ארכיון יומי: 27 באוקטובר 2020


פנים אחדות בחיי הקהילה לפי תשובותיו של ר׳ יוסף אלמאליח-אהרן גימאני

התחדשות ומסורת

תקופתו ומקום פועלו

ר׳ יוסף בן עיוש אלמאליח פעל במשך כשלושים שנה במפנה המאות הי״ח והי״ט. בתקופה זו ידעו היהודים עליות ומורדות ביחסם של השליטים אליהם: הסולטן מולאי אבן־עבדאללה מחמד, למשל, ששלט בשנים תקי״ז־תק״ן (1790-1757), נטה חסד ליהודי מרוקו, ובתקופתו ידעה הקהילה היהודית פריחה כלכלית ואחדים מאנשיה שירתו בחצרו בתפקידים בכירים ואף היו מאנשי סודו; בנו יזיד, לעומת זאת, שמשל אחריו במשך כשנתיים, גרם סבל לקהילה היהודית ואף התנכל ליהודים ששירתו את אביו; ואילו כשעלה לשלטון, אחיו, מולאי סלימן, שירש את מקומו לאחר מותו ושלט בשנים תקנ״ב-תקפ״ב (1822-1792), שב מצבם של היהודים והשתפר.

 

יישום התקנות בעניין נישואים לאשה נוספת

בשלוש תשובות דן ר׳ יוסף אלמאליח בתקנת המגורשים בפאס בעניין היתר נישואים לאשה נוספת.

מניין השנים לשהייה עם אשתו כשיצא למדינת הים. בשנת תקנ״א (1791) נשאל הרב בעניין אדם שהיה נשוי לאשה עשר שנים ולא ילדה לו בנים או ילדה אבל הם מתו. בפרק הזמן הזה יצא הבעל למדינה אחרת לצורך מסחר ולא קיים עמה יחסי אישות. האם צריך להמתין עשר שנים ממות הבנים כדי שיוכל הבעל לשאת אשה אחרת או שכבר בתום עשר שנות נישואים שבהם אין לו ממנה זרע יוכל לשאת אשה נוספת. בשאלה צוטט פסק של ר״י קארו: ״הלך בסחורה בתוך י׳ שנים או שהיה הבעל חולה או שהיתה היא חולה אף־על־פי שמשמשים יחד או שהיו חבושים בבית האסורים אין עולים להם אותו זמן מהמנין.״

בדברי תשובתו הביא החכם נוסח תקנה שמקורה בתקנות פאס משנת שנ״ג(1593): ״שכל איש שישא אשה מכאן ולהבא, אם שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה, או אפי[לו] ילדה ומתו הבנים שילדה בתוך העשר שנים, ולסוף עשר שנים לא היה לה זרע בין זכר בין נקבה, שיכול בעלה לישא אשה אחרת עליה בחייה, ולא יתן לה גט ולא כתובה וכו'.״ [המשך התקנה: ״זולת אם ירצה בעלה לגרשה הרשות בידו. ואם יהיה לו זרע בשנת י״א לנישואיה ומת הזרע ההוא, מונה ג״כ [גם כן] עשר שנים אחרות וכן עזה״ד [על זה הדרך].״ ראו: הרב א׳ אנקאוא, כרם חמר)

 

לפי תקנה זו, רק אם אין לו ממנה זרע כלל בתום עשר שנות נישואין יכול הבעל לשאת אשה נוספת. אבל ר׳ אלמאליח ציטט גם תקנה אחרת משנת שנ״ט (1599): ״שרשאי כל אחד מהם לקחת לו אשה אחרת להבנות ממנה לאחר עשר שנים לנישואיו, אם לא ימצא לו ממנה זרע זכר בחיים בסוף עשר שנים לנישואיו, אע״פ שהיה לו ומת ח״ו קודם העשר שנים או אח״כ. ואעפ״י שבתקנה לא נזכר כי אם זרע סתם, ראינו לחדש שיהיה הזרע זכר וכו'.״

 

והוא מסכם את דברי תשובתו במילים הללו: ״מ״מ לדידן דאזלינן ונוהגים ע״פ תקנות רבותינו המגורשים זלה״ה ל״ש [לא שנא] לא היו לו כלל ל״ש מתו, לעולם מונים מן הנישואין עשר שנים ואם לא ימצא לו אז זרע זכר בחיים יכול לישא אשה אחרת עליה בחייה וכמ״ש בתקנות הנז[כרות].״ בדבריו אלה מצטט הרב אלמאליח את תקנות מגורשי ספרד שהתיישב־ בפאס.

לידת בנות. בשנת תק״ע (1810) נשאל הרב אלמאליח אם יכול ר׳ דוד בן יוניס לשאת אשה נוספת לצורך קיום מצוות פרו ורבו, שכן אשתו ילדה לו רק בנות וכבר עברו יותר מעשרים שנה מאז הלידה האחרונה. כמו כן העידו בפניו, שהאיש אמיד ובאפשרותו לפרנס אשה נוספת.

בדברי תשובתו התיר הרב לבעל לשאת אשה נוספת אף־על־פי שנשבע לאשתו בכתובה שלא ישא אשה על פניה, ולסימוכין הביא את התקנה החדשה של שנת ושמח״ה (שנ״ט – 1599), שאם בתום עשר שנים מן החתונה אין לבעל זרע זכר, הוא רשאי לקחת אשה נוספת למרות השבועה. לדעתו, על־פי נוסח הכתובה, נשבע בן יוניס גם על התקנה החדשה שנזכרה, והשבועה בטלה וכאילו לא היתה. כמו כן הוסיף הרב להיתר את עצם היות האשה זקנה, ושזה יותר מעשרים שנה לא ילדה ואינה ראויה עוד ללדת; שהרי התקנה האמורה קובעת שאפילו יש לו ממנה בן זכר, מכיוון שאינה ראויה ללדת יש לאפשר לו לשאת אשה נוספת. לדעתו, ההגבלה של עשר שנות המתנה בהיתר לנישואין נוספים תופסת רק אם עדיין יש בכוחה של אשת האיש ללדת.

בסיכום לתשובתו ציין הרב שבמקרה שלפנינו יש שתי סיבות להתיר לבעל לשאת אשה נוספת על־פני אשתו: האחת, שאשתו שהתה עמו כמה שנים ולא ילדה; והאחרת, שפסקה ללדת. לכן גם אם יש לבעל בנים מאשתו יש להתיר לו לשאת אשה נוספת – וקל וחומר במקרה שלפנינו, שאין לבעל בנים מאשתו ואף עברו יותר מעשרים שנה מאז הלידה האחרונה. הבעל אינו חייב לגרשה ולשלם את כתובתה היות שמצבו הכלכלי מאפשר לו לפרנס את שתי הנשים.

הבן נפטר לעולמו והבת בחיים ואין האשה יכולה עוד ללדת. לר׳ יהושע אבודרהם נולדו בן ובת מאשתו. הבן נפטר לעולמו והוא בן עשרים, ואשתו של ר׳ יהושע כבר היתה זקנה שאינה יכולה עוד ללדת. בתשובתו כתב החכם שלפי התקנה החדשה, אף־על־פי שילדה לו אשתו בן – שמת לאחר מכן – הוא יכול לשאת אשה נוספת, שכן בתום עשר שנות נישואין אין לבעל בן זכר. הבעל אינו צריך להמתין, אף כי לא עברו עשר שנים מאז מות הבן, היות שאשתו אינה מסוגלת עור ללדת. ועוד הוסיף הרב אלמאליח וקבע, שעל־פי הדין צריך הבעל לשאת אשה נוספת כדי לקיים מצוות פרו ורבו. גם במקרים אחרים שבהם קיים האדם מצוות פרו ורבו רשאי הוא לשאת אשה נוספת אם אשתו אינה יכולה עוד ללדת. הוא מביא סימוכין מדברי חז״ל בתלמוד על הפסוק בקהלת (יא, ו): ״בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך״, שלפיו הם ממליצים לשאת אשה גם לעת זִקנה.

 

פנים אחדות בחיי הקהילה לפי תשובותיו של ר׳ יוסף אלמאליח-אהרן גימאני עמ' 54

מוּלָאי אֶל-יָאזִיד-שאול טנג'י

 

מוּלָאי אֶל-יָאזִיד.

מוּלָאי אֶל-יָאזִיד (1790-1792 (תק"ן-תקנ"ב) היה אחד המלכים האכזריים ביותר הוא היה כל אכזר שכונה "המזיד" וגם "היטלר של מרוקו". לאור אכזריותו, ראיתי לנכון לשלב את כתבה עליו ובה מתואר הסבל הרב שסבלו יהודי מרוקו בערים השונות בתקופת שלטונו.

    למרות מעשי ההוללות והמרידות המרובות שידע מוּלָאי אֶל-יָאזִיד לרוב, לא מנעו ממנו לרשת את כס אביו (1790-1792). לשווא הזהירו יועציו היהודים של השליט הזקן סִידִי מוֹחְמֶד מפני מינוי אומלל זה, אך דווקא משום כך התחזק הָסוּלְטָן החדש בעמדתו האנטי-יהודית הנחושה, ותקופת מלכותו שלמרבה-הרווחה  לא ארכה הרבה, הייתה הכאובה מכל אשר נגזר על יהודי-מרוקו  לשאת.

    אביו עשה ניסיון להרחיקו, ובשנת 1784, הוא מגלה אותו מחוץ למדינה באמתלה של העליה לְמֶכָּה, אך  העליה לְמֶכָּה הפכה לְמַכָּה – מסע הרפתקאות ומעשי-ביזה. בתחילת שנת 1790 הוא מגיע לאזור טֶטְוָואן ומוצא מקלט בין שבטי הָבֶּרְבֶּרִים, הוא ביקש את  עזרת  יהודי-טֶטְוָואן  במתן כסף, אך הם מיאנו להושיט ידם לו ועל ידי כך הפכו מטרה לחציו.

    מיד עלותו לשלטון אחרי מות אביו המלך מוּלָאי מוּחְמֶד בשנת תק"ן (1790), מוּלָאי אל-יָזִיד עלה לשלטון. מיד בעלותו לכס-המלוכה נשבע להצליח במקום שבו נכשל, כאלפיים שנה לפניו, המן הרשע ראש שריו של אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מלך פרס להרוג ולאבד את כל היהודים שבמלכותו, ורק ירידתו מן הבמה עיכבה בעדו. הוא פגע ביהודים במספר ערים ולהלן אחדים מהם:

בְאוּגְ'דָה- OUJDA

אחת מתחנותיו הראשונות הייתה העיר אוּגְ'דָה- אליה הגיע ביום שבת-קודש, יהודיה למרות היום הקדוש, כיתר התושבים, גם הם יצאו לקראתו ומנחה בידם, אך רק ראה את זעומי-נפשו מהעבר, גזר על "פיתרון סופי" – להרוג יהודים שבכל ערי-מלכותו, ומי שיביא לו ראש יהודי כרות, יתן לו 10 מְתְקָאלִים (סוג מטבע שהיה נהוג אז ראה מילון. ש"ט), אך למזלם של היהודים קם כהן מוסלמי והציע לו להמיר פקודתו זו, ובמקומה שיתנו את רכושם מתוך הנימוק כי "עני חשוב כמת" (תורה תמימה – בראשית מב/י'). עצה זו מצאה אוזן קשבת אצלו, ובמקום לצוות על טבח קיבוצי פקד לשדוד ולבוז את קהילות היהודים בערים השונות:

    הרב יוסף מְשָאש (ראו עליו בערך חיפה. ש"ט) מספר בשם סבו שבדרכו לארץ-ישראל, ביקר בְּאוּגְ'דָה ופגש בקהילה יהודים זקנים "בלי אוזניים". הוא תמה למראה המוזר ושאל לפשר הדבר? תשובת היהודים הייתה: "כשביקר מוּלָאי אל-יָזִיד בְאוּגְ'דָה ביום שבת. תושבי אוּגְ'דָה יצאו לקבל את פניו, וכך נהגו גם היהודים אשר מלבושם לרגל ביקור המלך היה זהה כמעט למלבוש הישמעאלים), אך הם עמדו בשורה נפרדת מן הישמעאלים. מוּלָאי אל-יָזִיד שאל את המושל: "למה מקבלי-הפנים רחוקים אלה מאלה?" המושל ענהו: "אלה מוסלמים ואלה יהודים" "ואיך תבחין ביניהם, הרי בכך הם מפירים את חוזה-עוֹמָר ומתלבשים כמוסלמים  (ראו הפרק 12 תקנות עומר שם מדובר אודות הלבוש שהיהודים חוייבו ללבוש. ש"ט). וכדי להבחין בין יהודי למוסלמי כרתו להם תנוך האוזן

בטֶטְוָואן –TETOUAN

ביום שבת לעת ערב, התמלא רחוב היהודים בהמון שודדים, אשר פשטו לכל מקום ולקחו כל אשר מצאו, הפשיטו נשים וגברים מבגדיהם ונשים אף עונו, ובתוך הבהלה הזאת היו גם מקרי רצח.  בנוסף לכך, נטלו זהבם ואף את מצרכי-המזון לקחו עד כי השאירו את  היהודים בלי מזון ולבוש.

במוֹגָּדוֹר (אֶסָוִירָה) –  ESSOUIRAMOGADOR

גם על יהודי מוגדור נגזר לשאת את שיגעונו הרצחני של מוּלָאי אֶל-יָאזִיד, שציווה להתיז את ראשיהם של 60 נכבדים, ובכללם סוחרים יהודים ונוצרים מהעשירים ביותר.

בפָאס –FES.

קהילת פָאס היא שנדונה לסבול יותר מכל מאכזריותו. אחרי שפקד על היהודים לפנות בתיהם בָּמְלָּאח, הושיב בו 3.000 אנשי-מלחמה ששוגרו מְמְקְנָס עם משפחותיהם. בית-הקברות היהודי נהרס, ומצבותיו שימשו לבניית *מסגד במרכז השטח שבו היה לפני-כן הָמְלָּאח. 

    היהודים שגורשו אל מחוץ לעיר, בתנאים של עניות גמורה, מופקרים היו להתעללותם ולנגישותיהם של שכניהם החדשים, יסוריהם נמשכו 22 חודש, אף שבמשך תקופה זו נמצאו בכל זאת מוסלמים שעמד להם אומץ להסתיר את ידידיהם היהודים, או לעזור להם להציל משהו מנכסיהם. כאשר התחילו צריפיהם העלובים לעלות באש, נחלץ מושל פָאס לישועתם ומנע מן הבוזזים להשלים את מלאכתם המרושעת. אפילו אמו של הָסוּלְטָן היא עצמה השתדלה למענם הרבה.

     חשוב לציין, מוּלָאי-סְלִימָאן (1823- 1792 – תקנ"ב-תקפ"ג. ש"ט) ששלט אחריו, תקף את הסמל המובהק ביותר, הלוא הוא "המסגד" שהוקם בלב הָמְלָּאח ופקד להרוס אותו. המעשה הנועז הזה, שלא היה לו תקדים דומה באיסלם, הדהים אפילו את היהודים עצמם.

*הערת הרב ד"ר מרדכי דאדון:

"מעשה נועז" יותר –שקדם, כנראה, למעשה הנ"ל—נעשה ע"י מייסד השושלת השולטת עדיין בערב-הסעודית, אִיבֶּן-סָעוּד, שלאחר שכבש את מֶכָּה ומדינה, הוא הורה להרוס את המסגד שהוקם על קבר מוחמד (!!!); וזאת—מטעמים תיאולוגיים, שעיקרם לשרש שרידי אמונות אליליות מסוימות…

בְּסְפְרוּ-SEFROU

את שני הדיינים, רבי שאול ישועה אָבִּיטְבּוֹל ורבי שלמה אָבִּיטְבּוֹל מהעיר סְפְרוּ  ציווה להכניס לבית-הסוהר, כי כנראה מושל העיר חָאג' עַבֶּד אֶל-כְּבִּיר העליל עליהם עלילות שווא, ועל-כן הוטלו עליהם קנסות גבוהים ורק אחרי תשלום הקנס הם שוחררו (ראו עליהם בפרק העיר ספרו).

    שוד ביזה והרג היה ביתר ערים האחרות:  טָנְגִ'יר TANGER, אָרְזִילָה ASILA, (אָסִילָה) קְצְר אֶל כְּבִּירKSER EL-KEBIR , לְעְרַיְאש (לָארָאש) LARACHE, רָבָּאט ,RABAT תָּאזא    TAZA  ומֶקְנֶסMEKNES , וחזיונות של אונס ושוד נמשכו שבועות על שבועות בכל רחבי-מרוקו. בנוסף הוא ציווה להוציא להורג את כל היועצים היהודים של אביו ואסר עליהם ללבוש בגדים בצבע ירוק (לצבע הירוק יש משמעות באיסלם, זהו  צבע דגלו של מוחמד נביאם. ש"ט).                                                           

בְּמְרָקְאשׁ – MARRAKECH

אחיו של מוּלָאי אֶל-יָאזִיד מוּלָאי הִישָאם הכריז על עצמו מלך במָרָאקֶש בה היהודים נחשבו יחסית מאושרים מיתר אחיהם בערים האחרות בזכות מוּלָאי הִישָאם.

    מוּלָאי אֶל-יָאזִיד החליט להיפרע מאחיו שהכריז על עצמו מלך, שם מצור על מָרָאקֶשׁ ובחודש פברואר שנת 1792 העביר לפי חרב את אלפי הנכבדים שהוזעקו למסגד הגדול על-מנת לחדש את שבועת-אמוניהם כביכול, ואגב כך לא שכח לשים את הָמְלָּאח לבז, אך "לא לעולם חוסן" (משלי כז/כד), בשבוע השני לבואו לְמָרָאקֶש, כאשר הניצחון היה כבר בידו, נפגע אל-יאָזִיד ע"י כדור שירה בו אחד מלוחמי אחיו והוא מת למחרת.

    אנחת רווחה אדירה נתמלטה מגרונה של הארץ כולה, בני כל הדתות והמעמדות. מספר גזירות נגד היהודים בוטלו עוד בטרם יתמנה אחיו מוּלָאי סְלִימָאן לרשת את כס-המלוכה                               

תוספת משלי

בשנים 1960-1987 עבדתי במועצת פועלי אופקים כרכז תרבות וחינוך, בין יתר פעולותי הייתי מזמין את מר זלמן בהרב – מומחה לסיפורי-עם לבתי-הספר. מר זלמן בהרב כתב ספר לא גדול וקראו "מדור-לדור" (1968) בהוצאת "מפעלי תרבות בע"מ ת"א והעניק לי עותק. עד כמה שזכור לי זה היה בשנת 1965. עיינתי בו והינחתיו  בספרייתי. 

     את תחילת כתיבת האנציקלופדיה התחלתי בשנת 2001, והנה כאשר כתבתי על "פורים דְלְקוֹר" (פורים של פצצות או כדורים). אותו נהגו היהודים לציין אחרי מותו, נזכרתי בסיפור זה שעליו שעליו כתב מר זלמן בהרב בספרו, ואמרתי לעצמי, שבהחלט, יש מקום לשלבו בכתבה, והרי היא לפניכם ככתבה וכלשונה: 

    "הָסוּלְטָן אֶל-יָאזִיד, ששלט בְפָאס במקל חובלים היה אכזר גדול ושונא יהודים, במידה שאין למעלה הימנה. הגיעה אכזריותו עד כדי-כך שהעמיד מול הַגֶּיטו היהודי (הָמְלָּאח) שבעיר פָאס תותחים כבדים ופקד על שר צבאו לירות ביהודים ולפוצץ את השכונה בה הם מתגוררים מזה שנים ויובלות. בדרך זו התכוון להיתפטר מהיהודים אחת ולתמיד. התותחים כיוונו לועיהם אל מול בתי היהודים, החיילים ששירתו אותם שמו את הפגזים בבית-הבליעה של הָבָּלִיסְטְרָאוֹת. ואך נשמעה הפקודה "אש" והחיילים לחצו על ההדק – הפכו הפגזים שיצאו מלוע התותחים כיוונם, עפו בחזרה אל היורים, והרגו בחיילים הרג רב.

    לא נחה דעתו של הָסוּלְטָן האכזר אֶל-יָאזִיד, אף כי ראה את חייליו נופלים פגרים מתים, שנאתו את היהודים גברה והלכה. יום אחד ישב הָסוּלְטָן בארמונו והשקיף מבעד לחלון אל הרחוב הארוך בּוּז'וּלוּס דרך המדינה (העיר העתיקה. ש"ט) אל הָמְלָּאח. ראה הָסוּלְטָן והנה איש יהודי מהלך ברחוב הארוך והצר, פוסע פסיעות דקות וראשו זקוף. נתרתח הָסוּלְטָן: "נא איך יהודי כופר דורך בגאון על אדמת המוסלמים הקדושה, כאילו הייתה שלו ושל אבותיו?". לקח את רובהו, כיוון מול גופו של היהודי ולחץ על ההדק. למגינת לבו של הצורר לא יצא הכדור מן הקנה. הוציא הָסוּלְטָן יָאזִיד את הכדור הפסול  ושם חדש במקומו. אך גם זה לא פגע ביהודי.

    אמר הָסוּלְטָן למשרתיו כשהוא כועס ומשתולל: הביאו אלי את סוסי האביר ואת הרובה החדש שלי! אני ארדוף אחרי היהודי הזה ואהרוג אותו ממרחק קטן.

    הזדרזו נושאי כליו של הָסוּלְטָן, הביאו לו את סוסו האביר ואת התחמושת שביקש. הריץ הָסוּלְטָן את סוסו אל מול פני היהודי, וכאשר הגיע כמטחווי קשת ממנו, אחז ברובהו, כיוון אותו יפה-יפה, לחץ על ההדק, אך – גם הפעם לא פעל הכדור.

    היהודי ממשיך בנחת בדרכו, כאילו לא בו רצה המלך לירות. כשהוא קורא בקול רם פסוקי-תהלים. עצר הָסוּלְטָן אֶל-יָאזִיד בעד סוסו, קרא ליהודי וישאלהו: "אמור נא לי, יהודי, מה הדברים שבפיך? ענה לו היהודי ואמר: "יום-יום, בשעה זו נוהג אני ללכת דרך רחוב זה אל משכני שברחוב היהודים, הואיל  ואני פנוי ממלאכתי, אני קורא בעל-פה ממה שכתב  סָעִידְנָא דָוְוד עְלִיהּ סְלָּם (המקובל דוד עליו השלום). הוא בטח לא רצה לומר "המלך דוד" כדי לא לעורר רוגזו של המלך ש"ט.)  ואלה הדברים היוצאים מפי".

    הבין הָסוּלְטָן, כי פסוקי-תהלים שאותם אומר היהודי בעת שהלך ברחוב, מנעו בעד הכדורים מלפגוע בגופו ולהמיתו.

    פקד הָסוּלְטָן על היהודי לבוא ביום המחרת לארמונו. כאשר הגיע אל הארמון, ציווה הָסוּלְטָן על שר האוצר לשקול על ידו של היהודי בעל התהלים מאה רְיָאלִים זהב (סוג מטבע), וישלחהו לביתו.

    לזכר שני הנסים שקרו בָּמְלָּאח חוגגים יהודי פָאס יום מסוים בשנה וקוראים לו "פורים דֶלְקוֹר"  [פורים של כדורים]     

      זלמן בהרב – מדור-לדור (1968) בהוצאת "מפעלי תרבות בע"מ ת"א

 

אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו-יששכר בן-עמי-מנוקד

יהדות-מרוקו-יששכר בן עמי

98-אַנָא פְהֵממִּי ווּבֵּלְמְסְבּוּגָ'א כָּא יִגְמְזְנִי

אני בצערי ובן הארורה קורץ לי

נאמר על אשה המתייסרת בצרתה כשאדם בא ומנסה להשתעשע אתה.

 

99-אַנָא רְדִּיתְ בֵלְהֵם, ווּלְהֵם מָא רְדָאבִּייָּא

אני הסכמתי לצער, והצער לא הסכים לי

השפלתי עצמי כדי לקבל עבודה בזויה ולא קבלתיה.

 

100-אֵנָאס כָּא תְעָארְףְ אֵנָאס, ווּלְכִיל כָּא תְעַארְפ מֵרְכָּאבָּאהָא

אנשים מכירים באנשים, והסוסים מכירים את רוכביהם

לפי וסטמארק258, כאשר אדם ממעמד נמוך רב עם אדם ממעמד גבוה טוען האחרון:

״אנאס כא …״; כן ראה:

כמובא במילון של וסטמארק : الناس كتعرف الناس والجيل تعرف ركابها

 

101-אֵננָּאר, מַה תְכֵללִּי עָאר

האש לא תשאיר רעה

 

102-אַס יִקּוּל לְמִייּתְ קֵּדָאם כְססָּאלוֹ

מה יגיד המת לפני רוחצו

על אדם שנתפס בשעת מעשה, ואין לו אפשרות להכחיש.

 

103-אַס זָאב עִינוֹ לְזְנַבוֹ

מה בין העין לזנב

מה עניין שמיטה להר סיני.

 

אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו-יששכר בן-עמי-מנוקד

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

אוקטובר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר