מורשת יהדות מרוקו

המהלכים על המים – גבריאל בן שמחון

הקיבוץ המאוחד – 1997

שני ילדים הרואים מחלון ביתם בניכר את המשיח בא כדי להביאם לארץ הקודש, נפרדים מגיבורי ילדותם, בהם דודה שעושה דבש מאהבה, סבתא הדוגרת על ביצים וטסה על כנפי אפרוחים, אשה עם אלף שדיים או דוד שמת פעמיים. הם יוצאים למסע העפלה לארץ ישראל, בו יגלו מזוודת פלאים שאוצרת בתוכה עיר שלמה, אונייה ששטה ללא קברניט, אב שמשקיט את הים בכלי-מיתר ומזמורי תהילים, שדים שמתחפשים לבני אדם וסבא שבהגיעו לארץ מאבד את הכיוון ונעלם בעקבות כבשיו. דרך התלאות שהם עוברים, מעיר הולדתם הקדמונית והמופלאה, ספרו, הנשלטת בידי חכמים ורבנים, אל חיפה של 1948, בה מרחפות דמויות מיתיות כמו הרצל ובן גוריון – היא מסע ארוך, שיש בו פרידה מעָבָר אפוף צללים מכושפים ומפגש עם הווה זר ומאיים, ממש כמו בסיפור הגשמתו הלכה למעשה של המעשה הציוני – על תלאותיו, מוראותיו ופסגותיו.

גבריאל בן שמחון, מחזאי וסופר, יליד מרוקו, פרופסור לקולנוע וטלוויזיה, פרץ את דרכו לתיאטרון הישראלי במחזהו ״מלך מרוקאי", ובעקבותיו בשורת מחזות ותסריטים נוספים. ״המהלכים על המים״, רומן בסיפורים, הוא יצירת פרוזה ראשונה שלו. כמו בכתיבתו הדרמטית, אנו מוצאים גם כאן שימוש מרהיב וצבעוני במוטיבים מיתיים ופולקלוריסטים, שזורים אלה באלה. רצף הסיפורים שלפנינו רוקם מעין סאגה משפחתית בזעיר אנפין, בה מתערבבת המציאות בפנטסיה, עד שהיא מקבלת מימד סוריאליסטי סהרורי, המעניק לסיפור כוח וקסם ייחודיים ומרתקים.

המוהל האחרון

סְפְרוּ נשארת תמיד במקומה.

שום דבר לא משתנה בה. שום דבר לא קורה בה. אותם ריחות חמין, אותם פיוטי שבת. אותו שיר השירים, אותה איכה בבכי קורע לב, כאילו חורבן ירושלים קרה אתמול ולא לפני אלפיים שנה.

עיר שמיטלטלת בין יללות שמחה וקינות, חתונות ולוויות. נהר וואד אסוק ממשיך לזרום בתוכה, לא־צפוי, מצנן ומרענן בקיץ ובחורף מתפרץ כמו דרקון לסמטאות, לוקח כמה נשים וילדים וממהר לברוח.

מי שעזב אותה לירושלים וחזר אחרי שנים מצא בה שוב את אותו ספר, אותו סייד ואותו מוהל.

גם באותו לילה מופלא, בו בא המשיח, נשארת ספרו על מקומה. היא מתכוונת להישאר כך לנצח. איש לא העלה על דעתו שבמקום זה, בו עצר הזמן מלכת אלפיים שנה, יתחילו לפתע המחוגים לזוז.

אבל רוח תזזית משונה נושבת כאן לפתע וכמו בטירוף המוני קמים התושבים בזה אחרי זה, אורזים מזוודות ומתחילים ללכת.

הראשונה שעזבה היתה משפחת דוד ציון, שנסעה לחתונת קרובים באלג׳יר, אחר־כך יצאה קבוצת צופים לטיול ולא חזרה, אחריהם התחילו רווקים להיעלם. הצעירות היו הראשונות שהרגישו ויצאו בעקבותיהם. אחר־כך הרצענים טענו, שאין עוד דרישה לנעליים, הפחחים עזבו בסתר אחרי שהתלוננו שאיש כבר לא מתקן מרזבים. מתפללים הלכו בעקבות חזנים, וזמרים בעקבות קהל מעריצים. מקוננות וקברנים לא נמצאו עוד, לאט לאט ננעלו בתי קברות ואנשים חדלו למות.

אחד אחד ובאין רואים חמקו התושבים. גנים, כרמים, חוות, פרדסים ובארות ננטשו. איש לא מוכר ואיש לא קונה. הכל מלא וריק בעת ובעונה אחת.

אחרוני הנוטשים עקרו את המזוזות בבתים, הוציאו את ספרי התורה מארונות הקודש, גלגלו ואתו לדרך, ואת הקרועים גנזו בבתי הקברות.

את הסייד היחיד, משה עולייל, שלא היה צריך סולם וידע לצייר את הכותל המערבי, החזיקו בכוח עד שכל הבתים כמעט נעזבו. גם הספר סוויסו חיכה בסבלנות, עד שתור המסתפרים נגמר. לקח מספריים, מסרק ושתי מכונות גילוח, שם בתיק ונעלם. הותיר אחריו את כיסא הספרים העתיק, את המראות הישנות, בקבוקי הבושם, המגבות והסדינים. לפתע לא שמעו עוד את קולו של הכרוז ברחיבה. גם הוא חמק. כל מי שיצא השאיר את הבית מלא כל טוב ולא היה למי למכור.

המוהל היה היהודי האחרון שנותר בספרו. רבי שמואל חותה. גבר מזוקן כבן מאה, שמל את כל העיר והכיר את כל גבריה, אבות על בנים, דרך אבר הזיכרות. רק ילד מזרעו לא זכה למול, בהיותו אב לשש בנות שלא נישאו מעולם.

הוא היה היחידי שלא הבין מה קורה בעירו. הבית בו גר התרוקן מזמן, הסמטאות הלכו וגוועו, אך דווקא אז התרבו המילות. אנשים מיהרו ללדת והזדרזו למול את ילדיהם לפני הזמן. תור ארוך השתרך ליד ביתו, והוא היה בטוח שהחיים נמשכים. כל יום שחט חמישה־שישה כבשים. הרי ערכו נישואי בזק ומשתאות פרידה זה לזה. ומכל כבש ששחט היה הוא מקבל שליש ורבע. ממש ירח דבש גדול. תקופת פריחה כזאת לא היתה לו במאת שנות חייו!

המיתות כאמור פסקו. לאנשים לא היה זמן למות והחולים, מחשש שישאירו אותם לבד, קמו על רגליהם. הפיסחים התחילו ללכת, העיוורים לראות, החירשים לשמוע והאילמים לדבר. אכן, הגיעו ימות המשיח. רק תחיית המתים היתה חסרה, ואף היא הגיעה.

שכנו, בנימין עולייל, מת במשתה הפרידה שערך ערב יציאתו. הוא עצמו, ר׳ שלמה חותה, שם לו נוצה ליד האף ולא מצא נשימה. קרא לו ״שמע״, רחץ אותו, עטף בתכריכים והזעיק ארבעה מן היהודים האחרונים, לשאת אותו לבית הקברות. אבל באמצע הדרך, ממש ברחיבה לפני שעוברים את השער, הוא הרים את מכסה הארון, התרומם וצעק מבעד לתכריכים: ״זאת הדרך לירושלים? לאן אתם לוקחים אותי? איפה אני?״ הוא קפץ למטה, הסיר מעליו את הבד הלבן ורץ הביתה, אשתו אחריו, לבש את הז׳לאבה של שבת ורץ איתה לארץ ישראל.

ידיו של המוהל היו מלאות עבודה. בימים אלה רבים מפקידים אצלו את רכושם, באים בערב לביתו, נותנים בידיו יפוי־כוח וממנים אותו לאפוטרופוס על נכסיהם ועל נכסי קרוביהם. הרי אין קונים והעוזבים לא יכולים למכור דבר. הם מעבירים לידידים וקרובים שטרות בעלות על נכסיהם, כדי שיוכלו למכור כשהתנאים ישתפרו. כשגם אלה קמים לנסוע, הם מפקידים את רכושם ואת רכוש חבריהם בידי ידידיהם, וכשאלה עחבים הם מעבירים את הרכוש הלאה, עד שלבסוף מתנקזים כולם בידיו של המוהל.

יש לו כבר ארגז גדול מלא שטרות, שהופכים אותו לבעלים של חצי העיר.

מרבית עדרי הצאן שלו, מחצית השדות, חלקות עצי הזית. הוא גם האפוטרופוס של בתי הכנסת, של הישיבות, בתי הספר, בית האורחים, בית הקברות.

ככל שהתרוקנו הבתים והרחובות, כך התמלא ארגז השטרות שלו. הוא כמעט לא הרגיש אפילו כשאשתו ושש בנותיו עזבו – כל כך היה עסוק, עד שיום אחד אחרי משתה לילה ארוך, כשהתעורר והשקיף בעד החלון החוצה ראה עיר ריקה, והוא גבר יחיד בה. לא אשה. לא ילד. לא זקן. רוח רפאים מהלכת ברחובות. הארגז שלו מתפקע והוא מלך של עיר ריקה.

הדלתות דופקות ברוח, כי אין מי שינעל. הוא עובר מבית כנסת אחד לשני.

אין איש. המזוזות נעקרו, ספרי התורה נלקחו. בית המרחץ ריק. פיוט לא נשמע. הוא עובר ליד בית הרב עמרם, דופק בדלת וקורא לו בשמו: ר׳ עמרם! אבל אין עונה. האור דלוק. התמונות של בעלי הבית על הקירות, שעון הקיר מתקתק, אבל אין איש.

כך גם אצל ר׳ דוד עובדיה, ואצל בוזמימה ויצחק שמחון, שידע לצייר אונייה, ויעקב אלנקווה שנעזב על ידי אשתו וברח מרוב בושה, ויהודה סבוני מוכר הצבעים. כל דיירי ״דרב אלמכזן.

הנהר ממשיך לזרום. הכוכבים דולקים. הירח מחייך. רק העיר איננה. רוח גדולה עברה ושאבה את כל יושביה. רק אותו השאירה. למה דווקא שלמה חותא? אם ירצה לעזוב לא יוכל, הרי עשו אותו אפוטרופוס על כל העיר. בידי מי יפקיד אותה? מה יעשה עם עיר בת אלפיים שנה? יפקיר? יכתוב שטר אפוטרופסות? למי יעביר אותה? מה יעשה המוהל היהודי האחרון שאין לו עוד יהודים למול? מה יעשה אם האבר הזכרי היחיד שנשאר בעיר הוא שלו עצמו?

לקח את החלף והתחיל לחדד אותו על רצועת העור. מחדד ומחדד ומחדד… כל הלכות מילה ושחיטה בראש שלו.

על הקיר מולו תמונות – הוא עם זקן ותרבוש, לידו שבע נשים עם מטפחות פרחוניות ועגילי זהב ובסמוך הארגז מלא כבשים, שדות, בארות, מעיינות, כרמי זיתים, עננים, שמים, עשרה בתי כנסת, מבוך סמטאות, חמישה שערים וחומה, הרבה זהב. ארגז קסמים בן אלפיים שנה!

גמר לחדד, בדק את הלהב על ציפורן הבוהן.

״אה, מושלם״, הוא חשב תוך שהציץ דרך החלון ונוכח לדעת שוב שאין איש, מיהר לשים את החלף בנרתיק ואת הנרתיק תחת בית שחיו, סגר את הדלת, עזב אחריו את הבית ואת ארגז הפלא, נתן הצצה אחרונה בבית הכנסת שלו, התקדם לרחיבה, יצא דרך השער וסגר אחריו את העיר.

המהלכים על המים – גבריאל בן שמחון- המוהל האחרון

18/06/2021

בפתיחת המליצה, הבאה מתנצל הדרשן על מיעוט ערכו ומבקש נטילת רשות לומר את דבריו. ההתנצלות באה גם כן בחרוזים:

דוגמה ג׳

מורי וגבירי, זרע קדש עם ברוכי ה׳. יודע אני בעצמי מיעוט שכלי, ורוב סכלי, אשר כל רואי ילעיגו לי, ימלא שחוק פיהם, יחד עלי יתלחשו בשפתותיהם, ואלו דבריהם, מה לנער ובער, נמשל לבהמות יער, פיו עלינו פער, במילי דאגדה מצות אנשים מלומדה, אין בו לא דעת ולא תבונה. ובא לדרוש תוך קהל ועדה…

פתיחה מליצית אחרת, מהסוג של ״ראשית דברתי״ הייתה גם היא מאוד נפוצה במכנאס, ולא היה נער שהתחנך למצוות, ללא שהזכיר אותה בדרשה:

דוגמה ד׳

יום בשורה היום, ארוממך אלהי המלך נורא ואיום, ברוך ה׳ יום יום;

אבוא ביתך בעולות, ופי ימלא תהלות, ולשון מדברת גדולות, בתופים ובמחולות, ושיר למעלות: כי אתה עשית, חסדך עלי הגברת, ואולי קדמת,מה רב טובך אשר צפנת; מגיני ועוז מבטחי, עוצמי וכוחי,תוחלתי ונצחי, ממעי אמי אתה גוחי, על שדי אמי מבטיחי, ופקודתך שמרה רוחי:

חסדך הי יסעדני, מנעורי גדלני, ורוח קדשך היא סמכתני, רוני פלט תסובבני,עד אשר עד כה הביאותני, ולעבוד עבודתך כהיום קרבתני, ובכתר מצותיך זרזתני, וזירזתני, מזיו כבודם יזרח אור יקרות, לפקוח עינים עיוורות^.

אחרי דקלום פתיחה מליצית זו, בא תורה של הדרשה, וכל בר־מצווה פתח את דרשתו בציטטה מהתלמוד, מתוך מסכת ברכות, מנחות או מגילה, וסיימה במילים: ״עד כאן לשון המאמר״, בני הרבנים ובני המשפחות המיוחסות (בני-אבות), הוריהם הכינו להם דרשות מיוחדות אשר יועדו לכלל צאצאי המשפחה.

כאמור, אחרי השמעת הפתיחות והציטטה הראשונה מהתלמוד, או המדרשים,קהל המתפללים ענה במקהלה: וראו כל־עמי הארץ, כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך (דברים כח, י).

נביא להלן כמה נוסחים של דרשות: נוסח א:

א הדוגמא שלפנינו, היא דרשה שחוברה בידי רב מתפילאלת, ר׳ יחיא אדהאן זצ״ל בן בתו של רבנו יעקב אביחצירא זיע״א. הדרוש הוא ארוך ומחולק לשניים: החלק הראשון בעברית מליצית, והחלק השני הוא תרגום לערבית של החלק העברי. הדרוש פותח בדברי שבח לבורא ובמיעוט ערכו של מחבר הדרשה.

כמנהגם של יהודי ספרד, הולכים יהודי מרוקו ומציינים את שמם בראש השיר או הדרש. (גם כאן המחבר מציין את שמו סימן: יחייא חזק).

יגדל הבורא ויגיל הקורא, בתורת ה׳ חפצו חזק ובריא, יהגה בה יומם ולילה במצות גואלי וצורי, לשם השם ברוך הוא הודי והדרי, ולקיים מצותיה מאין יבוא עזרי, ללכת בדרך ישרה בהצנע לכת עם יוצרי, טרם בלות עצמי ובשרי, להבין צידה לדרכי בעוד נשמתי בי תאיר נרי, לתיקון אשר עויתי בגופי ונפשי ושארי, בכל מכל בכל באשר ירצה הבורא לעשות רצונו בלבב שלם להכניע יצרי, ולידבק ביצר-הטוב שהוא חפץ בתשובתי ויושרי, יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' גואלי וצורי.

מכאן עובר הנער ומודה לבורא על החסד שעשה עמנו ונתן לנו את מצוות הציצית והתפילין:

חסד וצדקה עשה עמנו מצות ה' ברה, היא מצות התפילין כתר ועטרה, אשר נשתמש בה עוטה בשלמה אורה, להשתמש בשרביטו של מלך בקדושה ובטהרה, בזריזות ונקיות ומחשבה טובה זכה וברה, גם בדיבור ומעשה בשפה ברורה, אשר בחר בנו מכל אומה זרה, והעלנו מטומאה לטהרה, ולקדש את השם איום ונורא, ולברך ולהלל אותו באימה ויראה ורוח נשברה, ולעובדו שכם אחד בחשיבה באורה, יראת ה׳ טהורה.

הנער ממשיך לתאר את מעלת התפילין ואת היראה שעליו לחוש כלפיהן:

יפחד האדם ויתר לבבו, בהיותו בבית אלהים נהלך ברגש כי שמי בקרבו, מעוטף בציצית ומעוטר בתפלין, כל אדם חזו בו, יראה ויבין ויסתכל בלכתו ובשובו, כי ה׳ אלהי ישראל בא בו, יכנע וישפיל עצמו וידע שהוא מרכבה לשכינה וינוס לבו בקרבו, ויתפלל אל אלהיו אשר בראו ונפח נשמתו בו, ולא יערב בתפלתו שום דבור חול חס ושלום בפגעו בו, כי אם תורת אלהיו בלבו, והיתה עמו וקרא בו.

הדרשן מתאר את כוחו של יוצר האדם, ולכן עליו להתגבר כארי ולעובדו בלב שלם:

יוצר הכל ברוב חסדו, שהכל ברא לכבודו, יצר את האדם ליראה ולאהבה אותו ולעובדו, בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו, לכן יתגבר כארי בעוז בימי חיי הבלו וחלדו שלא יעבוד עבודה נכריה בלתי לה׳ לבדו, בכוחו ואונו כאשר תמצא ידו, בכל עת יזכור תפארתו והודו, כי גבר עלינו חסדו, ביום ובלילה בגילויו וסודו, על כן חובה עלינו להתעורר משינתינו ולהקיץ מתרדמתינו, כל אחד ואחד יעיד על עוונו לבדו, ויתודה עליו וישוב אל ה' וירחמהו וכפר בעדו,כי הוא יעיד עליו לבדו, ויודע מחשבותיו ותחבולותי והוא יגלה סודו, וכשישוב אליו ישמרהו ויחייהו ויצילהו מבל צרה ויגין בעדו, ויפדהו מרדת שחת ולקץ הימין יעמידו, כי אין מרחם בלתו ואנחנו עמו וצאן ידו,יודו לה׳ חסדו.

מכאן עובר הנער לחובת הנחת התפילין, כאשר הוא מגיע לי״ג שנים ולקבלת עול מלכות שמים:

אור לארבעה עשר שנה, כשיגיע האדם לזאת העונה, ידע בעצמו נאמנה,שהגיע לכלל אנשים הגדולים ונתחייב בכל מצוות האמורות בתורה נכונה ,ובא אליו יצר הטוב הנקרא ילד מסבן וחכם מראה לו דרך טובה והגונה,הפך יצר הרע הנקרא בפי הכל מלך זקן וכסיל שהיה מכשילו ומפילו בשוחה עמוקה וטמונה, משננער ממעי אמו ישב עמו בשכונה כמ״ש: לפתח חטאת רובץ, ושבע שמות נקראו לו בדברי הנבואה באמת ובאמונה,שבהם מסית האדם ומחטיאו בכל עת ובכל עונה, לכן יתרחק ממנו הרבה כמטחוי קשת שלא ישמע בשום פתוי של עבירה מגדולה ועד קטנה, ויבטח בהי שיעזרהו ויצילהו ממנו בהיותו עוסק בתורה לשם יחוד השכינה, ולתקן את שורש נפשו אשר באה ממנה ולהנצל מעבירה בבל צד ופנה, כמ״ש:

בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין, במבואר בדברי האגדה הנבונה,ובמדרשים ואגדה, ובגמרא אנא ואנא, ולקיים כל מצוה ומצוה בזמנה, ועל כולם מצות ציצית ותפלין שהיא מצוה ראשונה, בלי איחור ועיכוב משנכנס לי״ג שנה, יזהר אביו לעשות לו ציצית ותפלין ולחנכו במצות כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים שלימה, להיות עליו מורא השכינה, אשר בם רמזו עילויה ותיקונה, ולהתפלל שמע בשובה ונחת והמתנה, ולקיים כל תנאיה בדיבור ומעשה ומחשבה נבונה, וענוה גדולה על כולם, היא מחנה שכינה, לב נשבר ונדכא אלהים לא תבזה, מפורש במקרא ובמשנה, אני את דכא ושפל רוח בקרית דוד חנה, אנא ה׳ הושיעה נא, אנא ה׳ הבליחה נא.

מכאן עובר הנער ופונה לאלהיו שיחזירו בתשובה, שידבק במצוות הציצית והתפילין:

חליתי לאל עליון בורי וגואלי, ינחני באורח מישור ולפלס מעגלי, ולהחזירני בתשובה שלימה מאהבה לכפר על כל מעלי, ולעסוק בתורתך לשמה יומי ולילי: ולידבק במצותיך תמיד אז ינוח לי, ובפרט ציצית ותפלין ומזוזה בקומי בבקר יהיו מגן לי, והשכמת בית-הכנסת מעשרה ראשונה יהי חלקי וגורלי, ולקיים מצות ואהבת לרעך פסוק מלא, אז תקרא וה' יענה בעזרת צורי וגואלי.

הדרשן הצעיר עובר לתיאור הגלות המרה ופונה לבורא עולם שיקרב את ביאת המשיח והגאולה:

זכור ה׳ אלהינו, זכות אברהם יצחק ויעקב אבותינו, והוציא אותנו מן הגלות הזה שנתארך בעונותינו, וגברו עלינו אויבינו, ושללו ובזזו ממונינו, וענו אותנו בכל מקום אשר ישבנו, ובארץ נחלת אבותינו, עוד היום לחרפה ובוז שמונו, אין די לבאר צרותינו, ואין בהם מרחם עלינו, בלתי ה' אלהינו יחוננו וירחם עלינו,ויפדנו ויצילנו מכל אויבינו ושונאינו,וכל מבקשי רעתנו, וישפיל ויפיל כל הקמים עלינו לרעה מלמטה ומלמעלה מסביבותינו, למען שמו המשותף בנו, ושכינתו השרויה בקרבנו, יקרב ביאת משיחנו במהרה בימינו, לא לנו ה׳ לא לנו:

עד כאן הייתה רק הקדמה וכעין פתיחה. עתה הנער מבקש רשות מבורא עולם, ממוריו ורבותיו ומעטרת ראש אביו:

קודם כל דבר שבקדושה, אטול רשות מקודשא בריך הוא ושכינתיה,יחודא קדישא, שהיא עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות, מרישא לסיפא, ומסיפא לרישא, אשר האציל וברא ויצר ועשה, את כל הנמצא, ברוך הוא וברוך שמו לעד ולעולמי עולמים, נאוה כתרצה, וממורי ורבותי, העוסקים בתורה הקדושה, ומעטרת ראשינו חסידא קדישא, ופרישא, ברכה ישא,ומאבא מארי ראשי אבן הראשה, ומן החכמים והתלמידים יבלו ימיהם בטוב ושנותם ובנעימים, בלי כלימה ובושה, ומן הקהל הקדוש הזה עדה קדושה, אתה ה' תשמרם, ובצינה רצון תעטרם, ביראה ואהבה וטהרה וקדושה.

עד כאן ההקדמה הכללית שנאמרה במליצה (חריזה). הדרשן הצעיר פותח עכשיו במאמר מהמקורות בעניינא דיומא ואחריו יבואו דברי פלפול בערבית:

איתא בגמרא דמנחות: ״תנו רבנן, חביבין ישראל שסיבבן הקב״ה במצות תפלין בראשיהן ותפלין בזרועותיהן, ציצית בבגדיהן ומזוזה בפתחיהן ועליהם אמר דוד: שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך,ובשעה שנכנס דוד למרחץ וראה עצמו עומד ערום בלי מצות, אמר: אוי לי שאעמוד ערום בלי מצות, כיון שנזכר המילה שבבשרו נתיישבה דעתו, לאחר שיצא אמר עליה שירה שנאמר: למנצח על השמינית מזמור לדוד, על המילה שנתנה בשמיני.

רי אליעזר בן יעקב אומר: כל שיש לו תפלין בראשו, ותפלין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, הכל בחיזוק שלא יחטא, שנאמר: והחוט המשולש לא במהרה ינתק, ואומר חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם (מנחות מג עב)

רפאל בן שמחון- טכס הבר-מצווה ומנהגיו

עמוד 244