מורשת יהדות מרוקו

מצוקי ארץ ראשי הישיבה דמראכש

העיר מראכש שבמרוקו, התפרסמה בין היתר בעולם היהודי כעיר של תלמידי חכמים ושל סופרים, מן הגדולות בעולם בכלל, ובארץ מרוקו בפרט. הישיבות שבה משכו אליה את טובי תלמידי החכמים משאר ערי מרוקו, שידעו כי בעיר זו ניתן לגדול ולהתעלות בתורה ויראה.

רבים מההורים היו שולחים את ילדיהם המוכשרים לאחת מהישיבות. כל העם מקצה ידעו, שכשם שצריך להאכיל את בנם שיגדל, כך צריך ללמוד גמרא בישיבה בשביל להיות יהודי. המשכילים נתעלו בישיבה ונותרו בה יותר זמן, אלו שהיו מתאימים לכך, לעומת רבים מחבריהם שהיו יוצאים לאחר שנה או שנתיים לעסוק ביגיעת כפיים כדי לפרנס את ביתם.

לא היה מקום מיוחד לישיבות, וחדרי לימוד היו בכל מקום מזדמן, בעיקר בבתי הכנסת או סתם בבתי מגורים. מקומות אלו לא התאימו לייעודם, גם תנאים מינימאליים לא היו בחדרים הללו, מלבד כמה מבתי הכנסת שהיה בהם לפחות אוורור וספסלים. במקומות אחרים היה המצב בכי רע, אלה היו חנויות או סתם אולמות מצויים, ללא אוורור או חלונות, ובהם התלמידים ישבו על מחצלות או על דרגשים נמוכים. כך גם סבלו ממחסור בספרים מכל סוג, החל מחומש ותנ׳׳ך ועד ספרי התלמוד, וכן ספרי רבותינו ראשונים ואחרונים. כל ספר חדש שנרכש, היה לנכס בעל חשיבות, המצריך שמירה מעולה ואדוקה.

שיטת לימוד התלמוד הקדומה, הייתה מבוססת על שינון והעברה מפה לאוזן. המלמדים לא היו עוברים הכשרה כלשהי, ברובם היו אלה אברכים שלא יכלו להמשיך בלימודיהם עקב נטל הפרנסה, או תלמידי חכמים שבאו מהכפר והתיישבו בעיר. כדי להתקבל לאחת הישיבות, היו צריכים ללמוד תנ״ך עם טעמי המקרא ופירוש בעל פה, וכן שישה סדרי משנה, ומי שלא ידע זאת – אין מקומו עדיין להיכנס לישיבה.

במשך מאות שנים, מאז גירוש ספרד בשנת רנ״ב, ואף קודם לכן, לא פסקה ישיבה מאבותינו, אשר היו כמה ישיבות מלאות וגדושות, וישיבות מפורסמות של מאות תלמידים, וזה היה הנר והמגדלור של חיי היהדות בקהילה. שמם הטוב של הישיבות יצא למרחקים, ורמתם הרוחנית התפרסמה מאוד, כך שנהרו לישיבות גם תלמידים מערים אחרות, ובפרט מכפרי המחוז – למעלה ממאה כפרים שבהם היה יישוב יהודי. אותם תלמידים היו רוכבים על גבי פרדות לילות כימים, בדרכים המסוכנות, כדי לגלות למקום תורה, אל הישיבות במראכש.

כך סיפרו על החכם רבי חיים אביטבול, שהתגורר בכפר נטיפה, והיה רוכב על פרדתו במוצאי שבת לעבר העיר מראכש, כל הלילה, אליה הגיע ביום ראשון בבוקר, ולמד בה ברציפות עד יום חמישי לעת ערב, אז היה עולה על פרדתו ושב לכפר כדי לשבות עם בני משפחתו.

לימוד התלמוד כולו בעיון ובהבנה, היה שאיפתו של כל תלמיד. עיקר המאמץ והעיון היה להגיע לפירוש הנכון בסוגיה שלפניהם.

כל התלמידים הבאים מחוץ לעיר, היו ישנים אצל בעלי בתים וסועדים על שולחנם כל השנה. בעלי הבתים היו מתאמצים לזכות במצווה זו, ומכבדים את שולחנם בשניים ושלשה תלמידים.

אחד מראשי הישיבות במראכש הנודעים, הוא רבי אלעזר הלוי זצ׳יל, חריף בתלמוד ועניו כאחד, שהתפרסם מאוחר יותר בספריו ׳עבודת הלו^,׳ על התלמוד. תלמידיו מספרים, כי כשהיה הולך בסמטאות המלאח, היה מסתיר את ידיו בין קפלי גלימתו, כדי שהיהודים העוברים ושבים שהכירוהו לא יבואו לנשק את ידיו, בענוותנותו הרבה. על ענוותנותו רמז לא אחת בספריו, כשכתב 'לגלגו עליי חכמי הישיבה׳…

רגילות הייתה במראכש, שבכל יום חמישי היו מגיעים בני הכפרים שבסביבה, כדי למכור פירות וירקות לתושבי המלאח לכבוד השבת. רבי אלעזר הלוי, על אף שגאון גדול היה, לא לבש סודר של תלמידי חכמים, אלא רק מטפחת פשוטה על התרבוש כאחד העם, כי באמת לא היה מרגיש עצמו יותר.

באחד הימים, לאחר שסיים את השיעור היומי בישיבה, יצא לשוק כדי לקנות פירות וירקות לכבוד שבת. הוא נעמד ליד אחד הדוכנים והחל לבחור את הפירות המשובחים. בן הכפר המוכר שלא זיהה כי חכם גדול לפניו, היה קצר רוח, והחל להרעים בקולו כלפי הרב: "נא לא לבלגן את הסחורה! קח את הפירות והירקות הנצרכים לך מבלי לפזר״.״

התלמידים שהיו בקרבת הרב, לא האמינו למראה עיניהם, כשראו את ביזיון רבם. הם ניגשו אל המוכר, נטלוהו בכוח והובילוהו לבית הדין המקומי. בבית הדין נזפו בו הדיינים קשות, על שהעז לבזות את כבוד התורה. אולם המוכר השיב להם: "חס וחלילה שאעז פניי כנגד גדול בתורה, אך לא ידעתי מגדולתו, שכן מתלבש הוא כאחד מפשוטי העם ואינו לובש סודר מיוחד על ראשו". כששמעו זאת הדיינים, גערו בו כי אין לזלזל באף אדם, יהא מעמדו אשר יהא, וגזרו עליו כי כל פירותיו יהיו הפקר לעניים. לאחר מכן ביקשו הדיינים מרבי אלעזר הלו^,, שמעתה והלאה ילבש סודר של תלמידי חכמים לראשו, תוך שהם מפצירים בו על כך.

על גדולתו של רבי אלעזר הלוי העידה קרובתו, כי באחד מערבי השבתות בזמן החורף כששבו מהתפילה, רצו להתחיל בקידוש, אלא שראו כי אין בידם יין לקידוש, מחמת העניות ששררה בקרב היהודים. מיד ציווה הרב כי ייטלו כד ויניחוהו תחת המרזב שמנקז את הגשמים היורדים על גג הבית. לאחר שהתמלא הכד, הניחוהו על השולחן. להפתעת כל המסובים, מזג ממנו הרב לכוס הקידוש, וראו כולם כי מכד זה שהתמלא במי גשמים יצא יין. ויהי הדבר לפלא…

אחד מתלמידיו, רבי מאיר מור יוסף זצ״ל, אביו של חכם אלעזר מור יוסף, סיפר על רבו, כי אחת מתקנות הישיבה אסרה על התלמידים לרכוש נעליים חדשות באמצע השנה, אלא לקראת חג הפסח וחג הסוכות בלבד. כל זאת כדי שהתלמידים ירגילו את עצמם להתרחק מענייני הגשמיות. תלמיד שעבר על תקנה זו, לא היה מקומו עוד בישיבה.

והנה באחד הימים נקרעה לו לרבי מאיר הנעל בעיצומם של ימי החורף, מריבוי הגשמים והאבנים שבסמסאות, ולא ידע מה לעשות. להמריד את רבו על כך לא רצה, מחמת הכבוד הרב שרכש לרבו, וכדי לא להטרידו בתלמודו בעניין כה פעוט, אך מאידך לא יכול היה להמשיך לנעול את הנעל הקרועה. "אין ברירה! אמשיך ואנעל את הנעל הקרועה, כדי שלא להטריד את הרב״, הרהר לעצמו.

כעבור מספר ימים, הנעל נקרעה לחלוטין, ולא נותרה לו ברירה אלא לרכוש נעליים חדשות. הוא חשש מרבו שיזהה את הנעליים החדשות וירחיקו מהישיבה. בליל שבת צעד לבית הרב יחד עם תלמידים נוספים, כמנהגם בכל ליל שבת שהיו לומדים בבית הרב ולא בבית המדרש, ומרוב חששו השאיר את הנעליים מחוץ לבית ונכנס יחף. כשסיימו התלמידים את לימודם, יצאו מבית הרב, אז גילה רבי מאיר שנעליו נעלמו. "משמיים הענישו אותי על שעברתי על דברי ראש הישיבה הצדיק", חשב.

במוצאי שבת לקח את הנעליים הישנות, תפר עליהם טלאי, והמשיך לנעול אותם עד לחג הקרוב, אז שב ורכש נעליים חדשות…

חכם נוסף שנודע בעת ההיא כאחד מראשי הישיבות במראכש, הוא רבי אברהם אביטבול זצ״ל, בנו של המשורר רבי שלמה אביטבול. רבי אברהם למד תורה אצל ראשי הישיבה רבי אלעזר הלוי ורבי שלמה הכהן, ומאוחר יותר נתמנה בעצמו לראש ישיבה בעיר, בבית הכנסת ’צלאת לעזמא', שם שכן בית המדרש הגבוה של מראכש עד לסוף שנות השישים כשעלו רוב הקהילה לארץ ישראל. בבית כנסת זה היה מבנה רב חדרים מסביב לחצר רחבת ידיים. ארבעה אולמות לימוד, שימשו גם כבתי כנסת. אודות חייו ופועלו של רבי אברהם – נרחיב להלן.

בישיבתו של רבי אברהם הכשיר תלמידים רבים לרבנות ולמקצועות הקודש, שנתמנו בקהילות בכל רחבי מרוקו. בישיבה זו היו רוב התלמידים בני העיר מראכש. דרכו בלימוד הייתה קצרה וקולעת, וכמעט לא היו מעיינים בספרים. זאת לעומת ישיבתו של רבי יעקב אדהאן, בה היו יותר תלמידים מהכפרים שבסביבה, ולמדו בשיטת הפלפול ובספרים פתוחים.

תלמידיו של רבי אברהם מספרים, כי ברוב גאונותו כל שאלה שנשאל בתלמוד ידע לענות בעל פה, מבלי שיפתח את הספר. כשהיה מהלך בסמטאות המלאח, המוכרים והחנוונים היו ניגשים אליו כדי לשאול אותו קושיות שהתעוררו אצלם במהלך תלמודם, והיה מיישב להם את קושיותיהם על אתר, ללא כל עיון.

רבי אברהם היה מוסר שיעורי תורה לבעלי בתים בשבתות, כשכל שיעור היה נמשך כארבע שעות, ללא כל ספר פתוח. המחצית הראשונה הייתה בעיון ופלפול, והמחצית השנייה דרשה באגדות חז"ל.

ראש ישיבה נוסף במראכש הוא רבי שלמה הכהן זצ״ל, חסיד וקדוש עליון. את השיעור היומי בתלמוד היה מוסר בלשון קטועה ומגומגמת, ובנוסף היה מקצר מאוד בדבריו, עד כדי שכמעט לא ניתן היה להבין את דבריו.

כשהגיע רבי מאיר מור יוסף ללמוד אצלו, נכנס לשמוע את שיעורו של רבי שלמה, אך לא הבין מאומה בגלל שפתו. הוא ניסה והתאמץ שוב ושוב, עד שהתייאש וגמר אומר בליבו לחפש ישיבה אחרת. לפני שעזב את הישיבה, ניגש אליו אחד התלמידים הוותיקים ואמר לו: "אל תלך! אני אשתדל לסייע לך להבין את הנלמד". הם התיישבו, והלה חזר לפניו על כל השיעור בצורה ברורה.

"דע לך", השיב לו התלמיד הוותיק, "גם הוותיקים שבינינו לא מבינים מאומה, כי מרוב חסידותו וקדושתו של הרב איננו מצליחים להבין את דבריו, אך אנו משתדלים להתנהג גם כן בקדושה ובחסידות, כך שאנו מקבלים סייעתא דשמיא ומבינים בליבנו את דבריו. לכך אף אתה, אל תעזוב את הישיבה, אלא תשתדל להתאמץ יותר ביראת שמיים ובדקדוק המצוות, כך תבין גם אתה את השיעור".

זאת הייתה גדולתם של אבותינו ורבותינו, שמלבד החינוך ללימוד ועיון התלמוד וספרי הקודש, חינכו את התלמידים למידות טובות ולהסתפקות במועט, וכן ליראת שמיים טהורה.

רבי אלעזר הלוי ? – 1919

נולד לאביו רבי יוסף הלו^, בכפר אלקלעא שבדרום מרוקו. בצעירותו נשלח על ידי אחיו הגדול רבי יהודה, ללמוד תורה בעיר מראכש, שם למד אצל רבי יעקב בטאן ורבי דוד שלוש. בהמשך נתמנה לראש הישיבה, שם הרביץ תורה לעדרים, ומכל כפרי הסביבה באו ללמוד אצלו.

לאחר פטירת אשתו הראשונה, בתו של אחד מעשירי העיר, נשא לאישה את מרת חסיבה, אלמנתו של רבי משה פדידה זצ״ל. בנו היחיד יוסף נפטר בילדותו.

נפטר בערב שבת קודש לי בתשרי תר״ף (24 באוקטובר 1919) ונטמן בבית הקברות היהודי העתיק במראכש. רעייתו עלתה ארצה, ונפטרה ביום י״א באדר תשכ״ו, ומקום מנוחתה ברמלה.

מספריו: ׳עבודת הלוי׳ על כמה מסכתות הש״ס; ׳פקודת אלעזר׳ על התנ״ן והשלחן ערוך, ועוד ספרים. כמו כן הותיר אחריו תלמידים רבים, ומהם: רבי אברהם אביטבול, רבי מרדכי קורקוס, רבי דוד סויסא ועוד.

זכור ימות עולם- -משה חיים סויסה- מצוקי ארץ ראשי הישיבה דמראכש