ארכיון יומי: 21 באוקטובר 2020


Bettach-Bibas

une-histoire-fe-familles

 

BETTACH

Nom patronymique d'origine arabe qui signifie le téméraire et par extension un trait de caractère: celui qui s’emporte vite, le coléreux. Sous cette forme le nom est aussi porté par les Musulamns (voir le tombeau du saint de la tribu des Zaers près de Rabat, Sidi Bettach ou Betas). Toutefois dans les écrits rabbiniques le nom est orthographié également "Bettaj", ce qui pourrait supposer une autre siginification: le porteur de la couronne. David Corcos se demande s'il ne s'agirait pas plutôt d'un nom d'homme d'origine arabo-espagnole sans donner plus de précisions. Ce patronyme était déjà porté en Espagne, à Saragosse et Tolède particulièrement et y est attesté depuis le XIIIème siècle sous les formes Betash et Abenbitas. Le nom est attesté au Maroc au XVIème siècle sur la liste Tolédano des patronymes usuels à l'époque, sous ses deux formes de Bettache et Betaj. Autres formes: Battash, Badach Au XXème siècle, nom très peu répandu porté au Maroc   (Meknes, Fès) et en Algérie, dans l’Oranais.

MOCHE ALBATAX: Un des plus grands financiers et collecteurs d'impôts en Castille vers le milieu du XIVeme siècle.

HAROUN BEN BETTACH: Le seul Juif dans l'histoire du Maroc jamais parvenu au rang de Grand Vizir, grâce à un concours de circonstances unique. Le dernier sultan de la dynastie des Mérinides, Moulay Abdel Hak, n'était qu'un bébé à la mort de son père en 1421. Il fut proclamé roi par les vizirs de la famille des Wattas qui voulaient de cette manière continuer à accaparer tout le pouvoir. Devenu adulte, le souverain préféra dans un premier temps les joies du harem aux obligations du trône, mais en en 1458, il décida brusque­ment de reprendre les rênes du pouvoir. Pour se débarasser des Wattas, il en expulsa de Fès un grand nombre et fit assassiner les autres, ce qui entraîna un grand soulèvement de leurs partisans. Le souverain fit alors le serment que s'il l’emportait, il prendrait pour grand vizir un Juif afin de les humilier encore plus de leur perte de pouvoir. Il l’emporta et tint parole en désignant à ce poste son financier, un certain Haroun Bettach. Homme de caratctère et de bon conseil, Haroun avait réussi à se gagner la confiance totale du souverain et à devenir son conseiller intime. Devenu l'homme fort du royaume, pourvu de tous les signes extérieurs de la puissance, il était resté fidèle à la religion de ses pères. Cette élévation sans précédent d'un Dhimmi au-dessus de la noblesse de Fès, souleva un très vif mécontentement chez les anciens dirigeants qui comprirent qu’il ne leur restait que la carte religieuse pour abattre le sultan. Ils n'attendaient que l'occasion propice. Elle se présenta en 1465 quand le souverain et son conseiller quittèrent Fès pour une tournée d'inspec­tion en province. Avant son départ, Haroun avait délégué ses pouvoirs à son proche, Shaul Bettache. A la suite d'un regrettable incident, les opposants firent alors courir la rumeur que ce mécréant avait manqué de respect à une grande dame de la famille des chérifs, descendante du Prophète et l'avait même frappée. Menée par les chérifs et attisée par les sermons du fquih de la mosquée des Karaouines, la foule des bas-fonds de Fès se soulèva et contraignit les dirigeants religieux, les Oulémas, à proclamer la guerre sainte contre les Juifs et le sultan, puis se dirigea vers le Mellah et massacra toute la population à l'exception de quelques femmes. Il restait maintenant pour consolider la rébellion à se saisir de la personne du sultan. Pour le prendre au piège, ils usèrent d'un stratagème. Ils firent parvenir au sultan un message d'allégeance, l’invitant à retourner immédiatement dans sa capitale. Haroun qui sentit le piège, tenta de dissauder le sultan, mais celui-ci s’emporta, l'accusant avec véhémence d’être à l'origine de de tous ses malheurs. Un soldat zélé, devançant le désir du sultan, se précipita sur Haroun et le transperça d'un coup de lance. Moualy Abdel Hak, pressé de rentrer dans sa ville, maintenant qu'il était débarassé de son Juif haï, s'aventura au galop vers les remparts, sans même attendre sa garde. Dès son entrée dans la ville, il fut jeté de son cheval et égorgé comme un mouton aux abattoirs.

MOCHE: Un des chefs de la communauté des expulsés d'Espagne à Fès en 1492.

  1. YAACOB: Rabbin à Meknès au milieu du XIXème siècle. Auteur de commen­taires talmudiques encore manuscrits.
  2. SHEMAYA: Notaire au tribunal rabbinique de Meknès au début du siècle, Célèbre en son temps pour son érudition

MAXIME: Avocat à Paris. Il fut élu en 1990 président de l'association des Originaires des Meknès en France.

 

BIBAS

Nom patronymique d’origine espagnole, altération phonétique de Vivas, vivants, un des très nombreux noms votifs liés à la vie, équivalent de Hayim en hébreu et Aïsh en arabe. Le nom est attesté à Valence et Séville ainsi qu'au Portugal dès le XlVème siècle, mais il semble bien que la famille soit au départ originaire de Provence, ce qui expliquerait la transmission de génération en génération en son sein du prénom provençal typique, Vidal, comme chez les Sarfaty du Maroc. Après l'expulsion d’Espagne, on trouve des porteurs de ce nom au Maghreb et dans l’empire ottoman. Le nom s'est particulièrement illustré à Tétouan, porté par le premier grand rabbin de la communauté, et quatre siècle plus tard, par le dernier après lé grand exode des années soixante. Au XXème siècle, nom peu répandu, porté au Maroc (Tétouan, Salé, Rabat, Mogador, Casablanca, Tanger) et par emigration a Gibraltar et en Terre Sainte; en Algerie (Oran, Tlemcen, Saint-Denis du Sig, Alger), et en Tunisie (Tunis)

 

  1. ABRAHAM: Fils dé rabbi Shemtob, philosophe et prédicateur du début du XVèrne Siècle, né à Saragosse. Grand rabbin de Huescas. il participa aux disputations avec les théologiens catholiques sur le dôgmé de la Trinité. Auteur de nombreuses oeuvres en défense de la foi juive contré les attaqués de l'Eglise.

JUAN: Au montent de l'expulsion de 1492, il préféra avec les membres de sa famille se convertir (de façade) pour pouvoir rester en Espagne et conserver ses richesses dans sa ville natale de Valence. Dénoncé à l'Inquisition pour pratique Secrète du judaïsme, il fut brûlé sur l'autodafé à Valence en 1510.

  1. ABRAHAM: Rabbin de la première génération d'Expulsés à Fès où il participa à la controverse entre les nouveaux venus et les anciens habitants au sujet de la règle de l'insuflation dés poumons, la "Néfiha" dans l'abattage rituel (voir Gaguin).
  2. HAlM: Surnommé le Vieux. Sans doute fils de rabbi Abraham. Très érudit et versé dans la Kabbale, il arriva enfant d'Espagne à Fès avec ses parents. En 1530, il fut invité par la nouvelle communauté de Tétouan – la ville reconstruite ayant été réservée par le sultan aux expulsés d'Espagne juifs et musulmans ־ à lui servir de premier guide spirituel. Il y ouvrit une Yéchiva, fonda une synagogue et reçut pour lui et ses descendants le monolople, la "Sérara" de l'abattage rituel, la Shéhita. La synagogue qui portait son nom fut détruite en 1665 et reconstruite quelques années plus tard par ses descendants.
  3. YOSSEF: Fils de Rabbi Hayim le Vieux, il lui succéda à la tête du Tribunal, comme sohet et enseignant.
  4. HAYIM: Fils de Rabbi Yossef, il Succéda à son père comme guide Spirituel de la communauté, il laissa cinq fils, Itshak, Yossef, Yéhouda, Vidal et Eliahou qui furent tous des rabbins connus à Tétouan,
  5. ITSHAK: Fils de rabbi Hayim. Mort en 1703, Il succéda à son père comme guide spirituel et chef de la communauté. Eh 1700, il présida la délégation de la communauté qui se rendit à Fès pour solliciter l'aide de ses coreligionnaires pour payer les lourds impôts réclamés par l’empereur Moülay Ismael pour financer sa guerre contre les Turcs.
  6. YAACOB: Rabbin né à Tétouan, il fut appelé par la communauté de Salé à lui servir de guide spirituel, fondant ainsi une nouvelle et illustre branche de la famille. Après sa mort son tombeau est devenu un centre de pèlerinage local.
  7. HAYIM: Fils de rabbi Yaacob, il sucéda à son père dans ses fonctions, après avoir épousé la fille de rabbi Vidal Sarfati de Fès. Mort à Salé en 1733.

JOSEPH: Un des premiers Juifs de Tétouan installés à Gibraltar dès sa conquête par les Anglais en 1704. Au moment de l’expulsion des Juifs de la presqu'île en 1718, en application du traité d'Utrecht faisant obligation à l'Angleterre de chasser les Juifs et les Musulmans comme dans le reste de la péninsule ibérique, il fut un des rares commerçants autorisés à rester dans la colonie en raison des services rendus. Il donna naissance à une nouvelle et illustre branche de la famille.

  1. SHEMOUEL: Grand rabbin à Alger, réputé en son temps pour sa grande piété, son ascétisme et son érudition. Mort en 1790.
  2. YAACOB: Troisième grand rabbin de la nouvelle communauté de Mogador, fondée on le sait en 1766. Originaire de Rabat, il fut soutenu par Lévy Bensoussan et Lévy Ben Yuli pour succéder à rabbi Moché Elkeslassy. On lui désigna comme adjoint rabbi Yaacob Benbenisty de Marrakech.
  3. ABRAHAM: Rabbin à Tlemcen au XVIIIème siècle, auteur de l'ouvrage de commentaires et de morale "Dérekh Emouna".
  4. YEHOUDA (1777-1852): Le plus célèbre rabbin de la famille – confirmant le principe que dans le passé pour devenir célèbre un rabbin marocain devait avoir quitté son pays. Fils de Samuel, il est né en 1777 à Gibraltar dans une famille originaire de Salé, descendant par sa mère de rabbi Hayim Benattar, l'immortel auteur de "Or Hayim". Un des pionniers méconnus du sionisme politique. Il se destina au rabbinat, mais contrairement à la norme de son temps, après des études talmudiques, il se rendit à Londres et à Livourne pour se perfectionner dans l’étude des langues et des lettres classiques. Sa nationalité anglaise lui valut d'être nommé rabbin de l'autre côté de la Méditerrannée, en Grèce. Précurseur du sionisme politique, il fut le premier à proclamer que le peuple juif ne devait pas attendre passivement l’arrivée du Messie, expliquant que quand Dieu verrait les efforts déployés par les Juifs pour retrouver leur pays, il hâterait aussi la venue de son messie sur terre. "Le réveil d'En-Haut dépend du réveil d'en-bas". Il commença à propager ses idées à Corfou – alors colonie britannique – où il fut appelé par la communauté italienne à lui servir de rabbin. Après sept ans dans file, il revint à Livourne et fit en route la connaissance du grand rabbin de Sarajevo, rabbi Yéhouda Alcalay, qu'il convertit à ses idées et qui est resté dans l'Histoire comme le précurseur du sionisme religieux – pour avoir en fait propagé ses idées. 11 revint pour dix ans à Corfou où il réforma totalement le système éducatif religieux, introduisant l'étude de l'hébreu comme langue vivante, de l'italien, de l'anglais, de l'artisant et du calcul. Ses réformes trop hardies divisèrent la communauté en conservateurs et en réformistes appelés par leurs adversaires les "Marocains" – allusion à l'origine de leur chef. Il fit des tournées de conférences pour propager ses idées en Grèce, en Turquie et en Europe. Enthousiasmé par la lutte de libération nationale des Grecs contre les Turcs, il préconisa de même la formation d'une armée juive pour libérer le pays par les armes de l'occupation turque. En 1852, il décida de donner l'exemple et de monter en Terre Sainte. Il s'installa à Jaffa et mena une lutte acharnée contre le système de la Halouka (le partage des dons de la diaspora, seule ressource des habitants du vieux yichouv ) et en faveur du travail productif des Juifs qui doivent absolument selon lui vivre de leur propre labeur. Il mourut deux ans plus tard à Hébron. N'ayant pas laissé d'écrits, le mouvement sioniste dont il fut le précurseur, ne lui a pas accordé la place qu’il mérite dans ses annales. Ses idées ne nous sont connues que par les écrits de ses disciples dont le plus célèbre, rabbi Yéhouda Alkalaï.
  5. YAACOB: Rabbin né à Rabat, il se joignit en 1854 à son maître rabbi David Benshimon quand il décida de monter à Jérusalem. Il le seconda dans l’organisation de la communauté maghrébine et dans son combat pour son indépendance et sa promotion. Son ouvrage de commenatires sur le Talmud, fut publié après sa mort par son disciple rabbi Yossef Cohen, à Jérusalem en 1880.

JACOB: Grand commerçant à Tanger, consul d'Argentine à Tanger. Il immigra en Argentine à la fin du siècle dernier et fonda à Rosario la communauté israélite et une banque locale.

  1. RAPHAËL: Rabbin et commerçant né à Salé en 1864, il monta à Tibériade en 1901. Pour assurer la survie de la Yéchiva qu'il dirigeait dans la ville sainte, il accepta d'y introduire l'étude de la langue française bénéficiant ainsi du soutien du gouver­nement français qui lui permit exception­nellement de faire une collecte auprès des communautés juives du Maroc. Il revint à Casablanca en 1925 et s'installa chez son fils, alors directeur de l’école de l'Alliance. Mission très longue de 1925 à 1930, mais très réussie, en particulier à Meknès (voir Ribka Tolédano). Le succès de la mission d'un "étranger" pour la création d'un talmud Torah à Tibériade, provoqua une vive polémique. Le rabbin Haim Yahia Azoulay écrivit une brochure "Maguen Hadat", publiée à Tunis en 1926, contre la mauvaise gestion de la communauaté et accusant le rabbin Bibas de détournement de fonds, mais ses critiques ne devaient pas porter ombrage à son grand prestige.
  2. ABRAHAM: Dernier rabbin de la famille à Tétouan après le grand exode des années 1960. Il s'installa d'abord à Sarcelles avant de monter terminer ses jours en Israël. Il dirigea le kolel de la grande Yéchiba "Or Barukh: jusqu'à sa mort a un âge très avancé en 1985 à Jérusalem. Auteur de "Derekh Emouna" sur les principes de la foi juive.
  3. SHEMOUEL: Frère de rabbi Abraham, rabbin né à Tétouan. Après des études à Tanger et en Angleterre, il monta à Jérusalem où il assume les fonctions de chef du Kolel de la Yéchiva "Or Saméah".

CHARLES CHALOM: Fils de Prosper Né en 1927 en Algérie, à Saint-Denis-du- Sig dans l'Oranais. Docteur en Droit de la Faculté de Montepellier. A son retour en Algérie, il lut d'abord administrateur de l'affaire de textile famililiale "J. Bibas frères" jusqu'en 1956. Après son instal­lation à Paris en 1957, il fonda le cabinet d’études Bibas, spécialisé dans l'immo­bilier. Expert auprès des tribunaux de Paris.

DAVID: Universitaire et chercheur, conservateur du Musée de la Science et de la Technologie à Los Angeles. Auteur d'une étude sur les originaires du Maroc aux Etats-Unis: "Du mellah à la banlieue, une communauté juive dans une métropole américaine", parue dans le livre de Claude Tapia et Jo Lasry: "Les Juifs maghrébins".

Bettach-Bibas

מסאפי לצפת – ברוך מאירי-ילדות שהחלה ביוון, או אולי ב… פולין?

מסאפי לצפת

ילדות שהחלה ביוון, או אולי ב… פולין?

איש אינו יודע בוודאות מה מקור השם נחמיאס. אין בנמצא תעודות בכתב על כך. כל מה שנותר הוא הזיכרון.

זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה החלו לפרוח בחלל האוויר שמועות רבות על גורל היהודים, על שריפת בתי הכנסת ברחבי גרמניה, וכעבור זמן קצר על רדיפת היהודים ברחבי פולין ובארצות אחרות.

׳הדודה שמחה׳, כפי שנהגו לכנותה, חשה בחרדה האופפת את בני המשפחה, בעיקר את הילדים הקטנים. היא החליטה לעשות מעשה: לשבת עמם ולספר להם את תולדות משפחת נחמיאס.

״הייתה זו הפעם הראשונה,״ נזכרת ציונה נחמיאס, אחותו של אהרון, ״ששמעתי את הסיפור אודות משפחתנו. הייתי המומה. לפני כן לא ידעתי דבר. לא שאלתי. ילדים לא שואלים על נושאים כאלה.״

הדודה שמחה אימצה אל לבה כל אחד מהילדים. בקול שקט אך בוטח פתחה ואמרה: ״אנחנו בעצם אשכנזים, לכן אנחנו נראים קצת בהירים…״

הילדים לא ידעו מה זה ׳אשכנזים', אבל לא הספיקו לשאול, כי שמחה המשיכה בשטף דיבורה: ״לפני דורות רבים, כך סופר לי, נשלחו מספר יהודים ליוון מרחבי פולין כדי להדריך בני נוער בקרב הקהילה היהודית. ביניהם היה מדריך צעיר ושמו נחמיה. צעיר זה התאהב בנערה יהודייה, אותה נשא לאישה ונשאר ביוון. היוונים, כמקובל בארץ זו, הוסיפו את האות ס׳ לשמו הפרטי, שהפך לימים לשם משפחתו: נחמיאס.״

כמו יהודים רבים אחרים מרחבי העולם, גם בני הזוג נחמיאס הגיעו למרוקו. מתי בדיוק? איש אינו יודע. מה שידוע בוודאות הוא שמשפחתם הלכה וגדלה, עד שאחד מבניה, רפאל-אהרון נחמיאס, ייסד את הישיבה הראשונה בעיר סאפי, אליה הגיעו צעירים אוהבי תורה שהפכו ברבות הימים לרבנים בקהילה.

לרפאל-אהרון נולדו מספר בנים, ביניהם נסים ויעקב. אייסה, אשתו של נסים, ילדה לו ארבע בנות.

רפאל בן־שמחון, בספרו הנפלא ׳יהדות מרוקו, הווי ומסורת׳, טוען שלידת בת במרוקו לא התקבלה בשמחה מלאה, כפי שהתקבל בן.

כאשר נולד בן זכר מיהרה המיילדת לקרוא בשמחה: ״ברוך הבא!״(בעברית), אולם כשהייתה זו בת, הסתפקה בהודעה בשפה הערבית: ׳מברכא מסעודה׳(ברוכה ומאושרת). אייסה ונסים התפללו לנס, והוא אכן התרחש: בלידה החמישית הגיח לאוויר העולם בן זכר, ושמו בישראל שלמה. ה׳מחייה׳(הערק המרוקני) נשפך כמים. השמחה הייתה גדולה ונמשכה מספר ימים, אך לא לאורך זמן.

כעבור כארבע שנים כרעה אייסה ללדת בפעם השישית. הלידה הייתה קשה, וכמנהג אותם ימים מיהרה המיילדת לפזר מלח בארבע פינות החדר, על קירות הבית וכן בחצר ובשירותים. אחת מבנות המשפחה מיהרה לפתוח את חלונות הבית, ׳כדי לתת לשדים הזדמנות להסתלק׳. בד בבד ישבו הגברים בחדר הסמוך ואמרו פרקי תהילים. אבל השדים, למרבה הצער, לא הלכו. כוחה של אייסה לא עמד לה, והיא נפטרה בשעת הלידה. האב, נסים, על אף אבלו הגדול והכאב הנורא, הבין – רק אישה חדשה, אשר תהיה כאם לילדיו הקטנים, תציל את המשפחה הפגועה.

הפור נפל על בחורה צעירה, חיננית ויפה, ששמה שמחה, אשר נאותה להינשא לו. את אהבתה הגדולה לחמשת ילדיו של בעלה ביטאה האישה החדשה מדי יום ביומו, במעשים טובים ובדאגה רבה. אך אבוי! תוך שנים מספר הלכה שמחה לעולמה בטרם עת. חמשת ילדיה החורגים ישבו עליה שבעה, כאילו הייתה אמם הביולוגית. נסים, שהתאלמן בשנית, לא היה מוכן לוותר.

״הילדים שלי,״ נהג לומר, ״זקוקים לאימא. בלי אימא אין בסיס לחיים. אין קיום.״ ואכן, עד מהרה נשא לאישה את חסיבה. הייתה זו בת עשירים צעירה, יפה ואצילית. בסמטת הרחוב שהובילה לבית נחמיאס נפרסו שטיחים רבים. חסיבה הייתה חריגה בקרב הקהילה היהודית השמרנית: רכבה על סוסים, שלטה בשפה האנגלית וחדרה לתחומים נוספים שנחשבו כנחלתם הבלעדית של הגברים. אהרון נחמיאס, הנכד, ידע לימים לנצל היטב עובדה זו ונהג ללכת ׳לבית סבתא חסיבה׳ כדי ללמוד אנגלית.

ובינתיים, שלמה, בנו היחיד של נסים, הגיע לפרקו. הוא היה לרב בקהילתו ונשא צעירה יפת-תואר בשם חנה לבית מויאל, שמשפחתה התגוררה בסמוך לבית משפחת נחמיאס. לרוע המזל, על משפחת מויאל רבצה קללה אשר איש לא הצליח לעמוד על סיבותיה. ילדיהם של בני הזוג שמחה ויוסף נפטרו בזה אחר זה. בצר להם פנו בני המשפחה אל עולם הנסתר, שכן בקרב יהודי מרוקו רווחה האמונה בקמעות, בלחשים ובסגולות. בספרו של רפאל בן שמחון, המסתמך על מחקרים בנושא שנערכו בעבר, מופיעים התיאורים הבאים: ״נהגו להשכיב ילדים קטנים, ובעיקר תינוקות, על קברי הצדיקים וגם להשאירם שם למשך שעות, ולפעמים גם ללילה שלם, כשהאם ניצבת מרחוק. האמונה העממית הרווחת הייתה שאם תינוק חולה ללא סיבה מספקת, ומצבו מחמיר, סימן שהשדה ׳א-תאבעא׳ החליפה אותו בתינוק-שד.״

כאשר הייתה האם יולדת תינוק הממעט לינוק, מרזה מיום ליום ואינו מתפתח, עליה לעשות את הדברים הבאים: ״במצב כזה, האם לוקחת את תינוקה, מניחה אותו על מצבת-קבר של מת לא ידוע ומתרחקת ממנו כמה צעדים. אם התינוק בוכה לאחר זמן מה, סימן שהוא מן העולם הזה, ואז עליה לגשת אל תינוקה, לשאתו בידיה ולומר לו: ׳לקחתי את בני ולא לקחתי ילד של אחרים.׳ והיה והתינוק אינו בוכה – הרי שהוא שייך לעולם השדים, וימות.״

אך דבר לא הועיל. השדים, או אם תרצו מלאך המוות, לא הרפו מהמשפחה. כאשר נולדה בת נוספת לא הסתפקו שמחה ויוסף בהענקת השם אריקה – על-שם אתר צדיקים במרוקו – אלא הגיעו למסקנה שכלו כל הקצין ועליהם לנקוט צעד חריף במיוחד: ׳למכור׳ את הילדה. היה זה אקט סמלי שבמסגרתו משלם איש חברה קדישא להורים סכום כסף, וכשהצאצא מתבגר ניגשים ההורים לחברה ו׳קונים׳ את ילדם בחזרה, אם כי במחיר גבוה יותר מזה שקיבלו תמורתו.

שמחה ויוסף מויאל החליטו שאת בתם לא ימכרו לחברת קדישא, כמקובל, אלא דווקא לכובסת.

״חברת קדישא מסמלת מוות,״ אמרה שמחה לבעלה, ״ואיני רוצה ששוב יפקוד זה את ביתי.״

״זה לא נהוג,״ השיב הבעל המודאג, ״אך לא אוכל לסרב.״

במשך שנתיים גדלה הפעוטה חנה-אריקה בביתה של הכובסת, ובהגיעה לגיל בית הספר עברו שתיהן להתגורר בביתם של שמחה ויוסף. כדאי לציין, שעם ׳המכירה׳ הוסב שמה של הילדה מאריקה לחנה, אך כפי הנראה שמה הראשון נתן אותותיו: השכול חדל לפקוד את בית הוריה.

עד מהרה נוספו לחנה אחים ואחיות, ויחד עמה גדלו בבית חם ואוהב. חנה ספגה מאביה את אהבתו הגדולה לספרים והקפידה במשך כל ימיה לקרוא וללמוד בשקיקה. כשסיימה את לימודיה בבית הספר היסודי המליצה המנהלת בפני הוריה לרושמה לסמינר מיוחד בפריז המכשיר את חניכיו לשמש כמנהלי בתי-ספר, אולם שמחה ויוסף חששו לשולחה מביתם וסירבו להצעה המחמיאה.

בשנת 1933 נולד רפאל-אהרון, בנם הבכור של שלמה וחנה, אשר נקרא על שם סבו, מייסד הישיבה הראשונה בעיר סאפי. כעבור שנים מספר נולדה אייסה (על שם הסבתא), אחותו הקטנה, לימים ציונה. האם, חנה, שאהבה מאוד סוכריות ׳ליזט׳, הוסיפה לאייסה את כינוי החיבה ׳ליזט׳.

שלמה, כיתר הרבנים בארצות ערב, לא קיבל שכר על עיסוקו כרב, ולכן מצא את פרנסתו כעובד בחנות למוצרי חשמל. חנה הוכשרה כמורה ולימדה בבית הספר אליאנס; מקצוע נדיר מאוד לאישה באותם ימים. הפרנסה הייתה בשפע ושני הילדים חיו ברווחה, אך לא לאורך זמן. יום אחד עזב לפתע אביהם את הבית ונסע לקזבלנקה. ברם, למרות הניתוק מאביהם ידעו ציונה ואהרון ילדות יפה. אמם עשתה הכול כדי למלא את החלל שהותיר אחריו שלמה, וגם הסבא והסבתא תרמו את חלקם. הרחוב שבו התגוררה משפחת נחמיאס נקרא ׳רחוב הנגרים', כי כל החנויות לאורכו היו שייכות לנגרים, פרט לאחת, שבה הייתה מספרה. באחת מפינות הרחוב עמדה חנותו של מאיר רווח, איש גבה-קומה ונעים הליכות שנהג תמיד לקדם את פני הקונים ואת פני העוברים והשבים בברכה חמה שיצאה מהלב.

בית נחמיאס עוצב ונבנה על-ידי אדריכל פורטוגלי ידוע שביקר פעם בסאפי והתאהב בנוף היפה ובאווירה האקזוטית. בכניסה לבית בן שלוש הקומות עמד בית קפה אליו נהגו להגיע בעיקר יורדי ים. בקומתו השנייה של הבניין התגוררו חנה ושני ילדיה הקטנים, ואילו בקומה השלישית התגוררה אחותה של חנה, פריחה (פירוש: חדווה, רינה, דיצה). סמוך לבניין הייתה רחבה גדולה ששימשה כשוק איכרים. תושבי הכפרים הסמוכים טענו את מרכולתם על גמלים והציגו אותה שם למכירה. מרבית הגמלים הושאלו לרוכלים משיח׳ים עתירי רכוש וממון, ולא אחת נראו הגמלים מסתובבים ברחובותיה של סאפי באין מפריע, כמו הפרות הקדושות בהודו הרחוקה.

פעם החליט אחד הגמלים ׳לבקר׳ בבית משפחת נחמיאס. כשעמדה ציונה הקטנה לצאת מפתח ביתה לביקור אצל חברתה שהתגוררה בסמוך, ראתה לנגד עיניה את הבהמה גדולת הממדים ניצבת על הסף ונועצת בה את עיניה. הילדה הרכה בשנים קפאה על מקומה ורגליה כמו רותכו אל הקרקע מרוב פחד ואימה.

הגמל הרתיע את ציונה הקטנה, אך לא גג הבית. כשרצו ציונה ואהרון להרגיז ולהפחיד את הסבתא, נהגו לטפס על המעקה, שגובהו לא עלה על מטר ורוחבו הסתכם בעשרה סנטימטרים בלבד, ולהתהלך עליו כלוליינים בקרקס. כשראתה אותם הסבתא צעקה בחרדה: ״שוב נכנס בכם השד, תרדו מהר, זה מסוכן!״

הסבתא צדקה, כמובן. אילו היו שני הילדים השובבים נופלים, חלילה, מגובה שנים־עשר מטרים, ספק אם היו נותרים בחיים.

חנה התקשתה לפרנס את עצמה ואת שני ילדיה, אבל גמרה אומר להמשיך ולספק להם את כל מחסורם, ואף ממכריה ומשכניה לא יכלה להתעלם. בזמנה הפנוי נהגה לקחת חבילת בגדים ולחלקה למשפחות נזקקות, וזאת חרף העובדה שהיא עצמה לא הייתה עשירה, בלשון המעטה. בסיוריה אלה הקפידה לקחת עמה גם את בנה ובתה, כדי לחנכם לצדקה ולגמילות חסידים.

״תזכרו, ילדים, שישנם ילדים עניים יותר מכם,״ שיננה באוזניהם פעם אחר פעם, ״לכן עלינו לתת להם ממה שיש לנו.״

הילדים הבחינו שאמם מרבה לרכוש עופות חיים ולסובבם סביב ראשם. ״אימא, היום יום כיפור?״ שאלה ציונה. ״לא, ליזטי,״ ענתה חנה.

״אז למה את עושה לנו כפרות?״ הקשתה הילדה.

״כי כל השנה, ולא רק ביום כיפור, יש ילדים רעבים שמצפים לעוף הזה בכיליון עיניים,״ השיבה ברוך, ״ואם נרחם עליהם, ירחם הקדוש ברוך הוא עלינו וימחל על חטאינו.״ לימים פגשו חנה ואהרון את אחד הילדים הללו, שגדל והיה למרצה בכיר באוניברסיטת חיפה. לא לחינם אמרו חכמינו: ׳היזהרו בבני עניים, כי מהם תצא תורה׳.

ציונה: ״בביתנו עבדה כעוזרת בית צעירה מוסלמית יפה בשם חדישה. יום אחד, כשהייתי כבת אחת-עשרה, ניגשה אלי סבתי שמחה ואמרה: ׳יא בנתי, תשגיחי על דודתך פרחה.׳ לא הבנתי את פשר בקשתה. סבתא עלתה במדרגות לחדרה, נשכבה על המיטה ולפתע עצמה את עיניה. דודה פרחה, מוכת הלם, הורתה לי לקרוא מיד לאימא, והיא, בידיים מנוסות, בדקה את סבתא והגיעה למסקנה שאין דופק. היא נעמדה מעל החומה שהקיפה את הבית וביקשה מהקצבים היהודים לקרוא ׳קריאת שמע׳. אחי, אהרון, הלך לבעלי חנויות נוספות של יהודים ב׳קסריה׳ (מעין קניון קטן שנמצא סמוך לביתנו בסאפי) וביקשם לבוא לבית החולה לתפילה החרישית. אך דבר לא הועיל. בו ביום הבאנו את סבתא לקבורה. הכאב היה גדול.״

חמישים שנים לאחר מכן, בשנת 1997, ערכו ציונה ואהרון ביקור מולדת במרוקו. ״עלינו באותן מדרגות,״ מספרת ציונה, ״ודבר לא השתנה. הקשנו על דלת ביתנו, וכשנפתחה ניצבה מולנו בחורה צעירה ויפה. שמה היה חדישה. היא דמתה להפליא לחדישה ההיא, אך שום קשר לא היה ביניהן.

״הם קיבלו אותנו בסבר פנים יפות וכיבדו אותנו בתה עם נענע ובעוגיות. אהרון ואני הבטנו סביבנו ופתאום ראינו שהכול קטן. אז, באותם ימים רחוקים, חשבנו שהבית שלנו הכי גדול בעולם.״

כשהיה אהרון כבן שלוש נפל דבר בעולם – הנאצים עלו לשלטון בגרמניה, וההסתה שלוחת הרסן נגד היהודים החלה לתת אותותיה גם בארצות אחרות, כולל מרוקו, שבה החלו לחוש ברוחות המלחמה עוד לפני הגעתה לחופיה.

זמן רב קודם לכן כבר חצתה התעמולה האנטישמית יבשה וים והצליחה לחדור ללבותיהם של המוסלמים ברחבי מרוקו, במיוחד לאחר הקונגרס האסלאמי בשנת 1931, שהתקיים בירושלים. הרוח החיה בקונגרס זה היה המופתי חאג׳ אמין אל-חוסייני, אויבה הגדול והמושבע של התנועה הציונית.

החוקר מיכאל אבוטבול מספר בספרו ׳יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה; כי עם פריצתה של מלחמת העולם השנייה החלו לזרום פליטים יהודים רבים מאירופה למרוקו. לסאפי הגיעה קבוצת יהודים מחבל פלנדריה שבבלגיה. השלטונות הצרפתיים התירו ליהודי מרוקו לטפל בעצמם בקליטת הפליטים שהצליחו לחמוק מציפורניה של החיה הנאצית, ומהם שמעו יהודי המקום אודות מעשי הזוועה המתרחשים באירופה. החרדה הייתה רבה, אך מה ששמעו מהפליטים היה רק קצה קצהו על מה שהתרחש במציאות. איש עדיין לא העלה בדעתו בתי-חרושת לרצח; תאי גזים שבהם נחנקים למוות אלפי זקנים, נשים וטף מדי יום.

יהודי סאפי, שהחלו לחוש ברוח הקרירה המאיימת להפוך לסופה עזה, החלו להסתגר בתוך עצמם, אם כי עדיין לא חששו לחייהם.

אחת מתוצאותיה של ההסתה הנאצית הייתה תופעה מוזרה ומבחילה של חטיפת ילדים יהודים על-ידי מוסלמים. שנים רבות לאחר המעשה שמעה לראשונה ציונה מפי דודה פרחה את הסיפור הבא:

״היה זה ערב נעים בראשית הסתיו, סמוך לחג הסוכות. אהרון ירד במדרגות הבית והתיישב ליד הכניסה. כך נהג לעשות מדי ערב. הוא אהב להתבונן בתנועת האנשים השוקקת אשר גדשה את המדרכות הסמוכות ואת החנויות המלאות מכל טוב. אימא חנה, שנותרה בבית לבשל, לנקות ולהכין את הבית לקראת שבת, זימרה זמירות שבת בשמחה גלויה. האושר שהביא עמו אהרון יפה התואר לבית היה גדול, והשירה שבה פצחה אמו הייתה ביטוי לכך.

"בין מזמור למזמור הציצה חנה לעבר בנה אהרון, שהחזיק בידו צעצועי עץ בדמות סוסים ויונים. מדי פעם נהג להבהיל את ה׳יונים׳ בדהירה אימתנית של אחד מ׳סוסיו, אבל לאחר מכן מיהר להרגיען והרכיבן על גבי אחד ה׳סוסים׳, כשחיוך רחב על פניו. וכך, בעוד הילד משחק ומשתעשע בלוחות העץ, הגיחו למקום שני צעירים ערבים. עוד בטרם הצליח הילד להוציא הגה מפיו חטפו השניים את אהרון, ובמהירות רבה התרחקו מהמקום. איש בשכונה ההומה לא שמע את הילד היהודי הנלחם על חייו. ככל הנראה חסמו חוטפיו את פיו במטפחת גדולה.

״האם, חנה, שלא שמעה זה דקות מספר את רעש ה׳סוסים׳ וה׳יונים', החלה לקרוא ׳אהרון, אהרון.׳ אך לשווא. בהדרגה הפכו קריאותיה לזעקות שבר: ׳אהרון, יא-אבני, איפה אתה?׳

״היא ירדה במהירות לעבר הכניסה של הבית, רצה ברחובות והמשיכה לזעוק. רק אם נואשת המחפשת אחר בנה האובד יכולה לזעוק כך: ״אהרוווווון, אהרוווווווווווון!" בצר לה החלה חנה לאחוז בדש בגדיהם של העוברים ושבים: ׳אולי ראיתם ילד קטן? ילד יפה. ילד שלי. לא ראיתם? אתם בטוחים, שלא ראיתם? אז איפה הוא, אהרון שלי? ואי עליינה (אבוי לנו).׳

״אחר החלה לחפש בחנויות, אבל גם שם, בדיוק כמו ברחוב, הביעו הקונים והמוכרים את צערם ומשכו בכתפיהם, כאומרים: ׳לא ראינו, לא שמענו.׳

״אט אט התקבצו עוברים ושבים סביב האם הצעירה ומוכת הפאניקה. כשנודע להם כי מדובר בנכדו של הרב נחמיאס, מן המכובדים בעיר סאפי, נרתמו כולם לחיפושים.

״השמועה על חטיפת הילד היהודי עשתה לה כנפיים והגיעה לאוזניו של הקאדי, וזה הבין, ככל הנראה, את ההשלכות הנוראיות שעלולות להיות למעשה הנתעב. ואכן, לא חלפו שעות מספר ואהרון הקטן הושב אל חיק משפחתו.

״האירוע הנורא שעבר לא הותיר צלקות בנפשו של אהרון בהמשך חייו. כנראה שהדחיק את החוויה הקשה עד שנשתכחה ממנו. אולם, ציונה זוכרת שבילדותו נהג לרדוף אחריה, להצמיד מטפחת גדולה לפיה ולהכריז: ׳עכשיו תפסתי אותך…׳ ״

מסאפי לצפת – ברוך מאירי-ילדות שהחלה ביוון, או אולי ב… פולין?

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

אוקטובר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר