Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc- Avigdor- Abzaradel
- אבזראדיל Abzaradel
Abzardel, Abizardel, Avzaradel
Ce nom dont le sens n’a pu etre retrace figure souvent dous les graphies hebra'iques de אבזארדיל ,אבזרדיל et אבי זרדיל . On le retrouve dans les anciens documents espagnols sous les formes: Abzaradiel, Absadiel, Azaradiel, Abzadiel, Sardiela, Alecanadiel, Absaradiel, Azaradel et Abcaradiel
La Grande Synagogue d’Alexandrie est connue sous le nom de Zeradel et fut construite en 1381 par Judah ben Saul, venu d’Espagne
Don Qag Abfaradiel figure comme temoin dans un accord intervenu le 2 Juillet 1327 entre le Conseil de la ville d’Occanna (Ocana) et r«Aljama» des Juifs
Don Abraham Abzaradiel figure comme un des arbitres nommes dans un accord intervenu le 2 Juillet 1327 entre le Conseil de la ville d’Ocana et l’«Aljama» des Juifs
Don Moshe Abzaradiel, Secretaire Principal du Roi de Castille Don Alfonso XI. Son nom apparait dans une serie de documents de la Chancellerie Royale dans les annees 1331 a 1339. L’epitaphe sur une pierre tombale trouvee a Tolede concernant Mosheh Ben Abizradel, mort au mois de Kislev 5115 (1355) semble lui appartenir. Ibn Verga, No. 10; Baer II, 150; Cantera, Inscripciones hebraicas de Toledo, «Sefa- rad» IV (1944) 45-72
Don Yuqaf Abzaradiel, membre de l’«Aljama» d’Alcala de Henares figure parmi les assistants a une assemblee dans la synagogue de cette ville, le 7 Aout 1395, pour donner confirmation a la lecture qui est donnee d’un edit de l’archeveque notifiant la nomination de Maestro Pedro, comme ((Alcalde y Juez Mayors des «Aljamas» de l’Archeveche de Tolede
Don Culema Asaradiel apparait comme fermier de la moitie des fruits verts et secs dans les comptes de Juan Ferrandes «Veinticuatro» de Seville pour l’annee 1399. Baer II, 249
Symuel Abzaradiel figure comme physicien agree a la Villa de Varraca de la Xara en 1488
Mose Azaradel, figure dans les actes du proces de la famille׳ ((Cavallerias a Saragosse, le 18 Mai 1492, dans les Manuscrits de Paris esp
Isaac Abzaradel, rabbin a Fes. Proprietaire d’une synagogue dans cette ville qui portait son nom et qui fut saccagee et detruite par des pillards en 1646. II figure comme un des signataires des Haskamot: {Accords) de Fez des annees 5344 (1584) et 5355 (1595
אביגדור Abigdor
Abi Guedor, Abiguedor, Avigdor
Separation גדר Nom hebrai'que: «Pere de Guedor» derive du nom biblique de
(I Chron. VIII 31; IX, 37, de la famille des Gibeonites etablie a Jerusalem. Ce nom a ete legue a deux villes dans la tribu de Judah (Jos. XV, 58) et dans la tribu de Simeon (I Chron. IV. 4 et IV, 39(
D’apres le Talmud et le Midrash, Abi-Gedor est un des surnoms de Mo'ise (Meghillah, 13; Lev. R. commencement du chap. I) probablement dans le sens de «Pere de l’enceinte» ou «Defenseur».
Abraham Abigdor (appele aussi Bonet ben Meshullam ben Sa-lomon) medecin, philosophe et traducteur ne a Arles en 1350. A l’age de 17 ans, en 1367, il ecrivit le Sepher Seghulat Melakhim «Tresor Royal)), ouvrage sur la logique en prose rimee. Plus tard, il se rendit a Montpellier pour apprendre la medecine. Il traduisit en hebreu les ouvrages suivants : Mebo bi-Melakhah ((Introduction a la pratique de la medecine» traduction du traite sur la Materia medica du Doyen de la Faculte Bernard Alberti, base sur les Canons d’Avicenne; Medicationis Parabolae d’Arnauld de Villeneuve (1378), Sepher Mebo ha-Ne’arim «Introduction aux jeunes gens», Traite elementaire sur les fievres par Gerard de Solo (1379); Meghillah «Traite sur les medicaments digestifs et purgatifs d’Arnauld de Villeneuve (1381); Al-Manzuri, commentaire abrege de Gerard de Solo sur le 9e Livre de Razi Ad Almansorem; Tratato ou Higgayon, traite de logique de Pierre d’Espagne, Tractatus summularum; explications du commentaire moyen d’Averroes sur les trois parties de l'Organon: l’((Isagoge», les ((Categories)) et l’«Interpretation», derives non seulement de l’arabe mais aussi des sources latines. En 1399, il aida son fils Salomon, alors age de 15 ans, dans la traduction du traite latin De Judiciis Astronomiae d’Arnauld de Villeneuve, en hebreu, sous le titre de Panim ba-Mishpat. JE I, 58
Salomon Abigdor, fils d’Abraham (1), traducteur ne en Provence en 1384. Assiste de son pere, il traduisit, a l’age de 15 ans, en hebreu, sous le titre de Panim ba-Mishpat «Methodes de Jugement», l’ouvrage d’Arnauld de Villeneuve De Judiciis Astronomiae. Cette traduction existe encore en manuscrit. En 1399, il traduisit aussi sous le titre de Mareh ha-Ophanim «L’indicateur des spheres)) le traite de Sacrobosco .Sphaera Mundi. Cet ouvrage fut imprime avec le Zurat ha-Ares d’Abra- ham Ben Hiya (Offenbach, 1720). JE I, 59
Samuel Ben Abigdor, medecin a Montpellier au XlVe s
Meshullam Ben Abigdor, medecin a Montpellier au XlVe s
Kanah Abigdor, rabbin cabaliste du XVe s. qui vivait en Espagne (d’apres Graetz), en Italie ou en Grece (d’apres Jellinek). Auteur de Sepher ha-Kanah (Poretzk, 1786) et Sepher ha-Peleah (Kortz, 1784), ouvrages sur la cabale. JE VII, 432
Samuel Ben Avigdor, rabbin russe, ne a Vilna en 1793
Isaac Samuel Avigdor, Secretaire du Sanhedrin de Paris
Jacob Avigdor (1794-1874), Grand Rabbin (Hakham Bachi) de 'Constantinople de 1860 a 1863. Talmudiste de marque, polyglotte et organisateur de plusieurs institutions dans le territoire turc, telles que 1’Assemblee des Notables Juifs. En 1863, un rabbin fanatique, Isaac Akrish, qui avait excommunie le Comte Abraham Camondo, reussit a inciter tellement le peuple contre Avigdor qu’il fut force de presenter sa demission. Cependant, il fut elu plus tard «Rab ha-Kolel» ou Chef spirituel de la ׳Communaute, dignite qu’il garda jusqu’a sa mort
Jules d’Avigdor, banquier, membre du Parlement du Piemont, mort a Paris en 1856. Petit fils d’Isaac Samuel Avigdor (7). Il fut le pretnier juif elu par ses compatriotes chretiens au Parlement en 1854
Rachel, Comtesse d’Avigdor (1816-1896), femme du Comte Salomon Henri d’Avigdor. Elle s’etablit avec son mari a Londres ou elle se consacra aux institutions communales. Elle fut presidente du «Comite de Dames du Foyer Juif pour les Sourds-Muets», secretaire du «West End Charity)) membre du Comite du ((Jewish Convalescent Home#, du ((Jewish Board of Guardians)) et du «West End Sabbath School)). Son mari, qui etait revenu a Paris, fut l’ami de Napoleon III qui lui donna le litre de Due
Elim d’Avigdor, ingenieur mort a Londres en 1895. Fils aine du Comte Salomon d’Avigdor, membre du Conseil de la Synagogue Hispano-Portugaise de Londres, chef de la «Choveve Zion Association)). Il fut membre du Comite de l’«Anglo Jewish Association)) de 1S71 jusqu’a; sa mort. JE II, 351/2
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc– Avigdor– Abzaradel
שירת המטרוז של יהודי צפון־אפריקה-להסבר התופעה.יוסף שיטרית.
שירת המטרוז של יהודי צפון־אפריקה
1 להסבר התופעה
תפוצת המטרה
שירים רבים מתוך השירים הדתיים־תרבותיים ושירי הגלות והגאולה שהצגנו בפרק הקודם שייכים לסוגת המטרוז המשלבת את העברית והערבית־יהודית במבנים דו־לשוניים מעורבים בתוך השיר. ברוב המקרים השיר העברי בכללו או המבע העברי שבתוך המחרוזת הם המשלבים בתוכם את הרקמה הערבית־יהודית. אולם לא חסרים שירים ערביים־יהודיים שבהם הערבית־יהודית היא המשלבת את המבנים העבריים ברמת השיר. ברמת המחרוזת או ברמת הטור. המגוון במבנים וכן קיומה של כתיבה דו־לשונית נרחבת בחטיבה תימטית זאת מחייבים לנסות ולהסביר את תכונותיה הפואטיות וצורותיה של הסוגה, שהיתה רווחת בצפון־אפריקה החל במאה הט״ז, כנראה, ונמשכה בה עד לימינו אלה. על פי המקורות שבידינו שיטת כתיבה זו היתה מפותחת מבחינת עושר מבניה וצורותיה בעיקר במרוקו ובאלג׳יריה.
"דיגלוסיה בשפה הערבית (בערבית: ازدواجية اللغة العربية או الازدواجية في اللغة العربية) הוא מונח המתאר את השימוש בשתי הצורות של השפה הערבית – ערבית ספרותית (اللّغة العربيّة الفصحى) וערבית מדוברת (اللّغة العربيّة المحكيّة/ العاميّة ), כל אחת בנסיבות השימוש המתאימות לה.
ככלל, המונח דִּיגְלוֹסְיָה (ביוונית: διγλωσσία, "שפה כפולה") מתייחס למצב לשוני-חברתי נדיר יחסית, שבו קיים פער גדול בין השפה הכתובה לשפה המדוברת, עד כדי כך שדוברי השפה נאלצים ללמוד את השפה הכתובה כאילו הייתה שפה זרה. הפער מתבטא בכל אחד מרובדי השפה: הפונולוגי, המורפולוגי, התחבירי והסמנטי. אפשר לראות בדיגלוסיה מקרה פרטי של דו־לשוניות (Bilingualism), אולם המונח דו-לשוניות מתאר קשת רחבה הרבה יותר של מצבים לשוניים." מתוך ויקיפדיה א.פ
כשמתבוננים בתופעה הלשונית־תרבותית מסתבר שלגיבושה תרמו הן מסורות פרוזודיות־מוסיקליות בשירה העברית של צפון־אפריקה, הן השלכותיה של הדיגלוסיה היהודית המייסדת של התרבות היהודית המסורתית בגולה והן שיקולים פואטיים־טקסטואליים לגיוון היצירה השירית ולהעשרתה. רק העלאתה של מערכת מורכבת כזאת של גורמים מתחומים שונים אך משלימים בעשייה השירית ובצריכת השירה יכולה לעזור לנו להבין הן את התפתחותה של התופעה, המשותפת כנראה לכלל לשונות היהודים במזרח ובמערב כאחד,י והן את מגוון הצורות והמבנים של השילוב הדו־לשוני בשירים רבים ושונים בל־כך זה מזה.
1.2 האילוצים הפרוזודיים־מוסיקליים
מאז ימי הביניים נצרכה השירה העברית בספרד, וכנראה כבר אז גם בצפון־אפריקה, למערכים ערביים פרוזודיים ובה־בעת מוסיקליים לשם פיתוח פואטיקה עברית חדשה, שהישגיה בתור הזהב רבים ומגוונים. הדברים ידועים ונהירים לגבי המערכים הפרוזודיים הכמותיים, ואין צורך להוסיף כאן עליהם. הידע שלנו בנוגע לשימוש שעשתה השירה הספרדית במוסיקה הערבית ובלחנים של שירים ערביים דל הרבה יותר, הגם שכמעט ברור מאליו שאכן נעשה שימוש בזה ולו רק באשר לאחת הסוגות הפואטיות העבריות החשובות שהתגבשו בשירת ספרד, הכוונה לשירת האזור שכללה גם שירים עבריים המסתיימים ב״כ׳רג׳את״. אפיוניה הפרוזודיים־מוסיקליים של שירת האזור הועלו במחקרים שונים בנוגע לשירת ספרד, ותכונות אלו הודגשו עוד יותר לאחר הגירוש בשלוחותיה של המסורת הספרדית במזרח התיכון ובצפון־אפריקה. באזור אחרון זה הלבה ונתמסדה מלאכת היצירה של שירים עבריים חדשים תוך הרכבתם על לחניהם ומבניהם של שירים עבריים קודמים או בעיקר על לחניהם ומבניהם של שירים ערביים־מוסלמיים בני־הזמן, וזאת החל מהמאה הי״ז לפחות; סביר אף להניח ששיטה זו התחילה להתפשט כבר במאה הט״ז, שמסורת השירה הערבית־אנדלוסית נמשכה בה במישרין בצפון־אפריקה בחוגי המגורשים שמקורם מממלכת גרנדה. מסורת זאת של סיגול המבנה הפואטי־מוסיקלי של שירים ערביים־מוסלמיים במיוחד (וגם ערביים־יהודיים לפעמים) הלכה והתרחבה לקראת סוף המאה הי״ז והתעצמה במיוחד במשך המאה הי״ח, עד שלקראת סוף אותה מאה נקבעה לאחד מכללי היצירה המקובלים של השירה ברחבי צפון־אפריקה ובמרוקו במיוחד. במאה הי״ט אף ניסה ר׳ שלמה כהן להרכיב קורפוס שלם של פיוטים עבריים חדשים משלו ומשל אחרים על מכלול הקורפוס המוסיקלי־אנדלוסי ששרד במרוקו ויסד על ידי בך מסורת חדשה בשירת הפיוטים המקומית.
מתוך ויקיפדיה א.פ: פרוזודיה הוא מושג בבלשנות השייך לתחום העוסק באקוסטיקה של הדיבור. המושג מתייחס למאפיינים אקוסטיים מסוימים של הדיבור הנושאים חלק גדול מהמידע המועבר בתקשורת דבורה.
הדיבור איננו רצף אחיד: הוא משתנה ללא הרף בעוצמתו, במהירותו, בתדר שלו וביתר תכונותיו האקוסטיות. השינויים האקוסטיים היוצרים את הפרוזודיה מתרחשים ברמה של יחידות הדיבור הסופרה-סגמנטליות, כלומר אלה הנמצאות מעבר לרמת הפונמה הבודדת: ההברה, המילה והמבע (לגבי התכונות האקוסטיות של הפונמות ראו פונטיקה). השינויים הללו במאפיינים האקוסטיים הסופרה-סגמנטליים של הדיבור הם הפרוזודיה.
הפרוזודיה מהווה חלק בלתי נפרד מהשפה הדבורה, שכן כל מבע ומבע נהגים עם דפוס פרוזודי מסוים. הדפוס הפרוזודי של המבע מוסיף מידע רב מעבר לזה הקיים במילים המרכיבות אותו כשלעצמן, והוא מהווה חלק חשוב בקביעת המשמעות. בין היתר, הפרוזודיה מסמנת את הפונקציה הפרגמטית של המבעים (הצהרה, שאלה, בקשה וכו'), מוסיפה מידע לגבי רגשותיו וכוונותיו של הדובר ומעידה על עמדתו כלפי הנמען וכלפי תוכן הדברים (האם הוא אומר את הדברים בהתרגשות או אדישות, בכנות או בסרקזם וכו'). במידה מסוימת, תפקידה של הפרוזודיה בשפה הדבורה מקביל לזה של סימני הפיסוק בשפה הכתובה ושל הרגשונים במדיומים כמו שיחות צ'אט ומסרונים. למעשה, ניתן לומר שקיומם של אלה מעיד על הצורך ליצור תחליף גרפי לפרוזודיה (שמטבע הדברים אינה קיימת בכתב), שבדומה לה, יציב את המסר הכתוב בהקשר פרגמטי-רגשי. רבים ממאפייני הפרוזודיה הם אוניברסליים (למשל, כפי שמתואר לגבי האינטונציה בהמשך). עם זאת, קיימת גם מידה גדולה של שונות, וזו תורמת ליצירת הצליל הייחודי לכל שפה וצורת הדיבור האופיינית לכל אדם.ע"כ
להעצמתה של התופעה הזאת תרמה לבטח גם התקבלותה המהירה והכללית של שירת ר׳ ישראל נג׳ארה בקהילות צפון־אפריקה. שירה זו היתה בנויה על אותו עיקרון פואטי־מוסיקלי של התאמת המבנים הפרוזודיים העבריים למבנים הפרוזודיים־מוסיקליים של שירים לא־יהודיים רבים; אולם יש לציין כאן, שליצירת נג׳ארה היתה כנראה השפעה מעצימה בלבד בצפון־אפריקה ולא השפעה מהפכנית או מחדשת. תרכיבים מוסיקליים כאלה שימשו לעתים קרובות גם להתאמת מנגינה ידועה לשיר עברי קיים בעל מבנה פרוזודי קרוב ולאו דווקא זהה לזה של השיר הזר. בשיר העברי החדש, עקבות השיר הערבי שסיפק לו את המבנה הפרוזודי־מוסיקלי ניכרות לעתים לא רק במבנה, אלא גם לפעמים בטורים הראשונים של השיר החדש או של המדריך שלו. בטורי פתיחה אלה מופיעים רצפים פונטיים עבריים – לעתים עם מבנים וצורנים חריגים ואף משונים – המזכירים או המחקים את הצלילים הראשונים של השיר הערבי המקורי. הם משמשים משום בך מעין עזר זיכרוני בנוגע למנגינתו של השיר, וזאת לבד מציונו של הלחן – ה״נועם״ של הפיוט – בכתובת השיר בידי המחבר ולעתים גם בידי המעתיקים אחריו.
במקורות שלפנינו – שיש כל היסוד להניח שהם משחזרים דרכי ביצוע מקובלות ואף מושרשות בקהילות – מוצבים לעתים תמליליהם של שני השירים, העברי והערבי־מוסלמי, באותו הטקסט השירי זה לצד זה, מחרוזת אחרי מחרוזת, כך שהם יוצרים טקסט דו־לשוגי משולב מבחינה לשונית, אך לרוב מנוגד ואף מעומת מהבחינה התימטית או הסמנטית־פרגמטית. סוג זה של שירים מעורבים, שנוצרו בהתחלה מסיבות טכניות מוסיקליות או פרוזודיות, הוא שביסוד אחת מצורות המטרוז המעניינות ביותר בשירת יהודי צפון־אפריקה. סוגה זו מערבת שירים עבריים מתחום השירה הדתית־תרבותית או מתחום שירת הגלות והגאולה, שהם במהותם כלל־קהילתיים־יהודיים, עם שירים ערביים־מוסלמיים (או ערביים־יהודיים לפעמים) ליריים־אישיים. כך יוצרת הסוגה שירי מטרה טעונים מבחינה תרבותית וגדושים מתח פנימי המבוסס על פוליפוניה תרבותית חיצונית או פנימית רבת עצמה מהבחינה הסמנטית־פרגמטית. סוגה זו של מטרוז מוצגת להלן תחת השם מטרוז חיצוני מעמת.
שירת המטרוז של יהודי צפון־אפריקה–להסבר התופעה.