Laredo Abraham-les noms des juifs du -Elhakim, Elhaquim, Hakim, HkimMaroc-(Alhakim) Elhkim
(Alhakim) Elhkim
Elhakim, Elhaquim, Hakim, Hkim
אלחקים
Nom arabe de profession: «Le Médecin», «Le Sage». Les noms analogues hébraïques de Roffo et d’AsA existent également au Maroc (voir No. 72 et 219). Ce nom est porté en Crète par une célèbre famille, d’origine allemande, depuis le XlVe s. sous la forme Delmedico
Au Moyen Age, ce nom figure en Espagne sous les graphies de : Alfachin (Xlle s.), Alphaquin, Alfaquim, Alfaquin (XHIe s.), Fa- quim, Faquin, Alfequim, Haquim (XlVe s.). Sous ces dernières formes, ainsi que sous celles de Alfaquein, Alfaquin et Alfaqui, le titre d’«Al- faqib» qu’on donnait au secrétaire et à l’interprète du roi était souvent rendu
Don Samuel Alfachim figure comme acheteur de certaines propriétés suivant acte de vente passé à Tudela en janvier 1162
Joseph Alfaquim, médecin de Don Sancho, roi de Navarre au Xlle s. En récompense de ses services, le roi lui accorda une part des revenus dérivés des juifs de Tudela
Salomon Alfaquim, médecin de Don Sancho el Gordo, roi de Navarre qui, en reconnaissance de ses services, lui offrit des terres et des vignes à Mosquera et Fontelles, près de Tudela et lui accorda les privilèges de l’«Infanzón» (prérogatives de noblesse) dans tout son royaume. En 1193, le roi lui transféra la propriété des bains situées près- de la porte Albazares, à Tudela
Salomon Alfaquim figure comme créancier dans une reconnaissance de dette signée à Tarragona le 19 octobre 1240
Salomo Alfaquim, notable de Saragosse, est mentionné dans un document de Don Jaime I, roi d’Aragon, daté à Valence le 31 mars 1271. F. Vendrell : Aportaciones documentales para el estudio de la familia Caballería, «Sefarad» III (1943) 115-154
Alçar Elphaquim fait l’objet d’un acte de Don Pedro III, roi d’Aragon, daté à Barcelone le 18 juillet 1285
Çadia Alfaquim, de Lérida, est mentionné dans un acte de Don Pedro III, roi d’Aragon, daté à Barcelone le 20 juin 1286
Cresches Alfaquim, de Barcelone, figure dans un acte de Don Alfonso III, roi d’Aragon, daté dans cette ville le 20 juin 1286
Abraham Alfaquim, médecin à Tolède au XlIIe siècle
Abraham bar Yom Tob Alfaquim (אלפכים sic.) est mentionné dans une déclaration d’impôts de Tudela du mois d’Ab 5083 (1323)
Cresques Alfaquim, de Barcelone, figure dans des documents de l’année 1342
Juqaf Astruch Alfaquim, de Barcelone, est mentionné dans des documents de l’année 1342
Jucef Haquim (Çahara) est autorisé à aliéner une maison de son père par un acte de Don Pedro IV, roi d’Aragon, signé à Barcelone le 5 août 1351
Jucef Faquim, secrétaire de l’«Aljama» de Majorque, ses fils Mossé et Israel, ainsi que sa soeur Mahabubah, font l’objet d’une lettre de Don Pedro IV, roi d’Aragon, au sujet de la déclaration d’impôts datée à Tortosa le 13 mars 1365
Jucef Faquim, de Majorque, trésorier du roi d’Aragon, Don Pedro IV, reçoit un ordre de ce dernier, daté à Barcelone le 26 septembre 1370, de payer la somme de 400 livres pour une cargaison de céréales que l’Amiral de Sardaigne avait interceptée à Cagliari pour satisfaire aux besoins de son armée
Jucef Faquim et Mahabub Faquim, commerçants à Majorque, font l’objet d’un procès suivant lettre de Don Pedro IV, roi d’Aragon, adressée de Barcelone le 26 février 1377 à Guillelm de Monte Albano, juriste à Majorque
Mossé Faquim fait l’objet d’une lettre adressée le 10 avril 1378 de Barcelone par le roi Don Pedro IV à l’«Aljama)) de Majorque au sujet de certaines taxations
Jucef Alfaquim fait l’objet d’une lettre adressée de Barcelone le 15 avril 1378 par le roi Don Pedro IV au secrétaire et aux conseillers de l’«Aljama» des juifs de Majorque, leur imposant qu’il fasse partie de leur Conseil, étant donné qu’il est un des membres des plus notables et compétents
Mossé Alfaquim, médecin à Perpignan en 1377
Samuel Alfaquim, médecin de Pamplona, traita en 1379 avec tant d’habileté et de succès le chevalier anglais Sir Thomas Trivet, qu’a la requête de ce dernier, le roi de Navarre lui fit cadeau d’une maison dans le quartier juif de cette ville
Samuel Alfaquim, chirurgien de Pamplona, reçoit du roi Don Carlos II une maison dans le quartier juif de cette ville, suivant acte de cession passé à Tudela le 24 avril 1379
Mossé Faquim, de Majorque, fait l’objet d’une dispute suivant lettre adressée de Barcelone le 15 août 1379 par Don Pedro IV, roi d’Aragon à son bailli de Majorque
Jucef Alfaquim figure parmi les dirigeants de l'«Aljama» juive de Barcelone, suivant lettre à eux adressée de Saragosse le 4 juillet 1381 par le roi d’Aragon, Don Pedro IV
Mossé Alfaquim figure parmi les élus au Conseil de l’«Aljama» de Perpignan, suivant lettre de confirmation en date du 30 octobre 1384 l’Infant Don Juan
Mahaluf Faquim, notable de Palma de Majorque, fut forcé d’accepter le baptême lors des massacres de 1391, et adopta le nom de Juan Amat
Samuel Alphaquim, médecin à Perpignan en 1394
Moshé Haquim (חכים) figure dans l’épitaphe d’une tombe trouvée dans un abreuvoir de Palma de Majorque. I. Loeb, Notes sur l’His- -toire des Juifs en Espagne
Jucefe Faquin, explorateur espagnol du XlVe s. Vécut d’abord à Barcelone, puis s’établit à Majorque, après avoir fait le tour du monde connu. Indûment frappé d’une contribution à la taxe de 18.000 livres que devait payer l’«Aljama», il présenta une requête de dégrèvement au roi Don Jaime II à Majorque le 20 mars 1334
Samuel Haquim, astronome et Grand Rabbin de Ténès (XlVe- XVe s.), correspondant de Rabbi Isaac Barsheshet
Aaron Alfaquim, médecin à Pamplona (XIVe-XVe s.), recevait du roi de Navarre, Charles III, une stipende mensuelle de 9 florins en récompense des succès obtenus dans certaines cures et à titre d’encouragement pour l’avenir
Isaac Alhaquim, rabbin en Egypte en 1517
Joseph ben Eliyah Haquim, rabbin auteur à Rome au XVIe s
David Darshan Isaac Al-Hakim, Grand Rabbin de Ferrara (Italie) en 1553
Samuel Hakim, surnommé חאקאן («Véridique»), rabbin du XVIe s. au Caire, Jérusalem et Constantinople. Elève de Rabbi Eliyah Mizrahi et éditeur des Sheelot u-Teshubot d’Isaac Bar Sheshet à Constantinople en 1546
Judah El Haquim, neveu de Samuel (35), rabbin à Damas au XVIe s
Shermariah Hakim, rabbin (XVIIe-XVIIIe s.), cité dans Torah ve-Hayyim, de Rabbi Hayim Shabbétai
Salomon Haquim, rabbin à Smyrne, auteur de Melekhet Shelomoh, Sheelot u-teshubot (Salonique, 1847), mort en 1838
Joseph Haquim, Grand Rabbin de la Communauté Sephardie de 'Safed, mort en 1896
Salomon Raphaël Haquim, rabbin président du «Beth Din» de Safed, mort en Egypte en 1908
Ben Alhakim
Ben Elhakim
Même nom que l’antérieur, précédé de l’indice de filiation : «Fils du (médecin» ou «Fils du sage».
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc–(Alhakim) Elhkim
Elhakim, Elhaquim, Hakim, Hkim
אלחקים
Page 279
המלאח של בית אבא-מראכש-שוש רואימי-חביב בר-כוכבא-החמאם או המקווה.
החמאם או המקווה
בדרכנו אל ה״חמאם״, פגשתי את השכנה ממול ואת בתה, ז׳אקלין, חברתי ללימודים. נשים נכנסו ל״חמאם״ ויצאו ממנו כמו בסרט נע. הנשים היוצאות נראו בוודאי מבריקות יותר כמו לאחר קרצוף. הנכנסות סחבו סל נצרים ובו מגבות רחצה, סבון ״פלמוליב או קדום״ ושמפו ״דל ג׳זאלה״ (כלומר, ״איילה״, שהייתה סמלו המסחרי). בחדר ההמתנה בכניסה לחמאם, אמי ואני התפשטנו מייד והתעטפנו במגבת נקייה. חום עז ולוהט קיבל אותנו בכניסה לחדר הרחצה. הנשים דלו את המים הרותחים מתוך בריכה ענקית כאשר כל פלג גופן העליון רוכן לעברה ומאיים לגרור אחריו את פלג הגוף התחתון לתוך הלוע המבעבע והמעלה אדים, אדים שיצרו מסך לבן וסמיך אשר כמעט העלים את דמותן מאחוריו. תמיד השתוממתי איך לא קרה שום אסון מסוג זה מעולם. כל אישה ידעה לעצור את גופה מלהחליק על ידי אחיזה במעקה העץ בגדת הבריכה. הן ניהלו מלחמה עם אותה בריכה וידן תמיד הייתה על העליונה. הן שבו תמיד עם ה״דְּלוּ״(דלי שעשוי מגומי של צמיגי מכוניות ישנים) כשהוא מלא עד גדותיו במים רותחים, ואמי דאגה לשבת ליד ברז המים הקרים כדי לקרר אותם ולהתחיל במלאכת שפשוף גופי, חפיפת ראשי, וקרצוף עורי עד אשר זעקתי מכאב. אז הייתה מגיעה ה״טַיָּאבָּה״, הבלנית הערבייה, ומתחילה לשפשף את גופה של אמי שנראתה מרוצה מן התוצאה. במהרה הפך עורה לאדום לוהט, אך היא לא התלוננה והביעה סיפוק רב מעבודתה של הטיאבה פאטימה. אמי הניחה כמה מטבעות בידה וסימנה לי להתעטף היטב ולצאת אל חדר ההמתנה ״אְלְ בְּרוּדִיְיָה״, כדי לצנן את הגוף בהדרגה ולמנוע התקררות חלילה. או אז הצטרפנו אל הנשים שישבו על ספסלי העץ וקילפו תפוזים שהביאו מביתן. הן כיבדו האחת את השנייה בתפוזים כאילו היו אלה פירות שונים שטעמם שונה, כשהן משוות בין הגדלים, הצבעים והטעמים. עודני מריחה את ריחו של פרי ההדר בזמן כתיבת שורות אלו.
החמאם הוא בית המרחץ המשמש לרחצה בכל רחבי המזרח התיכון. בכל שכונת מגורים או רובע קיים חמאם, והוא נפרד לנשים ולגברים. למקווה, לעומת זאת, היה תפקיד דתי בשמירה על הלכות הטהרה לגברים ולנשים, ורבני הקהילות השונות היו עסוקים תדיר בשמירה על כשרותו של המקווה ועל תנאיו ההיג״נים. המקווה מטבעו קטן בהרבה מהחמאם, והטבילה בו נעשית באופן פרטי. בניגוד לחמאם שבו עבדו בלנים ובלניות מוסלמים, שאף העניקו מסדים ללקוחותיהם, הרי שתפקיד הבלנים במקווה היה קשור יותר לשמירת הלכות הטבילה והופקד ביד׳ יהודים.
אֵל בְּרוּדִיְיָה= חדר ההמתנה לצינון הגוף לאחר הרחיצה.
ברחוב שלנו היו שני בתי מרחץ, אחד לגברים והשני לנשים. הבנות התלוו לאמהות, והבנים לאבות. נער אחד, סימון שמו נהג ללוות את אמו לבית המרחץ עד להיותו כבן עשר. הוא עקב בהתמדה אחרי תנועותיהן של הבנות בבית המרחץ. ואני שלא חשתי בנוח כלל תחת מבטיו, הערתי על כך בפני אמי לא פעם. כאשר אמי פגשה את אמו של הנער, היא לא חסכה במילים: אל תביאי עמך יותר את הנער כי הוא ערני למדי! בתגובה, פצחה אמו בצעקות רמות אשר גרמו לתהודה לא קטנה בחדר ההמתנה. נשים נוספות הצטרפו אל אמי, והמריבה שפרצה הותירה אה כולן כועסות ומקללות כל הדרך עד לפתח בתיהן. אך עם כניסת השבת, נפגשו הנשים שוב ושוחחו ביניהן כאילו הכל כרגיל ודבר לא קרה. בזכות קדושת השבת, לא נשמרה טינה לאורך זמן רב מדי.
קללות היו נפוצות בקרב הנשים במלאח. אני ניסיתי לתומי ללמוד לקלל כמותן ברצף אך במהרה הושתקתי על ידי אמי שרצה לעברי, צבטה לי בחוזקה את השפתיים בסיבוב מכאיב ולא הרפתה עד שביקשתי סליחה והבטחתי ששוב לא אעשה זאת. לא היה כל צורך איפוא בניתוח פלסטי לניפוח שפתיי העליונות. כל מה שהייתי צריכה היה רק לקלל בנוכחות אמי, זכרונה לברכה, והתוצאה הייתה ניכרת מייד בזכות טיפולה המסור. היא סובבה את השפה בכל כוחה, אחזה ולא עזבה עד אשר כאבה ידה. שפתיי צורבות עדיין… אח!
והקללות? את פירושן מעולם לא הבנתי, לפחות עד לעלייתי ארצה והגיעי לבגרות.
בפעם הבאה, כשסימון ואמו עזבו את בית המרחץ, הוא ייצב בגאווה את כובע הברט על קודקודו ומלמל לעברי: ״להתראות בשבוע הבא״. מייד התרחקתי ממנו, מסרבת לעורר ב״חמאם״ מריבה נוספת על זו שעוררה אמי.
השעה כעת שתיים אחר הצהריים. רחובות המלאח ריקים מאדם, למעט הנערות המובילות את החמין ל״פרינה״. אותה הפרינה שאפתה עבורנו את הלחם במשך השבוע, בישלה עבורנו גם את החמין לשבת. חמידו טראח, העובד הערבי, היה מציב את הסירים המסומנים של המשפחות אלה לצד אלה בלועה הלוהט והמלא בגחלים לוחשות, ובזריזות מיהר לסגור אותו באבנים ובטיט סביבן כדי להבטיח את החום למשך כל השבת. מעולם לא הבנתי איך ידע להבדיל בין הסירים ולשייך אותם למשפחות הנכונות. אמנם היו פעמים שהעדפתי להביא הביתה ״בטעות״ סיר אחר השייך למשפחה מבוססת יותר, אך תמיד מיהרה אמי להשיב את הסיר למשפחה הממתינה עדיין ליד שער הפרינה יחד עם התנצלותי הכנה על בורותי.
תיירים רבים נהגו לשוטט בין הסמטאות ולהתלהב מעבודות האומנות של היהודים הישובים בחנויותיהם. שעות רבות צפו הם באריגת השטיחים, בריקוע הנחושת, בחריטה על עץ, ובתיקון נעליים תוך כדי הקפדה להתקין ״סְפֵיחָה״ כסוליה של כל נעל. הספיחה – לוחית ברזל לרוב דמויית פרסה, המיועדת לבלום את הבלאי שנגרם לסולית הנעל מבעיטה באבנים או בכדורגל וסתם הליכה. הספיחה מאפשרת לנעל אריכות ימים.
כשהברזל השתפשף ונאכל, מיהרו ההורים להביא את הנעל לסנדלר כדי שיחליפו בחדש. הבנים נהגו לצעוד על האספלט בצעדי מרש וללוות את שירתם הקצבית או דקלומם בנקישות סוליותיהם. ילד שקיבל נעל עם ספיחה חדשה, הרגיש מאושר מאוד כאילו הנעל כולה חדשה, לא משנה כמה ילדים השתמשו בנעל לפניו…
בלילות שבת, בערבי שירת הבקשות, לאחר חצות, נהגו יהודי המלאח להתכנס בבתי הכנסת לצורך שירה ופיוט בפני הקדוש ברוך הוא. לעתים הייתה הישיבה נערכת מסביב לשולחנות המציעים כיבוד קל, שתייה קלה וחריפה, קפה ותה. הייתי בין אלה שחיבבו את השירה ונהגתי להביא למתפללים מגשים עמוסי כיבוד שהכינה אמי עבורם. בכל פעם הייתי מתעכבת יותר מן הדרוש, מתיישבת על שרפרף בכניסה לבית הכנסת, וממתינה עד שהכלים יתרוקנו ואקח אותם הביתה לאמי הממתינה לשובי.
מנהג ״שירת הבקשות״ לא התחיל בלעדי הפייטן הראשי – ״אל מקדם אל כביר״. כניסתו לבית הכנסת הייתה סימן כי הגיעה העת לפתוח בפיוט הראשון של הערב. הוא שקבע את רמת הביצוע של הפיוט. הפייטן היה יושב בראש השולח; המרכזי ופותח בפיוט: ״דודי ירד לגנו״. אבי, זכרונו לברכה. נהג לשבת לידו וללוות את קצב הפיוט בהנהון ראשו. אצבעותיו נקשו על השולחן כמו היו שם קלידי פסנתר דמיוני. אני ישבתי כמהופנטת וחשתי את עצמי כחלק מהמשתתפים. למדתי בעל פה חלק מהפיוטים והם המשיכו להתנגן באוזניי עד לעלייתנו ארצה.
אחי דוד, שהפך לפייטן בבאר שבע, מילא את החלל הריק שהותירו בי אבי ובני הקהילה במלאח של מראכש. עד היוב אני נוהגת להאזין לקלטות של פיוטיו שהוקלטו בעת שהוזמן לשיר בתחנת ״רדיו דרום״ בבאר שבע. ובכל מסיבה או אירוע משפחתי, קולו הערב מנעים לכל המוזמנים את הערב ומחזיר אותי במנהרת הזמן לאותם ימים בבית הכנסת ״תלמוד תורה״.
שירת הבקשות של יהודי מרוקו התפתהה לראשונה בתטואן במאות ה-17 וה־18, עת שגשגה בה הקהילה היהודית-ספרדית. העיר שימשה הן כמרכז בו התפתחה המוסיקה האנדלוסית והן כתחנה הראשונה במסעותיהם של שליחים מארץ ישראל למרוקו. וכך, השתלבו בתטואן מצד אחד פיוטיו של ישראל נג׳ארה שהגיעו אל יהודי תטואן מצפת באמצעות השליחים, והן המוסיקה האנדלוסית. שילוב זה יצר אוסף גדול של פיוטים בהשראה קבלית, צפתית, המאורגנים על פ׳ מודוסים מוסיקליים אנדלוסיים. קשרים מסודרים וענפים נוצרו בין קהילות במרוקו לישוב היהודי בגליל, כבר 200 שנה אחרי גירוש ספרד אז כבשו התורכים חבל ארץ זה ושלטו בו ברציפות עד לנסיגתם במהלך מלחמת העולם הראשונה. אגב, מוצא משפחתו של חביב בר ככבא (זריהן) הוא מטבריה
המלאח של בית אבא-מראכש-שוש רואימי-חביב בר-כוכבא
עמוד 24
שאול טנג'י- ארפור 1/2
הישוב
זהו אחד מנווה המדבר החשובים של האזור במרוקו היא יושבת לרגלי ג'בל ארפוד נבנתה על ידי הצרפתים ושימשה בתחילה כבסיס צבאי ומרכז מינהלי של כפרי הסביבה.
ישוב שקט ומהווה בסיס חלופי למסלולי הליכה במדבר אל ארג שבי, אבל רוב המטיילים מעדיפים להמשיך למרזוגה (דיונת החול הגדולה) הממוקמת למרגלות הדיונות. מספר תושביו כ-8.000 נפש
בנייניה צבועים באדום ובולטים בניגודם לרקע המדברי. בארפוד בתי מלון טובים, ושוק תוסס. תושבי האיזור גרים בישובים מבוצרים הידועים בכינוי קְסוּר ומאופיינים בחומות גבוהות, בבתים צפופים ובסימטאות מתפתלות שסיפקו הגנה הן מפני השבטים הנודדים והן מפני השמש היוקדת. אוכלוסיית העיר, כ-25.000 נפש.
ענף התיירות התפתח בה, והיא משמשת גם כנקודת יציאה לסיורי ג׳יפים במדבר הסהרה. נוכחות הישראלים במקום גבוהה מאד ואני יכול לציין שלפעמים נוכחותנו גבוהה יותר מתיירים מארצות אחרות. נוכחות הישראלים במקום משתי סיבות. זו העיר בה התגורר באבא סאלי זצ"ל, ולהבדיל סיור הג'יפים בְּמָרְזוּגָּה.
זהו אזור עשיר בתמרים ונטועים בו מעל מיליון עצי דקל המניבים תמרים מזנים שונים (בּו שֶׁקְרִי, בּוּ פְקוּס, בּוּ מָגְ'הוּל ועוד) ובחודש אוקטובר מתקיים חג התמר בהשתתפות להקות מקומיות. עצי התמר הם גם הגנה מפני קרני השמש הלוהטים.
אחת המכות היא נדידת החולות המכסים כל חלקה טובה ואפילו כבישים ולאורך כבישים נראה לפעמים עצי ערער או שדרות של קני סוף לעצירת נדידת החולות.
בארפוד נמצאים מפעלים לעיבוד שיש ובהם מתבצע תהליך עיבוד השיש. לאחר הוצאת סלע השיש מהאדמה, העבודה הראשונית היא חיתוכם ל״פרוסות״ בעזרת מכונה איטלקית עם להבים מיהלום. כדי לחתוך גוש בגודל הזה נחוץ שבוע שלם. על בסיס ״פרוסות״ כאלה יוצרים מוצרים שונים: שולחנות, צלחות, מזרקות, ועוד לאחר מכן המוצרים עוברים במכונות לשיוף ולהברקה. לצורך ייצור מוצרים עדינים יותר משתמשים גם בפטיש בכדי להוציא את המאובן.
בנוגע להיווצרות המאובנים יש שתי גרסאות: א. ההתייבשות ההדרגתית של חלק מהאוקיינוס גרמה להצטברות בעלי החיים. ב. אירעה התרוממות הדרגתית של היבשה ללא התפרצות וולקנית
כשלשה ק"מ מצפון לארפוד שוכן הכפר הברברי המבוצר קסר מעדיד שכדאי לבקר בו. באוקוטבר מתקיים בישוב פסטיבל תמרים גדול מלווה במוסיקה וריקוגים
יהודים.
בשנות החמישים מנתה אוכלוסיית העיר כ- 3.500 תושבים. שליש מהם היו יהודים. לא היה מלאח בארפוד, והיהודים גרו בשכנות לתושבים האחרים ורוב החנויות במרכז העיר היו שלהם.
יש שרידים של שני בתי-קברות יהודיים. העתיק קיים מן המאה ה- 17, עוד לפני שהוקמה העיר, ויהודים שנפטרו נקברו בו מאז ועד אמצע המאה ה- 20 , הוא נמצא מעל אפיק ואדי זיז, ליד עין אלמשרפה. הקברים בו פרוצים והמצבות מנותצות
הערה: בארפוד ביקרתי מספר פעמים ואכן המצבות היו הרוסות בחלקן, או שהחול העלים אותן – האזור הוא מדברי ובו נדידת חול גדולה, לאחרונה תקעו בחולות גדר צפופה של קני סוף יבשים העוצרים נדידת החולות. הפתרון בא הודות לפעילותו של רבי יחיאל אבוחצירא שליט"א רבה של העיר רמלה, סביב בית העלמין הוקמה חומה, כל הקברים שופצו וסויידו, יש שער ברזל, ושומר קבוע השומר במקום.
קברו של רבי שמואל אבוחצירא הקבור בבית עלמין זה גם שופץ, נבנה מעליו מבנה ומוחזק בו שומר ערבי. (עם רבי יחיאל היה לי הכבוד להדריך מספר קבוצות מטיילים שיצאו למרוקו בראשותו.
כאני עם קבוצת מטיילים בעיר לא שוכחים לבקר בית בו נולד באבא-סאלי יש לציין שהדיירים הערבים קבלונו יפה ואיפשרו לנו לסייר בכל פינה בבית זה.
ראו: קריספיל נ. "מרוקו מדריך למטייל" (תשנ"ו) הוצאת "יריד הספרים" ירושלים.
תירגמתי צרפתית מספרה של הסופרת היהודיה מקזבלנקה נינה בנון GUIDE ET HISTOIRE DU MAROC
עמיר ש. מרוקו הקסומה (התשס"ז)
ידע אישי
רבי יִחְיָא תורג'מן.
רבי יִחְיָא היה איש תמים וירא שמים, והיה מגבירי ועשירי העיר אֶרְפוּד.
הרבניות פְרִיחָה וחנה כהן זצוק"ל מספרות: "רבי יִחְיָא היה סוחר גדול בתבואה והיו לו אוצרות של חטים ושעורים. שנה אחת ירדו גשמים עזים ביום חג הפסח וחדרו לתוך האוצרות והחמיצו כל החיטים והשעורים עד שצמחו ויצאו ממפתני האוצרות עשבים. שאלו את האדמו"ר (בָּאבָּא-סָאלִי) מה לעשות?. האדמו"ר פסק: "חייבים לשרוף את הכל כדין חמץ פסח". ושרפו את כל החיטים והשעורים בחול המועד.
ביום מן הימים בא רבי יִחְיָא תוֹרְגְ'מָן להקביל את פני בָּאבָּא-סָאלִי, הם דיברו על זכיות האדם בצדקות ומעשים טובים. התגלגלה השיחה על רבי משה תוֹרְגְ'מָן, והאדמו"ר אמר לו: "אמנם זכות גדולה נפלה בחלקי לכלכל את שיבתו של מורי ורבי, אך מאהבתי אותך הנני מוכן שגם אתה תשתתף עמי במצווה זו. "מוכן אני" השיב רבי יִחְיָא, אך בתנאי שנשתתף אני והוא בעולם-הזה ובעולם-הבא, ממש כיששכר וזבולון", בוא עמי ונלך לדבר עם מור אחי רבי משה ונגמור את העניין בכי טוב". מיד נסעו לְרִיסָנִי, והאדמו"ר הציע למורו ורבו את ההצעה הנ"ל. ענה רבי משה ואמר: בָּאבָּא-סָאלִי! "לו היה אדם אחר מציע לי ההצעה הזאת, לא הייתי עונה לו, אך מפני כבודך ואהבתך אני עונה, וכי יודע אני אם בכלל יש לי חלק לעולם-הבא עד שאתחלק עם איזה שהוא אדם אחר?. הדבר לא בא בחשבון כלל ועיקר, ומעדיף אני להישאר עני ומרוד ולא לעשות הסכמים כאלה"
רבי יצחק נזרי.
נולד בעיר אֶרְפוּד. הוסמך ע"י בָּאבָּא סָאלִי וּבָּאבָּא חָאקִי ורבי מאיר בנו של הבָּאבָּא סאלי. היה שוחט בודק, מוהל ומלמד, דרשן. המיוחד שבו היא יראת שמים אוצרו. ידוע וכן מובא בספר "מאור ישראל" שהבאבא סאלי נתן כתבי הסכמה אלא ליחידים וביניהם הרב המחבר
רבי מָסְעוּד שֶטְרִית המכונה בָּאבָּא-סִידִי – ההילולא כ"ד כסלו.
הוא אחיו החורג מן האם של בָּאבָּא-סָאלִי, ידוע כאיש חכם, פיקח ושנון בכל ענייני שמים וארץ. שמחה וחדווה תמיד עמו היו שרויים.
היו תקופות שְבָּאבָּא-סִידִי שלח ידו במסחר זעיר ואחד מהמסתחררים אתו, היה סוחר ערבי קנאי. כאשר הערבים הרימו ראש בתקופת מירדם נגד הצרפתים וגאוותם הלאומית הרקיעה שחקים, היה אותו סוחר מבשר לבָּאבָּא-סִידִי חדשים לבקרים, כי הנה הצורר מוּלָאי מוֹחָמֶד וחילו כובשים את העיר, שוחטים את היהודים ובוזזים את רכושם.
בָּאבָּא-סִידִי ללא טמן ידו בצלחת והשיב לו: "לעולם לא תזכו ליום הזה, נהפוך הוא, אותו רשע תקולל חלקתו, ואדרבא הוא יהרג ע"י הצרפתים והם יבוזזו את רכושו".
בכבוש הרשע את חבל תָּפִילָאלְת מידי הצרפתים, הלך אותו סוחר ערבי והלשין על בָּאבָּא-סִידִי, ופירט דבריו בפני אותו רשע. עלתה חמתו של אותו רשע באפו, וציווה על הערבי שילך ויביא את בָּאבָּא-סִידִי להישפט בפניו. בשמחה רבה הלך אותו ערבי ובא אל בָּאבָּא-סִידִי עם הזמנה בידו בה התבקש בָּאבָּא-סִידִי לבוא, מיד, להישפט בפני אותו רשע, באומרו לו בצהלה: "הגיעה שעתך להיהרג" כאשר דיברתי". בפיקחותו ובשנינותו הציל בָּאבָּא-סִידִי את עצמו, כשומעו את דברי הערבי, לא נבהל, הראה לו פנים שוחקות והזמינו לאכול ולשתות. הערבי ישב ואכל, ובינתיים בָּאבָּא-סִידִי הכין שני ראשי סוכר גדולים, כמות של תה וסכום כסף והגישם לפני הערבי כדורון ואמר בלבו: "השוחד יעוור עיני חכמים, וכל שכן השוטים. ואכן כך היה. השוחד פעל את פעולתו ולאחר דקות אמר הסוחר הערבי: "יָא בָּאבָּא-סִידִי אני כבר הילשנתי עליך, ואם לא אביאך לפני מוּלָאי מוֹחָמֶד נפשי תחת נפשך, כי יאמר שאני שקרן ורמאי, התלוצצתי עליו בדבר ועשיתיו ללעג ולקלס, ובודאי יהרגני. עוץ נא עצה איך לצאת מהצרה הזאת?". תשובת בָּאבָּא-סִידִי: "אמור לו הלכתי לרובע היהודים וחיפשתי את האיש, ביקשתיו ולא מצאתיו, שאלתי אודותיו את היהודים וכולם ענו בבכיה ובדמעות שהיהודי נפטר זה כמה ימים". שמח הערבי על העצה והלך להודיע לרשע כי היהודי המבוקש נפטר. נפטר צעק הרשע? אם כן אשלחך אליו לעולם האמת ותביאיהו אלי ומיד ערף את ראשו וכך ניצל הבאבא-סידי. באבא סידי נתבש"ם כ"ד כסלו
רבי שמואל אָבּוּחָצִירָא בר ר' אהרן – ההילולא י"ט אייר.
רבי שמואל נולד בשנת תרנ"א (1891) בעיר אֶרְפוּד (ERFOUD) שבחבל תָּפִילָאלְת (TAFILALT) לאביו רבי אהרן ונקרא שמו בישראל שמואל ע"ש של רבי שמואל אבי השושלת אשר מנוחתו כבוד בדמשק.
רבי אהרן קרא וכינה את בנו שמואל עוד בילדותו בשם "רבי שמואל", וזאת בניגוד לשאר התארים שהיו נפוצים בחבל תָּפִילָאלְת לכנות חכמים בתואר "בַּאבַּא" כדוגמת הבַּאבַּא סָאלִי וְהָבַּאבַּא חָאקִי זצ"ל. בשם זה נהגו לכנותו כל ימי חייו.
כבר מקטנותו ניתגלו בו ברבי שמואל סגולות נפשיות, צניעות, ענווה ועוד. אביו רבי אהרן זצ"ל דאג לו לרב מלמד שילמד אותו לבדו תורה, מוסר ויראת שמים. הרב המלומד היה רבי מָסְעוּד אָסָרָף זצ"ל שהיה אדם גדול בתורה וביראת שמים והיה מקורב למשפחה, וכשגדל רבי שמואל עבר ללמוד בישיבה המקומית של המשפחה. בראשונה אצל המרן הקדוש רבי רבי דוד אָבּוּחָצִירָא הי"ד (ה' ינקום דמו, ראו עליו בערך העיר ריסאני. ש"ט) ואצל רבי משה תוֹרְגְ'מָן (ראו עליו בערך העיר ריסני. ש"ט) יחד עם רבני המשפחה ועוד רבנים נוספים שהיו בישיבה.
חסידותו ופרישותו
נוסף על לימודו הקבוע בישיבה, היה רבי שמואל מקדיש את שאר זמנו בבית להתבודדות לבין קונו. התנהג בחסידות יתרה והצנע לכת בעבודת ה' לילה כיום יאיר בחשכה, וקיים את הפסוק "צדיק אוכל לשובע נפשו" (ישעיה ח'/ו'). הוא אף נמנע מכל דבר שהיה עלול להפריע לו בלימוד התורה הקדושה.
שקדנותו בתורה
רבי שמואל זצ"ל היה בקי בשישה סדרי משנה כמעט בעל-פה עם פירוש רבינו עובדיה מברטנורא ושאר המפרשים. בקיאותו הרבה במשניות, נבעה מהתמדתו בלימוד המשנה ובשינון ח"י פרקים בכל לילה כמובא בתיקונים, שלימוד המשנה הוא תיקון לנשמה, כי משנה אותיות נשמה כידוע, וכמו שאמרו חז"ל "במי אתה מוצא מלחמתה של תורה? במי שיש בידיו חבילות של משנה" (ת. בבלי, מ. סנהדרין מ"ב/א').
כמו-כן התמחה רבי שמואל בלימוד התנ"ך על פירוש רש"י, מצודות רד"ק ועוד. על בקיאותו בתנ"ך מסופר שבאחד הימים נעדר רבי שמואל מהישיבה לתקופה מסוימת מבלי שהודיע מראש לחבריו לסיבת היעדרותו, בתום התקופה הופיע בבית-המדרש. על שאלת חבריו על סיבת היעדרותו השיב רבי שמואל: "זוכרים אתם כאשר היינו עסוקים בלימוד גפ"ת (גמרא, פוסקים תנ"ך) והיגענו לפסוק מהתנ"ך שהוזכר בתלמוד וחלק מהתלמידים לא ידעו את מקומו וסדר קריאתו, אני אז הרגשתי עלבון על כך, ואמרתי לעצמי: "איך אפשר ללמוד תורה שבעל-פה לפני לימוד תורה שבכתב? לכן החלטתי וישבתי בבית ולמדתי את כל עשרים וארבעה הספרים על מפרשיהם. מיד נטפלו אליו חבריו בשאלות רבות, ועל כל שאלה ושאלה ענה בבקיאות מדהימה בבחינת, "אף חוכמתי עמדה לי" (קהלת ב'/ט') תורה שלמדתי, היא שעמדה לי, ובבחינת: "יגעת ומצאת תאמין" (שו"ת ח. יעקב, א. חיים)
חן ערכו מי ימלל
מרוב פרישותו וחסידותו, השתדל מאד רבי שמואל להימנע מלהשתתף במסיבות כלשהן, מחשש לביטול תורה, ואפילו בסעודות מצווה מיעט ליטול חלק, אך ככל שהירבה בפרישות כך גדלה ההערכה וההערצה אליו מצד בני-קהילתו וכל מי ששמע על גדולתו, ובפרט מצד גדולי הרבנים ובני משפחה.
לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם…
ברבי שמואל הייתה מידת ההסתפקות במועט, והוא לא התאונן מעולם על דוחק הפרנסה ועל קשיי המחיה, אף על-פי שלא עסק בשום משרה המכניסה אמצעים למחיה, אפילו לא בימים של מלחמת העולם השניה אשר קשיי הפרנסה היו מנת חלקה של כל האוכלוסיה, והוא העדיף למצות סיפוק ומרגוע לנפשו ע"י לימוד תורה יומם ולילה.
רבני המשפחה בדאגתם הרבה לרבי שמואל ולנוכח המצב העגום, לא יכלו לשבת בשקט מבלי ללחוץ על רבי שמואל לצאת מארבע אמות של הלכה ולעשות למען פרנסתו. הירבו לבקש ולהפציר בו לצאת לפחות לערים הסמוכות. בהפצרות כאלה הירבו בעיקר הרבנים רבי מָכְלוּף אָבִּיחְצִירָא זצ"ל ורבי יצחק זצ"ל. לבסוף לאחר הפצרות חוזרות ונישנות, נענה רבי שמואל לבקשתם ונאות לצאת לערים הסמוכות. באותו זמן נדרש כל אדם לשאת את המסמכים המעידים על זהותו ביחד עם תמונתו. רבי יצחק זצ"ל טרח והביא צלם, צילם את רבי שמואל בביתו והכין עבורו את כל המסמכים הדרושים, נוסף על כך, הודיע רבי יצחק בערים הסמוכות על בואו של הצדיק אליהן וביקשן לכבד את הרב ביד נדיבה, יאה ונאה לכבודו של רבי שמואל.
רבי שמואל יצא בבוקרו של יום חמישי מהלך נסיעה של כשעתיים וחצי, בהגיעו לעיר קְסֶר-שׁוּק (אְרָאשִׁידִיָה היום. ש"ט) התקבל על-ידי אנשי-העיר בכבוד גדול. בשבת ישב ציבור גדול לצידו בסעודה תוך התרוממות רוח עילאית. במוצאי-שבת קודש הביא הקהל הקדוש את נדבת ידו, ולמחרת ביטל רבי שמואל את תכניתו לנסוע לערים הסמוכות והעדיף לחזור לביתו, ראשי הקהל נדהמו ועל שאלתם ענה רבי שמואל: "אמרו חז"ל "כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר, הרי זה מקטני אמונה" (ת. בבלי, מ. סוטהמ"ח/ב'). אגמור את מה שקיבלתי ועד אז ה' יעזור. כאלה היו מידותיו התרומיות והנעלות של רבי שמואל זצ"ל.
המשך דרכו בקודש
רבי שמואל נשאר לגור בעיר אֶרְפוּד, והמשיך כדרכו בקודש לעסוק אך ורק בלימוד התורה ובעבודת הבורא, הוא דחה בשתי ידיים כל הצעה שהוצעה לו מטעם הקהילה לעסוק במשרה או בשררה כלשהי, מחשש שהדבר ימנע ממנו להמשיך בלימוד התורה ובעבודת ה' אשר בהם חשקה נפשו.
שאול טנג'י- ארפור 1/2
Pseudonymes-Abraham I. Laredo
- Pseudonymes-Abraham I. Laredo
Nous ne saurions terminer notre exposé sans évoquer une très ancienne coutume qui s’est perpétuée depuis le Moyen Age chez nos rabbins, celle de donner à leurs ouvrages des titres ayant un rapport allégorique avec leurs propres noms ou prénoms ou ayant trait aux matières traitées. Plusieurs célèbres rabbins sont cités ainsi, comme par exemple le בעל הטורים Ba'al Ha-Turim, l’auteur de l'Arba'a Turim, Rabbi Ya'aqob Ben Asher. Plus nombreux encore sont ceux connus par un pseudonyme composé des lettres initiales de leurs prénoms et noms respectifs préfixés du titre de Rabbin, souvent précédé de l’article, tels que :
RaSI, Rabbi Shelomoh Yizhaqui, aux Xle-XIIe s. רש"י
HaRaMBaM, Ha-Rab Mosheh Ben Mimon (Maïmonides), au Xlle s.רמב"ם
RaShBA, Rabbi Shelomoh Ben Aderet, aux XHIe- XlVe s.רשב"א
ריב"ש RIBaSh, Rabbi Yizhaq Bar Sheshet, au XlVe s.
רדב"ז RaDBaZ, Rabbi David Ben Zimra, aux XVe-XVIe s.
Cette vieille coutume, qui s’est maintenue un peu partout à travers les âges, subsiste encore au Maroc et, à titre d’information, nous donnons ci-après une liste des pseudonymes par lesquels sont connus plusieurs éminents rabbins marocains :
Ba'al Kenafayim, Rabbi Yonah Ibn Janah, de Fès, aux: Xe-XIe s. בעל כנפים
HaRIF, Ha-Rab Yishaq Alfassi, de Fès, au Xle s. הרי"ף
רמב"ם אלפאסי RaMBaM Alfassi, Rabbi Mosheh ben Mimon Ibn Danan, de Fès, au XlVe s.
אברהם העברי Abraham Ha-'Ibri, Rabbi Mosheh Abensur, expulsé d’Espagne en 1499, à Fès.
גורן נכון Goren Nakhon, Rabbi Abraham Benzimra, expulsé d’Espagne en 1492, à Fès.
הרלב"ח HaRaLBaH, Ha-Rab Levi ben Ya'aqob Ben Habib,, expulsé du Portugal au XVe s., à Arzila.
אלכביר רביRabbi Al-Kabir, Rabbi Yehudah ben Ya'aqob Ben 'Attar, au XVIIe s., à Fès.
חביב החסיד Habib He-Hassid, Rabbi Habib ben Hayyim Toledano, de Meknès, au XVIIe s.
מהרח"ט MaHaRHaT, Morenu Ha-Rab Hayyim ben Mosheh. Toledano, de Meknès, aux XVIIe-XVIIIe s.
יעב"ץ Ya'BeZ, Rabbi Ya'aqob Abensur, de Fès, aux XVII- XVIIIe s.
הרשב"א HaRaShBa, Ha-Rab Shemuel Ben Elbaz, de Fès, aux: XVIIe-XVIIIe s.
מהרי"ט MaHaRIT, Morenu Ha-Rab Ya'aqob ben Mosheh Toledano, de Meknès, au
XVIIIe.s
מהרש"ט MaHaRShaT, Morenu Ha-Rab Shelomoh ben Eliezer Toledano, de Meknès, au XVIIIe s.
רב הדוס Rab Hadus, Rabbi Yehudah ben Meïr Toledano, de- Meknès, aux XVIIIe-XIXe s.
דידי בן Ben Didi, Rabbi Abraham ben Yizhaq Mizrahi, de- Fès, au XVIIIe s.
חזן באכא Hazan Bakha, Rabbi Mordekhay ben Shalom De la Mar, de Mazagan, au XVIIIe s., et Rabbi Mordekhay Eshriqui, de Meknès, au XVIIIe s.
המשבי"ר HaMaShBIR, Ha-Rab Mosheh bar Abraham Berdugo,. de Meknès, au XVIIIe s.
המרבי"ץ HaMaRBIZ, Ha-Rab Mordekhay ben Yoseph Berdugo, de Meknès, au XVIIIe s.
המבי"ן HaMeBIN, Ha-Rab Mimon ben Raphaël Berdugo, de Meknès, au XVIIIe s.
רב אד״א Rab Ada, Rabbi Eliezer ben Shemuel Dabela, de Meknés, au XVIIIe s.
אברהם הקדוש Abraham Ha-Qadosh, Rabbi Abraham Azulay, de Marrakech, au XVIIIe s.
בן קצי״ץ Ben Qaziz, Rabbi Messod Bensadon, de Fès, aux XVIIIe-XlXe s.
בן קריקב Ben Qriqeb, Rabbi Messod Abitbol, de Fès, aux. XVIIIe-XIXe s.
דב״ש DeBaSh, Rabbi David Ben Shim'on, de Rabat, au: XIXe s.
רבי משה ההסיד Rabbi Mosheh He-Hassid, Rabbi Mosheh Toledano,. de Tanger, aux XIXe-XXe s.
De leur côté, à partir du siècle dernier, plusieurs de nos écrivains et journalistes de Tanger ont adopté des pseudonymes pour signer leurs écrits, dont les plus connus sont
Veritas, de Pinhas Assayag.
Omega, d’Isaac A. Laredo.
Ha-Meliz —idem—
El Bachir -—idem—
Samtrit, de Samuel Benchetrit.
- Pseudonymes-Abraham I. Laredo
Page 111
שאול טנג'י-ארפוד 2/2
שמירת ברית קודש
הרב הירבה בכל הזדמנות לדבר בשבחו של האדם אשר נזהר בשמירת אות ברית קודש, ובמיוחד הקפיד לדבר על כך בהספדים של אנשים צדיקים אשר רבי שמואל ידע עליהם כי שמרו על-כך כל חייהם אשרי חלקם.
רבי יצחק שטרית בנו של הבָּאבָּא סִידִי זצ"ל סיפר אף הוא שכאשר היה שרוי במחיצתו של הצדיק רבי שמואל זצ"ל תקופה ארוכה וממושכת במיוחד בלילות כאשר הרב היה נמצא בביתו, היה הוא מחזיק בידו את הנר כדי שהרב יעיין בספר לאורו, כיוון שחבל תָפִילָאלְת לא היה מחובר לחשמל.
התרוממות רוח עילאית. במוצאי-שבת קודש הביא הקהל הקדוש את נדבת ידו, ולמחרת ביטל רבי שמואל את תכניתו לנסוע לערים הסמוכות והעדיף לחזור לביתו, ראשי הקהל נדהמו ועל שאלתם ענה רבי שמואל: "אמרו חז"ל "כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר, הרי זה מקטני אמונה" (ת. בבלי, מ. סוטהמ"ח/ב'). אגמור את מה שקיבלתי ועד אז ה' יעזור. כאלה היו מידותיו התרומיות והנעלות של רבי שמואל זצ"ל.
כתבי-יד קודשו
רבי שמואל זצ"ל חיבר בכתב-ידו הקדושה כהכנה להדפסה בבוא העת, אוצר נחמד ונכבד של חידושי תורה, בנ"ך, בגפ"ת (בגמרא, פוסקים תנ"ך או גמרא, פירוש רש"י, תוספות) ובמדרשי חז"ל. קינות של חורבן בית-המקדש, בקשות ותחינות על כלל ישראל, כל דבריו נכתבו על גיליונות ניר קטנים, חוברות אישה אל אחותה, כמו-כן כתב בקשות ופיוטים במליצה נאה ובלשון חכמים. וכך הצטבר ביד הרב קובץ גדול של חיבורים.
העלמות אוצר חיבוריו
הימים היו ימים קשים ממש לתושבי חבל תָּפִילָאלְת בבוא עליהם איש רע מעללים ואכזר שבא ממרחקים ולא היה מוכר להם לא בשמו ולא במקומו, הוא כבש בחוזק יד את חבל תּפִילָאלְת והמחוז. שלט ומשל בעריצות ובאכזריות רבה בתושבי המחוז. שדד את ממונם ורכושם, הרג הרבה נפשות והפיל חיתתו על הבריות. שמו היה לשימצה "בן-קָאסֶם" ימח שמו וזיכרו. האיש לא פסח על היהודים ועשה בהם שמות, עד אשר העז לשלוח ידו בצדיק – הרב הקדוש עטרת ראשינו ותפארתנו רבי דוד אָבִּיחְצִירָא זצ"ל הי"ד (ראו עליו בערך ריסאני. ש"ט) אשר הוצא להורג על-ידו ביום שבת קודש י"ד כסלו שנת תר"ף (1920). בשל התלאות היהודים נאלצו לברוח בהיחבא ובסכנה גדולה מן העיר, בניסיון למלט נפשם מיד הצורר, כאשר השאירו אחריהם את ממונם ורכושם, ובקושי רב מצאו מקלט בערים הסמוכות. גם רבי שמואל נמלט מעירו לעיר אֶרְפוּד, ואף השאיר אחריו את רכושו ואת כתבי-ידו, לאחר שוך הסערה חזרו חלק מהנמלטים אל בתיהם. הדבר הראשון שעשה רבי שמואל היה לשלוח שליחים מיוחדים להביא אליו מה שנשאר, ובמיוחד את כתבי-היד היקרים מפנינים, אך לרוע המזל חזרו השליחים כלעומת שהלכו בידיים ריקות ובפיהם הודעה שלא מצאו דבר וחע"ד (ועבל על דאבדין). רבי שמואל הצטער מאד על אבדן רכושו הרוחני, אך למרות הכל קיבל עליו את הדין באהבה, וציטט בפיו מאמר התלמוד: "כשם שקיבלתי שכר על הדרישה, כך אקבל שכר על הפרישה" (ת. בבלי, מ. פסחים כ"ב/ב'). רבי שמואל לא חזר עוד לעסוק בחיבורי תורה כי האמין שמן השמים מעכבים בעדו.
סיפורים הקשורים בצדיק רבי שמואל זצ"ל.
סיפור 1. על חטא שחטאנו בצעדי רגליים
בימים שרבי שמואל התגורר בְּאֶרְפוּד, בא אליו אחד מקרובי משפחתו, יהודי ירא שמים ושמו מָסְעוּד ז"ל. בכל פעם שהזדמן אותו יהודי לעיר אֶרְפוּד לרגל מסחרו, נהג לבוא אל ביתו של רבי שמואל לשהות במחיצת הצדיק ולהתברך מפיו.
פעם אחת בערב ראש חודש בא מָסְעוּד לבקר כמנהגו, ולאחר סעודת הצהרים עמד לחזור לביתו. אמר לו רבי שמואל: "השאר עמנו לכבוד ראש החודש עד מחר וסע לשלום". מָסְעוּד לא הסכים להצעה ללון בביתו של הצדיק וטען כי נחוץ לו להגיע באותו היום לרגל עסקיו למקום מסוים ולהביא סחורה לביתו לפני רדת החשכה. רבי שמואל לא הפציר בו והאיש יצא לדרכו, לאחר צאתו את פתח הבית, קרא רבי שמואל לרעייתו הרבנית עְזִיזָה ע"ה ואמר לה: "תנעלי את הדלת כי האיש צריך לחזור, אולם אם ידפוק על הדלת אל תקומי לפתוח לו".
אותו היום היה מזג-אוויר בהיר ונוח, אולם אך יצא האיש לדרכו משער העיר, החלה סערת רוחות חזקה אשר מנעה את המשך נסיעתו. היהודי התחרט שלא שמע בקול הרב, ומיד שם פעמיו לחזור על עקבותיו ע"מ להגיע בחזרה לביתו של רבי שמואל. כאשר הגיע לביתו של רבי שמואל, נקש על הדלת מספר פעמים אך לא נענה. הוא החל לקרוא בקול: "האם עלי להישאר בחוץ?, לביתי לא הגעתי, וגם כאן לא אמצא מחסה?, חטאתי שהמריתי את פי הרב". רק אז פתח לו רבי שמואל בכבודו את דלת ביתו ואמר לו בבת-צחוק: "למה לא המשכת בדרכך?". נענה האיש ואמר: "על חטא שחטאנו בצעדי רגליים" (סדר ר' עמרם – יום הכיפורים).
סיפור 2. ברכת איסרו חג הפסח
במוצאי חג הפסח לרגל חג המימונה, הגיעה קבוצה של כעשרים וחמישה אנשים צעירים לביתו של רבי שמואל זצ"ל, ע"מ לקבל את ברכתו כפי שהיה נוהג מדי שנה. מחמת חוסר מקום בשל ריבוי מבקרים בביתו של הרב, נאלצה הקבוצה לדחות ביקורה בבית הרב עד למחרת. כאשר הגיעה למחרת, הוציאה להם הרבנית חצי בקבוק מָחְיָא (העָרָאק) תוך הצדקות שזה מה שנשאר מהלילה. אחד מהקבוצה לקח את הבקבוק באומרו שהכמות שנמצאת בבקבוק לא תספיק אפילו לו לבדו. רבי שמואל לקח ממנו את בקבוק המָחְיָא (העָרָאק) כרך עליו מפית שולחן לבנה, והניח את הבקבוק על השולחן ואמר: "כד המָחְיָא (עָרָאק) לא תכלה, ותשתו מזה עד שתאמרו די". ואכן כך היה. היה מוזג להם כוסות מלאות; שתו, שרו ושמחו עד שהתעייפו מהשמחה ומהשתייה, לאחר שהסירו את מפית השולחן שעטפה את הבקבוק נוכחו לדעת נשאר כבתחילה.
סיפור 3. הציון בארפוד
לאחר פטירת הרב הצדיק רבי שמואל זצ"ל זיע"א, ונטמן בחלקת קבר מיוחדת בבית-העלמין בְּאֶרְפוּד. בזמנו הייתה חברה קדישא אשר כולה הייתה מורכבת על טהרת אנשים צדיקים ויראי-שמים, ובראשם איש חשוב בשם רבי מאיר שֶׁטְרִית ז"ל אשר כיהן כנשיא החברה-קדישא. באחד הימים עבר סמוך לציון של הצדיק, איש ערבי צעיר פוחז, הוא ניסה לפגוע בציון הקדוש, ומיד חש כי נפגע במוחו ויצא מדעתו. כשצעד לביתו ניכר היה בו שהשתנה, והתנהגותו הפכה למוזרה. קרוביו ניסו לדובבו ולהציל מפיו מה אירע? היכן היה? ומה עשה? לבסוף לאחר מאמצים מרובים הצליחו להוציא ממנו כי ניסה לפגוע בקבר שבבית-העלמין היהודי. מיד הלכו קרוביו ביחד עמו לאתר את מקום הקבר. כאשר הבחינו מי נטמן שם, הבינו מיד כי יד הצדיק הטמון שם היא אשר פגעה בו על שניסה לפגוע בציון. מיד הלכו משם ופניהם אל נשיא החברה-קדישא רבי מאיר שטרית כשבידם דורון ומנחות. לאיש שנפגע קשרו את ידיו לאחור, התוודה וביקש סליחה מכבוד הצדיק אשר את כבודו הוא חילל. הוא קיבל על עצמו לשלם כופר כפי שיעשה עליו, ובלבד שיחזור לאיתנו. בני משפחתו והוא הפצירו בפני החברה-קדישא ללכת לקבר הצדיק ולהתפלל למען ירפא האיש ממחלתו, וכך היה, לא עברו מספר ימים והאיש שב לאיתנו כבראשונה וחלפה מחלתו.
הסיפור הזה היכה גלים בעיר ובכל הסביבה, והכל נהגו בכבוד הצדיק הנפטר זצ"ל, מנהג של כבוד כיאה וכנאה לקדוש בן קדושים.
סיפור 4. שוטר עריץ בא לעיר
בשנת התשט"ו (1956) מרוקו קיבלה עצמאותה והצרפתים והספרדים עזבו את מרוקו הממשלה המרוקנית מינתה אנשי קשר מטעמה. לעיר אֶרְפוּד הגיע ראש עיר חדש והוקמה משטרה מקומית עליה מונה מפקד תחנה עריץ בשם אֶל-מָצְרִי אשר הייתה לו שנאה כלפי היהודים, ובפרט כלפי ישראל, אשר בגללה נחשדו יהודים בהעברת כספים ממרוקו לישראל. המפקד החליט ליידע את המושל על חשדות אלו, באומרו שלכל יהודי יש מסמכים וניירות בביתו שאכן נכון הדבר. דברי המפקד היו בבחינת חומר למחשבה אצל המושל, אשר החליט מיד לאמת את דברי המפקד ע"י עריכת חיפוש פתאומי בכל בתי היהודים. בחיפוש שנערך נתגלו מסמכים וקבלות של קק"ל ויוצא בזה. אותם יהודים הוכו ועונו קשות ואף נאסרו. פחד ואימה גדולה הייתה מנת חלקם של תושבי העיר אֶרְפוּד אשר לא מצאו מנוח לנפשם. היה זה בחודש סיוון התשכ"ב (1962). באחד מלילות הקיץ, צעדו בדרכם לעיר אנשים מקומיים סמוך לבית העלמין היהודי. בעודם צועדים ראו מרחוק אורות במרכז בית-העלמין ושמעו קולות שירה וריקודים. הם החישו את צעדיהם בפחד ורעדה והגיעו לאֶרְפוּד באישון לילה. בכניסתם לעיר הלכו אל ביתו של מפקד תחנת המשטרה, שהטיל חיתתו על תושבי העיר היהודים, העירו אותו משנתו וסיפרו לו: "ראינו בבית-העלמין היהודי הסמוך לשער העיר, מחזה נוראי". הם תארו בפניו את כל מה שראו. מיד הוא קם, נטל את השוט בידו ויצא לכיוון בית-העלמין לראות במו עיניו את מה שסיפרו לו. בעודו מתקרב, ראה והנה אמת הדבר. אלומת אור ניצבת מעל קבר הצדיק רבי שמואל זיע"א ואנשים רוקדים סביבה, רעד ופחד נפלו עליו, והוא נשאר נטוע על מקומו כאבן. כשהוא סמוך על קיר חומת בית-העלמין עומד ומשתאה ואינו מאמין למראה עיניו. ניגש אליו אחד מבני החבורה ואמר לו: "דע לך! כי אנו שומרים על העיר ומתפללים לשלומה, וזכות הצדיק השוכן כאן, היא המגינה על העיר ויושביה, וכשסיים האיש את דברו נעלם מן העין. מפקד התחנה עמד נפעם ונרעש מן המחזה אשר נגלה לעיניו, והתקשה להאמין שזו מציאות. לאחר שהתעשת מהמחזה, שב לביתו והמתין בקוצר רוח לאור הבוקר. באור ראשון הלך מפקד התחנה לביתו של המרא דאתרא (רב העיר/המקום) האדמו"ר רבי מאיר אָבּוּחְצִירָא זצ"ל (ראו עליו לעיל בערך ירושלים. ש"ט) וסיפר לו כל מה שקרה לו. בָּאבָּא מאיר הרגיעו ואמר לו: "דע לך ששם קבור הרב הקדוש קבי שמואל אָבּוּחְצִירָא זצ"ל אשר נפטר לפני כמה שנים ושם מנוחתו כבוד. רבי מאיר סיפר למפקד התחנה על קדושתו וגדולתו של רבי שמואל, וגם גילה את אוזנו כי בנו של רבי שמואל רבי אליהו שליט"א מתגורר בעיר ברחוב פלוני. בערב שבת קודש סמוך לכניסת השבת, היה הרב אליהו בדרכו לבית-הכנסת של האדמו"ר בָּאבָּא מאיר לתפילת ערבית של ליל שבת. והנה הוא רואה את מפקד התחנה עומד מולו ומצדיע לו. רבי אליהו שליט"א התפלא על כך מאד. מה יום מיומיים? האם זה הקצין מפקד התחנה שכל אנשי העיר רועדים מפניו קם ומצדיע ליהודי?. הרב אליהו המשיך בדרכו, ולאחר תפילת ערבית סעד על שולחנו של האדמו"ר בָּאבָּא מאיר וסח לו את המעשה שאירע עם מפקד התחנה. ענה רבי מאיר ואמר: "הכבוד אשר זכית לו, הוא בזכות אביך הצדיק רבי שמואל וזכות אבות לבנים תזכור"
מאז מפקד התחנה העריץ שינה את אופיו ויחסו לטובה, ואף הפך להיות "אוהב ישראל", והיה עובר בין בתי העסק של היהודים ומספר להם המחזה הנורא שראו עיניו, ועל גודל שבח הצדיק רבי שמואל. מביע חרטה על עוגמת הנפש והצער הרב שגרם ליהודים, וקיבל על עצמו להבא שישתדל בכל כוחו ומאודו לעזור ליהודים ככל אשר ידרש, וכל זה בזכות הצדיק ע"ה שדאג לשלומם של אנשי העיר, ולמצבם הקשה שבו היו נתונים. זכות הצדיק תעמוד לנו לעד. נתבש"ם י"ט אייר בשנת תשט"ו (1956) ונטמן בארפוד
הערתי אודות בית- העלמין בארפוד
בחבל תפילאחלת שבגבול הסהרה מתחוללות סופות חול, וסביב בתי-העלמין לא הייתה חומה בנויה שתמנע נדידית החולות לבתי עלמין אלא חומה מקנה סוף ולמרות זאת הקברים כוסו חולות עד כדי כך של מהקברים נעלמו מכמות החול שהצטברה עליהם. אחד מבתי עלמין אלה הוא בית-העלמין בארפוד כפי שרואים בתמונה.
ביוזמתו של רבי יחיאל אבוחצירא שגייס תורמים. נבנתה חומה ושער ברזל סביב בית העלמין, כל הקברים הוגבהו כדי למנוע כיסויים בחול, וסביב קבורתו של רבי שמואל נבנה אוהל מפואר והקבר צופה בשיש חדש
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הסופר נגד האמונות הטפלות.
באחד הימים שמעתי מהרב שעומדים לפתוח סמינר עברי למורים בקזבלנקה ויתקבלו אליו תלמידים מרחבי מרוקו שיעמדו במבחן כניסה. הלימודים והפנימייה יהיו על חשבון הקהילה וייתנו גם דמי כיס להוצאות קטנות. שמעתי, ולבבי פחד ורחב בה בעת. בשבילי הייתה זו הזדמנות יוצאת מן הכלל העונה לשתי שאיפותיי בחיים: להרחיב את ידיעותיי בעברית ולהתכונן באמצעות זאת לעלות לארץ ישראל. לכן, כששמעתי את זה התלהבתי והתרגשתי עד מאוד. התחלתי לטוות את תכניתי לנסיעה זו וחשבתי איך אשכנע את הוריי לכך. אמא רצתה שאהיה רב, אבל לי זה לא נראה. מזה זמן רב שהתחלתי להתעניין כיצד לצאת מעמק הבכא הזה של חיי המללאח, שלא ראיתי בהם כל תכלית. התעניינתי גם באשר לנסיעה לישיבות באירופה, אך גם זה נפסל, מכיוון שכל הישיבות שם היו מכשירות תלמידים בעיקר לרבנות. לא מצא חן בעיניי שהרבנות היא קרדום לחפור בו. המאבק התחיל עם הוריי כדי לרכוש את לבם לתכניתי. כשאני אומר הוריי, אני מתכוון לאמא. היא הייתה אגוז קשה לפיצוח. היא הייתה המובילה בכל ענייני המשפחה, על פיה יישק כל דבר ותמיד היה לי מאבק אתה. הסברתי את תכניתי בנחת ובסבלנות והיא הייתה סותרת כל דבר שאמרתי. ״פה מפיק מרגליות״, אמרה בלעג והוסיפה ״מעיין שופע, באר מים נוזלים מלבנון״. קשה היה להפסיק אותה. חיכיתי בסבלנות ועניתי לה בניחותא, כמאמר הכתוב ״מענה רך ישיב חימה״. אולי זה יעזור. עוברים יום – יומיים ואני חוזר לזה. היא תמיד כועסת עליי מפני שאני לא מציית לה בכל דבר כמו יתר הילדים. לי הייתה תמיד דעה משלי והיא לא אהבה את זה. היא טענה שאני שונה מכולם, וזה נכון. לא הרגשתי שום דבר משותף ביני ובין אחיי ואחיותיי. היו לנו אופי ואישיות שונים לגמרי. אני חשבתי ושקלתי כל דבר, הבעתי את דעתי שלרוב הייתה שונה מזו של אמא. זה חרה לה מאוד. ואולם, למרות הכל אהבתי את אמא וכיבדתי אותה. ודאי, קיימתי את הדיבר החמישי בכל מאודי. למעשה, יותר מאחי המפונק שהיה חצוף ויהיר. התרחקתי מרכילות ומשיחה בטלה שמביאה לידי חטא, כגון לשון הרע והוצאת דיבה על אחרים. לא השחתתי את זמני על הבלים כגון אלה. אני מנצל את זמני ביעילות, לומד וקורא ספרים. לא האמנתי באמונות טפלות, בכישופים או בעין הרע כמו כולם.
כל אחד טען שאני איסטניס, אנין דעת, רגיש ומעודן בהליכותיי. נכון, הייתי ועודני מנומס ולא סובל גסות רוח או עזות מצח. בחלתי בדיבורי סרק ובבזבוז זמן יקר לדברי הבל. הקפדתי על ניקיון מופתי בגופי ובמלבושי. רבים אמרו שאני סתם אוהב להתגנדר. לא שמתי לב אליהם. שיגידו מה שהם רוצים. למדנו מהלל את המצווה בדבר הקפדה על ניקיון גופנו. הלא כל יום בתפילת שחרית אנו קוראים ״אלוהי נשמה שנתת בי טהורה…״. אם כך הוא, לא כן שנשמה טהורה ראויה לשכון בגוף טהור ונקי? הופעתנו צריכה אף היא להיות בהתאם כיאה לנברא בצלם אלוהים, לא? בתוך בית הכנסת על ההיכל כתוב: ״דע לפני מי אתה עומד״! אם כן, נעמוד לפני הקב״ה כשאיננו נקיים? ודאי שצריך להופיע נקי ולבוש בזמן התפילה, להופיע יפה בכל עת ובכל שעה בנפש טהורה ובגוף טהור ומסודר. זה החינוך שעליו גדלתי והערכתי מאוד. ראיתי בחינוך אפשרות לקידום בחיים לקראת עתיד טוב יותר, והזדמנות לצאת ממעגל העוני שבו נתקעו אבותינו. אלוהים חנן אותנו בשכל ואנו צריכים להשתמש בו כדי להבין את עולמו של הקב״ה ולקדם את עצמנו ואת עולמנו. לתרום משכלנו לבניית עולם טוב יותר. ״השמים שמים לה׳ והארץ נתן לבני אדם״
האמנתי שבידי כל אדם היכולת לקדם את עצמו ולהתעלות לרמה רוחנית גבוהה יותר. לא הייתה לי סבלנות לאנשים שנותרו קופאים על שמריהם ולא שיפרו את חייהם מאלה של הוריהם; לא ניצלו את האפשרויות החדשות שנפתחו בפניהם ולא התקדמו בחיים; לא השתמשו בשכלם הפורה שבו חנן אותם ה׳; אנשים נטולי יזמה ותושייה, חסרי רצון לשבור את עול הגלות ולהוות חלק מגאולת העם בדרך, בבניית ארץ ישראל שבה ראיתי את ייעודו של כל יהודי בעולם. חטאתי בהתנשאות שלא בכוונה תחילה כשלא גיליתי סבלנות לאנשים קשיי תפיסה שלא הבינו דבר מתוך דבר, או שחוזרים על עצמם בלי הרף כתקליט שחוק. בשבילי היה טבעי להתאמץ, להתקדם בחיים ולהתעלות מחיי קטנות וצרות מוחין.
אמא הייתה חסרת סבלנות כלפיי וניצלה כל הזדמנות לנזוף בי על היותי מה שהייתי, כלומר שונה מכולם! מכולם – הכוונה לאחיי ולאחיותיי. מה לעשות? כבר אז לא האמנתי בנסים שישנו את סדרי העולם או להטוטי מכשפים ומגידי עתידות – שכולם אסורים ביהדות. הלוא בכל שחרית של שבת, כשפותחים את ההיכל קוראים ״בריך שמה דמארי עלמא״ ובו קוראים ״… לא על בר אלהין סמיכנא, אלא באלהא דשמיא…״. כלומר סומכים על ה׳ ולא על בני אדם. הסברתי את זה לאמא, אך ללא הואיל. נהפכתי בעיניה למטרד, מה שגרם לי סבל רב. מזל שסבתי ז״ל הבינה אותי. היא הייתה חכמה. לא פעם אמרה לי שירשתי ניצוץ מזקנה ר׳ עמור אבוטבול שהיא נינה שלו. עודדה אותי וחיזקה את רוחי. לכן אהבתי להיות בחברתה. גם זה לא סיפק את רצונה של אמא. יום אחד הרגשתי לא טוב ואמא, בלי לומר דבר, הביאה איש זקן שהיה ידוע כמגרש נזקים של עין הרע ומרעין בישין, כותב קמעים ובכלל – יודע סודות מתוך ספר קדוש ועתיק שיש בידו. אמא ידעה שאני לא מאמין בכל אלה ומתוך דאגתה לבריאותי הביאה את האיש ללא ידיעתי. היא ידעה שלא אתנגד בנוכחותו של האיש משום ״והדרת״. הלוא זה איש זקן ונשוא פנים. הוא היה דמות ידועה בקהילה וכל אחד הזדקק לשירותיו. כך הוא התפרנס. האיש ישב, פתח את הספר המסתורי, קרא לעצמו ופירש לאמא. אחר כך עשה כל מיני לחישות, קריאות סתרים ומילות קסם לגרש עין הרע. באותו זמן קמתי מהמיטה והסתכלתי מאחוריו בספר שבו הוא קרא. הייתי פשוט סקרן לראות איזה ספר מופלא זה, ולתדהמתי ראיתי שזה היה ספר תהלים פשוט. לא אמרתי דבר. האיש פיהק כל הזמן. ״סימן טוב״, אמר. מדד בכף ידו בין זרת לאגודל על צעיף, עשה קשר ופירק אותו בקול על ידי מתיחת קצות הצעיף בשתי ידיו מזה ומזה והיה מרוצה. גם אמא. בסוף נתן לאמא חתיכת קטורת לשים על גחלים בתנור שאמא הכינה מראש. האיש הסתכל על הצורה שלבשה הקטורת על האש וידע לפענח את משמעותה. אמר לאמא לקחת את הקטורת מהאש, לשים בכד מים ולתת לי לשתות. אחר כך כתב קמע ואמר לאמא שזה ישמור אותי מעין הרע.
אמא שילמה לו והוא הלך כלעומת שבא. אמרתי לאמא שאני לא שותה כלום ולא שם שום קמע סביב צווארי. אמרתי לה גם שהאיש קרא בספר תהלים ושזה לא איזה ספר סודי או עתיק. אמא כמובן כעסה עליי שאני לא מאמין בכלום. אמרתי לה שאני יודע את כל ספר תהלים בעל פה, ואם היא רוצה אני יכול לשנן את המזמור שהוא קרא. לא! היא אמרה שאני סתם מלעיז על אדם זקן. שאלתי אותה – במה בוטחים בה׳ או באנשים, בלחישות ובקמעים? והוספתי שכתוב ״ארור הגבר אשר יבטח באדם״ והלאה בהמשך ״ברוך הגבר אשר יבטח בה׳ והיה ה׳ מבטחו״. ״עכשיו את רואה, אמא, שזה כמו אמונה בכישופים שאסורה בתורה״. ״אז מה, האנשים לא יודעים?״. ״לא, אמא! האנשים פשוט לא יודעים אחרת. כך גדלו וכך ממשיכים לעשות כמו שעשו אבותיהם. אבל עכשיו אנחנו חיים בזמנים חדשים. האנשים הפשוטים לא יודעים את התורה על בוריה. כתוב בתורה ׳ונפש אשר תפנה אל האובות ואל הידעונים לזנות אחריהם ונתתי פני בנפש ההיא והכרתי אותו מקרב עמו׳.רואה את, אמא, אני לא מוציא את זה מהראש שלי. נאמר גם: ׳ואיש או אישה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו באבן ירגמו אותם דמיהם בם׳.
׳מכשפה לא תחיה׳, כתוב בתורה. וכי מה את חושבת, שאני סתם לא מאמין? אני מאמין בתורה ולא בכישופים של אנשים, ובתורה כתוב רק להאמין בה׳. וכך בכל התנ״ך. ׳… לא ימצא בך… קיסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף. וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים. כי תועבת ה׳ כל עושה אלה…׳. ואת מדברת כל הזמן על השכנים שלנו (שחיים תחת האדמה). חלב שנשפך. השכנים שלנו רצו אותו. אם כך, לא כועסים על חלב שנשפך. יפה! אבל לא יותר מזה. ואת שופכת שמן בפתח הבית לרצות את ה״שכנים״ שלנו! איזה מאושר בחלקו ולחיות בשלום עם עצמו בכל מצב. זה מה שלמדנו מהצדיקים וזה בידינו. נאמר ״הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים״. לשמור את אמונתנו בה׳ ולא לצפות או לסמוך על נסים. אנחנו לא כלום, היום כאן ומחר בקבר ואתם שמים מבטחכם בקברות הצדיקים במקום בה׳. הנביא מיכה אמר ״והכרתי כשפים מידך ומעוננים לא יהיו לך״ ועוד ועוד. אז מה את אומרת לי שאני סתם מטרד!״ אמא חשבה וחשבה ופתאום שאלה:
״אם כל מה שאתה אומר זה נכון, למה הלכת עם הקהל להתפלל לה׳ שיוריד לנו גשם ?״
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הסופר נגד האמונות הטפלות.
עמוד 118
Meknes-Portrait d'une communaute juive marocaine- Joseph Toledano
LE TROUBLE DES ESPRITS
Malgré cette convalescence des premières années du règne de ce souverain juste, le trouble et le désarroi jetés dans les esprits par le cataclysme de l'épisode de Moulay Yazid, persistaient, renforçant encore plus la tendance aux superstitions et aux croyances au surnaturel d'une communauté désormais coupée du reste du monde. Un manuscrit anonyme retrouvé par rabbi Yossef Messas, illustre la déroutante interprétation donnée aux échos des événements qui ébranlaient l'Europe à la même époque, suite au séisme de la Révolution Française :
" Dans les années 1798 -99, nous avons attendu la lumière et elle n'est point apparue et nous nous sommes presque dit – qu'à Dieu ne plaise – qu'il n'y a plus pour nous d'espoir. En effet, dans une longue missive que nous avait adressé un rabbin de France, il relatait que dix ans plus tôt avait été découvert! à Paris une grande pierre sur laquelle était gravée une série de prophéties. A savoir qu'en 1789, éclaterait une guerre entre trois royaumes : la Turquie, la Russie et Rome. En 1790, éclaterait un nouveau conflit entre la France, Rome et l'Afrique; en 1791, mourrait le pape; en 1792 et 1793 la guerre s'étendrait a monde entier. En 1794, surviendraient un tremblement de terre et une éclipse. En 1795, ces trois pays seraient en feu et l'eau s'y transformerait en sang. En 1797, surgiraient Gog et Magog et en 1798 et 1799, l'Eternel réunirait les exil de son peuple et les Nations reconnaîtraient Sa royauté. Et pendant toutes ces années, nous avons eu effectivement des échos des guerres et des troubles qui avaient éclaté dans ces pays et nous y avons vu le début de la réalisâtion de ces prophéties et nous attendions qu'arrivent les deux dernières années, celles de la délivrance. Mais par nos péchés, ne se sont réalisées à la place que la famine, l'épidémie, l'insécurité, la coupure des routes et les guerres entre nos méchants voisins philistins (berbères). Puisse Dieu nous envoyer bientôt notre Messie…."
Ce trouble des esprits était loin d'être limité à Meknès; il s'avère en effet que ce "rabbin de France" n'était en fait qu'un rabbin d'origine marocaine (on l'ignorait à Meknès) du nom de rabbi Haïm Bibas de Salé qui avait envoyé cette lettre à son ami rabbi Abraham Coriat de Mogador.
LE TEMPS DES MELLAHS
Le retour à la traditionnelle tolérance envers les dhimmis totalement bannie sous le règne précédent, s'accompagnait toutefois chez ce conservateur, influence par les idées wahhabites venues d'Arabie, de la farouche volonté de protéger son peuple de toute influence étrangère, avant tout chrétienne, mais également juive. D'où la décision de mettre fin dans tout le pays à la cohabitation dans les mêmes quartiers des Juifs et des musulmans et de généraliser le cantonnement des Juifs dans les mellahs. Alors que jusque là c'est seulement dans les capitales successives, Fès,Marrakech et Meknès qu'obligation était faite aux Juifs d'habiter dans un quartier séparé, le mellah devint la règle du Maroc de la période classique.
Non sans drames, des quartiers séparés sont édifiés à Rabat, Salé, Tétouan, Mogador; Mazagan. Y échapperont toujours seulement Safi et Tanger.
Ayant déjà son mellah depuis un siècle et demi,Meknès ne fut pas touchée par cette mesure, mais subit une épreuve relevant du même esprit en remettant d'actualité une règle tombée en désuétude, interdisant la construction de nouvelles synagogues, comme le rapportent les Chroniques de Fès :
" En l' an 5571, mercredi 20 Sivan (juin 1811), une mauvaise nouvelle parvint de Meknès. Trois synagogues et quatre Rouleaux de la Loi, ainsi que plusieurs livres saints d'une valeur de plus de quatre mille onces, y ont été brûlés. En outre, plusieurs groupes de maisons furent pillées et consumées par le feu qui s'était propagé de l'incendie des synagogues. Toute la ville fut en émoi et tout le monde passa la nuit dans la rue. En effet, le gouverneur de la ville avait, par ordre du sultan, fait mettre le feu aux synagogues construites dans l'année, et mettant cette occasion à profit, plusieurs centaines de Gentils avaient pénétré dans le quartier juif, ce qui aggrava encore le malheur. Ce même soir; il y eut un violent orage accompagné d'averses. Le jeudi, aucun bétail ne fut abattu pour le shabbat et toute la population dut se contenter de poissons et d'autres aliments pendant les sept jours suivants. Bouleversés par cette nouvelle, nous voulûmes organiser un grand office de deuil, mais comme nous nous rendions compte qu'il y avait parmi nous beaucoup de gens sans aveu et de délateurs, nous ne donnâmes pas suite à ce projet.. .La responsabilité en incombe à des dénonciateurs juifs qui ont rapporté aux autorités que des synagogues nouvelles avaient été construites. Or selon leurs lois, nous n'avons pas le droit de les en informer, et si on le fait, ils les démolissent."
C'est de même pour une raison strictement religieuse qu'il devait par exemple partiellement lever l'obligation pour les Juifs de marcher pieds nus en passant devant une mosquée; mais uniquement pour leurs femmes – la vue indécente de leurs énormes mollets risquant de troubler la dévotion des musulmans… Par mesure de prudence, le sultan interdit en 1812 aux marchands forains juifs de se rendre comme à leur habitude dans les campagnes, car la sécurité était loin d'être partout revenue sur les routes, à quoi devait s'ajouter une épidémie et la réapparition de la famine suite à des années de sécheresse au point que dans l'introduction à son livre Pé Yécharim, rabbi Habib Tolédano écrivait " qu'à partir de l'an 1816 les Juifs du Maroc n'ont plus vu la lumière et sont passés de malheur en malheur; maladie, guerre et famine.."
IMMUNITE FISCALE DES LETTRES
Effectivement, pour l'heure la communauté de Meknès, n'arrivait pas encore à panser les plaies de la tornade de Moulay Yazid. Il fallait que la situation économique soit bien précaire, sinon désespérée, pour que les notables aient osé penser à violer le tabou de l'exemption d'impôts des rabbins et talmidé hakhamim " dont l'étude de la Torah est l'occupation habituelle".
En contrepartie de la protection de leurs vies et de leurs biens dans la cité de l'islam, les dhimmis doivent, aux termes du Pacte d'Omar qui régit leur condition, acquitter annuellement l'impôt de soumission dit djizzya. Bien que l'impôt soit individuel, per capita, par tête, il était en fait versé collectivement par la communauté qui en fixait l'assiette entre ses membres et se chargeait de la perception. Traditionnellement les talmidé hakhamim en étaient exemptés. Or en cette année 1800, les notables leur avaient demandé de supporter leur part du fardeau commun des taxes et impôts. En réaction, les rabbins menacèrent de mesures extrêmes si l'édit était appliqué :
" Notre Seigneur le sultan, Dieu élève sa gloire, a fixé pour cette année l'impôt de la djizzya au montant élevé de quatre mille meqtal. Les notables de notre communauté en ont fixé l'assiette, soit 10 reals pour le plus riche et ainsi de suite. Or, à la fin de la collecte, est apparu un manque considérable qu'ils veulent couvrir en demandant la participation au fardeau des talmidé hakhamim.
A cela nous disons sans équivoque non. Nous avons hérité de nos maîtres, que leur mémoire soit bénie, de la première génération des Expulsés de Castille; le principe de l'exemption des talmidé hakhamim de tous impôts et taxes. Aussi bien les impôts dus collectivement par la communauté, que ceux prélevés à titre individuel – qu'ils soient fixes ou occasionnels. Enfreindre cet usage équivaudrait à violer la Loi et à commettre un péché. En conséquence, nous les juges du tribunal et d'autres personnalités de notre sainte communauté, avons décidé d'un commun accord irrévocable, qu'au cas où était portée atteinte à cette immunité, nous cesserions de prier avec le public dans les mêmes synagogues, pour nous regrouper dans une seule synagogue; nous ne procéderions plus à l'abattage rituel des bêtes et de la volaille; nous refuserions de célébrer les circoncisions; de continuer à assurer l'enseignement du rituel aux enfants; de prendre part à leurs banquets, de rédiger des actes juridiques, de rendre des jugements au tribunal et d'effectuer toute transaction. Signataires Rabbins Raphaël Berdugo, Pétahya Berdugo, Baroukh Tolédano, Ahraon Bensimhon, Shmouél Ben Malka, David Elbaz, Shélomo Tolédano, Yossef Hacohen, Habib Tolédano :
On n'alla pas heureusement jusqu'à cette extrémité, les rabbins l’emportant en fin de compte préservant leur immunité fiscale jusqu'à la fin du Vieux Maroc.
Dans le même domaine de la fiscalité, une taqana de 1807 signée par les rabbins Raphaël et Mimoun Berdugo, Shémouel Benwaïch et Baroukh Tolédano, visait à interdire aux emprunteurs de faire cadeau à leurs proches de leurs biens hypothéqués pour échapper au paiement des contributions communautaires et des dettes à leurs créanciers.
Meknes-Portrait d'une communaute juive marocaine- Joseph Toledano
Page 117
שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבאז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו-מאיר ניזרי.
הרמ״א – תולדותיו וחיבוריו
תולדותיו
הרב רפאל משה אלבאז (להלן: הרמ״א) נקשר בשלשלת מעוטרת של יוחסין המוליכה עד לרבני קשטיליא. סבו ר׳ יהודה, אביו ר׳ שמואל ודודו ר׳ עמרם – שלושתם היו תלמידי חכמים, מנהיגים רוחניים, מחברי ספרים ומשוררים. הרמ״א נולד בשנת תקפ״ג/1823 בעיר צפרו הסמוכה לעיר פאס סמיכות גאוגרפית ותורנית. בהיותו בגיל עשרים נפטר עליו אביו המתואר על ידו כ׳אב בחכמה ומרביץ תורה ברבים׳. רישומו של מאורע זה השפיע עליו קשות, כפי שהוא כותב בהקדמתו לספרו ׳הלכה למשה׳: ״כי בהיותי עוד עול ימים נגעה בי יד ה׳ ותזנח משלום נפשי, כבודי מעלי הפשיט ויסר עטרת ראשי, ועליונים מבקשים את רבי אבא מארי זלה״ה, והייתי כגבר אין איל, זלעפה אחזתני ותושיה נדחה ממני״. ממאורע זה התאושש מהר תודות לחסות, שפרשו עליו שני גדולי הדור: ר׳ עמרם אלבאז דודו ור׳ עמור אביטבול. הלימוד והשהייה בישיבת דודו, שהייתה לו פרדס תורני, העשירוהו בחוויה מכוננת, שאותה מתאר בזכרונות נעימים: ״מלך רחמן גבר עלי חסדו… והושיבני בשבת תחכמוני בישיבת מר דודי זלה׳׳ה לשקוד על דלתות התורה תורת ה׳ תמימה מאירת עיניים מקור מים חיים, לא זזתי מחבבה ימים אף לילות ולתור בש״ס ובפוסקים הנחמדים מזהב ומפז רב מתוקים״.
בהמשך מתאר הוא בשמחה את הזכות, שנפלה בחלקו לשמש את שני גדולי הדור ולהתבשם מתורתם. אכן בגיל כ״ח הוסמך על ידיהם להוראה, ומעתה הוא מורשה לדון בין איש ובין רעהו. את כל הדיונים שנוהלו בבית הדין ואת השאלות, שנשאל על ידי אחרים, העלה בספרו המרכזי שו״ת ׳הלכה למשה׳.
תולדות חייו וחיבוריו של הרמ״א המתוארים להלן הם על פי מקורות שונים, שנכתבו על ידי חוקרים ומלומדים. העיקריים הם: ר׳ יוסף בן נאיים, מלכי רבנן, ירושלים תרצ״א, דף קז(להלן: בן נאיים); ר׳ דוד עובדיה, קהילת צפרו, כרך רביעי(להלן: קה״צ, ד), תולדות הרבנים בקהילת צפרו, ירושלים תשמ״ה, עמ׳ סו־עה; ר׳ משה עמאר, ירי רפאל משה אלבאז זיע״א – האיש, משפחתו ויצירתו׳, אור המערב תשרי חשון תשמ״ט, שנה א, חוברת ב, עט׳ נה-סג (להלן: עמאר).
הרמ״א היה חכם פורה ואיש אשכולות, וידיו רב לו בכל ענפי התורה: בתלמוד ובהלכה, בספרות המוסר, בספרות הדרוש והמדרש, בפרשנות, בהיסטוריה, בשירה ובמליצה ובמדעים המכונסים בספרו באר שבע על שם שבע החכמות: דקדוק, מתמטיקה, אסטרונומיה, ואסטרולוגיה, טבע, מוסיקה וקבלה. היטיב להגדיר אותו הרב משה טולידנו בספרו ׳נר המערב׳ במעט המכיל את המרובה: ׳רב תלמודי חכם מדעי ומשורר מצוין׳.
סבו ר׳ יהודה (תק׳׳ל-תר״ז) זכה לתורה ולגדולה ותמך בנזקקי הקהילה. נתמנה לדיין על ידי רבני פאס: ר׳ שאול סירירו ור׳ רפאל אבן צור, והיו לו קשרים הדוקים אישיים ותורניים עם חכמי פאס. במשך הזמן הפך לבר סמכא תורני בקהילתו ולמעמד של משיב לשאלות הלכתיות, שהגיעו אליו מפאס וממכנאס. פסקיו ההלכתיים נדפסו בספר בנו ׳חיי עמרם׳ (מכנאס תש׳׳ט), וחידושיו התורניים ויצירתו הפיוטית נדפסו בספר ׳שבות יהודה׳(ירושלים תש״ם).
דודו ר׳ עמרם ב׳׳ר יהודה (תקנ׳׳ט-תרי׳׳ז) המשיך בדרך אביו והיה עילוי בתורה. נסמך לדיין לפני הגיעו לגיל עשרים, וגם אליו הריצו שאלות מערי הסביבה. חבריו בהלכה היו ר׳ וידאל הצרפתי, ר׳ יהודה ברדוגו, ר׳ ידידיה מונסוניגו, ר׳ אבנר הצרפתי, ר׳ אברהם עמאר, ר׳ מתיתיה סירירו, ר׳ שלמה אבן צור ור׳ שאול אבן דנאן. את כל כוחו הקדיש להנחלת התורה לתלמידים, ורוב הרבנים אחריו היו תלמידיו. דברי תורתו מופיעים בספרו ׳חיי עמרם׳ (מכנאס תש״ט). חיבורו ׳בנין נערים׳ (הערות על הרא״ם) נדפס ב׳שבות יהודה׳, ושיריו נכללים ב׳קול זמרה׳ הנספח ל׳שבות יהודה׳.
אביו ר׳ שמואל (תק״ן־תר״ד), בנו בכורו של ר׳ יהודה אלבאז, המשיך בדרך אביו והיה איש תורה, משורר ומליץ נשגב. חיבוריו שעדיין בכתב יד הם שיטה תלמודית על כמה מסכתות, קובץ דרשות, פירוש להגדה של פסח, חיבור על חכמת העיבור בשם ׳חדשי השנה׳ ונוסח איגרות מחורזות בשם ׳עט דודים׳. חיבורים שראו אור הם ׳אזהרות לחג השבועות׳ (ירושלים תשמ״א) ו׳נועם שיח׳, קובץ פיוטים, שנכתבה עליו עבודת דוקטוראט על ידי דר׳ שלום אלדר.
פח. אוחילה לאל יחיש ישועה
כתובת: פיוט על אורך הגלות וכל מה שרמזו חז״ל על עקבות משיחא כולא מטא (הכל הגיע) ועל מה יש לנו להישען על אבינו שבשמים יעשה למען שמו.
סימן: אני רפאל משה.
לנועם: ׳לקלב באת סאלי ולכאטר פארה׳.
התבנית: סטרופית קבע חטיבתית נוסח הקצידה מסוג המלחון.
בשיר עשרים בתים הנחלקים לארבע חטיבות (או לארבע מחרוזות בתים). בין חטיבה לחטיבה מופיע פזמון טורי. חטיבה א׳ כוללת שלושה בתים (כעין מחרוזת בתי פתיחה) מרובעי צלעות תואמי חריזה, ושאר חטיבות כוללות שישה בתים כל אחת: שלושה בתים ראשונים דו טוריים ושלושה בתים אחריהם מרובעי צלעות מלבד החטיבה האחרונה החותמת בטור אחד. כל הבתים הדו טוריים מתחרזים בחריזה פנימית אנכית מברחת בחרוז ראוי המשתנה לחרוז עובר במחצית הבתים מרובעי הצלעות, שאר החריזות הפנימיות התואמות ביניהן בכל חטיבה משתנות מחטיבה לחטיבה. כל הבתים בכל החטיבות מתחרזים בחריזת קבע חיצונית מברחת.
החריזה: חטיבת פתיחה: אבאג(בתים א-ג).
חטיבה ב: דה (מחרוזת ביניים א) + וזוג(בתים ד-ס.
חטיבה ג: חט (מחרוזת ביניים ב) + יכיג(בתים ז-ט).
חטיבה ד: למ (מחרוזת ביניים ג) + נאנג(בתים י-יג).
המשקל: 9/10/9/10 (עשר הברות בטור הראשון, תשע – בשני, עשר – בשלישי ותשע – ברביעי).
מקורות
כתבי-יד: כ״י בית הספרים הלאומי ירושלים 5384, דף טז ע״ב; כ״י כנ״ל 5091, דף טו ע״א; כ״י בן צבי 2196, עט׳ 6 : כ״י סיגסיניטי 320 MIC, דף כ ע״א; כ״י ניו יורק בימ״ל 8096 36 ^,MIC ; כ״י כנ״ל 3182 MIC, דף צט ע״א; כ״י צפרו תרפ״ט, דף ט ע״ב.
דפוסים: שיר חדש, ירושלים תרצ״ה, דף ג ע״א [נוסח היסוד]; כנ״ל, ירושלים תשמ״ו, עמ׳ ו; כנ״ל, הוצאת ר״ש בן הרוש, עמ׳ טז; כנ״ל, לוד תשנ״ה, עמ' ה; שיר ידידות, מראקים תרפ״א, דף קצ״א ע״ב; כנ״ל, ירושלים תשנ״א, עמ׳ שפה;
כנ״ל, י-ם תש״מ, עט׳ 379 ; אעירה שחר ב, באר שבע, תשמ״ג, עט׳ תעא; הטיבו נגן, פאס תרפ״ט, עמ׳ 139 ; ישיר ישראל, פאס תרפ״ט, עט׳ 129 ; תהלות ישראל, פאס תרצ״ו, עט׳ 165.
נזכר: אוצר השירה / מילואים, א—445.
א
אוֹחִילָהּ לָאֵל יָחִישׁ יְשׁוּעָה / יַעֲשֶׂה לְמַעַן בְּרִיתוֹ
אָרַךְ הַגָּלוּת וּבְרָעוֹת שִׁבְעָה / נַפְשִׁי לַעַג הַשַּׁאֲנַנִּים
נָקָם יָשִׁיב לְכָל עֹשֵׂי רִשְׁעָה / פִּי שְׁנַיִם יֹאבְדוּ יִכָּרְתוּ
תִּרְדֹף וְתַשִּׂיגֵם חֶרֶב רָעָה / לַטֶּבַח נְתוּנִים נְתוּנִים
5 יְעוֹדֵד עֵדָה נָפְלָה וְשָׁקְעָה / חֶלְקוֹ וְחֶבֶל נַחֲלָתוֹ
חֶרֶב אוֹיֵב עַד צַוַּאר הֵגִּיעָה / לִטְרֹף טֶרֶף חִצָּיו שְׁנוּנִים
ב
יִרְעַם בְּקוֹלוֹ / כִּי עָלָה כַעְסוֹ
אֶת עֹל סֻבֳּלוֹ / נִלְאֵיתִי נְשֹׂא
כָּל קִצִּין כָּלו / חוֹטֵא מֶה עָנְשׁוֹ
10 רְאֵה עָנְיִי כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ / בָּא מוֹעֵד עִקְּבוֹת מְשִׁיחָא
אָבְדוּ וְסָפוּ אַנְשֵׁי אֱמוּנָה / גָּמַר חָסִיד פַּסּוּ אֱמוּנִים
פְּרוּטָה כָּלְתָה אִם תְּבַקֵּשְׁנָה / חָכְמַת סוֹפְרִים וּנְבוֹנִים סָרְחָה
אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ פָּנָה / אוֹהֵב שֹׁחַד רֹדֵף שַלְמֹנִים
אֹיְבֵי אִישׁ בְּבֵיתוֹ לְרֹאשׁ פִּנָּה / אוֹכְלֵי לַחְמוֹ כָּרוֹ לוֹ שׁוּחָה
15 לֹא נוֹדַע כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה / לָחֲמוּ וּמֵימָיו נֶאֱמָנִים
בריתו עם האבות. אוחילה לאל: על פי מיכה ז,ז. יחיש ישועה: עדה״כ יש׳ ס,ב ׳אני ה׳ בעתה אחישנה׳. 2. ארך…השאננים: סבלתי צרות ולעג הגויים בגלות הארוכה. שבעה…השאננים: על פי תה׳ קכג,ד. 3. נקם ישיב: ה׳, על פי רב׳ לב,מח. לכל עשי רשעה: על פי מלא׳ ג,יט. פי שנים יכרתו: על פי זב׳ יג,ח. שם: מוסב על ישראל הנותרים בארץ, כאן – על הגויים. 4. תרדֹף…רעה: כמו ׳תרדוף בארץ ותשמידם׳(איכה ג,סו1. לטבח נתונים: יהיו נתונים להרג, על פי יש׳ לד,ב ׳החרמים נתנים לטבח׳. 5. יעודד: יחזק וירומם, על פי תה׳ קמז,ו. יעודד עדה: לשון נופל על לשון. נפלה ושקעה: בגלות. חלקו וחבל נחלתו: על פי דב׳ לב,ט ׳כי חלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו׳. 6. עד צואר הגיעה: עדה״כ יש׳ ח,ח. לטרף…שנונים: חצי האויב מחודדים כדי לטרוף טרף, על פי יש׳ ה,כח-כט ׳אשר חציו שנונים…וינהם ויאחז טרף׳. 7. ירעם בקולו: מוסב על האויב המרעיש בקולו כרעם, על פי איוב לז,ה. 8. את על סבלו: עול משא הגלות שהוא מטיל עליי, על פי יש׳ ט,ג. נלאיתי נשא: עייפתי לשאת את סבל הגלות, על פי יש׳ א,יד. 9. כל קצין כלו: כל קצי הגאולה שחישבו חז״ל תמו ומשיח עדיין לא בא, על פי בבלי סנה׳ צז ע״ב. חוטא מה ענשו: הגוי המענה ישראל בגלות במה ייענש ומתי? מקור הביטוי על פי פסדר״ב כד ויל״ש תה׳ רמז תשב. 10. ראה עניי: גלותי ומצוקתי וחלצני, על פי תה׳ קיט,קנג. כי עת…מועד: על פי תה׳ קב\ד. בא מועד: נמשך לפניו ולאחריו. עקבות משיחא: סימני ימות המשיח, על פי בבלי סוטה מט, ע״ב ׳בעקבות משיחא חוצפא יסגא׳.11 . ספו: תמו. גמר… אמונים:פסקו חסידים ואנשי אמונה. אבדו…אמונים: על פי בבלי שם מח ע״א ׳משחרב בית המקדש…פסקו אנשי אמנה מישראל שנא׳(תה׳ יב,ב) ׳הושיעה ה׳ כי גמר חסיד פסו אמונים מבני אדם׳. 11. פרוטה…תבקשנה: גם זה אחד מן הסימנים של עקבות משיחא, על פי בבלי סנה׳ צז ע״א ׳אין בן דוד בא…עד שתכלה פרוטה מן הכיס׳. חכמת…סרחה: גם החכמה נשחתה וגם זה סימן נוסף של עקבות משיחא, על פי סוטה וסנה׳ שם ׳דור שבן דוד בא בו…חכמת סופרים תסרח׳. 13. איש…פנה: כל אחד פונה לבצוע בצע, על פי יש׳ נו,יא ׳כלם לדרכם פנו איש לבצעו מקצהו׳. מקצהו: הכול ללא יוצא מן הכלל כמו ׳כל העם מקצה׳(בר׳ יט,ד). אֹהב…שלמֹנים: על פי יש׳ א,כג. שלמינים: תשלומים. 14. איבי איש בביתו: אויביו של אדם הם אנשי ביתו, על פי מיכה ז,ו וסוטה שם. לראש פנה: הם השולטים, ולא אב הבית, על פי תה׳ קיח,כב. אוכלי…שוחה: אנשי ביתו שמים לו מכשול מתוך כפיות טובה וחוצפה. אוכל לחמו: עדה״כ תה׳ מא,י ׳אוכל לחמי הגדיל עלי עקב׳. כרו לו שוחה: עדה״ב יר׳ יח,כב ׳כי כרו שוחה ללכדני ופחים טמנו לרגלי׳. 15-לא נודע…קרבנה: על פי בר׳ מא,כא. כאן: ביטוי של כפיות טובה. לא נודעה טובתו על ידי אנשי ביתו, למרות שניזונים מלחמו וממימיו. לחמו וממימיו נאמנים: קבועים, על פי יש׳ לג,טז.
ג
בֶּן סוֹרֵר מוֹרֶה / סוֹבֵא וְזוֹלֵל
אַפּוֹ יֶחֱרֶה / אָבִיו יְקַלֵּל
אָב וָאֵם יַמְרֶה / כְּבוֹדָם חִלֵּל
לֹא יֵבֹשׁוּ יְלָדִים וּנְעָרִים / אֶת פְּנֵי זְקֵנִים יַלְבִּינוּ
20 בַּת בְּאִמָּהּ קָמָה יָדָהּ תָּרִים / כַּלָּה בְּחָמוֹת תָּעֵז פָּנִים
מוֹכִיחַ אָדָם בְּרֹב דְּבָרִים / לֹא .יֶחְדַּל פִּשְׁעוֹ וַעֲוֹנוֹ
שָׂנְאוּ בַּשַּׁעַר מַגִּיד מֵישָׁרִים / חָכָם חֲרָשִׁים וּנְשׂוּא פָּנִים
שְׂפַת אֱמֶת וְצֶדֶק נֶעֱדָרִים / יַכְחִידֶנָּה תַּחַת לְשׁוֹנוֹ
וְיִרְאֵי חֵטְא שָׁתוּ מֵי הַמָּרִים / מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים
ד
25 יֹקֶר יַאֲמִיר / מָצוֹק וּמָצוֹר
חָזָק מִשָּׁמִיר / וּמֵחַלָּמִישׁ צוּר
שִׁיר וְקוֹל זֶמֶר / עָזוּב וְעָצוּר
16-בן סורר מורה: סר מן הדרך הישרה, מורד וממרה פי הוריו, על פי דב׳ כא,כ ורש״י שם. סובא וזולל: סובא יין וזולל בשר, על פי דב׳ שם. 17 – אפו יחרה: כועס.19. לא יבשו ילדים: אין להם בושת פנים, על פי סוטה שם:׳בן מנוול אב הבן אינו מתבייש באביו׳. ונערים…ילבינו: מביישים זקנים ומזלזלים בכבודם, על פי סוטה וסנה׳ שם ׳נערים פני זקנים ילבינו׳. 20. בת…פנים: על פי מיכה שם, ו ועל פי סוטה שם ׳בת קמה באמה(להכותה) כלה בחמותה׳. 21. מוכיח אדם: המטיף מוסר לאחר. ברב…פשעו: המוכיח סובל את חרפת הלץ הבז לו, עדה״ב משלי י,יט ׳ברב דברים לא יחדל פשע׳ ובמובן ׳יסר לץ לוקח לו קלון׳(שם ט,ז). 22. שנאו…מישרים: הלצים שונאים בגלוי את מוכיחם, על פי עמום ה,י ׳שנאו בשער מוכיח׳. מגיד מישרים: אומר דברי יושר, על פי יש׳ מה,יט. חכם…פנים: על פי יש׳ ג,ג. חכם חרשים: חכם גדול שבשעה שפותח פיו בדברי תורה הכל נעשין כחרשין(בבלי חגיגה יד ע״א). ונשוא פנים: איש נכבד שהבריות נושאים לו פנים. 23. שפת…נעדרים: חסרים עדה״ב יש׳ נט,יד ׳ותהי האמת נעדרת׳ ועל פי סוטה וסנה׳ שם. יכחידנה תחת לשונו: מסתיר אותה, על פי איוב כ,יב. 24. ויראי…המרים: נמאסו וסבלו חרפתם, על פי סנה׳ שם ׳ויראי חטא ימאסו׳. מי המרים: על פי במ׳ ה,יח. מסיר שפה לנאמנים: מחמת שהמוכיחים והנואמים אינם מקובלים עוד בחברה ואין דבריהם נשמעים, כביכול ניטל מהם גם כשרון השפה ואמנות הדיבור, על פי איוב יב,כ. 25. יֹקר יאמיר: יוקר המחיה עולה, על פי סוטה שם. מצוק ומצור: שורר מצב של רעב ומצוקה, על פי דב׳ כח,נג ורש״י שם. 26. חזק משמיר: מסלע ומוסב על יוקר ומצוק ומצור, על פי יח׳ ג,ט. ומחלמיש צור: סלע חזק, על פי דב׳ לב,יג ׳וינקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור׳. שם מדובר על רב שפע, כאן – על מיעוט שפע. 27. שיר…ועצור: על פי דב׳ לב,לו. כאן: מצב של קיפאון בשירה והשווה לעיל טור 24 ׳מסיר שפה לנאמנים׳ וסוטה וסנה׳ שם ׳וחכמת סופרים תסרח׳.
הָעָם בָּחַרְתָּ לְךָ לְנַחֲלָה / הֵן הֶאֱכַלְתָּם לֶחֶם דִּמְעָה
דְּלָא כְּמַאן אָזְלָא מִדַּלְדְּלָא / וַיהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים
30 לְשִׁמְךָ עֲשֵׂה נוֹרָא עֲלִילָה / קַבֵּץ נִדָּחָה וְצֹלֵעָה
תַּעֲלֶה לָךְ רִפְאוּת תְּעָלָה / וְעָצְמָה תַּרְבֶּה לְאֵין אוֹנִים
תִּשְׁלַח מְבַשֵּׂר מְאֹד נַעֲלָה / יוֹרֶה דֵּעָה יָבִין שְׁמוּעָה
רַחֵם תִּזְכֹּר לְעַם לְךָ סְגֻלָּה / אִם כַּעֲבָדִים אִם כְּבָנִים
אֲזַי שִׁמְךָ יִגְדַּל בַּעֲגָלָא / תִּנָּשֵׂא מַלְכוּתָא דִּרְקִיעָא
35 יֶחְסֶה בְּצֵל כְּנָפֶיךָ סֶלָה / גּוֹי גַּם צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים
- 28. העם… לנחלה: עדה״ב תה׳ לג, יב. הן… דמעה: על פי תה׳ פ, ו הבאת עליהם ייסורין, שגם בשעת אכילה מורידים דמעות. 29. דלא כמאן: שלא כמו, על פי הצירוף התלמודי ׳כמאן דלא׳ בסדר תחבירי הפוך, ראה לדוגמה בבלי ערובין יא ע״ב ׳כמאן? דלא כחנניה׳! (=כמו היא משנה זו? שלא כחנניה). כאן: אין בגויים מי שידמה במצבו למצב ישראל בגלות. כמאן אזלא: גם זה מונח תלמודי הקשור לראשון ופירושו לשיטת מי הולכת הסוגיה וכמו מי היא תואמת, ראה לדוגמה בבלי ברכות נ ע״ב ׳כמאן אזלא הא דאמר שמואל׳..? אזלא מדלדלא: ׳הולכים ודלים ומתנוולים׳(רש״י על פי סוטה שם): ׳משחרב בית המקדש שרו חכימייא למהוי כספרייא וספרייא חכימייא וחכימייא כעמא דארעא ועמא דארעא אזלא ומדלדלא׳. ויהי העם כמתאֹננים: קובלים ומתרעמים על מצבם, על פי במ׳ יא,יא. 30. לשמך עשה: למען שמך עשה אם לא למעננו, על פי יה׳ כ,ט. ׳ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגויים אשר המה בתוכם׳. נורא עלילה: כינוי לה׳ העושה מעשים המטילים מורא, על פי תה׳ סו,ה. נדחה וצֹלעה: הגולים המרוחקים והמתקשים בהליכתם, על פי מיכה ד,ו. 31. תעלה…תעלה: תרפא אותה עדה״ב יר׳ ל,יז ׳כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך׳. ועצמה…אונים: תתן כיח לחלשים עדה״ב יש׳ מ,כט. 32. תשלח…מבשר: שיבשר את הגאולה. כאן: מוסב על המשיח. מאד נעלה: המבשר או יתכן שזו פנייה לה׳, על פי תה׳ מז,י. יורה…שמועה: המשיח הגואל, על פי יש׳ כה,ט. אחד מייעודיו של המשיח הוא להורות ולהפיץ תורה ומשפט. 33. רחם תזכֹר: ברחמים תזכור, על פי חבקוק ג,ב ׳ברגז רחם תזכר׳ והמצודות: ׳שאף בזמן הרוגז והגלות תזכור לרחם עליהם׳. אם…כבנים: זכור לרחם עלינו מצד היותנו עבדיך או בניך מנוסח ׳היום הרת עולם׳ למוסף ראש השנה. 34. אזי: בעת הגאולה. שמך…דרקיעא: עם גאולת ישראל תבוא גם גאולת השכינה – הלשון דומה ללשון הקדיש. 35. חסה…סלה: יסתר ויתלונן תחת כנפיהם, על פי תה׳ סא,ה ׳אחסה בסתר כנפיך סלה׳. גוי…אמונים: הוא עם ישראל השומר אמונים לתורה (יב״ע), על פי יש׳ כו,ב.
שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבאז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו-מאיר ניזרי
עמוד 520
מגורשי ספרד ופליטי השמד בפורטוגל בראשית הזמן החדש -(1700-1492)-שלום בר אשר
- 2. משפחת פאלאץ׳(פאלאצ׳י)
לואי דה מרמול ודייגו דה טורס היו מן הראשונים שתיארו את בני משפחת פאלאץ׳, ששירתו במשך דורות כשגרירים ומיופי כוח בצפון־מערב אירופה, ובפרט בערי הולנד ובהמבורג. שם גדול יצא להם בסחר הטראנס־סהרי, והם הגיעו עד לטימבוקטו באפריקה השחורה הדרום־מערבית. בשיא פעילותם בימי הסולטאן הגדול אלמנצור (1603-1578) הם הובילו יום־יום מאפריקה לשוקי מראכש שלושים פרדים נושאי זהב. כמו כן היה להם מונופול על ייצור הסוכר ושיווקו, והם פעלו רבות בפדיון שבויים. זכות הקדימה שהייתה להם בקניית שבויים ומכירתם הייתה בזכות שליטתם בשפות, ולשם כך היו מגיעים עד תארודנת. חיים זאב הירשברג ודוד קורקוס מגוללים בכתביהם את פעולותיה של משפחה זו. כך בשנת 1596 אנו מוצאים את האחים שמואל ויוסף באמסטרדם כמיופי הכוח של הסולטאן. הם הביאו את כל משפחתם למרכז החדש במערב־אירופה, אחרי שהנסיך מוריס הבין את החשיבות שלהם ושל יהודים אחרים בהתפתחות ארצו.
החוקרים קונסווילו גארסיה־ארינאל וג׳ורג׳ ויגרס כתבו בעת האחרונה על חייהם ופעילותם של שמואל פאלאץ׳, אחיו ומשפחתו, והפכו אותם בכך לפרק היסטורי הממזג את תולדותיו של שמואל, אחיו וצאצאיהם עם פרשיות מדיניות מרתקות במשך כשבעים שנה. בשלהי המאה השש־עשרה ובראשית המאה השבע־עשרה היו לשמואל, שנולד למשפחה שגורשה מספרד, עסקים שהתפשטו ממרוקו ארץ מולדתו עד לקיסרות העותמאנית, לספרד, פורטוגל, הולנד ואנגלייה. הוא סחר בנשק ובאבק שרפה, ואף היה מרגל כפול. הוא גם שלח ידו מפעם לפעם בשוד ים. כאשר עסקיו עם ספרד פחתו, שבו ועלו הוא ובניו לגדולה. הפעם קשרו את גורלם בפריחתה של האימפריה הימית בהולנד וכן השליכו את יהבם על שליטי מרוקו הסעדים. בני המשפחה הזאת נזכרים עוד ברשימת מייסדי המניין הפורטוגלי הראשון בעיר.
הנכד, מוסא פאלאצ׳י, למד לשונות מזרחיות בליידן ואחר כך השתתף בפעילות המסחרית של המשפחה. בתיאור אנונימי משנת 1638 מסופר שהוא משמש שיח׳ היהודים ברובע היהודי של מראכש. הוא בלשן מוכשר ונואם מצוין, והמלך משתמש בו לשר חיוני בפגישותיו עם השגרירים (הזרים) ובכל קשריו הבין־לאומיים. הוא זכה לאמונם של כל המלכים. בתחום הלמדנות השתמש מוסא במיומנויותיו כדי לסייר בכל קהילות הים התיכון וכדי לדרוש לפני קרבנות הגירוש ועודד את רוחם. באופן אירוני, את נאומו המפורסם ביותר על מוסר היהדות, הוא נשא לפני השגריר הספרדי במראכש.
- 3. הקמת השכונה היהודית(המלאה החדש) במראכש
מחקר חדש על קהילת מראכש מבליט את התרומה הגדולה של השושלת הסעדית, ובפרט של הסולטאן הגדול מוחמר אשיך ויורשיו, להתפתחותה של קהילה זו במחצית השנייה של המאה השש־עשרה ובראשית המאה השבע־עשרה. הודות להפיכתה לבירת מרוקו ולתחנת מעבר למסחר שחצה את הסהרה לחופי האוקיינוס האטלנטי ישבו במראכש שגרירי המעצמות מאירופה. הקשרים שפיתחה מרוקו עם ארצות מערב־אירופה, ובפרט עם ארצות השפלה והולנד בראשן, התרכזו בידי משפחות יהודיות. בני בן וואעיש, פאלאץ/ קאבסה ואחרים הפכו את מראכש לעוד קהילה כלכלית פעילה ולמרכז חברתי שוקק של יהודי מרוקו.
בניית השכונה היהודית החדשה במראכש מעוררת שאלות רבות על מניעי השלטון הסעדי בנקיטת צעד זה בסוף המאה השש־עשרה. לסעדים היה יחס חיובי למיעוט היהודי, והם התברכו בתרומה המשמעותית שהוסיפו המהגרים הרבים שהגיעו למראכש, בפרט עם הפיכתה לבירת הארץ עם ניצחונם על בני הווטסים. הרי העיר לא נודעה בקנאות המפורסמת של ״המדינה״ המוסלמית של פאס. מכאן אין ספק שהגידול במספרם של היהודים שהגיעו מחצי האי האיברי, המאיים על שליטת פורטוגל באוקיינוס האטלנטי, תבע היערכות אחרת כלפיהם.
מקור למידע על האירועים שהביאו לבניית הרובע החדש הוא הנוסע הפורטוגלי לאון האפריקני, שביקר במראכש בראשית המאה השש־עשרה. הוא זקף את מצבה העלוב של השכונה היהודית בזמן ביקורו לשקיעת השושלת הווטסית השלטת ולהתנוונותה. אפשר שיותר משדבריו שיקפו את המציאות, הם עדות ישירה על השפעתם של דוברים שאתם הוא בא במגע עוד בהיותו בפאס, הידועה ביחסה המתנשא כלפי הדרום בכללו, ובפרט כלפי מראכש, יריבתה זה ימים רבים.
ואכן לא רק העיר פרחה אחרי ביקורו של הנוסע בתקופה הסעדית אלא דור גדול של פריחה פקד גם את יהודיה. הם לא היו מוגבלים בתנועתם ולא סגורים בין חומותיה של השכונה המיוחדת רק להם. לאון עצמו תיאר את יהודי הנגב המרוקני כשליחים מטעם מושלי המחוזות בהרי האטלס. הגדרה זו הייתה מנוגדת להגדרת מעמדם כבני חסות, שלהלכה אסור להם לשרת במצבים שיביאו אותם לשררה על מוסלמים.
על פי כתבי הנוסע לואי דה מרמול, חיו כשלושת אלפים משפחות יהודיות ב״מדינה״, העיר המוסלמית. הנוסע דה טורס, הכותב בפירוט יתר, מנה רק אלף מתיישבים יהודים. בגלל התהום הפעורה בין שני המספרים קשה להכריע ולקבוע אומדן סביר, אך ממקורות נוספים אפשר ללמוד הרבה על המניעים להקמת הרובע, על שנת ייסודו ועל אופי יושביו ומוסדותיו. דברים אלו יסבירו גם את הפער הזה בדיווחים.
בזיכרון היהודי, שנשמר דווקא ב״דברי הימים של פאס״ מאת ר׳ שמואל אבן דנאן, נזכר קיומו של המלאה בשנת 1557. הוא ציין שיהודי מראכש כמעט נכחדו כליל במגפה שפקדה את מרוקו בימי שלטונו של עבדאללה אלגליב. נראה שהוא היה מי שפקד על היהודים לעבור מן ה״מדינה״, שהייתה משותפת למוסלמים וליהודים במגורים ובפעילות הכלכלית. בלטה בפרט נוכחותם של הסוחרים היהודים הרבים בשווקים וב״קיסריה״, השוק המקורה בעיר, שם עבדו אמנים יהודים רבים כצורפי זהב וכסף.
לבד מהגידול המספרי, הבולטות הכלכלית והגישה הנוחה של הממשל ליהודים במרוכז יש סיבה אחרת להקצאת שכונה משלהם ליהודי העיר: קבלת מסים ושירותים מבני המיעוט היהודי. דבר זה שימש מקור הכנסה בכל ארץ מוסלמית, ובפרט כשהגבייה היא מהסוחרים הרבים בשל מחזור פעילותם הכלכלית.
בעיני אמיליה גוטרייך, הסיבה העיקרית להקמת המלאה הייתה בנייתו של מסגד אלמואסין ב״מדינה״. המוסלמים לא סבלו את קיום הטקסים של בני החסות היהודים בשכונותיהם. הדבר לא היה לרוחם כבר כשהיה מספר היהודים מאות אחדות בלבד, ומשגדל מספר המהגרים למראכש, והם מנו אלפים רבים, היה הדבר קשה יותר. בתגובה – הקימו את המסגד, כאמור, דבר שהיה לו תקדים בבניין מערכת המסגדים בפאס(ובמכה) בעבר.
נראה שהקמת הרובע היהודי החדש היה תהליך שנמשך שנים, ומכאן ההבדלים במקורות על מועד הקמתו. מקורות ערביים קבעו את שנת מעברם של היהודים לשכונה המיוחדת לשנת 1560, ויש שדחו את הקמתה לסוף שנות השישים. מכל מקום, השלב הראשון של הבנייה כלל את יצירת התשתית לדיור ולחיים הדתיים והחברתיים בו, וכן הקמת בתי עלמין ומקוואות, תנורים ציבוריים ובתי כנסת למקומיים ולמהגרים הרבים. בניית החומות להגנה על הארמון ועל הרובע הסמוך לו מפני התקוממויות של המון העם המוסלמי ארכה שנים רבות יותר, וכך גם הקמת מערכת ניקוז של מי שופכין, שהייתה נחוצה בעקבות השיטפון החמור שפגע במלאה בשלהי המאה השש־עשרה.
ככלל, הקמתו של המלאה לא עוררה התנגדות מצד בני המיעוט היהודי. אדרבה, אפשר שראו בה דווקא ברכה רבה. זה הקל על היהודים גם בקיום אורח חייהם: בשמירת השבת, בהשכמת הבוקר ובקימה לבקשות בחצות הלילה, בקריאות ליקיצת הישנים. הסליחות מראש חודש אלול והתפילות ברוב עם ובקולות השופר בימים הנוראים יכלו לעורר תרעומת בקרב בני הרוב המוסלמי. הוא הדין באירועי מחזור החיים היהודי: בכל ימות השנה נהגו יהודי המקום להוליך את הכלה לבית החתן בתהלוכה מפוארת ובצהלות שמחה, ולהבדיל, צעדו בקריאות שבר בהלוויות ובטקסי צום ותפילה מיוחדים, שבהם גם תקעו בשופר וזעקו בקולם, כמנהג יהודים עוד בתקופת המשנה והתלמוד.
הקמת המלאה הייתה מפנה גדול בחיי היהודים במראכש. השכונה היהודית הייתה מוקפת חומה מארבעת צדדיה, ולה שער אחד גדול ושער קטן נוסף, המוביל לבית העלמין. מצבות השיש שהיו בבית העלמין הובאו מברזיל. עם גידול האוכלוסייה במלאה הוא כלל גם שטח נוסף ב״שכונת ברימה״. יתר על כן, כמו בפאס, נבנה המלאה בצורה שהקלה את הגנת יושביו בשתי שכונותיו. בשכונות היו 250 בתים שגבלו בקסבה, קרוב למשכן המלך, לפקידיו ולחייליו. מצד אחר היה המלאה הזה שונה מאוד מזה שבפאס, שכן בפאס הייתה ה״מדינה״, מרכז החיים המוסלמיים, רחוקה מארמון המלך, והמלאה היה בתווך. דבר זה גרם ליהודים להיקלע לאש צולבת במלחמות הירושה שהיו בעיר במאות השש־עשרה והשבע־עשרה. מציאות קשה זו נחסכה מיהודי מראכש. מיעוט הנוצרים במלאח מנע גם יחסי קרבה של נוצרים עם נערות יהודיות, כך שהשכונה היהודית במראכש, על שני רבעיה, הייתה מרחב יהודי מוגן ומקודש. גם קברו של ר׳ מרדכי בן־עטר הסמוך לה היה מושא לעלייה לרגל והוסיף לתחושת ביטחונם של היהודים בה.
מגורשי ספרד ופליטי השמד בפורטוגל בראשית הזמן החדש -(1700-1492)-שלום בר אשר
עמוד 49
"אלה מסעי בני ישראל"-הרב משה אסולין שמיר
תורתו הנבואית של רבנו-אור-החיים-הק',
בנושא יחסינו עם הפלסטינים והעובדים הזרים.
מאת: הרב משה אסולין שמיר
"והורשתם את כל יושבי הארץ…
כי לכם נתתי את הארץ.
ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם,
והיה אשר תותירו מהם,
לשיכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם,
וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה"(מסעי לג, נב– נו).
תורת ארץ ישראל לעם ישראל,
במשנת רבנו-אור-החיים-הק',
שזכה לעלות ולהתעלות במעלות תורת ארץ ישראל.
"אלה מסעי בני ישראל" – הפס' הפותח את פרשתנו, רומז למסעות כל הגלויות:
"א-לה מ-סעי ב-ני י-שראל" = א-לה = א-דום. מ-סעי = מ-די {פרס}. ב-ני = ב-בל. י-שראל = י-ון.
רש"י הק' שההילולה שלו תחול ביום כ"ט בתמוז, מסביר במילה אחת את הביטוי:
"והורשתם = וגירשתם". (מסעי לג, נב).
כנ"ל דברי תרגום אונקלוס: "ותתרכון", שזה לשון גירוש.
כלומר, הדבר הראשון אותו מצווה הקב"ה את עם ישראל עם כניסתם לארץ, לגרש ומיד, את הגויים: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, כי אתם עוברים את הירדן אל ארץ כנען: והורשתם – את כל יושבי הארץ מפניכם… כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה…" (מסעי לג, נ- נו). הרמב"ן: "על דעתי, זו מצות עשה… שישבו בארץ ויירשו אותה"
רש"י הק' מסביר בפסוק נג' בו מופיעה שוב המילה "והורשתם" את הסיבה לגירוש, וכך דברי קודשו: "והורשתם אותה מיושביה. ואז וישבתם בה, {ו}תוכלו להתקיים בה, ואם לאו, לא תוכלו להתקיים בה". עד כמה דבריו הקדושים של רש"י אקטואליים, כאילו נאמרו בימינו.
רבנו-אור-החיים-הק' הולך לאורו של רש"י ואומר: "ונראה פשט הכתוב כדברי רש"י, ממה שגמר אומר כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה. ואם הישיבה היא המצוה {כדברי רמב"ן}, היה לו לתלות בעיקר המצוה ולומר, כי לכם וגו' – לשבת בה". בהמשך הוא מאיר את דבריו הקולעים: "שישתדלו להורישם – ולא יניחו מהם בארץ".
לקראת הילולת רש"י הק' שתחול בימים הללו – כט' בתמוז, נציין את דברי הרמב"ן ורבנו "אוה"ח הק' על גדולת רש"י:
רבנו הרמב"ן כותב בהקדמה לפירושו: "ואשים למאור פני נרות המנורה הטהורה: פירושי רבנו שלמה עטרת צבי וצפירת תפארה. מוכתר בנימוסו – במקרא, במשנה ובגמרא, לו משפט הבכורה".
רבנו-אור-החיים-הק' כותב בהקדמה לפירושו לתורה על רש"י: "אדון המפרשים ואורם – רבנו שלמה ע"ה". במקום אחר (בראשית לא, לט) אומר רבנו על דברי רש"י: "וכפי זה נזרקה רוח הקודש בדברי רש"י ז"ל שכתב וזה לשונו: "טריפה לא הבאתי אליך ע"י ארי או זאב" – ויכוון לדברינו ונכון".
תורתו הנבואית של רבנו-אור-החיים-הק',
בנושא יחסינו עם הפלסטינאים והעובדים הזרים.
רבנו-אור-החיים-הק'
טוען שבמידה ומשאירים זרים בארץ, ואפילו לצרכים תעסוקתיים זמניים כמו עובדים זרים, דבר הרמוז בביטוי "והיה אשר תותירו" שזה לשון שמחה, השמחה תהיה זמנית בלבד, היות והתורה ירדה לסוף דעת תקופתנו. בסופו של דבר הם יגרמו לנו לצרות צרורות ככתוב:
"לשיכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם" = יציקו לנו כמו קוצים דוקרניים כלשון רש"י.
גם אם הגויים יתיישבו במקומות בהם אין התיישבות יהודית, עם הזמן הם ידרשו לעצמם את השליטה גם בישובים היהודיים ככתוב: "וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה". כמו נתניה וירושלים. ובלשון קודשו: "וצררו אתכם על החלק שאתם יושבים בו, לומר {לנו} – קומו צאו ממנו".
הדברים אמנם נאמרו לפני למעלה מ- 279 שנה ע"י רבנו-אור-החיים-הק' – אבל הם כל כך אקטואליים. העובדים הזרים שהובאו בראשית הדרך במשורה לעבודות חקלאיות וסיעודיות, הולכים ומשתלטים על שכונות שלמות מהן בורחות משפחות יהודיות. גם הרשויות מתקשות לגרשם – בגלל כוחות אפלים העוזרים להם. ההשתלטות "החקלאית" הערבית בצפון והבדווית בדרום, דרך הבנייה המסיבית בירושלים המזרחית ובגדה המערבית, מהווים הוכחה לראייה הנבואית של רבנו "אור החיים" הק' לתורתנו – 'תורת אלוקים חיים אמת'.
עליית רבנו חיים בן עטר ותלמידיו לארץ ישראל.
"והאיר ה' עיני שכלי – אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום…
השכינה, עיר הרמה, עיר החביבה על אלוקי עולם" = ירושלים.
(מתוך ההקדמה לפירושו לתורה).
במחצית הראשונה של המאה ה-18,
התפתחה התעוררות גדולה בקרב רבנים מפורסמים כמו רבנו "אור החיים" הק'
שפתח את שערי העלייה והגאולה לארץ ישראל,
בכך שעלה בראש תלמידיו לירושלים בה הקים "מדרש כנסת ישראל".
במחצית הראשונה של המאה ה-18, התפתחה התעוררות גדולה בקרב רבנים מפורסמים כמו רבנו "אור החיים" הק', הבעל שם טוב והגאון מוילנא לקום ולעלות לארץ ישראל – כחלק מתפיסה משיחית לקירוב הגאולה.
רבנו-אור-החיים-הק' זכה להיות הנחשון הראשון שפרץ את החומות הרוחניות ועלה לארץ ישראל בראש תלמידיו בשנת 1741, ר"ח מנחם אב שנת תק"א, ואף זכה להקים ברובע היהודי אל מול פני המקדש בירושלים, את ישיבת "מדרש כנסת ישראל" לתורת הנגלה והנסתר.
רבנו קבע שבטלו שלושת השבועות בהן השביע הקב"ה את ישראל ואומות העולם לגבי הגלות והעליה לא"י: "לכדרבי יוסי ברבי חנינא דאמר: ג' שבועות הללו {בשיר השירים: "השבעתי אתכם בנות ירושלים וכו'}
א. שלא לעלות בחומה {איסור העליה לארץ כאילו יש חומה}.
ב. שלא לדחוק את הקץ, היות ולקב"ה יש זמן משלו מתי אמור להגיע המשיח, לכן, אין להרבות בתפילה חריגה לקירוב הגאולה. רבים חולקים על כך כמו בעל "אבקת רוכל" (חלק ב, כלל ט), וכן בעל "מנחת אלעזר".
ג. "שלא למרוד באומות" (כתובות קיא, ע"א)
בעקבות מסעו של רבנו-אור-החיים-הק' לארץ ישראל, פעלו ה"בעל שם טוב" והגאון מוילנא לקום ולעלות לארץ ישראל – כחלק מתפיסה משיחית גאולתית לקירוב הגאולה. הבעש"ט ניסה לעלות לארץ ואף הגיע עד טורקיה במטרה לפגוש את רבנו "אור החיים" הק' בו ראה רוח של משיח, אבל לא עלתה בידו ונאלץ לשוב כלעומת שבא. הוא שלח את גיסו – רבי גרשון מקיטוב לירושלים, כדי לעמוד על טיבו וגדולתו של רבנו "אור החיים" הק'.
ואף סיפר לו בכתב על גדולתו הפלא ופלא: "אהובי גיסי, אדברנא מילתא. כד הוינא במדורך קדוש, אמרת לי פעם אחת שראית במראה שבא חכם לירושלים תובב"א ממדינת המערב, והוא ניצוץ משיח, רק שהוא בעצמו אינו יודע, והוא חכם גדול בנגלה ובנסתר ובעל בכי. ואחרי זה אמרת לי שאין אתה רואה אותו, ואמרת שכמדומה לך שהלך לעולמו. וכשבתי לכאן, חקרתי אחר זה הדבר וסיפרו לי מזה האיש פלא פלאות, ושמו היה רבי חיים ן' עטר והיה חכם גדול וחריף ובקי בנגלה ובנסתר – והיו כל חכמי ירושלים בפניו כקוף בפני אדם, וסיפרו בשבחו…".
רבנו-אור-החיים-הק' אכן זכה להיות הנחשון הראשון שעלה לארץ ישראל בראש תלמידיו בשנת 1741, ר"ח מנחם אב שנת תק"א, ובכך פתח את שער העליה והגאולה.
אחרי עליית רבנו אוה"ח הק' ותלמידיו, עלו תלמידי הגאון מווילנה לארץ ישראל. כנ"ל תלמידי הבעש"ט.
על הגאולה כתב רבנו אוה"ח הק': "הגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם ויאמר להם: הטוב לכם כי תשבו חוץ {לארץ} = גולים מעל שלחן אביכם… על זה עתידים ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש ה': עלבון הבית העלוב". (אוה"ח הק', ויקרא כה, כה).
על הפסוק "כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו" כותב רבנו שצדיקי הדור עתידים לתת את הדין על שאינם עולים ארצה, ואינם מזרזים את צאן מרעיתם לעלות לארץ, בה יזכו לקיים את התורה, ובכך להחיש את הגאולה.
"כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו" (ויקרא כה, כה).
רבנו-אור-החיים-הק' מפרש: "פרשה זו תרמוז ענין גדול, והערה ליושבי תבל… כשהתחתונים מטין מדרך הטוב מסתלקות ההשפעות, ומתמסכן עמוד הקדושה, כי העיקר תלוי בתחתונים.
ואמר "ומכר מאחוזתו", ירצה על משכן העדות… ובעוונותינו נמכר הבית בידי האומות… והודיע הכתוב כי גאולתו היא ביד הצדיק אשר יהיה קרוב לה' {הגאולה תהיה ע"י פעולת הצדיק}… והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם ויאמר להם: הטוב לכם כי תשבו חוץ {לארץ} = גולים מעל שלחן אביכם. ומה יערב לכם החיים בעולם, זולת החברה העליונה אשר הייתם סמוכים על שלחן אביכם, הוא אלוקי עולם ברוך הוא לעד… ועל זה עתידים ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש ה': עלבון הבית העלוב".
פירוש: צדיקי הדור עתידים לתת את הדין על שאינם עולים ארצה,
ואינם מזרזים את צאן מרעיתם לעלות לארץ ישראל,
בה יזכו לקיים תורה ומצוות כדבעי, ובכך להחיש את הגאולה.
מרן הרה"ג יעקב אבן צור ששימש בפס שבמרוקו כראש בית הדין בתקופת רבנו אוה"ח הק', פרסם שו"ת בהלכה בשם "משפט וצדקה ביעקב", וכן למעלה מ- 350 פיוטים שזכו בחלקם לעריכה מדעית ע"י פרופ' בנימין בר תקוה, ואף זכיתי להציג וללמד חלק משיריו בהשתלמויות רמי"ם במסגרת תפקידי כמפקח במשרד החינוך.
המוטיב המרכזי בשיריו הוא: הכיסופים לגאולה ועליה לארץ ישראל בהנהגתו של המשיח, תוך נקמה באויבים שהציקו להם. כדוגמא נציין חלק מבית של השיר:
"יקבץ אל – עדר צאנו".
יקבץ אל, עדר צאנו, / כמאז בארץ הצבי.
וישוב דודי אל גנו, / ולא יברח עוד כצבי.
חרוזים בודדים המקפלים בתוכם תורה קבלית שלימה הדוגלת בכך שהגאולה תזרח רק כאשר עם ישראל ישוב לארצו "ארץ הצבי", ורק אז נזכה לכך שהקב"ה = "דודי, ישוב לגנו = לכנסת ישראל היושבת בארץ ישראל, והפעם לנצח נצחים = "ולא יברח עוד כצבי" מארץ הדומה לעורו של צבי הנמתח בעת הצורך, כך ירושלים עתידה להתרחב עד דמשק כדברי חכמינו זצ"ל וכו'.
הרה"ג חכם יהודה ביבאס ע"ה {1789-1852} שאימו הייתה קרובתו של רבנו "אוה"ח" הק', היה רב ומקובל ממבשרי הגאולה בדרך הטבע, שהושפע רבות מתורתו של רבנו אוה"ח הק'. תלמידו המפורסם של הרב ביבאס, היה רבי יהודה אלקלעי גדול מבשרי הגאולה בדרך הטבע. הם דגלו בעליה וישוב ארץ ישראל, כחלק מתהליך הגאולה.
"ויעל אהרן הכהן אל הר ההר ע"פ ה' וימת שם,
בשנת הארבעים לצאת ב"י מארץ מצרים,
בחודש החמישי באחד לחודש" (במדבר לג, לח).
אהרן הכהן הוא האדם היחידי המוזכר מועד פטירתו בתורה.
הסיבה המרכזית לכך היא:
"הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן. אוהב שלום ורודף שלום,
אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (פרקי אבות א, יב).
שנזכה ללכת בדרכו אמן סלה ועד.
"אעשה נפלאות"
לרבנו "אור החיים" הק' ע"ה – שהתגלה בחלום לרבי נסים טרבלסי ע"ה,
ובכך הציל רבים מתושבי המושב, ממטוס שהתרסק בגבולות המושב.
"במראה אליו אתוודע – בחלום אדבר בו" (במדבר יב ו).
במושב "תלמים" שבדרום הארץ, שימש כרב הישוב הרב נסים טרבלסי ע"ה. כמידי שבת, ישב הרב והגה בתורת אלוקים חיים, ובכלל זה בפירוש "אור החיים" לתורה מאת רבנו חיים בן עטר ע"ה.
לאחר הלימוד, החליט רבנו נסים לענג את השבת גם במעט שינה, בבחינת "שינה בשבת תענוג".
בחלומו, נגלתה לעיניו דמותו של רב אחד מכובד הלבוש בלבוש מלכות, שכל כולו לבן, ועטוף במעיל {הנקרא ג'לאביה במרוקאית}, בו התעטפו חכמי מרוקו. הרב ישב בישיבה ועסק בתורה מתוך ספר שהיה בידו. הרב הרים את עיניו ואמר לרב נסים כהאי לישנא: "אם לא תעשו תיקון בצרכנייה של המושב, תראו מה יקרה לכם השבוע אחרי שלושה ימים". הרב חזר לתלמודו, והרב נסים התעורר, כשהחלום נראה לו כאילו זה היה בהקיץ.
הרב נסים נרדם שוב, והנה שוב אותו חלום מתגלה אליו שנית, כאשר הפעם יאמר עליו "ותיפעם רוחו".
צרכניית המושב הייתה קטנה וצרה, כך שהנשים והגברים שבאו לקנות, נאלצו לעמוד בצפיפות ומתוך ערבוביה, ללא גדרי צניעות.
הרב נסים סיפר, שנאמר לו בחלום שהרב שנתגלה אליו היה לא אחר מאשר רבנו "אור החיים" הק'.
הרב נסים סיפר את החלום לרבנית שמאוד התרגשה, על כך שבעלה זכה שרבנו "אור החיים" הק' יתגלה אליו בחלום, ועוד יותר, שהתגלגלה על ידו הזכות להציל את תושבי צאן מרעיתו במושב, מאסון חלילה.
הרבנית נוות הבית, הציעה לבעלה שיספר את החלום לקהל הבא מידי שבת בשבתו לשמוע את דרשתו, ולהציע להם לתקן תקנות בנושא הצניעות בצרכנייה, כך שיהיו שעות קניה נפרדות לנשים ולגברים, ובכך ישמרו גדרי הצניעות ע"י הקונים, ויקוימו דברי רבנו "אור החיים" הק'.
דברי הרב אכן השפיעו על הקהל, שאכן הסכים לתקנות הנ"ל אותן הציע הרב נסים. כבר ביום ראשון, פורסמו התקנות החדשות הקובעות שעות נפרדות לקניות בצרכנייה לנשים ולגברים.
"ויהי ביום השלישי בשבת" כפי שהבטיח רבנו "אור החיים" הק' בחלום – באוויר נראה מטוס החג מעל בתי המושב. תושבים רבים נדהמו לראות איך המטוס צולל אל עבר גבולות המושב, ומתנפץ לרסיסים. חלקים מהמטוס עפו אל עבר הבתים וגרמו לפגיעה ברכוש, אבל השבח לא-ל, לא בנפש.
נסים גלויים נראו באותו היום: זקן אחד מזקני המושב, בא לבקר את ביתו. בתום שיחתם שהתנהלה בצריף, הבת הזמינה את אביה לארוחה. כאשר היו בדרכם הביתה, התגלה לעיניהם המשתאות, גלגל של מטוס שעף בעוצמה רבה אל תוך הצריף, והתייצב לו במקום בו עמדו לפני רגע קט. נס גדול היה להם, בכך שהם היו מחוץ לצריף.
אדם אחר שתיקן ברז השקיה, ניצל בזכות אשתו שעמדה על כך שיבוא לאכול, למרות שעדיין לא סיים את מלאכתו. כשסעד את ליבו, חלק מהמטוס נפל היישר על הברז, דבר שגרם לפיצוץ הברז והצפת השטח במים. טוב שזה היה מים, ולא דם האיש שניצל בזכות אשתו.
נסים עצומים היו במושב, בזכות הגילוי המוקדם של רבנו-אור-החיים-הק'
לרב המושב הרב נסים ע"ה.
השם נסים של רב המושב, רומז לנסים להם זכו תושבי המושב.
כמו כן, בזכות השם חיים של רבנו חיים בן עטר – תושבים רבים זכו לחיים חדשים.
מסר חשוב: בזכות גדרי צניעות – זוכים לנסים ונפלאות.
זכותם תגן עליכם ועלינו, אמן סלה ועד.
"אעשה נפלאות"
לסבא דמשפטים הרה"ג שלום משאש ע"ה,
הרב הראשי למרוקו וירושלים תובב"א.
מרן הרה"ג שלום משאש זצ"ל – רבה הראשי של מרוקו ורבה הראשי של ירושלים במשך 25 שנה, כתב בספרו ("וחם השמש חלק ב תקז): בפרשת המרגלים כתב רבנו: כלב ויהושע ניצלו מעצת המרגלים כאשר הקב"ה משבח יותר את כלב: "ועבדי כלב הייתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי, והביאותיו אל הארץ…" להלן דברי קדשו:
"הביאור… כי מפליא הדבר שלבסוף נתגלה שבחו של כלב, גדול מיהושע שלא הוצרך משה להתפלל עבורו, כי כלב היה לאומי מאותם אשר אהבת הלאום והארץ בוערת בקרבם, אהבתם לארץ היא טבעית ופשוטה… בחברון השתטח על קברי האבות… וזה גרם לו לכוח ההתעוררות הלאומית. אבל יהושע – משרת משה, היה שקוע כל ימיו בתורה ובמצוות, לא ימוש מתוך האוהל, הלא לא ידע ולא הרגיש מעולם מה זו לאומיות טבעית. משה שידע את מצב נפשו של יהושע חשש מאוד שיכשל, ידע משה שהוא זקוק לרחמי שמים, והוסיף לו יו"ד על שמו, שהיא אות משמו של הקב"ה, רצה משה שהתורה והמצוות אשר עסק בהם כל ימיו, יעמדו לו ולא ילך בעצת המרגלים, התפלל עליו והוסיף לו יו"ד לשמו…".
בהמשך כותב רבנו שלום משאש ע"ה מסר חשוב לדורנו:
"מפרשה זו של כלב ויהושע יש ללמוד הרבה, אף לצדיקי הדור יש ללמוד לקח מפרשה זו…
כי חוסר ההכרה בגדולת הארץ ובקדושתה – היא פגם הנמשך והולך בדברי ימינו".
גם אצל פשוטי העם במרוקו הייתה כמיהה לעלות לארץ אבותינו. אחד הביטויים השכיחים בכל מפגש היה: "לשנה הבאה בירושלים".
הורי ע"ה, עזבו שני בתים ושלוש חנויות היות והערבים החליטו לא לקנות מהיהודים, ביודעם שבכל רגע הם יעזבו, הם עברו לעיר מראקש בה פעלו שליחי העלייה, וחיו על מזוודות במשך שנה עד עלייתם ארצה בשמחה.
בברכת "חזק חזק ונתחזק", נחתום בעזהי"ת השבת, את ספר במדבר.
את נוסח הברכה מוצאים אנו אצל יואב בן צרויה שר צבא דוד שבירך את אחיו אבישי
בצאתם למלחמת מצווה נגד ארם ובני עמון, וכה בירך:
"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו – וה' יעשה הטוב בעיניו" (שמואל ב, י, יה).
המלבי"ם מפרש: "ציווהו שיתחזק: א. בעד עם ה' ב. בעד ערי אלוקינו… כי תשועת ה' צריכה שתי הכנות:
א. ההכנה הטבעית {להילחם}. ב. וההכנה המחשבתית {לשם ה'},
בברכת התורה ולומדיה – משה שמיר
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. עזיזה בת חני ני ע"ה, יגאל בן מיכל ע"ה
ברכת זיווג הגון ובקרוב מאד – לתפארת בחורים יהודה בן שולמית ואליהו פילו הי"ו,
וכן הקב"ה יזכה אותו בברכה והצלחה – ברכת ה' היא תעשיר", אמן סלה ועד.
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. ברכה והצלחה להשלמת הספר החדש "להתהלך באור הגאולה". כהמשך לספר להתהלך באור החיים".
קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מאיר ניזרי- ההפטרה של תשעה באב שחרית בשרח ותרגום לעברית
לשחרית תשעה באב נקבעה ההפטרה ׳אסף אסיפם׳ (ירמיה ח, יג – ט, כג). במהלך הדורות הוצמד אליה שרח בערבית יהודית כמו השרת הבבלי, שהוא תרגום מילולי המופיע בסידור הקרוי ׳ארבע תעניות' במרוקו ידוע השרח המרכזי של ההפטרה לתשעה באב הנאמר בכל הקהילות וממשיך להיאמר גם בארץ. הוא מופיע בדפוס של ׳ארבעה גביעים׳ שנדפס לראשונה בליוורנו 1877 ואחר כך ב־1888 ו־1890. ספר זה נדפס שוב בירושלים תשכ׳׳ט בהוצאת ספרים מעוז מאיר, ובו גם הפטרת תשעה באב בשרח ערבי, עמ׳ 218-201. אורך השרח הזה בסך הכול 18 עמודים, כולל הנוסח המקראי של פסוקי ההפטרה. נוסח זה מופיע גם בסידור לתשעה באב הקרוי ׳קול תחנה׳ או ׳חמש תעניות׳.
השרח המגרבי(להלן ייקרא השרח המרכזי או הנוסח המרכזי) – יסודו בנוסח של כתבי יד המצויים בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים. שרח זה אינו משקף דיאלקט מגרבי טהור. על פי יוסף שטרית לא נוצר שרח זה במגרב, ויסודו כנראה מזרחי עתיק. במהלך הדורות עבר גלגולים, ונוסחו ב׳ארבעה גביעים׳ משקף מעין בליל של דיאלקטים שונים.
גם בקהילות תאפילאלת אמרו את ההפטרה בליווי שרח, אבל לא מתוך ׳ארבעה גביעים׳ אלא מקונטרסים בכתב יד של מעתיקים מקומיים. השרח להפטרה על שני נוסחיו, המרכזי שב׳ארבעה גביעים׳ והנוסח הפילאלי, איננו תרגום מילולי כמו ההגדה של פסח ופרקי אבות, אלא פירוש מדרשי רחב ומפורט הנשען על אגדות החורבן המופיעות בתלמוד הבבלי והירושלמי ובמדרשי האגדה ומהוות חומר משותף המפרנס את שני הנוסחים. למרות המשותף בשני הנוסחים יש כמה מאפיינים ייחודיים בשרת הפילאלי שבהם הוא שונה מן הנוסח ב׳ארבעה גביעים׳, הן בתכנים והן בלשון.
ג
הנושאים
- 1. הריגתו של יהואש מלך יהודה בידי בני ישראל, לאחר שנעשו בו שפטים (דבהי״ב כד, כד-כו; בבלי מו״ק כה ע״ב).
- נשים האוכלות את בשר ילדיהן(מל״ב ו, כד-לא).
- מעשה באישה עשירה שהיה לה בן יחיד, והייתה שוקלתו בזהב כל שנה ומביאה את פדיונו לבית המקדש, ומחמת הרעב שחטתו ואכלתו, ולא הועילוהו תחנוניו בפניה (בבלי יומא לח ע״ב).
קַוֵּה לְשָׁלוֹם וְאֵין טוֹב לְעֵת מַרְפֵּה וְהִנֵּה בְעָתָה. (שם ח, טו).
פלחין קאלו באנו ישראל. תפההמו ושמעו אם סבב דנובאתנא. די תסרזינא [לאיין סרזינא] לביר ולעאפיא. וזאנא לזוע ולפנא. עלא סבת קתיל [די קתלנא] סידנא יאשיהו בן אמון עלטאן יא׳ודה. [מן כתרת סבאבן ונסאסב די בנא נ־צ׳רבו פיה]. די תקבנא פבטנו תקיב לגרבאל. פסבת די באן יועטנא ויקולנא. יא באנו ישראל. רזעו מן האד לעמייא די פאס ראכום [אנתום] מאסיין. ורמינא כלאמו מנורא דהורנא. פסבת האד סי זא עלינא לפנא ולזוע ולמות. לאומאת כאמלין כאלו ולאדהום לעזאז [עליהום], וכאנת ואחד למרא פירושלים תכּסב מאל עצ׳ים. מאיילו לא קייאץ ולא עבאר ולא עדאד. ומא ענדהא גיר ואחד לוולד פרדי. וכאן ענדהא עזיז יאסר. ומן כתרת למעזא די כאן ענדהא עזיז יאסר. כאנת תוזנו בדהב תלת מרראת פלעאם. ודאך למאל די באס כאנת תוזנו. כאנת תעטיה צדקה לפדיון נפשו. מן כתרת למעזא די כאן ענדהא. ומנאיין נחצרת ירושלים נקטע טעאם לכול. ולא מן יוזד חתא [=קאר] סי. והאדאך לוולד פרג בזוע. ואומו מהתוקא בלזוע כתר מנו. ומנאיין כאנת בזוע. דיך למחבא די כאנת ענדהא נקלבת לקלפייא. וקבטתו ותכפתו וזאבת אסכין באס דבחו. פלחין חל עיניה פלבכא ונוואח ותדריע. וקאלהא [יא ימא] ערף ועלם יא מא. לאיין מאסייא דבחני.
אז אמרו בני ישראל. התבוננו ושמעו מה גרמו עוונותינו. הנה קיווינו לטוב ולשלום ופקדונו הרעב והמוות, יען הרגנו את אדוננו יאשיה בן אמון מלך יהודה [מרוב הסכינים והחצים ששלחנו לעברו], שניקבנו בבטנו נקבי הנפה משום שהיה מוכיחנו ואומר לנו. הוי בני ישראל, שובו מהעיוורון שבו אתה הולכים. אבל אנו השלכנו דבריו אחרי גוונו. על זאת פקדונו הכיליון, הרעב והמוות, והאמהות כולן אכלו את ילדיהן היקרים. ומעשה באישה אחת בירושלים, שצברה ממון רב, שאין לו ערוך במספר, במידה ובמניין, ולא היה לה אלא בן יחיד, שהיה עבורה יקר מאוד. ומרוב חיבתה אליו הייתה שוקלתו בזהב שלוש פעמים בשנה. ואותו כסף שבו הייתה שוקלתו, הייתה תורמת צדקה לפדיון נפשו. כשבאה ירושלים במצור אזל המזון כליל, ואותו הילד נתקף ברעב, ואמו מעולפת ברעב יותר ממנו. ואותה אהבה שהייתה לה כלפיו נהפכה לרועץ. אחזתו, עקדתו והביאה סכין לשחטו. מיד פתח עיניו בבכי ובצווחה ובתחנונים ואמר לה: שימי לב אמי והביני, למה את הולכת לשחוט אותי. איה אהבתך אליי, שהיית שוקלת אותי בזהב שלוש פעמים בשנה ונותנת תמורתו לצדקה לפדיון נפשי?! הניחיני ושמחי בי, אמי, ואכלי ממה שיזמן לך ה׳. למה גידלתיני עד היום האומלל, ועתה את הולכת לוותר עליי לזבחני.
פאיין מחבתך פייא. די כנת תוזני בדהב תלת מראת פלעאם. ותעטיה צדקה לפדיון נפשי. כליני תפרח פייא יא למא. ועתק בדי עתקךּ אלאה. (עלאס) רביתני חתא להאד נהאר למזגוב. ומאסייא תסלם פיייא ודבחני. פוזה אלאה עתקני יא מא. ולא תקתלני סי סגיר. לאיין מאזלת מא רית סי פרחא פייאמי. ולא תג'צבני סי סגיר. לאיין סבאב[י] מאזל סגיר. בעדמא בקא ליסיר כא יבכי. וירגב ויחזר וידמס קדאמהא. מן כתרת זוע די כאן פיהא. מא קבלת מנו לא רגבא ולא טליבא. ודפחתו וכאלתו. והאכדאק לולאד לעזאז כאלוהום אומאתהום. ותסרזינא לכיר פירושלים. שאעא זאתנא צ׳יקא ולחצרא באמר אלאה.
למען השם, האכליני, אמי, ואל תהרגיני בנעוריי, כי טרם ראיתי שמחה כלשהי בימיי, ואל תקפתי את חיי בנעוריי! ואף כי הילד בוכה, מבקש ומתחנן על נפשו לפניה, לא נענתה לבקשתו ולתחנוניו, מעצמת הרעב שתקף אותה, ושחטתו ואכלתו. ככה הילדים היקרים־אמותיהם אכלום. ואף כי קיווינו לטוב בירושלים, הנה פקדונו מצוקה ומצור על פי ה׳.
קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מאיר ניזרי- ההפטרה של תשעה באב בשרח ותרגום לעברית
עמוד 445
סאלי וחכמיה-אורי חנניה אלנקוה- התשס"ד.
המשפחה
רבי אפרים ב״ר אליהו אלנקאוה.
רבי אפרים, מתלמידי החכמים החשובים במשפחה בדורות האחרונים, קרוי ע״ש של רבי אפרים הקדמון. הוא נולד בשנת התרמ״ו. רבי אפרים, יליד סאלי, למד בישיבתו, של רבי רפאל ונתעלה בה מאד. הוא נשלח למרקש כדיין ומאוחר יותר נתמנה לראב״ד אוג׳דה. בערוב ימיו זכה לעלות לארץ ישראל והתיישב בירושלים בשנת התשט״ז. התיידד עם הרב סלמן מוצאפי זצ״ל והתפלל עימו בבית הכנסת ״אהל רחל״. רבי אפרים הותיר אחריו משפחה מפוארת של רבנים ואברכים יראי שמים המפיצים תורה בישראל ובראשם הרב עמרם בנו, ראש כולל ״שער אפרים בית רפאל״ שהוציא לאור רבים מכתבי רבני המשפחה. אחיו הרב מאיר עוסק אף הוא בתורה וממשיך בדרך האבות הקדושים.
רבי מרדכי ב״ר יוסף אלנקאוה
רבי מרדכי הוא בנו של רבי יוסף, בנו של מו״ז רבי מסעוד. רבי מרדכי הוא מתלמידיו החשובים של רבי רפאל ובישיבתו למד תתגדל.
כאבותיו וכיתר תלמידיו הנבחרים של רבי רפאל, למד לרבנות ולדיינות ונשלח לעיר טאנג׳יר במרוקו הספרדית, שם שימש כרב ראשי וכדיין.
בשנים המאוחרות יותר הגיע לקראקס שבוונצואלה, שם שימש כרב עד שנלב״ע .
תפילת חנה
קטע זה אייחד לאישה נדירה בצדקותה, במידותיה ובהנהגותיה, סבתי הרבנית חנה, אשת רבי עמרם אלנקאוה. בילדותה נתייתמה מאביה רבי יעקב סבע, צאצא של רבי אברהם סבע ממגורשי ספרד מחבר ״צרור המור״. אימה הצדקת עיישא, נסעה אל רבי רפאל אלנקאוה עם שני בניה וביתה. רבי רפאל לקח אותה ואת משפחתה תחת חסותו, הקצה לה בית ודאג לכל מחסורה.
בנה רבי אברהם, אודותיו ידובר לקמן, למד בישיבתו של רבי רפאל. בראות רבי מסעוד את אצילותה של הבת חנה, השיאה לבנו רבי עמרם.
זכורני בילדותי את מסירות הנפש שלה בניצוח על מלאכת הבית, על הטיפול בנכדים. בכל עת היה שם שמים שגור בפיה ושלוש תפילות ביום התפללה ליד החלון.
ביתה בסאלי היה פתוח לרווחה, לעניים, לתלמידי חכמים ולשדר״ים מארץ ישראל. בין באי ביתה החשובים היו בקבע הרב רפאל אלנקאוה, בנו הרב מיכאל, השד״ר הרב רפאל ביבאס, הרב אפרים חסאן ועוד. בכל שעה ידעה את השעה המדויקת מבלי להסתכל בשעון, כי ליבה היה מתכונן לחילוף האשמורות כדי להתפלל בביתה [בנץ ובשקיעה] .
זכורני כילד שלאחר שראיתי יהודי מבוגר משה אבוקסיס ז״ל קופץ על גחלי המדורה [במוצאי סוכות כששרפו את ענפי הסוכה], החלטתי גם אני לקפוץ על הגחלים עם חברי. אחת מעקבי רגלי נכוו והגעתי לביתי בוכה ומתייסר. סבתי הרבנית חנה, במתק לשונה ובתבונתה, טיפלה בי בצורה מיוחדת שלא אשכח. היא נלב״ע ללא יסורים ב-י״ט בשבט התשכ״ז.
לאחר שנפטרה הגיעה לביתנו, חברתה הטובה אסתר וסיפרה בהתרגשות רבה שנצלה בזכותה. בליל שבת ישנה בביתה גברת אסתר והנה היא חולמת שחברתה הרבנית חנה מעירה אותה ואומרת לה: ״קומי, נרות השבת נפלו ויש שריפה בביתך, קומי והנצלי״. גברת אסתר קמה ואכן מצאה שהבית החל לבעור, היא נמלטה ושכניה סייעו לה. זכות חנה הצדקת שתפילותיה אינן שבות ריקם, תעמוד לנו ולכל ישראל.
רבי יעקב סבע
מו״ז רבי יעקב, הינו צאצא של רבי אברהם סבע הרב המקובל הדגול ממגורשי ספרד מחבר ״צרור המור״, ״אשכול הכופר״ ועוד. רבי יעקב היה איש תורה ועבודה, אוהב הבריות וממנהיגי עדתו. הוא נפטר בקדושה בצעירותו בביהכנ״ס בשעת מוסף של יוה״כ, בהותירו את אשתו הצדקת, עיישא עם שלושת ילדיהם – הרב אברהם סבע, אודותיו נקרא להלן, סבתי הצדקת חנה ובן נוסף שנפטר בצעירותו.
האלמנה עיישא באה אל רבי רפאל אלנקאוה וסיפרה לו שבעלה נפטר. רבי רפאל הקצה בית עבורה בסאלי, לקח את משפחתה תחת חסותו, דאג לכל מחסורם ואת בנה אברהם הכניס לישיבתו. מו״ז רבי מסעוד בראותו את מידותיה הנעלות של ביתה חנה [סבתי] לקח אותה לכלה לבנו רבי עמרם.
כאן נולד מנהג המשפחה לקרוא הפטרות ביוה״כ. מפאת מות אביו רבי יעקב, נהג דודי רבי אברהם לקרוא את הפטרת שחרית ביום הכפורים. חתנו, סבי, רבי עמרם, נהג לקרוא לעלוי נשמתו את הפטרת יונה של מנחת יוה״כ.
שם המשפחה
את שם המשפחה אנו מוצאים בצורות שונות: אלנקוה, אלנקאוה, אלנקאוא, אנקווא, אנקווה.
הסדר בו רשמתי את הצירופים אינו מקרי, הוא יכול לרמז לתהליך שחל ברבות השנים.
ידוע שספרד בה ישבה גלות יהודה מחורבן בית שני, נשלטה תקופת מה ע״י שלטון ערבי שהשפיע עליה מבחינה לשונית ותרבותית. בשפה הערבית, כאשר תבוא ה״א הידיעה הערבית – אל, לפני אותיות מסוימות, תישמט הלמ״ד וכך נתקבלה הצורה א – נקוה במקום אלנקוה. כמו כן ה – וא״ו בערבית (כמו בעברית בהיגוי הנכון) נהגית כ -W הלועזית.
למקור השם אלנקוה, נמצאו כמה הוכחות וכן סברות המתקבלות על הדעת.
גלות ספרד הגיעה מארץ ישראל והשמות היו עבריים, כפי שנשתמרו כמה שמות כבן עזרא.
רבי אברהם אלנקאוה מביא בספרו ״קול תחינה״, קינות שכתב. בד״כ, בראשי הבתים חתם אני אברהם אנקווא חזק (למשל בקינתו ״אללי לי ואויה לי״) והנה באחת מתחינותיו למנחת תשעה באב – ״אומרה לך עיר הצדק״, חתם שמו בראשי הבתים – אברהם אלנקוה חזק.
כך בספרו ״בינה לעיתים״ כתב פיוט לפדיון הבן – ״אבי צור פודה״ וסימנו אברהם אלנקוה חזק. כך הוא גם חותם בהקדמתו לספרו שו״ת ״כרם חמר״.
יש בזה שם צליל של תקוה לתשועה כדברי הנביא: (א) ״מקוה ישראל מושיעו בעת צרה״
מִקְוֵה, יִשְׂרָאֵל, מוֹשִׁיעוֹ, בְּעֵת צָרָה-ירמיהו י"ד ח'
כך היו רבני המשפחה תקוה, תוחלת ומרפא לקהילה. המשך הפסוק מגלה לנו את גלות ישראל וסבלו לָמָּה תִהְיֶה כְּגֵר בָּאָרֶץ, וּכְאֹרֵחַ נָטָה לָלוּן״, כאן מתאר הנביא בנבואתו את מצב ישראל לפני חורבן ביהמ״ק הראשון ונמצא תיאורים דומים לסבל שעבר על יהדות ספרד. בהמשך אומר הנביא ״הלא אתה הוא ה׳ אלוקינו ונקווה לך״.
סאלי וחכמיה-אורי חנניה אלנקוה- התשס"ד-
עמוד רטו