מורשת יהדות מרוקו

כניסת הצרפתים

ה׳אליאנס׳ מנסה לתקוע יתד במקנס

יום כ״ח שבט תרס״ב(1902) התכנס קהל רב בשערי המלאח. צעיריה ומבוגרים הביטו בסקרנות בבני הזוג ולדז׳י שהופיעו לבושיה מחלצות אירופאיות, ובעקבותיהם משתרכת עדת סבלים הנושאים את צרורותיהם. רגילים היו יהודי מקנס באורחים שפקדו אותם מכל רחבי העולם היהודי, אולם שני אלה לא היו אורחים רגילים.

להשתקע באו.

להשתקע ולהשפיע באו.

אדון ולדז׳י שלף מכיסו מטפחת צחורה ומחה את אגלי הזיעה שצצו על מצחו. הוא לחץ בנימוס את ידיהם של נכבדי הקהילה שבאו להקביל את פניו וחילק הוראות לסבלים.

"שמא יאמר כבודו כמה מילים?" הציע אחד הנכבדים לאדון ולדז׳י.

הלה נשא את עיניו נוכח הקהל הגדול שהתגודד סביב, כחכח בגרונו, פתח ואמר: "בני קהילת מקנס היקרים! יום חג הוא לכם היום הזה. היום הפציעה עליכם שמש התרבות הצרפתית הנאורה! זכיתם שארגון ה׳אליאנס׳ נאות להקים בעירכם בית אולפנא שיקדם אתכם ויוביל אתכם אל הארץ המובטחת של המודרנה. כולי תקווה שתדעו להעריך את המתנה היקרה שאנו נותנים לכם, מתנת התרבות האירופאית, ותסייעו לנו בבניית עתיד חדש לדור העתיד!״

אם נשמעה נימה קלה של התנשאות ויוהרה בנאום הקצר הזה – הרי שלא היה זה במקרה.

בני הזוג ולדז׳י היו מורים שנשלחו מפריז על מנת להקים במקנס בית ספר במתכונת מודרנית מטעם ה׳אליאנס׳ – או כפי שנודע גוף זה בכינויו העברי ׳ארגון כל ישראל חברים׳(כי״ח). הם היו הסנונית הראשונה שבישרה על האתגר הרוחני הגדול הצפוי לקהילת מקנס בשנים הבאות.

המורים, בוגרי המכון להכשרת מורים של האליאנס, זלזלו ב״דפוסי החשיבה המיושנים״ של הקהילות בהן באו ללמד. כבני התרבות האירופאית האנינה התייחסו בזלזול מופגן כלפי ״המסכנים" שלא זכו לטעום את טעמה של תרבות נאורה זו ועודם שרוים בחשכת העבר.

מטבע הדברים, הרבנים וראשי הקהל התייחסו אליהם בחשדנות. הם לא ששו להפקיד את ילדיהם היקרים להם מכל בידי מחנכים בני תרבות זרה. בחלקות לשונם הסבירו מורי כי״ח כי כל שהם מבקשים, הוא רק להנחיל שיטות חינוך מתוקנות בהתאם לעקרונות הפדגוגיה המודרנית ולא לגעת בתכנים. בפועל, היו מטרותיהם אחרות לגמרי: הם ביקשו לשנות מן השורש את הצביון הרוחני של הקהילות המסורתיות, צביון בו ראו אבן נגף מיותרת.

מורי ה׳אליאנס׳ באו לחולל במרוקו את המהפכה הצרפתית.

מי היה ה׳אליאנס׳?

בשנת תרי״ח (1858) זעזעה את יהדות אירופה ׳פרשת מורטירה׳. הילד אדגרדו מורטירה, בן למשפחה יהודית מבולוניה, נחטף באישון לילה בידי שליחי האפיפיור בתואנה כי בינקותו הוטבל בחשאי לנצרות על ידי המשרתת הנוצריה של הבית, ועל כן יש לגדלו בהתאם לדתו החדשה. לא הועילו מחאות יהודי העולם ופניות נרגשות של אישים ידועים מכל רחבי תבל. האפיפיור סירב להחזיר את אדגרדו למשפחתו והלה גדל עד אחרית ימיו כנזיר נוצרי.

פרשת מורטירה זעזעה במיוחד את היהודים המשכילים בצרפת ובאנגליה שדימו בנפשם כי דברים כאלה לא יתכנו עוד באירופה ״המודרנית והנאורה״. בשנת תר״ך (1860) התכנסו בפריז קבוצת יהודים ובראשם המנהיג הצרפתי- יהודי אדולף כרמיה ויסדו את ארגון ה׳אליאנס׳ במטרה ״להגן על כבודם וחירותם של היהודים בכל העולם״.

ראשי הארגון החליטו כי לצד שתדלנות פוליטית להצלת יהודים במצוקה מוטלת עליהם גם חובה חינוכית להביא את בשורת ההשכלה המערבית ליהודי המזרח השרויים כביכול ב״בערות״. הם הסתייעו בממשלת צרפת שביקשה להגביר את השפעתה הפוליטית בצפון אפריקה באמצעות הפצת התרבות הצרפתית ומצאה בארגון ה׳אליאנס׳ בעל ברית נאמן למימוש שאיפה זו.

ה׳אליאנס׳ ביקש לשנות מהשורש את צביון הקהילה היהודית בצפון אפריקה, מקהילה המבוססת על אמונת חכמים וקיום מצוות התורה, לקהילה ״מודרנית״ המבוססת על הלשון הצרפתית והתרבות האירופאית עם ניחוח יהודי קלוש. הגדיר זאת אחד ממנהיגי האליאנס: ״מטרתנו לעודד ולסייע לרפורמה הפנימית של אחינו על ידי ההשכלה, זו הדרך המבטיחה את הבראת הקהילות…״ ראשי האליאנס לא הסתירו כי המפתח להשתלטות על הקהילות עובר דרך חינוך הדור הצעיר: ״הישיש חושש מפני השינוי והקנאי הדתי דוחה אותו. הילד הוא האדמה הברוכה המוכנה תמיד לקבל את הזרע החדש…״

רבני מרוקו חששו מפני הסכנה הרוחנית הצפונה בהצעת העזרה של ארגון האליאנס, אולם אנשיו היטיבו להסתיר את כוונותיהם מאחורי מסווה של ״מסורתיות״ כביכול. ראשי האליאנס ידעו כי הורים יסרבו לשלוח את ילדיהם למוסד חילוני מובהק. לפיכך, בדרך של פשרה טקטית ניאותו להותיר בידי הרבנים את הפיקוח על מקצועות הקודש שנלמדו במוסדות עד שיבשילו התנאים לסילוקם הגמור של מקצועות אלה מתוכנית הלימודים.

תלמידי ה׳אליאנס׳ התחנכו להערצה עיוורת של התרבות הצרפתית שהוצגה בפניהם כמקור לכל הטוב והנאה בעולם. גם במקומות בהם נלמדו מעט ׳מקצועות קודש׳ ידעו המורים החדורים בקנאות חילונית כיצד לגרום לתלמידים להבין אלו מקצועות חשובים באמת. במקרים רבים הוכרחו התלמידים לשבת בגילוי ראש בכיתה; שמעו דברי זלזול קשים בקיום מצוות; וכפו עליהם לאמץ לעצמם שמות צרפתיים. אף כי מעט לימודי קודש נכללו בתוכנית הלימודים הרשמית של ה׳אליאנס׳ הרי שבעת הגשת תעודת הגמר לא ייחסו כל משקל לציוני התלמידים במקצועות היהדות – ללמדך אלו מקצועות היו מבחינתם ״השכלה״ אמיתית ואלו היו בעלי ערך מועט…

בדרך זו הפכו אפוא בתי הספר של כי״ח לסוכן השינוי המשמעותי ביותר בהחדרת תרבות אירופאית חילונית בשכבות רחבות של ציבור יהודי מרוקו, בניפוץ חומות ההגנה ששמרו על הצביון הרוחני מקדמת דנא ובחילונו של הדור הצעיר. המאבק על נפש התלמיד היה אפוא לשדה המערכה החשוב ביותר על עתידה הרוחני של יהדות מרוקו.

בתחילה האמינו רבני הקהילה במקנס כי כוונת אנשי ה׳אליאנס׳ היא רק לשפר את תנאי הלימוד ואת שיטות ההוראה – דבר שלא עורר התנגדות. אשר לתכנים הנלמדים – מוסכם היה שאלה יקבעו בידי הרבנים. הואיל וכך, ניאותו פרנסי הקהילה להקצות לבית הספר החדש סכום של שלושים דירהם לחודש, עלות כבדה עבור קהילה שהכנסותיה מועטות.

אולם הבעיות לא איחרו לבוא.

תחושת האדנות והיוהרה של המורים החדשים גברה מיום ליום. קשה היה להתעלם מזלזולם המופגן בכל הקדוש והיקר, מה עוד שהם עצמם לא הקפידו על שמירת המצוות כראוי. האדון ולדז׳י אטם אזניו בפני כל ביקורת. בזחיחות דעתו לא יכול היה להבין היאך לא מודים לו בכל יום על המתנה הנפלאה שהביא אתו: הכנסת ילדי המלאח תחת כנפי התרבות. ברור היה לו שקודם בואו לא הייתה לילדים הללו כל תרבות. השיא היה כאשר המורים מנעו מהרבנים לפקח על ההתנהלות הכוללת של בית הספר והגבילו אותם למקצועות הקודש בלבד. ״אנחנו מלמדים, ואילו אתם תשלמו ותשתקו!״ אמרו להם.

כאן כבר פקעה הסבלנות.

רבני מקנס ובהם רבי יעקב טולידאנו יצאו למאבק נחוש נגד בית הספר.את שמו של המוסד, ׳אסקואלה׳ בשפת הלדינו, שיבשו בכוונה ל״אש-אוכלה״ – היינו מוסד חינוכי שהוא במאכלת אש עבור כל הבא בשעריו. בעקבות מאבק זה, חלה ירידה תלולה במספר הילדים בכיתות כי״ח. באחד ממכתביו למרכז כי״ח בפריז, מתאונן אדון ולדז׳י על ה״עוול הגדול״ שעושים לו הרבנים אותם הוא מאשים כמובן בקנאה וצרות עין. נשגב מבינתו כיצד אנשים שמציעים להם את מתנת התרבות הנאורה מסוגלים לסרב לה…

מאבקם הנמרץ של רבני מקנס הוכתר בהצלחה. חודשים מעטים לאחר הגעתם החגיגית למקנס נאלצו האדון והגברת ולדז׳י לעזוב את העיר בבושת פנים. חומות המלאח של מקנס שוב היו מוגנות מפני התרבות הקלוקלת. בתי ספר של כי״ח היכו שורשים במרבית קהילות צפון אפריקה, אולם מקנס שמרה על מעמדה כ״שמורת טבע״ רוחנית שהשפעות החילוניות לא חדרו לתוכה.

אולם, היה זה רק הקרב הראשון מני רבים. המערכה הממושכת עתידה הייתה להימשך עשרות בשנים, לפשוט צורה וללבוש אדרת אחרת. כוחות ההשכלה נהדפו לאחור למשך עשר שנים עד אשר שבו בכוחות מחוזקים.

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל– כניסת הצרפתים-

עדות ר׳ אברהם סבע

בין אותם גדולי ישראל שעברו לפורטוגל מספרד מוצאים אנו את מרן ר׳ יוסף קארו זיע״א, בעל השו״ע, שהיה אז צעיר לימים.

כמו את הגאון המקובל, החכם השלם, רבי אברהם סבע זיע׳יא, מחבר ספר ׳"צרור המור"­ על חמשה חומשי תורה. אשר מספר בהקדמתו לספרו ״אשכול הכופר׳’ את אשר ארע בב' הגירושים הנוראים הללו:

״והנה בהיותי בפורטוגל מגורש מגירוש קסטיליה, הדל באלפי, זעירא דמן חבריא. אברהם סבע, עלה בדעתי לפרש חמש מגילות ופרשתי אותן. ואז חרה אף ה׳ בעמו בגירוש שני של פורטוגל ויצווה המלך לקחת את כל הספרים. והנחתי את כל ספרי בעיר פורטו ושמתי עצמי בסכנה גדולה להביא עמי בהחבא לליסבונה פירוש התורה שחיברתי בעיר פורטוגל עם פירוש חמש מגילות ופירוש מסכת אבות עם חיבור צרור הכסף שחיברתי בימי נעור׳ בעניין הדינים. ובהגיע׳ לליסבונה, באו אלי אנשים יהודיים ואמרו לי שהעבירו קול במחנה שמי שימצא עמו ספר, אחת דתו להמית. ומיד הלכתי וטמנתי אותם תחת זית אחד, וקראתי לו ״אלון בכות״, לפי ששם קברתי כל מחמד עיני: פירוש התורה והמצווה הנחמדים מזהב ומפז רב, לפי שבהם הייתי מתנחם על שני בני שהיו קירות לבי שלקחום בעל רוחם להמיר דתם, לפי שמיד השליכום בבית הסוהר ועמדתי שם מרעיד קרוב לששה חודשים״.

דה פינטו

בינות הרבים שיצאו את יציאת ספרד, וזכו לצאת אף שלמים ברוחניותם מפורטוגל, אל עבר הלא נודע, בעוני ובאוני, במקום להמיר דתם ולכפור בא-ל אחד, היו בני משפחת פינטו.

חלקם עשו את דרכם להולנד, ועד היום נזכר שמם במדינה זו כ״דה פינטו, ואף בנין שלם אשר עדיין עומד על תילו מכונה ״בנין דה פינטו״.

מביניהם, המוכר ביותר, הוא ר׳ יצחק דה פינטו אשר שימש כפרנס הקהילה באמסטרדם, ואף ־עלה על הכתב את כל קורות משפחתו מעת צאתם מפורטוגל עד אחר השתקעותם באמסטרדם, [את ספרו סיים לכתוב בשנת של״א (1671 למנינם) אך הספר נדפס רק כתשעים שנים מאוחר יותר],

אל הספר אף צורף איור של אילן היוחסין של המשפחה, שהייתה אחת המשפחות האמידות והמשפיעות בקהילה. אילן היוחסין עוצב כעץ תמר, כשהפסוק שנבחר לעטרו היה "צדיק כתמר יפרח״ בתרגומו הפורטוגלי

tamaral como justo floressera 

עדות נוספת מוצאים אנו, בבית הקברות אודקורק באמסטרדם, שם נמצאת מצבתו של ר׳ דניאל פינטו. אשר נפטר בשנת תמ״א – 1681 כמעט מאתיים שנים לאחר הגעת בני המשפחה להולנד

באנקונה שבאיטליה

חלק אחר מבית משפחת פ׳נטו, עשה את דרכו לפורטורל – היו אלו ר׳ שלמה ור׳ יוסף ובני משפחתם, אשר הצליחו להגיע לאחר זמן לעיר אנקונה שבאיטלה עם בואם לשם החלה מתפרסמת בינותם ליהודים ולנכרים צדקותם פרישותם ומעלתם היתירה, אך אליה וקוץ בה, פירסומם הגיע עד לראש הפתנים האכזר. הלא הוא האפיפיור בעצמו.

הלה ברשעותו כפה עליהם להתווכח עם חכמי דתו, ובראותו כ׳ יד היהודים על העליונה ונצחום בני פינטו ניצחון מוחלט, פקד כי יועלו על המוקד אלא אם יסכימו להתנצר.

אך לא קדושים שכאלה יטנפו נשמתם ויטילו ספק באמונתם. ר׳ שלמה ואשת הועלו על המוקד הי״ד, בעוד רב׳ יוסף ובני משפחתו הצליחו לברוח מאיטליה לעיר דמשק שבסוריה, בה התקיימו חיי קהילה יהודיים לצד מסחר פורה ותוסס.

רבי יוסף פינטו

ר׳ יוסף, שאך בקושי נמלט מגיא ההריגה, לא נפל ברוחו. על אף היותו כבר בשנות השבעים לחייו, החל נושא בעול. מסכת חיים חדשה פתח, מסכת של תורה וגדולה. שלח ידו במסחר, עשה חיל והתעשר.

וכך מתארהו בנו בהקדמתו לספר ״כסף מזוקק׳’: ״גיבור וחכם לתהילה, נישא ומאד נעלה וב״כסף נבחר״ הרחיב את היריעה: ״גביר אביר הרועים, איש חיל רב פעלים, בא באנשים, חכם חרשים, נישא ומאד נעלה, לשם ולתהלה ואחר זאת החל מתארו: ״ברוב אונים ותעצומות ירע בו כמה יגיעות בגופ וממונו, כי היה בו מדעת קונו״.

כאמור בדמשק שבמדינת סוריה, עסק בעסקים, וההצלחה האירה לו פנים מזלו עלה ושרשר ועד מהרה הפך לאחד מעשירי דמשק. וכגודל עשרו, כך גודל צדקת פזרונו לצדקה וחסד, תמך בעניים ובבני תורה ונודע כאחד ממחזיקי התורה הגדולים בדורו.

רבי יוסף פינטו ע״ה, זכה גם לעושר רוחני גדול. לעת זקנותו, בשנת שכ״ה נולד לו בנו ׳אשיהו, מי שלימים האיר את עיני ישראל בתורתו וקדושתו, וזכה לחבר כמה ספרים חשובים שמהם שותים בצמא רבבות אלפי ישראל.

תולדותיהם, חייהם ופועלם של צדיקי בית פינטו זיע"א- רבי דוד חנניה פינטו שליט"א-מכון פניני דוד

עמוד 24