מורשת יהדות מרוקו

החתונה היהודית בפאס

מחברים שונים

א. החתונה בפאס על פי ריאיון עם תושבות פאם

תיאור זה לקוח מאנתולוגיה של טקסטים אתנוגרפיים בערבית יהודית בתעתיק מיוחד (עם תרגום לצרפתית ושעתוק לאותיות ערביות) שנאספה בשנות השלושים של המאה העשרים בידי שני חוקרים, האחד מומחה צרפתי ידוע לדיאלקטים ערביים של מרוקו ולתרבות העממית במרוקו והשני צעיר בן הקהילה, דובר הדיאלקט הקהילתי; הוא ניהל את הראיונות בשפת הדוברים והדוברות. מטרת החוקרים היתה לתעד את המסורות הלשוניות והתרבותיות של בני קהילת פאס בעידן של תמורות.

המקור

 Brunot & Elie Malka, Textes judeo-arabes de Fes: : Louis

 Textes, transcription, traduction annotee, Rabat 1939, pp. 107-109,

חתונת אל־כתאיב [=חתונת ילדים](שם, עמ^׳ 109-107).

טקס אל־כתאיב עובר מאב לבן; עורכים אותו עדיין במשפחות מסוימות, שזה מנהגן. עורכים אותו לילד ולילדה בגיל הרך.

הולכים בליל המימונה לשדך את כלת אל־כתאיב. מביאים לה חינה וטבעת וכן סוכריות, ומחכים עד לליל ההילולא של רבי שמעון [בר יוחאי]. ביום ההילולא מביאים לכלה סוכריות וממתקים, בושם וטבעת וכן תכשירי איפור. ביום השבת לוקחים תבשיל לארוחת צהריים ומביאים לבית הכלה וסועדים שם את הסעודה כשהחתן יושב ליד כלתו [ושניהם] לבושים יפה. לאחר הסעודה מאפרים את שני הילדים, עוטפים את ראשה של הכלה במטפחת ראש כפולה ואת גופו של החתן עוטפים במעיל.

באים בחורים ונושאים את החתן ואת כלתו על כתפיהם וסובבים בבתי קרוביהם, וכשהם מגיעים לבתים נותנים להם חתיכת סוכר ומברכים אותם באריכות ימים. סובבים שבע פעמים ביום שני, ביום חמישי וביום השבת.

בלילה של ערב שבועות לוקחים את הילד ואת הילדה לבית המרחץ וטובלים להם יד ורגל, ולאחר מבן סרים לבית החתן ועורכים לו את התספורת בנוכחות מוזמנים ובשיתוף נשים הצווחות את צווחות הצהלולים, פייטנים ונגנים. אם הכלה סועדת סעודה דשנה בבית החתן ולנה שם.

בחג השבועות מכינים בבית החתן לחם קלוע עבור הכלה. ביום החג מלבישים את החתן ואת הכלה בגדים יפים. רב בית הכנסת כותב להם את הכתובה באותיות דבש ומושיט להם את הנייר כדי שילקקו אותו. נותנים לכלה את הלחם הקלוע, ולאחר מכן היא חוזרת לבית אביה. כשיגדלו, אם כתוב להם במזלם מן השמים, הם יינשאו זה לזו.

.ב השידוכין והאירוסין

בימים עברו כשמצאו הורי הבחור איזו בחורה שמצאה חן בעיניהם הם שלחו איש מכובד שידבר עם אביה ויפציר בו שייתן את בתו לאישה לפלוני זה.

אבי הנערה אומר לו: ״אחי, אחכוך בדעתי שבוע או שבועיים ואתן לך תשובה״. לאחר פרק זמן זה חוזר השדכן אל אבי הנערה כדי לקבל את תשובתו, וכשהוא אינו מעוניין לתת את בתו הוא אומר ״אחי, בתי אינה רוצה להתחתן״, או אומר לו ״בתי עדיין צעירה״, או ״אין לי כעת במה לערוך לה את החתונה״, וכל זאת כדי שלא לומר לו ״אינני רוצה בבחור זה״. השדכן מבין שאבי הנערה אינו מעוניין לתת את בתו, ומוסר תשובתו להורי הבחור.

אם אבי הנערה מעוניין לתת את בתו הוא אומר לו ״אחי, בסימן טוב״, והשדכן מוסיף ״בברכה ובאושר״. מסכימים על ערב שבו באים מספר אנשים לשידוכין. בערב זה הולכים ארבעה או חמישה אנשים מכובדים לבית הכלה. שותים תה ואוכלים עוגיות ואומרים להורי הבת: ״אתם יודעים מדוע באנו. באנו לשדך את בתכם פלונית לבחור פלוני״. הורי הבת עונים ״בסימן טוב!״, וקוראים לבחורה שתבוא לנשק את ידי המכובדים, ומחליטים מתי לערוך את טקס האירוסין.

לפני טקס האירוסין מכינים בבית המאורס ובבית המאורסת עוגיות, עוגיות ״פאליבי״י ועוגיות ״קנאדל״ וכן מרקחת. ביום שבו נערך טקס האירוסין מזמין אבי הבת במו פיו את ידידיו וקרוביו וכן את אבי החתן. המוזמנים באים לאחר רדת החשבה. שותים תה. בעלי הבית מזליפים מי ורדים על הבאים ומבעירים להם קטורת. נותנים לכל אחד מהם שתי עוגיות פאליבי, עוגיית קנאדל ופרוסת פרות מסוכרים. לוקחים אותם בכפות ידיהם בלא נייר. לאחר מבן הולכים המוזמנים של בית החתן אל בית הארוסה ואתם אבי הבחור; זה לוקח אתו טבעת זהב או שתיים משובצות יהלומים.

עוגת הפאליבי עשויה מחלמונים וחלבונים מוקצפים לחוד ומעורבבים לבסוף, ומקמח, סוכר ושמן. העוגה אפויה בתנור בצורת לחם עגול גדול עם חור או בלא חור באמצע; מספרדית pan leve.

עוגיית קנאדל -עוגיות בצורת מנורות שמן קטנות ממולאות בשקדים טחונים מעורבבים עם ביצה מוקצפת וסובר ואפויות בתנור.

הבחורה נכנסת אליהם בלבוש נאה ומנשקת את ידי המוזמנים, וכשהיא מגיעה לאבי הבחור היא מנשקת לו את היד ואת הראש, והוא עונד לה על ידה את הטבעות. קמים וחוזרים לבתיהם ואומרים בקול רם: ״בסימן טוב!״. בימים עברו לא ראה המאורס את ארוסתו כלל עד לליל החופה. גם בליל האירוסין הוא לא הלך אל בית ארוסתו.

בין האירוסין לנישואין חלים חגים: פורים, פסח, שבועות וכיפור. בית החתן שולח לבית הכלה חמישה מגשים מלאים: האחד באגוזים, השני בתמרים, השלישי בסוכריות, הרביעי בעוגיות והחמישי בחינה. והיו מוסיפים תכשיט מזהב – צמיד, עגילים או טבעת. חמש נשים זקנות נושאות את המגשים, שמכסים אותם במטפחות משי ירוקות. הן מובילות אותם בליווי צהלולים מבית החתן עד לבית הכלה.

טקסי האירוסין של ימינו דומים לאלה של ימים עברו; אך הבחור הולך אל בית הכלה, ואף לפני האירוסין הוא נפגש אתה ומדבר אתה.

ביום השבת הראשון שלאחר האירוסין לפנות ערב, בין ארבע לחמש עורך החתן ביקור בבית ארוסתו. משתתפות בו קרובותיה וידידותיה של הכלה וגם לחתן מתלווים ידידיו. החתן מביא לה תכשיט מזהב ומעניק לה אותו. נשארים לשתיית תה ולאכילת עוגיות.

החתן והכלה נשארים מאורסים שנה או שנתיים ולאחר מכן עורכים את החתונה.

החתונה היהודית בפאס-מחברים שונים-החתונה בפאס על פי ריאיון עם תושבות פאס

עמוד 422

71- אֲנִי הַיּוֹם אָשִׁירָה

לכבוד שלוחי א״י. שיר שבח לכבוד שלוח טבריה, רבי שלום עמאר, מחכמי מראכש שעלה לארץ ישראל (ראה עליו: יערי, שלוחי א״י, עמי 519-518). יש לשער שהשיר המפורסם ׳אוחיל יום יום אשתאה׳, המתאר את טבריה ומדבר בשבחה, נכתב בהשפעתו ועל-פי תיאוריו של רבי שלום. השיר נכתב כנראה בעת ביקור השד״ר במכנאס בשנת 1774. השיר כולל שני טורי מדריך דו-צלעיים ועוד שש מחרוזות. בכל מחרוזת שלושה טורי סטרופה וטור מעין אזור.

חריזה: א/ב א/ב גגגב וכו׳. משקל: שבע הברות בטור.

כתובת: פיוט יסדתי לכבוד חד מינן דסליק להתם. החכם השלם כהר״ר שלום עמאר שליח טבריה תוב״ב. נועם ׳יא כ׳לאיק׳.

סימן: אני דוד בן חסין.

מקור: א־ מ ע״א; ק- מ ע״א; ב״צ 2144 – 42 ע״א; נ״י 5350 – 34 ע׳׳ב; 3097 ־ 5 ע״א.

אֲנִי הַיּוֹם אָשִׁירָה / לִכְבוֹד סַפִּיר יָהֲלֹם

צְרוֹר הַמֹּר וַיִּקְרָא / אֵלָיו ה' שָׁלוֹם

דָּר שׁוֹכֵן בְּרוּם חֶבְיוֹן

יַשְׁכֵּן תָּמִיד, עֶלְיוֹן,

5 תּוֹךְ עִיר קֹדֶשׁ, עִיר צִיּוֹן

תִּתְעַנֵּג עַל רֹב שָׁלוֹם

וּכְמוֹ פַּעַם בְּפַעַם

קְרָא תּוֹךְ רִבְבוֹת עָם

דַּת דְּרָכֶיהָ נֹעַם

10נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם

דִּרְשׁוּ הַנִּמְצָא כָזֶה

חָכָם עָדִיף מֵחוֹזֶה

מָה נָאֶה מָה טוֹב נֵר זֶה

אוֹהֵב וְרוֹדֵף שָׁלוֹם

15 בְּמוֹשַׁב זְקֵנִים תְ-

¬הֻלַּל. צוּר אוֹרָה יַעֲטֶה

יָחְנְךָ וְגַם יִטֶּה

לְךָ כִּנְהַר שָׁלוֹם

נָאוֹר, דָּגוּל מֵרְבָבָה

20 יַנְחִילְךָ בְּאֶרֶץ טוֹבָה

שָׁם תַּעֲלֶה וּרְאֵה בָ¬-

נִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם

חָסִין קָדוֹשׁ בְּטוּבוֹ

הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ

25 יַדְרִיךְ אוֹתְךָ בִּנְתִיבוֹ

וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם

1-ספיר יהלום: מאבני החושן, והם כינויים לרבי שלום. 2. ויקרא… שלום: על-פי שו׳ ו, כד. 3־6. דר… שלום: כ״י ב״צ מקדים את המחרוזת הבאה. 3. דר… חביון: פנייה לקב״ה, על-פי חב׳ ג, ד. 4. ישכון תמיד: ברכה לרבי שלום, שישכון בארץ־ישראל תמיד ולא ינוד ממנה. 6. תתענג על רוב שלום: על־פי תה׳ לז, א. 8. קרא… עם: המשורר מזמין את רבי שלום לעלות לתורה. השיר הושר לקראת עלייתו. רבבות עם: על־פי הנוהג הגיעו, בוודאי, אנשים רבים לשמוע את דרשתו של השליח. 9. דת: כינוי לתורה. 9־10. דרכיה… שלום: על-פי מש׳ ג, ח. 11. הנמצא כזה: בר׳ מא, לח. 12. חכם עדיף מחוזה: על־פי ב״ב יב ע״א. 13. מה… זה: משחק לשון, על-פי ׳מה נאה ניר זה׳, משנה אבות ג, ט. 14. אוהב ורודף שלום: על־פי דברי הלל שם, א, יב. 15־16. במושב זקנים תהולל: על־פי תה׳ קז, לב. תהולל: חילק את המילה לצורך החריזה. 17־18. יטה… שלום: על-פי יש׳ סו, יב. 19. נאור: ובדפוסים: ׳נורא׳. דגול מרבבה: כינויים הם לקב״ה. 21. שם תעלה: מברכו שיזכה לחזור לארץ ישראל. 22-21. וראה… שלום: תה׳ קלח, ו, וקיצץ בפסוק לצורך השיר. 23. חסין קדוש בטובו: על־פי תפילת ׳אנא בכח׳: ׳חסין קדוש ברוב טובך נהל עדתך׳. 24. השם עבים רכובו: על-פי תה׳ קד, ג. 26. וישם לן שלום: על-פי סופה של ברכת כוהנים, במ׳ ו, כו.

שלוחי ארץ ישראל-אברהם יערי-כרך ב'

ר׳ חיים שלום עמאר.

 לאירופה המערבית נשלח בשנת תקל״ה ר׳ חיים שלום בן ר׳ דוד עמאר. הוא היה מרבני מקנאס שבמרוקו שעלה לא״י והשתקע בטבריה. וכבר לפני כן נשלח בשליחות טבריה לאפריקה הצפונית, והיה בטריפולי בשנת תקכ״ט (1769). בשליחותו זו היה גם במרוקו, והפייטן המרוקני ר׳ דוד ן׳ חסין חיבר אז לכבודו פיוט שתחילתו ״אני היום אשירה לכבוד ספיר יהלום״, ובו הוא אומר על השליח: ״דרשו הנמצא כזה, חכם עדיף מחוזה״. [הפיוט מובא באתר מורשת מרוקו בקטגוריה "רבי דוד בן אהרן חסין"א.פ]ואני משער שבימי שליחותו של שליח זה במרוקו חיבר ר^, דוד ך חסין את שירו בשבח טבריה, תחילתו ״אוחיל יום יום אשתאה, עיני תמיד צופיה, אעברה נא ואראה אדמת קדש טבריא״, שיר שנתפשט בכל ארצות המזרח. אלה כל הידיעות על שליחותו הראשונה לאפריקה הצפונית. ואילו משליחותו השניה לאירופה המערבית הגיעו אלינו ידיעות רבות, והחשובה שבהן אגרת בדבר שליחותו שכתבו חכמי טבריה בשנת תקל״ה אל ר׳ אליהו הלוי רב באליסנדריא דילה פאליה. באגרת הם מתארים את הצרות שבאו על טבריה בעקבות מרד עלי ביי ממצרים שאליו הצטרף גם ד׳אהר אל־עמר שליט הגליל. ואלה דבריהם:

״…סבונו גם סבבונו צרות רבות… ראשונה, מלכים מדיינים זה עם זה [מלחמת רוסיה—תורכיה] ודין גרמ״א…וםגר דרך ים…אין יוצא ואין בא, ונמנענו רביבי ההשפעה פרי צדקת אחינו בני ישראל…בערי תורקי״א… והנה בעתה…עצר ה׳

המשא ומתן וכמה מאישי ישראל ירדו פלאים, -ולבר מן דין עבר עליהם כוס התרעלה ובכו את השרפה אשר שרף ה׳, ואף גם זאת, גלגולי המלחמה…שר של מצרים מרד מרד כאדונינו המלך יר״ה והעיז ידו עם השרים המושלים על ארץ־ישראל וכרתו ברית יחד ובאו דרך ארצנו גדודים גדודים למאות ולאלפים לערוך מלחמה על דמשק וסביבותיה, והן בעון היתר, יקר יוקר השערים, אשר לא ראו אבותינו ואבות אבותינו… ועיניהם של עניים תלויים ועומדים… והיינו מוכרים להם בזמן היוקר בשער הזול של זמן הקציר.,.

מששנו את כל כלינו למכור ולמשכן החשוב חשוב קודם להביא טרף לחם לפי הטף, וידל ישראל מאד… והוכרחנו במעשינו לשאול…מאת הש׳ר הש׳ורר בע״ק…יתן סך מהחיטים בשער של זמן הקציר… ונתרצה ויאות לתת לנו… והן בעון עלה השער…

ונפשו לשאול הגיעה לקיים עצת נתינה בשער היוקר…ולית דינא ודיינא עם שהתקיף ממנו, והוכרחנו לגדל פרע בשער היוקר, לקוח הסך…ברבית קצוצה עשרים למאה…שהחוב הנ״ל עודנו עומד על כללות ע״ק…פורה ראש ולענה… וחוששנו… פן יבלע לע״ק, כאשר ראינו בעינינו מעשה שהיה במקום הסמוך ונראה [צפת], עלה חמתו באפו ויגרש מפניו כל אשר בשם תלמיד חכם יכונה, ומי שיש את רצונו לגור בארץ נתון יתן חק קבוע מאה גרוש, ומי שאינו תלמיד חכם נתון יתן כפי השגת ידו ולפי ראות עיני הצרים הצוררים משרתיו הרעים… ודואגים אנו על עצמנו, ויותר על חכמי האשכנזים… קהל ועדה מישראל… המסתופפים בצלנו ונוגש לא יקרב לפתח ביתם, כחומה נשגבה היינו לפניהם…מאת המים אילי הארץ…ע״כ קומו השרים לעזרת ה׳… שאחינו… כמהר״ר חיים שלום עמאר נר״ו… החותמים [פעה״ק טבריה ת״ו] שנת אל תעזבנו אבינו [תקל״ה]״.

בשליחות זו שהה ר׳ חיים שלום עמאר לפחות שש שנים. בשנת תק״מ (1780) הביא לדפוס בליוורנו את הספר ״מעשי צדיקים״ הכולל חידושי הרמב״ן על מסכת עבודה זרה וחידושי הריטב״א על מסכת שבועות, שנדפסו עפ״י כתבי־יד. בהקדמה לספר זה מספר השליח על תולדותיו ועל הרפתקאותיו בשליחותו: ״אין מלה בלשוני… [לתאר את הצרות] דעדו עלי מנעורי עד בואי לחצר ביית המלך טבור הארץ זו טבריה…ימים ושנים שלו הייתי לעבדה ולשמרה בטהרה… הן בעון קלא נפיק מן שמיא… את מי נשלח ומי ילך לנו… כי באו בנים עד משבר… כלתה פרוטה ועול החובות עד צואר הגיעו… קמתי ואתעודד… עובר ארחות ימים ונהרות ומדבר שמם מקום גדודי חיות קטנות עם גדולות ולסטים מזוינים… כמעט שכנה דומה נפשי מיד רשע גוי עז פנים אכלני הממני את השבי ואת המלקוח… באמור אלי… קום עשה שבתך חול עד הכאה מכות ועונשין… לא היו ימים מועטים… הוציא ממסגר נפשי… ע״י… גבירי ומנהיגי עיר… ליוורנו … ומתוכם… כמהר״ר יוסף פראנקו…ולי מה יקרו…גבירי מתא אזמיר… בבואי לשלום למחנה קדשם יצאו לקראתי כתרוני עטרוני בשמחה ובשירים וכבוד עשו לי… ״ באייר תקמ״א (1781) עוד היה בליוורנו והסכים שם לספר ״לשון חכמים״ חידושי ראשונים שנדפס שם בשנה ההיא. בשנת תקמ״ה (1785) כבר היה שוב בטבריה וחתם שם בראש חכמי טבריה על אגרת־שליחותו של ר׳ אברהם אריה שיצא אחריו לאיטליה.

בסוף שנת תקל״ז (1777) הגיעה לארץ שיירת העולים־החסידים מרייסין ומליטא והשתקעו תחילה בצפת ואחר־כך עברו לטבריה והיו לחלק גדול וחשוב מישובה. מאז משתנים דרכי שליחות טבריה תכלית־שינוי. עדת העולים האשכנזים יוצרים כלים הדשים לשליחות. ארצות מזרח־אירופה, שהשלוחים הספרדים מטבריה לא הגיעו מעולם אליהן, נעשות עתה התומכות העיקריות בטבריה. ושמה של טבריה מתפשט יותר ויותר בגלילות רחוקים של פולין ורוסיה. ועל התפתחות חדשה זו ידובר באחד הפרקים הבאים.

כתב־יד בית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, סימן 373 8°, דף 19—20 : אגרת דומה בדפוס, שנשלחה אל הגביר רפאל פולידי באליסנדריא דילה פאליא. פרסם י. ריבקינד ב״ירושלים״ לזכר לונץ (תרפ״ח), עמ׳ קל״ח—קל״ט, ושם פרט השנה משובש ״אל תעזבינו אבינו״ ויפה שיער ריבקינד שיש להביא בחשבון רק את המלה ״תעזבינו״, אולם גם מלה זו נשתבשה, וצ״ל: ״תעזבנו״ בלי י׳, כמו באגרת לר׳ אליהו הלוי, ועולה: תקל״ה. דבר זה ברור גם מחתימות החכמים שעל האגרת: רפאל אברהם דוויך הכהן, בנימין זאב אשכנזי, יחזקאל אבואלעפיה, שמואל לאגו, שמואל אלדחיף, דוד ב״ר יונה אשכנזי. ואילו בשנת תקמ״ה חתמו על אגרת השליחות של ר׳ אברהם אריה חכמים אחרים לגמרי, כמו שנראה להלן.

שלוחי ארץ ישראל-אברהם יערי-כרך ב'-ר׳ חיים שלום עמאר שלוחי טבריה מחידוש ישובה עד עלית החסידים

עמוד 518-519