ארכיון יומי: 19 באוקטובר 2020


סיפורה של עזיבת קהילת יהודי סאפי. מסיפורי משפחת עזרן רפאל- פרק 4/4

סיפורה של עזיבת קהילת יהודי סאפי.                                                                          מסיפורי משפחת עזרן רפאל- פרק 4/4

זה הכניס את כולנו למתח שכבר היה טמון חזק בנו. מה עושים? איך מתארגנים במחסן כזה ללא שירותים, עם ברזייה אחת? עוד נפלו עלינו הוראות קשות, במיוחד שאל לנו לעשות רעש בלילה כדי לא לעורר חשדות מבחוץ ושני הרכבים קורקעו במקום לשמש אותנו כמקום לינה. התארגנו לשהות המחויבת הזאת בשקט ורק דרשנו שיביאו פחים שישמשו לנו כשירותים, דבר שנעשה מיד.

הביאו לנו מלאי כריכים ושתייה וזה דווקא מה שאהבתי, עם נקניק בשר כשר של חברת "אמסלם" ומלא עריסה – שח'קא (רסק פלפל חריף) כולל פירות ולחמים. אחרי הסעודה, נכנסנו למשטר חירום בחושך ושתיקה עד קום הבוקר. גילגלנו שמירה כמעט צבאית עד כמה שידענו לעשות ולמדנו בצופים. מיותר להגיד עד כמה היה קשה האיחור הזה, והדאגה מקבלת כפילות עוצמה כי היה זה האיחור הראשון בדרכנו ארצה.

בבוקר, חצי מנומנם, כל הקבוצה הייתה על הרגליים ומוכנה כאיש אחד. שוב הגיעה הבשורה השנייה שהטיסה, אם תהיה, אזי תהיה רק שוב בערב. לכן עלינו להמשיך ולהישאר שקטים ורגועים עד אז.  הייתה מין מהומה קטנה אך לא רצינו להחמיר את המצב, שאין לנו שליטה עליו. ככה, אנחנו אנשי סאפי שקולים וחושבים בצורה ריאלית ומתמודדים עם תקווה לבאות. כך התגלגל לו יום נוסף מחוסר כל ורק ליבנו היה מלא רצון עז להגיע לנחלה.

סוף סוף הגיעה שעת האפס. שוב ספירת הצוותים ועולים ליציאה, רעם האוטובוסים במחסן אחרי יומיים של דממה היה כאילו הרת עולם לגבינו. המקום נותר מלוכלך מיומיים של שהות ואנחנו עלינו מלאי בושה על שהשארנו את המקום במצב ריקבון, אך מה ניתן היה לעשות במצב לא זמין זה?

מבט אחרון בעיר קזבלנקה דרך החלונות המאובקים ובסוף, האוטובוסים נסעו לשדה התעופה הראשי דרך שער שלוש – הוא שער מיוחד לקבוצות ולנוסעים לא קרואים כמונו. יצאנו כולם עם תעודת מעבר אחת אליה מצורפים שמות הנוסעים כולם ללא הצגת דרכון. שקט כבד שרר ברכב. אף לא הגה. בקושי נשימה קצרה והתיקים צמודים אלינו. כל המזוודות נשלחו ישירות לתא המטען בלי שום ביקורת.

חנינו בתוך השדה וניתנה הוראה לרדת. התארגנו כמו חיילים וכל נוכח ידע מה המשימה שלו, את מי הוא אמור לקחת או את מי להחזיק ביד. ירדנו והנה עמדו בפנינו שתי דקוטותDAKOTA , מטוסים בצבע כסף. צמרמורת עברה לא רק בגופי. הנה כנפי נשרים שלנו שיעקרו אותנו מארצנו רבת הימים ויקחו אותנו לציון. המטוסים קטנים, כנראה מעודפי הצבא האמריקאי, ואנו מתארגנים בתור ארוך להזדנב לכוון חמשת המדרגות לעליה.

שוטרים מרוקאים עמדו משני הצדדים כדי לנווט את ההליכה עד לתוך הדקוטה ושמענו קריאה שמית נובחת במסלול.

אימי, סול לבית חזיזא, ראשונה עם הלן אחותי, שהחזיקה את שלושת הקטנות, אבי רפאל עזרן, ובבר אחריו עם תיקים ואני אחרון סוגר את הטור של קבוצתנו, מחזיק את בני אחי בידי כדי לעלות על כבש המטוס, והסיר עם קופסת חלב גיגוז בידי שנייה. בעלותי לכבש המטוס, פנה אלי השוטר ושואל מה אני מחזיק ביד. חשבתי שאני מת במקום, אך עם החיוך הכובש של בני, אחי, הוא הבין שזה לילד הקטן ונתן לנו לעלות לתוך תא המטוס, מכנסיי זכרו זאת מהפחד, כי חלק ניכר מהממון שלנו היה חבוי במטען התמים הזה. מרוב המתח לא ראיתי מיד איך נראה המטוס בפנים.

מסתבר, שהמטוס שלנו, הדקוטה, היה בשימוש הצנחנים מתקופת המלחמה העולמית השנייה והיה בנוי עם שורות שלמות מקצה לקצה של  ספסלי ישיבה מנירוסטה ללא ריפוד וללא סימן מושבים. ישבנו כפי שעלינו ומילאנו שורות.

זכינו בשתי השורות הראשונות ואמי ישבה קודם קרוב לחלון, אבי ליידה וארבעת הבנות. היא הייתה לבנה כסיד מפחד הטיסה, קל וחומר שגם המתקן לא עורר בה יתר אמינות וביטחון. נכנסתי לשורה השניה ליד החלון עם בני, ובבר סגר את הטור עם כל הכבודה.

הייתה מעט המולה שביקשו מאיתנו לחגור חגורות כי לא כל אחד מצא את מבוקשו ולא היו דיילות להדריך אותנו. הכל היה ערטילאי כמו בצבא. בשעה טובה כולם היו חגורים ומנועי המטוס התחילו לזעוק את הקריעה מהאדמה.

אבי דקלם בקול רם את תפילת הדרך ובירכת שהחיינו כאילו הוא אמון על כל הנוסעים. עלה מעין "אמן" אחיד בגמר הברכה. השעה 19.00 היום רביעי 12 באוגוסט 1964 והנה, אנחנו בשמי מרוקו, בדרכנו להגשים את חלום אבות אבותינו. אחרי ימים כלילות של הכנות, יחולים וחלומות, ובשמיים הבהירים של אמצע אוגוסט מתחילים לראות את אודם שקיעת השמש. הרגשתי כאילו השמיים קרובים כל כך אליי, אך דעתי הייתה נתונה למזל שנפל בחלקי להיות הדור שיקיים את שיבת ציון.

הטיסה למרסיי- צרפת, שדה מריניאן  Marignane אורכת כשש וחצי שעות, המטוס קטן. עבר איש צוות וחילק בקבוקי מים לכל שורה וגם סוכריות, תוך הבטחה שארוחה מחכה לנו ביעד. רפאל פנה לסול ואמר לה להיות זהירה עם מעיל הפרווה "ויז'ן" שלה כי כל רכושנו בפנים. הייתם צריכים לראות באיזו מהירות ובאיזה פחד היא הפשילה הבגד, וזרקה אותו עליו, "אמרתי לך לא לתת לי ולא לשים עלי שום דבר!" בשקט האופייני לו, אסף וקיפל אותו לתוך שקית שהכין מראש, כי ידע שהתגובה תהיה נחרצת. לפני עזיבתו לקח המעיל ודיפן את כולו בשטרות כסף גדולים מבלי להגיד לה וכך זה עבר בשלום. למעשה הייתי בסוד הזה.

התרגלנו לרעש ולאופי הטיסה לאט לאט, ואז התפננו לשיחות רעים בינינו וכל אחד פירק מעט את המתח. הדיאלוגים קפצו באוויר בקצב מהיר, וזה הראה עד כמה היינו טעונים משך היומיים הללו ומה שקורה לנו כעת. קולות צחוק חזקים הרימו את המורל, האווירה הייתה נינוחה לקראת הנחיתה בטרמק. על מסלול הנחיתה, כולם, ללא יוצא מן הכלל, מחאו כפיים שהגלגלים נישקו את הקרקע. עבורנו היה זה הקראוול או הקונטלשיון, והטיסה המבורכת הזו הביאה אותנו לנקודת זינוק לעתיד זוהר בארצנו המיוחלת. המסע הזה נתן לי הזדמנות לבחון את כוחותיי ויכולת העמידה שלי במצבים קיצוניים.

אנו משפחת עזרן רפאל זכינו לעלות ביציאה הזו ואלה היו שמות הנוכחים : אבי מורי ורבי מר עזרן רפאל בן 48 שנה, אימי מחמד ליבי מרת סול עזרן לבית חזיזה (הוריי) בת 46 שנה, אנוכי עזרן סולי בן 17 שנה, בבר אחי בן 15 שנה, הלן אחותי בת 13 שנה, סימונה אחותי בת 11 שנה, מרטין אחותי בת 8 שנה, רותי אחותי בת 6 שנה ואחרון אחרון חביב בני הבנימין שלנו בן 3 שנה. (9 נפשות) ראשל, אחותי הבכורה, נשארה מעט זמן אחרינו במרוקו והיגרה לימים לקנדה, וג'קי אחי בן 19 שנה, כבר חיכה לנו בארץ ישראל.

נלוו אלינו באותו מסע משפחות יקרות מעירנו סאפי: משפחת אהרון ומסעודה בן שבת – פלורנס בן אבו – דוד בן אבו – משפחת ריקה קנפו – משפחת מלול עם נינה מלול – משפחת דיין 2 אחים – חנה אללוף – משפחת סרוייה – משפחת אמזלג (הורים של פלורי) – משפחת זעפרני בן דיטו ואשתו – משפחת חליווה (דונה) – משפחת רוימי – משפחת סמז'ה – משפחת רחל דיין (מוריוסף) ועוד ששמם יועלה מאוחר יותר.

הגענו לצרפת…

המשך הסיפור : מרסיי-מחנה ארינאס, הפלגה לארץ באוניה, הגעתנו לארץ ישראל יועלו בהמשך בפרקים הבאים בקרוב

עוד אוסיף ……

יִשְׁתַּבַּח יָהּ שִׁמְךָ -רבי דוד בן אהרן חסין-פיוט להודאה לעצירת גשמים-אפרים חזן ודוד אליהו (אנדרה) אלבאז

תהלה לדוד

מתוך תיקון לגשם

שִׁפְעַת רְבִיבִים יוֹרִיד מִזְּבוּלָיו
לְחַיּוֹת זֶרַע וְלָתֵת פְּרִי יְבוּלָיו
מְטַר יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ יוֹרִיד עִם אֲגָלָיו
הֱיוֹת דָּשֵׁן וְשָׁמֵן כָּל פְּרִי עֵץ וְעָלָיו
חִישׁ וּשְׁלַח עֹפֶר טֶרֶם יְנוּסוּן צְלָלָיו
זָכֹר יִזְכֹּר לִי נוֹטֵעַ אֲשָׁלָיו
קוֹמֵם גַּן נָעוּל וּפַרְדֵּס רִמּוֹן שְׁתִילָיו

157 – ישתבח יה שמך אל אלהי צבאות

נא. יִשְׁתַּבַּח יָהּ שִׁמְךָ 

הודאה. בשיר מדריך דו-טורי וארבע מחרוזות. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף ושני טורי אזור.

משקל: שבע הברות בצלעית.

כתובת: פיוט להודאה לעצירת גשמים, כאשר ירצו הקהל לברך. נועם ׳יה רצה׳. סימן: דוד חזק.

מקור: א־ כו ע״ב; ק- כג ע״ב.


יִשְׁתַּבַּח יָהּ שִׁמְךָ / אֵל אֱלֹהֵי צְבָאוֹת
יוֹם
 זֶה נְבָרֶכְךָ / בָּרוּךְ אֵל הַהוֹדָאוֹת


דִּלֵּיתָנוּ
 מִצָּרָה / שָׂבְעָה לָהּ נַפְשֵׁנוּ
הָיִיתָ
 לָנוּ עֶזְרָה / וְלֹא נְטַשְׁתָּנוּ
5-בְּפַחַד
 גַּם בְּמוֹרָא / מוֹדִים אֲנַחְנוּ
לְךָ
 עַל כָּל – יוֹצֵר כֹּל – / טִפָּה שֶׁהוֹרַדְתָּ לָנוּ
יוֹצְרֵנוּ
 עֻזֵּנוּ / אָדוֹן כָּל הַנִּפְלָאוֹת


וְאִלּוּ
 פִּנּוּ מָלֵא / שִׁירָה כְּמוֹ יַמִּים
אִם
 אָמַרְנוּ נְגַלֶּה / חַסְרְךָ, צוּר עוֹלָמִים
10-לְהוֹדוֹת
 לֹא נְכַלֶּה / בְּלֵילוֹת בְּיָמִים
גְּבוּרוֹת
 גְּשָׁמִים / הִזַּלְתָּ יָהּ מִמְּרוֹמִים
וְהִשְׁקִיתָ
 צָמִים / אִילָן, יֶרֶק וּתְבוּאוֹת


דְּשָׁאִים
 וַעֲשָׂבִים / כָּל שִׂיחַ הָאָרֶץ
גֳּרָנוֹת
 וְהַיְּקָבִים / יִפְרְצוּ פָּרֶץ
15-כִּי
 בִּשְׂעִירִים וּרְבִיבִים / מוֹגַגְתָּ אָרֶץ
שׁוֹכֵן
 בִּשְׁמֵי עָרֶץ / שְׁלַח אִישׁ מִגֶּזַע פָּרֶץ
אֵלֶיךָ
 נַעֲרִיץ / בַּהֲמֻלּוֹת תְּשׁוּאוֹת



חָזָק
 בָּאוּ עַד מַשְׁבֵּר / שָׂבְעוּ מְרוֹרִים
לְקַו
 שָׁבַר עַל שֶׁבֶר / דָּבְקוּ צְעָרִי"ם
20-כָּלוּ
 מְאֹד בַּשֶּׁבֶר / אֲשֶׁר הֵם שׁוֹבְרִים
תֵּן
 חֻקָּם, סִפּוּקָם / וְאֶת עַם עָנִי תּוֹשִׁיעַ
תַּרְגִּיעַ
 תַּשְׂבִּיעַ / נְפָשׁוֹת רָווֹת נְכֵאוֹת

 

ישתבח: על-פי סיומה של ׳ברכת השיר׳ היא תפילת ׳נשמת׳ המשמשת להודיה על ירידת המטר. 2. ברוך אל ההודאות: זו החתימה ל׳ברכת השיר׳. 3. שבעה לה נפשנו: הצרה אשר שבעה נפשנו, ותיאר את הרעב כשבע מן הצרות, והלשון על-פי תה׳ קכג, ד. 4. היית… נטשתנו: על-פי תה׳ כז, ט: ׳עזרתי היית אל תטשני׳. 6-5. מודים… לנו: לשון ברכת ההודיה על הגשמים במסכת ברכות נט ע״ב. יוצר כל: פנייה לקב״ה, כלומר, מודים אנחנו לך, יוצר כל, על כל טיפה. 7. אדון כל הנפלאות: מלשונות הברכה הנזכרת לעיל. 8. ואילו… ימים: מתוך ברכת השיר. וזהו הפסוק הפותח את תפילת ההודיה על ירידת הגשם. 9.נגלה: נספר ונודיע. 10. לא נכלה: לא נוכל לספר כל חסדיך גם אם נספר לילות וימים, כלשון ׳ברכת השיר׳: ׳אין אנחנו מספיקין להודות לך ה׳ אלוהינו וכו׳. גבורות גשמים: על-פי לשון המשנה: ׳מאימתי מזכירין גבורות גשמים׳ (תענית א,א). צמים: צמאים, והוא על-פי איוב ה, ה. וראה פירוש ראב״ע שם. 14. יפרצו פרץ: יתרבו וימלאו, כמו ׳ויפרץ האיש מאד מאד׳(בר׳ ל, מג). 15. שעירים ורביבים: גשמי הברכה על-פי דב׳ לב, ב: ׳כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב׳,וראה גם טור 13 דשאים ועשבים. מוגגת הארץ: על-פי ׳ברביבים תמוגגנה׳(תה׳ סה,א). 16. איש מגזע פרץ: משיח בן דוד שהוא מזרעו של פרץ בן יהודה. 17. אליך: אותך. בהמולות: בקולות רמים. 18. באו עד משבר: כינוי לבני קהילתו של הפייטן שהיו בצרה והוא על-פי יש׳ לז, ג. 19. דבקו צער״ים: צער דבק לצער, חידוד לשון על-פי שבת ל ע״א ׳דבקו שערים זה בזה׳ והגרשיים באים להבליט את משחק הלשון. השווה רצהבי, לשון הקודש, עמ׳ 239 א. 20. כלו… שוברים: מחמת היוקר נתדלדלו. בשבר… שוברים: בר׳ מז, יד. 21. ואת… תושיע: על-פי שמ״ב כב, כח. 22. נפשות רוות נכאות: נפשות שרוו מן המטר, והיו עד עתה נכאות מן הבצורת.

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל- כניסת הצרפתים

קדוש וברוך

תנאי הלימוד הדחוקים ב׳צלאח'

מאיימים על העתיד הרוחני

לפי שעה, המשיכו יהודי מקנס לשלוח את ילדיהם הקטנים ללמוד ב׳צלאח׳ – תלמודי התורה של יהודי מרוקו – כפי שעשו מימים ימימה. בכיתות הלימוד הפשוטות הללו ספגו ילדי ישראל מנות גדושות של אהבת תורה ויראת שמים. השיטות הפדגוגיות החדישות ביותר, לא יכלו להתחרות בתום ובטוהר שרכשו התלמידים מפי מוריהם שהרביצו בהם תורה בדרך ישראל סבא.

דא עקא, שמבחינה גשמית תנאי הלימוד בצלאח היו דחוקים ביותר.במרוקו לא הייתה מערכת חינוך פורמלית. חינוך הילדים היה באחריות ההורה ולא הקהילה. כל הורה הסתדר כמיטב יכולתו. בעלי אמצעים יכלו לשכור עבור ילדיהם מלמד פרטי. אבל רוב ההורים התפרנסו בדוחק, דבר שהשליך על גובה השכר הניתן למלמד. לא היה פיקוח כולל על מערכת החינוך. הכיתות היו צפופות, ולעיתים חשוכות. ספרים לא תמיד נמצאו במידה הדרושה. סדרי הלימוד נקבעו על פי המלמד ולא הייתה אחידות בגילאי התלמידים בכיתה וברמתם הלימודית.

רבינו מרביץ תורה בצעירי הצאן

בעודו אברך צעיר לימים הקדיש רבינו חלק מזמנו להרבצת תורה בצעירי הצאן. בהמשך חייו היה רבינו מרביץ תורה לעדרים ומוסר שיעורים נפלאים בעומקם וברוחבם, אך את צעדיו הראשונים בהוראה עשה דווקא ב׳צלאח', בקרב תינוקות של בית רבן. כמו משה רבינו שמנהיגותו נבחנה בעדרי הצאן, כך התחיל רבינו את שליחותו החינוכית עם הטלאים והגדיים הרכים שבלעדיהם אין תיישים.

רבינו התוודע למציאות הכאובה של המלמדים ב׳צלאח׳ ולתנאים הקשים בהם פעלו. הוא עמד על החשיבות המכרעת של חינוך הדור הצעיר, לא רק לעתידם הרוחני של התלמידים עצמם כי אם לאופי הקהילה כולה. בשדה החינוך יוכרע העתיד. מי שישפיע על חינוך הקטנים יקבע את אורחות חייהם ואת צביון הקהילה לכשיגדלו.

רבינו נכח באותם הימים עד כמה גדול הוא המחסור במערכת חינוך ברוח ישראל סבא המותאמת לצורכי הדור ומסוגלת להתמודד עם אתגריו. היה זה בעיניו חסרון גדול ממנו נשקף האיום הגדול ביותר לעתיד היהדות במרוקו. מכוח תובנה זו, עתיד היה לחולל יוזמות חינוכיות מרחיקות ראות בתחום הרבצת התורה שהשפעתן תהדהד לדורות.

את שיעוריו נוהג היה רבינו לסיים בדברי כיבושין וחיזוק בעניני יראת שמים ועבודת ה׳. מי כמוהו ידע כי תורה שאינה מלווה ביראת שמים טהורה איננה בעלת ערך. תלמידיו מאותן תקופות נזכרים בשיעורים הללו בערגה רבה, וכל שלמדו מרבינו נותר חקוק בליבם לעולמי עד.

עידן חדש במרוקו עם הופעת השלטון הצרפתי

שלוש אניות מלחמה הטילו עוגן בנמל קזבלנקה בי״ב ניסן תרע״ב (1912). הן בישרו על השלב הבא ב׳מהפכה הצרפתית׳ שפקדה את מרוקו. האניות, חמושות בתותחים ובדגלי ה׳טריקולור׳ הצרפתיים שהתנוססו על תורניהן, סימנו את הפיכתה הרשמית של מרוקו למדינת חסות של צרפת. זה מכבר התעצמה והלכה ההשפעה הצרפתית במרוקו, אולם עם חתימת ׳הסכם פאס׳ בין הסולטן עבד אל חפיד לבין ממשלת צרפת בוטלה למעשה עצמאותה של הממלכה. הסולטן הפך לדמות ייצוגית בלבד, וכל סדרי הממלכה הוכפפו מעתה להוראות הפקידים שבאו מפריז.

השינוי במעמדה המדיני של מרוקו לא נעצר במישור הפוליטי. היו לו השלכות מופלגות על מצב היהודים בממלכה. לא עוד היו חייהם ופרנסתם נתונים לשיגיונותיו של כל איש דת מוסלמי קנאי או נסיך רודף כבוד. השלטון הצרפתי הביא אתו סדר, וחיי אדם שוב לא היו הפקר. שוויון זכויות ניתן לבני כל הדתות, והיהודים יכולים היו לזקוף את ראשם לאחר שנים של סבל והשפלה. מאידך, השפעת התרבות האירופאית החילונית גברה והעניקה רוח גבית למאמצי האליאנס לחדור לתוככי הקהילות השמורות.

פרעות ה׳תּרִייתַּל׳

אולם, לפני כל השינויים הללו ציפתה ליהודי פאס עוד פורענות אחת גדולה: פרעות ה׳תרייתל׳.

ההתפרצות החלה בל׳ ניסן תרע״ב (1912), זמן קצר לאחר חתימת ׳הסכם פאס׳ השנוי במחלוקת. יחידה של חיילים מרוקאים הרגו את הקצינים הצרפתיים שפיקדו עליהם, והכריזו מרד גלוי נגד הסולטן הבוגד שמכר את ארצו לאירופאים. באותה שעה הסתערו חמשת אלפים חיילים על ארמון המלוכה ועל בניין השגרירות הצרפתית. לאחר שנהדפו ביריות ובאש ארטילרית שפכו המורדים את תסכולם על מי שהואשמו מאז ומעולם בכל תחלואיה של מרוקו: היהודים, כמובן.

עדי ראיה מתארים בתיאורים קשים את מה שאירע לאחר מכן:

היהודים ניסו לנעול את השער של המלאח תחת מטר יריות החיילים המוסלמים, אך ללא הצלחה. החיילים פרצו למלאח ואחריהם הגיעו גם המוני מוסלמים מתושבי העיר. במהלך הימים הבאים בזזו את החנויות, הבתים הפרטיים ובתי הכנסת במלאח. הטבח והחורבן היו איומים.

שלושה ימים נמשכה ההשתוללות ללא הפוגה. הרוצחים שוטטו ברחובות ושפכו את דמו של כל יהודי שנקלע בדרכם. הם הסתערו על המלאח תוך שהם מכים ובוזזים ללא רחמים. כך מתאר זאת בן־התקופה:

רעידת האדמה החזקה ביותר לא הייתה מביאה לתוצאה מפחידה מזאת…

כל המלאח נשדד ונשרף. המלאח הפך לעיר רפאים שדודה ובזוזה עד היסוד, הרחוב הראשי אינו אלא עיי חורבות עשנים מהם מבצבצים שרידי אדם… בתי כנסת מהם נשרפו ונהרסו, ספרי תורה קרועים מתגלגלים ברחוב בתוך הבוץ וגויים דורכים עליהם בעוה״ר…ספרי תורה שלא נשרפו הוציאו אותם החוצה          קרעו אותם, והשליכו אותם כדי שיהיו למרמס לעוברים ושבים, ושברו הכוסות (כוסות של שמן זית עבור התאורה שבבתי כנסת) וספסלי בתי הכנסת. היהודים, מבוגרים וקטנים, ילדים ותינוקות, לא אכלו ולא שתו. במשך שלושה ימים והולכים נודדים רעבים וצמאים, האמונים עלי תולע חבקו אשפתות. גופות יהודים הרוגים מושלכות בטיט, ועוברי דרך דורכים עליהן.

כשוך הפרעות נמצאו מוטלות בין ההריסות גופותיהם של 51 יהודים הי״ד. עוד מאות רבות נפצעו באורח קשה. 12,000 בני הקהילה היהודית הפכו לחסרי בית. הסולטן פתח בפניהם את שערי ארמונו והעניק לרבים מהם מחסה זמני בגן החיות המלכותי. כך נראו מחזות מזעזעים שבהם לצד כלובי הדובים והאריות ושאר חיות רעות, שוכנו בכלובים הסמוכים מאות משפחות יהודיות חסרות כל.

גם בשעה קשה זו התגלו יהודי מקנס בגדלותם. בהגיע אליהם דבר האסון שפקד את יהודי פאס התארגנה מגבית חירום ספונטנית שבמהלכה גויס סכום עצום של עשרת אלפים פרנק לטובת הניצולים. שכירי יום המתפרנסים ממשכורת דלה של שני פרנק ליום תרמו חמשה ואף עשרה פרנקים. בעלי ממון תרמו מאות פרנקים. ״ברגעים אלה יהודי מקנס נתנו דוגמה שאין לה אח ורע בעולם!" מתאר בהתפעלות אחד מכותבי העיתים.

בחלוף חודשים אחדים שבו החיים למסלולם, אבל האסון טלטל את יהודי מרוקו והמתיש עד כמה רעועה הקרקע שמתחת לרגליהם. שוב הוכח כי שנאת ישראל כמוה כגחלת הלוחשת מתחת לפני השטח. גם כאשר אינה מרימה את ראשה בגלוי די בניצוץ אחד קטן שיהפוך אותה לדליקה משתוללת.

עם בוא הרגיעה הגשמית, גבר האיום הרוחני שנשקף ליהדות מרוקו. בעקבות כינון המשטר הצרפתי במרוקו זכה ארגון ה׳אליאנס׳ למעמד רשמי. הוא נהנה מגיבוי מוחלט מצד השלטונות והכפיל את מאמציו להחדיר את שליחיו גם לקהילות השמורות ביותר.

במקנס החלו הכנות לפתיחתו המחודשת של בית ספר ה׳אליאנס׳ לאחר הפוגה בת עשר שנים. הפעם נזהרו המארגנים מטעויות העבר. כלפי חוץ הם שמרו על זהות מסורתית ורכשו את אמונם של נכבדי הקהילה בטרם יתגלו מטרותיהם האמיתיות. המורים שהביאו היו בחלקם שומרי מצוות ונאמר כי ילמדו לימודי חול רק שעה או שעתיים ביום. בנסיבות הללו גדולה הייתה הסכנה שחפצם של אנשי ה׳אליאנס' יעלה בידם ותחת הזהות המסורתית הקלושה יצליחו להשתלט על הדור הצעיר. לא ארכו הימים, ובית ספר 'אליאנס׳ הוקם מחדש באיצטלא מסורתית, והחל לשכנע רבים מן ההורים לשלוח אליו את ילדיהם.

אך הקב״ה שמר על יראיו, ודווקא בשעה זו זכו נאמני התורה במקנס לתגבורת בלתי צפויה בדמות יהודי שהופיע ממחוזות רחוקים והביא עמו רוח חדשה.

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"לכניסת הצרפתים

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו- הגרמנים בתוניסיה (נובמבר 1942— מאי 1943)

יהודי-צפון-אפריקה-במלחמת-העולם-השנייה

לאחר שגויסו, עברו האנשים בדיקה רפואית, שנועדה לא רק לקביעת כושרם אלא גם לגילוי מחלות מידבקות, שנוכחותן בין החיילים הגרמנים הילכה אימים בייחוד על האס.אס. את שירות הבריאות ניהל ר׳ פאלדיני והרופאים ספז, מועטי וברטוואס — שמילא גם תפקיד של מתורגמן. שירות זה טיפל גם בפצועים ובחולים במחנות. בהיותו מוסמך להמליץ על שחרורו של מגויס זה או אחר בשל בריאות לקויה, הוא נחשף לגידופיהם של מי שחשו כי נעשה להם עוול ולחשדות הגרמנים, שערכו מדי פעם בדיקות חוזרות. מן ה־15 בדצמבר ועד ה־30 באפריל הגדיר שירות הבריאות 1,765 מגויסים לא־כשירים, אבל הגרמנים שחררו רק 623 מהם: השאר הועסקו בעבודות קלות או הוגדרו מחדש בתור כשירים.

שירות האפסנאות, בניהולו של רנה סולאל, טיפל באספקת מזון, ציוד ודברי לבוש למחנות. אנשיו היו מבקרים במחנות, כדי לפקח על האספקה ועל חלוקת המזון, שאותו קבעה ועדה מיוחדת. אחרי ה־10 בפברואר קיבלו הגרמנים על עצמם את אספקת המזון: סכום שבועי בסך 25 פראנק שולם, לפיכך, לוורמאכט, שהתחייב לספק בתמורה מנות שוות לעובדים היהודים ולחייליו. אולם התחייבות זו לא מומשה מעולם, והוועד הוסיף לשלוח תוספת אספקה למחנות.

כן הקים הוועד שירות תובלה משלו, והוטל עליו להבטיח את הקשר עם המחנות ולדאוג להעברת העובדים, באמצעות כלי־רכב רעועים ובהיעדר מתמיד של דלק.

לבסוף, כדי לשים קץ להחרמות הגרמנים של חפצים מכל הסוגים ולביזתם בבתי יהודים, ראתה הקהילה צורך להקים ׳שירות שילומים והחרמות׳ שהוטל עליו למלא אחר דרישות הגרמנים. הוא הוציא לפועל את החרמתם של בתים וחנויות שבבעלות יהודית, לאחר שערך ׳בדיקה׳ בתוכנם:

רוב המאמצים נעשו כדי למלא אחר תביעה זו, כבדה ככל התביעות שכפו הגרמנים, אגב חלוקה צודקת של הנטל והתחשבות באלה שראו — לא בלי עצב ותרעומת — כיצד נוטלים מהם את חפציהם השימושיים ביותר ופרטי ציוד שקשה היה למצוא להם תחליף. שליחינו השתדלו, על־פי הוראתנו, למנוע חיכוכים ולא להכביד על אנשים צנועים, ולהימנע מלקחת דברים חיוניים מאלה ומיותרים אולי לאחרים. אף־על־פי־כן היו התנגשויות ומריבות. היו שהתרעמו על הארגון ן…]. ייתכן כי אנשי השירותים לא נהגו תמיד בטקט מרבי, אולם אין לחלוק על כך שעמדו בלחץ של תביעות לא־פוסקות.

כדי לעמוד בהוצאות הכרוכות בארגון העבודה, בתשלום הקנסות שכפו הגרמנים ובניהול שירותיו, מינה הוועד ועדת כספים, שחבריה המרכזיים היו ראש סגל עורכי־הדין ויקטור כהן־האדריה, הנרי גז וגי בוקארה. יוזמתה הראשונה של ועדה זו היתה קביעת מס שהוטל על כל חבר בקהילה:

מס זה לא הוטל על־פי קריטריון אחד, אלא לפי נתונים שונים, שאפשרו להבחין בין גימלאי צנוע לבין בעל־הון שמפעלו פעל במלוא הקיטור, בין יהודי מטופל במשפחה לבין מי שפעילותו הופרעה בגלל חוקי הגזע. שירות זה פעל בפיקוחה הקפדני של ה׳קומאנדאנטור׳ שקיבלה את רשימת משלמי המסים. כן החזיקו הגרמנים דינים־וחשבונות על ההכנסה שמסרו היהודים בעת מפקד האוכלוסין שנערך ב־1941. דינים־וחשבונות אלה היו לנגד עיניהם בעת שהטילו קנסות כבדים על יהודי סוסה.

כדי לפקח על שימוש השירותים השונים בכסף, הקים הוועד בתוניס ׳ועדת הוצאות׳ שבדקה את בקשות האשראי שהגישו כל אחד מן השירותים. ניהולה של ועדה זו הופקד בידי יצחק סמאג׳ה. כן הוטל על ׳מבקר כללי׳, אלכד נאטאף, לאשר מראש את כל התשלומים, לפני שביצעם הגיזבר. מתפקידו היה גם לעקוב אחר השימוש שנעשה בסכומים המוקצבים.

מאמצים קפדניים אלה, שהשקיעה קהילת תוניס כדי לכונן, במסיבות מיוחדות ובתוך זמן קצר כל כך, מנגנון מינהלי כה יעיל וראציונלי, יש בהם כדי להפליא. היו מזימות הגרמנים אשר היו, נדמה היה, על־פני השטח, כי ראשי הקהילה סמכו את ידיהם על סגולותיו של מינהל תקין — שעסק בכמות הקאלוריות הדרושות לעובדים באותה רצינות שבה דאג למניעת זיהומים במחנות — כדי ׳להגביל את הנזקים׳. הטובים שבחברה היהודית לקחו חלק במפעל זה, ומעולם לא נראו, לא בימים שקדמו לכיבוש הגרמני ואף לא לאחריו, כה הרבה נציגים של העלית היהודית משתתפים בצורה פעילה כל כך בחיי קהילתם. גיוס כוחות מעין זה נבע ללא ספק מרגשי סולידאריות יהודית עמוקים, שמחקו בעתות של סכנה משותפת כל הבדלי מעמד או מוצא. אולם חממה זו של עורכי־דין, רופאים, אנשי־כספים ונכבדים עשירים שהיו לימים ב׳ועד הגיוס׳ שימשה גם מקלט לצעירים ׳טובי־מוצא׳ ולבעלי אמצעים שביקשו לחמוק מן העבודה במחנות; התפתחות זו נבעה לא במעט מן היכולת שהיתה לראשי הוועד ׳לגייס׳ לשירותם את מי שרצו. לפיכך, בעוד הנשיא בורז׳ל הקיף את עצמו בבנו ובנכדו, עשה פול גז שימוש רב בעמיתיו למקצוע ובירידים כגון ויקטור ביסמוט, ז׳ורז׳ כריאף, אנדרה נאטאף, ארתור עטיאס, פול בונאן ואדמון סמאג׳ה, ששקדו על מילוי התפקידים — החיוניים אמנם — שהוטלו עליהם.

חלוקה מעמדית זו בין ׳מגייסים׳ ו׳מגויסים׳ שזורה ברוב העדויות שנאספו לאחר המלחמה מפי העובדים. המתחים שנבעו ממנה נעמו ביותר לאס.אס. אך חיבלו ביחסים שבין הוועד לבין שאר היהודים.

בעקבות הלשנות תבעו הגרמנים, מפעם לפעם, את גיוסם של ׳בני הבורגנים׳ ושל עובדי הוועד, ששוחררו בידי האחראים. פול גז, ששימש יעד לשנאה שרחש חלק מן האוכלוסייה היהודית כלפי הוועד, תיאר את האירועים הבאים:

8 במארס. עוד הלשנות. הבוקר הגיעו אנשי האס.אס. ובידם רשימה של 150 שמות. הנה רשימה של בורגנים שאינם עובדים. עליכם להציגם לפנינו בתוך שלושה ימים. על־פי קריאה ראשונה מתברר שרבים מהם קיבלו פטור מידי שלטונות גרמניה עצמם. אחרים אינם שייכים כלל לשנתונים המגויסים. אחרים עזבו את תוניס. ביניהם מופיעה גם אשה. מעטים אפוא אלה שאפשר להשתמש בהם.

׳שיתייצבו בכל זאת׳.

אנו מעלימים תחילה את שמותיהם של חיילים שהצטרפו ליחידותיהם ושל מי שהורשעו בעוון תעמולה פוליטית, המסתכנים בעונשים חמורים. נמצא תירוץ מתאים לכל אחד ואחד. אחרים נקראים להתייצב.

9 במארס. היום נערכה בדיקה חוזרת בכל שירותי הקהילה. הלשינו עלינו כי נתנו בהם מקלט למספר רב של בני טובים. כל מקרה מעורר רוגז. עוזרינו ברובם אינם כשירים לעבודה או מעל לגיל. השאר — טכנאים חיוניים. בשירות התובלה יש אמנם אנשי מקצוע ומלווים כשירים, אך מלאכתם אינה קלה.

לבסוף מוציאים מאתנו האס.אס. שבעה אנשים שיישלחו לביזרט. כך יבואו המלשינים על סיפוקם.

ההלשנות לא היו אלא היבט אחד ביחסים הגרועים שבין היהודים והעלית שלהם. פעמים הגיעו הדברים לכדי מהומות. פול גז ושירות הגיוס שלו שימשו כאמור יעדים עיקריים, עמודי ה׳יומן׳ שלו גדושים בתיאורי תקריות אלימות, שבהן הסתערו עליו מפגינים זועמים, שתבעו גיוס ׳עריקים׳. אולם גז לא היה אדם שאפשר להשפיע עליו ב׳גניחות כאלה׳. ב־15 בינואר הגיש אמנם את התפטרותו, ׳מתוך מפח־נפש מוחלט׳, אבל חזר בו בשל מחאותיו הנמרצות של בורז׳ל. עד ליציאת הגרמנים הוסיף לתפקד בתור ׳האיש החזק׳ של הקהילה היהודית.

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו הגרמנים בתוניסיה (נובמבר 1942— מאי 1943)-עמ'124

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוקטובר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר