ארכיון יומי: 28 ביוני 2021


Culte des saints musulmans dans l’Afrique -du Nord et plus spécialement au Maroc Edouard Montet

 

Le plus souvent, le marabout, le saint est une célébrité purement locale; sa réputation de sainteté peut s’étendre au loin, mais l’horizon de son prestige religieux est ordinairement limité. Quelle que soit l’origine de la veneration dont il est l'objet, cette vénération tient, dans un très grand nombre de cas, à des causes locales. Nous en citerons un exemple, celui de Sîdî Moh’ammed el Boû-hâlî  (Mon seigneur Moh’ammed l’Idiot), dans les Djebâla, au Maroc. Le surnom de El Boû-hâlî ne comporte rien de désobligeant ni de blâmable. Lorsque le derviche, interrogé par Mouliéras, vit ce personnage, c'était un vieillard de quatre-vingts ans, vigoureux et aux formes athlétiques, mais complètement idiot; ce santon devait sa réputation de sainteté précisément à son infirmité mentale. Entre autres étrangetés dont le derviche fut témoin, Sîdî Moh’ammed el Boû-hâlî avait une predilection toute spéciale pour un mets de sa façon qu’il préparait de la manière suivante ; il pétrissait ensemble du miel, du son, du beurre, du kouskous, des cheveux et de la terre, et se nourrissait avec le plus vif plaisir de cette bizarre mixture. «C’est un innocent, se disait le derviche en le regardant, mais c’est aussi un saint. Il doit porter bonheur, puisqu’en somme, il n’aime et ne déteste personne.»

Il y a des marabouts de naissance ; parmi eux il faut mettre en première ligne les chérifs, vrais descendants ou soi-disant lignée de Mahomet. Mais ce sont surtout les bonnes oeuvres, la science ou ce qu’on désigne de ce nom pompeux, l'ascétisme, la pratique de la retraite religieuse, le mysticisme, le prétendu don des miracles, etc., qui conduisent au maraboutisme.

Il y a d'ailleurs des degrés dans la localisation des saints. Tel a sa réputation limitée au bourg qu’il habita; tel autre a une influence régionale. D’autres étendent leur juridiction spirituelle sur une partie très considerable d’un pays ; tels sont au Maroc les Chérifs d'Ouezzân, qui ont joué, à plusieurs reprises, un rôle éminent dans la politique marocaine, et dont le renom de sainteté est répandu dans le nord du Maroc (au sud ils n’exercent aucune influence).

Un marabout des plus curieux à cet égard est Sîdî 'Abdelqâder el-Djîlânî, saint mondial dans l’Islàm, mais qui, au Maroc, bien qu’il soit d’origine asiatique, est invoqué comme un saint national, je veux dire comme un saint du Maghreb le plus occidental. C'est  l’exemple le plus extraordinaire peut-être de l’accaparement d’un saint, qui appartient aux musulmans du monde entier, par un groupe particulier de fidèles de l’Islâm savoir ceux du Maghreb el-Aqçà.

Il ne faudrait pas croire cependant que l'influence d’un saint fût en raison directe de l’étendue territoriale de son prestige religieux. Tel marabout, attaché à un lieu déterminé, y apparaît comme le bras droit de Dieu, à l’exclusion des saints les plus renommés de l'Islâm. Rien de typique, à ce point de vue, comme la déclaration qui fut faite, le 6 septembre 1883, à de F’oucauld, lorsqu'il se trouvait à Boû-l-Dja'd (Tadla, Maroc) : « Ici, ni sultan, ni makhzen, rien qu’Allâh et Sîdî ben Dâoûd. » Sîdî ben Dâoûd, le marabout auquel de Foucauld présenta une lettre de recommandation, y était seul maître et seigneur absolu. «Cette souveraineté, ajoute le célèbre explorateur,

s’étend à la ronde, à environ deux journées de marcheb » Une cause vraiment étrange de l’élévation de certains personnages à la dignité de saint est le fait d’avoir été renégat ou fils de renégat. Il est arrivé plus d’une fois, en effet, que des renégats, d’origine juive ou chrétienne, sont devenus marabouts. Un cas d’un très grand intérêt est rapporté par l’auteur du Kitâb el-Istiqçâ^, Ah’med ben Khâlid en-Nâçirî es-Slâoui. Voici la traduction que donne Doutté-'’ de ce curieux passage signalé par Mouliéras

« L’an 661 de l’Hégire (1263 de J. -C.) mourut le cheikh, qui avait la connaissance du Dieu Très-Haut et qui était d’un rang élevé, Aboû Nou ‘aïm Ridhouân ben ‘Abdallâh le Génois, c’est-à-dire originaire de Gênes au pays des Européens; son père était chrétien et sa mère était juive. Voici, d’après le récit d’Aboû 1- Abbâs el-Andalousî dans sa Rihla, en quelles circonstances son père embrassa l’islamisme. Ce dernier, dans son pays, à Gênes, avait un cheval qui s’échappa une nuit, entra dans la cathédrale et y fit ses excréments sans être aperçu par aucun des bedeaux de l’église, ni par quelque autre. Le père de notre saint se hâta de faire sortir son cheval; mais lorsque vint le matin, les gens de l’église virent le crottin et dirent ; « Certes, le Messie est venu hier dans l’église sur son cheval et celui-ci y a fait ses excréments. » La ville fut mise en émoi par cet événement et les chrétiens se disputèrent l’achat de ce crottin, au point qu’une parcelle se vendait un prix énorme. Cependant le père d Aboû Nou'aïm fît connaître aux chrétiens leur erreur et s’enfuit à Rbât’ el-Fath’ (Rabat au Maroc), sur le territoire de Slà (Salé). Là, il fît la rencontre d'une juive qu’il épousa et celle-ci devint la mère du cheikh Aboû Nou'aïm. Celui-ci grandit également dans la science, dans la sainteté et dans l’amour du Prophète, sur qui soient le salut et la bénédiction de Dieu.

Un autre cas singulier est celui d'un saint de la côte méridionale du Maroc, si du moins le récit qui nous a été fait à Mogador en 1901 est digne de foi. Le patron de la ville de Mogador, dont le tombeau a été érigé au sud des murailles, près de la mer, est Sîdî Mogdoul. Ce nom arabe ne serait qu’une altération du nom propre écossais Mac Donald, personnage qui aurait débarqué jadis sur le rivage, où devait être construit Mogador. On sait que cette ville est d’origine récente; elle a été fondée en 1760’ par le Sultan Moh’ammed XVII. Mac Donald y serait mort en odeur de sainteté et aurait été transformé après son décès en saint musulman; c'était sans doute un renégat, ce qui expliquerait plus aisément son élévation au rang de marabout. Le nom de Mogador – aurait été donné par les Portugais au château-fort qu'ils construisirent en ce lieu au début du XVI siècle, et il aurait été dérivé par corruption de Mogdoul.

La ville porte, en arabe, le nom de Soûeïra, diminutif de soura, pris dans le sens de rang, rangée de pierres dans un mur, mot qui fait allusion à la régularité de ses rues; le plan de la ville avait été dressé par un ingénieur français, M. Cornut.

 

Culte des saints musulmans  dans l’Afrique du Nord et plus spécialement au Maroc

Edouard Montet

ברית-כתב העת הדו לשוני של יהודי מרוקו-העורך אשר כנפו- ברית מס' 35 -2017 –תפיסת הצדיק בארבע קסידות ד"ר דן אלבו

 

 

ד. אברהם ח' הלוי הי"ו צוירי אלקצאיידי  [כותב הבאלדות מצווירא- ממוגדור]

פיוט די רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל  [דבר הדפוס בבעלות אביחצירא ראובן]

 

   

א. אזי טרא יא מללארא אלעזאייב פי כול כטרא

אלקית אלמריד זא וברא פרבי עמרם תחת אצזרא ולמרזזח כא יתסארא ולעמא ולא ירא ונזזול יהדר הדרה בקדרת אלקרים מול אלקודרא

בוא וראה מי שלא ראה נסים בכל פעם

פגשתי חולה בא ונרפא ברבי עמרם תחת העץ והחיגר הולך והעיוור רואה האילם ידבר דיבור בישועת האל הגדול בעל העוז

 

פזמון

מלבלדאן זאוו ידזאראוו. אלסייד כא יתסכאוו

או למעטובין אדאוואוו. ראני נחכי כיף זרא.

מהערים באו להשתטח  לפני הצדיק מתפללים

ומשותקים נרפאים, הריני מספר איך  קרה. 

 

ב. ולמזנון יברא פלחין ולמראד וללאוו ראבחין

בעד זארו ראהום פארחין ונפעתהום האד

אזזייארא דאוא אזמיע אלמזרוחין מא בקא

מעטוב מלמדרארא:

 

ב. המשוגע יבריא ברחמים והחולה והפגוע מרוויחים כי עלו לרגל הריהם שמחים והביקור הועיל להם כל הפצועים הבריאו לא נותר משותק פגוע.

 

ג. בלמציבא דאיירין אננאס. זאוו מן צפרו פאס ומקנאס. ומא ענדהום חתא באס. גאתהום

אסייד מללגצרא פסאתל דלחדיד וכתרת אלבאס

מעליק פי האד אצזרא.

ג. את המצבה מקיפים אנשים, שבאו מצפרו פאס

ומקנאס. שלא יאונה להם כל רע. קרא להם

הצדיק  מהפסד? בדלי מתכת והרבה רע

מעליך בעץ הזה.

 

 

אלגייאר. נסא ורזאל ודראראי זגאר. תעממרת

ביהום אלמיעארא. אלפוגאירא דסמאע במסאהב

אננאר. ואלא חרגיט האד אצזרא.

ד. בהילולה בי"ח באייר [ל"ג בעומר] בוואזאן ירפאו היגונות. נשים גברים וטף. המערה (בית העלמין) התמלאה בהם. חופן נרות בלהבות אש [והפלא ופלא] האש לא שרפה את העץ הזה.

 

ה. מן כול זיהא כתרת אלכזאיין בנאת וולאד מאסיין זאיין. הום אסבאקו אלוולאניין.

מגזמלת אלזוואד הל אלקברא בזמיע אלפרחאת באס דאריין ותמסאוו פדייא דלקמרא:

ה. מכל עבר הרבה אוהלים, בנות ובנים הולכים ושבים, הולכים באים, הם הקדימו, הם הראשונים. מכינים את ההכנות ותלכו לאור הירח.

 

ו. תלאיימו דראווס וליתמא וכתרת אננאס

אלפהאמא מנוצט אצזרא כרזת אלחמאמא תעזבו פיהא נאס אלקברא בדאוו יעייטו בלחממא

יצטחוו פוק אלקיבורא:

ו. התכנסו עניים ויתומים ואנשים בעלי שם ובינה. מתוך עלוות העץ יצאה יונה, התפלאו האנשים למראיה האנשים הזקנים, החלו לקרוא למראה היונה ולרקוד על הציון.

 

ז. מוואזבתו האדי הייא וטלבטנא מקדייא רבי

עמרם טארד עלייא וכל מן זאך לאזמו יברא

תפכנא מן כל בלייא דאכלנא עליך בתורה:

ז. תשובתו הרי היא ובקשתנו נגמרה, רבי

עמרם יענה עליה וכל מה שבא אליך סופו להבריא

הצילנו מכל צרה והכנסנו תחת כנפי התורה

 

ח. פלכזאיין כתרת אלפראז. אטטר לעוד

ולקאמאנזא מא כצצתהום חתא חזאזא מאכול

וסריב מנהא לכתרא.

ח. באוהלים -רבים המראות. תופים, עוּד וכינורות לא חסר להם דבר, מאכל ומשקה מהם יש בשפע.

 

 

ט. תממא כל חאזא מוזודא. זיד ותכל כל סעודה

תכון עליך מבארכא ומסעודה מאחייא וסרב

 

האגדא יזרא ליהוד כולהא מערודא. יקראוו

אזוהר מעא לאידרא.

ט. שם כל דבר מוכן. בוא וכנס לכל סעודה

תהא עליך מבורכת ומאושרת, מאחיה ויין

זורמים. היהדות כולה מוזמנת. קוראים

 זוהר והאדרא. (זוהר אדרא רבא ואדרא זוטא)

 

 

י. כא געייטו לבן דיוואן, באס יכונלנא פלעוואן

חנא ונתום יא זמיע אלכוואן נכונו ראבחין פרד

מררא עוואתק ורזאל ונסוואן, כולהום זארו

כרזו לבררא

י. אנו קוראים לבן דיוואן, כדי שיהא בעזרנו

אנחנו ואתם כל האחים, נהיה מורווחים אין-סוף (?) פעמים – רווקות, גברים ונשים, כולם עלו אליו לרגל ויצאו בריאים (ונרפאו).

 

יא. כא גרבג האד לקוואס למנסי יתצנטו לייא האד אססי סריו האד לפיוט וסי מה יסללף לסי באס אנא מא נדיעיסי. 

יא. אני מפציר [מתחנן]  יאזינו לדברי אלה

קְנוּ את הפיוט הזה ואיש אל ילווה מאיש

כדי שאיש לא יתבעני.

 

 

בקסידה של אברהם ח' הלוי, 6 מתוך 11 בתים, מתייחסים לסגולותיו העל טבעיות כמרפא חולים, משוגעים, פגועי נפש, עיוורים, חיגרים, אילמים, משותקים, עקרים ועקרות, ביטויים אלה משקפים את תפיסת הצדיק כמרפא [בתים: א, פזמון, ב, ד, ז, י]  יתר הבתים מתארים את האווירה בהילולה, את ההתכנסות ההמונית, האוהלים, הדלקת הנרות על ציון הצדיק, התפילות ועוד.

הערת המחבר:בסיפור מסע המרגלים נאמר: ״ויעלו בנגב ויבא עד חברון״(יג:כב). רש״י מבאר על פי חז״ל(סוטה לד ע״ב) מדוע הפועל ״ויבא״ הוא בלשון יחיד לעומת ״ויעלו״ שבלשון רבים: ״ויבא עד חברון – כלב לבדו הלך שם ונשתטח על קברי אבות שלא יהא ניסת לחבריו להיות בעצתם״. מדברי חז״ל אלה יש שהסיקו שהשתטחות על קברי צדיקים נהגה ורווחה עוד לפני כניסת בני ישראל לכנען. כבר בתלמוד נזכר המנהג לצאת לבית הקברות כדי לעורר רחמי שמים בעת עצירת גשמים (תענית טז ע״א): למה יוצאים לבית הקברות? פליגי בה רבי לוי בר חמא ורבי חנינא. חד אמר: הרי אנו חשובים לפניך כמתים, וחד אמר: כדי שיבקשו עלינו מתים רחמים. בספר הזוהר וכן במדרש: מדרש אגדה אמור נ״ב ״…אבל למת מצווה לצדיקים ולחכמים אין להם טומאה…״. נאמר על הצדיקים שאין הם מטמאים במותם (בניגוד לעמדת התלמוד), ומייחס חשיבות רבה לעלייה לקבר הצדיק. על פי הזוהר, העולה לקבר מתקשר עם נשמת הצדיק, וכך מתעלה(על פרשת וישלח, קסא, א]. גם במדרש מובאת אמירה מעין זו [מדרש משלי ט.],

לסיכום,

במחלוקת הנטושה בין מסתייגים ומחייבים של מוסד העלייה לרגל לקברי צדיקים – בקרב יהדות המערב הפנימי רווחה הגישה העתיקה, הרואה בעליה לקברות צדיקים, סגולה להתעלות רוחנית, ומקום לבקשת בקשות מהאל מתוך תקווה להסתייע בקדושת הצדיק וקדושת מקום קבורתו. היו שראו בקבר הצדיק רבי עמרם בן דיוואן מקום קדוש כארץ ישראל. בזוהר ובספרי הקבלה מעודדים עליה לקברי צדיקים ואפילו מתירים לבקש בקשות מן הצדיק (זוהר אחרי דף ע"א), לפי הזוהר האיסור של דרישה למתים אינו קיים על קברי צדיקים, הבקשה מן הצדיק היא שיתפלל בעבור האדם, כיוון שצדיקים במותם נקראים חיים. מתוך ראיה פונקציונליסטית, של אמיל דורקהיים וחבריו ניתן להסביר תופעה זו בתפוצות הגולה, כמענה לצורך חברתי מערכתי. בשל העובדה, שהקהילה היהודית הייתה נטולת צבא או כל מוסד הגנה אחר (מליציה, ארגון התנדבותי להגנה עצמית, המתכנס אד-הוק), התפילה בקברי צדיקים סייעה לקהילה היהודית לחוש תחושת בטחון אישי וקולקטיבי, חוסן, ומקור להתחזקות פסיכולוגית-נפשית, בעת מלחמות בין שושלות מלוכה מתחרות, בין יורשים, בין שבטים מקומיים על משאבים טבעיים (מקורות מים וכו') וגבולות טריטוריאליים ביניהם, בעת רדיפות אנטי יהודיות, כמו בתקופת האל-מוואחידון או מולאי יזיד. החברה בעלת הרוב המוסלמי והמיעוט היהודי תפקדה כמערכת השואפת להתקיים בשיווי משקל. בטחון פיזי ונפשי של כלל הפרטים כולל בני המיעוט- כמו ריבוי אוכלוסין- הוא פונקציה הכרחית להמשך קיומה של החברה. תפילה על קברו של צדיק העניקה למתפללים תחושה של הגנה, התעצמות, אישית וקהילתית ביחס למוסלמים, ביחס לממשל המרכזי, ביחס לשבט או לגוי-השכן המתנכל. טרנר ורעייתו אדית ממנהיגי האנתרופולוגיה הסימבולית, רואים בעלייה לרגל רגע של שחרור חלקי מאילוצי הסדר החברתי וההשגחה של הממסד הרבני (כל ממסד דתי). זה, לדעתם, משתקף בהגדלת הקשר של עולה הרגל לגרעין המהותי של אמונתו, כמעשה מתבקש בעתות לחץ דתי מצד המוסלמים להתאסלם. כמיעוט בגלות, ייתכן והיהודים על פי תפיסה זו, חשו צורך לחזק ולתחזק את זהותם היהודית, והעלו חומות מוצקות של התבדלות בזכות חוויית העלייה לרגל וההילולה, בינם והרוב המוסלמי (או הנוצרי). ההתעלות הרוחנית יצרה תחושת בידול מובהקת יותר מבחינה תודעתית בין היהודי וסביבתו, ואולי גם תחושת חוזקה ועוצמה ביחס ללא יהודים, בזכות הגנתו העל טבעית של הצדיק. בארבע הקסידות מובעת סגולתם של התפילה והתחנון לסייע למתפלל במצוקותיו ואמונה ביכולתו של הצדיק לרפא ולחולל נסים. סגולתה של התפילה והשפעתה על המציאות, נלמדת מדברי האל לאבימלך מלך גרר (בראשית, כ: ו-ז) "וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאֱלֹהִים …וְעַתָּה, הָשֵׁב אֵשֶׁת-הָאִישׁ כִּי-נָבִיא הוּא, וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ, וֶחְיֵה; וְאִם-אֵינְךָ מֵשִׁיב–דַּע כִּי-מוֹת תָּמוּת" בפסוק קצר זה, בניגוד לאלה המפקפקים ביכולתה של התפילה לשנות את מהלך התנהלותו של היקום ואת גורל האדם והאנושות, ה' בכבודו ובעצמו קובע שתפילה אישית, במילותיו הספונטניות של בעל/ת התפילה יש בה כדי להעניק חיים ובהעדרה להמית. משה במלים ספורות מפלל באופן ספונטני: "אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ" (במדבר, י"ב, י"ג), מבחינה זו התפילה על קברות צדיקים משקפת אמונה של יהודי המערב הפנימי בסגולת התפילה לשנות מציאות, כדבר האל לאבימלך. ואמונה בכוחה לרפא, כבתפילת משה לרפואת מרים ואהרון. בעיקרו של דבר, הקסידות מבטאות שני יסודות תיאולוגיים: אמונה ביכולתה של התפילה להושיע ולשנות את המציאות ואמונה בכוחו הפלאי של הצדיק לרפא אנשים פגועים, להושיע בעת מגפות ומחלות מדבקות, בעת עצירת גשמים ובעתות רעב, בזכות התפילה לה' על קברו. 

 

הבנת התופעה לעומקה מחייבת בירור והבנת מניעיהם של עולי הרגל. עמידה על מניעיהם של העולים לקברות צדיקים, אינה יכולה להתעלם מהסבר פסיכולוגיסטי. הסבר פסיכולוגיסטי שם לו למטרה לבאר לא רק את הגילויים החיצוניים של התופעה הנחקרת, אלא גם את המניעים של ההתרחשות המתוארת, קרי, המניעים הפנימיים שבמקורה. וכדברי אלעזר טויטו "פרשן פסיכולוגיסטי לא יסתפק בהסברת המשמעות המילונית של דברי הנפש הפועלת או בהסברת המעשים הגלויים שלה, אלא ינסה לחשוף את הסיבות העמוקות של המלים או של המעשים. במלים אחרות, לא רק ״מה״ (תוכן) וה״איך״ (צורה) הם מעניינו של הפרשן, אלא גם ה״מדוע״ (סיבה) וה״למה״ (תכלית). מניעים אלה, פעמים הם מודעים לנפש הפועלת עצמה ופעמים אינם מודעים לה." העולים לקברות צדיקים רואים במעשה העליה, בתלאות הדרך ובשהייה בקרבת הציון בו קבור הצדיק ובהשתתפות בהילולה לעילוי נשמתו, מדיום להתעלות רוחנית, מדיום לתקשר עם בורא עולם, כדי להתפלל ולבקש בקשות למען עצמם ולמען קרוביהם.

ירושלים 2017

ברית-כתב העת הדו לשוני של יהודי מרוקו-העורך אשר כנפו- ברית מס' 35 -2017 –תפיסת הצדיק בארבע קסידות ד"ר דן אלבו

ד. אברהם ח' הלוי הי"ו צוירי אלקצאיידי  [כותב הבאלדות מצווירא- ממוגדור]

פיוט די רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל  [דבר הדפוס בבעלות אביחצירא ראובן]

עמוד 61

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירת ארץ ישראל ומלחמת ששת הימים

שירה ופיוט אצל יהודי מרוקו
  1. 4. שירת ארץ ישראל ומלחמת ששת הימים

אם בשירי גלות וגאולה כתיבתו של רד״ב חסרת חידושים הן בתכניה הן במבניה הפואטיים, אין הדבר כך בשירים שהקדיש לארץ ישראל ולאירועים שהתרחשו בה לפני עלייתו לארץ ולאחריה. כאן האירועים הדרמטיים שהתרחשו בארץ מאז מלחמת העצמאות והדיהם בעיתונות העולמית, בעיתונות המרוקנית ובשידורי קול ישראל לגולה בערבית יהודית, וכן הקשר המתמיד עם בני המשפחה שהקדימו ועלו לארץ ושאיפתו הנמשכת לעלות לארץ, הוסיפו נופך חדש לתמונות ולאיכויות המסורתיות של ארץ ישראל, המקום שבו אמורה להתגשם הגאולה. גם המבנים הפואטיים והלשוניים של השירים שלו השתחררו במידת מה מן האילוצים – ולעתים אף הכבלים – הבין־טקסטואליים שלהם. הצורך לרמוז למציאות חדשה ומתחדשת או לתאר אותה בשיר הניעו להציג מציאות זאת תוך שימוש בדימויים חדשים ובמבנים פואטיים חדשים. תהליך זה הלך וגבר במיוחד לאחר עלייתו לארץ. אין זאת אומרת שכתיבתו השתנתה אז מן הקצה אל הקצה. להפך, הכיוון הדתי־המוסרי של שירתו נשאר כשהיה, ואף התעצם; גם הניצחונות של צה״ל והאירועים הדרמטיים האחרים המשיכו להיות עבורו מכוונים במישרין בידי אלוהי ישראל, ונחשבו בעיניו מעשי נסים.

שירי דודים השלם נאום לחג העצמאות

נאום שנאם המשורר ר׳ דוד בוזגלו ז״ל אור ליום העצמאות התשכ״ח באצטדיון בית שאן

רבותי

יש לזכור כי לא על מגן נעשו נסים לדלתותינו שלא נפתחו בפני האויב. ולא על חנם זכתה שארית ישראל להוציא את המוחזקים בה מאז ומקדם ולשבת עצמאית במקומה, אם לא למען עשות רצונו יתברך כרצוננו בעבודת לב טהור ורוח נכון ובמשמעת גמורה לקדושים אשר בארץ. אחרת, אי אפשר לנו להאמין כי זכות זו ששמה עצמאות תקום לנו למקנה לדורות עולם. בפרט בראותנו כי עד עתה לא באנו אל חוף המנוחה. האויבים העוטרים את ארצנו מכל הרוחות עוינים אותנו תמיד. עוד לא התייאשו ממנו, ועוד ידם נטויה לפרוץ פרצים במחננו ולהחריד את מנוחתנו. ושעה כשרה היא לשטן לקטרג על שונאיהם של ישראל.

אנו תפילה כי תהיה אמת זו מגמתנו, והדרך לעבודת בוראנו וקיום מצוותיו תהיה סלולה וכבושה לנו ולכל הבאים אחרינו, מעתה ועד עולם, אמן, כן יאמר ה׳.

תם [א.פ]

המעניין בשיריו החדשים של רד״ב הוא דווקא פרשנותו האישית של משורר מסורתי ודתי, שנולד וחי כמעט את כל חייו בגולה והגיע לארץ בעשור השביעי לחייו, לאירועים היסטוריים שהיו בגדר חלום או הזיה בשירת הפיוט ובחלק גדול מחייו הוא עצמו והפכו עם הזמן לחלק מתודעתו ומניסיונו האישי. ככלל לאחר עלייתו לארץ הוא הלביש את מסכת דעותיו ואמונותיו המושרשות על המציאות החדשה שבה הוא חי ועל האירועים המסעירים שהיה עד להם.

4.2 שירי ארץ ישראל וירושלים

הראשון בשיריו הארץ־ישראליים של רד״ב היה כנראה פיוט ממוחזר, ששכתב אותו עם תום מלחמת העצמאות. הפיוט ״אשרנו כי נחלתנו שפרה״, שבו הביע את רגשי הרווחה והשמחה על קום המדינה והניצחון במלחמה, בנוי במתכונתו של פיוט זהה הנושא אותו פזמון – ״אסירי תקוה דמם נזרק לאות; / הלא הם המדוכים תחת סועה וסופות״ – ואשר נכתב לפני כן בידי משורר אחר בקזבלנקה, נסים דהאן, בזמן שנודע על זוועותיה של מלחמת העולם השנייה ועל ממדי השואה הנוראה. במקום מילות השבר ״ארצנו, דם בניך צועק; / שותים כוס רעל וכדומם שותק״ רשם רד״ב מילות חדווה: ״אשרנו כי נחלתנו שפרה, / יום בה נאספנו חבושי עטרה״. שיר נוסף שכתב אחרי מלחמה זאת הוא הפיוט ״בינו נא, מורדים רודפי קרב ורצח״, שבו קרא לשכניה של ישראל לחיות אתה בשלום. את השיר הוא הרכיב על מנגינת השיר הישראלי הידוע ממלחמת העצמאות ״באב אל־ואד״, והוא היחיד בשיריו שאינו נושא חריזה סדירה.

בשנים אלה ולאחריהן חיבר רד״ב גם שירי שבח שונים לארץ ישראל. אחדים מהם, כגון הפיוט ״אשיר לך ארץ חמדה בלב חשוק, את ארץ נבחרה״, חוזרים על מעלותיה המסורתיות והמיתיות של הארץ, ואחרים מעלים על נס את המציאות החברתית־הפוליטית החדשה שלה. שיר כזה הוא הפיוט ״אשרך, ארץ, שמלכך לא ענד חרבו, אם ללחום חגרה ופתחה בשובו״, המתאר את מידותיה הטובות של ממשלת ישראל ושל העומד בראשה, דוד בן־גוריון, המוצג בשיר כ״מלך״ הארץ, בלי שהזכיר את שמו במפורש. בשיר שבח אחר, ״הודו לאל רם חי דר במעונו, / לעם זו קנתה יד ימינו, / עם מרעיתו וצאן ידו״, שילב רד״ב את שבחיה המסורתיים של הארץ, הנוגעים לאווירהּ המבריא (טורים 17-16), לחכמיה (9-8) ולשכינת האל שעליה (11-10), עם סגולותיה החדשות – קיבוץ הגלויות ובניין הארץ (7-4) וכן גבורת בניה המגנים עליה (14-12).100

שְׂאִי, צִיּוֹן, אֶת עֵינַיִךְ

 5-וּרְאִי אֶת בָּנַיִךְ בֹּנַיִךְ.

הַלֹּא הֵמָּה מַחֲנַיִךְ

אִישׁ עַל כַּנּוֹ וּמַעֲמָדוֹ.

 

וּבְצִיּוּן לַחֲכָמֶיהָ

עֵץ הַחַיִּים וּלְחוֹלְמֶיהָ,

10 כִּי דָּר חֶבְיוֹן מִשָּׁמֶיהָ

אָצַל עָלֶיהָ אֶת הוֹדוֹ.

 

כָּל שׁוֹכְנֶיהָ בְּרִיאֵי אוּל,

גִּבּוֹרֵי כּוֹחַ כְּשָׁאוּל;

דָּמָם לָהֶם וְלֹא שָׁאוּל.

15 וַיְהִי אליהים עָמְדוּ.

 

מָזְגָה מַחֲלִים וְהוּא פִּלְאִי,

כִּי נֵס מִמֶּנּוּ כָּל חֹלִי.

וּמִי אַתָּה, פָּז וַחֲלִי,

מוּל גֵּר אֵיתָן מַעֲמָדוֹ?

 

מקורות וביאורים

5-4 שאי ציון את עיניך וראי: על פי ישעיה מט, יח; ס, ד.

5-בניך בוניך: על פי המדרש ״אל תקרא בניך אלא בוניך״, הנאמר כל יום בסוף תפילת שהרית.

6-הלא המה מחניך: כנראה על פי הפסוק ״והיה מחניך קדוש״ (דברים כג, טו).

7-איש על כנו ומעמדו: על פי דניאל יא, כ, בא ודברי הימים ב לה, טו.

  • ובציון…: ארץ ישראל היא עץ החיים עבור הלומדים בה תורה ועבור החולמים לעלות אליה.

9-לחולמיה: על פי תהלים קכו, א.

10-דר חביון: הקב״ה, שאין איש יכול לראותו; על פי לשון הפיוט.

11-אצל עליה את הודו: הוריד עליה את שכינתו.

12-כל שוכניה בריא׳ אול: כל יושבי ארץ ישראל בריאים וחזקים, על פי המדרש; בריא׳ אול: על פי תהלים עג, ד ״בריא אולם״.

13-גבור׳ כח: על פי תהלים קב. כ.

14-דמם להם ולא שאול: הכוונה כנראה ללוחמים ששפכו את דמם על הגנת הארץ במלחמת העצמאות.

15-ויהי אלהים עמדו: על פי מקורות שונים במקרא.

16-מזגה: האוויר שלה; מחלים: מעניק בריאות.

17-כי נס ממנו כל חלי: על פי דברים ו, טו.

18־19 ומי אתה… מול גר איתן מעמדו: אין מי ואין מה שישווה לתושבי הארץ היושבים בה בביטחון; פז וחל׳: דברי ערך כמו זהב פז ותכשיטים; גר: מתגורר, תושב; גר איתן מעמדו: כנראה על פי ירמיה ה, טו ״גוי איתן הוא גוי מעולם הוא״.

 

לאחר עלייתו לארץ הפכו ארץ ישראל וירושלים חלק עיקרי בכתיבתו הפיוטית של רד״ב. אתריה של ארץ ישראל החלו לתפוס מקום מרכזי בשיריו, שעה שלפני כן הם היו ערטילאיים בשירתו כמעט כמו בכל שירת הפיוט לפניו. בחטיבה זאת אחד משיריו המשמעותיים והארוכים ביותר הוא, כאמור, הפיוט ״אך בך, מולדתי, עמדתי״, שבו הוא מנהל דו־שיח עם הארץ, ארץ המולדת הישנה והחדשה, ומונה את שבחיה תוך שילוב תכונותיה הרמות המסורתיות עם מעלותיה החדשות ודרישותיה מבניה ששבו ליישב אותה, ובכלל זה ההקרבה העצמית כדי להגן עליה מפני אויביה הרבים. בשיר אחר, שכתב בערבית יהודית – ״מא חלאהא מדינא ומא חלאהא זמאלהא״ [=מה מתוקה הארץ וכמה מתוק יופייה] – הוא מעלה על נס את הכנסת, ״עזז לואטאן [=יוקרת האומה]. גם לירושלים, שבה ביקר בלוויית ידידים ובני ביתו, הקדיש רד״ב שירים שונים. בפיוטים אלה אין הוא עורך כל הבחנה בין בתריה המסורתיים והמיתיים של העיר ובין סגולותיה ומעלותיה החדשות כבירת ישראל המחודשת. הפיוט ״ירושלים, עיר הבירה, בנה בתוכה בית הבחירה״ הוא למעשה שיר עתירה לזירוז הגאולה. על פי כל הסימנים הוא נכתב לפני איחוד ירושלים, כמוהו כמקבילו הערבי־היהודי ״נרכע ונבאיע ליך, יא עזיזתי, יא מדינת אסלאם״ [=אכרע ואשתחווה לך, הו יקירתי, הו עיר השלום].

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירת ארץ ישראל ומלחמת ששת הימים

עמוד 339

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 227 מנויים נוספים
יוני 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר