מורשת יהדות מרוקו

1. Aubin מתוך

Le Maroc d’aujourd’hui Paris, 1922

La ville de Sfrou relevait, jusqu’a ces derniers temps, du gouverneur de Fez el-Djedid, qui y etait represente par un khalifa. En recompense des services rendus par le caid Omar elYoussi dans l’expedition contre Bou Hamara, le makhzen vient de lui attribuer le gouvernement de Sfrou. Omar el Youssi est maintenant le seul caid de sa tribu, qui naguere en comptait trois. II est ainsi devenu un tres puissant seigneur, chef unique de l’une des plus grandes tribus beraber, et c’est lui qui, a la tete des contingents berberes, a, cet hiver, sauve le makhzen. Les Ait-Youssi se divisent en deux fractions principals, les Ait-Halli et les Ait-Messaoud-Ouali, dont les rivalites ont ete maintes fois sanglantes. Le caid el-Hosein el-Hallioui n’avant cesse de se poser en rival du caid Omar: il y dix-huit mois, il vint s’etablir a Sfrou, et la ville se divisa aussitot en deux camps, tenant pour chacun des deux adversaires; on se fusilla, pendant trois mois, du haut des minarets et des terrasses des maisons, dont beaucoup portent encore les traces de la bataille… Omar el-Youssi sortit vainqueur de la bagarre; il poursuivit son rival dont il detruisit la kasbah et resta des lors seul maitre de toute la tribu; quant a Hossein el-Hallioui, il vit refugie a Fez dans la zaouia de Moulay Edriss.

La maison du caid el-Youssi contient un grand riadh, de construction recente, ou l'on est en train d’achever les revetements de faience et les plantations. L’un des fils du caid, qui fait fonction de khalifa, Si Mohammed ben Omar, nous y a recus a dejeuner; c’est encore un tout jeune homme, dont l’education s’est faite a la campagne, comme celle de la plupart des Beraber; aussi est-il tres timide et il reste un peu a l’ecart, entoure du petit groupe de feqihs et de tolba, habituel aupres des grands caids. Le dejeuner et la musique etaient purement arabes; mais les tapis, sur lesquels on avait place la table, etaient ornes de franges, qui s’en detachaient en lignes regulieres, selon un modele special aux Ait-Youssi, et l’on servit, comme premier plat, du lait et des dattes, ainsi qu’il est d’usage dans toute cette region de l’Atlas.

Si Mohammed nous reconduisit, avec ses cavaliers, jusque fort avant dans le Sais, la oil la route de Fez cesse d’etre menacee par les djei'ch (raids de cavalerie) des Beni-Ouarain, des Beni-M’tir, et meme des Ouled-el-Hadj, qui l’interceptent periodiquement. En revenant, nous passames par les B’halil, gros village a une heure de Sfrou, sur les dernieres pentes du djebel Kandar. Une population de 5 ou 6.000 habitants y vit dans de pauvres maisons en pierres ou dans les cavernes creusees dans un sol tres friable; ces habitations primitives epousent le relief du terrain, disparaissent dans les creux de rocher, et c’est seulement en descendant vers le Sais, au travers des Olivers, que l’on apercoit, dans son ensemble, le village remontant en amphitheatre, des deux cotes d’un vallon escarpe. Les B’halil forment, a eux seuls, un territoire distinct; ils sont Berberes arabises et proviennent d’une fraction, empruntee naguere au Zerhoun, en vue d’assurer, au-dessus de la route de Sfrou, une securite qui laisse tellement a desirer encore. Bien que ne dependant en aucune facon de la tribu, les B’halil relevent actuellement du caid el-Youssi. II n’y a plus que quatre petites heures de voyage pour descendre des B’halil a Fez.

1. Aubin מתוך

Le Maroc d’aujourd’hui Paris, 1922

Page 242

^{המנהיג המזרחי הראשון – אברהם מויאל}

^{המסקנה מכל מה שקרה היא שיש לבחור באנשים מתאימים שיכולים לשאת על כתפיהם את כובד המשימה. כותבי התזכיר ציינו שישה תנאים לאפיון אנשים כאלה: ״א. שיהיו אנשי אמונה ואינם תלויים בדעת אחרים; ב. אוהבי רעיון הישוב וחפצים ביקרו, אנשי מעשה בדיני ממונות והלכות מדינה וחכמים בעלי נסיון; ג. קרובים לאדוני הארץ ונשואי פנים במערכות הרשות המקומית: ד. בעלי סבלנות לשאת טרחם ומשאם של הקולוניסטים וקרובים להם לדעת מחסורם בכל עת ועונה, ולהחיש לרווחתם ולתשועתם; ה. שיהיו משגיחים בעינא פקיחא [בעין פקוחה] על הקולוניסטים, שיהיה השם הזה ראוי להם בעבדם את האדמה בידיהם [ההדגשה – במקור], כפי האפשרות ולרגלי המלאכה וההתרגלות; ו. והאחרון, שיהיו לעיניים ומורי דרך הישוב להעולים החדשים, שרובם הנם בעלי מלאכה ועבודה ועושים מעשיהם בדעת נפש, להם יוכל הועד הפועל להיות לתשועת עולמים…״ בהמשך התזכיר נכתב כי ויסוצקי ״פנה הנה והנה וראה כי אין איש אשר ימצאו בו כל התנאים שהזכרנו ואף רובם מלבד הגביר היקר ה׳ מויאל נ״י [נרו יאיר]״. לחיזוק דעתו הובאו העובדות הבאות: ״גם הנדיב, עמוד התווך להישוב שם בו את מבטחו… ועליו באה גם הסכמת דעת הקהל בארץ הקודש״.}

^{הנושא הזה של דעת הקהל מעניין במיוחד. עד אז לא הוזכר במקור כלשהו ביישוב ההולך ומתהווה המונח ״דעת הקהל״, שגם לה יש השפעה על קבלת החלטות. אפשר להבין מהדברים שמינויו של מויאל לתפקיד הנציג הבכיר של חובבי ציון בארץ ישראל נתקבל בהסכמה רחבה. העובדה שהוא היה גם נציגו הכספי של הברון רוטשילד בארץ ישראל וכן טיפל בכספי ״כל ישראל חברים״ שהועברו למקווה ישראל – הוסיפו אף הם ללא ספק לחיזוק מעמדו. לפי התזכיר, מויאל נתן את הסכמתו למינוי: ״האיש הנעלה הזה התעשת לבקשת צירנו היקר לקבל עליו את המשרה הכבדה הזו״. הוצע עוד, שיוסף סטרבולסקי, מפעילי חובבי ציון ואיש אדמה במקצועו יישלח לארץ ישראל כדי לעמוד לצידו של מויאל. בפועל הדבר לא התממש.}

^{עניין שיגורו האפשרי של יוסף סטרבולסקי לארץ ישראל מחייב הרחבת מה. ברוב המקורות ההיסטוריים והמחקריים מודגש מינויו של אברהם מויאל לנציג חובבי ציון בארץ ישראל, כאחראי יחיד הבא להחליף את שני המרכזים שהוצעו ובוטלו. אולם מתברר שהמינוי נתקל תחילה בקשיים בחוגי חובבי ציון, ושמו של סטרבולסקי – דמות עלומה לחלוטין בהיסטוריה של ההתיישבות בארץ ישראל – הוזכר כמי שוויסוצקי ייעד תחילה לעמוד בראש פעולת חובבי ציון בארץ, כשמויאל משמש רק גזבר.}

^{כתבה על כך חנה רם, במחקרה על מויאל מ-165,1991 והרחיב חוקר תנועת חובבי ציון, פרופ׳ יוסי גולדשטיין – תפקיד האחראי הראשי מטעם חובבי ציון על העבודה הנעשית בארץ יועד לסטרבולסקי, ואילו מויאל עתיד היה לשמש בתור סגנו.}

^{וכך כתב גולדשטיין: ״לאחר לבטים רבים החליט ויסוצקי למנות לראשות הוועד הפועל את יוסף סטרבולסקי, מנהל המושבה נובו פבלובקה בצפון־מערב תחום המושב [ברוסיה]… ויסוצקי שמע על סגולותיו והחליט שהוא האיש המתאים משלא מצא מועמד ראוי לתפקיד מקרב מנהיגי היישוב בארץ ישראל. לסגנו של סטרבולסקי מינה את אברהם מויאל״. על מויאל כתב גולדשטיין כי לדעתו של ויסוצקי, ״הוא אינו מוכשר לתפקיד, ולכן מינה אותו רק לסגנו של סטרובלסקי״.}

^{דברים אלה עומדים בסתירה מוחלטת למה שכתב ויסוצקי עצמו לפינסקר, עם סיום ביקורו בארץ. מדבריו עולות אכזבה ותקווה, כאשר בצד התקווה הוא מזכיר את מויאל, האיש שלדברי גולדשטיין לא העריך.}

^{וכך כתב לפינסקר: ״בכל פינות אשר פניתי מצאתי תקווה ושמחה מצד אחד ועצב עם יגון מצד השני. בכל מקום ראיתי אור וחשך משתמשים בערבוביא… [לאחר שהוא מתעכב על מצבן של שלוש מושבות חובבי ציון – פתח-תקווה, גדרה ויסוד המעלה] מאד ידאב לבי על אשר לא יכולתי לבצע עד היום את כל פעולווד בדבר השלום והאמת אגיד כי האמת תנחמני, והיא כי הקרה ה׳ לפני את יקר הערך ה׳ מויאל נ״י אשר עליו אוכל לבטוח בכל״.}

^{והנה גם שורת המחץ לגבי שיתוף פעולה אפשרי בין מויאל לסטרבולסקי: ״רבות יגעתי עד כי עלתה בידי כי יקבל [מויאל] עליו המשרה פה, להיות המשגיח הראשי על המושבות וגם לעיניים לדבר הישוב בכלל, ואבקש את כבודו [פינסקר] כי גם בעת שיבוא ה׳ סטרבולסקי הלום, ישאר הוא(ה׳ מויאל) ראש האדמיניסטרציה״.}

^{גולדשטיין עומד על כך שוויסוצקי הודיע לראשי חובבי ציון בוורשה כי הוא מעדיף שבראש הפעולה בארץ יעמוד סטרבולסקי, אולם אלה סברו שהבחירה אינה נכונה והעדיפו את מויאל, ו״בסופו של דבר הועילה התנגדותם, וויסוצקי מינה את מויאל לראש הוועד הפועל של חובבי ציון בארץ ישראל״.}

^{מויאל ידע ככל הנראה על הלבטים האלה, אולם הוא לא היה מן הוותרנים, ולכן שיגר מכתב לפינסקר. במכתב זה הבהיר לו שאם תנועת חובבי ציון רוצה בשירותיו הטובים, יש לו תנאים, והוא אינו מוכן לקבל שימנו אדם כלשהו ״מעל לראשו״. המכתב כתוב בנימוס וכולל מילים ״גבוהות״ לרוב, אולם המסר שבו ברור: אם החלטתם למנות אותי לעמוד בראש הפעולה, אני הוא המחליט והמנהל. במילותיו הנמלצות של מויאל הדברים נשמעו טוב יותר: "אקח את החופש לבקש מאדוני לבל סבב אותי בכל עת בהמון עצות מרחוק או בהרכב אלופים לראשי, מאלה אשר לא ידעו או לא ירצו לדעת את אשר לפניהם, כי בשום אופן לא אקבל אחריות על פעולות אחרים, אשר יפעלו נגד רצוני ופקודתי. אני הנני אחראי לפעלי, אבל לא לפועל אחרים״(ההדגשה במקור).}

^{מויאל ציין עוד כי זהו מכתבו הראשון כ״מורשה מאושר מאדוני ומחובבי ציון״, והוא צירף מעין תנאי: מנקודה זו תתחיל פעילותו, ״אם יאבה אדוני למלאות שאלתי זו ורצוני זה״ (ההדגשה במקור).}

^{ב-15 ביולי 1885 עמד ויסוצקי לסיים את ביקורו בארץ ולהפליג לאירופה. המאמץ הקשה בן שלושת החודשים הביאו להחלטה שעליו לנוח ולהתרענן במרחצאות מאריינבד בבוהמיה [כיום במערב צ׳כיה], ורק לאחר מכן לדווח להנהלת חובבי ציון על שליחותו. לפני נסיעתו כתב שני מכתבים מפורטים למויאל על משימותיו הקרובות בטיפול בשלוש מושבות חובבי ציון ומכתב ארוך במיוחד לפינסקר, ובו פירוט פעילותו במהלך שליחותו. כמו כן הוא קיבל מכתב נמלץ ממויאל, שבו הודה לו הלה על בחירתו לתפקיד הרם. עניין מינויו של מויאל הועבר לידיעת האגודות השונות של חובבי ציון באירופה. בדבר ייסודו של הוועד הפועל דווקא ביפו ולא בירושלים נכתב: ״והנה אף כי אמת נכון הדבר שאך בירושלים ישבו אנשי שם אשר פעלו גדולות ונצורות לטובת הישוב, הנה ועד-פועל תמידי עם יושב בראשו המקבל עליו אחריות הפעולה לא מצאנו כי אם ביפו, שהיא סמוכה ונראית להקולוניות, שאנחנו מטפלים בהן היום״. בהמשך הוסבר מינויו של מויאל: ״…צריך להיות עשיר וחכם בהוויות העולם ונכבד בעיני הרשות המקומית, והתנאים האלה מצאנו רק בהגביר הנכבד והיקר רבי אברהם מויאל ס״ט הספרדי ביפו, אשר נאות בטובו לקבל עליו המשרה הזאת ולעסוק בהישוב בשקידה נמרצה״.}

^{חוקרי התקופה מציינים כי מאחורי הקלעים של מינוי מויאל עמד ריב ישן בין רוקח לבין אליעזר בן־יהודה ויחיאל מיכל פינס, המחזיר אותנו במידה מסוימת לוויכוח על הבכורה שבין ירושלים ליפו. בהתייחסו למינויו של מויאל עומד קלויזנר על כך שתמוה הדבר שוויסוצקי לא מינה לתפקיד נציג חובבי ציון בארץ ישראל את פינס, למרות שהיה ראוי לתפקיד והוא מסביר מה עמד מאחורי החלטתו של ויסוצקי: מויאל היה סוחר עשיר בעל השפעה. הוא עזר הרבה להתיישבות בעקרון ושימש אחר כך ״סוכן כספי״ של הנדיב, ״נהירים היו לו דרכי השלטונות הטורקיים בארץ ומנהגי השכנים הערביים, וידע איך לטפל בהם. ויסוצקי מסר לו את הכספים שהיו בידו, בצירוף הוראות. המינוי של מויאל ורוקח נעשה ללא ידיעתה של ההנהגה. ויסוצקי הסביר אחר כך לפינסקר שהיה מוכרח למהר למנות נציג, מפני שקיבל ידיעה מהרב מוהליבר ואחרים שסטרובולסקי לא יצא לארץ לפני חודש אלול.}

^{בעיתונות העברית של הימים ההם הופיעו ידיעות קצרות על מינויו של מויאל: בעיתון הצבי התפרסמה ידיעה לקונית ממש, על צאתו של ויסוצקי: ״לפני עזבו מסר את כל עניין חו״צ ביד האדון הנכבד מויאל הי״ו ביפו, והועד אשר הפקיד האדון ויסוצקי בירושלם בטל״. היה בדברים אלה רמז למורת רוחו של בן־יהודה מכישלון שילובו בעבודה למען חובבי ציון. ואילו בהצפירה נמסר כי ״הועד הנוסד ע״י הגביר היקר רק״ז וויסוצקי הי״ו ביפו וירושלים עלה בתוהו, ועל מקומו בא הגביר היקר ה׳ מויאל הי״ו להיות ממלא מקום חובבי ציון בארץ הצבי ולמזכיר נשאר ה׳ רוקח היושב עתה ביפו״.}

^{אולם מי שסבור שפרשת מינויו של מויאל לנציג הבכיר של חובבי ציון בארץ ישראל הייתה בבחינת מעשה מוגמר, מגלה כי ויסוצקי המשיך לשחק משחק כפול בעד מויאל וגם נגדו. כאן, לראשונה, עלה גם נושא עדתי, שהרי מויאל היה חריג בנוף העסקנים הקדם־ציוני בארץ ישראל: הוא לא היה עולה חדש או ותיק יחסית ממזרח אירופה כמו פינס, ליבונטין או בן- יהודה, אלא בן הארץ ורחמנא לצלן – ספרדי…}

^{המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה19 -מינויו של מויאל לנציג הבכיר של חובבי ציון בארץ ישראל}