הערצת הקדושים-יששכר בן עמי-הקדושים וקבריהם.

118 ר׳ דוד בוסידאן(מכנאס)

נקרא בפי העם ר׳ דאווד או ר׳ דאווד הגדול. חי במאה השש־עשרה וזכה להערצה גדולה עוד בחייו. נולד בזאוויא ועבר למכנאס, שם נפטר.

• ״ביקרתי ליד קברו של ר׳ דוד בוסידאן. היה מישהו מהמשפחה משוגע. לקחתי אותו לשמה ובלילה קראתי לצדיק. ביום אנו מדליקים נרות ומשתטחים על הקבר. בחצות מתעוררים, עושים טבילה והולכים ליד הקבר. אמרתי לצדיק:

אה סידי תסאפדלי אל פארז

אה סידי תחין עלייא

אה סידי תאעתקני.

תרגום: ״אדוני שלח לי רפואה שלמה

אדוני רחם עלי אדוני הצל אותי״.

ואז בא צאצא הקדוש, ר׳ יוסף ז״ל ואמר לי: בואי, הו אשה מצפרו. אבי אבי שלח לחמיך רפואה שלמה. שאלתי איך הוא שלח לי רפואה? ענה: חבורה של מלאכים מסביב לו [נראים] כמו מוסלמים, חס וחלילה, עם זקן ארוך, והוא [הקדוש] באמצע. אמר להם שיביאו את האיש מצפרו ויתנו לו רפואה. אחזו בידו ושמו לו שלוש מטבעות ביד. כך אמר לו: הנה אברהם, הנה יצחק, הנה יעקב. לך לך. הבאתי סעודה והוא חזר בריא ושלם בנפשו. ישבתי חמישה ימים בחדר של הצדיק. קיבלתי את התרופה וחזרתי שמחה. היו קורים לנו ניסים ונפלאות ללא רופאים״.[ סיפרה גב׳ אסתר ח׳ (צפרו).]

״פעם הלכה שיירה של יהודים. התנפלו עליהם שודדים. אחד מהם [מהיהודים] מכיר את שמו. קרא לו בשמו ובשם ה׳. אמר: ״הו סידנא אילא דאבא נתי תפככנה…״

מוסלמי מקבוצה השודדים שמע, והוא ידע את תורת הצדיק, והוא אמר: אסור לנגוע ביהודי הזה. לא נפגע בו. אם נפגע בו אינני יודע אם אנחנו נוכל לחזור. פחדו״.

3.118 ״ר׳ דוד בוסידאן, מזמן נפטר. מקורו בירושלים הוא היה חי רק מחתיכת חרוב,

חתיכה בבוקר וחתיכה בערב, רק כדי להתקיים. היה מברך החרוב ומודה לה^'. פעם בא אליו אורח מירושלים עצמה. היו גרים בירושלים, רק תחת חרובים. לא היה להם כלום. המים [מעין] על־ידם. עליהם השלום. פעם בא אורח עם אשתו ללון אצלו. הביא איתו תרנגולת ואפרוח. למחרת בבוקר שכחו. נשארה התרנגולת מסתובבת. הביאה הרבה ביצים, הרבה אפרוחים. מילאה את העולם באפרוחים. מה יעשה? מכר וקנה צאן. ילדו הרבה. אחר־כך חזר אורחו. אמר לו: איפה היית? פעם היתה אמונה וברכה. עכשיו אין. השארת תרנגולת, עכשיו לך ומכור מה שיש. אמר לו: טוב, אבל חצי חצי. אמר לו: בשום פנים ואופן, הכל שלך״.

ר׳ דוד בוסקילה (איגיניסאין)

היה רב של העיירה, וחי במאה העשרים. אנשי הכפר נהגו להשתטח על קברו ולערוך לו הילולה.

ר׳ דוד בל־חזן(מוגאדור)

היה רב וחי ופעל במוגאדור בתקופתו של ר׳ חיים פינטו. לפי המסורת הוא אביו של הקדוש הנקרא הנביא.

עדותם של מר ניסים נ׳(מוגאדור ואחרים. בן־נאיים, עמ^׳ כ״ה, מזכיר רב ממוגאדור בשם דוד חזאן אשר חתימתו ראה בפסק־דין משנת 1827 יחד עם ר׳ חיים פ־נטו; לפי מזל תרים — שבח חיים, הקדוש נפטר באופן פתאומי בנסיעה למראכש ושם נקבר. בספר מופיעים חמישה סיפורים על ר׳ דוד בל־חון ובהם ידיעות מעניינות עליו. בסיפור מס׳ 8 (עמ׳ 14) וכן בסיפור מס^, 98 (עם׳ 97) יש ידיעה אודות משפטו של בן־בכאץ. מלך מרוקו(מדובר על המלך מולאי עבד א־רחמן ששלט בשנים 1859-1822)

קרא לר׳ חיים פינטו ולר׳ דוד בל־חזן והאחרון מרוב פחד נפטר במראכש. ספד לו שם ר׳ חיים פינטו בעצמו. באותו סיפור שהיה נפוץ במוגאדור, נודע שכל ליל שבת היה בא ר׳ דוד בל־חזן ועושה קידוש לאשתו. לאחר שהיא גילתה את הסוד הוא פסק מלבוא. זהו כנראה הרקע לאמונה שהוא קבור גם במוגאדור. כדאי לציין באותו ספר גם את הסיפורים מס׳ 93, 101 ו־103.

מתוך הספר "שבח חיים" למזל תרים

מעשה מספר 8.

מעשה פייאם הרב ר' חיים פינטו וּר' דוד ן' לחזאן כּאן ואחד סרע ר' ן' בכאץ וצאפד צלטאן עלה ר' חיים פינטו וּר' דוד בן לחזאן ז"ל, וּככתתרת לבזעא נפטר רבי דוד ז"ל וּדרש עליה רבי חיים פינטו פמרראכס, וּזא לצוירה נהאר שבת פמנחה קאל לשליח, סיר לדאר רבי דוד קוללו קאללךּ לחכם אזי תזכי מעאה סעודה בדברי תורה. שליח דהּס כּא יעארף באיין רבי דוד נפטר. מסא לדאר רבי דוד, צאב מראתו קאלהא לחכם צאפדני עלה רבי דוד, קאלתלו הז רואק ומה תדכלס וקולּלו די קאללךּ לחכם. הז רואק וקאלו תכלם לחכם ושליח תעמל פתרון מן כתרת לבזעא, זא לענד רבי חיים קאללו מסית והדרת מעאה, קאלו נתי תעטלתי וּלחכם זא לענדי ומסא לאיין מן חית נפטר רבי דוד ז"ל כאן יזי כל לילת שבת יקוּל לקדוּש וּלמוציא ותסמע מראתו, ודימא כאן לחכם פחאל מה נפטר לאיין כל לילת שבת כאי ברכלו לגפן ולמוציא. דיך לילה זא לחכם קאלהא דאבה די זבדתי סוד מה עאמרני נזי. כזר לכוּח דצדיקים קדדאש נהווא די אפילו נפטר כאן יזי, לאיין קאלו חז"ל צדיקין במיתתם קרויין חיין פחאל בניהו בן יהוידע די תסממא איש חי.

יש לנו איזה חכם במוגאדור שקוראים לו ר׳ דוד בל־חזן. הוא היה קם אחרי חצות ולומד בחדר יחד עם אליהו הנביא. אשתו כשהיתה מביאה לו כוס תה, היתה רואה רק אותו אך שומעת שני קולות״.^,

״בבית שלו יש טבעת וחבל. לפני שהוא הולך לישון הוא שם את החבל מסביב לצוואר ואיך שמגיעה השעה שתים־עשרה, הוא מתחיל להיחנק ואז הוא קם ללמוד ולקרוא, לעשות תיקון חצות, וידוי, תהילים וזוהר עד הבוקר ואז הולך להתפלל".

הערצת הקדושים-יששכר בן עמי-הקדושים וקבריהם-עמ' 288