מורשת יהדות מרוקו

ט. הפרי חדש רבינו חזקיה די סילוא זצוק“ל מחכמי ירושלים (על או“ח סי‘ קכד אות ה‘. ובסי‘ קכח סעיף י“ג) ומצא בדבריו יסוד לזה מהש“ס ע“ש. והוא ז“ל דעתו שעל כל הזכרה של שם ה‘ צריך לענות ברוך הוא וברוך שמו, ואע“פ שאין מנהגנו כן, מ“מ הדבר פשוט שדעתו ז“ל שצריך לענות על כל ברכה ששומע. עוד כתב הרב פר“ח זצ“ל (בספרו מים חיים מערכת יוה“כ פרק ב ה“ז) וז“ל: ”שנאמר כי שם ה‘ אקרא מכאן יש לדקדק דעל הזכרת השם אפילו בלא ברכה צריך לומר ברוך הוא וברוך שמו“ ע“כ.

י-הרב הגדול המפורסם הרב יאיר חיים בכרך זצלה“ה כתב בספרו על הש“ע- מקור חיים (סי‘ קכד ס“ה) וז“ל: ”ושמעתי מדקדקים שבכל פעם ששומעים שם ה‘ ב“ה מפי הש“ץ או בקרובץ ובסליחה אף שאינו בברוך, אומרים ברוך הוא וברוך שמו, ואין להפסיק בשום מקום בשביל בהוב“ש, מג“א“, ע“כ ועיין מה שכתבנו בביאור דעת הפר“ח והרב שתלי זתים וצרפה לכאן. עוד הוסיף הרב ז“ל שם: ”ובקריאת ש“ץ בס“ת, ובספר מוסר דמ“ב ע“א ז“ל: וכשישמע מפי הש“ץ ברוך אתה ה‘ יאמר ברוך הוא וברוך שמו, והכי מוכח בס‘ אור חדש דל“א ע“ג דדוקא ברכה, והכי משמע מלשון הרא“ש בשו“ת כלל ד‘ די“ט ולשון הש“ע“, עכ“ל הבהירה והמובנת. עוד הוסיף שם בסוף: ”ויזהרו שלא לומר ברוך הוא וברוך שמו לפני שאומר המברך השם, קל וחומר מאמן חטופה, ובפרט בברכות דשחר, דרבים נכשלו בזה“, ע“כ. וראה בדקדוק לשונו הטהורה, דאף שהכיר הרב זצ“ל את החשש שיש בעניית בהוב“ש שהעונה יכול חלילה להפסיד שמיעת מילה מהברכה, לא ביקש למנוע עניה זו בגלל החשש הזה, אלא רק להזהר ממנו כפי מנהגנו, מפני מעלתה הגדולה כפי שבאר כוונותיה שם.

יא. הרב אליה רבה זצוק“ל כתב (סי‘ קכד ס“ה) וז“ל: ”על כל ברכה וכו‘, נראה דלאו דווקא ברכה אלא אפילו הזכרה בלבד דהא כתב בהג“א הטעם. וכן מצאתי בסוף סי‘ שכ“ג כתב בענין זה שאין להוסיף הגדול אם לא בעשרת ימי תשובה ולא נהגינן גם בעשרת ימי תשובה וכן כתב בקיצור של“ה כ“כ של“ה שם“, עכ“ל. הרי שגם הוא ז“ל דעתו שעונים ברוך הוא וברוך שמו על כל הזכרה שהיא, ובודאי בכל הברכות. עוד כתב הרב אליה רבה ז“ל (בסימן מו סעיף יג) וז“ל: כתב של“ה דף רנ“ו ילמוד אדם בני ביתו שיאמרו כל הברכות בקול רם הן ברכות המצות  הן ברכות הנהנין, חדא שהקול מביא לידי כוונה, ועוד שהשומעים יענו ברוך הוא וברוך שמו ואמן, ע“כ.

יב. הרב הגדול ר“מ ואב“ד כמהר“ר יצחק פאציפיקו זצוק“ל כתב כדברי הרב מעשה רוקח המובא להלן, וחיבר גם הוא פסק על נושא זה כפי שהעיד מו“ר הרב מסעוד חי רקח זלה“ה (בחידושיו על הרמב“ם פרק א‘ מהלכות ברכות הלכה י“א).

יג. מעשה רקח– הרה“ג רבי מסעוד חי רקח זצוק“ל (על הרמב“ם פרק א‘ מהלכות ברכות הלכה י“א) אחר שדחה את כל ראיותיו של הגאון מהר“ש אבוהב זלה“ה, כתב בסוף דבריו: ”עפ“י האמור ומבואר והסברא והמנהג הם עמודי ההוראה שהרי בכל תפוצות ישראל אשר שמענו שמעם, בכל הברכות של הש“ץ מברך להוציא את הרבים ידי חובתם ובכללם ברכת שופר והלל ומגילה וכיוצא, כל הקהל כאחד עונים ואומרים ברוך הוא וברוך שמו וכו‘ ואם כן בואו ונומר ששום אחד מכל קהל עדת ישראל

לא יצאו ידי חובת ברכות אלו מעולם, או שעשו שלא כהוגן, שהרי הפסיקו בברכה בעניית ברוך הוא וברוך שמו. וידוע דגדול המנהג וכמ“ש התוספות בברכות (כא: ד“ה עד) ע“ע ולא לישתמיש שום פוסק

ראשון או אחרון ז“ל דלימא כי הך חידושא. ועוד אני מעיד שאפילו בק“ק ספרדים שהיה מתפלל בו הרב החסיד הנ“ל (מהר“ש אבוהב זיע“א) כאשר הוא מפורסם לכל, לא ראיתי ולא שמעתי מי שעושה כן, ואחר נשיקת עפרות זהב לו, חש לן שלא לחוש לכבוד המקום ברוך הוא ולמנוע עצמינו מלגדל ולרומם שמו הגדול ב“ה לעד, ובפרט ע“פ הסוד שאומרים שיש סוד גדול וכוונה עצמית בעניית ברוך הוא וברוך שמו אמן על כל ברכה ותפלה. גם הרב הגדול ר“מ ואב“ד כמהר“ר יצחק פאציפיקו נר“ו, הודה לדברי, וחיבר גם הוא פסק על זה בראיות נכונות. ע“כ.

יד. הרב דוד מזרחי זצ“ל כתב בשתילי זתים (סי‘ קכד, סעיף ה‘ הערה י“ג) וז“ל: על שם הכתוב כי שם ה‘ אקרא וגו‘ ועוד דאפילו כשמזכירים צדיק ב“ו צריך לברכו שנאמר זכר צדיק לברכה (טור בשם הרא“ש), ומזה נראה דלאו דוקא כששומע ברכה אלא אפילו הזכרת ה‘ גרידא (וכ“כ הפר“ח סי‘ קכח)“, עכל“ה. ואף ע“פ שאין מנהגנו כוותיה וכהפר“ח שהם דעתם ז“ל שצריך לענות בהוב“ש על כל הזכרת שם ה‘, ואנו עונים רק בשם ה‘ המצוי בלשון ברכה, ומנהגנו זה מדוקדק היטב בלשון הטור והש“ע

שכתבו על כל ברכה ששומע וכו‘ (חוץ ממספר מקרים בודדים), מ“מ הרי הרווחנו מהוראתם שודאי סברו שצריך לומר ברוך הוא וברוך שמו גם בברכות שיוצא בהן יד“ח, מדלא חילקו בדבריהם בין ברכה לברכה, ומהוראתם לענות ברוך הוא וברוך שמו על כל הזכרה של שם ה‘ (גם בברכת כהנים). ואחר זה כתב הרב שתילי זתים הנ“ל ז“ל: ”ופשוט דבמקום שאינו רשאי להפסיק אסור לאמרו (עיין מ“א) “ואין להוכיח מפה דהרב ז“ל התכון לברכות שיוצא בהן יד“ח, כי זה אינו, כיוון שהרב כתב שם לעיין במגן אברהם, ששם כתב המג“א ע“ה: ”ופשוט דאם עסוק במקום שאינו רשאי להפסיק אסור לאומרו“ וכוונתו ז“ל לקורא קריאת שמע וכיו“ב, שאינם רשאים להפסיק בעסוקם (וע“ע במג“א סי‘

נו). ואחר המח“ר, כ“ז כתבנו דלא כהרב זית רענן שליט“א שהביא שם סקי“ג) דברים מדיליה ומדברי עוד פוסקים ע“ה, אך לא כהרב שתלי זתים שלא חלק בין הברכות, וכפי שבררנו לעיל ועוד שמעתי כי הרה“צ מהר“ח קורח זלה“ה כתב וז“ל: ”כששומע איזו ברכה מפי איש, צריך לדקדק ולשמוע הברכות מפיו מה הוא מברך, וצריך לענות כששומע מפיו שאומר ברוך אתה יענה ויאמר ברוך הוא, וכשהמברך

מזכיר ה‘ יענה ויאמר ברוך שמו, ואחר שמסיים המברך הברכה יענה אמן“ ע“כ.

טו. סידור רבי אברהם טוביאנה זלה“ה– ממקובלי אלג‘יר, סידור המסודר ע“פ הוראות הרב האר“י זלה“ה (בהלכות חזרת הש“צ) כתב וז“ל: ובחזרה זו יהיה זריז ונשכר לענות אמן… וגם בענין עניית ברוך הוא וברוך שמו כי סודו גדול והוא יחוד ד‘ אותיות שם הקדוש זולת סודות העמוקים בו, ובמדרש אמרו רז“ל, המבטל קדוש וברוך ואמן יהא שמיה רבא גורם למעט העטרה וחייב נדוי עד שישוב וייבא קרבן לפני הצדיקים לעתיד לבא“ עכ“ל.

באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו

חובת עניית בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ

עדת הגראנה בתוניס לאור פנקסיה המאבק על האוטונומיה–יצחק אברהמי

מרצים רבים ציינו את בקיאותו ואת סמכותו של פרופסור ח.ז. הירשברג ז״ל בחקר יהדות צפון אפריקה. יורשה לי, בראשית דברי, להדגיש את אהבתו של איש גליציה ליהדות המאגרב והמזרח בכלל, את גישתו של אדם שעודד למחקר כל צעיר ובוגר יהיה בעל תואר או בראשית דרכו וחסר כל תואר.

יהיה חיבור זה הדן בתופעה אופיינית ומיוחדת גם יחד של מפגש עדות בתולדות עמנו, מוקדש לזכרו של איש יקר שקרב לבבות.

מפגש עדות, עימות ושילוב

מפגש בני־אדם יחידים או קבוצות טעון מתחים; בואם של מהגרים וקהילות מהגרים מעורר עימות ותחרות. נדודיהם של קבוצות אתניות עקב תהפוכות טבע ואדם הם תופעה כלל־היסטורית, והבעיות המתעוררות כתוצאה מכך הן כלל־אנושיות. גם כשאחים לאמונה, למסורות וערכים היסטוריים נפגשים פתאום, מתחוללים זעזועים חברתיים, כלכליים ותרבותיים.

הנסיון האנדלוסי

טרם שהגיעו ראשוני מגורשי ספרד היהודיים לצפון־אפריקה, הגיעו לשם מוסלמים רבים נרדפי הריקונקויסטה ונמלטי הפיכות־החצר. נפילת אשביליה בידי פרדיננד הנוצרי בשנת 1248 היתה אות להגירה המונית ורצופה. הם עזבו את ספרד ונקלטו במאגרב המוסלמי. אין ספק שהאנדלוסים נתקבלו ברצון על־ידי המדינה החפצית באיפריקיה המזרחית בגדולתה, וניתן להם מקום כבוד. אחד הנציגים המזהירים היה ההיסטוריון בן המאה הי״ד, אבן ח׳לדון, נכדו של מהגר אנדלוסי שהתיישב בתוניס. סמל לאישיותם ולמעמדם היה ׳שיח׳ אלאנדלס׳, בעל התפקיד הרם, המייצג את קהל המהגרים בפני המלך והרשויות הרשמיות.

עם זאת נשמע רבות על עליונותם, יהירותם ובדלנותם של המהגרים האנדלוסים, שלמרות הישגיהם ותרומתם לארץ מקלטם, עליונותם ויהירותם תהיינה נושא לביקורת ולהתקפות עוד במאה הי״ח, חמש־מאות שנה מראשית בואם.

ייחודם של המגורשים היהודיים בתוניס

מהי התמונה ביחס ליהודים, מגורשי ספרד ופורטוגל?

שני החוקרים המובהקים של תוניס המוסלמית, ח״ח עבד אלוהאב ור׳ ברונשויג ציינו את הגורל המשותף של מגורשי ספרד, מוסלמים ויהודים, את סבלם ואת קליטתם בתוניס. כותב עבד אלוהאב:

היהודים מגורשי ספרד פנו לממלכת תוניס, הם חיפשו את קירבתם של בני־ארצם לשעבר, המוסלמים, הם התגוררו באותם המקומות… מתוך דאגה הדדית… הם היו זקוקים לקירבה זו בארץ נוכריה גם כשזו הסבירה להם פנים.

יוצאי ספרד ופורטוגל על גליהם וגלגוליהם הגיעו לכול ארצות צפון־אפריקה ולארצות אחרות, לחופי אגן הים־התיכון. כמעט בכול מקום ובכול תקופה אנו שומעים על יחסיהם ומאבקיהם של ׳התושבים׳ ו׳המגורשים׳; למונחים אלה, המקובלים והשגורים בספרותנו, יש מטען ערכי לרוב; התפתחות המפגש והעימות היתה שונה בכול ארץ.

לגבי ארצות המאגרב, מרוקו, אלג׳יר, תוניס אנו יכולים לקבוע קווים כלליים אלה;

באלג׳יר, מגורשי קנ״א ורנ״ב שיקמו, הקימו ובנו את יהדות אלג׳יר ואת קהילתה מבחינה ארגונית, רוחנית, חברתית־כלכלית. הם היו למנהיגיה הדתיים והעדתיים של יהדות אלג׳יר עד למשבר שפקד אותה במאה הי״ח.

במרוקו, נראה שביישובי־החוף ובערים החשובות הטביעו המגורשים את חותמם על הקהילה היהודית והם היו למנהיגיה הכלכליים והרוחניים של יהדות זו; וזאת לאחר מאבקים עקשניים ורצופים עם התושבים. כך היה במראקש ובפאס למשל, ו"הקרע עם התושבים לא נתאחה עד לשנים האחרונות כלומר במשך ארבע מאות וחמשים שנה׳.

בפנים הארץ ובדרומה שמרה יהדות מרוקו על צביונה ודמותה הראשונים. בתוניס היו תולדות המפגש בין התושבים והמגורשים, ובמינוח המקובל בארץ ובספרות בין ה׳תוואנסה׳ ו׳הגראנה׳, רצופות משברים והסדרים. ניתן לומר שהחל מן המאה הי״ח, חיו שתי הקהילות זו ליד זו, בנפרד גם כשצווי מלכות ורשות ביטלו פורמאלית כל הפרדה.

במשך המאה הי׳׳ז, נתחזקה קהילת הגראנה ומשנתגבשה תודעת ייחודם הם העזו להתפלג. שנת 1710 היא התאריך המקובל לפילוג מאז ניסוהגראנה להגביר את האוטונומיה שלהם הן כלפי התוואנסה והנהגתם והן מטעם המלכות ובעלי השררה, אדוני־הארץ.

להלן נתאר מאבק זה של הגראנה על האוטונומיה, ונעמוד על שלביו ואופיו.

מקורות חדשים למחקר: פנקסי ק״ק פורטוגיזיס

כל חוקרי תולדות יהודי תוניס ציינו והדגישו את ייחודם של הגראנה. הם הסתמכו על ספרות השו׳׳ת החל מהריב״ש והרשב׳׳ץ, ובמיוחד על שו״ת ׳משכנות הרועים׳ לר׳ עוזיאל אלחאייך; על עדותם ויומנם של דיפלומאטים, נוסעים ושלוחים. הבולט שבהם היה החיד״א שנקלע לתוניס ושהה בה שמונה חודשים בשנים תקל״ג-תקל״ד. החיד״א רשם ביומן המסע שלו תיאור מזעזע של יחסי שני הקהלים, התוואנסה והגראנה.

הערת המחבר: הגראנה משתמשים בתעודותיהם באופן רישמי במונח ק״ק פורטוגיזיס להזכיר את מוצאם וייחוסם הקדום לארץ שקלטה אותם בצאתם מספרד. החל מן המאה הי״ז הטביעו יוצאי ליוורנו או ליגורנה שבאו לתוניס, את חותמם על קהל המגורשים ונתנו לו את שמם ׳גראנה׳, שהיא צורת ריבוי על משקל ערבי של גורני, יוצאי ליגורנה Leghorn השם האנגלי של ליוורנו. אותה צורת ריבוי בתוואנסה, רואמה, ג׳ראבה מתנסי, רומי, ג׳רבי כלומר תוניסי, נוצרי, איש ג׳רבא.

נמצאים בידינו היום שני פנקסי ק״ק פויטוגיזיס בתוניס, ולפי מיטב ידיעתנו טרם נתפרסם פנקס מקהילות צפון־אפריקה. שני הפנקסים מעלים כחוט־השני את סיפור מאבקם של הגראנה על עצמאותם כפי שהוא משתקף מן התעודות או כפי שראה אותו ורשם אותו סופר הפנקס, איש עדת הגראנה. בתיאורנו ניעזר בתעודות פנימיות אחרות מספרות השו״ת וחיבורים אחרים מהתקופה, כדי לשמוע את טיעוני התוואנסה ולנסות לצייר תמונה מאוזנת של המצב.

את הפנקסים אנו מתארים בחיבורנו ׳עליית כוחם ומעמדם של גראנה במאה הי״ט׳. נציין רק ש׳הפנקס הישן׳, כתב־יד 1878 במכון בן־צבי, הנו אוסף תעודות מקוריות. הפנקס השני, כתב־יד אינ/3260 בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, הוא העתק תעודות מ׳הפנקס הישן׳ וכנראה מפנקסים אחרים. בין דפי הדפתר אסף סופר חרוץ גם קטעי עיתונות ועדות בלועזית, צרפתית ואיטלקית, הנוגעים לגראנה.

בחיבור זה נשתמש במונחים ׳הפנקס הישן׳, ׳הפנקס המועתק׳ ו׳הפנקס בלועזית׳. בפנקס הישן כתבי־יד שונים; זהו אוסף של מאה ושמונה תעודות שונות משנת 1753 עד שנת 1897. כתב־יד אחיד ויפה מאפיין את הפנקס המועתק; סופר אחד העתיק, כעדות עצמו בשער הפנקס, מאה שישים וחמישה דפי־פוליו גדולים על קורות הגראנה, ביד חרוצה ומאומנת.

בפנקס בלועזית אנו קוראים את עדותו של הסופר י׳ והל שנתפרסמה ב־ 31 באוגוסט 1936 בעיתון ’L’Union Marocaine‘:

ניתן לי לחטט בארכיון הקהילה הפורטוגיזית, מצאתי פנקסים מהנים, בני מאתיים שנה, הקדומים בלהג הקאסטיליאני המעודן. הפנקסים של התקופה הבאה כתובים ביהודית־ערבית; לאחר מכן התעודות הנן כתובות בשפת דנטה וכד 1881 לשוננו היפה, הצרפתית היא המשמשת לכתיבת התעודות הרישמיות של הקהילה.

והל אינו מדייק; משום מה הוא שכח לציין את התעודות בעברית. התעודות הן רבות ובהכרח מלוות את תולדות הקהילה בכול הדורות מאחר והן יוצאות מתחת ידם של דיינים, חכמים וסופרים. יחד עם זאת דבריו מעידים ללא ספק על מגמות ותהליכי התפתחות תרבותית ורוחנית שחלו בקרב קהילת הגראנה וגם התוואנסה. עדות זו מאשרת את השערתנו המבוססת על העיון בפנקסים; היו פנקסים אחרים בקהילת הגראנה ובקהילת התוואנסה ומי יתן ויגיעו לידי החוקרים."

עדת הגראנה בתוניס לאור פנקסיה המאבק על האוטונומיה–יצחק אברהמי–עמוד סח