שלום צבר-מעגל החיים-טקס ברית המילה — הסנדק, המוהל, התינוק.
הבאת מנורת אליהו הנביא להדר היולדת
מבית הכנסת מביאים לחדר היולדת קנדלא גדולה הנקראת ״קַנְדֶלִת אליהו הנביא׳" ושבאמצעיתה עומד נר שעווה גדול מקושט בפרחים. היולדת מדליקה את הנר וזורקת מטבע לצלחת מים העומדת על הקנדלא. אחר כך מעבירים את הקנדלא אל הגברים, שכל אחד מהם זורק מטבע לקערה ומדליק אחד מן הנרות הקטנים, שהשמש מספק אותם להם. באופן זה מעמידים כחמישים נרות על הקנדלא. לאחר שכל הגברים יצאו ידי חובתם זו, מכבה השמש את הנרות ונכנס לחדר הנשים, ששם חוזרים על אותו נימוס. הכסף המתאסף שייך לקופת בית הכנסת ול״קֻפָּא אַרִיכָּא״ – מעין קרן לעזרה סוציאלית. בראואר, עם' 138.
טקס ברית המילה — הסנדק, המוהל, התינוק
חשיבות המילה במקרא: מילת אברהם: ויאמר אלהים אל אברהם ואתה את בריתי תשמר אתה וזרעך אחריך לדרתם: זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל־זכר: ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם: ובן־שמנת ימים ימול לכם כל זכר לדרתיכם יליד בית ומקנת־כסף מכל בן־נכר אשר לא מזרעך הוא:
המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם: וערל זכר אשר לא־ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה את־בריתי הפר.
בראשית יז, ט-יד.
מילת בנו של משה על״ידי ציפורה: ותקח צפרה צר ותכרת את ערלת בנה ותגע לרגליו ותאמר כי חתן דמים אתה לי: וירף ממנו אז אמרה חתן דמים למולת.
שמות ד, כה-כו.
בני יעקב לא מוכנים להתחתן עם ערלים: ויאמרו אליהם לא נוכל לעשות הדבר הזה לתת את אחתנו לאיש אשר לו ערלה כי חרפה. היא לנו.
בראשית לד, יד.
ערל כמילת גנאי: ויאמר לו [לשמשון] אביו ואמו האין בבנות אחיך ובכל עמי אשה כי אתה הולך לקחת אשה מפלשתים הערלים.
שופטים יד, ג.
שם עילם וכל המונה סביבות קברתה כלם חללים הנפלים בחרב אשר ירדו ערלים אל ארץ תחתיות אשר נתנו חתיתם בארץ חיים וישאו כלמתם את יורדי בור.
יחזקאל לב, כד.
פילון האלכסנדרוני
פילוסוף יהודי שישב באלכסנדריה שבמצרים במאה הראשונה לספירה הנוצרית. חיבר את חיבוריו ביוונית. פילון הוא נציג מובהק של היהדות ההלניסטית של מצרים באותה תקופה. הוא פיתח רעיונות כמו מציאת רמזים לסודות אלוהיים בתורה, קיום דרגות ביניים בין האל העליון ובין העולם הנראה ועוד. ספריו נשתמרו גם בקרב יהודים אך בעיקר בכנסייה הנוצרית, ורעיונותיו השפיעו רבות על המחשבה הדתית הנוצרית. פילון היה חבר במשלחת יהודית אל קיסר רומא, גאיוס קליגולה, שביקשה להשפיע עליו להיטיב את יחסו ליהדות ולמקדש בירושלים. מספריו: על בריאת העולם (De Opificio Mundi); על חיי משה (De Vita Mosis).
טקס ברית המילה — הסנדק, המוהל, התינוק
ברית המילה עומדת ברומו של טקס המעבר הראשון שחווה ילד זכר בעם היהודי באמצעותה מקבל התינוק חותם פיזי בבשרו, הקובע את זהותו והשתייכותו הדתית־לאומית לכל חייו. הטקס ביסודו מבוסס על סיפור ברית המילה של יצחק בספר בראשית – היא המצווה הראשונה שניתנה לאברהם ולכל הדורות שלאחריו. על־פי הסיפור המקראי יצחק לא היה הנימול הראשון, אלא הראשון שנימול לשמונה ימים(אחרי אביו אברהם, שמל עצמו בגיל 99, וישמעאל שנימול בהיותו בן 13). מצוות המילה שניתנה לאברהם היא אות הברית שכרת האל עמו ועם זרעו, להרבות את זרעו ולתת לו את ארץ כנען(בראשית יז, ד-יא). סיפור הברית בספר בראשית הזין את מסורת חז״ל במדרשים רבים, המצביעים על חשיבות המצווה ומשמעותה בעיני חז״ל שקולה מצוות המילה בחשיבותה לכל מצוות התורה גם יחד(נדרים לב, ע״א), ובזכותה עתיד עם ישראל להיגאל באחרית הימים(ילקוט שמעוני יחזקאל, רמז שנד).
חז״ל הקשו בדבר טעמה, משמעותה ודרך עשייתה של ברית המילה. למש< המקרא אינו מפרט איזה אבר הוא הדורש מילה, או איזוהי הערלה שאותה הצטווה אברהם לכרות, שהרי יש גם ערלת הפה, ערלת האוזן וערלת הלב. חז״ל השיבו, שהסרת הערלה באברים אלה פוגעת בפעילות התקינה של הגוף, ומכאן שמדובר בערלת אבר הזכרות(בראשית רבה מו, ה). וכיצד פציעה והסרת חלק מאבר הזכרות אינה מזיקה לאדם, אלא להפך, גורמת לו להיות שלם יותרי ר' הונא בשם בר קפרא השווה בין ערלת האילן לערלת האדם – בשני המקרים מדובר ב״ מקום שהוא עושה פרות" (שם, מו, ד), ולפיכך הסרת הערלה(ערלת האילן אסורה באכילה) רק מגבירה את הפריון. כמו כן, הסרת הערלה נתפסת כ"תיקון״ גופו של האדם – כמו החיטים, אשר אינם בני שימוש בצורתם כפי שנבראו בששת ימי בראשית, אלא רק לאחר טחינתם(שם, יא, ו). ומדוע ציוותה התורה לערוך טקס זה דווקא ביום השמיניי אחת התשובות המדרשיות קושרת זאת עם השבת: "אין מילה בלא שבת". דהיינו, על הוולד לקבל את פני שבת המלכה קודם שהוא נכנס לקהל ישראל(ויקרא רבה כז, י), ורק אם נמנה שמונה ימים מלידת התינוק יתאפשר הדבר.
היו שהציעו נימוקים ופירושים רציונליים למצוות המילה ולמשמעותה. כבר בעת העתיקה מנה הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני שישה טעמים למצווה זו: א. בריאות(שלא תפגע דלקת בערלה); ב. ניקיון(למנוע זיהום במקום רגיש זה); ג. דמיון בין הלב לאבר המין(שניהם מולידים מחשבות שכדאי להימנע מהן, ולפיכך מילת אבר המין מסמלת את מילת הלב); ד. לצורך הקלה בשפיכת הזרע שתכליתה להרבות את הפריון; ה. המילה היא סמל המורה על הרחקת התאווה ושליטה ביצר; ו. מילת הערלה מסייעת ללמד את האדם כי לא יגיע לשלמות אלא אם ירחיק מעצמו כל מחשבה רעה. בדורות מאוחרים חזרו על כמה מהטעמים הללו, ובמאה התשע־עשרה הדגישו בעיקר את עניין הניקיון והבריאות. אולם הסברים אלה נדחו בידי חוקרים מודרניים, ועד היום אנתרופולוגים, סוציולוגים, פסיכואנליטיקנים, חוקריתרבות ודת ואפילו רופאים והיסטוריונים של הרפואה מתחבטים בשאלות הנוגעות למהותו ולמשמעותו של טקס זה בתקופה שבה נוצר.
יש הרואים במילה קרבן – האדם מקריב בראשית חייו חלק מגופו על מנת להגן על הגוף כולו בהמשך חייו. אחרים הציעו פירוש אנתרופולוגי המוצא אנלוגיה בין המילה בישראל למילה בחברות שבטיות באפריקה, בהן היא מסמלת כניסה לעולם המבוגרים, והיא אות לתפקידו של הנער לפרות ולהמשיך את בית אביו. לפי גישה פרוידיאנית המילה קשורה לתסביך אדיפוס ולחרדת סירוס. דהיינו, הילד חושש כי אביו ירצה לסרסו מפני שהוא חושק באמו, והמילה – מעין סירוס חלקי או סמלי – פותרת את הבעיה מראש. אולם להסברים מסוג זה, ועוד רבים אחרים שהוצעו בידי חוקרים, אין די ראיות מתחום המציאות ההיסטורית, ועל־פי רוב אינם חורגים מגדר ההשערה. נראה כי חוקרים אלה מבקשים למצוא הסברים אשר יעגנו את ברית המילה היהודית בתופעה האוניברסלית, ולפיכך התיאוריות שלהם כוללניות וגורפות מדי, ואינן מסבירות בהכרח את מקומה הספציפי ואת ייחודה של המילה בעם ישראל.
ההתחבטויות הרבות בקשר לברית המילה מעידות יותר מכול על מרכזיותו של הטקס וחשיבותו בעיני היהודים עצמם. בתקופת המקרא רבו העמים שנהגו למול את בניהם, וגם היום היא רווחת בקרב בני תרבויות אחדות. אבל מאפייניו היהודיים של הטקס מייחדים אותו לעומת תרבויות אחרות ומבליטים את משמעותו. ביהדות יש הקפדה חמורה על עריכת הטקס במועדו, הוא היום השמיני ואפילו אם הדבר כרוך בחילול קדושה אחרת, כגון שבת או יום הכיפורים. בנוסף לכך, מדובר בטקס המסמל כריתת ברית בין היהודי לאלוהיו, ועושה את התינוק לבן ברית מלא בעם ישראל. בחלוף שבעת הימים שבהם הוא נתון בשלב ביניים קריטי, באה לידי השלמה זהותו היהודית, והוא מתקבל באופן רשמי ופומבי לחברתו החדשה. סמליות נוספת לזהות זו מושגת בכך, שרק בשעת הברית ״מקבל" התינוק לראשונה את שמו בפומבי על חשיבותה של הברית בעיצוב זהותו היהודית של היילוד יעיד גם הכינוי למי שאינו נימול דהיינו ״ערל", המשמש כבר במקרא כינוי גנאי לגוי(ולפיכך ליהודי שאינו נימול או ״ערל ישראל", ישנו מעמד מיוחד בהלכה. ראו, למשל משנה פסחים ה, ג).
קֶס/קֶסוּץ
קס היא המילה האמהרית לכוהן. הקסוץ׳ היוו את המנהיגות הרוחנית־הדתית של היהודים באתיופיה. לכל כפר היה קס מקומי, וקס ראשי או מספר קסוץ׳ היו אחראים לאזור רחב. הקס הנהיג את הטקסים והתפלות לאורך השנה, וניהל את האירועים המרכזיים במעגל החיים – מילה, חתונה, לוויה, אזכרה למת. הקסוץ׳ היו מתפללים למען חולים קשים או למען הקהילה כולה, ובני העדה היו באים אליהם להתוודות על חטאיהם. פרנסתם הייתה ממעשרות, מביכורי הצאן וכדומה, או מתשלום שקיבלו עבור תפילות מיוחדות. רבים מהם עבדו בחקלאות.
סנדק
מקור המלה כנראה יווני: Syndikos – מליץ, מגן. כינוי לאדם המחזיק את התינוק על ברכיו בזמן עריכת טקס ברית המילה. המונח מופיע לראשונה בספרות מדרשי האגדה שנכתבו לאחר חתימת המשנה והתלמוד: ״כל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוך – אמר לו דוד להקב״ה בכל אברי […] בברכי אני נעשה סנדיקוס לילדים הנימולים על ברכי״ (מדרש תהלים, מהדורת בובר, אות ח). תפקיד הסנדק התפתח במרוצת ימי הביניים מתוך הצורך המעשי להחזיק את התינוק בזמן המילה. באשכנז באותה תקופה נקרא הסנדק ״בעל ברית״, מפני שהוא גם דאג לכל צורכי המילה – בעיקר בעזרה כספית ובארגון הטקס. באמונה העממית הסנדקות נחשבת זכות גדולה, הואיל והסנדק הוא ״שכן״ של אליהו הנביא בזמן הטקס, והיא סגולה לעשירות. בארצות האסלאם לא נהוג להעניק תפקיד זה לאותו אדם פעמיים. כינוייו הנוספים של הסנדק הם ״אב שני״, ״תופס הילד״, ״שליח״.
שלום צבר-מעגל החיים-טקס ברית המילה — הסנדק, המוהל, התינוק.
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-ילדות במרוקו.
אלא פה לא ״מלאכי אלוהים״ כמו בחלום יעקב, אלא ידידים וקרובים שנפגשו זה עם זה. בספרו הכירו כולם את כולם – בן מי הוא ומי סבו מצד אביו ומצד אמו. אם אירע דבר מה, כל הקהילה ידעה על כך. אי אפשר היה להסתיר דבר. במילים אחרות, כל הקהילה הייתה משפחה אחת גדולה לטוב ולרע. כל אחד דאג לאחר ורוב אנשי הקהילה היו גם קרובי משפחה זה לזה. אז אמרו לי אתם, איך אפשר לריב, להעליב או לקלל אדם שמכירים אותו ואת משפחתו? גם אנחנו הילדים לא התחצפנו אל אף אדם, משום הכבוד וכדי שלא לגרום בושה למשפחתנו. במידה ורבנו, הסתרנו זאת מההורים כדי שלא לגרום להם בושות. כל אחד התנהג כאדם אחראי וכל אחד כיבד את רעהו. עמדנו ברחבה הזו ושוחחנו עד זמן מנחה. אז התפזרנו לחזור כל אחד לבית הכנסת שלו. היו שנשארו שם, איך נאמר? ״אלה ברכב ואלה בסוסים״. אנחנו לעבודת ה׳ ואלה נשארים לשיחה בטלה.
היו בינינו ילדים יתומים שהתייחסנו אליהם כל כך יפה. אמא אמרה לנו שאבא שלהם שומר עליהם ואם עושים להם צרות הוא יבוא בלילה וייקח את נשמתנו. קינאנו בהם על כך. לכן נשמתו מכל משמר שלא לפגוע בהם. באחד מימי השבת האמורים, הייתי בין הסנוניות הראשונות שהגיעו לרחבה. ברגע שעברתי, ראיתי בפינה נסתרת בבית הקפה הערבי שליד הכניסה לגן הציבורי, בחור יהודי משוחח עם ערבים ומעשן! אוי לעיניים שכך רואות! הייתי כל כך מזועזע ומדוכדך, המום ומבולבל שלא ידעתי מה היה לי מרוב סערת רוחי. ריבונו של עולם! לעשן בשבת ובפרהסיה? לא חלמתי שדבר כזה אפשרי! שיהודי יחלל ככה את השבת, ולא מת במקום? הוכיתי בתדהמה ועמדתי ב״לב נמס ופיק ברכיים וחלחלה בכל מתניים״. התמלאתי עצבות וצער שאין כדוגמתו, אם כי אסור להרגיש ככה בשבת ובעיקר לא לכעוס, שהרי למדנו שמי שכועס, חכמתו מסתלקת ממנו וכל מיני גיהנום שולטין בו וכאילו עובד עבודה זרה.
כשחזרתי לעצמי התייצבתי מרחוק ״לדעה מה יעשה לו״. וחיכיתי, לא לנס כמו מרים אחות משה, אלא לראות איך זעם אלוהים יכלה בו חרון אפו! חשבתי, אוי ואבוי! הנה מיד יצא ברק מן השמים וישרוף אותו חיים. דאגתי לו ״ומעי המו עליו״, אבל מאום לא קרה. חשבתי שבוודאי לא יגמור את יומו, או אסון אחר ירד עליו! חשבתי שמגיע לו למות על פשע זה! אבל אחרי זמן מה – הכעס, הדיכאון הנפשי ודאבון לבי פינו מקום לרחמים. איך אדם זה מוציא את עצמו מן הכלל? זה כאילו כופר בעיקר, כפי שאנו קוראים בהגדה של פסח. הלל אומר ״אל תפרוש מן הצבור״. היה לי קשה לחשוב על המשך מאמרו ״ואל תדון את חברך עד שתגיע למקומו״. האם אפשר לראות את עצמי עומד בחברת גויים ומחלל את השבת? איך אפשר לקיים מה שאמר יהושע בן פרחיה לפני כן – ״והוי דן את כל האדם לכף זכות״, דבר חשוב כשלעצמו שקיימתי כל חיי מעל ומעבר ושבגללו סבלתי מרשעים, דוברי כזב ומרמה, שניצלו יחס זה וגרמו לי לסבל רב. אדם הפורש מן הציבור פוגע באחדותו של עם ישראל. נאמר ״כל ישראל ערבים זה בזה״ לטוב או לרע. אדם צריך לראות את עצמו כחלק מקהילתו, צריך להזדהות ולהשתתף בחיי הקהילה כדי לחזק ולתמוך זה בזה. ואיש זה, הוציא את עצמו מן הכלל וכפר בעיקר. כך ראיתי אז את הדברים. איש זה מנדה את עצמו ומנתק את עצמו מקהילתו. איך הוא יכול להמשיך לחיות כשייוודע קלונו ברבים? לחיות בחטאו במסתרים? הרי למדנו שהעובר עברה בסתר דוחק רגלי שכינה! הוא יכול להסתתר מאנשים, אולם לא מה׳! ״אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה' הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאום ה״׳. לחיות בחטא זו בראש ובראשונה פגיעה בעצמו, וכמו שלמדנו ״מצוה גוררת מצוה ועברה גוררת עברה״. זהו צעד ראשון להתנתק משורשיו ״כערער בערבה ולא יראה כי יבוא טוב ושכן חרדים במדבר״, יהיה בודד וגלמוד מנותק מעצמו ומעמו.
למה ה׳ לא הכה אותו בו במקום ? שוחחנו על כך בקבוצה שלנו. ״אולי הוא נותן לו הזדמנות לחזור בתשובה. ׳החפוץ אחפוץ מות רשע נאום ה׳ אלוהים, הלא בשובו מדרכו וחיה׳״. ״אבל כתוב גם ׳ואת כל הרשעים ישמיד׳״. ״אם כל חוטא ימות בחטאו, לא יישארו הרבה אנשים חיים, כי אין אדם מושלם״.
״אבל בתורה כתוב גם ׳ואיש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו מות יומת הנואף והנואפת״׳. ״ומי חטא בזה?״
״דוד המלך עם בת שבע ושלח את בעלה אוריה החתי למותו! דוד הוצא להורג?!״
״נכון, אבל דוד הודה בחטאו וחזר בתשובה ובא נתן הנביא ואמר לו ׳גם ה׳ העביר חטאתך לא תמות׳. זו כוחה של תשובה. דוד המלך אמר ׳לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה׳ וכן ׳יסור יסרני יה ולמות לא נתנני׳, וכן ׳לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה״׳.
״בכל זאת מעניין אותי למה למוסלמי מותר לעשן בשבת? אם האל אסר את זה צריך להיות אסור לכולם. לא ? ׳הלא אל אחד בראנו׳״. ״נכון, אבל לא האל אסר לעשן בשבת. בתורה כתוב ׳לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת״׳. ״אז מי אסר את זה?״
״הפוסקים. הלוא התורה לא יכלה לפרט הכל, כי אז היו צריכים לכתוב המון ספרים. הפוסקים דנו בכל סוגיה בתורה ופרסמו הלכות. לשם כך יש לנו את התורה שבעל פה״. ״וזה מחייב ?״ ״ודאי שזה מחייב״. ״אז זה מחייב רק את היהודים ?׳׳
״ברור, מפני שרק היהודים קיבלו את התורה שבכתב ואת התורה שבעל פה. אבל כשיבוא המשיח אז ׳והיה ה׳ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד׳. עד אז ׳כל העמים ילכו איש בשם אלוהיו״׳. המאורע הזה נחקק בזיכרוני מפאת הזעזוע הנפשי שגרם לי, והכעס עד כדי רצון להרוג את החוטא הזה. המחשבה הזו היא שגרמה לי צער גדול ובגלל זה עתיד אני לחזור על השאלה הזו בבגרותי ולהעריך מחדש את כל מה שלמדתי. לימים האמנתי שלא קנאת פנחס ולא קיצוניות אליהו הנביא יביאו לאהבת היהדות או ללימודי הדת היהודית בימינו. אני מאמין עד היום שאהבה וחינוך ליהדות לא מקנים במקל חובלים אלא במטה נועם. ״דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום״, כמו שאנחנו שרים בפתיחת ההיכל ב״שחרית״ של שבת. באהבה ובסבלנות, כפי שלמדנו מדרכו של הלל. הגדול, וכמו שמובא ב״עירובין״ ״הלכה כדברי המקל״ – ולכן גם במחלוקת בין בית הלל לבית שמאי, תמיד הלכה כבית הלל.
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-ילדות במרוקו.
Il était une fois le Maroc-David Bensoussan-2010- Les contacts entre le Maroc et les pays europeens au XIX e siècle
II y eut donc des personnes qui se demarquerent de la ligne officielle
II se trouva meme des personnes courageuses tout comme Paul Soleillet qui proposa de mettre fin au douloureux probleme de l'esclavage en Afrique occidentale. Pour cela, il proposait aux philanthropes et aux antiesclavagistes d'acheter les esclaves, de les faire travailler un certain temps avant de les liberer, afin de transformer et de peupler le Sahara et d'abolir ainsi l'esclavage…
Comment la France envisagea-t-elle l'occupation du Maroc?
La politique francaise au Maroc se dessina donc en tenant compte des elements suivants: chercher les avantages economiques pour la France, contenir les ambitions espagnoles et les visees de 1'Allemagne sans porter atteinte aux interets essentiels de l'Angleterre. Pour cela, la formule (creuse) de preservation de l'integrite territoriale du Maroc permit d'eluder une certaine mefiance des puissances quant aux ultimes visees de la France et de l'Espagne qui allaient en bout de ligne se partager le Protectorat du territoire marocain.
Quelle fut la reaction des autochtones?
Les colonises n'etaient pas dupes. Ils savaient que, suite a l'accord signe avec les Allemands en 1911, les Frangais n'allaient pas tarder a demanteler le pays en faveur de l'Espagne. L'administration francaise decouvrit rapidement que les Maghrebins eduques a 1'ecole francaise pretendaient faire la lecon a la France et allaient jusqu'a manipuler le double langage. Selon Rene Millet, alors que la culture scientifique devrait les degouter de 1'islam, leur premier geste etait la formation d'une ligue pour la defense des institutions musulmanes. L'administration frangaise decouvrait que l'Europe pouvait etre combattue et meme vaincue avec … ses propres armes. On pourrait voir dans les mots que prononca en 1950 le general Juin, Resident general du Maroc une certaine mefiance des intellectuels lorsqu'il refusa de creer une universite au Maroc: « Le Maroc n'est pas encore apte a vivre intellectuellement de sa propre substance.״
Les opinions exprimees par la majorite des Europeens furent influencees par l'ideologie coloniale. Leur lecture etait-elle proche de la realite?
Pour comprendre le Maroc, il faudrait pouvoir en saisir la complexite des liens qui unissent pouvoir et societe. Ce ne fut pas le cas de la majorite des voyageurs. Pour se faire une idee plus precise de la realite, il faut se pencher sur la myriade de sources juives et musulmanes et les etudier de pres. Les recherches qui se font en Israel a l'institut Yad Ben Zvi de Jerusalem et dans les universites constituent une source d'informations abondante. La bibliographic des Juifs d'Afrique du Nord de Robert Attal de l'lnstitut Yad Ben Zvi ou celle d'Arrik Delouya sont des sources historiques importantes. Quant aux archives marocaines, une grande partie d'entre elles n'a pas ete cataloguee ou encore etudiees en profondeur. Les sources historiques mentionnees dans le chapitre d'introduction de l'ouvrage de Labri Kninah: L'evolution des structures economiques et sociales et politiques du Maroc au XIXe siecle (Fes : 1820-1912) ou celles qui sont repertories dans Les bibliotheques au Maroc de Latifa Benjelloun-Laroui donnent un apergu de rimmense travail de compilation et de synthese qu'il nous reste a accomplir en vue de mieux cemer la realite historique dans toute sa complexite. Aujourd'hui, la Bibliotheque nationale du Royaume du Maroc a Rabat est engagee dans le travail de collection et de conservation d'archives.
Par ailleurs, depuis 1921, les etudes savantes en histoire et en ethnographie furent assurees par L'lnstitut des Hautes etudes marocaines a Rabat. Dote d'une revue savante, Hesperis, cet institut remplaca l'Ecole superieure franco-berbere fondee en 1914; les recherches en sciences naturelles relatives au Maroc furent assurees par L'lnstitut scientifique cherifien; le comte Henry de Castries publia Les sources inedites de I'histoire du Maroc en 24 volumes dans lesquels il recueillit un nombre considerable de sources historiques couvrant la periode de 1530 a 1845. Les centres d'archives des ministeres des Affaires etrangeres en Europe et en Amerique du Nord constituent egalement des sources d'information de grande valeur, en particulier celles du Quai d'Orsay au ministere des Affaires etrangeres francais a Paris ainsi que les archives diplomatiques nationales de France a Nantes.
Pour revenir aux Europeens qui visaient l'expansion coloniale, leur lecture du Maroc ne faisait souvent que renforcer leur parti pris. Ce qui frappe dans les perceptions que les Europeens ont rendues par les ecrits est le manque de nuance qui, dans certains contextes, peut faire toute la difference. Le petit peuple etait ecrase par les exigences des autorites, tout comme les serfs en Europe furent a la merci totale des seigneurs au Moyen Age. Il arriva que l'islam fut instrumentalise a des fins politiques ou meme economiques et le petit peuple se laissa berner tout comme ce fut le cas de rinstrumentation de l'eglise par le pouvoir en Europe. Pour ce qui est des ecrits de l'epoque precoloniale, les Europeens qui n'eurent pas une image statique du Maroc furent peu nombreux. Si la colonisation francaise avait ete faite dans un esprit egalitaire et que l'on avait accepte l'indigene comme un egal en droit, peut-etre que les choses auraient evolue differemment, meme dans le cas de l'Algerie. Les benefices immediats de l'exploitation economique des masses indigenes firent eteindre bien des velleites egalitaristes et estomper les grands principes qni devinrent le motenr de la Revolution francaise.
INSTABILITE AU MAROC
Pourquoi tant d'instabilite dans le Maroc du XIXe siecle?
II est vrai qu'a la lecture des recits des voyageurs et des diplomates europeens, le Maroc semble etre dans la meme situation que l'Empire ottoman, « l'homme malade de l'Europe » et qu'il suffisait donc de peu pour le demanteler ou l'occuper. Qu'en etait-il vraiment?
L' ombre de la Conquete d'Algerie en 1930 et de la bataille d'Isly en 1844 aura plane sur le reste du siecle, car elle aura mis en evidence l'inferiorite militaire du Maroc. La guerre contre l'Espagne en 1860 et son humiliante conclusion n'auront fait que renforcer le sentiment que la monarchie n'etait pas capable de tenir tete aux puissances europeennes.
Lorsque 1'autorite du sultan faiblit, des groupements tenterent de s'approprier le pouvoir: les militaires boukharis jouerent un role determinant dans l'armee reguliere, et constituerent un facteur essentiel a la stabilite du regime. Beaucoup de postes dont celui de vizir, furent occupes par des Boukharis ou par des membres du Jaish de Fes dans la seconde moitie du XIXe siecle.
Certains personnages puissants tenterent la sedition. En 1859, Salam Al-Wazzani obtint du sultan Abderrahmane le droit d'administrer des provinces du Nord et la region du Touat. II s'y comporta comme un vice- roi et, suite a la guerre desastreuse contre l'Espagne en 1860 dont il fut le plus grand incitateur, il devint protege francais, se mit sous la protection de la France et ceci couta probablement au Maroc la perte du Touat rattache depuis lors a l'Algerie. Les velleites d'independance du Sous furent reprimees par le sultan Hassan Ie.
Il y eut des thaumaturges qui se rebellerent contre 1'autorite royale tout comme Bou Hmara qui, au debut du XXe siecle, fit faire la priere a son nom et ne fut defait qu'apres plusieurs batailles. Le brigand Raissouli n'en fit qu'a sa tete dans le Nord du Maroc. Bou Hmara et Rai'ssouli ne sont que des exemples – celebres – parmi tant d'autres.
Il y a egalement eu des revoltes rurales qui s'appuyerent parfois sur la solidarite tribale contre les representants du Makhzen. De plus, les crises de secheresse et de famine ainsi que des epidemies toucherent en premier les populations rurales qui se revolterent contre les representants du Makhzen. Il se trouva des personnes qui interpreterent la famine en 1857 comme un chatiment divin merite du fait que le sultan ait permis 1'annee d'avant d'exporter des grains a un pays non musulman: l'Angleterre. Ces revoltes furent durement reprimees. Suite a la guerre contre 1'Espagne, le Maroc dut payer une indemnite exorbitante. Cette lourde indemnite resulta en des taxes plus lourdes : un impot en argent fut leve qui n'etait pas assujetti au revenu de la recolte. Meme les citadins durent payer un impot indirect, le meks, destine a reorganiser l'armee. II y eut des emeutes a Fes en 1868, pour demander au sultan Hassan Ie 1'annulation de l'impot leve par son pere Mohamed IV. Devant ces reticences, l'historiographe 'Ali Al-Susi remarquait: « Quelle sottise de declarer illegale une contribution de defense alors que nous vivons dans une situation humiliante qu'aucun homme vraiment digne de ce nom ne devrait supporter ! » En 1873, les tanneurs de Fes initierent une revolte soutenue par les autorites religieuses et conditionnerent leur serment d'allegeance a l'abolition du meks. La residence du Ministre des Finances Mohamed Al-Madani Bannis fut pillee.
La balance commerciale connut un desequilibre plus important. Bien que les exportations de cuirs, d'huiles, de bestiaux, d'amandes et de dattes aient continue, le commerce caravanier transsaharien autrefois si prospere commenga a chuter rapidement, car les puissances coloniales pouvaient avoir directement acces aux produits de l'Afrique noire. Parallelement, !'importation de produits europeens augmenta sensiblement. A titre d'exemple, !'importation du the passa de 75 tonnes en 1874 a 275 tonnes dix ans plus tard. Celle des cotonnades augmenta de 9 a 15 millions de francs entre 1878 et 1884. Celles de sucre, de cotonnades et de bougies augmenterent sensiblement. Les depenses du Tresor s'elevaient a six millions en 1882. Elies passerent a vingt millions dix ans plus tard et a quarante millions en 1900. Qui plus est, les operations militaires exigeaient des fonds importants et le mecontentement des troupes en raison de la solde reduite n'etait pas sain. II devint imperatif d’emprunter a l'etranger. En 1907, la dette du makhzen s'eleva a trente-trois millions de francs. D'ou la dependance grandissante des sources de capital etrangeres.
De plus, les exigences de reparations aux proteges consulaires occupaient grandement le Makhzen. Parmi les Europeens qui venaient chercher fortune au Maroc se trouvait un nombre non negligeable d'aventuriers malhonnetes prets a abuser des privileges conferes par la protection consulaire. Mohamed IV se plaignait de ce que les marchands n'obeissaient qu'aux consuls et 1'historiographe Al-Nagiri remarqua : « Les representants des puissances ne cessaient d'importuner Hasan Ie avec toutes sortes de propositions: conseils futiles, requites deraisonnables, diminution des droits de douane… Face a l'Europe, nous sommes comme un oiseau sans ailes sur qui fond l'epervier.» Par ailleurs, les campagnes que fit Hassan Ie pour retablir l'ordre dans son pays alourdirent encore plus le fardeau des charges pesant sur les masses marocaines.
Il était une fois le Maroc-David Bensoussan-2010– Les contacts entre le Maroc et les pays europeens au XIX e siècle