ארכיון יומי: 12 באוקטובר 2020


משה עמאר-פולמוס הנפיחה בפאס במאה הט״ז-ותוצאותיו בקרב הקהילות היהודיות בצפון אפריקה

אלף שנות יצירה
אלף שנות יצירה

משה עמאר

פולמוס הנפיחה בפאס במאה הט״ז

ותוצאותיו בקרב הקהילות היהודיות בצפון אפריקה

מוקדש לזכרה של מרת רחל אמנו היקרה מ״כ

הכנסייה הנוצרית באירופה בימי הביניים פעלה להרחיק את הנוצרים מהיהודים, ואף הטיפה שלא לצרוך בשר משחיטת יהודים. בספרד הנוצרית במאה הט״ו הדבר עוגן בחוק האוסר על היהודים למכור מצרכי מזון לנוצרים, ולנוצרים לקנות מצרכי מזון מהיהודים. בעקבות חוק זה, נאלצו יהודי ספרד להנהיג הקלות בדיני כשרות הבשר. לעומת זאת המוסלמים בימי הביניים לא חששו מהשפעת היהודים עליהם בענייני אמונות ודעות.

במאמר זה נדון ב״פולמום הנפיחה״ שנתגלע בעיר פאם שבמרוקו במאה הט״ז ובתוצאותיו. בתוך כך תיבדק גם השאלה אם גישת האיסלאם ויחסו ליהדות השפיעו על ההלכה היהודית בדיני כשרות הבשר, כפי שקרה בספרד הנוצרית. נקדים דברי רקע על יחסו של האיסלאם לצריכת מזון מהיהודים ועל מגורשי ספרד בפאס.

א. האיסלאם והכשרות

בקוראן מתוארים דיני הכשרות של היהודים כעונש האל על חטאיהם. מוחמר ביטל את מגבלות הכשרות, ורק מאכלים ספורים נאסרו במפורש על המוסלמים: דם, בשר נבלה, בשר חזיר ובשר בהמות שהוקרבו לעבודה זרה.

בקוראן יש לא מעט הידרשויות לכופרים, קרי עובדי אלילים, ולעם הספר שהם יהודים ונוצרים. להלן אחת מאלה הקשורה לענייננו: ״הוי המאמינים, אכן המשתפים [לאל] הם טמאים״. לגבי פסוק זה חלוקות המסורות בפרשנותו, ה״סונה״ מצמצמת אותו לעובדי אלילים מקרב אנשי מכה, שעליהם נאסר להיכנס לתחום המסגד המקודש שם. וה״שיעה״ מרחיבה אותו כלפי כל הכופרים במוחמד. כלומר, היהודים והנוצרים טמאים ומטמאים במגע. ההשלכה העיקרית שיש לפרשנות זו לענייננו היא שאלת ההיתר למוסלמי לאכול משחיטתם וממאכליהם של היהודים.

אמנם קיימת הידרשות מפורשת בקוראן לשאלה זו בפסוק: ״היום הותרו לכם המטעמים, ומאכל אלה אשר ניתן להם הספר מותר לכם ומאכלכם מותר להם…״. לכאורה פסוק זה אומר מפורשות שמאכליהם של עם הספר(=יהודים ונוצרים) מותרים למוסלמי, אך גם לפסוק זה קיימת אצל ה״שיעה״ פרשנות מצמצמת שהמדובר רק בחומרי גלם בזרעים ולא במאכל מעובד.

אסכולת המאלכּים נטתה להקל יותר מהאסכולות האחרות בכל הנוגע לדיני הכשרות של האיסלאם. ברם בנוגע לבהמות שנשחטו בידי יהודים הם נהגו בחומרות היהודים. כלומר, אין לאכול את החלב של הבהמה האסור על היהודים; אם ליהודים נפסלה הבהמה בשחיטה או בבדיקה, היא אסורה באכילה גם למוסלמים; אם יהודי שחט בהמה טמאה, מאחר שאסורה עליו לאכילה הרי בשחיטתה אינו יכול להתירה למוסלמים. הם התירו אפוא שחיטת יהודים, אך טענו ששחיטת היהודים גורמת להחיל על הבהמה הנשחטת את כל ההגבלות ההלכתיות של היהודים גם על המוסלמים.

התאולוג והמשפטן המוסלמי עלי אבן אלחזם [מקורדובה נולד ב-994 ומת ב-1064. עליו, על חיבוריו ויחסו ליהודים ראה קמילה אדנג, ״יחסו של אבן חזם אל היהודים״, פעמים, 61 (תשנ״ה), עמ׳ 48-37.] מהאסכולה הזאהרית, [נוסדה בעיראק במאההתשיעית, היא משתייכת למסורת הסונית] שדגלה בפירוש הקוראן והתורה שבעל פה(סונה) על דרך הפשט, יצא בחיבוריו אלמוחלא ואלאיחכאם נגד החומרות הללו של המאלכים. לשיטתו, חוקי היהודים חלים רק על היהודים ולא על עם אחר. יתרה מכך, מוחמר ביטלם גם ליהודים, ולכן אין כל היגיון לאסור על מוסלמים מה שנאסר ליהודים. גם אם היהודי שוחט הבהמה, דעתו ומעשיו אינם יכולים לשמש בסיס לאסור מאכל שהאל התיר.

להלן קטע מחיבורו המלמד על ידיעה מסוימת של נוהגי השחיטה והבדיקה של היהודים, על מקורות ההלכה ועל הכתות השונות ביהדות:

באשר לדברים שאינם נזכרים במפורש בקוראן או שאין לגביהם מסורות מהימנות מפי הנביא, איננו מכירים אדם המתיר לנהוג לפיהם הלכה למעשה. אף על פי כן מוצאים אנו שכמה מחכמי ההלכה פסקו הלכה לפיהם, בכמה מתשובותיהם. דוגמה לכך הוא האיסור שהטילו כמה חכמים מן האסכולה המאלכית לאכול בשר בהמה שנשחטה בידי יהודי כאשר נמצאה ריאת הבהמה דבוקה לדופן הריאה. זו היא דוגמה לדברי שאין אסמכתא לגבי איסורו על היהודים לא בקוראן ולא במסורת הנבואית. יתר על כן, אף אצל היהודים עצמם לא קיימת תמימות רעים לגבי איסורו, שכן היהודים הרבנים אוסרים זאת, אך חסידי ענן [בן דוד], בני פלג העיסאויה והשומרונים, מתירים לאוכלו.

אותם חכמים מאלכים, שהאל יצליח דרכם ודרכנו, נשמרים מאכילת בשר בהמה שיש לגבי אכילתה מחלוקת בין חכמי היהודים, יקללם האל. הם [חכמי המאלכיה הנזכרים קודם] נשמרים מלחלוק על הלל ושמאי, שני חכמי היהדות הרבנית.

כאמור, הדת המוסלמית מפולגת בצורה חדה לשתי סיעות, הסונית והשיעית, החלוקות ביחסן לזרים, קרי ליהודים ולנוצרים. הסונה סובלנית למדיי כלפי זרים, היא מתירה לאכול מבישוליהם ולשאת את בנותיהם, במיוחד כאשר מדובר ביהודים. לעומתה השיעה רואה בזרים טמאים, ובתור שכאלה מגעם מטמא. מכאן שאסור לאכול מבישוליהם, ועל אחת כמה וכמה משחיטתם. כי לגבי השחיטה חלה חובה דתית של ה״תסמיה״.

מאחר שברוב ארצות האיסלאם, שבהן חיו קהילות יהודיות, הדת השלטת הייתה הסונית, ליהודים בהן לא היה קושי לשווק לאוכלוסייה המוסלמית את בשר הבהמות שנפסלו לאכילה בהלכה היהודית לאכילה. ולכן נהגו בארצות הללו עד המאה הט״ו בדיני סירכות הריאה בהתאם לשיטת רוב הפוסקים המחמירה. כי החומרה מאפשרת לסחור בבשר, וההפסד אינו רב.

לעומת זאת בארצות שבהן שלטה המסורת השיעית, לכאורה אמור להיות בהן ליהודים קושי בשיווק בשר הטרף, כי האוכלוסייה המקומית החרימה מצרכי מזון שנגעה בהם יד יהודית. מכאן בשר שנפסל לאכילה לפי ההלכה, הושלך לכלבים וההפסד היה גדול.

תסמיה-הערת המחבר: על כך ראה נ׳ צפריר, יחס ההלכה המוסלמית כלפי דתות אחרות: ענייני שחיטה ונישואין, עבודת גמר לקבלת תואר מוסמך במדעי הרוח, האוניברסיטה העברית בירושלים תשמ״ח; מ׳ בר אשר, ״על מקום היהדות והיהודים בספרות הדתית של השיעה הקדומה״, פעמים, 61 (תשנ׳׳ה), עט׳ 36-16; לואיס, יהודים והאיסלאם, עמ׳ 80-79. ה״תסאמיה״, קריאת שם האל על בעלי חיים הנשחטים. למרות שהיהודים מברכים על השחיטה ויש בכך משום קריאת שם האל, השיעים טענו שזו אינה נקראת ׳תסאמיה׳ מאחר שכוונתם פסולה, שכן אין הם מכוונים לאותו האל הטהור, שהרי האמונה שלהם אינה חפה משיתוף

משה עמאר-פולמוס הנפיחה בפאס במאה הט״ז-ותוצאותיו בקרב הקהילות היהודיות בצפון אפריקה

עמוד 279

מְסְגְ'רִי – ילדותי (עד גיל 4 )-משולחנו של דוד עייש

קוסקוס אתר עם שורשי

 

 ביתי היה ברחוב סידי פתח

גרנו למטה מעלינו קומה וקומת גג

מרחוב זמע (מסגד) שלוח זה המלח   

המשך לכיוון המאפיה שבירידה בלחם משמח

 

בגיל שנתיים אני זוכר את גסיסת אחותי סול שהייתה בת 16 בערך במותה כשלידה צמוד איש חברה קדישה וקורא תהילים.

 

אוּאַלְדְ עַמָאיְיְן נְעְקֵל עִלָא כְתִּי סוֹלָה.     /                 

רָאקְּדָא פֵל פְרָאס כֹּל עִין בִּידָא מֵחְלוּלָא.              

גָאלְס סִיבָּאנִי יִקְּרָא בֵלְמְסְחָאף דְסְלָא.   /            

שֵׁמַע , גִ'יר סְתָאעְשׁ עָאם מְסָאת  גְ'זָאלָא.  

בן שנתיים אני זוכר אחותי סול

שוכבת במיטה וכל עין לבנה פתוחה.

יושב זקן קורא מספר של בית כנסת.

שמע ישראל ,רק בת שש עשרה היפה.

 

כשגדלתי הבנתי שנלקחתי לבית הכנסת עד אחרי ההלוויה ,ואז זכרתי את אימא בשחורים אחרי עוד חמישה שהלכו לעולמם אז אמרו בכאב אדוני נתן אדוני לקח

פֵדָאק אֵנְהָאר מָאמָא בְּלְקְסוּאָה כְּחְלָא.   /         

מֵלִּי כְּבְרְתְ קָּאלוּלִי מוּשִׁי הִיָּאה לוּוְלָא     

אוּמֵק חְזֵנִית עְלָא חֵ'מְסָא  דִי כְסָארָא.      /        

אוּלָאד כְּבָּאר אוֹ תוֹאָמָא זִיָּאן אֵל כָאלָא.

באותו יום אימא בשמלה שחורה

כשגדלתי אמרו לי שזאת לא הראשונה

אימך ישבה על חמישה הלכו בהפסד.

ילדים גדולים ותאומים כולם יפים.

 

ההורים עשו לי עוד מינקות  טקס של מכירת הילד לחברה קדישא כאילו הילד אינו שייך להם, ושאלוהים ישאיר אותו בחיים, גם האירוסין בגיל הילדות הוא אקט של הרחקת הילד מהוריו הכול לכאורה כי תמיד נשארים עם ההורים.

מנהג היה בידי יהודי מרוקו, "למכור" או להעביר לרדותם לחברים בחברה קדישה, וזאת לסמן לשטן שהילד אינו שייך להם, והוא בידיהם הנאמנות של אנשים קדושים, שלא יחזור וייקח את יילוד החדש כפי שעה עם אחיו הקודמים (אלי פילו)

אוּאַלְדִיָּאה כָאפוּ ,אֵלְחֵבְרִיָּאה בָאֱעוּנִי.       

מָאסִי דִיָּאלְנָא קָּאלוֹ, פֵאִיד אֵללַּהּ תֵּלְקוֹנִי.           

מֵנְסֵגְ'רִי מֵעָא בֵּנְתְ כָאלִי כֵתְבוּנִי.                 

עָאוְדוֹלִי חֵבָּאבִּי בֵּל כָאתֵם מֵלְכּוּנִי. 

הוריי פחדו עליי לחב' קדישא מכרוני

הוא לא שלנו, בידי שמיים השאירו אותי.

מצעירותי בקשו ידה של בת דודי .

סיפרו לי יקיריי ,בטבעת התארסתי.

מְסְגְ'רִי – ילדותי (עד גיל 4 )-משולחנו של דוד עייש

חובת עניית בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ -אלעד פורטל

זאת עולה מן המדב“ר: דמנהג מרוקו וצפון אפריקה ועוד קהילות רבות, לענות ברוך הוא וברוך שמו על כל ברכה וברכה, לרבות ברכות שיוצא בהן ידי חובה, מנהג נכון וטוב הוא, והוא כדעת כמה מהראשונים ומרן הש“ע, וחובה לקיימו, ו“אל תטוש תורת אמך“ כתיב.

שומע כעונה:

קושיה נוספת על מנהגנו מעלה הרב דבר שמואל אבוהב זיע“א (סי‘ רצה) מדין שומע כעונה, דלפי דין זה שומע הברכה המתכוון לצאת בה הינו ממש כעין אומרה, ואם כן הרי שהשומע עונה בהוב“ש על ברכת עצמו, וכאילו אמר: ”ברוך אתה ה‘ ברוך הוא וברוך שמו אלוהינו מלך העולם“ וכו‘. והעושה כך לאו שפיר עבדי, והוא משנה ממטבע הברכות שקבעו חז“ל וכו‘. אמנם מהנאמר בש“ע (סי‘ קכד ס“ו) יוצא

שהשומע ברכה ומתכוון לצאת בה, צריך לענות בסופה אמן, ואין זה כעונה אחר ברכותיו כי סוף סוף אין דמיון מוחלט בין המברך בפיו ובשפתיו את הברכה לבין השומע אותה ומכוון בליבו לצאת בה, ושוני איכא בין השנים. ולזה הסכים הרה“ג יצחק יוסף שליט“א (עין יצחק ח“ג עמ‘ קפה) שכתב על שומע הברכה (ומתכוון לצאת בה) שצריך לענות אמן, וזו לשונו: ”ואין זה בכלל העונה אמן אחר ברכותיו שהוא מגונה,

דסוף סוף לא בירך בעצמו ממש, אלא יש לו דין שיוצא ידי חובה כאילו בירך בעצמו, ועניית אמן הרי היא כהסכמה למברך, והיא היא הגורמת לחיבור שבין המברך לשומע“ ע“כ.

ועל בסיס ההבנה הזו כתב מופה“ד מרן הגר“ש משאש זלה“ה (שומ“ג ח“ב סי‘ לד) דהוא הדין בברוך הוא וברוך שמו שאין העונה עניה זו כעין המברך, כי כפי שאמרנו, שוני איכא בין המברך לשומע, וזו לשונו הטהורה: ”ודבר דמסתבר הוא. דכיון דהטעם הוא ממה שאמר משה רבנו ע“ה, כי שם ה‘ אקרא הבו גודל לאלוהינו, אדרבה, זהו דבר שבחובה, דאסור לשמוע שם ה‘ ולא לגדלו. ובשלמא המברך, במה

שאמר ”ברוך אתה ה“, הרי ברכו וגדלו. אבל השומע שהוא שותק, אף דשומע כעונה, אבל אינו דומה למדבר עצמו, וכמו שחילקו גבי אמן, דלא מיקרי עונה אחר ברכותיו, כיון שאינו רק שומע. הכא נמי

לענין ברוך הוא וברוך שמו כיון שאינו רק שומע, לא נפטר מזה. וחייב הוא לגדל לאלהינו יתברך. במה שיאמר בהוב“ש, שהוא מאשר ברכת המברך בפיו ובשפתיו. ולא יסמוך על השמיעה לבד, ואין בזה שום הפסק כלל, ואדרבה חובה היא לעשות כן“. עד כאן לשונו הבהירה. וכ“כ מו“ר הגר“ש טולידאנו שליט“א בדברי שלום ואמת ח“א עמ‘ 155

השמטת מילים מהברכה:

ערעור גדול נוסף על המנהג לענות עניית ”ברוך הוא וברוך שמו“ בברכות שיוצאין בהן ידי חובה נשמע מפי הרב שושנים לדוד פרדו זצ“ל (ברכות פ“ח, משנה ח), והרב מטה יהודה עייאש זלה“ה (סי‘ קכד, סק“ב) בטענה שבזמן שאדם עונה ענייה זו הרי הוא מפספס את המשך הברכה מפי המברך (מפספס את המילים: אלוהינו מלך העולם וכו‘), ולא שמע את כל הברכה. והלכה פסוקה היא (ש“ע או“ח סי‘ קכד ס“א) שאם אדם חפץ לצאת ידי חובה ע“י ברכת חבירו הוא חייב לשמוע את כל הברכה מראש ועד סוף וצריך לכוון לצאת ידי חובה. ובנדוננו שהעונה בהוב“ש לא שומע את המשך הברכה מפי המברך, הרי שהוא לא יצא יד“ח.

תשובה: יש לבעיה זו תיקון, כי הרי לפי מנהגנו הש“ץ או המברך ממתין לכל הקהל שיענה בהוב“ש ורק לאחר סיום עניית הקהל, ממשיך המברך את הברכה. וכפי עדותם של מרן הגאון רבי שלום משאש

זצוק“ל (שומ“ג ח“ב סי‘ לד, ד“ה והנה) ומו“ר הרה“ג שלמה טולידאנו שליט“א דברי שלום ואמת ח“א עמ‘ 155 ). ומרן הגאון רבי מכלוף אבוחצירא זלה“ה יפה שעה סי‘ יט) כתב על דברי הרבנים שושנים לדוד ומטה יהודה זצ“ל, וז“ל: ”והמעיין בדבריהם ז“ל יראה בעיניו דיש לחלק בין אנשי אירופא ובין אנשי המערב הפנימי (מרוקו), דכל טעמו ועיקר דבריו לביטול המנהג הוא משום שאין החזן ממתין עד שתכלה עניית בהוב“ש ובכדי שיענו הקהל אמן בסוף הברכות, והנפקא מינה לדידהו לבני אירופה

שממהרין הרבה ואין שיעור לענות בהוב“ש עם אמן דסוף הברכה, אבל לדידן המנהג הוא שהחזן שותק עד שהקהל גומרים עניית בהוב“ש ואחר כן חותם והקהל עונים אמן בסוף כל ברכה וברכה, זהו מנהג כל המערב… וממילא על פי האמור אין ראוי לבטל המנהג דזיל בתר טעמא, דטעמא מאי אמור רבנן, הרב שושנים לדוד והרב במטהו ז“ל לבטל המנהג, הוא משום שאין השומע שומע הברכה מתחלה ועד הסוף, אבל במקום שבטל טעם זה כדידן אם כן ראוי לקיים ולאשר המנהג“ וכו‘.

ועוד דהמציאות מורה לנו שהציבור נגרר אחרי המברך, בשומענו פעמים רבות שכאשר הש“ץ מברך (ברכות שיוצאים בהן יד“ח, כגון בחופות, הבדלה וכיו“ב) ע“פ המנגינה המרוקאית, כל הציבור משיבו

בהוב“ש ועל פי אותה המנגינה, ואף הללו המורגלין בטעותם לא לענות בהוב“ש לעולם, עונין ומשיבים לו. ואך כאשר הש“ץ מברך בנעימת אשכנז, כמעט ואיש לא משיבו בהוב“ש לבר מהמורגלין להשיב תמיד

על כל ברכה. ושאלתי פעם לחכם אחד מיוחד המומחה לנוסחאות התפילה המרוקאיות ולמנגינותיהן ואמר לי שכגון בחזרת התפילה, הש“ץ מברך על פי מנגינה מסויימת והציבור עונה לש“ץ בהוב“ש ע“פ המשך המנגינה שהש“ץ התחיל בה, ואילמלא עניית הציבור, הש“ץ לא יוכל להמשיך את הברכה במנגינתו. וזו ראיה מהימנה להיות הש“ץ או המברך ממתין לעניית בהוב“ש, ורק לאחר מכן ממשיך הוא בברכתו.

דקדוק בדברי מרן:

הרה“ג עין יצחק שליט“א (ח“ג עמ‘ קצ) מערער על מנהגנו וכותב שלדעתו גם מרן הש“ע יסכים שלא עונים בהוב“ש בברכות שיוצאים בהן יד“ח, וטעמו בידו כיון שמרן הש“ע סידר דין עניית בהוב“ש דווקא בהלכות חזרת הש“ץ (שכיום אין יוצאים בה ידי חובה), וכוונת מרן שצריך לענות על כל ברכה בחזרת הש“ץ בהוב“ש.

ואמנם כבר פרשנו אחרת את דברי מרן לעיל, דמדקדוק דבריו מוכח שבא לרבות את כל סוגי הברכות. אבל מ“מ יש להקשות על טענתו זו, דהנה כל דיני עניית אמן בברכות הנהנין הזכירם מרן הש“ע בהלכות חזרת הש“ץ (סי‘ קכד) כגון: אמן קטופה, ואמן חטופה וכו‘, ובודאי שאין לומר שכל הדינים האלה נוהגים רק בחזרת הש“ץ, אלא בכל ברכה וברכה שאדם שומע. והוא הדין ממש בעניית ברוך הוא וברוך שמו, שמרן הקדיש לכך סעיף נוסף ועצמאי בתוך הלכות ברכות, והוא קאי על כל ברכה וברכה, ולא רק בחזרת הש“ץ.

ואם תאמר דשונה עניית בהוב“ש שהיא רק מנהגא (שלא הוזכרה בתלמוד) מעניית אמן שהיא מן הדין. הרי שמעת שכתבוה הרא“ש והטור, ופסקה הש“ע להלכה בשלחנו (סי‘ קכד) דצריך לענות על כל ברכה שאדם שומע, בכל מקום, שוב אין לנו לערער על דבריהם, שכבר קבלו אבותינו עליהם ועל זרעם הוראות מרן כנודע (וכדברים אלה פירש הגר“ש משאש זיע“א בכתביו, עיין להלן באות נב). נמצאת לשונו של מרן מבוררת ומדוייקת לקיים המנהג לענות בהוב“ש גם בברכות שיוצאים בהן ידי חובה.

באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו

חובת עניית

בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

אוקטובר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר