A la même peine capitale avait été condamné un lettré, un sage, un éminent enseignant, rabbi Shmouel Danino. Mais dès son arrestation, quatre de ses disciples : Yaacob Lancry, Yéhouda Sayag, Yossef Benider et Messod Elhyani, s'étaient déguisés en serviteurs du sultan et avaient demandé aux gardiens de le descendre de la potence pour l'amener auprès du sultan. Les gardiens les crurent et leur remirent le supplicié. Ils le cachèrent d'abord dans un vil­lage des Gentils, puis l'accompagnèrent à Ouezzane où ils l'installèrent avant de revenir chez eux…"

Le choix de Ouezzane comme lieu d'asile était doublement judicieux; tant en raison à la fois de la forte opposition au tyran de la population de cette ville sainte aux yeux des musulmans, que de la présence de nombreux originaires de la communauté de Meknès qui y avaient été invités par le chérif à venir habiter dans la ville pour contribuer à son essor économique.

…." Seuls son épouse et ses enfants furent mis dans le secret qui resta jalou­sement gardé durant 21 mois. A son retour de Ouezzane, après la mort du tyran, rabbi Shmouel fut reçu avec de grands égards dans sa ville natale et c'est alors que fut connu de tous le courage de ses disciples et le secret de sa cachette. Mais il trouva sa maison vide, car ce qu'avaient laissé les pillards, sa femme et ses enfants l'avaient mangé. C'est alors qu'un de ses anciens disciples, rabbi Shélomo Benzenou lui fit un digne présent et s'engagea à lui verser mensuellement une pension. Rabbi Shmouel reprit avec vigueur sa mission d'enseignement et on disait de lui qu'il n' avait eu dans sa vie que cinq disciples – bien que leur nombre fut infiniment plus grand – les cinq qui furent à ses côtés aux heures d'épreuve et le sauvèrent …"

L'acharnement de Moulay Yazid ne devait pas cesser avec la mort de ses victimes. Furieux de ne pas avoir mis la main sur la fortune de Mordekhay Chriqui qui, pressentant le sort qui lui était réservé, avait réussi avant son arrestation à cacher une partie de sa fortune chez ses amis juifs de Fès, il y fit arrêter deux notables Benyamin Bensimhon et Yaacob Sadoun soupçonnées d'avoir caché le trésor. Malgré leurs démentis, il leur extorqua des sommes équivalentes à la fortune estimée de ce personnage de légende qui malgré sa haute position à la Cour était toujours resté attentif aux besoins des ses frères comme devait le chanter le poète de la communauté, rabbi David Hassine :) Lui qui avait la force et le courage de faire face aux autorités Sans que jamais la crainte ne l'effleure.

Contre l'escroquerie et l'exploitation des faibles, il veille.

Ses paroles aux rois sont écoutées comme autant de clous plantés.

Devant lui, les grands plient

Dieu nous a dotés d'un chef aux heures d'épreuve

Dans son "Mémorial pour les enfants d'Israël"

. UN REGNE DE TERREUR – 2/3־ MOULAY YAZID

PAGE 93

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוקטובר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר