ארכיון יומי: 18 ביוני 2021


להאיר בתורת רבנו אור החיים הק' ורבני מרוקו – לפרשת חקת,מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

להאיר בתורת רבנו אור החיים הק' ורבני מרוקו – לפרשת חקת,

ע"פ הספר "להתהלך באור החיים"

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

לקראת ההילולה של רבנו אור החיים הק' ביום שישי ט"ו בתמוז.

ניתן להזמין את הספר: 0523-240-298

 

"וידבר יהוה אל משה ואל אהרן לאמר:

זאת חקת התורה אשר ציוה יהוה לאמר:

דבר אל בני ישראל, ויקחו אליך פרה אדומה תמימה" (במ' יט, א – ב)

רבן יוחנן בן זכאי: "זאת חקת התורה" –

קיום מצוות – בגלל שה' ציווה (במ' רבה, פרק יט ח').

רבנו-אור-החיים-הק': "כי קיום מצוה בלא טעם,

 יגיד הצדקת האמונה והסכמת הנפש,

 לקיים כל מצוות הבורא"

מבוא לפרשה.

פרשת "חקת" הפותחת בדיני פרה אדומה, נאמרה שלושים ושמונה שנים אחרי חטא המרגלים, כאשר עמ"י היה בנידוי, ובכל שנה בט' באב, נפטרו חמישה עשר אלף. בתורה אין זכר לתקופה הזו.

הפרשת מתארת את הפרידה משני מנהיגים – אהרן ומרים. תחילה מות מרים המתוארת כבדרך אגב – "ותמת שם מרים, ותיקבר שם" (כ, א), מבלי שיתאבלו עליה כראוי כדברי חז"ל, דבר שגרם להיעלמות 'בארה של מים' – "ולא היה מים לעדה" (כ, ב).

מן המצלול החוזר בפרשה: "מרים, מי מריבה, שמעו נא המורים" עולה, כי פרשת "מי מריבה" המהווה את הנושא המרכזי בפרשה, קשורה למרים המוזכרת כאן בשמה הפרטי ללא כל יחוס, ולא כ"מרים הנביאה אחות אהרן", כפי שהוזכרה אחרי קריעת ים סוף (שמות טו כ).

עם ישראל הצמא למים, מתקהל על משה ואהרן בתוך אבלם על מות אחותם – "וירב העם עם משה" (כ,ג –ו), דבר שגרם לפרשת "מי מריבה", אשר בגינה נגזרה על משה ואהרן שלא יכנסו לארץ – "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ… המה מי מריבה אשר רבו בנ"י את יהוה" (כ, יב).

 אהרן בניגוד למרים, נקבר בטקס רב רושם המשתרע על תשעה פס', ובו השתתפו כל בית ישראל – "ויבכו את אהרן שלושים יום – כל בית ישראל" (כ, כט).

הפרשה מתארת את "שירת הבאר" – שהיא שירת התורה כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.

הפרשה חותמת ב"נחש הנחושת", והניצחון על סיחון מלך האמורי, ועוג מלך הבשן.

רבנו-אור-החיים-הק' שואל על הפס' "זאת חקת התורה".

"צריך לדעת למה כינה למצוה זו {פרה אדומה}, שם כללות התורה. שהיה לו לומר 'זאת חוקה' וגו', או 'זאת חוקת הטומאה', או 'חוקת הטהרה' – כדרך אומרו 'זאת חוקת הפסח' (שמות יב מג). כלומר, מדוע הכתוב קושר את מצות פרה אדומה לחוקת התורה

בראשית דבריו, רבנו שולל את הצורך בטהרה מטומאה באפר פרה אדומה כדי לעסוק בתורה, היות "ואין דברי תורה מקבלים טומאה", כדברי רבי יהודה בין בתירא (ברכות כב ע"א).

 רבנו-אור-החיים-הק': כל עניין טומאה וטהרה אצל עם ישראל בניגוד לגויים, נובע מקבלת התורה הקדושה, ובגלל זה, "נעשו עם בני ישראל – דבר שהרוחניים השפלים תאבים להידבק בהם, להיותם חטיבה של קדושה עליונה בחייהם, גם במותם.

בחייהם – בנגוע במת או יאהילו עליו וכדומה, תדבק בהם הטומאה שבמת, ולא תחפוץ להיפרד אם לא בכוח גדול אשר חקק ה' במצוה האמורה בעניין של פרה אדומה.

ובמותם – גם כן, תתרבה הטומאה, כאומרו ז"ל בפס': 'אדם כי ימות באהל' (במ' יט, יד), ישראל מטמאים באהל, ואין אומות העולם מטמאים באהל", כדברי קדשו.

 רבנואור-החיים-הק' ממשיל את יחס הטומאה בין עמ"י לגויים, לשני כלים. הראשון מכיל דבש, והשני מכיל זבל. לאחר שפינה את הכלים והוציאם החוצה, הזבובים והרמשים יגיעו בעיקר לצנצנת הדבש, לא כן לגבי פח הזבל, אליו יגיעו זבובים מעטים. כנ"ל לגבי בני ישראל, בגלל שיש בהם קדושה שנמשלה לדבש. וכדברי קדשו: "כמו כן. אדם מישראל שמת, להיותו מלא קדושה המתוקה והערבה. בצאת הנפש ונתרוקן הגוף, יתקבצו הקליפות לאין קץ – שהם כוחות הטומאה התאבים תמיד להידבק בקדושה ליהנות מהערב, ולזה יטמא באהל… מה שאין כן, אשר לא מזרע ישראל להיותו משולל כל קדושה, אין כ"כ התקבצות הטומאה, אלא חלק הממית הנדבק בגוף {ישראל שנגע בגוי מת נטמא, לא כן גוי שנגע במת שאינו נטמא} – ואשר יסובב הכל היא התורה".

לאור זאת, מסביר רבנו מדוע במצרים הקריבו את קרבן פסח מבלי שנטהרו מטומאת מת, היות ועדיין לא קיבלו את התורה. לכן, רבנו מסיים דבריו בביטוי: "ובזה מצאתי נחת רוח", היות וזה תואם להפליא.

בהמשך, מביא רבנו עוד הסבר לגבי הלימוד מהקישור בין מצות פרה אדומה לחוקת התורה –"זאת חקת התורה… ויקחו אליך פרה אדומה".

"ובדרך רמז ירצה באומרו 'חקת התורה',  שאם יקיימו מצוה זו, הגם היותה חוקה בלא טעם, מעלה עליהם הכתוב כאילו קיימו התורה אשר ציוה ה' לאמר. כי קיום מצוה בלא טעם – יגיד הצדקת האמונה והסכמת הנפש לקיים כל מצוות הבורא. וזה לך האות, ואולי כי לטעם זה, רצה ה' {ש}תתמסר להם המצוה, בדרך חוקה".

רבנו רומז בדבריו למדרש, האומר: פרשת פרה אדומה – שקולה כנגד כל התורה כולה (פסיקתא רבתי פי"ד).

פועל יוצא מדברי קדשו: יש לקיים את המצוות מתוך שלמות נפשית בגלל שה' ציווה, כדברי רבן יוחנן בן זכאי שאמר לתלמידיו בעניין פרה אדומה: "לא המת מטמא, ולא המים מטהרים, אלא אמר הקב"ה: חוקה חקקתי. גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור גזירותי, דכתיב: 'זאת חוקת התורה" (מד"ר, פרשה יט).

באותו מדרש מובא, שריב"ז השיב תשובה אחרת שיש בה מעט מן ההיגיון לגוי טרדן. אדם שנכנסה בו רוח רעה, שורפים עשבים שונים, ומרפאים אותו איתם. כלומר, הגוי חושב שמצוות זה דבר טבעי, לכן הוא צריך תשובה מניחה את הדעת.

ליהודי לעומת זאת,  קיום המצוה – בגלל שה' ציוה. וכדברי רש"י לפס' הנ"ל: "לפי שהשטן ואומות העולם מונים את ישראל לומר להם: מה המצוה הזאת לכם, ומה טעם יש בה? לפיכך כתב בה 'חקה' – גזרה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה".

בעל "קדושת לוי" אומר: "זאת חוקת התורה אשר ציוה יהוה לאמר'. הכלל, כי טעמי התורה והמצוות הם נעלמים מכל אדם. רק האדם צריך לעשות ולקיים כל התורה, מחמת ציווי ה' עליו לעשותם ולקיימם. וזהו הרמז: 'זאת חוקת התורה'. כל התורה והמצוות הם חוקים אצלנו. כי אין נגלה לנו שום טעם מהמצוות, רק עיקר קיום התורה והמצוות יהיה מחמת ציווי ה' עלינו לעשות, אנו מחויבים לעשותם ולקיימם".

"אשרי איש ירא את יהוה –

במצותיו חפץ מאוד" (תהלים קיב, א).

"ואין לך מצוה ומצוה שאין בה עוד סודות נעלמים הנגלים למשה,

ולאדם הראוי המשיג לקנות קנין התורה במ"ח דברים (רבנו-אוה"ח-הק').

רבנו-אור-החיים-הק' מבדיל בין מצוות שכליות – שהשכל מחייב אותן, כגון כיבוד הורים, איסור לגנוב ולגזול וכו', לבין מצוות שמעיות – שיש בהן טעם כמו שבת – כי בו שבת הבורא. יום טוב – על הנסים שנעשו לישראל וכו'.

רבנו מדגיש: "וזה הוא טעם הנגלה. ואין לך מצוה ומצוה שאין בה עוד סודות נעלמים הנגלים למשה, ולאדם הראוי המשיג לקנות קנין התורה ב-מ"ח דברים השנויים במשנת חסידים (פ. אבות. ו, א), שאז מגלים לו רזי תורה, שגילה ה' למשה בסיני. ומשה גם כן גילה לישראל בני דורו".

 

רבנו  המהרח"ו אומר על המשנה הנ"ל באבות: מגלים רזי תורה, רק למי שלומד תורה לשמה. וכדברי קדשו: "והנה החכם הגדול רבי מאיר בעל הנס העיד עליהם שלא כך הוא באומרו לשון כללות, כל העוסק בתורה לשמה – זוכה לדברים הרבה וכו', ומגלים לו רזי תורה ונעשה כמעיין המתגבר".

 

לשאלה מה נענה למחברים הרבים העוסקים בטעם המצוות כמו בעל 'ספר החינוך'?

 תשובה: מנסים רק לטעום מעט מהמצוה, כדי להתחבר אליה, אבל עומק המצוה נמצא בעולם האין סוף ברוך הוא, כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לעיל, שלכל מצוה יש סודות נעלמים, כאשר הטעם הנגלה, הוא רק מעט מזעיר אנפין.

גם שלמה המלך החכם מכל אדם, אמר לגבי מצות פרה אדומה: "אמרתי אחכמה – והיא רחוקה ממני" (קהלת ז, כג).

 

פועל יוצא מהאמור לעיל: הקנה מידה לעבודת הבורא הוא: האם אנו מקיימים את מצוות ה' "מתוך הסכמת הנפש" כדברי קודשו. כלומר, מתוך רצון אמתי וטהור, דבר האמור לבוא לידי ביטוי בקיום מצוות התורה – מתוך אהבה ומתוך שמחה של מצוה, גם כשלא מבינים את כל טעמיה.

 

כדי להבין את עומק דברי רבנו-אוה"ח-הק', נביא את דברי בעל "ערבי נחל" בנושא:

"כתב הרמב"ם במורה נבוכים שאין ראוי לבקש טעמים על מצוות, דאם כן, יקיים המצוה עבור הטעם. ובאמת ראוי שעיקר קיום המצוות יהיה לעשות רצון ה' וגזירת מלך. נמצא לדבריו, ראוי שיהיו כל המצוות חוקים, בלי לידע טעמיהם וכוונותיהם. אכן האמת, כי לא ראה ספר הזהר. מבואר שם כי אין נחת רוח לה' – רק בידיעת ישראל כוונות המצוה והתפילה, ועניינם ותיקונם בגבהי מרומים. והסתכלות האדם בשיעור קומה, עד שירגיש האיש הישראלי תענוג מופלא במצות ובתורה ובתפילה, מעין עולם הבא. וכתיב שם, כי מצוה הנעשית בלי כוונה – דחיין לה לבר… ולכן צריך כל אחד מישראל להשתדל ככול יכולתו להשיג כפי כוחו הכוונות והסודות".

ה"ערבי נחל" מתרץ את הקושיה על הרמב"ם מהזהר כך: על האדם להשתדל לקיים את החוקים באותה מסירות, כמו המצוות שיש להם טעם, "ואז ניכר שעיקר כוונתו לקיים רצון ה' מבלי טעם".

 

רבי משה קורדברו כותב בנידון: "מפורסם הוא כי לפי הכנת הדברים התחתונים – כן חשק העליונים לדבק בהם" (פרדס רימונים. שער לא, שער הנשמה, פרק שמיני). כלומר, טיב קבלת מצוות האדם בשמים, לפי טיב ואיכות קיומן.

 

 

שמירת ברית הלשון וברית המעור.

 

"וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו – טמא הוא" (במ' יט, טו).

"שומר פיו {ברית קודש} ולשונו {פה},

שומר מצרות נפשו" (משלי  כא, כג).

 (רבי יעקב אביחצירא. פיתוחי חותם. במ' יט, טו).

 

קודם לכן, דובר על קיום מצוות מתוך זה שהקב"ה ציווה. ה"אביר יעקב" ינחה אותנו, איך ניתן לזכות בקדושה ובטהרה בשמירת ברית הפה, וברית המעור.

רבי יעקב אביחצירא אומר על הפס' "וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו – טמא הוא" (במ' יט, טו).

"אפשר לרמוז על ברית הלשון וברית המעור, דהם הכלים הפתוחים באדם ומוציאים: הפה – מוציא הדברים, והברית – מוציא זרע. ואם לא שמרם האדם כראוי ופגם באחד מהם – כל גופו נפגם, ומה שפוגם בזה – פוגם בזה.

 

דהנה, עיקר שמירת שניהם הוא על ידי טהרת המחשבה, כי אם האדם מתדבק בקדושה ובטהרה כראוי, ממילא נשמרו פיו ובריתו, ואם לא היתה טהורה מחשבתו – שניהם נפגמו, ואף אם לא פגם כי אם בדיבור – נפגם הברית ממילא, וכמו שכתוב: "ולא יראה בך ערות דבר" (דב' כג, טו), דעל ידי דיבור, נפגמה גם הערוה, ולכן צריך שישמור פיו שמירה כראוי, ובזה ימצא מנוחה מצד הפה ומצד הברית, וכל זה עיקר שמירתו ע"י טהרת המחשבה בקדושה ובטהרה.

 

וזהו שכתוב: "וכל כלי פתוח" – הם ברית הלשון, וברית המעור"אשר אין צמיד פתיל עליו".

'צמיד' בגימ' 'קדם'. 'ק.ד.ם ראשי תיבות קול דיבור מחשבה. כלומר, עיקר שמירת שני כלים אלה, תלוי במחשבתו, קולו ודיבורו. אם טיהר מחשבתו, קולו ודיבורו, נשמרו שני כלים אלה. אם לאו, אין להם שמירה.

 

והנה, 'צמיד' במילוי צד"י מ"ם דל"ת גימ' בקדשה ובטהרה. דהיינו, שישמור המחשבה והקול והדיבור – הרמוזים ב"צמיד" – בקדושה ובטהרה. זהו הצמיד שיהיה פתיל {מכוסה} עליהם שלא יטמאו. ואם אין ה"צמיד" הזה פתיל על כל אחד מהם – "טמא הוא". לפיכך צריך האדם שיתבונן ויתעורר לשמור הדבר הזה בזהירות גדולה.

ואפשר שלזה רמז שלמה המלך: "שומר פיו {המעור}, ולשונו {הפה} – שומר מצרות נפשו" (משלי כא, כג).

 את זה, לומד רבנו מכפילות המלים "פיו ולשונו", ולכן "זה בא לרמוז על פה תחתון שהוא ברית קודש, ועל פה עליון".

"הברית נקרא "פה". 'מילה' – גימ' – פה – 85".

"ועוד, הברית פתוח ומוציא כמו הפה,

ובא שלמה המלך ע"ה להזהיר האדם שישמור פה תחתון, ופה עליון".

 

מסר אמוני בעבודת ה': ע"י טהורת המחשבה, זוכים להתקדש בשמירת העיניים וקדושת הברית, ומצליחים להתגדל בתורה, להתעטר בראיה רוחנית, ולהתברך באור הגנוז שבתורה

 

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

 

שירת התורה –

במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

"אז ישיר ישראל את השירה הזאת / עלי באר ענו לה.

באר חפרוה שרים / כרוה נדיבי העם / במחוקק במשענתם.

וממדבר מתנה / וממתנה נחליאל / ומנחליאל במות.

      ומבמות הגיא אשר בשדה מואב, ראש הפסגה /

ונשקפה על פני הישימון" (במ' כא, יז-כ).       

 

שירת הבאר –

   "כי שירה – על התורה אמרוה"

(רבנו-אוה"ח-הק'. במ' כא, יז).

 

 

לקראת ההילולה המתקרבת של רבנו-אור-החיים"-הק' – ט"ו בתמוז, ננסה להאיר בעזהי"ת באור יקרות, את הצדדים הפיוטיים והשיריים בפרשנותו, המהווים את היהלום בכתרה של "תורת אלוקים חיים – אמת" כדברי קדשו בהקדמה, דבר הבא לידי ביטוי ב"שירת הבאר" בפרשתנו, בה הוא רואה כשירת התורה: "כי שירה זו, על התורה אמרוה" (רבנו-אוה"ח-הק', במ' כא, יז).

אמר רב יהודה אמר שמואל: מנין לעיקר שירה מן התורה שנאמר: "ושרת בשם יהוה אלהיו" (דב' י"ח סו). איזהו שרות שבשם? הוי אומר: זה שירה.

רב מתנה אמר מכאן: "תחת אשר לא עבדת את יהוה אלהיך בשמחה ובטוב לבב" (דב' כ"ח מז). איזו היא עבודה שבשמחה ובטוב לבב? הוי אומר זו שירה (ערכין יא ע"א).

 

 "אז ישיר ישראל את השירה הזאת – עלי באר ענו לה". שירת הבאר היא השירה השלישית מתוך תשע שירות המוזכרות בתנ"ך, כאשר את השירה העשירית נאמר בע"ה בגאולה הקרובה כדברי הנביא ישעיהו: "השיר יהיה לכם לשמחה, כליל התקדש חג הפסח… לבוא בהר יהוה אל צור ישראל" (ל, כט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש: "ובזה גם כן, לא נקרא תגר על הדור ההוא, למה לא שוררו שירה חדשה כשניתנה להם תורה מורשה אשר לה נאוה התהילה. כי ודאי, היא זאת שירת התורה שנקראת באר מים. נקראת באר ע"ש המקור שהיא שכינה עליונה שנקראת באר. גם לפי שהתורה נמשלה למים" כדברי קדשו.

כלומר, לא יתכן שעמ"י לא אמר שירה על המתנה הכל כך חשובה אותה קיבל במעמד הר סיני "כאיש אחד ובלב אחד" (רש"י), והמהווה עבורנו ירושה, העוברת מדור לדור, בבחינת: "תורה ציוה לנו משה – מורשה". 

בשירת הים נאמר: "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת ליהוה. ויאמרו לאמר: אשירה ליהוה".

 כשמשווים בין "שירת הבאר" ל"שירת הים", רואים אנו שבשירת הבאר חסרים שני ביטויים חשובים: "לה' ומשה".

 רבנו-אוה"ח-הק' אומר על כך: "כי שירה זו על התורה אמרוה… ונקראת באר מים על שם שכינה עליונה שנקראת באר". כלומר, שם ה' נאמר ברמז. לגבי אי הזכרת משה רבנו, כנראה שבחלוף ארבעים שנה מאז ששרו את שירת הים, הדור השני נהיה יותר עצמאי, וכך יכל לשיר לכבודו יתברך מיוזמתו, ללא התיווך של משה רבנו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר ששירת "הבאר" נאמרה ע"י עמ"י בשנתם הארבעים במדבר, לאחר מות מרים אשר בזכותה היה להם מים – "באר מרים". היות ולא התאבלו על מותה של הצדקת כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפס': "ותמות שם מרים ותקבר שם – סמוך למיתה – קבורה… ולא הרגישו לבא לגמול חסד…, לכן קפץ עליהם רוגזו של צמא" (מו"ק כח, ע"א), ונסתלקה הבאר כדברי רבי יוסי: "באר ניתנה לישראל בזכות מרים. מתה מרים, נסתלקה הבאר" תענית ט, ע"א

 

מרים הנביאה מתה מיתת נשיקה (ב"ב, יז ע"א). וכך מעיד עליה הכתוב: "ותמות שם מרים – ותקבר שם", מייתור  המילה השניה "שם", לומד רבנו-אוה"ח-הק': "חש על כבוד הצדקת שהרי אמרו: צדיקים במיתתם נקראים חיים (ברכות יח, ע"א). "שם" – בין הצדיקים, ולומד זאת מגזרה שווה ממשה רבנו: "וימות שם משה" – "ותקבר שם מרים". כמו שמשה מת במיתת נשיקה. כך מרים הנביאה.

 

הבאר חזרה בזכות משה, ואז שרו את שירת הבאר. לרבנו קשה. אם נאמר שהכוונה לשירת המים, אם כן למה לא אמרו שירה גם על המן? לכן, אומר רבנו ששירת הבאר נאמרה במהותה על התורה: "כי שירה זו על התורה אמרוה… ונקראת באר מים על שם שכינה עליונה שנקראת באר, גם לפי שהתורה נמשלה למים". לכן, התורה אומרת "עלי באר", מלשון "עליה" = באר עליונה שזו התורה. "כי באמצעות עסק התורה מתקנים מקור עליון שנקרא באר, והתיקון נעשה ע"י הצדיקים הראשונים" כפי שיפורט להלן.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מלמדנו פרק חשוב באמירת תודה על כל טובה שה' עושה לנו, ובפרט על קבלת התורה.

חז"ל אמרו שקשה זיווגו של האדם כקריעת ים סוף, וכן קשים מזונותיו של האדם כקריעת ים סוף.

המשותף לזיווג ופרנסה: האדם חושב שזה דבר טבעי להינשא, וגם טבעי להתפרנס, ואינו מודה לה' על כך.

חז"ל מדמים אותם לקריעת ים סוף, היות ולמלאכים נאסר לומר שירה כדברי חז"ל: "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה". בני ישראל היו עלולים ללכת בדרכם של המלאכים ולא לומר שירה, כמו שלא אמרו שירה על המן, ענני כבוד וכו', וזה הקושי – להודות לה'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפרשת בשלח על שירת הים: "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'  (שמות טו, א) הדרגה הגבוהה בעבודת ה' היא כאמור עבודה מתוך שירה, לכן נאמר בשירת הים "ישיר" בלשון עתיד. תלמוד לומר "ישיר" – שישנה בשירה זאת גם שירה לעתיד, "וכל הבא לשיר שירה זאת לפני ה', יש לאל ידו.

או לרמוז למצוה, שמצוה לאומרה תמיד, קבעוה בתפילת שחרית בכל יום".

כלומר, שירת הים נקבעה לדורות בתפילת שחרית, כדי ללמד אותנו להודות לה', ולכן רבנו מיישם את שירת הבאר על התורה, כדי להודות לקב"ה על המתנה הגדולה אותה הנחיל לנו – בדמותה של התורה הקדושה.

 

פועל יוצא מהאמור לעיל: "טוב להודות ליהוה".

על כל אחד מאתנו להודות לבורא עולם, על כל טובה וטובה בה הוא מזכה אותנו מידי יום ביומו – "חדשים לבקרים, רבה אמונתך" (איכה ג, כג), החל מכך שזוכים להתענג בלימוד תורה, בריאות איתנה, משפחה טובה, פרנסה טובה וכו'.

חזקיהו המלך שהיה ראוי להיות משיח, הפסיד את הגאולה, בגלל שלא אמר שירה.

 

א.  "באר חפרוה  שרים".

 

הביטוי "שרים", רומז לאבותינו הק' אברהם, יצחק ויעקב  ש"חפרו" את הבאר העליונה והכשירו את בני ישראל לקבל את התורה, בסוד "והאבן גדולה על פי הבאר", וכן "ויגל את האבן מעל פי הבאר" (בר' כט. ב, י).

רבנו-אוה"ח-הק'  אומר ע"פ דברי המדרש: "כי באמצעות עסק התורה, מתקנים מקור עליון שנקרא באר. והתיקון הוא, כפי בחינת מעלת העוסקים בתורה"  (רבנו-אוה"ח-הק' ע"פ בר' רבה סד, ח).

כל זאת, לאור מידותיהם הנאצלות של אבותינו הק', כמו מידת החסד של אברהם וכו', וכן האמונה והביטחון בקב"ה של האבות, עד שהפכו להיות מרכבה לשכינה. כלומר, כמו שהרוכב ברכב, קובע ומחליט בלעדית לאן לנסוע, כך האבות, הם משמשים כרכב מול הרוכב שהוא הקב"ה המחליט בשבילם, ועליו הם סומכים, ובו הם בוטחים. כן יהיה לנו, אמס"ו.

 

ב.  "כרוה  נדיבי העם".

 

רמז למשה רבנו שהוריד את התורה, הזקנים ומ"ח נביאים, וכן אנשי כנסת הגדולה שכרו את התורה שבכתב והתושב"ע, ופירשו את צפוניה וסודותיה.

כרוה – כמו כריית יהלומים. וכדברי קדשו: "והוא אומרו, כרוה נדיבי העם, כי תורה שבכתב בלא תושב"ע, אין אדם יכול לשתות ממימיה". כלומר, הם פירשו את התורה שבכתב לאור התושב"ע, ובכך גילו את צפוניה וסודותיה.

 

ג. "במחוקק במשענתם".

 

רמז לחכמים שבכל דור שהוסיפו לחקוק בתורה ע"י תקנות והלכות. רבנו מסביר ע"י תרשים זרימה מהכבד אל הקל: האבות – חפרו. משה והנביאים – כרו, ואילו חכמי הדורות – חקקו מלשן חקיקה, שזה דבר קל.

הביטוי "במשענותם" רומז לכך שהם נשענים בחידושיהם על הראשונים. וכדברי קדשו: "שכל דקדוק ודקדוק שידקדק בתורה, צריך לפרשו ע"פ דבריהם. כל דבר שלא יהיה מיוסד ע"פ דברי הקדמונים – אין לסמוך עליו".

 

הגאון מווילנא: שירת הבאר רומזת לשיתוף  בין לומדי התורה ותומכיה, "בצל החכמה, בצל הכסף" (קהלת ז יא).

"באר חפרוה שרים" = לומדי התורה.

"כרוה נדיבי עם" = "תמכין דאורייתא".

"במחוקק" = תלמידי חכמים.

"במשענותם" = נדבנים, כמו השיתוף בין יששכר לזבולון. מפאת חשיבות הרעיון, הכתוב חוזר על זה פעמיים.

 

 

ד. "וממדבר מתנה / וממתנה נחליאל /

ומנחליאל במות / ומבמות הגיא אשר בשדה מואב

 ראש הפסגה / ונשקפה על פני הישימון" (במ' כא, חי – כ).

 

כדי להתגדל בתורת אלוקים חיים, יש לעיין היטב בכתוב בפרק שישי של פרקי אבות, וליישם אותו הלכה למעשה: "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה וכו'".  בתחילת המשנה נאמר: "כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה… וכל מי שעוסק בתלמוד תורה, הרי זה מתעלה. שנאמר: 'וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות", הלקוח מפרשתנו.

 

"וממדבר מתנה" – מידת הענוה אותה מסמל המדבר, היא אחת המידות המרכזיות המהווה בסיס איתן לצמיחה בתורה. במדבר אין ישובים, אין צמחיה, וכולם דורכים עליו מבלי יכולת להגיב. האיש העניו הולך בדרכו של משה רבנו עליו מעידה התורה שהוא "עניו מאוד", בכך שראה את עצמו כעבד ה', בבחינת "ישמח משה במתנת חלקו – כי עבד נאמן קראת לו" (תפילת שחרית של שבת). כ"כ, הוא הנהיג את בני ישראל לשם שמים מתוך ענוה.

 

באיגרת הרמב"ן אותה מומלץ לקרוא לפחות פעם בשבוע, קיים תדריך מפורט "איך להתנהג במידת הענוה, ללכת בה תמיד" כדברי קדשו.

הרשב"א ציווה את בנו לקרוא את "איגרת הרמב"ן, כדי להתחזק במידת הענוה.

כ"כ בפרקים כב – כג ב"מסילת ישרים" לרמח"ל, בהם הוא מפרט את "מידת הענוה וחלקיה" (פרק כג) "והדרכים לקנייתה" (פרק כד).

 בתפילת "אלוקי נצור" החותמת את תפילת העמידה נאמר: "ולמקללי נפשי תידום – ונפשי כעפר לכל תהיה", ורק אח"כ ניתן לזכות בתורה, בבחינת "ופתח לבי בתורתך – ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי".

 

רבנו-אור-החיים–הק' מסביר את הפס' "וממדבר מתנה / וממתנה נחליאל / ומנחליאל במות":

הזוכה להיות עניו כמדבר, עליו כולם דורכים ואינו מגיב, זוכה לקבל את התורה במתנה, והאל  נוחל אותו ומרוממו לבמות גבוהות ברוחניות, כמו אליהו הנביא העולה השמימה ויורד לארץ.

הגמרא אומרת: מאי דכתיב: 'וממדבר מתנה, וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות' – אמר ליה: כיון  שעושה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל – תורה ניתנה לו במתנה, שנאמר 'וממדבר מתנה'. וכיון שניתנה לו במתנה, נחלו אל, שנאמר 'וממתנה נחליאל'. וכיון שנחלו  א-ל, עולה לגדולה, שנאמר 'ומנחליאל במות" (נדרים נה ע"א).

 

"ומבמות הגיא אשר בשדה מואב" – לאחר שזכינו ל"במות", חייבים להשכין את הגוף ב"גיא" המסמל את הקבר, הנמצא בארץ הנקראת "שדה" שנבראה ע"י 'מואב' = אב העולם, הקב"ה שברא את הארץ.

'ראש הפסגה, ונשקפה על פני הישימון'"שאם היא למעלה במקום עולם הנשמות {ראש הפסגה}, לזה אמר 'ונשקפה על פני הישימון' – על פני העולם הזה שהוא נקרא 'ישימון', לשון שממה, שעתיד להיות שמם. או נקרא כן, לפי ששולט בו יצר הרע השומם את הנבראים… ונמצא כי באמצעות תועלתיות התורה כמצטרך, יושג להנחיל הנפש והגוף בחיים" כדברי קדשו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הרקע לעלייתו של אליהו הנביא השמימה ללא שטעם טעם מיתה, למרות שנאמר "ומבמות הגיא" = שחייבים להשכין תחילה את הגוף בקבר, ורק אח"כ מגיעים ל"מואב" = אב העולם גם בעולם האמת.

וכך הוא מסביר: ללא החטא, אדם הראשון היה ממשיך לחיות ולשוטט בעולמות העליונים והתחתונים.

אליהו הנביא זכור לטוב שעלה בסערה השמימה, לא הרגיש את טעם המיתה, בזכות התמסרותו לתורה. וכדברי קודשו: "וזה לך האות, אליהו הנביא שעלה השמימה להשתלם גמולו, ולא טעם, טעם מיתה… בהגיעו לגלגל חמה שם נפשט מגופו, והניח אותו בגלגל חמה. וכשהוא יורד למטה {כדי לבצע את שליחותו כמו בברית מילה, או בהתגלות לצדיקים}, לובשו {את הגוף} ויורד בו".

תורף דברי קדשו:

"עיקר תכלית שכר האדם במצוותיו ואשריו, אינם אלא בעולם העליון.

אבל בעולם הזה, אינו מקום השגת אושר הרוחני".

 

הסגנון הפיוטי והשירי בפירוש "אור החיים",

לרבנו-חיים-בן-עטר ע"ה.

 

לקראת הילולת רבנו-אור-החיים-הק' שתתקיים בקרוב ביום ט"ו בתמוז, ננסה להראות את גישתו הפיוטית של רבנו בפירושו. נדגים זאת בשיר בו הוא פותח את פירושו, ושיר בו הוא חותם אותו.

רבנו-אור-החיים–הק' פותח את פירושו לתורה בשיר, וחותם אותו בשיר, כאשר את רעיונותיו הקדושים הוא מביע בצורה פואטית שירית, תוך שימוש בציורי לשון מטאפוריים כיאה לנפש אצילה מעולם האצילות, וכדבריו בשירת הים: "כשנכנסה בליבם יראת הרוממות… זכו לומר שירה ברוח הקודש".

 

משה רבנו כתב את התורה משמו של הקב"ה בצורת שירה, ככתוב: "ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא, וילמדה את בני ישראל" (דב' לא, כב). על כך אומר רבנו-אוה"ח-הק': "משה רבנו כתב את השירה, ולימדה לבני ישראל עד שהייתה שגורה בפיהם כדרך שלימדם".

"ועתה כתבו לכם את השירה הזאת". זוהי המצוה החותמת את מצוות התורה, בה מצווים אנו לכתוב ספר תורה. על השאלה מדוע נאמר "כתבו לכם את השירה" ולא "התורה" דבר המתאים יותר, עונה בעל "ערוך השלחן": "תפארת השיר היא – כשהקולות שונים", כמו בתזמורת בה משלבים כלי נגינה שונים כמו פסנתר, כינור וכו', היוצרים ביחד הרמוניה, כך בתורה, בה קיים ריבוי קולות של חכמים, בבחינת  דברי רבי אלעזר בשם רבי חנינא: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: 'וכל בניך למודי יהוה – ורב שלום בניך' (ישעיה נד, יג) – אל תקרי בניך אלא בוניך" (ברכות סד ע"א). ע"י מחלוקת לשם שמים – בונים את השלום והשלמות.

רבנו-אוה"ח-הק' הולך בדרכו של משה רבנו, ומאיר במתיקות לשונו

 את המישור הפיוטי והשירי בפירושו "אור החיים" – ל"תורת אלוקים חיים".

 

השיר בו פותח רבנו את פירושו לתורה.

 

"בעזר יוצר אורה / אבאר פירוש התורה / לייחד שמו הנורא.

אשר עשנו מראשית / ויעצנו וקראנו ראשית /

לעסוק בנועם ראשית / אתחיל לבאר ספר בראשית".

 

השיר הנ"ל פותח בביטוי "בעזר יוצר אורה", כדי לבטא את האמונה בקב"ה שהוא עילת העילות וסיבת הסיבות, אשר זיכה אותו לבאר את התורה, כאשר כל מטרתו היא: "לייחד שמו הנורא" כדברי הזהר: אמר רבי אלעזר: בכל מעשי האדם. צריך שיהיו כולם לשם הקדוש (זוה"ק ח"ג נא'. תרגום).

"זאת חקת התורה" (במ' יט, ב). רבנו מדריך אותנו איך לקיים את מצוות התורה – בבחינת 'לייחד שמו הנורא".

"ובדרך רמז ירצה באומרו 'זאת חקת התורה' – שאם יקיימו מצוה זו, הגם היותה חוקה בלא טעם, מעלה עליהם הכתוב כאילו קיימו התורה אשר ציוה ה' לאמר. כי קיום מצוה בלא טעם – יגיד הצדקת האמונה והסכמת הנפש לקיים כל מצוות הבורא" – כדי  'לייחד שמו הנורא".

יוצא מדברי קדשו, שיש לקיים את המצוות מתוך שלמות נפשית – כדי "לייחד שמו הנורא".

 

השיר בו חותם רבנו את פירושו לתורה.

 

"ומבאר אנוכי תורה הקדושה / שקיבל מסיני רבנו משה.

הגבר! בי תחדד עשתונותיך / בפירושי שום תשים בינותיך.

במראה מקום תן עיניים /  ויאירו דברי באור החיים.

ואז תיוושע מאלוקי השמים / ברוב עושר ושנות חיים.

ברכות יחולו על ראשך / כאשר תאווה נפשך".

 

השיר הנ"ל פותח באחד משלושה עשר עיקרי האמונה אותם קבע הרמב"ם, שהקב"ה נתן לנו את התורה במעמד הר סיני ע"י משה רבנו. וכדברי קדשו: "ומבאר אנוכי תורה הקדושה / שקיבל מסיני רבנו משה". רבנו מציין את הצורך בעמל התורה, דבר הבא לידי ביטוי בעיון במקורות: "במראה מקום תן עיניים", וכן בהפעלת התבונה בהבנת דבר מתוך דבר, בבחינת: "בפירושי, שום תשים בינותיך".

ע"י עמל התורה, נזכה להארה רוחנית, ככתוב: "ויאירו דברי באור החיים". ונזכה לשכר גם בעולם הזה, בבחינת:

"ואז תיוושע מאלוקי השמים / ברוב עושר ושנות חיים /  ברכות יחולו על ראשך / כאשר תאווה נפשך".

 

להתבשם באור החיים למוצש"ק.

 

"אעשה נפלאות"

 לרבנו-חיים-בן-עטר – בעל הפירוש 'אור החיים' לתורה,

 הפוקד עקרות.

 

 

 

 

הנס הראשון בזכות רבנו-אוה"ח-הק'.

 

רבי פייבל התמסר כל כולו ללימוד תורה באחד מכוללי ירושלים המובחרים. חבריו לבית המדרש, עסקו גם הם בלימוד תורה יומם וליל, אבל מאוד נזהרו עד כמה שאפשר, שלא לספר על ילדיהם בנוכחות ר' פייבל, היות ולר' פייבל לא היו ילדים קרוב לעשרים שנה, כדי שלא יצטער.

פעם אחת, בליל ההילולה של רבנו-אור-החיים-הק' – אור ליום טו' בתמוז, אשתו של רבי פייבל הדליקה נרות נשמה לכבוד הצדיק, והתפללה מעומק ליבה לקב"ה, שבזכות הצדיק תיפקד בזרע של קיימה.

 

מה רבה הפתעתה, כאשר עוד באותו לילה, היא זכתה לראות בחלומה את רבנו-אור-החיים-הק'.

למחרת, היא מתעוררת מוקדם, כדי לבשר לבעלה על החלום המבשר טובות. הבעל מרוב יאושו,  ביטל בהינף יד את החלום ואת פשרו, בטענת 'חלומות שווא ידברו'.

 

ניסיונותיה של האישה לשכנע את בעלה שהחלום הזה טומן בחובו נקודת אור, עלו בתוהו. היא טענה שאת החלום היא חלמה לפנות בוקר, וזוכרת בו כל פרט ופרט כמו בהקיץ, דבר המצביע על הכתוב: "בחלום אדבר בו".

האישה לא ויתרה, והלכה לספר לשכנתה הטובה. שלא כבעלה, השכנה הבינה לרוחה ואמרה לה שבחלום הזה יש ממד נבואי, וחייבים להתייעץ עם אחד מחכמי ישראל. השכנה הפנתה אותה לאדמו"ר רבי אהרן מבלעז ע"ה, שהיה גר במרחק שני בניינים מהן, והיה מקושר לרבנו-אוה"ח-הק' ותורתו.

 

להילולה של הרשב"י, רבנו-אוה"ח-הק', והאדמו"ר מבלעז – קיים מכנה משותף: היא תחול באותו יום בשנה, ופוקדים אותה רבבות מעמ"י, דבר שנבדק ע"י, גם לגבי האדמו"ר מבלעז.

 

עוד באותו בוקר, האישה פנתה לאדמו"ר מבלעז, שציווה עליה לעלות לציון רבנו עוד באותו יום – יום ההילולה, לקרוא את כל התהלים, ולבקש מהצדיק שיעתיר בעדה מלפני שומע תפילת כל פה. הוא גם ביקש ממנה, שתבטיח לצדיק, שאם יהיה לה בן, היא תקרא לו חיים, על שם רבנו-חיים-בן-עטר – בעל ה"אור החיים" הק'.

האישה נפקדה עוד באותה שנה, והברית התקיים ב-טו' בתמוז – יום ההילולה של רבנו-אוה"ח-הק'.

כפי שהבטיחה, המוהל הכריז – 'ויקרא שמו בישראל' – חיים.

 

הנס השני בזכות רבנו-אוה"ח-הק'.

 

השכן שלנו רבי מאיר טובול הי"ו מספר: אחותו קבורה לא הרחק מציונו הק' של רבנו-אור-החיים-הק'. מידי שנה ביום פקידת שנתה, הוא מבקר בציון בהר הזיתים, קורא תהלים ומדליק נרות. כ"כ, בציון רבנו-אוה"ח-הק'.

לילה אחד, רבי מאיר חולם שהוא נמצא בעבודה כמידי יום ביומו. והנה, דרך מערכת הכריזה, הוא שומע שעליו להגיע לטלפון במשרד. הוא ניגש בדחילו ורחימו לעבר הטלפון מתוך חשש, שאולי קרה משהוא במשפחה. כאשר הוא הרים את השפופרת, הוא נדהם לשמוע שמהעבר השני של הקו, מדבר אתו לא אחר מאשר רבנו-חיים-בן-עטר ע"ה, וכה דבריו: 'אתה מבקר בציון שלי, ואף פעם לא מבקש דבר, אם אתה צריך דבר מה, תוכל לבקש".

 כך נגמרה השיחה, וכך חלפה השינה. רבי מאיר התעורר – והנה חלום – חלום טוב – חלום שלום.

 

עוד באותו בוקר, רבי מאיר עשה את דרכו לציונו של רבנו-אור-החיים-הק' בהר הזיתים, כשכל כולו אחוז התרגשות. בהגיעו לציון, הוא החל להשתטח על הציון כשדמעות מציפות את עיניו. כדרכו בקודש, הוא קרא פרקי תהלים, והדליק נרות לע"נ הצדיק. הוא הודה לרבנו על שהתגלה אליו בחלום, וביקש שיעתיר עליו מלפני שוכן מרומים שיפקוד אותו בבן זכר זרע של קיימא, היות ויש לו רק בנות. הוא גם הבטיח שיקרא לבן בשם חיים ע"ש רבנו-אור-החיים-הק'.

 

באותה שנה ביום ההילולה – טו' בתמוז,

רבי מאיר זכה להכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו,  ושמו חיים

 

שיר לכבוד רבנו-אור-החיים-הקדוש זיע"א.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

מדרש שיר.

 

כותרת השיר: אור-החיים-קדשנו.

 

הכותרת משקפת את קדושתו של רבנו-אור-החיים-הק' הנמנה על ארבעת האישים המכונים "הקדוש", והם: רבי יהודה הנשיא – רבנו הק',  האר"י הק',  השל"ה הק', ואור-החיים-הק'.

על כך כותב האדמו"ר מצאנז בעל הדברי חיים: "ולכן בעל אור החיים נשמתו בגנזי מרומים, בוודאי חיבר ספריו ברוח הקודש" (שו"ת דברי חיים חלק ב' יו"ד סימן ק"ה). כ"כ דברי "הערבי נחל".

בהתייחסותו לרוח הקודש, רבנו כותב: "וכל דבריהם ז"ל ברוח הקודש נאמרו, והם דברינו עצמם" (ויקרא י"א).

 

מבנה השיר.

השיר הוא בעל 8 מחרוזות כאשר כל מחרוזת מורכבת מארבעה טורים. המספר 8 מסמל את העולם שמעל הטבע. כידוע, רבנו "היה מיורדי המרכבה" כדברי הבעש"ט. רבנו עשה ניסים מעל הטבע בימיו, וגם אחרי מותו, רבים וטובים נושעו בזכותו.

 

תרשים זרימה:

השיר בנוי על פי תרשים זרימה כאשר שני הבתים הראשונים מתייחסים לגדולתו וקדושתו בעולם הספירות וההיכלות

 {"לב נתיבות", "טל אורות", "סודות ההיכלות"}.

 

הביטוי "רקח מרקח" לקוח משירו של רבי יעקב אבן צור – היעב"ץ שכתב על הנגיד רבי משה בן עטר אביו של רבנו-אוה"ח-הק' בספרו "לשון לימודים": "נדף שמו הטוב כמו מור למרחוק… בטוב מידות מדובר בו נכבדות".

 

בבית השלישי – פועל יוצא מגדולתו: עלינו להלל את רבנו.

הבתים ד' ה' ו' ז' מתייחסים בצורה הדרגתית אלינו איך נוכל להגות בתורתו המאירה כמנורה הטהורה, שבהתחלה קובעים עיתים בתורתו (בית ה') אח"כ כבר שוקדים בתורתו (בית ו') ואח"כ משתדלים ללכת בהנהגתו (בית ז').

 

הבית האחרון: "כתר זהב רבנו שזר".

רבנו עסק באמנות שזירת פנינים בתורה, בהתחלה במערב – במרוקו, ואח"כ במזרח – א"י, כדברי  המשורר רבי יהודה הלוי:

"לבי במזרח / ואנוכי בסוף מערב".

 

 

 

 

  פזמון: 

   אור החיים קדשנו / כתר תורה לראשנו.

         נגילה במורנו / ונשמחה ברבנו.

         

א. רבנו חיים בן עטר / עינינו בתורה הוא פתח,

   ובזהר רקח מרקח / "לב נתיבות" סלל וצלח.

 

ב. התקדש בעשר ספירות / מעלות טובות נאות,

    הוא זכה ל"טל אורות" / בסודות ההיכלות.

ג. ברינה ובזמרה / נהללה את מרנא,

   אור החיים רבנא / בשירה ובזמרה.

 

ד. תורתו מאירה / כמנורה הטהורה,

   בעלמא דארעא / וברקיעא מעליא.

 

ה. קובעי עתים בתורתו / בקדושה ובטהרה,

    יזכו לאורה ושמחה / מפי בעל התעודה.

 

ו. השוקדים בתורתו / אור יקרות יעטו,

   בחכמתו ישכילו / ובתורתו יתקדשו.

 

ז. להולכים בהנהגתו / מתוך יראה וענווה,

   יזכו לחולקא טבא / במתיבתא דרקיעא.

 

ח. כתר זהב רבנו שזר / אור תורתו במערב זרח,

    ובמזרח מורנו בחר / ובהר הזיתים קדשנו שכן.

                                                                                                    

                                                                                                          מצבת רבנו-אור-החיים-הקדוש

המהלכים על המים – גבריאל בן שמחון- המוהל האחרון

המהלכים על המים – גבריאל בן שמחון

הקיבוץ המאוחד – 1997

שני ילדים הרואים מחלון ביתם בניכר את המשיח בא כדי להביאם לארץ הקודש, נפרדים מגיבורי ילדותם, בהם דודה שעושה דבש מאהבה, סבתא הדוגרת על ביצים וטסה על כנפי אפרוחים, אשה עם אלף שדיים או דוד שמת פעמיים. הם יוצאים למסע העפלה לארץ ישראל, בו יגלו מזוודת פלאים שאוצרת בתוכה עיר שלמה, אונייה ששטה ללא קברניט, אב שמשקיט את הים בכלי-מיתר ומזמורי תהילים, שדים שמתחפשים לבני אדם וסבא שבהגיעו לארץ מאבד את הכיוון ונעלם בעקבות כבשיו. דרך התלאות שהם עוברים, מעיר הולדתם הקדמונית והמופלאה, ספרו, הנשלטת בידי חכמים ורבנים, אל חיפה של 1948, בה מרחפות דמויות מיתיות כמו הרצל ובן גוריון – היא מסע ארוך, שיש בו פרידה מעָבָר אפוף צללים מכושפים ומפגש עם הווה זר ומאיים, ממש כמו בסיפור הגשמתו הלכה למעשה של המעשה הציוני – על תלאותיו, מוראותיו ופסגותיו.

גבריאל בן שמחון, מחזאי וסופר, יליד מרוקו, פרופסור לקולנוע וטלוויזיה, פרץ את דרכו לתיאטרון הישראלי במחזהו ״מלך מרוקאי", ובעקבותיו בשורת מחזות ותסריטים נוספים. ״המהלכים על המים״, רומן בסיפורים, הוא יצירת פרוזה ראשונה שלו. כמו בכתיבתו הדרמטית, אנו מוצאים גם כאן שימוש מרהיב וצבעוני במוטיבים מיתיים ופולקלוריסטים, שזורים אלה באלה. רצף הסיפורים שלפנינו רוקם מעין סאגה משפחתית בזעיר אנפין, בה מתערבבת המציאות בפנטסיה, עד שהיא מקבלת מימד סוריאליסטי סהרורי, המעניק לסיפור כוח וקסם ייחודיים ומרתקים.

המוהל האחרון

סְפְרוּ נשארת תמיד במקומה.

שום דבר לא משתנה בה. שום דבר לא קורה בה. אותם ריחות חמין, אותם פיוטי שבת. אותו שיר השירים, אותה איכה בבכי קורע לב, כאילו חורבן ירושלים קרה אתמול ולא לפני אלפיים שנה.

עיר שמיטלטלת בין יללות שמחה וקינות, חתונות ולוויות. נהר וואד אסוק ממשיך לזרום בתוכה, לא־צפוי, מצנן ומרענן בקיץ ובחורף מתפרץ כמו דרקון לסמטאות, לוקח כמה נשים וילדים וממהר לברוח.

מי שעזב אותה לירושלים וחזר אחרי שנים מצא בה שוב את אותו ספר, אותו סייד ואותו מוהל.

גם באותו לילה מופלא, בו בא המשיח, נשארת ספרו על מקומה. היא מתכוונת להישאר כך לנצח. איש לא העלה על דעתו שבמקום זה, בו עצר הזמן מלכת אלפיים שנה, יתחילו לפתע המחוגים לזוז.

אבל רוח תזזית משונה נושבת כאן לפתע וכמו בטירוף המוני קמים התושבים בזה אחרי זה, אורזים מזוודות ומתחילים ללכת.

הראשונה שעזבה היתה משפחת דוד ציון, שנסעה לחתונת קרובים באלג׳יר, אחר־כך יצאה קבוצת צופים לטיול ולא חזרה, אחריהם התחילו רווקים להיעלם. הצעירות היו הראשונות שהרגישו ויצאו בעקבותיהם. אחר־כך הרצענים טענו, שאין עוד דרישה לנעליים, הפחחים עזבו בסתר אחרי שהתלוננו שאיש כבר לא מתקן מרזבים. מתפללים הלכו בעקבות חזנים, וזמרים בעקבות קהל מעריצים. מקוננות וקברנים לא נמצאו עוד, לאט לאט ננעלו בתי קברות ואנשים חדלו למות.

אחד אחד ובאין רואים חמקו התושבים. גנים, כרמים, חוות, פרדסים ובארות ננטשו. איש לא מוכר ואיש לא קונה. הכל מלא וריק בעת ובעונה אחת.

אחרוני הנוטשים עקרו את המזוזות בבתים, הוציאו את ספרי התורה מארונות הקודש, גלגלו ואתו לדרך, ואת הקרועים גנזו בבתי הקברות.

את הסייד היחיד, משה עולייל, שלא היה צריך סולם וידע לצייר את הכותל המערבי, החזיקו בכוח עד שכל הבתים כמעט נעזבו. גם הספר סוויסו חיכה בסבלנות, עד שתור המסתפרים נגמר. לקח מספריים, מסרק ושתי מכונות גילוח, שם בתיק ונעלם. הותיר אחריו את כיסא הספרים העתיק, את המראות הישנות, בקבוקי הבושם, המגבות והסדינים. לפתע לא שמעו עוד את קולו של הכרוז ברחיבה. גם הוא חמק. כל מי שיצא השאיר את הבית מלא כל טוב ולא היה למי למכור.

המוהל היה היהודי האחרון שנותר בספרו. רבי שמואל חותה. גבר מזוקן כבן מאה, שמל את כל העיר והכיר את כל גבריה, אבות על בנים, דרך אבר הזיכרות. רק ילד מזרעו לא זכה למול, בהיותו אב לשש בנות שלא נישאו מעולם.

הוא היה היחידי שלא הבין מה קורה בעירו. הבית בו גר התרוקן מזמן, הסמטאות הלכו וגוועו, אך דווקא אז התרבו המילות. אנשים מיהרו ללדת והזדרזו למול את ילדיהם לפני הזמן. תור ארוך השתרך ליד ביתו, והוא היה בטוח שהחיים נמשכים. כל יום שחט חמישה־שישה כבשים. הרי ערכו נישואי בזק ומשתאות פרידה זה לזה. ומכל כבש ששחט היה הוא מקבל שליש ורבע. ממש ירח דבש גדול. תקופת פריחה כזאת לא היתה לו במאת שנות חייו!

המיתות כאמור פסקו. לאנשים לא היה זמן למות והחולים, מחשש שישאירו אותם לבד, קמו על רגליהם. הפיסחים התחילו ללכת, העיוורים לראות, החירשים לשמוע והאילמים לדבר. אכן, הגיעו ימות המשיח. רק תחיית המתים היתה חסרה, ואף היא הגיעה.

שכנו, בנימין עולייל, מת במשתה הפרידה שערך ערב יציאתו. הוא עצמו, ר׳ שלמה חותה, שם לו נוצה ליד האף ולא מצא נשימה. קרא לו ״שמע״, רחץ אותו, עטף בתכריכים והזעיק ארבעה מן היהודים האחרונים, לשאת אותו לבית הקברות. אבל באמצע הדרך, ממש ברחיבה לפני שעוברים את השער, הוא הרים את מכסה הארון, התרומם וצעק מבעד לתכריכים: ״זאת הדרך לירושלים? לאן אתם לוקחים אותי? איפה אני?״ הוא קפץ למטה, הסיר מעליו את הבד הלבן ורץ הביתה, אשתו אחריו, לבש את הז׳לאבה של שבת ורץ איתה לארץ ישראל.

ידיו של המוהל היו מלאות עבודה. בימים אלה רבים מפקידים אצלו את רכושם, באים בערב לביתו, נותנים בידיו יפוי־כוח וממנים אותו לאפוטרופוס על נכסיהם ועל נכסי קרוביהם. הרי אין קונים והעוזבים לא יכולים למכור דבר. הם מעבירים לידידים וקרובים שטרות בעלות על נכסיהם, כדי שיוכלו למכור כשהתנאים ישתפרו. כשגם אלה קמים לנסוע, הם מפקידים את רכושם ואת רכוש חבריהם בידי ידידיהם, וכשאלה עחבים הם מעבירים את הרכוש הלאה, עד שלבסוף מתנקזים כולם בידיו של המוהל.

יש לו כבר ארגז גדול מלא שטרות, שהופכים אותו לבעלים של חצי העיר.

מרבית עדרי הצאן שלו, מחצית השדות, חלקות עצי הזית. הוא גם האפוטרופוס של בתי הכנסת, של הישיבות, בתי הספר, בית האורחים, בית הקברות.

ככל שהתרוקנו הבתים והרחובות, כך התמלא ארגז השטרות שלו. הוא כמעט לא הרגיש אפילו כשאשתו ושש בנותיו עזבו – כל כך היה עסוק, עד שיום אחד אחרי משתה לילה ארוך, כשהתעורר והשקיף בעד החלון החוצה ראה עיר ריקה, והוא גבר יחיד בה. לא אשה. לא ילד. לא זקן. רוח רפאים מהלכת ברחובות. הארגז שלו מתפקע והוא מלך של עיר ריקה.

הדלתות דופקות ברוח, כי אין מי שינעל. הוא עובר מבית כנסת אחד לשני.

אין איש. המזוזות נעקרו, ספרי התורה נלקחו. בית המרחץ ריק. פיוט לא נשמע. הוא עובר ליד בית הרב עמרם, דופק בדלת וקורא לו בשמו: ר׳ עמרם! אבל אין עונה. האור דלוק. התמונות של בעלי הבית על הקירות, שעון הקיר מתקתק, אבל אין איש.

כך גם אצל ר׳ דוד עובדיה, ואצל בוזמימה ויצחק שמחון, שידע לצייר אונייה, ויעקב אלנקווה שנעזב על ידי אשתו וברח מרוב בושה, ויהודה סבוני מוכר הצבעים. כל דיירי ״דרב אלמכזן.

הנהר ממשיך לזרום. הכוכבים דולקים. הירח מחייך. רק העיר איננה. רוח גדולה עברה ושאבה את כל יושביה. רק אותו השאירה. למה דווקא שלמה חותא? אם ירצה לעזוב לא יוכל, הרי עשו אותו אפוטרופוס על כל העיר. בידי מי יפקיד אותה? מה יעשה עם עיר בת אלפיים שנה? יפקיר? יכתוב שטר אפוטרופסות? למי יעביר אותה? מה יעשה המוהל היהודי האחרון שאין לו עוד יהודים למול? מה יעשה אם האבר הזכרי היחיד שנשאר בעיר הוא שלו עצמו?

לקח את החלף והתחיל לחדד אותו על רצועת העור. מחדד ומחדד ומחדד… כל הלכות מילה ושחיטה בראש שלו.

על הקיר מולו תמונות – הוא עם זקן ותרבוש, לידו שבע נשים עם מטפחות פרחוניות ועגילי זהב ובסמוך הארגז מלא כבשים, שדות, בארות, מעיינות, כרמי זיתים, עננים, שמים, עשרה בתי כנסת, מבוך סמטאות, חמישה שערים וחומה, הרבה זהב. ארגז קסמים בן אלפיים שנה!

גמר לחדד, בדק את הלהב על ציפורן הבוהן.

״אה, מושלם״, הוא חשב תוך שהציץ דרך החלון ונוכח לדעת שוב שאין איש, מיהר לשים את החלף בנרתיק ואת הנרתיק תחת בית שחיו, סגר את הדלת, עזב אחריו את הבית ואת ארגז הפלא, נתן הצצה אחרונה בבית הכנסת שלו, התקדם לרחיבה, יצא דרך השער וסגר אחריו את העיר.

המהלכים על המים – גבריאל בן שמחון- המוהל האחרון

18/06/2021

 

 

 

 

רפאל בן שמחון- טכס הבר-מצווה ומנהגיו

הווי ומסורת רפאל בן שמחון

בפתיחת המליצה, הבאה מתנצל הדרשן על מיעוט ערכו ומבקש נטילת רשות לומר את דבריו. ההתנצלות באה גם כן בחרוזים:

דוגמה ג׳

מורי וגבירי, זרע קדש עם ברוכי ה׳. יודע אני בעצמי מיעוט שכלי, ורוב סכלי, אשר כל רואי ילעיגו לי, ימלא שחוק פיהם, יחד עלי יתלחשו בשפתותיהם, ואלו דבריהם, מה לנער ובער, נמשל לבהמות יער, פיו עלינו פער, במילי דאגדה מצות אנשים מלומדה, אין בו לא דעת ולא תבונה. ובא לדרוש תוך קהל ועדה…

פתיחה מליצית אחרת, מהסוג של ״ראשית דברתי״ הייתה גם היא מאוד נפוצה במכנאס, ולא היה נער שהתחנך למצוות, ללא שהזכיר אותה בדרשה:

 

דוגמה ד׳

יום בשורה היום, ארוממך אלהי המלך נורא ואיום, ברוך ה׳ יום יום;

אבוא ביתך בעולות, ופי ימלא תהלות, ולשון מדברת גדולות, בתופים ובמחולות, ושיר למעלות: כי אתה עשית, חסדך עלי הגברת, ואולי קדמת,מה רב טובך אשר צפנת; מגיני ועוז מבטחי, עוצמי וכוחי,תוחלתי ונצחי, ממעי אמי אתה גוחי, על שדי אמי מבטיחי, ופקודתך שמרה רוחי:

חסדך הי יסעדני, מנעורי גדלני, ורוח קדשך היא סמכתני, רוני פלט תסובבני,עד אשר עד כה הביאותני, ולעבוד עבודתך כהיום קרבתני, ובכתר מצותיך זרזתני, וזירזתני, מזיו כבודם יזרח אור יקרות, לפקוח עינים עיוורות.

אחרי דקלום פתיחה מליצית זו, בא תורה של הדרשה, וכל בר־מצווה פתח את דרשתו בציטטה מהתלמוד, מתוך מסכת ברכות, מנחות או מגילה, וסיימה במילים: ״עד כאן לשון המאמר״, בני הרבנים ובני המשפחות המיוחסות (בני-אבות), הוריהם הכינו להם דרשות מיוחדות אשר יועדו לכלל צאצאי המשפחה.

כאמור, אחרי השמעת הפתיחות והציטטה הראשונה מהתלמוד, או המדרשים,קהל המתפללים ענה במקהלה: וראו כל־עמי הארץ, כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך (דברים כח, י).

נביא להלן כמה נוסחים של דרשות: נוסח א:

א הדוגמא שלפנינו, היא דרשה שחוברה בידי רב מתפילאלת, ר׳ יחיא אדהאן זצ״ל בן בתו של רבנו יעקב אביחצירא זיע״א. הדרוש הוא ארוך ומחולק לשניים: החלק הראשון בעברית מליצית, והחלק השני הוא תרגום לערבית של החלק העברי. הדרוש פותח בדברי שבח לבורא ובמיעוט ערכו של מחבר הדרשה.

כמנהגם של יהודי ספרד, הולכים יהודי מרוקו ומציינים את שמם בראש השיר או הדרש. (גם כאן המחבר מציין את שמו סימן: יחייא חזק).

יגדל הבורא ויגיל הקורא, בתורת ה׳ חפצו חזק ובריא, יהגה בה יומם ולילה במצות גואלי וצורי, לשם השם ברוך הוא הודי והדרי, ולקיים מצותיה מאין יבוא עזרי, ללכת בדרך ישרה בהצנע לכת עם יוצרי, טרם בלות עצמי ובשרי, להבין צידה לדרכי בעוד נשמתי בי תאיר נרי, לתיקון אשר עויתי בגופי ונפשי ושארי, בכל מכל בכל באשר ירצה הבורא לעשות רצונו בלבב שלם להכניע יצרי, ולידבק ביצר-הטוב שהוא חפץ בתשובתי ויושרי, יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' גואלי וצורי.

מכאן עובר הנער ומודה לבורא על החסד שעשה עמנו ונתן לנו את מצוות הציצית והתפילין:

חסד וצדקה עשה עמנו מצות ה' ברה, היא מצות התפילין כתר ועטרה, אשר נשתמש בה עוטה בשלמה אורה, להשתמש בשרביטו של מלך בקדושה ובטהרה, בזריזות ונקיות ומחשבה טובה זכה וברה, גם בדיבור ומעשה בשפה ברורה, אשר בחר בנו מכל אומה זרה, והעלנו מטומאה לטהרה, ולקדש את השם איום ונורא, ולברך ולהלל אותו באימה ויראה ורוח נשברה, ולעובדו שכם אחד בחשיבה באורה, יראת ה׳ טהורה.

הנער ממשיך לתאר את מעלת התפילין ואת היראה שעליו לחוש כלפיהן:

יפחד האדם ויתר לבבו, בהיותו בבית אלהים נהלך ברגש כי שמי בקרבו, מעוטף בציצית ומעוטר בתפלין, כל אדם חזו בו, יראה ויבין ויסתכל בלכתו ובשובו, כי ה׳ אלהי ישראל בא בו, יכנע וישפיל עצמו וידע שהוא מרכבה לשכינה וינוס לבו בקרבו, ויתפלל אל אלהיו אשר בראו ונפח נשמתו בו, ולא יערב בתפלתו שום דבור חול חס ושלום בפגעו בו, כי אם תורת אלהיו בלבו, והיתה עמו וקרא בו.

הדרשן מתאר את כוחו של יוצר האדם, ולכן עליו להתגבר כארי ולעובדו בלב שלם:

יוצר הכל ברוב חסדו, שהכל ברא לכבודו, יצר את האדם ליראה ולאהבה אותו ולעובדו, בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו, לכן יתגבר כארי בעוז בימי חיי הבלו וחלדו שלא יעבוד עבודה נכריה בלתי לה׳ לבדו, בכוחו ואונו כאשר תמצא ידו, בכל עת יזכור תפארתו והודו, כי גבר עלינו חסדו, ביום ובלילה בגילויו וסודו, על כן חובה עלינו להתעורר משינתינו ולהקיץ מתרדמתינו, כל אחד ואחד יעיד על עוונו לבדו, ויתודה עליו וישוב אל ה' וירחמהו וכפר בעדו,כי הוא יעיד עליו לבדו, ויודע מחשבותיו ותחבולותי והוא יגלה סודו, וכשישוב אליו ישמרהו ויחייהו ויצילהו מבל צרה ויגין בעדו, ויפדהו מרדת שחת ולקץ הימין יעמידו, כי אין מרחם בלתו ואנחנו עמו וצאן ידו,יודו לה׳ חסדו.

מכאן עובר הנער לחובת הנחת התפילין, כאשר הוא מגיע לי״ג שנים ולקבלת עול מלכות שמים:

אור לארבעה עשר שנה, כשיגיע האדם לזאת העונה, ידע בעצמו נאמנה,שהגיע לכלל אנשים הגדולים ונתחייב בכל מצוות האמורות בתורה נכונה ,ובא אליו יצר הטוב הנקרא ילד מסבן וחכם מראה לו דרך טובה והגונה,הפך יצר הרע הנקרא בפי הכל מלך זקן וכסיל שהיה מכשילו ומפילו בשוחה עמוקה וטמונה, משננער ממעי אמו ישב עמו בשכונה כמ״ש: לפתח חטאת רובץ, ושבע שמות נקראו לו בדברי הנבואה באמת ובאמונה,שבהם מסית האדם ומחטיאו בכל עת ובכל עונה, לכן יתרחק ממנו הרבה כמטחוי קשת שלא ישמע בשום פתוי של עבירה מגדולה ועד קטנה, ויבטח בהי שיעזרהו ויצילהו ממנו בהיותו עוסק בתורה לשם יחוד השכינה, ולתקן את שורש נפשו אשר באה ממנה ולהנצל מעבירה בבל צד ופנה, כמ״ש:

בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין, במבואר בדברי האגדה הנבונה,ובמדרשים ואגדה, ובגמרא אנא ואנא, ולקיים כל מצוה ומצוה בזמנה, ועל כולם מצות ציצית ותפלין שהיא מצוה ראשונה, בלי איחור ועיכוב משנכנס לי״ג שנה, יזהר אביו לעשות לו ציצית ותפלין ולחנכו במצות כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים שלימה, להיות עליו מורא השכינה, אשר בם רמזו עילויה ותיקונה, ולהתפלל שמע בשובה ונחת והמתנה, ולקיים כל תנאיה בדיבור ומעשה ומחשבה נבונה, וענוה גדולה על כולם, היא מחנה שכינה, לב נשבר ונדכא אלהים לא תבזה, מפורש במקרא ובמשנה, אני את דכא ושפל רוח בקרית דוד חנה, אנא ה׳ הושיעה נא, אנא ה׳ הבליחה נא.

מכאן עובר הנער ופונה לאלהיו שיחזירו בתשובה, שידבק במצוות הציצית והתפילין:

חליתי לאל עליון בורי וגואלי, ינחני באורח מישור ולפלס מעגלי, ולהחזירני בתשובה שלימה מאהבה לכפר על כל מעלי, ולעסוק בתורתך לשמה יומי ולילי: ולידבק במצותיך תמיד אז ינוח לי, ובפרט ציצית ותפלין ומזוזה בקומי בבקר יהיו מגן לי, והשכמת בית-הכנסת מעשרה ראשונה יהי חלקי וגורלי, ולקיים מצות ואהבת לרעך פסוק מלא, אז תקרא וה' יענה בעזרת צורי וגואלי.

הדרשן הצעיר עובר לתיאור הגלות המרה ופונה לבורא עולם שיקרב את ביאת המשיח והגאולה:

זכור ה׳ אלהינו, זכות אברהם יצחק ויעקב אבותינו, והוציא אותנו מן הגלות הזה שנתארך בעונותינו, וגברו עלינו אויבינו, ושללו ובזזו ממונינו, וענו אותנו בכל מקום אשר ישבנו, ובארץ נחלת אבותינו, עוד היום לחרפה ובוז שמונו, אין די לבאר צרותינו, ואין בהם מרחם עלינו, בלתי ה' אלהינו יחוננו וירחם עלינו,ויפדנו ויצילנו מכל אויבינו ושונאינו,וכל מבקשי רעתנו, וישפיל ויפיל כל הקמים עלינו לרעה מלמטה ומלמעלה מסביבותינו, למען שמו המשותף בנו, ושכינתו השרויה בקרבנו, יקרב ביאת משיחנו במהרה בימינו, לא לנו ה׳ לא לנו:

עד כאן הייתה רק הקדמה וכעין פתיחה. עתה הנער מבקש רשות מבורא עולם, ממוריו ורבותיו ומעטרת ראש אביו:

קודם כל דבר שבקדושה, אטול רשות מקודשא בריך הוא ושכינתיה,יחודא קדישא, שהיא עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות, מרישא לסיפא, ומסיפא לרישא, אשר האציל וברא ויצר ועשה, את כל הנמצא, ברוך הוא וברוך שמו לעד ולעולמי עולמים, נאוה כתרצה, וממורי ורבותי, העוסקים בתורה הקדושה, ומעטרת ראשינו חסידא קדישא, ופרישא, ברכה ישא,ומאבא מארי ראשי אבן הראשה, ומן החכמים והתלמידים יבלו ימיהם בטוב ושנותם ובנעימים, בלי כלימה ובושה, ומן הקהל הקדוש הזה עדה קדושה, אתה ה' תשמרם, ובצינה רצון תעטרם, ביראה ואהבה וטהרה וקדושה.

 

עד כאן ההקדמה הכללית שנאמרה במליצה (חריזה). הדרשן הצעיר פותח עכשיו במאמר מהמקורות בעניינא דיומא ואחריו יבואו דברי פלפול בערבית:

איתא בגמרא דמנחות: ״תנו רבנן, חביבין ישראל שסיבבן הקב״ה במצות תפלין בראשיהן ותפלין בזרועותיהן, ציצית בבגדיהן ומזוזה בפתחיהן ועליהם אמר דוד: שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך,ובשעה שנכנס דוד למרחץ וראה עצמו עומד ערום בלי מצות, אמר: אוי לי שאעמוד ערום בלי מצות, כיון שנזכר המילה שבבשרו נתיישבה דעתו, לאחר שיצא אמר עליה שירה שנאמר: למנצח על השמינית מזמור לדוד, על המילה שנתנה בשמיני.

רי אליעזר בן יעקב אומר: כל שיש לו תפלין בראשו, ותפלין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, הכל בחיזוק שלא יחטא, שנאמר: והחוט המשולש לא במהרה ינתק, ואומר חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם (מנחות מג עב)

רפאל בן שמחון- טכס הבר-מצווה ומנהגיו

עמוד 244

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 171 מנויים נוספים

יוני 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר