ארכיון יומי: 28 באוקטובר 2020


ז'ולייט חסין-סוליקה הצדקת הרוגת המלכות-תבניות צורניות בכתיבה הפיוטית על סול הצדקת

סוליקה הקדושה

ד. מדרש שמה של הרוגת המלבות בפיוטים

השימוש בשם פרטי כשם כללי הוא אחד האמצעים הפואטיים בתורת המליצה בשירת ספרד. הוא עבר לצפון אפריקה ועקבותיו ניכרים גם בפיוטים על סול. פייטני מרוקו אהבו להשתמש בשם פרטי כשם כללי, ולפעמים גם במידה מרובה, כפי שהדבר משתקף בפיוטיו של דוד חסין שזכו לתפוצה גדולה מסוף המאה השמונה־עשרה. מונסונייגו קובע את הלחן של שירו "צדקת אשת חיל זכרו״ על פי הלחן של שירו של חסין ״אהלל יושב כרובים״. בשיר אחר, ״אתה ה׳ עד מתי״, מתלונן חסין על קשיי השעבוד ועל עול הגלות, ובתוך כך שולח קללה אל המשעבדים המציקים:

תפתח ארץ ותבלע דת״ן / ותכס על עדת אבירם

שמותיהם של דתן ואבירם, אותם אנשים שחלקו על משה והארץ פתחה את פיה ובלעה אותם, מוזכרים בכתובת הפיוט של חלואה. הם מייצגים את מלכות האסלאם הרשעה שניצבה כנגד סול כדי להסיר את ראשה מעליה:

וגזרו אומר משפט מעוקל להסיר את ראשה מעליה לבת נדיבים וכה עשו מן הכוח אל הפועל דתן ואבירם יצאו ניצבים.

שירתו של חסין, שמוצאו ממכנאס, הייתה שגורה בפיהם של פייטני מרוקו. משוררים ממכנאם כמו ברדוגו וחלואה, שכתבו במחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה, ידעו בעל־פה רבים משיריו והוקירו את משחקי הלשון שבהם. השנאה לדת ולממשל המוסלמי מצאה פורקן בהשוואתם לדתן ואבירם – צימוד שמות המאפשר לקלל אותם. הקללות שהופנו אל דת המוסלמים על ידי היהודים ושנאת המוסלמים ליהודים וקללותיהם מבטאות את היחסים הבין־עדתיים שהיו במרחב המוסלמי. ועל כן מובן מאליו שהפיוטים והקצות על סול, שהוצאה להורג בגלל נאמנותה לדת היהודית וזלזולה בדת המוסלמית, יהיו משופעים בקללות. יוצא שממד פואטי־רטורי משקף הקשרים תרבותיים־חברתיים ומשרת אותם.

רוב משחקי הלשון בשמות הפרטיים באים כדברי שבח וכביטוי לידידות בשירי השבח לאנשים חיים ובשירי ההספד למתים. בקינה של חסין על מות רבי יעקב מלכא מכונה הנפטר:

 

רב חביבה רב עינא / רב חסדא ורב חנינא

(חביב הוא כבבת עין רב חסד ורב חן)

תפקידו של הפייטן היה למצוא קשר בין השם הפרטי לבין איכויותיו של האיש שעליו מעתירים שבחים, להפוך את השם הפרטי ל״דבר דבור על אופניו״, התואם לאיש, לתוכן חייו ולמשמעות מעשיו. הוא מנסה למצוא סימוכין במקורות לקשר הזה ולהפוך את השם הפרטי להד עשיר במצלוליו על ידי כך שיהדהד במרחב השיר כחריזה. השם הפרטי יכול לכונן את המשמעויות הטמונות בשיר כולו גם בעזרת המשמעות הכללית הטמונה בצלילו. לפעמים יכול הפייטן להטות את השם הפרטי כאילו היה שם עצם כללי ולשנותו במקצת כדי לחשוף משמעויות נוספות. המשורר ממצה את השם הפרטי כשם עצם המתפקד כמסמן וכמסומן. השם הפרטי ההופך לשם עצם כללי מתגלגל למילה הניתנת לחלוקה כדי להשמיע משמעויות נוספות הרחוקות מהקשריו של המסומן, כך שבמרחב הפיוט נוצרים משא ומתן בין המסמן ובין המסומן והקשר ביניהם. ההנחה הזאת סבירה אם מאמצים את כלל הבלשנות של דה־סוסיר, 1975, על חוסר הקשר בין המסמן(המילה) לבין מה שהיא מסמנת(המסומן).

 

בקצות בערבית־יהודית לא מצאנו משחק מילים בשמה של הרוגת המלכות. השם שאומץ על ידי היוצרים הוא ״סוליקא״. צלילו הפך למוקד פואטי המקדם חריזה עם סיום ״קא״, במיוחד עם שם עצם או תואר שם כמו ״צדיקא״. רוב רובם של מחברי הקצות התייחסו לשמה במפורש. באשר לפייטנים, רק שניים התייחסו לשמה במפורש: חלואה וברדוגו. הראשון נקב בשמה בכתובת וגם בגוף השיר. השני נקב בשמה בכתובת השיר. הפייטנים האחרים לא נקבו בשמה לא בכתובת ולא בגוף השיר, כאילו סול ניצבת לפני רוחם רק כהתגלמות הקדושה והצדיקות ואינה זקוקה לשם פרטי. אין ספק שידיעת המשמעות של שמה הייתה יוצרת דפוסים פואטיים אחרים. מאחר שרצו לתת ביטוי למשמעות שתשקף במקצת את מעשה קידוש השם ואת מעלתה הרוחנית הגבוהה, החליטו להשתמש בשורשים סל״ק בארמית וסכ״י בעברית ויצאו מההנחה המעוגנת בפואטיקה וברטוריקה של שירת ספרד, שמותר לשנות במעט את השם. על ידי כך הוראתם של סכ״י ושל סל״ק תתאים נכונה למעלתה הרוחנית, כאילו המעשה של קידוש השם התבשר בשמה הפרטי.

אצל הפייטן חלואה, סול היא כקרבן כליל ״דסלקא לגבוה להתעלס באהבים״. אצל ברדוגו, שמה מגלם את רוחניותה היתרה המסוגלת להשתחרר מכבלי הברזל ההדוקים ביותר שנוגשיה הערבים כבלו אותה בהם:

נִקְרֵאת סוּלִיקָ׳א / וְהִיא לֹא נִתְפָשָׂה

חלואה מפליא ביזמה הזאת באמצעות שתי צורות כתיב, סוליקא וסוליכא.

שִׁיר לְאַיֶּלֶת אֲהָבִים / בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, שֶׁקִּדְּשָׁה שֵׁם שָׁמַיִם בָּרַבִּים / אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמָהּ סוֹלִיכָּא, שֶׁהַכֹּל סוֹכִין בַּיָּפְיָה וִיפִי מַעֲשֶׂיהָ הַטּוֹבִים

כולם מתפעלים מיופייה, מסתכלים בו, טובעים בו וזוכים ממנו לשפע. תכסים רטורי־פואטי זה שואב את כוחו מהמסורת הדרשנית. במסכת מגילה יד ע״א נאמר: "יסכה… שהכל סוכין ביופיה". הפייטנים משווים את סול לשמש. לפי ברדוגו היא ״לבנה כסהר / מאירה כחמה". אלבאז אומר עליה ״לזהר החמה / תדמה יפהפיה״, ואלה דימויים בהשראת שיר השירים ו, י: ״מי זאת הנשקפה כמו שחר, יפה כלבנה, ברה כחמה, אימה כנדגלות״.

האם הדימוי לחמה נובע ממורשת תרבותית וממוסכמות ספרותיות או מהכרת השפה הספרדית (מדובר בהכרה של מילים בודדות ממנה לפחות)? על שאלות כגון אלה אנחנו מנסים לענות בפרק ״סול ושמותיה – פרשות אונומסטיות ותרבותיות״ (פרק ו בחלק השני של מחקר זה) הדן בשמותיה של הרוגת המלכות בכתבים יהודיים בעברית ובערבית־ יהודית. הפייטנים הכותבים בעברית כמו חלואה יכלו להעניק משמעות עברית לשמה הלא־עברי אף אם היה קרוב בצלילו לזוליכא, משחק רטורי־פואטי שלא היה אפשרי למחברים בערבית־יהודית. עברות שמה אפשר לצרף את הווייתה לעולם החכמה והקבלה. היא מסתלקת לשמים כי שמה ם ו ל י ק ה, כך הוא הופך במידת מה לשם תאופורי.

ז'ולייט חסין-סוליקה הצדקת הרוגת המלכות-תבניות צורניות בכתיבה הפיוטית על סול הצדקת

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-קליטת הפליטים מאירופה במרוקו

רדיפה והצלה

ברור כי על התקרית חסרת התקדים עם אברהם טולדנו דובר רבות עוד זמן רב גם במללאח וגם במדינה, כפי שדיווח שירות המודיעין הכללי:

״אוכלוסיית מכנאס, ובמיוחד השכבות המבוססות, בוודאי שמה לב שמאז פגישתו של הנציב העליון עם נציגי הקהילה היהודית, נראה כי הגורמים הבריאים בתוך הקהילה היהודית מבקשים לאמץ עמדה ענווה יותר ולהפגין פחות יהירות והתגרות. המוסלמים מייחסים את השינוי לדבריו הנמרצים של הנציב העליון, ואינם נמנעים מלבקר את התנהגותם של אלה שרק אתמול היו ד׳ימי בחסות הסולטאן, אשר לא פסק להיות ריבון הארץ… ידיעות מודיעיניות מהימנות מעידות כי האוכלוסייה המוסלמית, ובמיוחד העם הפשוט, עדיין כועס על היהודים. תקריות משניות וללא שום חשיבות מצביעות על האווירה הלוחמנית ביחס אליהם. המוסלמים מאשימים למשל את נשיא ועד הקהילה יוסף בירדוגו, כי היכה במו ידיו שבעה ילידים מוסלמים, וכי הוא מחזיק נשק. השמועה אומרת שהוא נאסר, והמוסלמים שמחו על כך״.

ברור כי היו אלה שמועות שווא, אך היה בהן כדי לחשוף את המתח ששרר עדיין בין שתי הקהילות, כפי שיעידו תקריות דומות שאירעו במקומות אחרים במדינה.

במוגדור, על פי נוסחה שהפכה כמעט לשגרתית, גרמה תקרית בנאלית בין שני אנשים למהומות חמורות. ב-29 ביולי 1939  פרץ ריב במללאח בין יהודי ומוסלמי, ושוטר ילידי נקרא להתערב. כשהגיע לזירת הריב, כבר הצליחו עוברי אורח בעלי רצון טוב להפריד בין הניצים ולא היה עוד מקום להתערבותו. השוטר בכל זאת התעקש והורה ליהודי שנפצע בעימות להתלוות אליו לתחנה המשטרה. היהודי ״העז״ לבקש פסק זמן כדי להתאושש מהמכות שקיבל. השוטר התרעם שלא מצייתים לו מיד, קילל את היהודי והכה אותו, למרות המחאות הקולניות של יהודים שהיו עדים לאירוע. השוטר פנה בקריאות עזרה לעוברים ושבים המוסלמים, בטענה על התקפה מצד היהודים היהירים. הדברים לא הידרדרו באותו יום, אבל יצרו מתח רב והרוחות התלהטו… על כן שלושה ימים לאחר מכן, ב-1 באוגוסט, התגלעו מהומות קשות. מאות מוסלמים פלשו למללאח ונהגו באלימות כלפי נשים וילדים. המהומה ארכה יותר מארבע שעות עד שהמשטרה התערבה, החזירה את הסדר והציבה שומרים בשער המללאח. אולם לא היה זה סוף פסוק.

באותו ערב, בשוק החדש של העיר, הכה בנו של סוחר יהודי מוסלמי צעיר עקב מחלוקת. המוסלמי התעלף, והשמועה פשטה שנהרג. בכל מקום פרצו חילופי דברים שבהם נטלו חלק גם אנשי צבא, בהשפעת קציניהם הצרפתים האנטישמים. ״מדובר״, הוסיף דוח שירותי המודיעין, ״בהשלכות מעשי הפעילים ממפלגת הימין הקיצונית, ׳המפלגה החברתית הצרפתית׳, שכבר התפרעו בטקס לציון 150 שנה למהפכה הצרפתית, אף שהתקיים בחסות השלטונות המקומיים״.

לתקריות מכנאס ומוגדור לא היו השלכות במקומות אחרים במדינה. במחצית השנייה של 1939 החלה בקושי הקהילה היהודית סוף סוף ליהנות מ״השקט״ שעליו דיבר אנדרה ז׳וליין, אך זרם הידיעות והשמועות מאירופה על סכנה של מלחמת עולם חדשה הכבידו על האווירה. יהודי מרוקו לא חששו להיות קורבנות ישירים של הסכסוך המאיים ובא. למעשה הם הרגישו לגמרי בטוחים ומוגנים בחסות צרפת המשחררת, שנחשבה בלתי-מנוצחת, בעלת הצבא החזק בעולם. דאגתם הייתה נתונה יותר לאחיהם באירופה, גם אם בשל ריחוקם הפיזי לא יכלו לתפוס את גודל הסכנות האורבות להם.

עם זאת, פרסם בספטמבר 1939 מורה, מחנך ואינטלקטואל ממוגדור ספרון שניסה לעורר את יהודי מרוקו למודעות לזוועות המשטר הנאצי ולסכנה שהוא מטיל על כלל העם היהודי, ולא רק על יהודי גרמניה, תחת כותרת נועזת במקוריותה ושקשה לתרגמה: Les Hitlériques, מעללי היטלר. מחבר הקונטרסים השנון, יצחק דוד כנפו, צאצא לאחת ממשפחת הנשרפים מאופראן המפורסמת[בסביבות שנת 1790 נשרפו 70 מיהודי העיירה אופראן שבחבל הסוס בדרום מרוקו בשל סירובם להמיר את דתם.], מורה ומשורר, התוודע לאופיו המתועב של המשטר הנאצי בעת לימודיו בצרפת וסיוריו באירופה בסוף שנות השלושים. הוא הוציא את הספר על חשבונו ב-2,500 עותקים שהופצו בעיקר בעי־ ולא זכו להד מחוצה לה.

הערת המחבר: הטקסט המקורי פורסם במלואו לראשונה ב-1997 על ידי הסופר והמחנך אשר כנפו, במסגרת ספרו של יצחק כנפו בצרפתית ״ההומור הוא ילד של שירים״, שיצא לאור לאחר מותו. תחת לחץ של ראשי הקהילה, השמיד יצחק בזמן המלחמה את כל העותקים הקיימים, ועבר מבית לבית לאסוף אותם, מחשש לפעולת תגמול של שלטון וישי; הוא לא שמר אפילו עותק אחד לעצמו. למזלנו דאג מ׳ מלכה ראש קהילת מוגדור לשמור בחשאי עותק יחיד. לאחר מותו של מלכה, קיבל בנו עותק זה בירושה והעבירו לאשר כנפו. אנו מודים לו שהרשה לנו לצטט ממנו.ע"כ

הוא הוקיע את אדישותם של בני ארצו וניסה בזעקתו וזעמו לעורר את חרדתם. ל­­קטעים מכתב-הפלסתר:

״בארץ הנאצים ראיתי את השנאה מלבלבת

ובאומה שלמה ארסיות חומצה מכרסמת

שבנאומיו זורק לעברה

מוקיון מטורף כהלצה

 

המוקיון המזיק הזה אחוז הזעם

מטיף להלשנה, לרצח ולאלימות

חשתי את מצחי, למרות אדישותו

מאדים מרוב בושה וגועל נפש.

 

מצלף הסַטירה בידי החלשות

אם לחבוט בהיטלר אינו יעיל

לפחות את סלידתי הוא מבטא

 

על כן קורא גם אם אני עלול לא למצוא חן בעיניך

כדי לצעוק בקול ניחר את כאבי ואת זעמי

אני מגיש לך כתב זה מלא זעם

 

שם רחוק, בגרמניה העצובה

הגיהינום נקרא מחנה ריכוז

ולחפים מפשע לבדם מקום המאסר הזה

אכזרי יותר מכל מכלאה עם עבודת פרך

 

חסידיו מעולם לא שבעים מההנאה האין־סופית

אשר הם חשים מסבל הזולת,

מטיבים להזכיר לאדם המודרני

העינויים שהמציא העידן הברברי

 

יום יבוא ולאכזריותם לא יהיה עוד מושא

בעובדים ללא לאות למען המוות

כל יום המחנה הגדול מתרוקן

באבדו אחד אחרי השני את נתיניו האומללים

 

לא עבר זמן רב, וכנגד כל הציפיות, איים הגורל הטרגי של אירופה להגיע גם ליהודי ברוקו ומצא אותם בלתי מוכנים.

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-קליטת הפליטים מאירופה במרוקו-עמ' 53

ליום ההילולא של רחל אמנו – י״א מרחשון.-הרב משה שמיר אסולין

ליום ההילולא של רחל אמנו – י״א מרחשון.

וכן, הצלת חיילים ב״מלחמת עופרת יצוקה” – בזכות רחל אמנו, כדברי הרשל״צ – מרן חכם מרדכי אליהו ע״ה.

יום פטירתה של רחל אמנו הוא היום ה- מא׳ = אם = 41 ימים מראש השנה, דבר הרומז לכך שרחל אמנו היא ה- אם שהתפללה עלינו בר״ה, שנכתב בספר החיים.

רחל אמנו היא ה אם המתפללת על גאולת עמ״י – ״רחל מבכה על בניה… ושבו בנים לגבולם״(ירמיה לא יד-טז). רחל אמנו היא ה ־ אם שכל כך הייתה כמהה לאימהות בהיותה עקרה, ואף דרשה מיעקב: ״הבא לי בנים…״. רחל אמנו היא ה – אם שבזכות תפילותיה, הקב״ה פתח את רחמה, ונתן לה שני בנים צדיקים – יוסף ובנימין. רחל אמנו היא ה אם הבוכה על בניה היוצאים לגלות – ״רחל מבכה על בניה…״, והקב״ה נענה לתפילותיה. רחל אמנו היא ה אם המוסרת את הסימנים לאחותה, ובכך הפסידה את המלכות{יהודה}, והכהונה{לוי} לבניה. היא ויתרה על הרגע הכי מאושר של כל כלה בערב חופתה, לאחר שבמשך שבע שנים ציפתה לרגע הזה כפי שהבטיח לה חתנה יעקב אבינו. בליל הכלולות, אביה לבן הארמי-נהג ברמאות. רחל אמנו, בצניעותה כי רבה, קיבלה עליה את הדין ולא התנגדה למהלך, ואף מסרה את הסימנים ללאה: דיני נידה, הפרשת חלה והדלקת נרות, כדי שאחותה לא תתבייש.

מדרש איכה רבה מספר שבשעת החורבן, בכה הקב״ה… הגיעו האבות ומשה רבנו בבכי לפני הקב״ה, והתחננו על עם ישראל… ולא נענה להם. באותה שעה, קפצה רחל אמנו לפני הקב״ה ואמרה: רבש״ע, גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים, וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי, אבי החליפני לבעלי בשביל אחותי. ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר, לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה… מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר: בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומם שכתוב: ״כה אמר ה׳ קול ברמה נשמע… מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך ויש תקוה לאחריתך נאם ה׳ – ושבו בנים לגבולם״. גבולם – במשמעות גבולות א״י, וכן גבולות רוחניים בבחינת ״ועשו סייג {הגבלות} לתורה״.

רחל אמנו היא ה – אם הזוכה לשמוע דברי נחמה מהקב״ה: ״מנעי קולך מבכי… ושבו בנים לגבולם״.

רחל אמנו היא ה ־ אם המזוהה ביותר עם הצירוף ״רחל אמנו״ – אם כולנו.

השבח לא־ל, דורנו דור הגאולה שזכה לקיבוץ גלויות הגדול בהיסטוריה, זוכה לבנות את ״ארץ חפץ״, וזה בעצם תפקידו של משיח בן יוסף מזרעה של רחל אמנו, לקראת משיח צדקנו שיבוא ויגאלנו מתוך חסד ורחמים, כפי שהיה תפקידו של יוסף הצדיק בנה של רחל, שהכין את התשתית הכלכלית במצרים, לקראת בואם של אביו ואחיו.

כמו כן, יהושע בן נון שהיה מזרעה של רחל, היה הראשון שכבש את ארץ ישראל וחילקה לשבטים, ובכך יצר את הבסיס ואת הזיקה של עם ישראל לא״י, הלכה למעשה.

גם שאול המלך שהיה מזרעה של רחל אמנו, היה הראשון שאיחד בין השבטים, ונלחם מלחמות ה׳ נגד הפלישתים וכו', ובכך הכין את התשתית למלכות דוד המלך בהמשך. כאשר שאול נמשח למלך, נאמר לו ע״י שמואל הנביא: ״בלכתך היום מעמדי – ומצאת שני אנשים עם קבורת רחל בגבול בנימין בצלצח״ (שמואל א, י). הפרשנים מסבירים שהיו אלה שני אנשים מצלצח שבנחלת בנימין, שבאו לבקר בקבר רחל הנמצא בנחלת יהודה. בכך, רמז שמואל הנביא לשאול, שתפקידו יהיה לחבר בין יהודה לבנימין, ולדלג על מלחמות העבר, ומכירת יוסף.

כמו כן, מרדכי ואסתר שהיו מזרעה של רחל אמנו, היו אלה שהצילו את עמ״י משמד, והכינו את התשתית להשלמת בית המקדש השני ע״י בנה של אסתר, דריוש השני.

גם בית המקדש המהווה את לב ליבו של עמ״י ע״י השראת השכינה, מחולק בין שבט בנימין לשבט יהודה, כאשר האולם, ההיכל ובית קודש הקודשים – הם בנחלת בנימין בנה של רחל אמנו. כל זה מסביר את חשיבות האחדות בעם ישראל, כאשר ״עיקר הבית הוא רחל״ (זבחים נד ע״ב).

הזוהר הק׳ אומר שביום ההילולא של הצדיק/ה, הקב״ה ״משתעשע״ עם נשמתה/ה, כך שנשמתה של רחל אמנו תהיה יותר קרובה לקב״ה ביום הזה, ותשקיף עלינו ממרום.

לכן חשוב מאוד ביום הזה להתחבר עם נשמתה, ע״י לימוד תורה לע״נ נשמתה, הפנמת מידותיה התרומיות, והשתטחות על ציונה המלווה את עמ״י מאז עלייתה לגנזי מרומים.

הצלת חיילים ב״מלחמת עופרת יצוקה,

בזכות תפילת הראש״ל מרן חכם מרדכי אליהו ע״ה בקבר רחל, כפי שסופר ע״י בנו וממשיך דרכו הרה״ג שמואל אליהו שליט״א, רבה של צפת.

במלחמת ״עופרת יצוקה״ נגד החמס ברצועת עזה, המחבלים הכינו מלכודות מטעני חבלה בכניסה לבתים. חיילים רבים סיפרו שבכל פעם שהתקרבו למקומות הממולכדים, הופיעה לפניהם דמות אישה הלבושה בלבן, שהזהירה אותם. היו חיילים ששאלו אותה: מי את? והיא ענתה: ״אימא רחל״.

הסיפורים הוצגו בפני מרן הרב מרדכי אליהו ע״ה ע״י בנו הרב שמואל שליט״א.

הרב אליהו ע״ה סיפר, שאכן לאחר שיצא מבית החולים, ולא היה במיטבו מבחינה רפואית, השתדל לבקר בציון של רחל אמנו מספר פעמים, כדי להתפלל להצלחת עמ״י וחייליו במלחמה. הוא גם סיפר שהמקובל הרב סלמן מוצפי ע״ה, התפלל בקבר רחל על הצלת הישוב היהודי במלחמת העולם השניה, ואכן הוא ראה את רחל מתפללת. הרב מרדכי אליהו ע״ה סיפר, שהתחנן בפני רחל אמנו: ״אל תימנעי קולך מבכי על חיילי ישראל המוסרים את נפשם על עם ישראל. שיכו ולא שיוכו וכו'״. הרב הוסיף בחיוך לבנו: ״האם לא אמרה להם שאני שלחתי אותה…״. הרב שמואל סיים את דבריו בשבח החיילים הקדושים שגם האבות והאימהות כמו רחל, נזעקים מקברם ומתפללים עבורם, היות והם מוסרים את נפשם למען עם ישראל. הוא הזכיר את הפסוק: ״כל כלי יוצר עליך לא יצלח ־ וכל לשון תקום אתך למשפט – תרשיעי״(ישעיה נד יז).

קבר רחל אמנו בידינו – בזכות הרב חנן פורת ע״ה, והרב מאיר פרוש ע״ה. ראיתי שבעקבות הזעקה הזאת, הייתה תפנית מדינית. ״כנראה שהמתה ביצחק רבין הנקודה היהודית ־ בזכות רחל אמנו״.(מתוך דברי הרב חנן פורת ע״ה}.

״אחרי הסכמי אוסלו בהם נמסרו חלקים מארץ ישראל למחבלים בניגוד לתורה, גם קבר רחל היה אמור להיות מחוץ לגדר, לא ידעתי את נפשי, והדבר ממש קרע את לבי.

ביקשתי מראש הממשלה יצחק רבין להיפגש עמו, והוא נתן את הסכמתו לכך. הגעתי ללשכתו מצויד במפות. בפתח הלשכה עמד ח״כ הרב מנחם פרוש ע״ה, וביקש להצטרף לפגישה. אני שטחתי את הטענות בצורה חזקה והדברים עשו רושם מסוים על רבין, אך ראיתי שלא הכרעתי את הכף, ובעיקר שכבר היה הסכם חתום בראשי תיבות עם ערפאת שר״י, שקבר רחל אמור להיות אצל הפלסטינאים כחלק מבית לחם.

פתאום, הרב מנחם פרוש התפרץ, תפס את רבץ במעילו ונענע אותו… וצעק עליו: ״ר׳ יצחק הרי זה מאמא רחל״, והתחיל לבכות. דמעות זלגו מעיניו והרטיבו את כל החליפה של רבין. ראש הממשלה אמר לו: ׳מנחם, תירגע אתה תתעלף לי בידיים׳. פרוש ענה לו: ׳איך אני אירגע כאשר אתה רוצה לקבור את אימא רחל מחוץ לגדר׳, ונענע אותו.

לא אשכח את הרגע בו ראיתי את יצחק רבין ופניו מסמיקות ומחווירות, שלא ידע איפה למצוא את עצמו.

במקום, הוא אמר לנו: תנו לי רגע לבחון את הדברים, והתקשר בנוכחותנו לשמעון פרס שהיה אז שר החוץ ואמר לו: בקשר לקבר רחל, אני רוצה שנבחן את הדבר פעם נוספת.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

אוקטובר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר