ארכיון יומי: 8 באוקטובר 2020


"וזאת הברכה"-מאת: הרב משה אסולין שמיר

גדולתו של משה רבנו – לאור ברכתו הלבבית לעם ישראל,

וחג שמחת תורה – חג המהווה את השיא של חגי תשרי.

"וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים,

את בני ישראל לפני מותו" (דברים ל"ג, א).

"וזאת הברכה" מסיימת את ספר דברים, וחותמת את ספר תורת אלוקים אמת – חיים עד עולם.

"וזאת הברכה" קצרה במניין מילותיה ואותיותיה. היא מכילה מ"א פס', ואין בה מצוות.

"וזאת הברכה" נקראת בחג 'שמחת תורה', בניגוד לשאר הפרשות הנקראות בשבתות.

"וזאת הברכה"  "כברכת יעקב. 'איש האלהים'. להודיע כי בנבואה ברכם" (רבנו-אברהם-אבן-עזרא)

"וזאת הברכה" – "אחר תוכחת 'האזינו', חזר וברכם… לפני מותו. 'זאת השירה – זאת הברכה" (רשב"ם)

"וזאת הברכה"  "ברך אותם בעין טובה – ברכה מעולה שאין למעלה הימנה, ממקור הברכות" ("אביר יעקב")

"וזאת הברכה" משה חיזק את ברכתו: א. "איש אלהים, צדיק גוזר וה' מקיים". ב. לפני מותו ("בבא מאיר")

"וזאת הברכה" הפרשה מתמקדת בשני נושאים: א. ברכת משה רבנו לעמ"י לפני מותו. ב. קבורתו ע"י ה'.

מאת: הרב משה אסולין שמיר

רבנו-אור-החיים-הק':"ואומרו 'ה-ברכה' בה"א {הידיעה},

 מעידה התורה – שהיא הברכה המעולה והמשובחת – יותר מכולן".

"איש האלוקים" – "כי צדיק זה נתעצם ופעל הטוב,

 אפילו בערך בחינת הדין הרמוז באלהים… ויוכל לעמוד בדין".

"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה,

אשר ידעו יהוה פנים אל פנים" (דב' ל"ד, י).

רבנו-אור-החיים-הק': "ולא קם – עד עתה. ואומרו 'עוד'– ולא יקום עוד כמוהו".

ואומרו בישראל – רמז שכל השגת נבואתו, היתה באמצעות ישראל".

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר בהרחבה את ברכת משה רבנו לעם ישראל, ברכה שנאמרה ברוח הקודש ומתוך אהבה, ברכה שבגינה זכה לתואר "איש האלהים" בטרם עלייתו בסערה השמימה, כדברי רבנו-אוה"ח-הק': "שלא זכה משה שיקרא 'איש אלהים' – עד שברך את ישראל.

 והוא מה שאמר 'וזאת'. פירוש: מלבד כל אשר פעל ועשה מהאושר {דרגת שלמות, לה זוכים יחידי סגולה}. כשהוסיף 'זאת הברכה אשר ברך משה את בני ישראל' – בזה נקרא 'איש אלהים".

רבנו-אור-החיים-הק' מאיר ברוח קדשו, שתי הארות לפס':

"וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים – את בני ישראל לפני מותו":

א. "צריך לדעת אומרו 'וזאת' בתוספת וא"ו בתחילת העניין.

ב. עוד צריך לדעת, לאיזה עניין נאמר כל הכתוב וכו'".

כלומר, מדוע פרשתנו מתחילה עם וא"ו החיבור? שנית, כל הפס' הראשון כביכול מיותר, היות וכבר בסוף פרשת 'וילך' נאמר שמשה רבנו עומד לפני מיתתו: "בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום…". (דב' ל"א, ב')

 כמו כן, גם בסוף פרשתנו נאמר: "וימת שם משה עבד יהוה בארץ מואב, על פי יהוה" (דב' ל"ד, ה').

וכלשון קדשו: צריך לדעת אומרו 'וזאת' בתוספת וא"ו בתחילת ענין. עוד צריך לדעת, לאיזה ענין נאמר כל הכתוב? אם להודיע המברך והמתברך, הלא ניכרים הם הדברים בלא פסוק זה. אם היה מתחיל מפסוק 'ויאמר יהוה, מסיני בא וזרח משעיר למו וגו'. ואם להודיע כי זה היה לפני מותו סמוך למיתתו, מובנים הם הדברים ממה שלפניו ולאחריו, שסמוך למיתתו היו הדברים. ומה גם כי מה צורך יש בהודעת הזמן". 

רבנו-אור-החיים-הק' עונה תשובות מפורטות ומעמיקות,

לשתי השאלות הנ"ל:

התשובות מתייחסות לפס' הראשון הפותח את הפרשה:

"וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים,

את בני ישראל לפני מותו" (דברים ל"ג, א).

רבנו-אור-החיים-הק' מתאר בהרחבה את הגדולה לה זכה משה רבנו המכונה "איש האלהים", בגלל מידותיו התרומיות עליהן עבד בימי חייו. רבנו מדגיש שמשה רבנו לא נולד עניו, אלא הוא עבד על מידה זו. וכדברי קדשו: "והן האיש משה, יש מקום לחשוב שהיה עניו מטבעו והיה בכולן {סבלן} מטבעו, לזה העידה התורה עליו, שכל התעצמותו ותגבורתו הרמוז בתיבת "איש", היה לצד – האלהים היה ירא, והוא אומרו: "איש האלהים".

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש: משה רבנו ברך את עמ"י מתוך אהבה, למרות שהם גרמו לו בפרשת 'מי מריבה' שלא יכנס לארץ, וכדברי קדשו:  "לזה בא דבר ה' בתורתו, והעיד על הצדיק ואמר: כי מלבד שלא שנא אותם ולא הרחיקם מלבו, עוד לו, זאת הברכה". רבנו גם מדגיש, שבגלל זה זכה להיקרא "איש האלהים". וכדברי קדשו: "עוד ירמוז באומרו "וזאת", על דרך אומרם ז"ל: שלא זכה משה שיקרא "איש האלהים", עד שבירך את ישראל. והוא מה שהעיר באומרו "וזאת".

רבנו-אור-החיים-הק' מציין ד' סיבות שגרמו לברכת משה רבנו להתקיים בעם ישראל:

א. הברכה באה מאיש צדיק כמשה רבנו. ב. היותו "איש אלהים" – הצדיק גוזר – והקב"ה מקיים. ג. בברכה, הוא צירף את השכינה. וכדברי קדשו: "אולי שנתכוון לצרף עמהם הנעלמה מעיני כל חי – שהיא השכינה – שהיא עם ישראל", דבר אותו לומד רבנו מהמילה "את" בני ישראל. ד. "לפני מותו" – זמן של עת רצון.

רבנו מסכם את הסיבות: "ולצד הד' טעמים – הגדילה ה' וייחדה למעלה מכולם – באומרו: "וזאת הברכה".

רבנו-אור-החיים-הק': "איש האלהים" – "איש המיוחד לאלהים, שלא קם ולא יקום כמותו" כדברי קדשו.

רבנו-אור-החיים-הק'  גם לומד מהסמיכות של: "איש האלהים" לביטוי "את בני ישראל" – להגיד שמדרגה זו השיגה עם בני ישראל. פירוש:  באמצעות מה שטרח בהם ומה שנסבל מהם" כדברי קדשו.

רבנו-אור-החיים-הק'  – משה רבנו יכול לעמוד לדין מכוח מידת הדין, בניגוד לאחרים הזקוקים לרחמים. וכדברי

קדשו: "והוא אומרו: "איש האלהים". ואם יבוא ה' לעמוד עמו בדין  – יוכל כי הפליא לעשות הטוב והישר".

רבנו-אור-החיים-הק' "ברכתו – תוספת על ברכות הראשונים {האבות}. והוא מה שרמז במאמר "וזאת". כדברי ק'.

לאחר הסבר תשובות רבנו-אור-החיים-הק' בלשוננו,

מובאים לפניכם דברי קדשו במלואם, וכלשונם הטהור.

כדי להקל על הלומד את לשונו הטהור,

הארנו, עימדנו והדגשנו קטעים נבחרים מהפירוש.

וכלשון קדשו: "ונראה שנתכוון הכתוב לשבח 'איש האלהים', מה גדלו מעשיו. הנה בפרשה הקודמת לזה, סמוך למאמר 'וזאת הברכה' מלפניה אמר הכתוב: החלט הגזירה על משה למות, כאומרו: "עלה אל הר העברים וגו', ומת וגו'. ואם כן יאמר האומר: כי זה משה האיש, טינה תהיה בלבו על מיתתו, אשר היה לה סיבה עם בני ישראל אחר שרץ אחריהם כסוס, גרמה לו מיתה בחוץ לארץ, ומנעוהו מעבור לארץ אשר נכספה וגם כלתה נפשו לה, וטבע אנוש ירחיק הסובב רע, והגם שידוע הוא הצדיק לסבלן אחר היכולת, זה יועיל שלא לשנוא אותם, אבל קרבת הלב היא נמנעת על כל פנים. לזה בא דבר ה' בתורתו, והעיד על הצדיק ואמר: כי מלבד שלא שנא אותם ולא הרחיקם מלבו, עוד לו זאת הברכה וגו'
ולזה אמר וזאת בתוספת וא"ו, להעיר גדר הקודם שיסתובב מהמאמר הסמוך, והבן.

וגמר אומר "לפני מותו", פירוש סמוך למיתתו, להעיד עוד על הפלגת צדקותו, דהגם דזמן ההרגש שהוא פרק  הנסיעה שהדבר יחייב לשנוא, אף על פי כן ברך אותם, והעיד הכתוב על הברכה היותה מעולה ושלימה בכל לבו, במה שכתב וא"ו בתחילת תיבה {ו-זאת}, להעיר על מה רב גודלה.

 עוד ירצה באומרו "וזאת" וגו' להיות שקדמו ברכות אחרים: אברהם בירך את יצחק, ויצחק ליעקב, ויעקב לבניו. וכולן נתקבצו לראש ישראל, לזה כשבא משה לברך ישראל, דקדק בדבריו כי ברכתו היא תוספת על הראשונים, על דרך מה שפירשו ז"ל (ספרי זוטא. במ' י ל"ו) בפסוק: "יהוה אלהי אבותיכם – יוסף עליכם ויברך אתכם וגו' (דב' א, י"א),  הרי שמקפיד לדקדק אשר הוא מוסיף לברך, וכמו כן העיד כאן, כי ברכתו היא תוספת על ברכות הראשונים. והוא מה שרמז במאמר "וזאת".

ואומרו ה-ברכה בה"א {הידיעה},

מעידה התורה שהיא המעולה והמשובחת יותר מכולן,

וגמר הכתוב לומר הדברים, שבהם תתעלה על כל ברכה:

א. "אשר ברך משה" – וידוע הוא מעלתו וכו'.

ב. "איש האלהים" – וצא ולמד מה עצמו רז"ל לדרוש בתיבה זו (אבות דרבי נתן נוס"א  לד. עשרה שמות נקרא נביא: ציר, נאמן,  עבד, שליח, חוזה, צופה, רואה, חולם, נביא, איש האלהים), עד שהגיעו לומר שהוא על דרך 'איש נעמי' (רות א, ג). והכוונה שמשה היה גוזר, וה' מקיים, והבן…

ג. "את בני ישראל" – שהם כלי מוכן לקבל הברכות מה שלא היה עד עתה, וצא ולמד שלא שרתה שכינה בכללותה, אלא על בני ישראל. כי התקבצו כוחות הקדושה, שהם במספר ס' ריבוא.

ואומרו "את בני ישראל", ולא הספיק לומר 'בני' {בלי המילה 'את'}, אולי שנתכוון לצרף עמהם הנעלמה מעיני כל חי – שהיא השכינה – שהיא עם ישראל, אפילו בצרה כתיב: "עמו אנכי בצרה" (תהלים צ"א ט"ו). וידיעת ההפכים שוה, שנתכוון משה – שהוא השושבין לברכה עמהם.
ד. "לפני מותו" –  כי הגם שגדול ערך משה, תוסף רוחו וכוחו בעת אשר יגיע העת אשר יאסף אל עמיו.

 ולצד הד' טעמים – הגדילה ה' וייחדה למעלה מכולם – באומרו: "וזאת הברכה".

 עוד ירמוז באומרו "וזאת" על דרך אומרם ז"ל:  שלא זכה משה שיקרא "איש האלהים", עד שבירך את ישראל. והוא מה שהעיר באומרו "וזאת". פירוש, מלבד כל אשר פעל ועשה מהאושר {דרגת שלמות, לה זוכים יחידי סגולה},  כשהוסיף "זאת הברכה אשר בירך משה את בני ישראל"  – בזה נקרא "איש האלהים".

"איש האלהים". יתבאר הכתוב על דרך אומרם  ז"ל וזה לשונם: אם יבוא  הקדוש ברוך הוא לישב בדין עם אברהם, יצחק ויעקב, אינם יכולים לעמוד בפניו. עד כאן. (ערכין יז ע"א). הא למדת כי מה שמועילים הצדיקים במעשיהם ובהתעצמותם בעולם הזה, אינו אלא לזכות מכוח הרחמים, אבל בדין לא, וכמאמר דוד: "ואל תבוא במשפט את עבדך, כי לא יצדק לפניך כל חי" (תהלים קמג ב). פירוש: כל צדיק שיקרא חי. וכאן הודיע הכתוב, כי צדיק זה נתעצם ופעל הטוב, אפילו בערך בחינת הדין הרמוז באלהים.

והוא אומרו: "איש האלהים". ואם יבוא ה' לעמוד עמו בדין  – יוכל כי הפליא לעשות הטוב והישר".

עוד נתכוון במאמר זה להעיד עליו, כי כל התעצמותו במידות הטובות הידועות לו, לא היו אלא לצד יראתו מאלהיו, לא שהיה טבעו מסייעו אל הדבר, כאומרם ז"ל (יומא כב ע"ב): שאול באחת ועלתה לו, ודוד כו', כי שאול היה מטבעו מזוג ולא היה חם ומהיר לטעות. ולזה באחת ששגג, יצתה ממנו המלוכה. לפי טבעו משערים בני עליון. שאם היה כטבעו של דוד אדמוני, היה עושה כדוד עשר ידות, והן האיש משה, יש מקום לחשוב שהיה עניו מטבעו והיה בכולן {סבלן} מטבעו, לזה העידה התורה עליו, שכל התעצמותו ותגבורתו הרמוז בתיבת "איש", היה לצד האלהים היה ירא, והוא אומרו "איש האלהים "

עוד ירמוז על זה הדרך {"איש האלהים"} איש המיוחד לאלהים שלא קם ולא יקום כמות

 ונתכוון הכתוב בסמיכות "את בני ישראל" למאמר "איש האלהים" –  להגיד שמדרגה זו השיגה עם בני ישראל. פירוש:  באמצעות מה שטרח בהם ומה שנסבל מהם.

והמסתעף מאמצעות הנהגתו הטובה עמהם – השיג מדרגה זו: ליקרא "איש האלהים"

"חג הסוכות תעשה לך…

             ושמחת בחגך… והיית אך שמח" (דב' ט"ז, יג-טו).

מהות השמחה בחג הסוכות.

"אור זרוע לצדיק – ולישרי לב שמחה" (תהלים צז יא).

 האור המסמל את הצדיק, והשמחה המסמלת את ה-ישרי לב,

מסמלים את חגי תשרי:

בעקבות אור התשובה אותו זרע הצדיק  בר"ה וכיפור,  

הוא זוכה לשמוח בחג הסוכות – בבחינת: "והיית אך שמח".

  • מצות השמחה בחג הסוכות.

"השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שציווה בהן –

                       עבודה גדולה היא" (הרמב"ם בהלכות סוכה ח ט"ו).

    "רק לשמוח יש, רק לשמוח יש".

 (רבי נחמן מברסלב שיום ההילולה שלו ב-ח"י תשרי סוכות).

רבנו הרמב"ם מדגיש בהלכות סוכה (ח, ט"ו): "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שציווה בהן – עבודה גדולה היא". יש צורך לעמול בעבודת ה', כדי לזכות בשמחה אמיתית בקיום מצוות חג הסוכות.

חג הסוכות המכונה גם חג האסיף, מאסף לתוכו את שני מחזורי המועדים: הן את מחזור הרגלים – חג הפסח וחג השבועות [חסד], והן את מחזור הימים הנוראים – ראש השנה ויום הכיפורים [גבורה, דין], ויוצר בניהם הרמוניה, דוגמת יעקב אבינו עמוד התפארת המאזן בין אברהם אבינו עמוד החסד [רחמים], ליצחק אבינו עמוד הגבורה {הדין}, ויוצר מעין מנורה בת חמישה קנים ובסיס.

מצד ימין, ניצבים פסח ושבועות, מצד שמאל, מזדקפים להם ראש השנה ויום הכיפורים. בקנה האמצעי עומד חג הסוכות, ואילו בבסיס המנורה, יושב לו איתן "שמחת תורה"המחזיק, מחזק וחותם את שאר החגים.

בחג הסוכות ובשמחת תורה, מצטלבים ראש השנה ויום הכיפורים שהם בבחינת דין, והמועדים: פסח ושבועות שהם בבחינת חסד ע"פ תורת רבנו האר"י הק'.

המקור לכך הוא בכתוב: "תקעו בחודש שופר בכסה – ליום חגנו" (ת. פ"א ד). האורות הנעלים והמכוסים "בכסה" שהם ר"ה וכיפור, מתגלים בחג הסוכות – בבחינת "ליום חגנו", המאיר כאור יום = "ליום חגנו".

חג הסוכות משופע בשמחה, ועל כך יעידו שלושת הפס' הקשורים לסוכות:

 הראשון: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפת תמרים, וענף עץ עבת וערבי נחל –  ושמחתם לפני יהוה אלהיכם שבעת ימים" (ויקרא כג, מ).

 השני: "חג הסכות תעשה לך שבעת ימים… ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (דב' טז יד).

השלישי: "שבעת ימים תחוג ליהוה אלהיך… – והיית אך שמח" (דב' טז, טו).

ה"בן איש חי" לומד מכך שיש לקיים כל מצוה בשמחה. אחרת, זה פוגם בשלמות המצוה.

שנזכה לשמוח בעבודת ה' כדברי רבי נחמן מברסלב:

 "אסור להתייאש, לא להתייאש. אם הגיע זמן קשה – רק לשמוח יש, רק לשמוח יש".

בקיום כל מצוה יש לשמוח. ביום שמחת תורה, עיקר המצוה זה לשמוח.

רבי חיים ויטאל אומר: אם מקיימים מצוה ללא שמחה, פוגמים בעצם המצוה, ונותנים מקום למקטרגים.

ב. הקשר בין השופר בר"ה – לסכך הסוכה"

והקשר בין "ענני הקטורת" בכיפור – ל"ענני כבוד" בסוכות.

 בראש השנה תקענו 100 קולות בשופר. מתוכם 60 תקיעות, 20 שברים, 20 תרועה, דבר הרמוז במילה "סכך":  ס = 60 . כ = 20.  ך = 20. = 100. דבר המשקף את הקשר בין ראש השנה לחג הסוכות הבעל"ט.

בנוסף לקשר המספרי, ניתן לומר שכמו שהסכך ממוקם למעלה, ודרכו ניתן לראות את גדולת ה' בבחינת הכתוב: "השמים מספרים כבוד אל, ומעשה ידיו מגיד הרקיע" (ת. י"ט ב), כך גם דרך קולות השופר העולים למעלה, אנחנו מתעוררים לתשובה, בבחינת "אם יתקע שופר בעיר – ועם לא יחרדו" (עמוס ג, ו).

גם בין כיפור לסוכות, ניתן לראות את הקשר הרעיוני בכך שבזכות "ענני הקטורת" אותם הקטיר אהרון הכהן ביום הכיפורים בקודש הקודשים, זכו ב"י לקבל שבעת "ענני כבוד" שליוו אותם במדבר, אותו שידרגו לספינה ממוזגת ללא חשש מפגעי המדבר, החל מהשמש הלוהטת, וכלה בחיות רעות על ארבע ועל שתיים.

גם אנחנו זכינו בחג הסוכות לזכר אותם ענני כבוד, כדברי רבי אליעזר בן הורקנוס לכתוב: "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל… אני יהוה אלהיכם", אלו ענני כבוד (סוכה יא ע"ב). רבי עקיבא אומר: סוכות ממש. הטור (או"ח תרכ"ה) הביא את הטעמים הנ"ל, והשו"ע {שם} הכריע כטעם של "ענני כבוד", כדי שנוכל לקיים את המצוה בשלמותה, בכך שנכוון לטעם המצוה בבואנו לקיים את מצות סוכה.

עושים זכר לענני כבוד, ולא למן והבאר, בגלל שעל ענני כבוד לא הייתה מחלוקת, בניגוד לתלונות המן והמים.

החיד"א שואל: מדוע נאמר בפס': "כי בסוכות הושבתי" ולא "הולכתי", שזה יותר מתאים?

תשובה: עמ"י לא הלך, אלא התיישב – וענני כבוד הסיעו אותו לאחר כבוד, מבלי להתאמץ ע"י הליכה.

האדמו"ר מצאנז הרב יהודה יקותיאל הלברשטם ע"ה מסביר שמטרת ענני כבוד הייתה: "מתוך תקוה שדבר זה יעורר אותם להכיר בה' בבחינת – אני יהוה אלהיכם".

לאחר שביום הכיפורים התפשטנו מעולם החומר ודבקנו בעולם הרוח, אומר לנו הקב"ה: "צא מדירת קבע, ועבור לדירת עראי". כלומר, שנתחיל להפנים שהעולם הזה הוא עראי, ונחשוב על דירת קבע בעולם הבא.

הדרך להגיע לכך היא על ידי שמחה בעבודת ה'. זאת אומרת, קיום מצוות מתוך התלהבות בבחינת "עבדו את ה' בשמחה", שמחה של מצוה, ולא שמחה של הוללות.

כ"כ, הסתפקות במועט בבחינת סוכה השוה לכל נפש שאינה מבדילה בין עני לעשיר. ידועים דברי חז"ל, שלקדושת הסוכה, יש כוח לטהר את האדם שלא יודח מתחת כנפי השכינה.

בחג הפסח, לא מוזכרת בכלל המילה שמחה. בחג השבועות נזכרה השמחה פעם אחת: "ועשית חג שבועות ליהוה… ושמחת לפני יהוה אלהיך וכו'" (דב' טז י-יא). בסוכות נזכרה שלש פעמים מצות שמחה כפי שהוזכר לעיל.

ההסבר לכך הוא: בפסח עדיין לא נלקטה התבואה. בשבועות התבואה נקצרה, אבל עדיין לא הוכנסה הביתה. בחג הסוכות התבואה הוכנסה הביתה ככתוב: "חג הסוכות תעשה לך, באספך…" (דב' טז, יג-טו).

הסבר נוסף: בפסח הקב"ה הוציא אותנו ממצרים, אבל עדיין לא קיבלנו את התורה. בחג השבועות קיבלנו את התורה, אבל עדיין לא קיימנו אותה. מחג השבועות ועד סוכות חלפו להם מעל לארבעה חודשים בהם זכינו לקיים את התורה, לכן מצוה לשמוח.

לאחר שבעת "ימי המשתה" בחג הסוכות לקיום התורה, סוף סוף מגיעים ליום "שמיני עצרת", שכידוע הוא מעל הטבע, לכן ביום "שמחת תורה", אנחנו שמחים ורוקדים עם ספרי תורה בבתי כנסת וברחובה של עיר, וזו בעצם פסגת עבודת ה', בבחינת "עבדו את ה' בשמחה".

הזוהר הק' בפרשת אמור מכנה את הסוכה "צילא דמהימנותא", היות והסוכה היא מבנה זמני ולא בטוח, ומעלינו רק סכך דבר המבטא אמונה ובטחון בקב"ה.

מחבר "הפלא יועץ" רבי אליעזר פאפו (אות ס' סוכה) אומר בשם האר"י הק' שאדם השמח שמחה אמתית בסוכות – תהיה לו שנת שמחה. {ההילולה שלו ביום כ' תשרי – חול המועד סוכות}.

הגאון מוילנא אומר על הכתוב מתוך תפילת החגים: "אתה בחרתנו, אהבת אותנו, ורצית בנו"

"אתה בחרתנו" = בחג הפסח כאשר הוציאנו ממצרים.

"אהבת אותנו" = בחג השבועות עם קבלת התורה.

"ורצית בנו" = בחג הסוכות כאשר פרשת מעלינו ענני כבוד.

הקב"ה שבחר בנו והוציאנו ממצרים, היה מחויב לתת לנו במדבר את צורכי הקיום הבסיסיים: מן בזכות משה, ומים בזכות מרים. את ענני הכבוד שהם בזכות אהרן, זה בבחינת "מותרות".

"ורצית"מלשון ריצוי ופיוס, היות ואחרי חטא העגל נלקחו מעמ"י ענני כבוד, והוחזרו להם רק ב-טו בתשרי לאחר הורדת הלוחות השניות ע"י משה רבנו ביום הכיפורים, וציווי בנ"י לתרום מחצית השקל להקמת המשכן כמסופר בפרשת "כי תישא", ולאחר שאמר הקב"ה למשה: "סלחתי כדבריך". לכן, "ורצית בנו", מופיע אחרי "אהבת אותנו". ואין לך גדולה משמחת הריצוי הבאה אחרי התשובה.

רבנו-אור-החיים-הק' כותב על כך: "ועל ידי מעשה העגל, שהוא כנגד כל התורה כולה, יסובבו הפרדת השכינה בשרשי בחינת כל נשמות ישראל, "ונרגן מפריד – אלוף" (משלי טז, כח). לזה ציווה ה' שיתנו מחצית השקל, שהוא סימן למה שהפרידו הם במעשיהם, לשוב לייחדם יחד. ואמר "זה יתנו": פירוש, יחזור לתת –  סוד מחצית השקל שהפריד. ולזה יכוון כל נותן, ורחמנא ליבא בעי – לכוון אל המכוון, לייחד הנפרד והנחלק" (שמות. ל, יג).

ג. הנקודה הפנימית בחג הסוכות,

השמחה בעבודת ה'.

הנקודה הפנימית  המסתתרת מאחורי הפרגוד היא, שבר"ה נכנסים לדין, וביום הכיפורים נחתמים כדברי רבי מאיר בגמרא, והנה כאשר בני ישראל יוצאים בחג הסוכות כשהם מנענעים ולולביהם בידיהם, ורוקדים מתוך שמחה, סימן שנמחלו עוונותיהם. ידועים דברי חז"ל בנידון: "מי שלא ראה  שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו", כאשר טקס שאיבת המים ממעיין השילוח לניסוך על גבי המזבח, נעשה בתהלוכה חגיגית רבת משתתפים, וגדולי חכמים כמו רבן שמעון בן גמליאל שהיה נוטל שמונה אבוקות של אש ורוקד איתן, ואין אחת נוגעת בחברתה.

ישנם עוד סיפורים על גדולי ישראל שפיזזו ורקדו דוגמת דוד המלך שרקד ופיזז בהתלהבות עצומה כאשר העלה את ארון הברית לירושלים – "מפזז ומכרכר לפני {ארון} יהוה".

יונה הנביא שאב את נבואתו בשמחת בית השואבה, בזכות שמחתו הרבה בה.

הגמרא בסוכה אומרת שמקורו של הביטוי "בית השואבה" – משם שאבו רוח הקודש. מי יתן ונזכה.

גם בימינו, נוהגים בחצרות חסידים ואנשי מעשה לרקוד ולשמוח בליווי תזמורת מידי ערב בימי חול המועד.

מהאמור לעיל, ניתן להסיק שהקדוש ברוך הוא יתעלה שמו, רואה בנו בניו האהובים בבחינת "בנים אתם ליהוה אלוהיכם" כדעת רבי מאיר, ודן אותנו לחסד ורחמים לשנה טובה וברוכה ברוחניות ובגשמיות [גשם], ובפרט כאשר  יוצאים מדירת קבע לדירת עראי מתוך שמחה, ואומרים לו: ריבונו של עולם, קלטנו את המסר: חיינו בעולם הזה הם עראיים, ואילו עיקר השכר הוא בחיי הנצח, לכן נשתדל לעבוד אותך בשמחה, כדברי "בעל צרור המור".

ד. "בנים אתם ליהוה אלהיכם" (דב' י"ד א).

ארבעת המינים הם ארבעת הבנים המהווים את עם ישראל.

ידועים דברי  רבי מאיר בעל הנס שנקבעו להלכה על פי הרשב"א שלעולם אנחנו נקראים בנים, גם כשאנחנו לא כל כך בסדר, בניגוד לדעת  רבי יהודה שחילק בין תקופת היותנו "בנים" כאשר עושים רצונו של מקום, לבין התקופה הנגדית בה אנחנו נקראים "עבדים" ככתוב: "כי לי בני ישראל עבדים".

לדעת הגאון רבי יעקב שאלתיאל ניניו איש טבריה עירו של רבי מאיר בספרו "זרע מיעקב", רבי מאיר בעל הנס זכה לאהדה והכרה כזו גדולה ורבבות מב"י פוקדים את ציונו הקדוש מידי יום ביומו, וישיבה גדולה בה זכיתי להרביץ תורה שוכנת כבוד לידו – בזכות הפרגון וה"עין הטובה" כלפי עמ"י בה הצטיין רבי מאיר.

מן הראוי שגם אנחנו נלך בדרכו, ונראה בכל אחד את מעלת חברנו, וגם אם הוא קצת אובד.  אי לכך ציוו אותנו חכמים לאגוד את  ארבעת המינים ולהציבם מול הלב, ורק אז לנענעם אל מול ששת הרוחות, היות והם מסמלים את ארבע הקבוצות בעמ"י, דוגמת ארבעה בנים שבהגדה.

לאתרוג, יש ריח וטעם והוא מסמל את איש התורה והמעשה.

ללולב, יש טעם [בתמר], והוא מסמל את היהודי שיש בו "טעם התורה", אבל אין לו פנאי לעסוק במצוות.

ההדס, מסמל את היהודי השומר מצוות, אבל אין לו פנאי לעסוק בתורה.

הערבה, מסמלת את היהודי שאינו יכול ללמוד ואינו מקיים מצוות. את כולם אוגדים ביחד, ורק אז מותר לברך.

כנ"ל מידי בוקר בתחילת התפילה, אנחנו אומרים כדברי רבנו האריז"ל: "הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך, והריני אוהב כל אחד מבני ישראל כנפשי". זה יכול להיות פקיד, שכן, רב, פועל, וכו'.

  • "שמאלו תחת לראשי – וימינו תחבקני" (שיר השירים ב, ו).

הקב"ה מחבק אותנו בחג הסוכות (רבנו-אוה"ח-הק').

רבנו-אור-החיים-הק': "הסוכה צריך שיהיה לה ב' [דפנות] וטפח אחד (סוכה ו ע"ב) לפחות, כמין ף. וזה רמוז ביד הקב"ה. שעד סוכות, ימינו פשוטה לקבל שבים. ועכשיו בסוכות – מחבק אותנו כביכול. כשתיפול הזרוע {בחיבוק}, תמצא כמין צורת ף והטפח" ("מאור החיים" לרבי משה פרנקו, תלמיד רבנו-אוה"ח-הק'. ויקרא כג, מב).

את הפס' הנ"ל משיר השירים, מבאר האדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן מליאדי בהקשר לימים הנוראים שהם בבחינת "שמאל", כלומר עבודת ה' מתוך יראה ופחד, ואילו חג הסוכות, בבחינת ימין, "וימינו תחבקני".

המיוחד בחיבוק, שהמחבק לא מאפשר לאהובו לעזוב אותו. שנית, הוא אוהב גם את צדו "האחורי" של  חברו. כך הקב"ה מחבק אותנו בחג הסוכות ומוכן למחול לנו, בתנאי שנקבל על עצמנו לעובדו בשמחה.

"זמן שמחתנו" –

 "זמן" = זימון שמחה לכל השנה.

"ועתה קחו לי מנגן. והיה כנגן המנגן – ותהי עליו יד יהוה" (מל"ב ג טו).

"זמן שמחתנו" –  עלינו לזמן את השמחה ע"י שירה וכלי נגינה, כפי שנהגו הנביאים.

רבנו אברהם אבן עזרא כותב שכאשר שמחים בחג כמו בראש השנה כדברי עזרא ונחמיה לעמ"י, זוכים לשמחה תמיד, וכדברי קודשו הרומזים גם לחג הסוכות: "ויאמר להם, לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים… ואל תעצבו, כי חדוות ה' היא מעוזכם – השמחה היא תעוז אתכם אם תקיימוה, כי כן כתוב "ושמחת בחגך" (נחמיה ח י).

"מצודת דוד" מוסיף: "שמחת יום טוב שהיא שמחה של מצוה – תיתן לכם עוז ותעצומות".

רבנו-אור-החיים-הק': הקב"ה מחבק אותנו בחג הסוכות. הוא מסתמך על דברי הגמרא (סוכה ו ע"ב):

 לסוכה צריך להיות לפחות שתי דפנות וטפח אחד כמין האות ף הרומזת לחיבוק.

להתבשם באור החיים – לשמחת תורה.

לרבה הראשי של מקנס שבמרוקו – הרה"ג רפאל ברוך טולדנו ע"ה,

ומידת העראיות בעולם שאפיינה אותו – בדומה למסר של מצות סוכה.

מו"ר הרב ברוך רפאל טולדנו ע"ה, שימש בקודש כרבה של מקנס שבמרוקו מאז היותו בגיל 27, ועד לעלייתו ארצה בשנת תשכ"ג {1963}.

כד הוינא טליא במרוקו, עוד זכיתי לשמוע מתורתו המאירה כאשר ביקר בישיבת "נווה – שלום" בה למדתי.

כאשר הגיע לארץ, הוא החליט להתיישב בעיר התורה בני ברק, בה קנה לעצמו דירה.

בנו הרה"ג רבי יוסף סיפר, שמו"ר אביו ע"ה החליט להפתעת בני ביתו להשכיר את הדירה אותה קנה לאדם אחר, ולעצמו הוא שכר דירה אחרת. הרב הסביר להם שהוא רוצה להרגיש את עראיות האדם בעולם הזה, רעיון אותו אנו לומדים מחג הסוכות, בה האדם עוזב את ביתו מבצרו, ויוצא לסוכה בה אין הבדל בין עשיר לעני.

האלשיך הק' אומר: יכולת האדם להשיג השגות רוחניות בעולם הזה, תושג רק לאחר הפנמת הרעיון שהוא אורח/גר בעולם הזה המהווה פרוזדור לעולם הבא, דוגמת אבותינו הקדושים ובראשם אברהם אבינו שאמר לבני חת: "גר ותושב אנכי עמכם" (בר' כ"ג, ד).

פניו המאירות של הרב, שזהרו כמלאך ה' צבאות, עוררו את סקרנותו של הסטייפלר ששלח את בנו הגאון רבי חיים קנייבסקי בצעירותו, לחזות בפניו הקדושות, כדי לזכות ביראת שמים. הבן אכן הגיע לביתו של הרב, ובמשך לא מעט זמן, ישב והסתכל ברב שהיה שקוע בתלמודו. כאשר שאלו אותו בני הבית, במה יכולים לעזור לו, הוא ענה להם: "באתי לספוג יראת שמים, מפניו הזוהרות והקדושות של הרב".

רבנו נולד בעיר מקנס שבמרוקו בשנת ה'תר"נ, לאביו ר' יעקב טולדנו שהיה נצר למשפחת רבנים מפוארת ששורשיה בעיר טולדו שבספרד. אבי המשפחה היה ע"פ המסורת יועץ בכיר של מלך ספרד, ובזמן גירוש ספרד ניסו לפתותו להמיר דתו ולזכות לכבוד מלכים, אבל סירב, דבר שאילץ אותו להצטרף לאחיו המגורשים. את שם משפחתו הוא שינה לטולדנו, שמשמעותו: טולדו – נו = לא.רבנו ברוך היה תלמידו המובהק של הגאון ר' חיים ברדוגו, ובענייני מוסר ועבודת ה' היה לתלמידו של הגאון ר' חיים משאש. רבנו ברוך העמיק גם בלימוד חכמת הנסתר, והיה בקיא עצום בספר הזוהר ובכתבי האריז"ל, בהדרכת המקובל הרב יוסף אלקובי. הוא זכה לכבוד רב מצד השלטונות הצרפתיים, ומצד מלך מרוקו חסן השני, שהעניק לו עיטור כבוד מיוחד. בשנת ה'תר"צ חלה במחלה קשה, אז נוסף לו השם רפאל.
רבנו רפאל דאג בכל כוחו לרווחת העניים אנשי העיר מקנס. בין השאר, הקים את ארגון "ביקור חולים" שהגיש סיוע רפואי לעניים ללא תמורה, "מלביש ערומים" להספקת ביגוד לנזקקים, ו"מוהר הבתולות" להכנסת כלה. עניים היו בקביעות מבאי ביתו, והוא נהג לפזר ממון רב למתן בסתר, ליתומים ואלמנות.

 הפייטן הנודע ג'ו עמאר ע"ה מספר, שכאשר הוא ואחיו למדו בישיבה בעיר מקנס, רבי ברוך החזיק אותם בביתו ודאג להם לכל מחסורם, היות וכידוע באותה תקופה לא הייתה פנימייה בישיבה, וכל משפחה החזיקה תלמיד. 
בשנת ה'תשכ"ג החליט הרב להגשים את חלומו ולעלות לארץ. הוא התגורר בעיר בני ברק, והשתדל בכל כוחו לחזק את רוחם של העולים ממרוקו, ובמיוחד את בני הנוער. בכינוס אגודת ישראל בשנת תשכ"ד, הוא נשא דברים וזעק בבכי: "איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי?" היות וילדים רבים מילדי העולים, לא פנו לישיבות.

עמל רב השקיע הרב בהוצאת "קיצור שולחן ערוך" ע"פ פסקי השו"ע ובעל "כף החיים", וכמסורת מנהגי צפון אפריקה. בהקדמתו לספר הוא כתב: "יתברך הבורא ויתעלה היוצר אשר ברחמיו וברוב חסדיו הנחני בדרך האמת. ועל הכל, אשר שם חלקי בתורתו הקדושה, וגם זיכני לעלות לארצנו הקדושה, להסתופף בנחלת ה' ולבקר בהיכלו. ועוד, עזרני וזיכני לחבר ספר זה של "קיצור שולחן ערוך"… וראיתי שנחוץ לכל אדם לידע אותם, בין אשכנזים בין ספרדים, ולחזור עליהם יום יום עד שישארו בזיכרונו תמיד, לשמור ולקיים אותם בעזרת ה'".

רבנו גם זכה לצאצאים המשמשים בקודש כראשי ישיבות ורבני קהילות על שמו, כמו "אור ברוך", "מקור ברוך" וכו'.
ביום ח"י מרחשוון ה'תשל"א, נתבקש לישיבה של מעלה, והוא בן 81 שנים.

 להלן שירו המפורסם "אשורר שירה לכבוד התורה" שזכה לפרסום רב.

"אשורר שירה לכבוד התורה / מפז יקרה זכה וברה.

נאמן שמו בחר בעמו / להיות לו לשמו אומה נבחרה.

נגלה בכבודו על סיני הודו / קרא לעבדו, לקבל התורה.

ניתנה לנו על יד רוענו / משה רבנו בחיר האומה.

נאמן ביתו הביט בדמותו / גם נבואתו מראה מאירה.

ישמח ישראל באהבת אל / כי הוא מנחיל אל לומדי תורה.

אשרי הגבר על יצרו גובר / מישרים דובר, בוחר בתורה.

רבה נעימה תורה תמימה / פתי מחכימה, עין מאירה.

"שישו ושמחו – בשמחת התורה"

הרב משה אסולין שמיר.

"חזק חזק ונתחזק".

בברכה הנ"ל נחתום בעזהי"ת את ספר דברים – משנה תורה.

את נוסח הברכה מוצאים אנו אצל יואב בן צרויה שר צבא דוד, שבירך את אחיו אבישי בצאתם למלחמת מצוה נגד ארם ובני עמון, וכה בירך:

"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלהינו –  ויהוה יעשה הטוב בעיניו" (שמ"ב י, טו).

המלבי"ם מפרש: "ציווהו שיתחזק:

 א. בעד עם ה'. ב. בעד ערי אלהינו… כי תשועת יהוה צריכה שתי הכנות:

א. ההכנה הטבעית {להילחם}. ב. וההכנוה המחשבתית {לשם ה'}.

 

גם אצל יהושע בן נון נאמר:

 "רק חזק ואמץ מאוד לשמור לעשות ככל התורה אשר ציווך משה עבדי…

לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה…

הלא צויתיך חזק ואמץ…" (א, ז – ט).

 

 

 

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל- כניסת הצרפתים

קדוש וברוך

כניסת הצרפתים

ה׳אליאנס׳ מנסה לתקוע יתד במקנס

יום כ״ח שבט תרס״ב(1902) התכנס קהל רב בשערי המלאח. צעיריה ומבוגרים הביטו בסקרנות בבני הזוג ולדז׳י שהופיעו לבושיה מחלצות אירופאיות, ובעקבותיהם משתרכת עדת סבלים הנושאים את צרורותיהם. רגילים היו יהודי מקנס באורחים שפקדו אותם מכל רחבי העולם היהודי, אולם שני אלה לא היו אורחים רגילים.

להשתקע באו.

להשתקע ולהשפיע באו.

אדון ולדז׳י שלף מכיסו מטפחת צחורה ומחה את אגלי הזיעה שצצו על מצחו. הוא לחץ בנימוס את ידיהם של נכבדי הקהילה שבאו להקביל את פניו וחילק הוראות לסבלים.

"שמא יאמר כבודו כמה מילים?" הציע אחד הנכבדים לאדון ולדז׳י.

הלה נשא את עיניו נוכח הקהל הגדול שהתגודד סביב, כחכח בגרונו, פתח ואמר: "בני קהילת מקנס היקרים! יום חג הוא לכם היום הזה. היום הפציעה עליכם שמש התרבות הצרפתית הנאורה! זכיתם שארגון ה׳אליאנס׳ נאות להקים בעירכם בית אולפנא שיקדם אתכם ויוביל אתכם אל הארץ המובטחת של המודרנה. כולי תקווה שתדעו להעריך את המתנה היקרה שאנו נותנים לכם, מתנת התרבות האירופאית, ותסייעו לנו בבניית עתיד חדש לדור העתיד!״

אם נשמעה נימה קלה של התנשאות ויוהרה בנאום הקצר הזה – הרי שלא היה זה במקרה.

בני הזוג ולדז׳י היו מורים שנשלחו מפריז על מנת להקים במקנס בית ספר במתכונת מודרנית מטעם ה׳אליאנס׳ – או כפי שנודע גוף זה בכינויו העברי ׳ארגון כל ישראל חברים׳(כי״ח). הם היו הסנונית הראשונה שבישרה על האתגר הרוחני הגדול הצפוי לקהילת מקנס בשנים הבאות.

המורים, בוגרי המכון להכשרת מורים של האליאנס, זלזלו ב״דפוסי החשיבה המיושנים״ של הקהילות בהן באו ללמד. כבני התרבות האירופאית האנינה התייחסו בזלזול מופגן כלפי ״המסכנים" שלא זכו לטעום את טעמה של תרבות נאורה זו ועודם שרוים בחשכת העבר.

מטבע הדברים, הרבנים וראשי הקהל התייחסו אליהם בחשדנות. הם לא ששו להפקיד את ילדיהם היקרים להם מכל בידי מחנכים בני תרבות זרה. בחלקות לשונם הסבירו מורי כי״ח כי כל שהם מבקשים, הוא רק להנחיל שיטות חינוך מתוקנות בהתאם לעקרונות הפדגוגיה המודרנית ולא לגעת בתכנים. בפועל, היו מטרותיהם אחרות לגמרי: הם ביקשו לשנות מן השורש את הצביון הרוחני של הקהילות המסורתיות, צביון בו ראו אבן נגף מיותרת.

מורי ה׳אליאנס׳ באו לחולל במרוקו את המהפכה הצרפתית.

מי היה ה׳אליאנס׳?

בשנת תרי״ח (1858) זעזעה את יהדות אירופה ׳פרשת מורטירה׳. הילד אדגרדו מורטירה, בן למשפחה יהודית מבולוניה, נחטף באישון לילה בידי שליחי האפיפיור בתואנה כי בינקותו הוטבל בחשאי לנצרות על ידי המשרתת הנוצריה של הבית, ועל כן יש לגדלו בהתאם לדתו החדשה. לא הועילו מחאות יהודי העולם ופניות נרגשות של אישים ידועים מכל רחבי תבל. האפיפיור סירב להחזיר את אדגרדו למשפחתו והלה גדל עד אחרית ימיו כנזיר נוצרי.

פרשת מורטירה זעזעה במיוחד את היהודים המשכילים בצרפת ובאנגליה שדימו בנפשם כי דברים כאלה לא יתכנו עוד באירופה ״המודרנית והנאורה״. בשנת תר״ך (1860) התכנסו בפריז קבוצת יהודים ובראשם המנהיג הצרפתי- יהודי אדולף כרמיה ויסדו את ארגון ה׳אליאנס׳ במטרה ״להגן על כבודם וחירותם של היהודים בכל העולם״.

ראשי הארגון החליטו כי לצד שתדלנות פוליטית להצלת יהודים במצוקה מוטלת עליהם גם חובה חינוכית להביא את בשורת ההשכלה המערבית ליהודי המזרח השרויים כביכול ב״בערות״. הם הסתייעו בממשלת צרפת שביקשה להגביר את השפעתה הפוליטית בצפון אפריקה באמצעות הפצת התרבות הצרפתית ומצאה בארגון ה׳אליאנס׳ בעל ברית נאמן למימוש שאיפה זו.

ה׳אליאנס׳ ביקש לשנות מהשורש את צביון הקהילה היהודית בצפון אפריקה, מקהילה המבוססת על אמונת חכמים וקיום מצוות התורה, לקהילה ״מודרנית״ המבוססת על הלשון הצרפתית והתרבות האירופאית עם ניחוח יהודי קלוש. הגדיר זאת אחד ממנהיגי האליאנס: ״מטרתנו לעודד ולסייע לרפורמה הפנימית של אחינו על ידי ההשכלה, זו הדרך המבטיחה את הבראת הקהילות…״ ראשי האליאנס לא הסתירו כי המפתח להשתלטות על הקהילות עובר דרך חינוך הדור הצעיר: ״הישיש חושש מפני השינוי והקנאי הדתי דוחה אותו. הילד הוא האדמה הברוכה המוכנה תמיד לקבל את הזרע החדש…״

רבני מרוקו חששו מפני הסכנה הרוחנית הצפונה בהצעת העזרה של ארגון האליאנס, אולם אנשיו היטיבו להסתיר את כוונותיהם מאחורי מסווה של ״מסורתיות״ כביכול. ראשי האליאנס ידעו כי הורים יסרבו לשלוח את ילדיהם למוסד חילוני מובהק. לפיכך, בדרך של פשרה טקטית ניאותו להותיר בידי הרבנים את הפיקוח על מקצועות הקודש שנלמדו במוסדות עד שיבשילו התנאים לסילוקם הגמור של מקצועות אלה מתוכנית הלימודים.

תלמידי ה׳אליאנס׳ התחנכו להערצה עיוורת של התרבות הצרפתית שהוצגה בפניהם כמקור לכל הטוב והנאה בעולם. גם במקומות בהם נלמדו מעט ׳מקצועות קודש׳ ידעו המורים החדורים בקנאות חילונית כיצד לגרום לתלמידים להבין אלו מקצועות חשובים באמת. במקרים רבים הוכרחו התלמידים לשבת בגילוי ראש בכיתה; שמעו דברי זלזול קשים בקיום מצוות; וכפו עליהם לאמץ לעצמם שמות צרפתיים. אף כי מעט לימודי קודש נכללו בתוכנית הלימודים הרשמית של ה׳אליאנס׳ הרי שבעת הגשת תעודת הגמר לא ייחסו כל משקל לציוני התלמידים במקצועות היהדות – ללמדך אלו מקצועות היו מבחינתם ״השכלה״ אמיתית ואלו היו בעלי ערך מועט…

בדרך זו הפכו אפוא בתי הספר של כי״ח לסוכן השינוי המשמעותי ביותר בהחדרת תרבות אירופאית חילונית בשכבות רחבות של ציבור יהודי מרוקו, בניפוץ חומות ההגנה ששמרו על הצביון הרוחני מקדמת דנא ובחילונו של הדור הצעיר. המאבק על נפש התלמיד היה אפוא לשדה המערכה החשוב ביותר על עתידה הרוחני של יהדות מרוקו.

בתחילה האמינו רבני הקהילה במקנס כי כוונת אנשי ה׳אליאנס׳ היא רק לשפר את תנאי הלימוד ואת שיטות ההוראה – דבר שלא עורר התנגדות. אשר לתכנים הנלמדים – מוסכם היה שאלה יקבעו בידי הרבנים. הואיל וכך, ניאותו פרנסי הקהילה להקצות לבית הספר החדש סכום של שלושים דירהם לחודש, עלות כבדה עבור קהילה שהכנסותיה מועטות.

אולם הבעיות לא איחרו לבוא.

תחושת האדנות והיוהרה של המורים החדשים גברה מיום ליום. קשה היה להתעלם מזלזולם המופגן בכל הקדוש והיקר, מה עוד שהם עצמם לא הקפידו על שמירת המצוות כראוי. האדון ולדז׳י אטם אזניו בפני כל ביקורת. בזחיחות דעתו לא יכול היה להבין היאך לא מודים לו בכל יום על המתנה הנפלאה שהביא אתו: הכנסת ילדי המלאח תחת כנפי התרבות. ברור היה לו שקודם בואו לא הייתה לילדים הללו כל תרבות. השיא היה כאשר המורים מנעו מהרבנים לפקח על ההתנהלות הכוללת של בית הספר והגבילו אותם למקצועות הקודש בלבד. ״אנחנו מלמדים, ואילו אתם תשלמו ותשתקו!״ אמרו להם.

כאן כבר פקעה הסבלנות.

רבני מקנס ובהם רבי יעקב טולידאנו יצאו למאבק נחוש נגד בית הספר.את שמו של המוסד, ׳אסקואלה׳ בשפת הלדינו, שיבשו בכוונה ל״אש-אוכלה״ – היינו מוסד חינוכי שהוא במאכלת אש עבור כל הבא בשעריו. בעקבות מאבק זה, חלה ירידה תלולה במספר הילדים בכיתות כי״ח. באחד ממכתביו למרכז כי״ח בפריז, מתאונן אדון ולדז׳י על ה״עוול הגדול״ שעושים לו הרבנים אותם הוא מאשים כמובן בקנאה וצרות עין. נשגב מבינתו כיצד אנשים שמציעים להם את מתנת התרבות הנאורה מסוגלים לסרב לה…

מאבקם הנמרץ של רבני מקנס הוכתר בהצלחה. חודשים מעטים לאחר הגעתם החגיגית למקנס נאלצו האדון והגברת ולדז׳י לעזוב את העיר בבושת פנים. חומות המלאח של מקנס שוב היו מוגנות מפני התרבות הקלוקלת. בתי ספר של כי״ח היכו שורשים במרבית קהילות צפון אפריקה, אולם מקנס שמרה על מעמדה כ״שמורת טבע״ רוחנית שהשפעות החילוניות לא חדרו לתוכה.

אולם, היה זה רק הקרב הראשון מני רבים. המערכה הממושכת עתידה הייתה להימשך עשרות בשנים, לפשוט צורה וללבוש אדרת אחרת. כוחות ההשכלה נהדפו לאחור למשך עשר שנים עד אשר שבו בכוחות מחוזקים.

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"לכניסת הצרפתים-

תולדותיהם, חייהם ופועלם של צדיקי בית פינטו זיע"א- רבי דוד חנניה פינטו שליט"א-מכון פניני דוד

 

עדות ר׳ אברהם סבע

בין אותם גדולי ישראל שעברו לפורטוגל מספרד מוצאים אנו את מרן ר׳ יוסף קארו זיע״א, בעל השו״ע, שהיה אז צעיר לימים.

כמו את הגאון המקובל, החכם השלם, רבי אברהם סבע זיע׳יא, מחבר ספר ׳"צרור המור"­ על חמשה חומשי תורה. אשר מספר בהקדמתו לספרו ״אשכול הכופר׳’ את אשר ארע בב' הגירושים הנוראים הללו:

״והנה בהיותי בפורטוגל מגורש מגירוש קסטיליה, הדל באלפי, זעירא דמן חבריא. אברהם סבע, עלה בדעתי לפרש חמש מגילות ופרשתי אותן. ואז חרה אף ה׳ בעמו בגירוש שני של פורטוגל ויצווה המלך לקחת את כל הספרים. והנחתי את כל ספרי בעיר פורטו ושמתי עצמי בסכנה גדולה להביא עמי בהחבא לליסבונה פירוש התורה שחיברתי בעיר פורטוגל עם פירוש חמש מגילות ופירוש מסכת אבות עם חיבור צרור הכסף שחיברתי בימי נעור׳ בעניין הדינים. ובהגיע׳ לליסבונה, באו אלי אנשים יהודיים ואמרו לי שהעבירו קול במחנה שמי שימצא עמו ספר, אחת דתו להמית. ומיד הלכתי וטמנתי אותם תחת זית אחד, וקראתי לו ״אלון בכות״, לפי ששם קברתי כל מחמד עיני: פירוש התורה והמצווה הנחמדים מזהב ומפז רב, לפי שבהם הייתי מתנחם על שני בני שהיו קירות לבי שלקחום בעל רוחם להמיר דתם, לפי שמיד השליכום בבית הסוהר ועמדתי שם מרעיד קרוב לששה חודשים״.

דה פינטו

בינות הרבים שיצאו את יציאת ספרד, וזכו לצאת אף שלמים ברוחניותם מפורטוגל, אל עבר הלא נודע, בעוני ובאוני, במקום להמיר דתם ולכפור בא-ל אחד, היו בני משפחת פינטו.

חלקם עשו את דרכם להולנד, ועד היום נזכר שמם במדינה זו כ״דה פינטו, ואף בנין שלם אשר עדיין עומד על תילו מכונה ״בנין דה פינטו״.

מביניהם, המוכר ביותר, הוא ר׳ יצחק דה פינטו אשר שימש כפרנס הקהילה באמסטרדם, ואף ־עלה על הכתב את כל קורות משפחתו מעת צאתם מפורטוגל עד אחר השתקעותם באמסטרדם, [את ספרו סיים לכתוב בשנת של״א (1671 למנינם) אך הספר נדפס רק כתשעים שנים מאוחר יותר],

אל הספר אף צורף איור של אילן היוחסין של המשפחה, שהייתה אחת המשפחות האמידות והמשפיעות בקהילה. אילן היוחסין עוצב כעץ תמר, כשהפסוק שנבחר לעטרו היה "צדיק כתמר יפרח״ בתרגומו הפורטוגלי

tamaral como justo floressera 

עדות נוספת מוצאים אנו, בבית הקברות אודקורק באמסטרדם, שם נמצאת מצבתו של ר׳ דניאל פינטו. אשר נפטר בשנת תמ״א – 1681 כמעט מאתיים שנים לאחר הגעת בני המשפחה להולנד

באנקונה שבאיטליה

חלק אחר מבית משפחת פ׳נטו, עשה את דרכו לפורטורל – היו אלו ר׳ שלמה ור׳ יוסף ובני משפחתם, אשר הצליחו להגיע לאחר זמן לעיר אנקונה שבאיטלה עם בואם לשם החלה מתפרסמת בינותם ליהודים ולנכרים צדקותם פרישותם ומעלתם היתירה, אך אליה וקוץ בה, פירסומם הגיע עד לראש הפתנים האכזר. הלא הוא האפיפיור בעצמו.

הלה ברשעותו כפה עליהם להתווכח עם חכמי דתו, ובראותו כ׳ יד היהודים על העליונה ונצחום בני פינטו ניצחון מוחלט, פקד כי יועלו על המוקד אלא אם יסכימו להתנצר.

אך לא קדושים שכאלה יטנפו נשמתם ויטילו ספק באמונתם. ר׳ שלמה ואשת הועלו על המוקד הי״ד, בעוד רב׳ יוסף ובני משפחתו הצליחו לברוח מאיטליה לעיר דמשק שבסוריה, בה התקיימו חיי קהילה יהודיים לצד מסחר פורה ותוסס.

רבי יוסף פינטו

ר׳ יוסף, שאך בקושי נמלט מגיא ההריגה, לא נפל ברוחו. על אף היותו כבר בשנות השבעים לחייו, החל נושא בעול. מסכת חיים חדשה פתח, מסכת של תורה וגדולה. שלח ידו במסחר, עשה חיל והתעשר.

וכך מתארהו בנו בהקדמתו לספר ״כסף מזוקק׳’: ״גיבור וחכם לתהילה, נישא ומאד נעלה וב״כסף נבחר״ הרחיב את היריעה: ״גביר אביר הרועים, איש חיל רב פעלים, בא באנשים, חכם חרשים, נישא ומאד נעלה, לשם ולתהלה ואחר זאת החל מתארו: ״ברוב אונים ותעצומות ירע בו כמה יגיעות בגופ וממונו, כי היה בו מדעת קונו״.

כאמור בדמשק שבמדינת סוריה, עסק בעסקים, וההצלחה האירה לו פנים מזלו עלה ושרשר ועד מהרה הפך לאחד מעשירי דמשק. וכגודל עשרו, כך גודל צדקת פזרונו לצדקה וחסד, תמך בעניים ובבני תורה ונודע כאחד ממחזיקי התורה הגדולים בדורו.

רבי יוסף פינטו ע״ה, זכה גם לעושר רוחני גדול. לעת זקנותו, בשנת שכ״ה נולד לו בנו ׳אשיהו, מי שלימים האיר את עיני ישראל בתורתו וקדושתו, וזכה לחבר כמה ספרים חשובים שמהם שותים בצמא רבבות אלפי ישראל.

תולדותיהם, חייהם ופועלם של צדיקי בית פינטו זיע"א- רבי דוד חנניה פינטו שליט"א-מכון פניני דוד

עמוד 24

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

אוקטובר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר