La saga des Bibas de Tetouan a Sidi Bel Abbes- Ephraïm, Alfred ENKAOUA-2/2
- Le deuxième évènement, et le plus marquant a été la promulgation du décret Adolphe Crémieux qui accordait la nationalité française à tous les juifs résidant sur le territoire français de l’Algérie. La France avait énormément de problèmes pour peupler l’Algérie de Français et Adolphe Crémieux, député juif alsacien, permettait d’accroître de façon artificielle la population française. Nous sommes ainsi devenus, par « accident » de l’histoire en 1870 des juifs français !!!
Ainsi beaucoup de juifs du Maroc et de Tunisie entrèrent en Algérie pour devenir français et acquérir des droits qui leur permettaient de « passer devant les arabes ». C’était tout à fait capital pour les juifs tétouanais qui n’attendaient que cet évènement historique pour faire le pas et quitter la ville de Tétouan très chère à leur cœur depuis plus de 3 siècles. Mais malheureusement, ils n’avaient plus leur place tant l’insécurité étaient grande et la situation économique peu florissante pour eux.
C’est ainsi que notre aïeul Haïm Bibas, appelé certainement par sa sœur Maknine et son beau frère Moïse Akriche résidant à Sidi Bel Abbés depuis au moins 1867 (date de naissance de Salomon leur fils le 24 Août 1867) quittèrent définitivement Tétouan fin 1872 ou début 1873. Notre arrière, voire arrière grand-mère Rachel Benmergui était enceinte d’un deuxième enfant. Elle se prénommait Ester et c’est son acte de décès, à 16 mois le 25 juin 1874, qui m’indique avec précision leur venue en Algérie, car il est dit qu’Ester était née à Sidi Bel Abbés, donc en février 1873. C’est une date importante car, de mémoire de famille, tout le monde ignorait avec précision la date exacte de l’exode de Tétouan.
Cela est confirmé par le fait que ma grand mère Zarie née à Tétouan en 1872 (la seule de la famille) accompagnait ses parents unis en 1870 à Tétouan.
On peut imaginer que Haïm Bibas, en sa qualité de Rabbin, ne pouvait quitter facilement Tétouan sans avoir réglé les affaires importantes de la communauté juive.
C’est ainsi que prend fin une saga familiale qui aura vu depuis 1536 dix sept générations de Rabbanim de père en fils et petits fils et une descendance prestigieuse qui a laissé de multiples ouvrages religieux dont je pourrai vous donner la liste.
En arrivant à Sidi Bel Abbés, Haïm Bibas créa une yeshiva. C’est ainsi que, à chaque fois qu’il déclarait la naissance d’un enfant, il énonçait sa profession : instituteur.
La dix huitième génération de cette merveilleuse lignée allait prendre naissance le 1er avril 1874 avec la venue au monde du 3ème enfant du couple : Salomon Bibas, rabbin extrêmement vénéré, respecté, d’une très grande éducation, d’une très grande sagesse et d’une totale dévotion à sa communauté. Il était bien entendu totalement désintéressé car guidé par de grandes considérations religieuses. Je l’ai personnellement connu car il est décédé le 24/11/1952 à Sidi Bel Abbès. Cette mort a causé une très grande désolation au sein de toute la communauté. Le jour de ses obsèques le cœur de la ville toute entière, juive et non juive, s’est arrêté de battre. Un cortège d’au moins 300 mètres d’une population innombrable a accompagné sa dépouille jusqu’à sa dernière demeure.
Mais revenons à ma grand-mère Zarie. A son mariage, toujours à
Sidi Bel Abbes le 3 août 1898 a lieu une véritable révolution familiale !!! Pour la première fois il y aura un mariage mixte !!!
En effet une judéo espagnole : Zarie Bibas va épouser un judéo arabe : Ephraïm Enkaoua. C’est la rencontre de deux familles juives illustres dont je suis très fier. Un descendant du Rab de Tlemcen, faiseur de miracles, homme de foi et de médecine, arrivé de Tolède à Tlemcen sur un lion en 1391 avec comme licol un serpent, pouvait très largement épouser une descendante du fameux rabbin de Tétouan : Haïm Bibas. La preuve que ce mariage faisait régner la méfiance et la suspicion réside dans le fait que l’on ait pris une précaution unique pour l’époque : les futurs époux avaient contracté devant notaire le 28 juillet précédent un véritable contrat de mariage que je détiens pour l’avoir reçu de ma tante Perlette, l’aînée des Enkaoua née le 16 juillet 1900. Elle était d’ailleurs l’aînée de tous les cousins et cousines qui naîtront par la suite et dont le dernier sera Gilbert Bibas né en 1936. A travers cette union naîtront après Perlette : Samuel le 15 janvier 1902 mais qui mourut tout de suite le 28 janvier 1902, Haïm Emile née le 7 mars 1903, Rachel le 21 juin 1904, Julie le 29 octobre 1908 qui mourut à 5 mois, et mon père Chemali Samuel le 10 juin 1911.
L’histoire illustre des Enkaoua depuis l’Espagne à Tolède en passant par Tlemcen et toute l’Afrique du Nord et bien sûr Israël fera naître de ma part un autre récit.
Chez l’oncle Salomon qui épousa le 16 juin 1909 Zarie Krief il y eut 12 enfants : Rachel, Armand, Marcel, Renée, Odette, Elie, Alexandre, Edouard, Francine, Eliane, Claude-Setty, et Gilbert.
Mais ne perdons pas le fil car il y eut encore 7 autres enfants après Zarie, Ester et Salomon. En voici exactement la liste :
- Clara dite Clarisse naîtra le 2 décembre 1875 et épousa le 23 novembre 1904 Nathan Kaoua (un autre Enkaoua avec lequel je n’ai pas trouvé le lien de parenté),
- Bellida (la Belle) naîtra le 30 avril 1877 et épousa le 14 février 1906 David Bitton,
- Esther qui remplacera sa sœur défunte trop tôt naîtra le 28 octobre 1878 et épousa Joseph Akrich le 18 janvier 1905. Ils eurent 5 enfants : Henri, Jules, Rachel, Gilberte et Georges.
- Donna naîtra le 6 septembre 1880 et épousa Abraham Sousan le 12 mai 1909. Ils eurent 6 enfants : Eliaou, Haïm dit Henri, David dit Raymond, Isaac Georges, Rachel et Fortunée dite Nini.
- Sultana dite Reine naîtra le 16 octobre 1882 et épousa Joseph Teboul le 12 mars 1919. Ils eurent une seule fille : Henriette.
- Sette dite Setty naîtra le 19 janvier 1885 et ne se maria pas. Elle décéda jeune à 37 ans le 15 juillet 1932.
- Fortunée, la dernière naîtra le 14 octobre 1887 et épousa Isaac Bensoussan en 1919. Ils eurent 6 enfants : Yvonne, Prosper, Denise, Odette, Armand, Claude et Léo.
Cette très grande famille dont les naissances et les mariages eurent tous lieu à Sidi Bel Abbés à la fin du XIXème et au début du XXème siècle, était extrêmement soudée. Le sens de famille était irréprochable, les liens indéfectibles, la solidarité dans les joies et surtout dans les peines était totale. Ma grand-mère Zarie, veuve très tôt en 1916, a été littéralement prise sous la coupe de son frère Salomon et de toutes ses sœurs. Cet esprit de famille m’a été inculqué dès mon premier âge par mes parents, car curieusement ma mère a connu la même tragédie en perdant sa propre mère à 13 ans.
Tous les membres de notre famille ont bien entendu ces belles phrases en judéo espagnol : « la cara de luz », « hijo de mi alma », « férazman », « capara por ti » « mi vida »etc.…
Ils ont tous gardé intact le patrimoine Tétouanais au point qu’ils ne parlaient pas un mot d’arabe. Le judéo espagnol était leur langue maternelle et ils l’apprirent à leurs enfants. En même temps, ils apprirent avec eux le français.
La richesse de cette langue était telle que notre cousine Henriette Azen a tenu à la faire revivre au travers de toutes les chansons et romances ancestrales que lui avait enseignées sa maman. Avec l’association « Vidas Largas » présidée par Haïm Vidal Sephiha elle a tenu à enregistrer plusieurs disques et cassettes qui ont été diffusés à travers le monde chez les judéo espagnols. Cela a été notre grande fierté car c’était une façon de mettre en musique l’histoire de la SAGA DES BIBAS que, humblement, je viens de vous relater.
Aujourd’hui cette belle histoire se perpétue en France et en Israël et je remercie vivement Cathy Checroun, fille de Léo Bensoussan de me l’avoir demandée.
Ashdod le 11Août 2009.
Ephraïm, Alfred ENKAOUA
La saga des Bibas de Tetouan a Sidi Bel Abbes– Ephraïm, Alfred ENKAOUA-2/2
יהדות מרוקו-אבותינו ואמותינו ספרו לנו-משה חיים סויסה-סדר הקידוש בעל פה
חכמתם של אבותינו ואומותינו
סדר הקידוש בעל פה
רבי אברהם, שלוחא דרבנן (שד״ר), הגיע למרוקו כדי לאסוף תרומות מבני הקהילה היהודית עבור עניי ארץ ישראל. השד׳׳רים מעולם לא היו מתארחים באכסניה, אלא אצל אחד מנכבדי העיר.
בליל שבת הגיע רבי אברהם לבית הכנסת, התפלל יחד עם הציבור וקיבלו פני שבת המלכה. לאחר התפילה, פנה אליו אחד מבני הקהילה, והזמינו להתארח אצלו. רבי אברהם קיבל בשמחה את ההזמנה, והתלווה אל מארחו לביתו.
הבית היה מואר כהלכה, השולחן היה ערוך בכל טוב. האישה והבנים, החתנים והכלות, הסבו מיד לשולחן והחלו לאכול. האורח, שהיה תלמיד חכם מובהק, תמה מאוד על כך, ושאל את בעל הבית: "ומה עם קידוש על היין? וכי כיצד אתם עוברים על ההלכה ואינכם מקדשים?״.
״פשוט מאוד", השיבו המארח, ״אינני יודע לקדש, כי מעולם לא למדתי, ואינני זוכר את סדר הקידוש בעל פה. אם רצונך, קדש אתה״.
מיד מזגו כוס יין לאורח. האורח החזיק את כוס היין בידו, והחל לקדש בקול נעים: ״יום השישי, ויכולו השמים והארץ״.
לאחר הקידוש, ישבו כולם לסעוד את סעודת השבת, ובסיום הסעודה ישבו ושרו שירי שבת. האורח זימר בקול נעים זמירות שבת, והמשפחה הרגישה בקדושת השבת והתענגה.
ביום ראשון, כשהגיע השד״ר להיפרד ממארחיו, אמר לבעל הבית: ״שמע לאשר אומר לך! רואה אני כי יהודי טוב אתה וירא שמים, ועל כן עצה אתן לך. רוצה אני שתערוך קידוש בכל ערב שבת על היין, וכדי שתלמד את הקידוש בעל פה, מעתה והלאה יהיו שמות בניך ובנותיך, חתניך וכלותיך ונכדיך, כסדר הזה: הבכור ׳יום׳, השני ׳השישי׳, השלישי ׳ויכולו׳, הרביעי ׳השמים׳, החמישי ׳והארץ׳. החתן הראשון ׳וכל׳, והחתן השני ׳צבאם׳. כך תזכור את סדר הקידוש כולו״.
המארח קיבל את עצת אורחו, ומעתה מדי ערב שבת היה אוחז את כוס היין בידו, פונה אל הבן הראשון ואומר ׳יום׳. לאחר מכן פונה אל הבן השני ואומר ׳השישי׳, וממשיך בבן השלישי ׳ויכולו׳. כך היה מקדש על היין בכל ערב שבת, והדבר נמשך כמה שנים.
כעבור כמה שנים, שב והזדמן השד״ר רבי אברהם בשנית לביתו של מארחו. בליל שבת, אחז בעל הבית את כוס היין בידו והחל לקדש במילים: ״השישי, השמים והארץ”. תמה האורח ושאל את מארחו: ״מדוע אינך אומר ׳יום׳? מדוע החסרת את ׳ויכולו', וכן לא אמרת ׳את צבאם׳?״
ענה בעל הבית ואמר: ״לצערי הגדול, ׳יום׳ נפטר כבר, ׳ויכולו׳ נמצא בבית האסורים, ו׳את צבאם׳ נסע הרחק מכאן למדינת הים…
התמוגג השד״ר מתלמידו הפיקח והנבון.
(יוסף ברזני / אבותינו ספרו, מעשה 3)
יהדות מרוקו-אבותינו ואמותינו ספרו לנו-משה חיים סויסה-סדר הקידוש בעל פה
עמוד 21
אור במערב-התרבות העברית במרוקו 1956-1912-דוד גדג'- הצגת הנושא
ב. מצב המחקר
אברהם לוינסון פרסם בשנת 1935 מחקר מקיף על תולדות התנועה העברית והחינוך העברי בקהילות היהודיות באירופה. מאוחר יותר פורסמו עבודתו של יחזקאל קוטשר על ההיסטוריה של השפה העברית, שבה העניק מקום להתחדשות השפה במאות ה־19 וה־20 באירופה, וכן עבודתו של חיים רבין על תולדות הלשון העברית. מחקר רחב יריעה על התרבות העברית בארצות הברית ערך משה פלאי. רבים המחקרים על התרבות העברית בארץ ישראל, ובמחקרי אימצתי כלים ממחקריהם של איתמר
הקדמה
אבן־זהר, עוזי אורנן, בנימין הרשב, רפאל ניר, יעקב שביט וזהר שביט. כולם עוסקים בהתפתחותה של התרבות העברית ומציגים בתוך כך ניתוח היסטורי שלה ודגמים להבנת התהליכים ההיסטוריים – אותם תהליכים שאני מבקש לבחון. זאת ועוד: מחקרים אלה, ובייחוד מחקרה של שביט, ״בנייתה של תרבות עברית בארץ־ישראל״, מציגים תמונה מפורטת של התרבות העברית שהתקיימה בארץ ישראל. תמונה מפורטת דומה של תרבות עברית אני מציג בספר עבור הקהילה היהודית במרוקו.
על העברית המודרנית בצפון אפריקה בתקופה הנדונה כאן נכתבו מחקרים היסטוריים אחדים: יצחק אברהמי, יוסף טובי וחיים סעדון כתבו על הקהילות היהודיות בתוניסיה; יוסף טובי ורחל סימון חקרו את הקהילה בלוב; ובני קהילה זו, למשל פריג׳א זוארץ, כתבו אף הם חיבורים. מרבית המחקרים הם מאמרים נושאיים, ולכן עדיין נדרשת בדיקה מעמיקה של היחס לעברית ושל התפתחות השפה והתרבות העברית בקהילות בצפון אפריקה. ובכל זאת המחקרים הקיימים מאפשרים להשוות בין התרבות העברית במרוקו לזו של שכנותיה במגרב. על היחס לשפה העברית ועל פעילות עברית בקהילות היהודיות במשרק נכתבו מחקרים מעטים, על פי רוב על ידי חוקרים שעסקו בציונות ובמסגרתה התייחסו גם לפעילות העברית. ביניהם מחקרו של ירון הראל על התנועה הציונית בסוריה, המתייחם בהרחבה לחינוך עברי־לאומי; מחקרה של רות קמחי על הציונות במצרים; ומחקרו של ראובן שניר על מגוון הזהויות בעיראק במאה ה־20.״ ככלל מחקרים על העברית החדשה בארצות האסלאם נכתבו בזיקה להתפתחות התנועה הציונית. במחקר זה אבחן הקשרים רחבים יותר, שאף אם הם קשורים באופן הדוק להתעצבותה של תודעה לאומית יהודית אין זו תמיד תודעה ציונית בדגם המזרח־אירופי או הארץ־ישראלי, אלא לעיתים בנוסח המערב־אירופי או בנוסח הדתי, נטול ההקשר הלאומי.
בנימין הרשב ורפאל ניר טוענים במחקריהם, כי ״הרקע המסייע״ לצמיחתה של התנועה העברית מקורו בשני שלבי התפתחות של העברית:(1) העברית המסורתית; (2) העברית המשכילית. גישה זו נכונה גם להתפתחות העברית במרוקו, ועל כן מחקרים שעוסקים בשלבים אלה מהווים בסיס לדברים הנכתבים כאן.
אשר לעברית המסורתית, חיים זעפרני חיבר מחקרים חשובים על מקומה של העברית בתרבות המסורתית של יהודי מרוקו, ובהם כלל פירוט של תוכניות הלימוד ב״חדר" ומסלולי הלימודים בישיבות הגבוהות. עוד כתבו על הנושא אלעזר טויטו ורפאל בן שמחון. היבט חשוב התורם לחקר העברית המסורתית הוא מקומו של הרכיב העברי בערבית היהודית. עבודותיהם של משה בר־אשר, יוסף שיטרית, אהרן ממן, יוסף תדגי ויעקב בהט הן מסד מחקרי איתן המשמש כל מי שעוסק בלשונות היהודים בצפון אפריקה. המחקרים הם לשוניים ביסודם, אך ניתן ללמוד מהם על טקסטים ועל כותבים וכן על מצב השפה טרם התפשטות התרבות העברית. הם עוסקים בסוגיות כמו מידת שכיחותו של הרכיב העברי בקבוצות השונות של הקהילה, חדירה של רכיבים חדשים שלא היו מוכרים עד ראשית המאה ה־20, וחשיבותו של הרכיב העברי כאמצעי מסייע ללימוד השפה העברית בראשיתה.
על תקופת ההשכלה בצפון אפריקה ובמרוקו כתב יוסף שיטרית מחקרים חשובים. בהשוואה לממדי התופעה בפרק הזמן שחקרתי הייתה תנועת ההשכלה במרוקו מצומצמת. ירון צור חקר את ההשכלה העברית בצפון אפריקה, במיוחד זו שהתפתחה בתוניסיה. דניאל שרוטר ושלום בר־אשר כתבו אף הם על ההשכלה העברית במרוקו, ועסקו במשכילים עבריים כרבי יוסף כנאפו ורבי דוד דנינו.
בגיליון מאי 1952 של כתב העת ״עם וספר״, בהוצאת ברית עברית עולמית ובעריכת נתן גורן, פרסם המלומד והעסקן הציבורי הירושלמי ממוצא מוגרבי אברהם אלמאליח (1967-1874) חיבור שכותרתו ״התנועה העברית במרוקו וגורמיה״. בחיבורו התחקה אחר צמיחתה של התנועה העברית במרוקו במשך שלושים שנה, מ־1923 ועד 1952. אלמאליח היה בקי בקורות התנועה העברית שם: הוא ניהל קשרים עם גורמים שונים שסיפקו לו מידע על הפעילות התרבותית לצורותיה, וכן ביקר במרוקו מספר פעמים במהלך המחצית הראשונה של המאה ה־20. בביקוריו נפגש ישירות עם סוכני תרבות ומורים וביקר במוסדות חינוך ותרבות. ואומנם לרשימתו יש משקל רב, אך היא חלקית מאוד ונושאת אופי של עדות אקראית – דברים שהתוודע להם בביקוריו במרוקו ומידע שליקט מאישים שפעלו בשדה העברי שם.
מחקרים שעסקו בחינוך טיפלו בעקיפין גם בתרבות העברית, אך זו לא הייתה מושא הכתיבה המרכזי. עבודת הדוקטור ומאמרים נוספים של מיכאל לסקר עוסקים במערכת החינוך של כי״ח, אולם המחקר על העברית בהם אינו שלם. אורלי זגורי־אוחנה כתבה עבודת מוסמך ראשונית מאוד על ״אם הבנים״ ו״אוצר התורה״, ואף יעקב לופו הרחיב על שתי הרשתות בספר ״ש״ם דליטא: ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו״. שניאור זלמן ברגר, סופר חסיד חב״ד, פרסם ספר על פעילותה החינוכית והתרבותית של חב״ד במרוקו בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. איני מבקש להוסיף נדבך במחקר על מערכות החינוך במרוקו, אלא לדון באופן נקודתי במקצועות החינוך העברי שנלמדו בהם.
חוקר נוסף שעסק בתנועה העברית בתקופה הנדונה הוא צבי יהודה, ועבודת הדוקטור שלו עוסקת בתנועה הציונית במרוקו. מקומה של העברית במחקרו שולי יחסית למקומה של ההיסטוריה הארגונית והפוליטית של התנועה הציונית. הפעילות האחרת סביב התנועה, ובעיקר זו התרבותית, מתוארת בקווים כלליים בלבד. המחקר מבוסם בעיקרו על תעודות מהארכיון הציוני, ולפיכך הפעילות העברית המוצגת בו היא בעלת צביון לאומי ארץ־ישראלי, ולא הטרוגני כמתואר בספר זה. יהודה אף הגביל את מחקרו עד לשנת 1948, ועל כן חסרות בו השנים שלאחר קום המדינה, שאז פרחה התנועה העברית במרוקו. אומנם ירון צור בספרו ״קהילה קרועה״ עוסק בין היתר בשנים שלאחר הקמת מדינת ישראל ומתייחס להתפתחותה של התרבות העברית במרוקו, אולם בדומה ליהודה הוא עוסק בעיקר בלאומיות. פריחתה של העברית המודרנית, חרף משקלה המרכזי בהשקפתו החברתית, אינה תופסת מקום בולט במחקרו.
אור במערב-התרבות העברית במרוקו 1956-1912-דוד גדג'- הצגת הנושא
המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט
א
א״א – ראה אשת איש.
אאע״ה – אברהם אבינו עליו השלום.
א אב àb- חודש אב: 1) נְהָאר תְסְעתָאס אב ־ [זה קרה ב]יום תשעה עשר [ב]אב 2.) סְהְר אַב = חודש אב. [תשעה באב]{ראש חודש אב)
ב אב] – 1 הזכר בהורים. [כבוד אב, כבוד אב ואם, מור אבי]
2 תואר כבוד המצטרף לשמותיהם של אבות האומה: אברהם אבינו abraham abinu, braham abinu או bbraham (מ, פ); יצחק אבינו isha àbinü(y) (פ), y)ishaq abinu) יעקב אבינו yaca:’ob abinu (פ), yacaqob (ד), או y)icqob) וגם y)ic ’0b)
(מ): 1) פחאלדאר די אברהם אבינו = [מצא דלתות פתוחות] כמו הבית של אברהם אבינו .
הצירוף דאר די אברהס אבינו [=בית אברהם אבינו] שימש במראכש לצד הצירופים המעורבים: דאר לאוראחים ־ בית האורחים (ראה ערך אורח), dar lcniyyim ־ בית העניים, או בתרגומו הערבי דאר דראווש = בית העניים. זהו מקום ששימש את עניי העיר, ושם הם הוכרחו לקבל את ארוחותיהם, בעיקר בימי שישי, ובכך מנעו מהם לקבץ נדבות מחוץ למלאח.
סאף אברהם אבינו = ראה את אברהם אבינו
3) חתא אאע״ה מאת = [אמר הקב״ה למשה:] גם אברהם אבינו עליו השלום מת
4)לעביד די יצחק אבינו ע״ה = העבדים של יצחק אבינו ע״ה
5)יעקב לאבינו זווז זוז כוואתת = יעקב אבינו נשא שתי אחיות {סעודה די יצחק אבינו(=סעודת ליל שבת)
אב בית דין âb biddin: תסממא אב בית דין = נ{ראש אב בית דין, ראב״ד}
הביטוי אב בית דין משמש במראכש בפי תלמידי חכמים, ובפי המבינים. האחרים משתמשים בצירוף המעורב לכביר דדיינים (גדול הדיינים, דהיינו ראש בית דין).
אב מלאכה – מונח הלכתי המציין כל אחת מ-39 המלאכות העיקריות האסורות בשבת: האדי כא יתסממא אב מלאכה = [המוציא מרשות לרשות] זה נקרא אב מלאכה
המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט
עמוד 98
חקרי מערב-משה בר-אשר-לשונות היהודים והעברית-הערות מבוא
לשונות היהודים והעברית
הערות מבוא
מחקר לשונות היהודים מלווה כמעט תמיד בשני מסלולי חקירה נוספים: (א) בחינת הזיקות של הלשון היהודית ללשון הסביבה הלא־יהודית, בין שמדובר בשתי לשונות שהן דיאלקטים שונים של לשון אחת, כגון הערבית היהודית בתוניסיה ליד הערבית המוסלמית, ובין שמדובר בשתי לשונות, שאין להן זהות מוצא, כגון ספרדית יהודית בארצות הבלקן; (ב) בחינת הקשרים של הלשון היהודית עם העברית, היא הלשון שהייתה כמעט תמיד לשון התרבות והחיים היהודיים של עם ישראל בתפוצות הגולה. מובן שהדבר הזה היה תקף במיוחד במקום שהייתה שכבה משכילה ושכבה של יודעי קרוא וכתוב שהיה לה קשר קבוע עם העברית.
בעיון הזה אני בא להתמקד בבחינה של הקשרים בין לשונות היהודים והלשון העברית. עיון זה ייעשה תוך דיון קצר בנושאים אחדים שהמחקר עסק בהם מאז הוחל במחקר הלשונות הללו. מובן שבעיון הזה אעלה גם את זווית הראייה שלי בנושאים האלה. בסיכום מוקדם שערכתי לי לפני זמן מה ריכזתי שורה ארוכה של נושאים שהעסיקו את מחקר הקשרים בין לשונות היהודים לעברית. מחמת צמצום היריעה אדון כאן בקצרה רק בשמונה מהנושאים הללו, ואלו הם: (א) חלוקת התפקידים בין הלשון היהודית והעברית; (ב) לשונות יהודים עתיקות ולשונות חדשות; (ג) מעמדה המיוחד של הארמית; (ד) המרכיב העברי והארמי והיקפו; (ה) השדות הסמנטיים שבהם משמש המרכיב העברי; (ו) לשונות סתר; (ז) מסורות הלשון הניבטות מהמרכיב העברי; (ח) העברית כלשון חיה בתוך הלשון היהודית. מן הראוי היה לעסוק גם בהיבטים ובנושאים אחרים חשובים ביותר, כגון מקומן של לשונות היהודים בתחיית הדיבור העברי, אך צמצום היריעה אינו מאפשר לי לעשות זאת במסגרת הזאת.
הערת המחבר:חלק מהפרק הזה נישא כהרצאה הנעילה בכינוס על לשונות היהודים שהיה במכון למדעי היהדות של אוניברסיטת אנטוורפן בי״ט בתמוז תשע״ג, 28 ביוני 2013 (נוסח אנגלי של הפרק נתפרסם ב־(2016) 4,2 jjl עבד 140-125).ע"כ
נושאים שנידונו במחקר התחום
א. חלוקת התפקידים בין הלשון היהודית והלשון העברית בכל קהילה יהודית
נושא חשוב הוא חלוקת התפקידים בין הלשון היהודית והעברית. ברוב הקהילות הלשון היהודית הייתה לשון הדיבור, ובה התנהלו החיים היהודיים בכל התחומים. יש לשונות דיבור יהודיות שלא הפכו מעולם ללשון כתובה. עם זאת, לא מעט לשונות יהודיות זכו להיכתב, ואלו שהועלו על הכתב נכתבו על פי רוב בכתב עברי. בכמה מהלשונות הכתיבה הצטמצמה לענייני יום־יום, כגון מכתבים וסיפורי עם, ושירים וקינות שהועלו על הכתב. ויש לשונות יהודים שנכתבה בהן ספרות תורנית ענפה, הכוללת דרשות וענייני הלכה, וגם נושאים אחרים, כגון הספדים, שירה דתית ופזמונים לחגים ולשמחות ועוד.
בזמן החדש יש לשונות שנכתבה בהן גם עיתונות ברמה טובה וספרות יפה הכוללת רומנים וספרות אחרת. דוגמות מובהקות לכתיבה משוכללת בלשונות כאלה הן היצירות של גדולי הסופרים ביידיש – מנדלי מוכר ספרים, י״ל פרץ, שלום עליכם ואחרים – שנכתבו במאות התשע־עשרה והעשרים ונחשבות לקלסיקה. וכך הן הספרות הענפה והעיתונות שנכתבו בספרדית יהודית בארצות הבלקן ובטורקיה ובערבית יהודית בארצות המזרח ובארצות המגרב.
בלא מעט לשונות יהודיות נתגבשה ספרות בעל פה בעלת ערך לא מבוטל, כגון הספרות שכללה חומרי לימוד שנועדו לילדים ולמבוגרים כאחד. הכוונה לספרות שהעבירה בעל פה מדור לדור במשך מאות בשנים טקסטים מתורגמים מהעברית ללשון היהודית – כמו השרח, שהוא התרגום למקרא ולספרות יהודית אחרת, שנהג בהרבה מהקהילות היהודיות במזרח ובמערב ונתחבר בדיאלקטים של הערבית היהודית, וכמו תרגומי המקרא ללאדינו. גם סיפורי עם רבים הילכו בעל פה בכל לשונות היהודים. על פי רוב, ספרות זו לא עלתה על הכתב אלא בהיקפים מועטים ביותר, אבל במאות השנים האחרונות הלכה וגדלה כתיבת הטקסטים האלה ואף נדפסה בידי בני הקהילות או בידי חוקרים שתיעדו אותה.
לעומת זאת, העברית הייתה לשון התרבות ששימשה בעבודת הקודש בבית הכנסת. בכל הדורות התפללו יהודים בעברית, ורק טקסטים מועטים שלשונם לא הייתה עברית נכנסו לתפילה. ברוב תפוצות ישראל לימדו את הבנים את קריאת העברית, וזו שימשה אותם קודם כול בתפילה בבית הכנסת. רוב הציבור שידע קרוא וכתוב לא נדרש לעברית מחוץ לשימוש בה בבית הכנסת.
עם זאת בכל מקום שהקהילה הייתה קהילה גדולה או קהילה בעלת ערך שזכתה להנהגה רוחנית, היו בה גם לימודים בשלבים מתקדמים. לימדו ולמדו תנ״ך ומשנה ותלמוד וטקסטים אחרים. קהילות חשובות היו בהן גם בתי מדרש וישיבות, וגדולי יודעי העברית בקהילות הללו כתבו חיבורים מסוגים שונים בעברית. רבים מהם פרסמו ספרים בסוגות שונות, בהלכה ובאגדה, בשירה ובלשון ובתחומים אחרים. כך נבנתה הספרייה היהודית הגדולה שנוצרה בעברית בימי ישיבת ישראל בגלות.
דווקא בדור האחרון הולכת ומתמעטת ידיעת העברית בחוץ לארץ גם בקרב הציבור הדתי והחרדי. אפשר לקרוא לציבור הזה ציבור ״צרכני התרגום״, הדואג לקרוא הכול בלשונו שלו ולא בעברית. לא רק ספרות עברית מודרנית אלא גם ספרי הלכה וספרים שנועדו לציבור שומרי המצוות מתורגמים לשפות אחרות, למשל ספרי ההלכה המהלכים, כגון ״משנה ברורה״ בשביל הקהל האשכנזי ו״ילקוט יוסף״ בשביל הספרדים, תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אחרות.
בכל הדורות יצר לימוד העברית בידי שכבת המשכילים מאגר מתמיד שהזין את הלשון היהודית באוצר מילים עברי וארמי, נוסף על אוצר מילים בסיסי עברי וארמי שכבר היה בכל לשון יהודית, משחר המעבר מהעברית ללשון דיבור זרה כלפני אלפיים שנה. כידוע, המעבר הראשון של מילים עבריות אל לשון יהודית שאנחנו יכולים לעקוב אחריו התרחש בסמוך לשנת 200 לספירה, כאשר פסק הדיבור העברי והיהודים עברו לדבר ארמית, והעבירו לדיבורם הרבה מילים עבריות השייכות לאורח החיים היהודי.
אפשר לומר כי גם לשונות היהודים הזינו במידת־מה או במידה נרחבת את הכתיבה העברית ואת הדיבור בעברית שהיה מתקיים לעת מצוא. השפעות של לשונות הדיבור של היהודים על העברית ניכרו בעיקר באוצר מילים מחיי היומיום שחדרו לכתיבה העברית והפכו חלק מאוצר המילים שרווח בהרבה מהתפוצות. דוגמה מובהקת היא המילה יארצייט שחדרה לכתיבה ולדיבור היהודי גם בארצות ערב. ופעמים שמוצאים גם השפעות בדקדוק, כמו שינוי המין הדקדוקי של שם עברי, כגון ״לילה ראשונה״ בנקבה במקום ״ליל ראשון״ בלשונו של רש״י בהשפעת המין הדקדוקי של השם המקביל בצרפתית שהייתה בפיו, או ״בית הכנסת הגדולה״ בכתיבה(ובדיבור) של תלמידי חכמים במרוקו, בהשפעת המין הדקדוקי של צלא/ sla (=בית כנסת) בערבית.
ההבחנה בין לשונות יהודיות עתיקות ללשונות חדשות
בכל נושא הנוגע לקשרים בין לשונות היהודים והעברית הכרחי להבדיל בין לשונות יהודיות עתיקות ולשונות יהודיות חדשות. הלשונות העתיקות, ככל שהן ידועות לנו, מוכרות לנו רק מטקסטים כתובים. ואף אם הנתונים שלהן מרובים, לא כל מה שנהג בהן יכול להיות ידוע לנו. לעומת זאת הלשונות החדשות, במיוחד אלו שתועדו מפי דוברים אותנטיים שלהן לפני היעלמותן, כמעט כל סוגיה בלשנית בהן ניתנת לחקירה וללימוד. כמובן, הקביעה הזאת נכונה רק לגבי שפות שיש בידינו תיעוד נרחב שלהן. במיוחד ניתן לתאר משָׁלֵם את תורת ההגה ואת מערכת התצורה שלהן. תיאורים כאלה הם בלתי־אפשריים, ובמקרה הטוב עשויים להיות מצומצמים בהיקפם, כאשר מדובר בלשונות העתיקות.
ברור שיש לשונות יהודים עתיקות רבות־ערך, כגון הלשון היוונית של יהודי מצרים שהותירה ספרות ענפה המשתקפת בתרגום השבעים, בכתבי פילון האלכסנדרוני ובחיבורים אחרים. אינני בטוח אם אפשר בכלל להציג את היוונית הזאת כלשון יהודית בכל מרכיביה. מסתבר שהיא חלק מהיוונית שהילכה במזרח במאות האחרונות לפני הספירה ולאחריה. הסימנים היהודיים בה וזיקתה לעברית מצטמצמים לצדדים אחדים בלבד, כגון קיומה כלשון תרגום למקרא שמציגה את הפסוק המקראי כסדר מילותיו בעברית, ובשל כך מהדהדים בה קווי תחביר של העברית. ומצויות בה גם מעט מילים מהעברית ומהארמית, כגון גיורא, פסחא.
וידועות גם לשונות אחרות עתיקות שהיו בפי יהודים. כאלה הן הצרפתית והפרובנסלית של ימי הביניים, שיהודים דיברו בהן ועשו בהן שימוש מרובה בכתיבתם העברית. לשונות אלו ידועות לנו בעיקר מגלוסרים מקיפים שיהודים כתבו, וגם משפע של מילים ושל צורות דקדוק שפרשנים למקרא הביאו בפירושיהם בתרגומן של מילים עבריות ובביאורן של צורות דקדוק מהעברית. דוגמה אחת מני רבות היא השימוש שרש״י עשה בלעז הצרפתי בפירושיו. טובי החוקרים עסקו גם בלשונות אלו וביררו בהן סוגיות חשובות. האחרון שבהם היה פרופ׳ מנחם בנית המנוח.
משה בר-אשר-לשונות היהודים והעברית-הערות מבוא
עמוד 37
״שימושי קֻראן״: נוסחאות מוסלמיות בקונטרס השבעות יהודי ממרוקו-אבישי בר־אשר
״שימושי קֻראן״: נוסחאות מוסלמיות בקונטרס השבעות יהודי ממרוקו
אבישי בר־אשר
האוניברסיטה העברית בירושלים
כתב יד MS.1825.1054 בספריית אוניברסיטת ייל בניו הייבן מחזיק קובץ חיבורי מאגיה שהעתקתו נחתמה בשנת תרצ״ד (1934) במרוקו. המעתיק, מדרבי עמאר, קיבץ בו מגוון עניינים מאגיים, ובהם סגולות, רפואות, גורלות והשבעות בכמה לשונות ומכמה מקורות. באמצע המחברת העתיק עמאר חיבור מאגי בערבית, שעיקרו השבעות, והוא מעורר עניין מיוחד בשל הנוסחאות המוסלמיות הרבות בו. כפי שיתבאר להלן, חיבור זה החל להיערך ככל הנראה בידי עמאר עצמו, ומקורו מוסלמי. עמאר התאימו לשימושו הפרטי והועידו לקהל שרובו או אף כולו יהודי. במאמר זה אבקש למסור תיאור שלם של כתב היד כולו ותיאור מפורט של החיבור האמור והמרשמים המאגיים שבו, ולהציג מהדורה של חלקו העיקרי.
א. תיאור כתב היד
כתב יד MS.1825.1054 מן המאה העשרים נכתב במרוקו בכתיבה מערבית מאוחרת
בכתב חצי קולמוס בדיו שחורה. אורך העמוד 23 ס״מ. כתב היד נעתק בידי מרדכי עמאר, ונסתיימה העתקתו ביום ר, י״ט אייר תרצ״ד(שנת ותפר״ח = 4.5.1934).
הערת המחבר: * תודתי נתונה לפרופסור גדעון בוהק אשר קרא את המאמר והעירני הערות חשובות. במחברת הכרוכה 78 דפי נייר שורות(מקצתם ריקים) בלא עימוד מקורי(העימוד הנוכחי נוסף בעיפרון בידי המהדיר).
עמ׳ 1: שער מעוטר.
עמ׳ 3-2: פתיחת אליהו ה נביא,על פי הקדמת ״תקוני זוהר״ הנדפסת בפתחם של סידורים רבים.
עמ׳ 36-4: אוסף גורלות, סגולות ורפואות ממקורות שונים ולמטרות שונות (לשמירת הבית, מאגיה ארוטית, לפוריות, לרפואות ועוד). עמודים אלו נפתחים בנוסח:
אויב רחש לבי דבר טוב אמרתי לגלות לך פניך ולהועילך קורא נעים קח נא את סגולתי הטובים יקרים מפנינים אשר הם מגן וצנה מפני האויבים והבעלי לה״ר [=לשון הרע] וז״ס [וזה סוד] ליראי ה׳ ולחושבי שמו: אם תכתוב זה השם בקדו״ט [=בקדושה וטהרה] נוק״ץ [?] ותתלהו בדלתות הבית חוצה או בתוך הדלתות עצמם אפילו יבאו האויבים והשוללים לעיר ב״מ [בר מינן] לא יכנסו לביתך כלל […] ואת הדלת סגרו […] ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנוירם[!] למקטן ועד גדול וילאו למצא הפתח […].
עמ׳ 39-25: קמעות (כולל שרטוטים ואיורים) לכל מיני מטרות.
עמ׳ 79-40: שער האהבות – אוסף מרשמים מאגיים וקמעות בערבית, כולל בעיקר מאגיה ארוטית. נפתח במילים: ״אתחיל לכתוב שער האהבות״.
עמ׳ 111-90: עמודים ריקים.
עמ׳ 138-112: חיבור מאגי בערבית שיידון בהרחבה להלן.
עמ׳ 145-139: שימושי שדים – סימנים מאגיים ונוסחאות פסידו־לטיניות שמקורן בכתבי יד מאגיים יהודיים מוקדמים. נפתח במילים: ״בס״ד צלחתי את ידי לבאר סודות נוראות אשר נמנעו בהק כל מבקש הרוצה לשמש את השידין ולא יוכלו להזיקו וימשול עליהם ובך לא ימשולו […]״.
הערת המחבר: וראה בעיקר הלחשים בעמ׳ 143: ״גיפטוש אשפרישוש משגרשוש […] גוואספרו פרוט מיררס טורישש מילכיאון בלזר […] אברום אוטריאה קווישקוס פורט […] ווירט דומיני ריאום סוויטור אמורנום פייטר טרודידו״ וכולי. לחשים מעין אלו במקורות קדומים יותר ראה בוהק, לכידת גנב. מקצת השמות בלחשים אלו מוכרים היטב ולקוחים מן המאגיה הנוצרית, בהם שמות המכשפים שבירכו את ישו בלידתו.
עמ׳ 184-183, עמ׳ 209-192 ועמ׳ 223-221: מאגיה וקמעות בערבית באותיות עבריות. חלק זה נפתח במילים: ״באב לכאנקאנתירא לקבירה״.
הרשימה דלקמן ממחישה היטב את אופייה הלקטני של המחברת, הנתמך גם בהצהרתו המפורשת של המעתיק בשער:
זה הספר שלי אני הצ[עיר] מרדכי עמאר הי״ו רציתי לכתוב דברים נאים לקורא אותם ומסוגלים עניניו עניני רפואה ושמירות כפי אשר העתקתי מספרים קדמונים חדשים גם ישנים סגולות ורפואות וגורלות דבר נאה את הכל עשה יפה בעטם כי אנחנו בגלות זה המר והנמהר לא אתנו נביא ולא כה״ג [כהן גדול] שיורה לנו את הדרך אשר נלך בה ואת המעשה אשר יעשו אבקשה מאל חי גואלי שיביא לנו משיח צדקנו ויגאלנו וכה״ג באורים ותומים ומלאה כל הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים הלכ״ד [=הלוא כל דברי] קטן יוקטן מעטן מן המעטן אשר ברית האל שמר הצעיר מרדכי עמאר הי״ו יום ו' בשב״ק י״ט לחדש אייר שנת ותפר״ח כחבצלת" לפ״ק.
ככל הנראה ביקש עמאר לסדר את החטיבות לפי שערים וליצור קונטרס מאגי חדש. הימצאם של עמודים ריקים בין החטיבות, שהועתקו לצד דילוגים והשמטות בתוך החטיבות עצמן, מחזק את ההשערה שמלאכתו לא הושלמה. הוא כינס במחברת חיבורים בארמית, בעברית, בערבית ובערבית יהודית.
מלבד שמו, מרדכי עמאר, קשה לדלות מכתב היד מידע נוסף על אודות המעתיק.
על יסוד תוכן החומר היהודי במחברת ודרכי העתקתו אפשר להניח שלכל הפחות רכש השכלה מסורתית בסיסית. לצד זאת, לפי עדותו בשער המחברת ולפי המקורות שכינס בה, ניכרת בקיאותו במסורות מאגיות, ואין סיבה להניח שלא שלח ידו בכתיבת קמעות ובשימוש מעשי בהשבעות.
ב. מקורו המוסלמי של החיבור
מתכונתו המאגית של החיבור מבוססת באופן מובהק על מקור מוסלמי, ולכל אורכו אין ולו ראיה אחת למאמץ להצניע או לטשטש את היסודות המוסלמיים שבו. עם זאת, אפשר למצוא כמה ביטויים לניסיונות קלים ״לייהדו״, דהיינו לשוות לו נופך יהודי בעזרת מרכיבים ממסורות מאגיות יהודיות, ככל הנראה כדי להקל בהתאמתו לשימושם של מכשפים יהודים. כך למשל לבד מהעברת המקור מאותיות ערביות לעבריות בולט הניסיון ״לתרגם״ את נוסחאות צירופי האותיות הנשענות על שימוש פעיל באותיות האלף־בית הערבי ובסדרו למקבילות חדשות בעברית. כדי להתגבר על הפער שבין עשרים ושמונה האותיות בערבית – מספר המנחה את המרשם המאגי כולו – לעשרים ושתיים האותיות בכתב העברי, הוסיף המעתיק לחשבון את חמש האותיות הסופיות וכן נאלץ לכפול את השימוש באות אל״ף. בדומה לכך טרח הרבה בהעתקת הרשימות האלף־ביתיות של סממני העשבים (אלעאקאקיר מינא לעושוב / العقاقير من الغُشب הנשחקים והנשרפים לצורך עישון הקמעות – בסדר חדש התואם לסדר האותיות העבריות.
כאן ניסה לשווא להתאים את העיצורים בערבית לאותיות בעברית, ולשם כך נזקק שוב לאותיות הסופיות, אך משלא עלה בידו הדבר, זנח את ניסיונו באמצע, והותיר רשימה חלקית בלבד. גם חלוקת האותיות בערבית לארבע קבוצות של שבע אותיות כל אחת, המתאימות לארבעת יסודות החומר, נוצקה בתבנית שרירותית במעבר לעברית.
לרשימות המלאכים, השדים והמזיקים וחילותיהם שמצא במחברת המוסלמית המקורית נוספו בהעתקה שלפנינו שמות מן האנגלולוגיה היהודית, אם כי מקצתם הופיעו כנראה גם במקור. בגוף ההשבעות מושבעים שבעת המלאכים, ובכמה מקרים פנה המעתיק אל השם המקביל הנהוג בעברית: רוקיאל, ג׳בריאל, סמאל, מיכאל, שרפיאל, עניאל, קפציאל; וסגניהם: מודהב, מוררה, חמר, בורקאן, שמהרוש, אבייץ׳, מימון. בהקשר זה מעניין במיוחד אזכור המלאך שרפיאל אנאפיכי פצור(=שרפיאל התוקע בשופר), ככל הנראה כתעתוק השם إسرافيل מן המקור הערבי וכן על זה הדרך שמותיהם של יתר מלאכי הפנים: מיכאל(ميخائيل) גבריאל אך גם ג׳בריאל (جبريل) עזריאל (عزرائيل) ועוד.
הערות המחבר: ראה עמ׳ 116-115. בעמ׳ 116 אף ציין(בעברית): ״אני טועה״, והותיר כמה לוחות חלקים לגמרי.וראה בייחוד עמ׳ 117, שבו נעתק לוח האותיות וצירופיהן שיצק המעתיק באותיות עבריות לפי החלוקה בין חורופ אנארייה, אריחייה, אתוראבייה, ולמאוויא, דהיינו האותיות המתאימות לאש, לאוויר, לאדמה ולמים.
ראה בייחוד עט׳ 121-120, שם נקב בשמותיהם של רפאל, גבריאל, סמאל, מיכאל, שרפיאל, עניאל וקפציאל(ואולי בטעות גם צדקיאל?). בהמשך קובץ ההשבעות נזכרים גם: קטריאל, טהריאל, דניאל, עזריאל, חקריאל, קדשיאל, נוריאל, ורדיאל ועוד לצד מלאכים ומזיקים מהמסורת המוסלמית.
על מסורת מוסלמית זו ראה להלן הערה 27 – הוא שרפיאל התוקע בשופר إسرافيل שאינו נזכר בשמו בקוראן.אך ראה למשל סורה 39 פסוק 68 ע"כ
״שימושי קֻראן״: נוסחאות מוסלמיות בקונטרס השבעות יהודי ממרוקו-אבישי בר־אשר
עמוד 117
תהלה לדוד-רבי דוד בן אהרן חסין-אפרים חזן ואנדרה אלבז-אוֹר שֶׁמֶשׁ חָשַׂךְ וְנֶעְתָּם
קלג. אור שמש חשך ונעתם
קינה על מות רבי יעקב טולידאנו בתבנית מעין אזורית הכוללת מעין מדריך דו-טורי ו- יא מחרוזות. בכל מחרוזת שלושה טורים. הטור השלישי הוא טור מעין אזור. טורי ה׳מדריך׳ והטורים המעין אזוריים מתחלקים לשניים. הצלע הראשונה בטור המעין אזורי חורזת בטורי הסטרופה.
חריזה: א/בא/ב גגג/ב דדד/ב.
משקל: שמונה הברות בטורי הסטרופה ובצלע א בטורי האזור, חמש הברות בצלעות השניות שבאזור.
כתובת: קינה קוננתי על החכם השלם הדיין המצויין כמוהה״ר יעקב טולידאנו זלה״ה שנתבש״מ באייר אשרי״ך ישראל לפ״ק תמרור אערוך קינה ויללה. סימן: אני דוד בן חסין.
מקור: א-סא ע״ב; ק-עט ע״ב.
אוֹר שֶׁמֶשׁ חָשַׂךְ וְנֶעְתָּם / נָסוּ צְלָלִים
לְחֶסְרוֹן יַעֲקֹב אִישׁ תָּם / יֹשֵׁב אֹהָלִים
נְהִי וְנִהְיָה אֲחַדֵּשׁ
צוֹם וַעֲצָרָה אֲקַדֵּשׁ
5-מִדֵּי שַׁבָּת מִדֵּי חֹדֶשׁ / שָׁלוֹשׁ רְגָלִים
יִשְׂרָאֵל קָהָל וְעֵדָה
סִפְדוּ בְּקוֹל מַר וּרְעָדָה
אוֹי לִסְפִינָה שֶׁאָבְדָה / רַב הַחוֹבְלִים
דָּאוֹג תִּדְאֲגוּ תִּשְׁאָגוֹ
10-כִּבְנוֹת יְעֵנִים תַּעְרֹגוּ
לְדוֹר שֶׁאָבַד מַנְהִיגוֹ / שָׁבוּ אֻמְלָלִים
וְקִרְעוּ יַחַד כֻּלְּכֶם
לְבַבְכֶם וְאַל בְּגַדֵיכֶם
כִּי נָפַל עֲטֶרֶת רָאשֵׁיכֶם / רַב פְּעָלִים
15-דָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ
שָׁלֵם וּשְׁלֵמָה מִשְּׁנָתוֹ
הוֹן יָקָר נִמְצָא אִתּוֹ / קֻפַּת הָרוֹכְלִים
בַּר לְבָב וּנְקִי כַפָּיִם
תּוֹרָתוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם
20-מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם / חַיִּים נוֹזְלִים
נֶאֶבְדָה חָכְמָה מִבָּנִים
חָדְלוּ פָּסְקוּ הַשַּׁקְדָנִים
וְגַם בָּטְלוּ הַדַּרְשָׁנִים / מוֹשְׁלֵי מְשָׁלִים
חָסִיד קָדוֹשׁ לוֹ יֵאָמֵר
25-וּמִצְוַת אֱלֹהָיו שׁוֹמֵר
רָץ כַּצְּבִי עַז כַּנָּמֵר / כִּנְשָׁרִים קַלִּים
סָפְרָא רַבָּא, תָּדִיר עָסִיק
בְּאוֹרָיְתָא וְלָא פָסִיק
אוּף מְתוּן מְתוּן וּמַסִּיק / דַּעַת גְּדוֹלִים
30-יָהּ, שִׂים כְּבוֹד מְנוּחָתוֹ
נִחוּם שָׁלֵם לִבְנֵי בֵּיתוֹ
נְטִיעָיו יִהְיוּ כְּמוֹתוֹ / קֹדֶשׁ הִלּוּלִים
נְעִימוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח
תַּשְׁבִּיעַ נַפְשׁוֹ בְּצַחְצַח
35-וְשֶׁמֶן קֹדֶשׁ לוֹ תִּמְשַׁח מֹר וַאֲהָלִים
- 1. ונעתם: אפל והוקדר, על-פי יש׳ ט, יח. נסו צללים: על-פי שה״ש ב, יז. 2. לחסרון: עלחסרון, על מותו. יעקב… אהלים: על־פי בר׳ כה, כז, וכתרגום אונקלוס שם, ועל-פי מדרשו בבר״ר סג, י, ורמז לספרו של הנפטר ׳אהל יעקב׳.3. נהי ונהיה: על-פי מי׳ ב, ד ופירושו – קינה ומספד. 4. ועצרה אקדש: אזמן, על-פי יואל א, יד. 5. מדי… חדש: על-פי יש׳ סו, כג. שלוש רגלים: ריבויקינות בכל עת. 6. ישראל… ועדה: על-פי שמ׳ יב, ו. 8. וי…חובלים: על-פי ב״ב צא ע״ב: ׳אוי לה לספינה שאבד קברניטה׳. 9. תדאגו, תשאגו: מתוך דאגה וצער תשמיעו דברי שאגה ויללה, וראה שבת קו ע״א. 10. כבנות יענים: שהם סמל לאבל ולמספד, למשל מי׳ א, ח. 11. לדור… מנהיגו: כדלעיל בשורה 8,על-פי ב״ב צא, ע״א: ׳ואמרו: אוי לו לעולם שאבד מנהיגו׳. שבו: נעשו, הפכו להיות. 13-12. וקרעו… בגדיכם: על-פי יואל ב, יג. 14. נפל… ראשכם: על-פי איכה ה, טז. רב פעלים: שמ״ב כג, כ¡ וראה מדרש הפסוק בברכות יח ע״א,שריבה וקיבץ פעלים לתורה. 15. דן… לאמתו: תיאור רבי יעקב כדיין צדק, וראה: סנהדרין ז, ע״א: ׳כל דיין שדן דין אמת לאמיתו משרה שכינה בישראל׳. 16. שלם… משנתו: על-פי שבת לג ע״א, ועוד. 17. הון… נמצא: על-פי מש׳ א, יג. קופת הרוכלים: על-פי משנה, שבת ט, ז. 18. בר… כפים: על-פי תה׳ כד, ד. 20. מעין… נוזלים: על-פי שה״ש ד, טו. 21. נאבדה… מבנים: על-פי יר׳ מט, ז. 22. פפקו השקדנים: על-פי סוטה מט ע״ב: ׳משמת בן עזאי בטלו השקדנין׳. 23. וגם… הדרשנים: שם, שם:׳משמת בן זומא בטלו הדרשניף. מושלי משלים: על-פי יח׳ כא, ה. 26. רץ… קלים: ציור לצדקתו של רבי יעקב, על-פי משנה, אבות ה, כ. 27. ספרא רבא: סופר גדול. על-פי אונקלוס לדב׳ לג, כא: ׳וימת שם משה ספרא רבה דישראל׳. 27־28. תדיר… פסיק: עוסק תדיר בתורה, ולא פוסק. 29. אוף… ומסיק: על-פי הוריות יד ע״א: ׳… רבי זירא חריף ומקשה, ורבה בר רב מתנה מתון ומסיק׳. 30. שים… מנוחתו: על-פי נוסח תפילת האשכבה ׳ותשים כבוד מנוחתו ולקץ הימין יעמוד׳. 32. נטיעיו… במותו: על-פי תענית ה ע״ב: ׳יהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך׳. קדש הילולים: על-פי וי׳ יט, כד, והכוונה: שבניו ישבחו ויהללו את הקב״ה כמוהו. 33. נעימות… נצח: תה׳ טז, יא. 34. תשביע… בצחצח: על-פי יש׳ נח, יא. 35. ושמן… תמשח: על-פי במ׳ לה, כה;תה׳ פט, כא, וראה תענית כה ע״א. מור ואהלים: על־פי מש׳ ז, יז.
שאול טנג'י-וארְזָאזָאת – OUARZAZATE
וארְזָאזָאת – OUARZAZATE
הישוב
לא צויין מתי נוסדה אבל תאריך מדוייק פחות או יותר אוכל לציין: מור-אבי ז"ל נולד בעיר זו בשנת תרמ"ג או תרמ"ו (1883-1886).
וָארְזָאזָאת ממוקמת בצומת העמקים הידועים: "וָאד דְרָא וְוָאד דָאדְס", ובקרבתה נמצא אחד הסכרים הגדולים של מרוקו סכר "אֶל-מָנְסוּר" המנקז אליו מי השלגים המופשרים.
וָארְזָאזָאת מרוחקת מְמָרָאקֶש 198 ק"מ אך הנסיעה נמשכת כ- 5 שעות בגלל פיתולי הכביש הגובה מעל פני הים מתחיל מ-460 מטר בו נמצאת מָרָאקֶש, מטפסים עד ל-נְטִישֶן טִישְקָה הנמצאת בגובה 2.260 מטר מעל פני הים (מקום אידיאלי לצילום ליד נקודת הגובה), ויורדים לגובה 1.160 מטר בו נמצאת וָארְזָאזָאת יש לציין שהנוף בכביש זה הוא מקסים.
הכפר הקטן התפתח בצעדי-ענק לעיר, שאוכלוסייתה היום מונה מעל 60.000 נפש. בזכות השיגעון של העירייה שלא חוסכת כל מאמץ לפיתוחה, וָארְזָאזָאת הפכה לעיר כמעט מודרנית אך לא מעוררת כל התלהבות מיוחדת, כי היא שומרת עדיין על צביונה הבֶּרְבֶּרִי במיוחד בסגנון הבניה בשנת 1928 הצרפתים החלו לפתח את העיר והפכוה לעיר מחוז ובירת האטלס. הצרפתים מצאו את המקום כמקום אידיאלי לבילוי חופשותיהם.
בעיר שדרות רחבות ידיים שלאורכם פנסי-רחוב, אף רמזורים יש בעיר הבֶּרְבֶּרִית הזו שהייתה ידועה מאז ומתמיד בשם "בְּלָאד שְׁלוּח" (עיר הבֶּרְבֶּרִים). לך ספר למישהו שבא מִבְּלָאד שְלוּח שבוָארְזָאזָאת יש רמזורים!!!.
מצידי השדרות חנויות בהם אפשר למצוא ממיטב התוצרת האופיינית לאזור כמו: שטיחים תכשיטים ועוד. הנארגים בעיקר בבתים, בהיותה עיר מחוז יש בה מוסדות ממשלתיים.
במבט ראשון העיר קצת מאכזבת, אבל ההשקעות והיוזמות שמרעיף עליה משרד התיירות המרוקני והשגשוג הכלכלי של אולפני הסרטים העשירים סביבה מתחילים לתת בה או אותותיהם, והעיר הופכת בהדרגה ליעד תיירחות מדברי בפני עצמו. אחת התוצאות של שגשוג זה הוא המספרן הרב של חברות לפעילויות־חוץ הפועלות בווארזאזאת, החל מאופנועים וטרקטורונים וכלה בטרקים על גמלים ולטיולים ברגל. כולן מנצלות את המדבריות הנהדרים בסביב ואת הקרבה לעמקים בסביבה ואת הקרבה לעמקים; אטלס, דראע ודאדס.
בחורף תזדקקו כאן לבגדים חמים כנגד רוחות הכפור הנושבות בעוצמה במדרונותיהם של ההרים המושלגים באטלס־הרם, ועלולות להימשך עד האביב.
לְוָארְזָאזָאת מגיעים תיירים, רבים, חלקם ברכב וחלקם בטיסה הודות לקשר האווירי המסודר בינה לבין ערים באירופה. מדי-יום נוחתים מטוסים מיעדים שונים, כי וָארְזָאזָאת משמשת כתחנה לסיורי המדבר אם בג'יפים או אופנועים. בעיר עשרות בתי-מלון וגם הקשר האווירי הפנים-ארצי מפותח
בעיר השתמרו יפה שתי קָסְבּוֹת: " תָּאוּררירְת וְטִיפוּלְטִית"- TAOURIRT ו- TIFOULTIT. קָסְבָּת תָּאוּררירְת היא הקסבה בה התגורר המושל "אל-גלאווי-EL-GLAOUI ונחשבת בין הקסבות היפות ביותר במרוקו, היא מקושטת במוטיבים גיאומטרים יפים, קירותיה צבועים בצבע צהבהב ולבן. לקסבת טִיפוּלְטִית יש גם יתרון מיוחד היא מעניקה מבט יוצא מהכלל לנוף היפה של העמק.
ווארזאזאת (Ouarzazate) הייתה תמיד אתר בעל חשיבות אסטרטגית, כפי שתעיד קסבה תאוורירת בלב העיר. ב־1928 הושיבו כאן הצרפתים חיל־מצב ופיתחו את העיר כמרכז מנהלי, וכזו נותרה עד היום.
הוליווד של המדבר
ווארזאזאת היא כיום המרכז לצילומי הקולנוע הנערכים במרוקו, וסרטים רבים צולמו בה ובאזור שסביבה, כולל: "שמיים מגינים מעל", "גלדיאטור", "האיש שרצה להיות מלך", "הפיתוי האחרון של ישו באזור המסוכן (ג׳״מס בונד) ואסטריקס. צילומי האפוס ההיסטורי אלכסנדר.
בשנת 2003 הביאו למרוקו השקעות זרות של יותר מ-60 מיליון דולר. את רוב הסרטים מצלמים באולפני אטלס הנמצאים 7 ק"מ מוארזאזאת. ניתן לבקר באולפנים ולראות את המנזר הטיבטי שהוקם עבור קאנדאן של סקורסזה, את המטוס מאוצר הנילוס ואת התפאורה המצרית ששימשה למספר רב של סרטים עלילתיים ודוקומנטריים על קליאופטרה. הסיור נערך רק כאשר לא מצלמים באולפן סרט. יש אפשרות להשתלב כניצבים בחלק מהסרטים; אם תמיד חלמתם על כך, קראו את לוחות המודעות במלונות ובררו במרכזים לדוברי אנגלית.
אם אתה מגיע לְוָארְזָאזָאת מובטח לך יחס חם ואדיב מצד האוכלוסיה ואם אתה מבקר באחת החנויות, אל תופתע להיות מוזמן לכוס תה מרענן.
יהודים בְּוָארְזָאזָאת.
מוצא משפחתי מעיר זו והיה חשוב לי לדעת כמה שיותר פרטים על מקום מוצא משפחתי, וכן לבקר בבית-העלמין הנמצא בשכונת תָאזְ'דָה. כמדריך תיירים למרוקו, כאשר במסלול הייתה העיר וָארְזָאזָאת נהגתי לפקוד קברותיהם של בני משפחתי
בְּוָארְזָאזָאת ובסביבתה התגוררה אוכלוסיה לא מעטה, ומתוך הקהילה המפוארת שהתגוררה בעבר בעיר, נותרו בה שני יהודים בודדים. שם האחד עְמִּי מאיר (פירוש המילה עְמִּי היא דוד וניתנת לפעמים לאדם שאינו קרוב משפחה לשם חיבה. ש"ט), והשני מרדכי זוהר. כאשר הם היו עוד בחיים נהגתי בכל ביקור בוארזאזאת לבקר גם אצלם ולפעמים צירפתי אלי מספר מטיילים כדי לתת לאותם שני היהודים תחושה של הזדהות וגם להוציא אותם קצת מבדידותם. עלי לציין שתמיד בביקורי אצלם, תמיד שמחו לפגוש אותי/אותנו, בכלל בשבילם לפגוש יהודי שבא מארץ-ישראל ארץ הקודש, היה בעל משמעות מיוחדת. ישבתי/ישבנו בחברתם כמה שהזמן איפשר לי, ותמיד כיבדוני במשקה העממי המרוקני "התה"
באחת הפעמים ביקשתי מעמי מאיר שיראני את בית העלמין בו קבורים אחדים למשפחת טנג'י לשמחתי עְמִּי מאיר נענה בשמחה לבקשתי, והצטרף אלי למונית ויחד הגענו לבית-העלמין שבשכונת תאג'דה בוארזאזאת. כידוע במקומות אלה אין מצבות ורק אבנים פזורות שאחת מהן קצת גדולה ומסמנת מקום ראש הנפטר. עְמִּי מאיר הובילני לחלקה שלדבריו קבורים בה נפטרים למשפחת טנג'י. עלי להודות שהמפגש עם המקום היה מרגש ומצמרר.
עְמִּי מאיר עסק בקניית מטעי קטנים של שקדים. שאלתי אותו האם יש לו משפחה? אמר לי בערבית מוגרבית: "מְרָאתִי מָאתִית, אוּעַנְדִי בְּנִיתָה אְלִי שָׁכּנָה פִי ירוחם, אוֹקְט מָה זָאת כָּא תְעָבִּי מְעָנְדִי אֶל פְלִיסָאת בָּאס בִּיְעְת אֶל-לְִויזאָת". התרגום: "אשתי נפטרה, ולי בת הגרה בירוחם, כל פעם שהיא באה אלי היא לוקחת ממני את הכסף שקיבלתי תמורת מכירת השקדים". בביקור האחרון בוארזאזאת לא פגשתי בו ונמסר לי שבתו דאגה להעלותו לארץ ונפטר בירוחם. יהי זכרו ברוך.
מרדכי זוהר עסק בקניה ומכירת עורות בעיקר של כבשים ומזה התפרנס. הוא היה ערירי, בביקורי האחרון נודע שנפטר ונקבר בעיר מראקש. יהי זכרו ברוך.
יהודים בוארזאזאת לפני אלפיים שנה
בספר ״דבר שמואל״ לרבי שמואל עמאר זיע״א מגדולי חכמי מֶקְנָס שנדפס בקזבלנקה בשנת ת"ש (1940) כותב נכד המחבר, הגאון רבי מרדכי עמאר זצוק״ל (בסוף תולדות המחבר שבתחילת הספר) וזה לשונו: ״עוד סיפר לי תלמיד חכם אחד זה שמו רבי אברהם טנג'י, (לאחרונה עצמותיו ועצמות אחיו רבי שלמה הועלו ארצה ע"י בן דודי שיחיה רבי מאיר טנג'י שליט"א ונקברו בהר המנוחות. ש"ט) שיש להם בית חיים אחד שמו ״תָאזְדָא״ מקנת כסף היהודים משנים קדמוניות כמו אלפיים שנה לערך, וספר המקנה כתוב בכתב הערלים ובכתב ישראל וחתום על הספר הרב כמוהר״ר ראובן עמאר בר הרב הגדול כמוהר"ר יוסף עמאר, חסידא קדישא ופרישא (חסיד קדוש ופרוש) הרב הגדול כמוהד״ר משה עמאר זצ״ל וספד המקנה הנז׳ מופקד בידי ר׳ דוד טָנְזִי מהעיר מָרָאקֶשׁ יע״א״ עד כאן לשונו.
הערה: כאמור ביקרתי בבית העלמין שבתאזדה פעמים רבות ותמיד נעצבתי אל לבי כאשר ראיתי שהמקום הפך למזבלה שכונתית, מגרש משחקים ויבוש גללים. מלך מרוקו החליט לשמר את בתי העלמין ועד כמה שידוע לי ניבנו חומות סביב 30 בתי עלמין. הופתעתי לראות שסביב בית-עלמין נבנתה חומה גבוהה ושער ברזל אגב בישובים שסביבם ניבנו חומות אין כבר יהודים. אם מי שהוא מזדמן ללואראזאת ולבית העלמין בְּתָזְ'דָה יוכל לפנות לבעלת המכולת הגובלת עם השער של בית העלמין. ש"ט.
יהודי וארזאזאת זכו לביקוריהם הרבים של רבני משפחת אביחצירא לדורותיהם אשר ביקרו תוכופות בוארזאזאת ובישובים מסביב, ישנן עדויות רבות על כך בספרים ובע״פ.
צדיקי וארזאזאת נגלים ומברכים את העולים לארץ הקודש
בספר ״כתר קדושה״ תולדות שושלת צדיקי בית פִּינְטוֹ (אשדוד תשע״א-2011) בעמ' 99 מסופר שכשזכו יהודי וארזאזאת לעלות לארץ הקודש, התכנסו כל היהודים בכיכר העיר, שם עלו על שבעה אוטובוסים שהובילו אותם לקזבלנקה, משם נסעו למרסיי שבצרפת ואח״כ למחוז חפצם ארץ ישראל. בדרך בהיות האוטובוסים נוסעים לאיטם על כביש תישקא הידוע, אותו כביש מסוכך המתפתל במרומי הרי האטלס, לפתע באחד מעיקולי הכביש נוכחו הנוסעים לראות על ההר ממולם שלשה זקנים נוראי הוד עטופים לבן אשר אור יקרות של קדושה נסוך על פניהם הזכים, השלשה חייכו לעברם ונופפו בידם לשלום, כאומרם סעו לשלום לארץ ישראל ויהי ה׳ עמכם. אחד הזקנים ששהה באוטובוס ביקש לרדת לעברם ולדבר עימם הנהג נענה לבקשתו עצר את האוטובוס והזקן רץ לעבר שלושת הדמויות. משהגיע אליהם פנה אליו הזקן שבמרכז ואמר אני רבי יוסף פינטו (רבי יוסף פינטו קבור בעיר וארזאזאת והייתה הזכות לפקוד את קברו. ש"ט) ואלו תלמידי הנודעים רבי שאול נחמיאס ואחד מצדיקי משפחת עָרָאמָה באנו להיפרד מכם טרם עלותכם לארץ הקודש. סעו לשלום וברכת שוכן מרומים תלווה אתכם. הזקן חזר נפעם לאוטובוס וסיפר את ששמעו אוזניו, המשך הדרך עברה בשמחה והשכיחה כל צעד.
את הסיפור סיפר רבי משה אלחרר יו״ר המועצה הדתית בקרית מלאכי לשעבר, סיפור זה נשמע גם מזקן ממשפחת אביטן יוצא העיירה הסמוכה סְכּוּרָא שיהודיה עלו על שני אוטובוסים והצטרפו ליהודי וארזאזאת, ואף הם זכו לראות את המחזה נורא ההוד הזה. לדבריו ישנם עד היום זקנים יוצאי סכורא הגרים בירוחם שזוכרים את המעשה
תיאור ביקור בוארזאזאת לפני כשישים שנה
הייתה שעה שתיים לאחר-הצהריים והתחיל גשם דק לטפטף. תופעה זו חזרה מדי יום ביומו וליוותה אותנו בכל הסיור. החורף היה שחון וגשמי האביב נתאחרו. כעבור שעה הגענו לוארזאזאת, אחת מערי המלוכה החשובות של משפחת הָגְּלָאוִוי, שראשה תְהָאמִי אֶל-גְּלָאוִוי פָאשָא (מושל), כיהן עד יום מותו כְּפָּאשָׁא של העיר מראקש. לפנים משל ה"קָאיְיד" (המנהיג) ממשפחת אל-גלאווי כאדון עצמאי על שטחים ענקיים, שהשתרעו על-פני האטלאס המרכזי, מבואותיו ומורדיו. בכל נקודה חשובה מבחינה אסטרטגית או מסחרית, נבנו "קצור" קצבות (ארמונות ומצודות), שבהן ישב נציבו, בן-משפחתו של הקאייד, אלה היו גובים את המסים מן התושבים ומכניסים אותם לאוצרו הפרטי של הקאייד, שהיה כעין נסיך בלתי-תלוי. היה לו צבא פרטי משלו, והוא היה דואג לשלומם וביטחונם של נתיניו. אף-על-פי שלכאורה הכירו הָקָאיְידִים לאחרונה בריבונותו של הסולטאן להלכה, למעשה היה כוחם גדול מזה של אדוניהם.
הערה: כשיש ברשותי תמונות של יהודים מישוב מסויים אני משתדל להוסיפם. גם בפרק זה של וָארְזָאזָאת שילבתי תמונות אך על התמונה שלהלן לא הייתי מוכן לוותר והוספתי אותה. וזה המעשה: מוצא משפחתי משפחת טָנְגִ'י מעיר זו, בה היו שני בתי-עלמין. בגלל שמשפחתי מעיר וָארְזָאזָאת הייתה משפחה ענפה, היה לה בית-עלמין נפרד. בכל טיול שהדרכתי במרוקו והמסלול כלל את העיר וָארְזָאזָאת, נהגתי לבקר בבית-העלמין. לאחד הטיולים הצטרף אלי בני יצחק טָנְגִ'י (איציק) ז"ל, ותוך כדי סיור בבית העלמין מצאנו מצבה מאולתרת כי בבתי העלמין בכפרים לא נהגו להקים מצבות. תוך כדי סיור בבית העלמין גלינו מצבה מאולתרת ועליה כתוב שם הנפטר יצחק טָנְגִ'י כשמו של בני יצחק (איציק) ז"ל. יהי זכר שניהם לברכה לעד.
חשיבותה של העיר החדשה, שמשמשת מרכז מינהלי של השלטונות הצרפתיים. בווארזאזאת עצמה אין גרים יהודים, חוץ ממנהל תחנת האוטובוסים. יש אמנם כמה חנויות של צורפים יהודיים, אבל היהודים גרו במלאח תָאוְורִירְת, הרחוק כשני ק״מ מווארזאזאת.
הנחנו את חפצינו ב"מקלט בנתיב" – מלון ממשלתי קטן של מסילות-הברזל (התחנה הסופית שלהן במראכש, במרחק 205 ק״מ), המצוייד בכל הנוחויות, שרבים דוגמתו הקימו הצרפתים באזורים נחשלים לנוחותם של פקידיהם, תיירים וסתם נוסעים. בלי להתמהמה יצאנו לביקורים במלאח.
עברנו ליד ה"קצבה" של תאורירת (מצודה הפתוחה היום לביקור תיירים. ש"ט), מקום מושבו של המושל אל-גלאווי, שבצידה משתרע היישוב המוסלמי הקדום. שורה של בניינים גבוהים בנויים חימר אדום. יש להתפלא על אומנות בנייה זו העושה מרחוק רושם של מבצרים וארמונות, (ראו תמונה של בניה כזו לעיל. ש"ט) טירות ומגדלים גבוהים, שכאילו יצקו אותם יציקה אחת מחומר מוצק או חצבום בגראניט, ולאחד מכן פיתחו בהם מיני קישוטים גיאומטריים נאים. רק כשמתקרבים רואים את הסדקים הרבים בחומות החימר. כשמתפודר חלק מן הקיר אין לו תקנה, כי אי אפשר לחבר את הטיט החדש עם הישן.
חצינו ואדי ופנינו אל המלאח. לדברי התושבים הוא חדש וקיים רק כ-"מאה וחמישים שנה". המלאח העתיק נעזב, כי חומותיו התחילו להתפורר. נתלווה אלינו ראש הקהילה, ואתו יצאנו אל ה"מערה" (בית-עלמין, כך מכנים יהודי מרוקו את בית העלמין. ש"ט) הישנה. אין כל כתובות על המצבות הקדומות, שהן מאבני סלע קטנים . ליד הקברים פזורים פכי- חרס שבורים, שהשתמשו בהם בשעת הטהרה. מנהג המקום הוא לשברם ולהניחם ליד הקבר (לרוב אין מצבות בבתי העלמין בכפרי האטלס, נהגו לחרוט את פרטי הנפטר על אבן הסלע ולטמון אותה ליד ראשו. על אבן כזו ראו בפרק ירושלים על רבי שלמה טנג'י. ש"ט). לאחר מכן הוליך אותנו ראש העדה ליד חורשת-דקלים השייכת ליהודים. אגב כך סיפר, שהוא מכר את כל רכושו, מאתיים דקלים (דקל-תמרים שווה אלפיים-שלושת אלפים פראנק,כסף שהיה נהוג אז (כמאתיים חמישים ₪. ש"ט). ומתכונן לעלות לישראל בחודש סיוון. גם ליהודים אחרים יש דקלים וחלקות אדמה, שמעבדים אותן בשותפות עם ערבים. בְּתָאוּורִירְת יושבים כמאה ושבעים יהודים. נראה, כי כל המספרים, שמסרו לי באיזור זה, מדוייקים הם.
השיחה נסבה על עניין העלייה. עמדתם הייתה מגובשת ותקיפה: או כולם יעלו, או אף אחד לא יעלה. הם לא יסכימו להיבדק ולהיפסל על-ידי צוות המיון. הלכנו לבקר ב"צלא" (חדר, באמת יש שני בתי-כנסת, שניהם בעליית-קיר אחת. בבניין הישן ניבעו סדקים, ומחמת סכנת מפולת הקימו לידו בית-כנסת שני. החדרים גדולים, עם חלונות.
ירון צור- קהילה קרועה-יהודי מרוקו והלאמיות 1954-1943 – קָסֶן וברונשוויג
כי״ח אחרי המלחמה
הטיפול בשיקום היחסים עם היהודים אחרי המלחמה, מניעת הנהייה שלהם אחרי הלאומיות המרוקנית או הסולטאן וכן פיתוח מדיניות כלפי התופעה החדשה בעולם היהודי – מדינת ישראל, מדינת היהודים – היו משימות דחופות שהפקידות הצרפתית היתה חייבת לעסוק בהן בכל מקרה. שילוב היהודים ברפורמות הכלליות, גם זו היתה משימה שהתחייבה, ובהמשך נראה שבעיה זו ניצבה בפני השלטונות בשלב נוסף של פיתוח רפורמות, בשנים 1954-1953. ואולם מעבר לכך המיעוט נשאר מיעוט ולא תפס מקום מרכזי בסדר יומם של השלטונות. כמו לפני המלחמה, גם לאחריה עסקה הפקידות הצרפתית בענייני היהודים בעיקר בתגובה על דרישות ולחצים שהופעלו עליה מבחוץ, ולא כתוצאה של יוזמות שלה. לפני המלחמה היו כי״ח והממסד היהודי הצרפתי שעמד מאחוריו הגורמים העיקריים שבחשו בענייני היהודים המקומיים. מה אירע אחרי המלחמה? כלום הצליחה העילית היהודית הצרפתית להשתקם אחרי המלחמה, ואם כן, מה היתה מדיניותה כלפי התפוצה המרוקנית לאורו של משבר השואה?
תהליך השיקום של יהודי צרפת, כמו זה של ארצם כולה, הסתייע במידה רבה בקיומו של ״ועד צרפת החופשית״ בראשותו של הגנרל דה־גול. כידוע נמלט דה־גול ללונדון בעת המלחמה ושם ניסה לשמור על גחלת המסורת הצרפתית האנטי־פשיסטית ולבנות לצרפתים המצטרפים אליו מקום לצד בעלות הברית הנלחמות בנאצים. כמה אישים יהודים בולטים הצטרפו אליו בלונדון. ביניהם רנה קָסֶן (René Cassin), שעליו הטיל דה גול, בין יתר תפקידיו, לשקם עוד בתקופת המלחמה את רשת מוסדות כי״ח. היה בכך אות לחשיבות שהעניקה המדינה הצרפתית לארגון היהודי שפעל בהשראתה. ברם, מה היתה באמת ההשראה לפעולתם של אישים מסוגו של קסן אחרי השואה? נדון בכך להלן. תחילה נתוודע לשתי הדמויות הבולטות בלובי היהודי הצרפתי שפעל למען העניין היהודי המרוקני בתקופה המעניינת אותנו, קסן וז׳ול ברונשוויג. לאחר מכן נעמוד על ההתפתחות בנטיותיהם הפוליטיות בעולם הזרמים היהודיים אחרי המלחמה, וננסה להבין את משמעות התמורה בעמדותיהם לאור ניתור משמעות פעולתה הפזורתית של כי״ח. לבסוף נתמקד בפעולות יהודי צרפת – ולא רק כי״ח – אצל השלטונות למען יהודי מרוקו בשנים 1949 ו־1954.
קָסֶן וברונשוויג
רנה סמואל קסן, מי שעתיד לקבל בשנת 1968 את פרס נובל לשלום על מפעלו בתחום הגנת זכויות האדם, היה משפטן ומדינאי. הוא נולד בביון, אחת הקהילות הוותיקות ביותר בצרפת, בשנת 1887, למד משפטים באוניברסיטת אקס־אן־פרובנס ונלחם במלחמת העולם הראשונה, במהלכה נפצע קשה וזכה בעיטורים צבאיים. בשנת 1920 מונה לפרופסור למשפטים באוניברסיטת ליל ובשנת 1929 באוניברסיטת פריס, שבה המשיך ללמד עד גיל מבוגר ביותר. מלבד עיסוקו האקדמי במשפט, שהוציא לו שם גם מעבר לגבולות צרפת, הוא נטה לפעילות חברתית ופוליטית. תחילה נמנה עם המייסדים והפעילים של איגוד נכי המלחמה הצרפתים ושל הפדרציה של החיילים המשוחררים, ובשנת 1922 היה לנשיאה של הפדרציה, ובתוקף תפקידו זה היה אחראי להבטחת החינוך ללמעלה 000800' יתומי מלחמה. במקביל נעשה פעיל שלום וייצג את צרפת בוועד הלאומים. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה היה קסן אחד הראשונים מנושאי התפקידים הבכירים בממשל הצרפתי, שנענה לקריאת המרי של דה־גול ביוני 1940; הוא נמלט והצטרף אליו בלונדון, מונה לשר החינוך והמשפטים בממשלה הגולה (1943-1941) ומילא תפקידים מרכזיים נוספים במטהו. באותה תקופה פסק הוועד המרכזי של כי״ח בפריס לתפקד ודה־גול הורה לקסן ליטול לידיו את ניהולו של הארגון היהודי. לאחר המלחמה נבחר קסן לנשיא כי״ח, ובתוקף תפקידו זה נעשה דמות מרכזית בענייניו הפוליטיים של המיעוט היהודי בצרפת.
ממשפחתו של קסן, כמו ממשפחות יהודיות צרפתיות רבות, נלקחו אנשים למחנות ההשמדה, ואין כמעט ספק שהלם השואה השפיע על פעילותו הציבורית היהודית מכאן ואילך. הוא היה פעיל בכי״ח ובעוד מסגרות יהודיות צרפתיות ובין־לאומיות. ואולם כמו כרמייה בשעתו גם לדידו לא היה ההיבט היהודי היבט מרכזי בפעילותו. לאחר השחרור המשיך קסן למלא תפקידים חשובים במוסדות המדינה וייצג את צרפת בגופים בין־לאומיים, ובראשם האו״ם. הוא נבחר לנשיא ועדת האו״ם לזכויות האדם, וקנה לו שם עולמי בהיותו יוזם הצהרת זכויות האדם, אחד המנסחים הראשיים שלה, ואחראי במידה רבה לפעילות הדיפלומטית שהביאה לאימוצה על־ידי האו״ם בשנת 1948. בצרפת שלאחר המלחמה נהנה קסן מיוקרה בחוגים רחבים. הוא יכול היה לצאת ולבוא ללא קושי אצל שרי הממשלה ומנהלי המשרדים השונים ולדבר אל כל אחד מהם כשווה אל שווה. מעמדו שירת היטב את הממסד היהודי הצרפתי במגעיו עם זרועות הממשל השונות, וכמובן יכול היה להועיל גם בטיפול בעניין היהודי המרוקני.
דמות אחרת, שלא נהנתה ממעמד כה רם ברמה הלאומית הצרפתית, אך מילאה מקום מרכזי ביותר במהלכי העילית היהודית הצרפתית הנוגעים למרוקו, היה ז׳ול ברונשוויג(1993-1908). הגדרנו לעיל את ברונשוויג כמתיישב צרפתי. אמנם רוב היהודים בעלי האזרחות הצרפתית במרוקו לא היו מהגרים יהודים מצרפת, אלא מאלג׳יריה הסמוכה, אולם היו במרוקו גם כמה משפחות יהודיות צרפתיות ותיקות. הידועה והחשובה ביותר ביניהן היתה משפחת ברונשוויג. זו באמור זכתה אפילו למוניטין, אמנם מוגזמים, כמקבילה המקומית למשפחת רוטשילד המטרופולינית.
בשנת 1889, כאשר הגירה צרפתית לצפון אפריקה היתה תופעה המונית,אם כי לא למרוקו אלא לאלג׳יריה או תוניסיה, התיישב סבו של ז׳ול בטנג׳יר. עיר זו בצפון מרוקו, שהיתה בעלת מעמד בין־לאומי, היתה אחת הנקודות הראשונות בארץ זו שמשכו מהגרים זרים. ברונשוויג הסב הגיע מליון, שם קיבל סמיכה לרבנות, ועסק במסחר במוצרי משי. לפי המסורת המשפחתית המשיך לעסוק בכך גם במרוקו, סחר אף עם חצר הסולטאן ושלח צעיפים המיועדים להרמונו. בנו ג׳ורג׳ נכנס לעסק המשפחתי של אביו. ג׳ורג׳ לפי אותה מסורת היה אינטליגנטי ודינמי ביותר, והוא ששם את הפירמה ברונשוויג על מפת העסקים הגדולים שבמרוקו. הוא נכנס לתחום רווחי ביותר במרוקו בראשית עידן ההתפתחות הקולוניאלית המהירה שלה – נכסי דלא־ניידי. כמו צרפתים רבים בעלי עסקים במרוקו נע בין פריס לקזבלנקה, ובתקופת מלחמת־ העולם הראשונה שירת בצבא הצרפתי. לאחר המלחמה פתח טחנות קמח, עסק ביבוא ויצוא, בסחר בתבלינים ועוד. לפירמה המשפחתית היו סניפים בכל מרוקו.
שני בנים נולדו לג׳ורג׳. ז׳ול היה השני. הוא נולד בפריס וגדל והתחנך בה. אמו נפטרה בשנת 1916, כשהיה בן 8 ואחיו בן 11, והשניים גודלו על־ידי דודתם, אחות אביהם. אביהם נפטר בשנת 1928, כששניהם היו צעירים מאוד, והם נאלצו להיכנס לעסקים. ז׳ול סיים את חוק לימודיו באוניברסיטה וכמו אביו נע על ציר פריס־מרוקו. דומה כי מתחילה היה זה אחיו הבכור, פול, שהתרכז בניהול העסק המשפחתי, וכך יכול היה ז׳ול הצעיר להתפנות גם לפעילות ציבורית – כבר בשנת 1932 היה חבר בוועד המרכזי של כי״ח. על רקע האנטישמיות הגוברת באירופה הוא התלבט בשאלת זהותו היהודית. תחילה קיים במשרדיו בפריס שיעורים ביהדות לבני הבורגנות היהודית הגבוהה. אחר־ כך, בשנת 1936, ייסד עם חברו מרקוס כהן, נצר למשפחה אורתודוקסית יהודית גרמנית, את בית־הספר הרמב״ם, שבו למדו, לצד תלמידים יהודים צרפתים, גם כמה מבני הבורגנות היהודית במרוקו, כגון אלפונסו סבאח, מי שיהפוך לאה־ המנהיגים הציונים הבולטים בארץ זו. במלחמת־העולם השנייה גויס ז׳ול, ונפל בשבי. הוא שהה כחמש שנים במחנה שבויים בליבק שבאוסטריה, כקצין צרפתי בשבי העמיקה תודעתו היהודית. התמזל מזלם של ברונשוויג וחברו מפריס, כהן, והם היו שבויים באותו מקום. כהן, שהיה בקי מז׳ול בעברית ובלימודיב רבניים, לימד אותו שם תלמוד, משנה וכיוצא באלה ואפילו הכתיב לו ספר דקדוק ומחזור תפילה ליום כיפור. השניים דנו גם בתוכניותיהם לעתיד במסגרת כי״ח, אם ייצאו חיים מן המחנה. מרקוס כהן החליט שהוא יעסוק בחיזוק היהדות בארץ־ישראל, לפי המסורת המשפחתית, וברונשוויג במרוקו.
לאחר המלחמה אכן התרכז ברונשוויג בפעילות ציבורית למען יהודי מרוקו. עיקר עבודתו היתה, כבעבר, בפיתוח רשת החינוך של כי״ח, והוא התמנה לסגן הנשיא שלה. ואולם דומה שלא היה שום תחום ציבורי חשוב בחיי המיעוט היהודי במרוקו שידו לא היתה בו. הוא נע בין הארגונים היהודיים הזרים שהגבירו אז את התעניינותם במיעוט היהודי המקומי, תיווך בינם לבין הממשל הקולוניאלי, ובמקביל תיווך בין הממשל לבין הקהילות המקומיות. כמו כן שימש כמשקיף העיקרי של הממסד היהודי בצרפת על המתרחש במרוקו וכמבצע הראשי של מדיניותו במרוקו גופא. ברונשוויג, יש להדגיש, לא נשא בשום תפקיד רשמי במערכת הקהילתית המקומית, שכן הכהונה בוועדי הקהילות היתה מותרת רק למי שנחשבו במקורם למרוקנים אפילו אם נהנו מאזרחות זרה. עם זאת דווקא הוא, ספק יהודי מטרופוליני ספק מתיישב צרפתי, היה קרוב לוודאי היהודי בעל ההשפעה הפוליטית החזקה ביותר בשלהי השלטון הקולוניאלי. תופעה זו של מנהיג זר, בעל מעמד אירופי, ולא מקומי בעל מעמד ילידי, המחזיק בידיו עוצמה פוליטית כה רבה, היתה זרה כמובן לרוב המוסלמי.
ירון צור- קהילה קרועה-יהודי מרוקו והלאמיות 1954-1943 – קָסֶן וברונשוויג
עמוד 112
Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo- Les premiers Agents du Mossad au Maroc
Les Cellules en Action
Que cela soit grâce à une propagande adéquate ou au bon sens sain des hommes de la Misguéret, on est vite arrivé à la conclusion que l'élimination de la diaspora juive au Maroc était la seule solution aux douloureux problèmes des communautés juives. Tout autre solution serait vaine, et tout celui qui voulait contribuer à la solution des problèmes de ses frères juifs au Maroc, et était associé à l'œuvre de la Alyah, s'est aperçu plus tard qu'il n'avait pas œuvré en vain. Si on est d'accord avec cette solution, on comprendra aisément les difficultés qu'aura la Misguéret à continuer à maintenir l'état d'alerte de l'auto défense parmi ses membres quand les autorités devaient, des années plus tard, autoriser presque totalement la Alyah, dans le cadre de l'opération Yakhine.
Nous avons déjà dit quelques mots sur l'âge minimal des membres de la Misguéret qui a d'ailleurs commis des dommages quant au nombre de recrues, les commandants préférant ceux qui étaient plus âgées, plus mûres et plus pondérées. Il semble inutile de préciser que tout le travail se faisait sur la base du bénévolat. Il faut aussi se souvenir qu'en cas d'arrestation, les membres de Gonen risquaient des peines plus lourdes que ceux des activistes de la Alyah clandestine, celle-ci ne constituant pas une infraction à la constitution au Maroc indépendant – en dépit des difficultés politiques qu'elle pouvait créer aux dirigeants – alors que la participation à une organisation clandestine armée constitue une atteinte à la sécurité du pays et une infraction grave à ses lois. De ce fait la participation des hommes de Gonen à la Alyah réduit au strict minimum nécessaire.
Quand l'organisation était au sommet de sa force, elle comptait des centaines de volontaires dans ses rangs, dont des dizaines de commandants. Des chiffres relativement modestes si on tient compte de la grande dimension du pays et de l'extrême dispersion des communautés juives. Certes cette force, avec le peu d'armes dont elle disposait, n'aurait pas été capable de repousser de nombreuses attaques armées aux heures de troubles, mais elle était suffisante pour arriver le cas échéant aux lieux de péril et entraîner derrière elle un plus grand nombre de juifs qui sans avoir subi de préparation militaire étaient disposés à se mobiliser en cas de nécessité. Par exemple quand le général De Gaule proclama en France le 16 septembre 1958 son intention au référendum sur l'avenir politique des colonies françaises d'Afrique du Nord, des informations furent recueillies sur l'intention des militants du FLN algérien d'assassiner des juifs à Casablanca pour attirer l'attention des médias sur la lutte pour l'indépendance de leur pays. La police marocaine prit aussitôt des mesures de précaution, mais la Misguéret n'y comptait pas beaucoup et mobilisa les sections de Gonen pour protéger les juifs du mellah de Casablanca.
Méir Knafo ajoute: "Dès que nous avons reçu les informations sur les plans des Algériens d'assassiner des juifs à Casablanca, nous avons été convoqués d'urgence par Ménahem Rak-Oz, alors commandant de Gonen. Il nous dit qu'on ne pouvait compter sur la police marocaine et que les membres de Gonen devaient patrouiller armés dans les rues du mellah et du quartier de la piscine municipale peuplé en grande majorité de juifs. J'étais responsable de la sécurité et de la défense des juifs dans ces deux quartiers.
Notre section comptait un certain nombre de membres dont, Jo Waknine, Raphy Vaknine et Yéhouda Attias-Doron. Nous avons sorti les armes de la cache – des revolvers, mitraillettes et grenades – et sur les instructions de Ménahem, nous avons préparé des dizaines de cocktails Molotov. Nous avons commencé à patrouiller dans les rues du mellah à bord des voitures de la Misguéret. J'avais fixé le poste de commandement dans le salon d'Albert le coiffeur, rue de la Croix Rouge, au cœur du mellah. Heureusement, il ne s'est rien passé – mais si les Algériens avaient essayé d'appliquer leur plan, nous aurions été en mesure de les repousser.
La même nuit, nous avons Jo, Raphy et moi, déposé les armes au poste de commandement de Gonen, Yéhouda se chargeant de les remettre le lendemain dans la cache. Le lendemain matin, Yéhouda en arrivant dans l'appartement, ne devait pas parvenir à en ouvrir la porte. Il en avertit immédiatement l'état-major. Vers huit heures du matin, arrive chez moi sans prévenir, David Bensoussan pour me demander de me rendre dans l'appartement pour vérifier pourquoi Yéhouda n'avait pas réussi à en ouvrir la porte, et si tout allait bien de ramener les armes dans la cache. David devait ajouter que l'on craignait que la police ne soit dans l'appartement et qu'il y avait une probabilité dans ce cas d'être arrêté et c'est pour cela qu'on m'avait choisi pour cette mission périlleuse. Ce choix devait théoriquement me flatter, mais de l'autre côté il pouvait tout aussi bien signer ma fin – il y avait en effet dans l'appartement des mitraillettes, des grenades, et un grand nombre de cocktail- Molotov.
Avant de dire au revoir à mon épouse, qui était enceinte de six mois de notre fils aîné Raphy, je détruisis toute preuve compromettante chez moi, y compris un revolver chargé. David m'a déposé devant l'immeuble où se trouvait l'appartement, et est reparti en toute vitesse en motocyclette. Je restai seul pour résoudre le problème. En entrant dans l'immeuble, il m'est arrivé quelque chose "d'amusant", le concierge qui était musulman m'a interpellé en me disant " il y a une heure, ton copain était là, il a essayé d'entrer dans votre appartement et n'a pas réussi à ouvrir la porte. Je lui ai proposé mon aide et il a refusé, je sais bien ce que vous faites dans cet appartement!"
En entendant cela, mon sang se glaça.
Et qu'est-ce que nous y faisons? lui ai-je demandé, reprenant mon sang-froid. Il m'a alors chuchoté à l'oreille: "la prochaine fois invite-moi à y participer !"
J'étais soulagé. J'ai supposé qu'il était sans doute homosexuel. En ne voyant entrer dans l'appartement que des hommes, jamais de femmes – et c'est une erreur dans le travail clandestin – il était convaincu qu'on y organisait des orgies.
Mais cela ne devait pas pour autant être la fin du cauchemar avec ce gardien trop curieux. Il a proposé de m'aider à ouvrir la porte et j'ai accepté. Il l'a ouverte d'un seul coup et rentra. L'appartement était vide, aucune trace de policiers. Mais mon sang se glaça à nouveau: en face de l'entrée se trouvait la cuisine et sur le marbre trônaient les 32 cocktails molotov que ont pris entre temps couleur de vin rouge. Ne perdant pas mon sang-froid, j'ai demandé au concierge s'il ne voulait pas prendre un bon verre de vin. Il m'a répondu effrayé – "que Dieu m'en préserve ! Tu sais bien que le vin est interdit aux musulmans!" et il est vite ressorti.
Je soupirai de soulagement alors que mon cœur continuait à battre très fort. Quand j'ai repris mes esprits, j'ai téléphoné à Jo Waknine pour venir m'aider. Nous avons ensuite descendu les valises dans l'ascenseur. Alors que nous attendions le taxi, le gardien nous a proposé, de nouveau, son aide. Il a essayé de lever une des valises et l'a vite reposée, car elle était trop lourde, nous demandant "mais qu'est-ce que vous transportez là?"
Je lui ai expliqué que c'était une machine à coudre électrique de marque italienne dont mon ami Jo était le représentant au Maroc, ajoutant: "Tu ne veux pas en acheter une?"
– Non, je ne ferais jamais entrer chez moi une machine électrique, une machine manuelle me suffit largement! La chance avait été une nouvelle fois de notre côté et nous avons déguerpi au plus vite. La première chose après avoir tout remis en place, fut de prendre un verre de cognac pour nous remettre de nos émotions.
Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo– Les premiers Agents du Mossad au Maroc
Page 126
ההילולה ה- 279 = עט"ר {בגימטריה}-פרשת פנחס-הרב משה אסולין שמיר
ההילולה ה- 279 = עט"ר {בגימטריה}
של רבנו-אור-החיים-הקדוש
יום חמישי ט"ו בתמוז.
כשמו כן הוא: עט"ר = בשמים.
תורתו הטהורה והקדושה מבושמת בבשמים ריחניים,
המדיפים את ריחם הטוב לכל יהודי באשר הוא,
יהודי המחובר לצדיק ולפירושו – "אור החיים".
במאמר שלפניכם – מעט מתורתו,
אותו ראוי ללמוד בהילולה.
נא להדליק נר לכבוד הצדיק.
זכותו תגן בעדכם אמן סלה ועד.
מאת: הרב משה אסולין שמיר
הזהר: "פנחס הוא אליהו" (רעיא מהימנא פנחס, רטו ע"א).
אמר ריש לקיש: "הוא פנחס הוא אליהו" (מד' אגדה במ' כה יג).
אליהו הנביא למד תורה עם רבנו-אור-החיים-הק', כדברי החיד"א.
והוא זה שיבשר את גאולתנו.
ננסה לבדוק מעט משיפולי 'אדרת אליהו הנביא' – בנגלה ובנסתר.
"פנחס בן אלעזר הכהן, השיב את חמתי מעל בני ישראל,
בקנאו את קנאתי בתוכם… הנני נותן לו את בריתי שלום.
והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" (כה, יא–יג).
ההכנות לקראת הגאולה – והכניסה לארץ ישראל.
טהרת המחנה ואהבת ארץ ישראל.
פרשת פנחס שנאמרה במחצית השניה של שנת הארבעים, ולקראת הכניסה לארץ, נקראת בימי בין המצרים או בסמוך אליהם, כדי להזכיר לנו את הסיבות לחורבן בית המקדש ותיקונן, והציפיה להקמתו מחדש.
פרשת פנחס מתארת נושאים רבים הקשורים בהכנה לכניסה לארץ, כמו חלוקת הארץ לשבטים, מינוי יהושע בן נון למנהיג שיכניס את עמ"י לארץ, בנות צלופחד האוהבות את ארץ ישראל, מבקשות ומקבלות בה נחלה, וכן פרשיות החגים וקרבנותיהם, אותן אנו קוראים בתורה בחגים.
כל זה בא לרמוז לנו שיום יבוא ובקרוב, שמחת הגאולה תשקיף מבעד לחלוננו, כפי שאנו שמחים בחגים, בבחינת "ושמחת בחגך" (דב' טז, יד) – אל תקרא בחגך, אלא ושמחת בגאולתך.
הפער בין גולה ל- גאולה, מתבטא באות א'. האות א' נלקחה מהשם "א – היה".
אם בעבר אמרנו שהקב"ה "היה" אתנו רק בעבר בגולה, כיום אומר לנו הקב"ה: "א-היה" אתכם בעתיד בגאולה בא"י, בבחינת: "היה הווה ו-אהיה".
על תהליך הגלות והגאולה נאמר במדרש (ילק"ש שיה"ש ה', פס' א-ז):
הקב"ה חפץ מאוד לגאול אותנו –"קול דודי דופק, פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי שראשי נמלא – טל".
כלומר, הקב"ה רוצה להשפיע עלינו מטובו כ"טל", המשקה והמרווה את השדות ללא טורח במשך ימות השנה, והמסמל את הנצחיות השמימית, כברכת יצחק ליעקב: "ויתן לך האלהים מטל השמים".
אנחנו לעומת זאת, מתמהמהים מכל מיני סיבות הזויות – "פשטתי את כתנתי – איככה אלבשנה, רחצתי את רגלי – איככה אטנפם". כלומר, פשטתי מעלי את מלבושי "כתנת", המסמלים את מצוות התורה – "חלוקא דרבנן", וקשה לי להתנתק מהרגלי הרעים.
הקב"ה נותן לי עוד הזדמנות – "דודי שלח ידו מן החור", אבל כנסת ישראל ממשיכה להתמהמה.
לעיתים, כשכבר מחליטים לשוב לאבינו שבשמים – "פתחתי אני לדודי", הקב"ה כבר חמק – "ודודי חמק עבר", היות ולא ניצלנו "עת דודים כלה".
התוצאה העגומה: "מצאוני השומרים הסובבים בעיר – היכוני פצעוני, נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות". כלומר, בגלל שהתמהמהתי, הגויים שהם שליחיו של מקום, משתלחים בנו, עד לסיבוב הבא.
"נשאו את רדידי מעלי". החריבו את המקדש שעטף אותי כמו רדיד, והמלאכים "שומרי החומות" – עזבו אותנו.
המדרש הנ"ל אומר: "אני ישנה" – מבית המקדש, ו'לבי ער' בבתי כנסיות ובתי מדרשות. 'אני ישנה' מן המצוות, ו'לבי ער' לגאולה. 'אני ישנה' מן הגאולה, ו'לבי ער לקב"ה שיגאלני".
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שכבר בשנת "ת"ק = 1740, נפתחו שערי הגאולה, והכל תלוי ברצוננו להיגאל,
כפי שהוא מפרט בפרשות רבות, וכן בפרשתנו אצל שבט יהודה:
"בני יהודה – פרשה זו תרמוז מאורעות עם בני ישראל… ירמוז לבית ראשון ובית שני… ואומרו 'לשלה'. נתכוון למושיע ורב הבא לגאול מגלות האחרון הנקרא שלה…
או תרמוז הפרשה לג' עניינים שיהיו בעת הפקידה: אחד. ביאת המשיח בן אפרים… ב. גילוי משיח בן דוד. ג'. כשימלוך ה' עלינו" (במ' כו יט).
המכנה המשותף לחמשת הנושאים המרכזיים בפרשה:
ההתקדשות והמוכנות – לקראת הכניסה לארץ.
א. פרשת פנחס פותחת בשכר לו זכה פנחס: "הִנְנִי נֹותֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם" (במ' כה, יב) – בגלל קנאתו לה' בענייני עריות: "בקנאו את קנאתי בתוכם" (כה, יא).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שפנחס קיים את המצוה בשלמותה, וללא כל נגיעה אישית: "והוא אומרו 'את קנאתי' – בכינוי להמדבר ברוך הוא". כלומר, פנחס עשה את המצוה לשם יחוד דקודשא בריך הוא בלבד.
כל זה בא לרמוז לפני הכניסה לארץ, ש"אלוקיהם של אלו שונא זימה" (סנהדרין קו ע"א) כעצת בלעם לבלק.
לכן, הקב"ה מצווה את משה לצרור את המדיינים שהחטיאו את עמ"י בעריות, לפני הכניסה לארץ (במ' כה, יז – יח).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס': "צרור את המדינים והכיתם אותם" (במ' כה יז): "ונראה לפרש בהעיר, למה ציווה ה' מצוה זו שלא בזמנה, כי מצינו שאח"כ {פרשת מטות. לא, א-ב}, הוצרך ה' לצוות לומר, 'נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים אחר תאסף אל עמך'. אכן נתכוון ה' במאמר זה לתקנתם של ישראל, לפי שכל אשר יטעם טעם חטא הטבעי השולט באדם, שלא לרצונו… וכל עוד שלא נפרד מהחוטא תאוות הדבר, ותשוקתו אליו – הוא מושלל מהכפרה… וחפץ ה' לרפאתם בעצת ה' המכוונה – כדי לסלק מעליהם המגפה".
בהמשך אומר רבנו: "ואמר 'צרור' – לשון הווה. פירוש, יגבירו בהם השנאה, עד גדר שיהיה נקבע בהם טבע הצרירות… ואמר 'כי צוררים' {לשון הווה}. הכוונה בזה לומר, תנאי הוא הדבר, שהשנאה ואויבות שתהיה לכם, לא על שסיבבו נפילה מישראל… אלא כי צוררים הם וגו', על דבר פעור אשר החטיאו אתכם בעבודה זרה… ובזנות".
כלומר, השנאה תהיה תמידית, לא רק כנקמה בגלל אותם 24 אלף שנהרגו כתוצאה מכך, אלא כדי לעקור מהם את שורש חטא העריות שדבק בהם, לקראת הכניסה לארץ.
דוגמא נוספת בענין הזה, ניתן למצוא בהפיכת סדום ועמורה, שאנשיה חטאו בעיקר, בעוון גילוי עריות, כדברי הגמרא: "ואנשי סדום רעים וחטאים ליהוה מאד" – רעים בגופם, וחטאים בממונם".
רש"י: "שטופים בזימה" (סנהדרין קט ע" ע"א). לכן, הקב"ה החריב את סדום ועמורה.
עוד דוגמא: אחרי פרשת העריות נאמר: "והיה מחניך קדוש – ולא יראה בך ערות דבר" (דב' יג, טו).
ב. מפקד עמ"י לקראת חלוקת הארץ לשבטים ודיני נחלה. במפקד, התורה מעידה עליהם שהם בני אבותיהם שנולדו בטהרה, בבחינת, "שבטי י-ה – עדות לישראל" (תהלים קכב, ד) כדברי רב אידי בגמרא: "החנוכי – ה"א ברישא דתבותא, ויו"ד בסופה – י-ה מעיד עליהם שהם בני אבותיהם" (ילקוט שמעוני. פנחס, רמז תשעג). רמז לענין קדושת עמ"י, לקראת כניסתם לארץ.
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר בהרחבה מדוע שם ה' נכתב הפוך: ה-י = החנוכי, ולא י-ה כסדרו.
את שם ה' – הוי-ה, יש לכוון במחשבה, ואסור להגות בפה כדברי מרן השו"ע. את שם ה', אנו מבטאים באדנות – אדנ"י, בבחינת "סוד יהוה – בהיכל קדשו" (תהלים יא, ד). "סוד יהוה" שהוא הוי-ה {26}, לא מבטאים, אלא הוגים ע"י "אדנ-י" {65}, הרמוז במילה "היכל" = 65.
"היכל קדשו" – הוא כיסא הכבוד ממנו נחצבות נשמות בני ישראל. {כיסא = 91. שילוב הוי-ה + אדנ-י = 91}.
שילוב הוי-ה עם אדנות {יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה} נכתב כך: יא-הד-ונ-הי {91}, בסוף השילוב, האות ה' קודמת לאות י', ולכן "החנוכי", הפלואי" וכו', כדברי רבי משה פרנקו, תלמידו של רבנו-אוה"ח-הק' ב"מאור החיים".
וכדברי קדשו: "אותיות חותם ה' בהיכל קדשו, ויבנה משניהם שם הויה י"ה הרמוז במאמר שבטי י"ה". "חותם ה' – האותיות החותמות את שילוב הוי-ה עם אדנ-י.
את הביטוי "אותיות חותם ה'", ניתן לדמות לסדר האותיות ההפוך בחותמת, שרק אחרי שחותמים, האותיות מתיישרות. דימוי ניסף: בארון הקודש = 'היכל' {אדנ-י}, שמים את ספר התורה המסמל את סוד ה' – הוי-ה.
ג. מינוי יהושע בן נון שיוריש את הארץ לשבטים (פרקים כו – כז). ישום ההבטחה האלוקית להוריש את הארץ.
ד. פרשת בנות צלפחד המבקשות נחלה, רומזת לאהבת א"י. לאחר 40 שנות הליכה במדבר, כאשר חלק מהעם כבר התייאש, הן פונות למשה רבנו ומבקשות ירושה בארץ. משה מפנה את בקשתן לה', שעונה לו: "כן בנות צלפחד דוברות – נתון תיתן להם אחוזת נחלה בתוך אחי אביהם" (במ' כז, ז), רמז לכך שהקב"ה משבחן.
התורה מפרטת את שמותיהן, ולא בכדי, היות ויש לכך משמעות בהקשר לאהבת הארץ: נועה – לנוע לא"י. מחלה – מחול. להגיע לא"י במחול ובריקוד. חוגלה – לחוג לא"י כציפור {במטוס}. מילכה – ללכת כמלכה לא"י. תרצה – לרוץ לא"י (ע"פ חוקר הלשון ד"ר אבשלום קור).
ה. התורה גם מפרטת את קרבנות הציבור שיוקרבו בארץ, שכן במדבר לא הקריבו קרבנות מוספים וכו' (רמב"ן), אם כי קרבן התמיד הוקרב עוד בימי המילואים בבחינת "עולת התמיד העשויה בהר סיני" (במ' כח, ג-ו),
הקישור בין "עולת התמיד" ל"הר סיני", בא לרמוז לנו, שכשם שע"י קבלת התורה בהר סיני התקרבנו לקב"ה, כך על ידי קרבנות ציבור אותם נקריב בא"י, נהיה מחוברים לקב"ה.
רבנו-אוה"ח-הק' עלה בסערה השמימה במוצש"ק לסדר פרשת 'פנחס',
ונטמן לאחר כבוד, ביום א' בשבת ט"ו בתמוז {1743}.
הקשר בין פרשת פנחס לתורת הגלות והגאולה,
במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.
רבנו-אור-החיים-הק' עלה לגנזי מרומים במוצש"ק פרשת "פנחס" – פרשת ההכנות לעליה לא"י. ולא בכדי, כל חייו היוו הכנה אחת גדולה לעליה לארץ, אליה זכה לעלות עם תלמידיו וב"ב, כדי לזרז את הגאולה. למעשה, רבנו ביטל בכך את ג' השבועות, ופתח את שערי העליה לתלמידי הבעש"ט והגאון מוילנא שעלו אחריו, ולעליה ההמונית עד לימינו.
פירושו לתורה "אור החיים", זרוע אהבת הארץ, והדרישה לעלות אליה כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהקדמה לפירושו לתורה: "והאיר ה' עיני שכלי, אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום חשבתי בו, הוא מקום השכינה, עיר הרמה, עיר החביבה על אלהי עולם".
רבנו אומר על הפס': "בני יהודה ער ואונן, וימת ער ואונן בארץ כנען. ויהיו בני יהודה למשפחתם: לשלה משפחת השלני / לפרץ משפחת הפרצי / לזרח משפחת הזרחי / לחמול משפחת החמולי (במ' כו, יט – כב): "פרשה זו, תרמוז מאורעות עם ישראל… "ער" – ירמוז לחורבן בית ראשון. "אונן" – לבית שני.
"שלה, נתכוון למושיע ורב, הבא לגאול מגלות אחרון… דורו של משיח" {הנושא יפורט בהמשך}.
בפרשת בלק אותה קראנו בשבת הקודמת, אומר רבנו אומר על הפס': "אראנו ולא עתה – אשורנו ולא קרוב. דרך כוכב מיעקב, וקם שבט מישראל, ומחץ פאתי מואב, וקרקר כל בני שת… וישראל עושה חיל" (כד, יז):
"כל הנבואה במלך המשיח נאמרה. ויתבאר ע"פ דבריהם ז"ל שאמרו, בפס': "בעתה אחישנה" (ישעיהו ס' כב) – זכו אחישנה, לא זכו בעתה" (ירושלמי תענית פ"א ה"א)… והוא רחוק מופלג. וזה לך האות, הן אנו בתחילת מאה הששית לאלף השישי. וכנגד ב' קיצים אלו דיבר הכתוב: כנגד אם זכו, אמר 'אראנו ולא עתה'. פירוש, לדבר שאני עתיד לומר, אבל אינו עתה בזמן זה, אלא בזמן אחר, ויכול להיות שאינו רחוק כל כך" היות ואם יחזרו בתשובה, הגלות תארך אפילו יום אחד, ככתוב: " יענך ה' – ביום צרה" (תהלים כ, ב).
"וכנגד קץ "בעתה" – אמר "אשורנו ולא קרוב", כמו צופה מרחוק, והוא אומרו "ולא קרוב", כי הקץ של בעתה, ארוך עד למאוד בעוונות".
בפרשת צו (ויקרא ז, ב) אומר רבנו אור החיים הק': 'תורת העולה':
"ובדרך רמז, תרמוז כל הפרשה על גלות האחרון שאנו בו, לנחמנו מעצבון נפשנו.
כי כל איש ישראל מאנה הנחם נפשו בראות אורך הגלות".
"כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו" (ויקרא כה כה):
"פרשה זו תרמוז עניין גדול… והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם ויאמר להם:
הטוב לכם כי תשבו חוץ – גולים מעל שלחן אביכם…
ועל זה עתידים ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל –
ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב".
בפרשת ראה אומר רבנו על הפס':
"כי יהיה בך אביון באחד שעריך,
משיח-ושמו-חיים" (דב'. טו יא). רבים סוברים שהתכוון לעצמו.
"פנחס הוא אליהו" – בתורת הנגלה.
הקנאות לה' ושכרה – לעומת הקנאות האישית ועונשה.
"מלמד שעמדו ממנו {מפנחס} בבנין ראשון – ח"י כהנים גדולים,
אבל בבניין אחרון, עמדו ממנו פ' כהנים – בגלל מסירות נפשו (ספרי בלק קלא).
רבנו יונתן בן עוזיאל אומר, שבעקבות הקנאות האמתית שהייתה נקיה מנגיעה אישית לכבוד הקב"ה, פנחס קיבל הבטחה לחיות לעולם, ולבשר על הגאולה העתידה ע"י אליהו הנביא שבא בגלגול של פנחס, וכדברי קדשו: "ואעבדיניה מלאך קיים – ויחי לעלמא למבשרא גאולתא בסוף יומיא" (במ' כה, יב).
את ההפטרה בשבת הגדול שלפני חג הפסח והגאולה, חותם הנביא האחרון מלאכי בפס': "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם" (מלאכי ג, כג- כד).
בגאולה, האבות והבנים יחשבו באופן שווה, היות ו"הארץ תהיה מלאה דעת ה' – כמים לים מכסים" (ישעיה יא, ט). לכן, לב האבות ילך לקראת הבנים, ולב הבנים ינהג כלב אבותיו, היות וכולם יכירו במלכות ה' בעולם.
דמותו המלאכית וההרואית של אליהו הנביא העולה בסערה השמימה, כאשר תלמידו אלישע הנביא זועק מקירות ליבו: "אבי אבי, רכב ישראל ופרשיו" (מלכים ב, ב יב), ממשיכה לרחף בין מלאכים בשמי מרום, ונוחתת לעיתים גם בארץ בברית מילה של כל תינוק מעמ"י, כדי להיווכח שאכן עמ"י ממשיך ללכת בדרך ה', ומקיים את בריתו.
אליהו הנביא גם מתגלה לצדיקים, והדוגמאות הן רבות. התלמוד מספר על 'גילוי אליהו' בבית מדרשם של חכמים רבים כמו רבי שמעון בר יוחאי ורבי יהודה הנשיא, וכן לרבנו-אור-החיים-הק' כדברי החיד"א.
בסוף פרשת "בלק", התורה מתארת את מעשה פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן המקנא לשם אלוקיו, והורג את זמרי בן סלוא – נשיא שבט שמעון, ואת כזבי בת צור שהייתה ביתו של בלק מלך מואב:
וַיַּרְא פִּנְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם: אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה, אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף" (במ' כה ו – ט).
בתחילת פרשת פנחס, התורה מתארת את השכר אותו קיבל פנחס, והסיבה לכך.
"וידבר ה' אל משה לאמר: פִּנְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם; וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם, תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית, זִמְרִי בֶּן סָלוּא, נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי. וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית, כָּזְבִּי בַת צוּר: רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן, הוּא" (במ', כה, יא – יד).
רבנו-אור-החיים-הק' שואל שתי שאלות בפס': "ושם איש ישראל המוכה אשר הוכה" (במ' כה, יד).
א. מדוע בתיאור המעשה בסוף פרשת בלק לא נזכרו שמות החוטאים ככתוב: "וידקור את שניהם את איש ישראל ואת האישה אל קבתה", והם נזכרו רק בתחילת "פנחס"?
ב. כ"כ, מדוע הכפילות "המוכה אשר הוכה" לגבי זמרי, ואילו לגבי המדינית נאמר רק פעם אחת "ושם האישה המוכה המדינית?
רבנו-אור-החיים-הק' מיישב את השאלה הראשונה כך: "אכן הנה האדון ברוך הוא אינו חפץ לזלזל אפילו ברשעים לפרסם מי בעלי דברים המתועבים, ומקושש יוכיח. גם במה שלפנינו תראה שלא גילה אותם בשעת מעשה, אלא דווקא אחר שהזכיר שבח פנחס אשר פעל ועשה מהמפעל הטוב שקנא לה' וכיפר על בני ישראל. זכר גם כן, כי לא קנא באדם פחות אלא באדם גדול נשיא בית אב עם האישה ראש הקליפות ואביה מלך, כאומרו ראש אומות בית אב ונתעבה במיתה בזויה לעין כל, ובכל כיוצא בזה שמו יתברך מתקדש… אלא באמצעות דבר זה שעשה הקנאה בנשיא, ונתקדש שמו קידוש גדול ונכנעה כח הס"מ".
כלומר, ע"י פרסום שמו של זמרי שהיה נשיא שבט שמעון וכזבי שהייתה בת מלך – התקדש שמו יתברך עוד יותר, "ונמאס העוון כל כך בעיני כל".
נימוק שני: "עוד נראה כי טעם שלא הזכיר ה' שמו למעלה (בלק, פרק כה, ו) לפי שעדיין לא עשה מעשה אלא חשב לעשות – {ככתוב: "והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל" (בלק כה, ו), וכל עוד שלא עשה, לא תבזהו התורה להזכיר שמו, ואחר שכבר עשה מעשה, פרסם ה' שמו כי מצוה לפרסם הרשעים… ובכל כיוצא בזה".
רבנו-אור-החיים-הק' גם מיישב את השאלה השניה: מדוע אצל זמרי נאמר: "ושם ישראל המוכה אשר הוכה את המדינית זמרי בן סלוא", ואצל כזבי נאמר: "ושם האישה המוכה" (כה, יד-טו).
על כך משיב רבנו: הרשעים בחייהם נקראים מתים כדברי חז"ל (קהלת רבה ט, א). ברגע שזמרי חטא, נפשו נפגמה, בכך שדבק בו הרע בבחינת: "ושם רשעים ירקב" (משלי י, ז). וכדברי קדשו: "והנה זה, אשר בעל ארמית, השחית נפשו בפגעו בה. והנה הוא מוכה מכת מוות קודם שהרגו פנחס. והוא מה שנתכוון הכתוב לומר – 'ושם איש ישראל המוכה אשר הוכה'. כנגד הכאת הנפש, אמר, 'ושם ישראל המוכה', שמעת אשר געל נפשו ובא עליה, הוכה מכת נפש הישראלית, שהוא כינוי נפש קדושה הנקראת ישראל. וכנגד הריגתו שהרגו פנחס, אמר אשר הוכה… באומרו 'וידקור את שניהם".
כלומר, הביטוי 'הוכה' – מתייחס לכך שהרגו פנחס, ואילו הביטוי 'המוכה' – מתייחס לכך שכבר בעת שחטא עם המדינית, נפשו כבר הוכתה ונפגמה. כל זה מסביר, מדוע לגבי המדינית נאמרה הכאה אחת: "ושם האישה המוכה המדינית כזבי בת צור", היות והיא גויה חסרת הקדושה.
רבנו גם מציין מדוע זמרי מכונה 'ושם איש ישראל' למרות החטא? רבנו משיב: "ובזה נתן טעם, למה קראו איש ישראל – כי אחר הריגה בשם ישראל יכונה. זה כתבתי אם אפשר". כלומר, מותו היא כפרתו.
רבנו-אור-החיים-הק' שואל על הפס': "והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" (במ' כה' יג').
מדוע פנחס מקבל שכר של שלום וכהונת ברית עולם, על מעשהו המנוגד לשלום?
רבנו משיב: הקנאות היא דבר פסול מעקרו, ועל כך מסופר בירושלמי בשם רבי יהודה בן פזי: "בקשו חכמים לנדותו, אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה: "והייתה לו ולזרעו אחריו, ברית כהונת עולם".
במעשה פנחס, התורה מעידה באופן מפורש שהוא קינא לאלוקיו בלבד, כאשר כל מטרתו הייתה, להפסיק את המגפה, ולעשות שלום בין הקב"ה לעמ"י, כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפס': "נתן טעם למה שבחר לו י-ה לזכות בכהונה בתורת מתנה מה', ולא מכוח אביו. אמר: 'תחת אשר קינא לאלוקיו' – הוא עשה לאלוקיו וחס על כבודו, גם אלוקיו ירוממהו…, וכנגד מה שאמר שתהיה לו שלום וגם תהיה לזרעו – אמר הכתוב: 'ויכפר על בני ישראל'. פירוש, שעשה שלום בין ישראל ובין אביהם שבשמים".
רבנו גם אומר: "שהייתה הקנאה בשביל כבודי לבד, לא לאמצעות שום דבר זולתו. וזו היא מצוה שלמה אשר יתרצה ה' בה יותר מכל אשר יעשה האדם והוא אומרו 'את קנאתי' בכינוי למדבר ברוך הוא" (במ' כה יא).
כלומר, הזוכה לקיים מצוה אחת בשלמות, זוכה לעולם הבא כדברי הרמב"ם: "רבי חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל… מעיקרי האמונה בתורה, כי כשיקיים אדם מצוה מתרי"ג מצוות כראוי וכהוגן, ולא ישתף בה כוונה מכוונות העולם, אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה… הנה זכה בה לחיי העולם הבא" (רמב"ם. משניות מכות פ"ג משנה טז).
על השאלה מדוע חילקה התורה בין המעשה לשכר בשתי פרשות? חכמים אומרים שמכאן לומדים מסר חשוב: אין לנהוג בקנאות, ולפני שעושים מעשה חייבים להמתין ולחשוב בבחינת: "סוף מעשה במחשבה תחילה", לכן התורה הפרידה בין המעשה לשכר.
אחת הדוגמאות המפורסמות לכך מופיעה במפקד בפרשתנו:
"ובני קרח לא מתו" (במ' כו, יא). רש"י מפרש: "הם היו בעצה תחילה. (ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בליבם – לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגהינם וישבו שם)".
משה רבנו כידוע, ביקש מקרח ועדתו לחכות עם המחלוקת עד הבוקר – 'לישון על זה עד הבוקר', אולי יחזרו בתשובה: "וידבר אל קרח ואל כל עדתו: בוקר ויודע יהוה את אשר לו, ואת הקדוש והקריב אליו" (במ' טז, ה).
רבנו-אור-החיים–הק' אומר על הפס' הנ"ל: "עוד נתכוון בזה איש האלוקים לתת להם זמן הלילה להתבונן במעשיהם. אולי יכירו כי לא טוב עושים ויחזרו בתשובה".
לומדים מפה על גדולת משה רבנו העושה הכל למען השלום,
גם מול אלה שחתרו תחתיו, כמו קרח ועדתו.
פועל יוצא מהאמור לעיל: במעשהו, פנחס פעל מתוך קנאות לה' בלבד, במטרה להשכין שלום בין הקב"ה לעמ"י,
ולכן, זכה לשכר בהתאם: ברית שלום, וגם כהונה המסמלת את השלום, דוגמת אהרן הכהן עליו נאמר באבות: "הוי מתלמידיו של אהרן: אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".
הוא גם זכה לשלום בינו לבין עצמו, היות וכל רוצח, ירגיש נקיפות מצפון על מעשהו,
לא כן פנחס, שנתברך ע"י הקב"ה בברכת "הנני נותן לו את בריתי שלום", כדברי הנציב מוולוז'ין בעל הפירוש "העמק דבר" (במ' כה' יב') האומר: "כי טבע המעשה שעשה פנחס להרוג נפש בידו, היה נותן להשאיר בלב ורגש עז גם אח"כ, אבל כאשר היה לשם שמים, משום הכי באה הברכה שהיא תמיד בנחת ובמידת השלום".
בפרשת דינה ושכם בן חמור. אמרו שמעון ולוי ליעקב אבינו לאחר שחיסלו את תושבי שכם: "הכזונה יעשה את אחותנו". זו קינאה אישית, ולכן יעקב אבינו אמר להם בסוף פרשת ויחי: "שמעון ולוי אחים כלי חמס… ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה – אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל". את האנשים הקנאים יש לפזר, אחרת יהיו אסונות נוראיים במקום אחד. לוי תיקן את הקנאות האישית, בכך שלאחר חטא העגל אומר משה: "מי לה' אֵלָי; וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי", והרגו את אותם האנשים שעבדו את העגל, ובכך עידנו את מידת הקנאות לכיוון אמוני, לכן קיבלו את תפקיד הכהונה שיש בו הקרבת קורבנות שכל מהותם דם ושחיטה, אך כשזו נעשית ע"פ ציווי ה', הדבר נחשב למעשה טוב בפני הקב"ה.
שבט שמעון לעומת זאת, לא תיקן את מידת הקנאות בה היה נגוע, ובפרשתנו רואים איך זמרי בן סלוא נשיא שבט שמעון, מחליט להתגרות במשה רבנו איש שבט לוי, כאשר במרד, הוא משתף גם את שבטו.
חז"ל אומרים שכאשר זמרי מציג לפני משה את האישה המדיינית ושואל אותו: "אישה זו מותרת או אסורה. אם תאמר אסורה, בת יתרו שהיא מדיינית מי היתרה לך? המדרש אומר שנעלמה ממנו הלכה.
את הביטוי "נעלמה ממנו הלכה שהבועל ארמית קנאים פוגעים בו", ניתן להסביר כך: משה ידע את ההלכה, אבל לא רצה לענות בגלל נגיעתו האישית, בכך שאשתו הייתה בת יתרו כהן מדין, ולכן שום תירוץ ככל שיהיה – לא יתקבל.
הרמח"ל אומר: "הענף השלישי הוא הקנאה שיהיה אדם מקנא לשם קדשו, שונא את משנאיו ומשתדל להכניעם במה שיוכל כדי שתהיה עבודתו יתברך נעשית, וכבודו מתרבה" (מסילת ישרים כ').
קיימת קינאה לה' כמו אצל פנחס, וקיימת קינאה אישית כדברי קהלת: "וראיתי אני את כל עמל ואת כל כישרון המעשה, כי היא קינאת איש מרעהו" (קהלת ד, ד). עליהם נאמר "ורקב עצמות קינאה" (משלי יד, ל). כלומר, בשרם נרקב בקבר, בגלל הקנאה.
גופם של אנשים שאין בהם קינאה אישית, לא נאכל במותם על ידי תולעים כמו בסיפור בגמרא (שבת קנב ע"ב), המספר על רב נחמן ששכר פועלים לחפור באדמתו, ומצאו קבר של רב אחאי בר יאשיה שהרעים עליהם בקולו, וקראו לרב נחמן שדיבר אתו. רב אחאי הסביר לו שהוא זכה לכך שבשרו לא נאכל, בגלל שלא הייתה בו קנאה.
אמו"ר הרה"צ רבי יוסף אסולין ע"ה סיפר לי על רבו – הרה"צ רבי משה שושן ע"ה שנפטר במרוקו.
לאחר שנים רבות, המשפחה החליטה להביא את הגופה לקבורה בצפת. אמו"ר השתתף בטהרה ובקבורה, ולהפתעתו הרבה – גופו של הצדיק היה שלם ובשרו חם, כאילו נפטר באותו יום, ולא אחרי שנים על גבי שנים.
כל זאת בזכות גדולתו בתורה, צדקותו הרבה, ואמונתו התמימה בבורא עולה, ללא שקינא באיש.
"פנחס הוא אליהו" – בתורת הנסתר.
שתי הנשמות של נדב ואביהוא – התגלגלו בפנחס,
ממנו עברו לאליהו, ומאליהו לאלישע.
הזהר הק' מספר שכאשר רבי שמעון בר יוחאי עסק בסוגיה הנ"ל, בא בנו רבי אלעזר ושאלו: נדב ואביהוא מה מעשיהם ב"פנחס"? הרי פנחס היה בחיים כאשר הם מתו. אם כן איך יתכן שנשמותיהם התגלגלו אצלו?
על כך ענה לו רבי שמעון: בני, סוד עליון כאן, וכך הוא: בשעה שנדב ואביהוא הסתלקו מן העולם, לא היו מסתתרים תחת כנפי הסלע הקדוש, היות ובנים לא היו להם, ובכך מיעטו דיוקן של מלך. מצד שני, היו ראויים לשמש בכהונה הגדולה בגלל צדקותם כפי שמתאר בהרחבה רבנו-אוה"ח-הק' בראש פרשת "בחקותי".
בשעה שפנחס קינא לה' והרג את זמרי וכזבי ויצא מן האוהל, התייצבו מולו 24,000 מאנשי שבט שמעון שביקשו לעשות בו שפטים, דבר שגרם לנשמתו לפרוח מרוב פחד. הקב"ה יודע תעלומות שידע בבירור שכל כוונתו לשם שמים, מעבר בנשמת פנחס את שתי הנשמות הקדושות של נדב ואביהוא, ובכך פנחס הפך לאדם אחר, כך שיכול להמשיך לשמש ככהן האמון על ברית שלום, היות והוא כבר לא הרוצח. לכן נכפלה המילה בן – "פנחס בן אלעזר – בן אהרן הכהן". כלומר, הוא ראוי לכהונה כמו אהרן, כדברי השל"ה הק' (תורה אור, פנחס ב).
הזהר הק' בפרשת כי תישא (קצ"א) אומר: "פנחס הוא אליהו".
במדרש אגדה (במ' כה') אומר ריש לקיש:
הוא פנחס הוא אליהו – שתי הנשמות שהיו אצל פנחס,
באו בגלגול אצל אליהו הנביא שגם הוא קינא לאלוקיו.
מסורת זו מובאת גם בפרקי דרבי אליעזר (מז').
רבנו-אור-החיים-הק': "ובדרך רמז יתבאר על פי דבריהם ז"ל שאמרו פנחס הוא אליהו, אשר הוא עתיד לבשר עמ"י בגלות האחרונה… להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" (מלאכי ג' כד'), ולכן נאמר "בקנאו את קינאתי" (במ' כה' יא') = שתי קנאות. הראשונה: קינאת פנחס, ואילו השנייה = בתקופה אליהו.
אצל אליהו נאמר: "קנא קינאתי לה' (מלכים א' יט'), בכך הוא רומז על קינאת פנחס ועל קנאתו שלו, ותפקיד הקנאה הוא: "לעשות שלום בעולם" (שיה"ר ד' ה'). וכן כדברי ריש לקיש: "פנחס הוא אליהו". אמר לו הקב"ה: אתה נתת שלום ביני ובין בני ישראל, אף לעתיד לבוא {בגאולה האחרונה}, אתה עתיד ליתן שלום ביני ובניהם שנאמר: "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא" (מלאכי ג' כג'). ועל הכתוב בפרשתנו: "והייתה לו ולזרעו אחריו – שיהיו מבורכים ממני לעולם".
רבנו-אור-החיים-הק' לומד מכפילות הביטויים אצל פנחס: "בקנאו את קנאתי", וכן מכפילות הביטויים אצל אליהו: "קנא קנאתי לה' – הוא לומד על "פנחס הוא אליהו" כשהכוונה לאותו אדם החי בתקופות שונות החל מתקופת משה רבנו ופנחס, דרך תקופת המלך אחאב בה היה חי אליהו, וכלה בגאולה העתידה. כלומר, כל אחד מהם רמז לתקופתו ולתקופה השניה.
אותן שתי הנשמות שעברו בגלגול מנדב ואביהוא לפנחס, ומפנחס לאליהו הנביא, עברו גם לאלישע הנביא , שם נאמר "וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת-אַדַּרְתּוֹ וַיִּגְלֹם וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם, וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה; וַיַּעַבְרוּ שְׁנֵיהֶם, בֶּחָרָבָה. וַיְהִי כְעָבְרָם ואֵלִיָּהוּ אָמַר אֶל אֱלִישָׁע שְׁאַל מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ, בְּטֶרֶם, אֶלָּקַח מֵעִמָּךְ; וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע, וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי". מהביטוי "נא" לומדים את ראשי התיבות של נדב ו – אביהוא שהיו בנשמתו של אליהו. כלומר, הנביא אלישע ביקש לקבל את שת הנשמות שהיו לאליהו, אותן אכן הוא קיבל.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שישנם שני יעודים בברכת ה' לפנחס ולזרעו, וזה כנגד שני דברים שעשה פנחס.
- ברית שלום – כנגד קנאתו לה' – ורמז גם לקנאת אליהו שהוא משורש נשמתו של פנחס שקינא לה', על שעבד העם לעבודה זרה.
- קיבל ברית כהונת עולם כיון שבמעשהו כיפר על עוונות ב"י במדבר, וימשיך לכפר על עמ"י בכל הדורות, כיון שהיה כהן, בבחינת: "וכפר עליו הכהן" (ויקרא יד' כ').
בכל ברית מילה מופיעה דמותו המסתורית של אליהו הנביא כדי שיראה כיצד עמ"י שומר את בריתו של הקב"ה, היות והוא אמר: "קַנֹּא קִנֵּאתִי לֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ".
המדרש (סדר אליהו זוטא ח') אומר: היה צריך אליהו לסנגר על עמ"י, שהרי לא כולם ביקשו להורגו אלא רק איזבל, והוא לא היה הנביא היחיד הנותר, אלא היו עוד 100 נביאים שאותם החביא הנביא עובדיה, לכן התבקש אליהו ע"י הקב"ה להעביר את שרביט הנבואה לתלמידו אלישע, ולהגיע לכל ברית כדי לראות שאכן קיים שלום בין הקב"ה לישראל, ע"י קיום מצות ברית המילה.
המשורר רבי דוד חסין (מגדולי פייטני מרוקו), כתב שיר לכבוד אליהו הנביא,
בו הוא מתאר ע"פ תרשים זרימה,
את הניסים שאירעו לפנחס המקנא לאלוקיו, והניסים שהיו לאליהו הנביא.
להלן חלק קטן מהשיר המתאר את הקשר בין פנחס לאליהו. ואלישע ואליהו.
"אערוך מהלל ניבי / לפני אלוקי אבי /
לכבוד חמדת לבבי / אליהו הנביא".
"כהן לאל עליון הוא / פנחס הוא אליהו /
הנביא יקראוהו / הגלעדי התשבי.
בקדושה ובטהרה / עלה עלה בסערה /
אליו אלישע קרא / ויאמר אבי אבי".
תורת גלגולי נשמות – על פי הקבלה.
אמר רבי שמעון: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם,
רזא דגלגולא" (זהר. שמות כא, א).
מהו גלגול נשמה? על פי שער הגלגולים לרבנו חיים ויטל תלמיד האר"י הק', המוות אינו סיום סופי של האדם, אלא מעבר למציאות גשמית אחרת ע"י הגלמות נשמת המת אצל אדם אחר, בעל חי או דומם, לא עלינו.
התפיסה הזו מופיעה כבר בזהר הקד' ע"י רבי שמעון בר יוחאי שאמר "רזא דגלגולא" = סוד הגלגול, בעניין אי קיום מצוות שבין אדם לחברו דבר הגורם לאדם לחזור בגלגול כדי לתקן (תחילת פרשת משפטים). התופעה הנ"ל החלה לקבל תאוצה בתקופת האר"י הק' ותלמידיו כפי שזה בא לידי ביטוי בשער הגלגולים ע"י המהרח"ו.
מדוע באים בגלגול? הנשמות חצובות תחת כיסא הכבוד ונהנות מזיו השכינה. בעצם, הן אוכלות בחינם, בכך שנהנות מ"נהמא דכיסופא" = לחם בושה. לכן הקב"ה מוריד את הנשמות לעולם העשייה בו האדם מקיים את מצוות ה', המזכות אותו לשוב לגן עדן בזכות ולא בחסד. באדם הראשון היו כלולות נשמות עמ"י.
לאחר שאכל מעץ הדעת, נפגמו אתו כלל נשמות עמ"י, כל אחת לפי מעמדה בנשמת אדם הראשון, לכן צריכות לחזור לתיקון הפגם. האבות לדוגמא כללו את כל נשמות עמ"י וניסו לתקן. זה עבר ל-יב שבטי י-ה, אח"כ לשבעים נפש בני יעקב, אחרי זה לששים ריבוא יוצאי מצרים. לדוגמא, אברהם אבינו בא לתקן את חטא עבודה זרה בו חטא אדם הראשון בכך שאכל מעץ הדעת בניגוד לצו האלוקי.
בכל אדם ישנם שלושה חלקי רוחניות: נפש, רוח ונשמה, ועליו לתקנם ולהבריקם כביום נתינתם.
גם בעולם המבחנים – ישנו מועד א' ב' ג'. אין ארוחות חינם בעולמנו, "אדם לעמל יולד", וצריכים לעמול קשה בגן הילדים, בבית ספר, בישיבה, בהקמת משפחה, ובעצם איפה לא.
כך בעולם הזה מול עולם הבא. מכירים את קריין ג'יפי-אס הקורא לנו: בצע פרסה…
להלן מספר הוכחות לתורת הגלגולים: "ממית ומחיה" – ממית עכשיו, ומחיה אותו בגלגול הבא. "ורפא ירפא" –אדם שגרם נזקים רפואיים, יחזור בגלגול כדי לתקן. "דור הולך, ודור בא" – רבי נחוניה בן הקנה אומר הדור שהולך הוא הדור הבא אח"כ בגלגול.
בהקדמה לשער הגלגולים מובאות דוגמאות לגלגולים: הבא על נידה, מתגלגל בגויה. הבא על גויה, מתגלגל בפרוצה יהודיה. המדבר לשון הרע, מתגלגל בדומם. הבא על אשת איש, מתגלגל עם האישה בריחיים. מי שאינו מברך ברכת הנהנין, מתגלגל במים. יש המתגלגלים בבעלי חיים.
כל זה במידה ולא עשה תשובה. אבל אם עשה תשובה אמתית – אין דבר העומד בפני שערי תשובה.
רבנו בחיי אומר שאותם {עשרים וארבעה אלף אנשי שכם} שנהרגו ע"י שמעון ולוי לאחר שטימאו את אחותם דינה,, באו בגלגול בשבט שמעון שחטאו במעשה זמרי. שמעון בן יעקב בא בגלגול בזמרי נשיא השבט. אנשי שבט שמעון באו בגלגול בעשרים וארבעה תלמידי רבי עקיבא. רבי עקיבא בא בגלגול זמרי.
זמרי בן סלוא גימטריא עקיבא בן יוסף. אשת טורנסרופוס הייתה גלגול כזבי בת צור שהתגיירה, התחתנה והעשירה את רבי עקיבא, והעמידה את ישיבתו.
כל זה מסביר את דברי הגמרא (יבמות סב. ע"ב) שתלמידי רבי עקיבא לא נהגו כבוד זה בזה. הייתכן? וכי רבי עקיבא חשוד על כך שלא העיר להם. אלא, התשובה לכך היא, הם באו בגלגול לתקן את הגלגולים הקודמים, כפי שנאמר בכתבי הרמ"ע מפאנו – ספר גלגולי נשמות – אות כ: "וזמרי הוא היה בן דינה קודם שנשאה שמעון, והכ"ד אלף שהמית משבט שמעון, הם הכ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו, שלא חלקו כבוד זה לזה, בזכרם עוון שטים שלא היטהרו ממנו, עד אשר יחדיו מתו מותא תניינא.
הנה נגלה סוד תיקון נפשות תלמידי רבי עקיבא שבירורם החל במעשה שמעון ולוי בבני שכם, עובר דרך בני שבט שמעון, ומגיע לתלמידי רבי עקיבא שתוקנו לגמרי אחר מותם בבירור האחרון, ומכך נלמד שבכל גלגול נצרפים החלקים הרוחניים, ובייסורים (נשרפים) כל הסיגים והקליפות עד ברור החלקים הרוחניים להיותם ראויים לחיי עולם הבא.
בכתבי האר"י ז"ל מובא, שרבי עקיבא הוא גלגולו של זמרי בן סלוא (השם "עקיבא בן יוסף" עם האותיות הוא בגימטריא "זמרי בן סלוא), והיינו שנשמת זמרי חזרה בגלגול כדי לתקן את מה שחטא עם כזבי בת צור. זמרי שהיה נשיא שבט שמעון, היה בדרגה רוחנית גבוהה, וירד מדרגתו ע"י חטאו. הוא התגלגל ונולד בתור עם הארץ (רבי עקיבא עד גיל 40 לא ידע אפי' לקרוא), והיה צריך להתעלות ברוחניות עד דרגת רבי עקיבא. כיון שזמרי ירד ברוחניות ע"י אישה, לכן גם עלייתו בהיותו רבי עקיבא, הייתה ע"י העידוד והמסירות של אשתו רחל.
גם 24 אלף גברים משבט שמעון שנגררו אחרי זמרי וחטאו כמותו, חזרו בגלגול בתור 24 אלף תלמידי רבי עקיבא, וכיון שידעו ברוח הקודש על מצבם הרוחני בגלגול הקודם, לא נהגו כבוד זה בזה. פטירתם הטרגית, היתה, כדי לכפר על גלגולם הקודם.
ימי בין המצרים.
"יִבָּנֶה הַמִּקְדָּשׁ עִיר צִיּוֹן תְּמַלֵּא /
וְשָׁם נָשִׁיר שִׁיר חָדָשּׁ וברְנָנָה נַעֲלֶה".
לאור המפקד של שבט יהודה – שבט המלכות,
רמזים לחורבן בית ראשון ובית שני – ובנין הבית השלישי.
למשיח בן יוסף – משיח בן דוד – מלכות ה' בעולם.
תורת תהליך הגאולה – בתורת רבנו אור החיים הקדוש,
ע"פ שמות בניו של יהודה בן יעקב.
"בני יהודה ער ואונן, וימת ער ואונן בארץ כנען.
ויהיו בני יהודה למשפחתם:
לשלה משפחת השלני / לפרץ משפחת הפרצי /
לזרח משפחת הזרחי / לחמול משפחת החמולי (במ' כו, יט – כב).
רבנו-אור-החיים-הקדוש
אומר על הפס' הנ"ל :
"פרשה זו, תרמוז מאורעות עם ישראל…
"ער" – ירמוז לחורבן בית ראשון.
"אונן" – לבית שני.
"שלה" – נתכוון למושיע ורב, הבא לגאול מגלות אחרון…
דורו של משיח. השלני – שלו אני".
"לפרץ – משפחת הפרצי" – רמז למלך המשיח.
רבנו-אור-החיים-הקדוש
מתאר את התהליכים ההיסטוריוגרפיים
של חורבן בית ראשון ושני,
בנין המקדש השלישי, משיח בן יוסף, ומשיח בן דוד,
ע"פ משמעותם הנומרולוגית קבלית, של שמות יהודה ובניו.
"וימת ער ואונן בארץ כנען"-
רמז לחורבן בית ראשון ובית שני.
א. ליהודה נולדו שלשה בנים מאשתו הראשונה בת איש עדולמי ושמו שוע: ער, אונן ושלה.
"ער" = רע. במקום להיות ער בעבודת ה' – הפך להיות רע. – רמז לחורבן בית ראשון.
ב. "אונן" – אנינות ואונאה – שהיו מצערים איש את רעהו בגלל שנאת חינם – חורבן בית שני.
אונן – בנו השני של יהודה, ייבם את אשת אחיו תמר, אבל שיחת את זרעו ולא היה מוכן להקים זרע לאחיו ער, דבר הרומז לשנאת חינם שבגינה כידוע נחרב המקדש השני. לכן, התיקון יבוא ע"י אהבת חינם בין איש לרעהו.
מות ער ואונן בארץ כנען, רומז לחורבן שני בתי המקדש בארץ כנען שהיא א"י, וכדברי קדשו: "כי סילוק השכינה מהם, יקרא מיתה שפרחה הנפש שהיא השכינה, ונשאר הבית מת בעוונות… וטומאה".
ואילו עמ"י, נרדם בשמירת המצוות, כאשר העבירה החמורה שבגינה נחרב הבית הייתה – גילוי עריות שזו גם סיבת מות ער ששיחת זרעו ארצה (שבת סב ע"ב). גילוי עריות גורם לשפיכות דמים ולעבודה זרה, בגינן נחרב המקדש.
"ער" מלשון "אני ישנה ולבי ער" (שיה"ש ה, ב), שהיה הקב"ה, בו ער בהשגחה גדולה עמנו בבית.
ג. "בארץ כנען" – רבנו-אוה"ח-הק' אומר שבגלל "שישראל לא הורישו את הכנעני… זה סיבב להטותם מדרך המוסר", כפי שרבנו מרבה להדגיש: "ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם – והיה אשר תותירו מהם לשיכים בעיניכם… וצררו אתכם על הארץ". (מסעי לג, נה). כלומר, הגויים יצררו אותנו, וידרשו גם את המקומות בהם אנחנו שולטים כמו נתניה וירושלים, כפי שקורה כיום.
"לפרץ – משפחת הפרצי",
רמז למלך המשיח.
ד. "לשלה – משפחת השלני" – רמז למשיח
פירוש א: רומז למשיח בן דוד "הבא לגאול מגלות אחרון… וצריכים ישראל להצטער בשבילו ולקוות לישועתו".
"השלני – אומות העולם יאמרו: "שלו אני", ויקבלו מלכותו.
פירוש ב: רומז למשיח בן יוסף "שתפגע בו מידת הדין וימות בעוונות ישראל". "ויכהו שם על השל". חלילא וחס, ולכן צריכים להתפלל בברכת "בונה ירושלים" שלא ייהרג משיח בן יוסף ע"י ארמילוס הרשע.
ה. "לפרץ משפחת הפרצי" – מלך המשיח שיבוא מפרץ, יפרוץ לו דרך ככתוב: "המלך פורץ גדר… ואין מוחים בידו", וכן יפרוץ בגוים וינקום בהם, על הצרות אשר עוללו לישראל לאורך כל הדורות, ובפרט אדום.
ו. "ויהיו בני פרץ" – "ויהיו" לשון צער – רומז לחבלי משיח עד שהחכמים: עולא, רבה ורבי יוחנן אמרו: ייתי ולא אחמיניה". כלומר, לא רוצים לחיות בזמנו בגלל הצרות הרבות שיהיו.
ז. "לזרח משפחת הזרחי" – "לזרח" – רמז לכבוד ה' שיזרח עלינו. "וכבוד יהוה, עליך זרח" (ישעיה ס).
ח. "לחצרון משפחת החצרוני" – מלך המשיח שיבוא מפרץ – יבנה את חצר בית המקדש.
ט. "לחמול משפחת החמולי" – "שיחמול עלינו בכל ענפי החמלה" בעקבתא דמשיחא.
י. "אלה משפחות יהודה לפקודיהם: ששה ושבעים אלף וחמש מאות".
"ששה" – "לרמוז לגלות מצרים שהייתה לשישה דורות, דכתיב 'ודור רביעי ישובו הנה'…שג' דורות סבלו גלות לבד מיצחק ויעקב ויהודה, הרי שישה. כי התחלת הגלות הייתה משנולד יצחק".
"שבעים – לגאולת בבל, דכתיב: 'עד למלאת לבבל שבעים שנה" (ירמיה כט, י).
"אלף וחמש מאות" – לגלות אדום ממנה ניגאל בע"ה. וכדברי קדשו: "וכנגד גלות אדום שאנו עדיין בו, אמר אלף וחמש מאות. ואם היינו זוכים, ישראל היו נמנים קע"ב שנה שנשארו מאלף הד'. וכיון שלא זכו, יתחיל החשבון מאלף החמישי, וחמש מאות מאלף השישי {שנת 5500). ומקווים אנו כי הוא זה קץ גלותנו, ויתקיימו כל היעודים הרשומים, ויתחילו ניצוצי גילוי הגאולה, בהתחלת חמש מאות הבאים לשלום".
בביטוי "ניצוצי גילוי הגאולה", הכוונה לגילוי אורות סימני תהליך הגאולה, היות והגאולה תבוא בשלבים, כמסופר על רבי חייא רבה ורבי שמעון בן חלפתא שהיו מהלכים בבקעת ארבל בלילה {ועסקו בתורה}. עם עלות השחר, אמר רבי חייא לרבי שמעון: כך גאולתם של ישראל: "קמעא קמעא, כל מה שהיא הולכת – היא רבה והולכת. מאי טעמא? 'כי אשב בחושך – יהוה אור לי" (מיכה ז, ח. ירושלמי ברכות פ"א ה"א).
בשחר, מתגלים ניצני אור, אח"כ חושך, ורק מאוחר יותר מגיעה הזריחה, כך הגאולה,. קמעא קמעא.
בנושא זמן הגאולה, ישנן דעות שונות. כמו דברי הרה"ג רבי עמנואל חי ריקי שבחצרו ייסד רבנו-אוה"ח-הק' את ישיבתו "מדרש כנסת ישראל".
בספרו "יושר לבב (עמ' מו – מז). וכן מדברי הדיין והמקובל האלוקי רבי שלום בוזגלו שלמד תורה אצל הסבא של רבנו-אוה"ח-הק' רבי חיים בן עטר "הזקן". עיין (מקדש מלך וירא קיז ע"א), שם מדבר על שנת תקמ"ח = 1788 בה "יגלה כבודו עלינו מהרה".
משמעות השם – י-ש-ש-כ-ר בן יעקב אבינו,
בתורת רבנו-אור-החיים-הקדוש:
: בְּנֵי יִשָּׂשׂכָר – לְמִשְׁפְּחֹתָם
תּוֹלָע – מִשְׁפַּחַת הַתּוֹלָעִי.
לְפֻוָּה – מִשְׁפַּחַת הַפּוּנִי
לְיָשׁוּב – מִשְׁפַּחַת הַיָּשֻׁבִי
לְשִׁמְרֹן – משפחת השמרוני" (במ' כ"ו, כג -כד).
השם 'יששכר' נדרש בשלשה אופנים:
א. 'יש שכר' – רק שכר לימוד התורה נקרא שכר וקנין אמיתי, וכל שאר קניני העולם הזה הם הבל.
ב. 'יש שכר' – שכל מה שיש בעולם הזה, נברא רק בשביל לומדי ועמלי תורה
ג. 'שי שכר' – רמז לשלוש מאות ועשר עולמות, [כמספר 'יש'] שיהיה לכל צדיק שעוסק בתורה
השמות של משפחות 'יששכר', רומזים על ארבעים ושמונה דברים בהם התורה נקנית: (פרקי אבות פרק שישי).
'לתולע משפחת התולעי', רומז לשני דברים
א. 'ענוה' – כמו תולעת הכופפת עצמה, ובה מרומז 'המכיר את מקומו', מקבל יסורים באהבה' וכיוצא בזה
ב. עמל התורה בפה, כמו תולעת שכוחה בפיה, וזה רומז ל'עריכת שפתים'.
לפוה משפחת הפוני' – הפה של לומדי תורה צריך להיות 'פנוי' מתאוות ומותרות, וגם מ'דברים בטלים', וזה רומז למיעוט שיחה ותענוג.
לישוב משפחת הישבי' – רומז ל'ישיבה' – למוד בקביעות ועקביות ולא דרך עראי, וגם לשון 'ישוב הדעת' להתיישב בכל פרט ופרט בלימוד, כמו עיון במקורות.
לְשִׁמְרֹן – משפחת השמרוני" – בן תורה צריך ליזהר ולשמור יותר שלא יגרם חילול ה' בהתנהגותו.
חסידים הראשונים היו נשמרים שלא להיכנס לחמישים שערי היתר, שלא לבוא לשער איסור,
והוא נרמז במילה 'לשמרון', מלשון להישמר מהאיסור.
צום י"ז בתמוז – תיקון מעשה העגל בימינו,
ע"י תיקון עצת בלעם בשיטים עם בנות מדין.
'שוטטות' בין דפי הגמרא,
במקום 'שוטטות' ב'כלים מכלים שונים'.
יומיים אחרי ההילולה של רבנו-אור החיים-הק', חל יום י"ז בתמוז בו אירעו לנו ה' דברים.
באירוע הראשון, משה רבנו הוריד את הלוחות הראשונות אותן שבר בגלל חטא העגל,
וזאת לאחר שפרחו האותיות אותן חרט הקב"ה.
רבנו האר"י הק' אומר שהאותיות הנ"ל נשמרות כפיקדון אצל הקב"ה,
ואותן אנו יכולים להוריד ע"י תיקון חטא העגל – בו אנו נגועים.
התיקון יעשה ע"י הפסקת ההשתעבדות להבלי העולם הזה בהם משופע דורנו,
החל מאהבת עולם החומר ובראשן אהבת המותרות הקורצות מכל עבר,
דרך מחלת השוטטות בכלי תקשורת, ככתוב: "וישב ישראל בשיטים".
במקום זאת – ניתן לשוטט בין דפי המקרא והגמרא.
להתבשם באור החיים – למוצש"ק.
אראנו נפלאות
לרבנו-חיים-בן-עטר – בעל הפירוש "אור החיים" לתורה.
ישועת ה' כהרף עין – בזכות רבנו-אור-החיים-הק'.
רבנו-חיים-בן-עטר ע"ה – עלה לגנזי מרומים במוצש"ק פרשת 'פנחס', ונטמן בהר הזיתים מול הקודש והמקדש ביום א' בשב"ק – טו' בתמוז, שנת ה' תק"ג, כדי ליהנות מזיו השכינה.
רבנו-חיים-בן-עטר ע"ה – זכה שיום ההילולה שלו יחול לעולם באותו יום בשבוע בו חלה הילולת שני ענקי רוח:
משה רבנו – ז' באדר, רבי שמעון בר יוחאי – ל"ג בעומר, בבחינת: "והחוט המשולש לא במהרה ינתק" (קהלת ד, יב).
אותיות הקסם הפותחות את שמותיהם הקדושים: מ – ש – ח
מ – שה, ש – מעון, ח – יים, רומזות לכך שהם נמשחו במשחת הקודש מתוך שמחה דוגמת הכהן הגדול, הנביא והמלך, בבחינת: "על כן משחך אלהים אלהיך, שמן ששון מחבריך".
הביטויים מ-ש-ח = ש-מ-ח, רומזים למוטיב המרכזי בפיוט "בר יוחאי נמשחת אשריך – שמן ששון מחבריך", וכן בשיר שכתבתי, והמופיע בראש הספר: "אור החיים קדשנו", לכבוד רבנו.
ביום הילולת הצדיק, נשמתו נכנסת לפני הקב"ה ככלה בחופתה, כך שהצדיק משקיף עלינו ממרום, היות והוא מצוי בשני העולמות – העליון והתחתון. ההתקשרות לצדיק יוצרת התעוררות בעולם הזה, דבר הגורם להתעוררות בעולם העליון המסוגלת להאיר את נשמתנו ולקבל את תפילותינו ברצון, ובפרט ביום ההילולה על ציונו הקדוש, כפי שמעידים רבים וטובים שנושעו ע"י הקב"ה בזכות הצדיק.
רבי חמא בר חנינא אמר: "גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם" (חולין ז' ע"ב).
נס רפואי – בזכות רבנו-אור-החיים-הקדוש.
"והסירותי מחלה – מקרבך" (שמות כג, כה),
לפני שנים, השתתפתי בהילולת רבנו אור החיים הקדוש בהר הזיתים,
עם חברי קהילת אור-החיים-הק' מנתניה, בה שימשתי כרב.
למחרת, אושפזתי בביה"ח עם חום גבוה.
הרופאים היו אובדי עצות לסיבת החום הגבוה.
פתרונם היה: מקלחת קרה להורדת החום, ואקמול לכאבים.
לאחר כשבועיים של יסורים ותפילות,
חלמתי במוצש"ק והנה רבנו-אור-החיים-הק' ניצב ליד ראשי,
ומכריז ג' פעמים: "אבקש להסיר את המסכים – מעל משה שמיר".
בחלומי ראיתי שראש הישיבה בנתניה הרה"ג אשר דדון שליט"א
שביקר אצלי בשבת,
מבקש מרבנו להתפלל לרפואת דודו שהיה חולה אנוש.
רבנו השיב לו: "באתי רק בשביל משה שמיר".
הלילה הזה, היה הלילה הראשון בו הצלחתי להירדם כדבעי.
למחרת, נעשו לי בדיקות דם כמידי יום –
והפלא ופלא, הרופאים הודיעו לי בפליאה:
"הבדיקות תקינות, ואתה תשוחרר בקרוב". אכן, למחרת שוחררתי.
לרופאים הנדהמים מהשינוי הפתאומי, סיפרתי על החלום ופשרו.
אחד מהם אף סיפר שהשתתף בהילולת הצדיק בירושלים.
הסיפור הנ"ל פורסם בעלון התורני אור-החיים-הק',
ע"י הדיין הרה"ג אברהם בן חיים שליט"א.
הרב אשר דדון מנתניה שכאמור ביקר אצלי, קרא את העלון ומיד התקשר אלי ובפיו בשורה:
"החלום שלך אמת ויציב". לשאלתי מדוע? הוא השיב:
"באותה שבת שביקרתי אצלך, אכן דודי היה חולה אנוש, ולמרות תפילותינו הרבות נפטר.
כלומר, רבנו-אור-החיים-הק' ראה ברוח קדשו שלא יוכל לעזור לו,
ולכן אמר: "באתי רק בשביל משה שמיר", כפי שראית בחלום".
אכן, תפילותינו לקב"ה בזכות רבנו-אור-החיים-הק',
מתקבלות ועושות פרי,
בבחינת הכתוב: "גדולים צדיקים במיתתם – יותר מאשר בחייהם".
בברכת התורה ולומדיה
משה אסולין שמיר
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. משה בלישע בר רחל ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. עליה אסולין ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה.
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה, בתוך שאר חולה עם ישראל.אליהו בן פרחה.אשר בן ערביה(מזל)
טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס- אבן גדולה נפלה מן השמיים
עלילת סיפור זה תואמת את האוֹיקוֹטיפ היהודי ארנה־תומפסון 771* at: ׳ביזוי(חילול) הקודש נענש׳. אויקוטיפ הוא דגם סיפורי אוניברסלי שעבר תהליך של הסתגלות, התאמה, למקום ולתרבות מסוימים והוא לרוב בעל זיקה אינהרנטית לזהות קולקטיבית של קבוצה אתנית או לאומית. מערכת הסיווג של ארנה־תומפסון (Aarne-Thompson classification system) היא כלי מחקרי הממיין את הטיפוסים הסיפוריים השונים לפי המוטיבים העלילתיים שלהם. בארכיון הסיפור העממי בישראל(אסע״י), שבו נעשה שימוש בשיטת סיווג זו, מצויים כ־400 סיפורים הרשומים תחת האויקוטיפ ׳ביזוי (חילול) הקודש נענש׳. בטיפוס הסיפורי הזה בולטים המוטיבים הבאים: ערבים עומדים לחלל קבר של רב יהודי, חילול הקודש נמנע בעקבות נס מאגי, הנס מוביל להענשת מבזי הקבר, בדרך כלל עד שהם חוזרים בהם ומתנצלים. הגרעין הסיפורי והמתווה העלילתי החוזרים בנוסחים השונים מציגים עימות בין יהודי למוסלמים שבסופו מת היהודי.
טיפוס סיפורי זה מהווה את מוקד מחקרו של אליעזר מרכוס, ראו: מרכוס. וכן ראו למשל תחת אויקוטיפ זה את הסיפור שמספרו 3342 באסע״י, שהובא מפי יעקב אלון, יליד מרוקו. הסיפור עוסק ברב יחיא שהבטיח לסולטאן ׳אל כחיל׳ שיעשה כל שיבקש ממנו,אך למרות הבטחתו סירב להתחתן עם יהודייה שהסולטאן התגרש ממנה. הרב הוצא להורג ונקבר בבית הקברות המוסלמי. בלילה ירדה אש מן השמיים, עצמות המוסלמים הקבורים סמוך לקברו של הרב יחיא התפזרו והסולטאן נעשה משותק ברגליו. הוא נרפא רק כאשר השתטח על קבר הרב וביקש את סליחתו. הרב מודיע בחלום לאחד ממקורביו שעצמותיו אינן נמצאות עוד בבית הקברות המוסלמי ושאין צורך להעבירן לבית עלמין יהודי. בחלום הוא אף מסמן את המקום שבו על העדה להתפלל אליו. בסיפורו של יעקב אלון נאמר שהמקום הזה קיים גם בימינו.
בסיפור שלפנינו, שמקורו בטיטואן, המוסלמים אינם נענשים במוות, בחולי או בשיתוק; עונשם הוא הצלחתם של היהודים להוביל את הרב לקבורה יהודית בבית העלמין וניצחונם בעימות, הנרמז באמצעות הפגנת כוחו של האל שסייע בידם והפיל את האבן מן השמיים. בספרו ׳מקום לדור בו ושם לו׳, מציין עאמר דהמשה כי שמות הניתנים למקומות קובעים הייררכייה חברתית במרחב. אם כך, זיהוי האתר עם סיפור נפילת האבן מן השמיים מסמן אותו כמקום מאגי, והנס שהתחולל בו קיבע ואיבן את מעמדם של היהודים כשולטים במרחב. הסיפור עצמו מותאם לבני קהילת טיטואן – לערכים שהיו מקובלים עליהם, למקום משכנה של העיר ולמבנה שלה, והוא אף מסופר ונפוץ בלשונם. תמר אלכסנדר מצביעה על כך שתהליך ההסתגלות של הסיפור העממי חל גם במישור הגאוגרפי ולא רק במישור האתני. לכן העובדה כי המעשה ממוקם באתר ידוע, במורדות ההרים, יש בה משום עדות לאמיתות של ההתרחשות, לעצם אפשרות קיומה. מקום התהוות העלילה הוא במדינה המוסלמית (הרובע המוסלמי) שהייתה זה מקרוב חודרייה(judería, הרובע היהודי בעיר). הפירוט הגאוגרפי מאפשר את זיהוי סוגת הסיפור כאגדה שהתרחשה באתרים המוכרים למספר ולקהל. היות הסיפור אגדה מקבל ביסוס ותוקף באחד מנוסחיו המאוחרים, שבו מוזכרים גם שמותיהם של אנשי החברה קדישא בטיטואן אשר סייעו בהבאת הרב העומד במרכז העלילה לקבורה. במקבילה זו אדון בהמשך הפרק.רבות האמונות במרוקו הקשורות לאבנים, ואף אצל המוסלמים הן שכיחות מאוד. האבן משמשת בדרך כלל תחליף לקבר, ומסורות אחדות מתארות אבן גדולה או סלע שניתקו מן ההר וכיסו את הקדוש, כדוגמת הסיפורים על אודות רבי אברהם אמזלג, רבי דוד ומשה, רבי סעדיה דאדס ואחרים. העלילה שלפנינו עברה הסתגלות למקום המסוים שבו התרחשה על פי המסופר, שהרי בית העלמין בטיטואן מצוי בלב אזור הררי שאבנים מידרדרות בו ממעלה ההר למורדותיו. הטופוגרפיה של האתר מקנה לעלילה ממד של אמינות. יתרה מכך, באחת המקבילות לסיפור מצוין כי לליל נס האבן קדם ליל סערה, פרט המחזק גם הוא את אמינות הסיפור, שכן מבחינה גאולוגית גשמים אכן יכולים להוביל להידרדרות של סלעים.
גילוי וכיסוי בנרטיב עלום
השאלה המרכזית העומדת בבסיס המקבילות השונות לסיפור היא מדוע הסיפור לא סופר או סופר באופן חלקי ומעורפל? רוב המידענים שראיינתי ידעו על קיומה של האבן, על קדושתה ועל כך שנפלה מן השמיים, אך לא ידעו לגולל את העלילה במלואה. היו אלה בעיקר המידענים החילונים שלא חשו צורך לעבות את הסיפור ולחזק את מעמדו. חלקם ציינו שהאבן קשורה לעימות עם מוסלמים, אך לא הוסיפו דבר מעבר לכך. במקבילה המובאת בספרו של חקובו ישראל גרסון Cuentos del destierro נאמר כי המעשה הוצנע וכי אנשי חברה קדישא התבקשו שלא לספרו לאיש. אם כן, הדיסקרטיות והסגירות, כתו אופי המציין את יהודי טיטואן, התגלמו גם באופן הפצתו של סיפור זה. אולם לא רק מעטה החשאיות האופף את עולמם של היהודים בעיר וההסתגרות וההיבדלות האופייניות להם מנעו מהם לתת פומבי לסיפור המעשה, תרמו לכך גם הסדקים המהותיים שהוא חולל בנורמות הטיטואניות. המוטיבים המופיעים בו, ובהם: יציאה מגבולות הרובע היהודי ושהייה ברובע המוסלמי, המדינה; מגע עם מוסלמים ככלל והתאסלמות בפרט; התנגשות סביב דמותו של קדוש, או גופו, המסמן קרבה ואחדות רעים בין יהודים ומוסלמים לגבי דמות אחת; התעמקות בקבלה(לפי אחת המקבילות), ושיגעון בעקבות העיסוק בה (לפי מקבילה אחרת) – כולם מעידים על מטען סיפורי של התמודדות עם מציאות המשתנה ללא הרף והמאלצת את בני הקהילה לבחון את הנורמות המנחות אותם, ולעיתים אף להחליפן. יש באלה כדי להסביר את הנטייה הניכרת אצל חלק מבני הקהילה להמעיט בהפצת סיפור האבן. זאת ועוד, ענייני מוות ובתי קברות, וכן לידה, היו מוסתרים מעיני ילדים ולא דוברו גם בין מבוגרים.
המקבילה על אודות השקיעה במחשבות קבליות היא הסיפור המובא מפי אברהם בוטבול חטואל בספרו: בוטבול, עמ׳ 124. לפי גרסה זו, בסוף המאה השמונה עשרה ובראשית המאה התשע עשרה היה רב גדול בטיטואן שנודע בידיעותיו המופלגות בתלמוד ובקבלה וברגש ההומני שלו. הרב היה נערץ על ערבים ויהודים כאחד. בהגיע יום מותו, בשיבה טובה, התווכחו בני שתי הדתות על מקום קבורתו. היהודים התעצבו מאוד כי חששו שייטמן בבית הקברות המוסלמי ועל כן החליטו להניח מצבה כבר בליל מותו. למוחרת כשבאו המוסלמים לאסוף את הגופה ולקוברה על פי טקסיהם, חיפשוהו בבית העלמין היהודי ולא מצאוהו כי אבן שנפלה מן השמיים באותו הלילה כיסתה את קברו.
אבקש אפוא לברר מדוע מספר את הסיפור שלפנינו מי שמספרו, ובתוך כך אתייחס לתהליך סיגולו של הסיפור למקום, לקבוצה האתנית, למשפחה ולנרטיב האישי, בדרך שמתווה תמר אלכסנדר במחקרה הדן במקבילות הסיפור על רבי קלונימוס. אלכסנדר עוסקת באגדה היסטורית על עלילת דם שלפיה הואשמו היהודים בשימוש בדם ילדים גויים לצורכי חג הפסח. האגדה מסופרת בכל קהילה יהודית ועוברת הסתגלות בהתאם לנסיבות סיפורה. כפי שאראה, גם הסיפור שלפנינו עובר הסתגלות בהתאם לנסיבות סיפורו, למספרו ולטיב היחסים בינו לבין קהל המאזינים לו.
המקבילה הכתובה הראשונה שאיתרתי היא זו של ליאון קוריאט קוריאט משנת.1954 גרסה זו פורסמה סמוך לסיום שלטון החסות הספרדי בצפון מרוקו(הפרוטקטורט), כאשר מרוקו העצמאית שבה לשלוט באזור ומעמדם של המוסלמים בעיר החל להתחזק. בשלב זה כבר ניכרה התערותם במוסדות השלטון והופעתם ברחובות המשותפים, ואף נוכחותם במוסדות התרבות ובבתי הספר הציבוריים הייתה בולטת יותר מאשר בעבר. הסיפור המתועד שלפנינו הוא בעל היבט דתי – הוא נפתח בטקסט ארוך הכולל סקירה היסטורית של טיטואן, שבסיומו נכתב כי איש מיהודי טיטואן מעולם לא המיר את דתו לאסלאם וכי הם סבלו ייסורים ומוות על קידוש השם. בגרסתו של הסיפור אצל קוריאט קוריאט מצוין כי מועד התרחשות המעשה אינו ידוע. המספר מבליט את העובדה שהרב העומד במרכז העלילה היה שקוע במחשבותיו ועל כן נכנס, כנראה בשוגג, למסגד. עוד הוא מדגיש את קהות החושים של המוסלמים ברומזם על רצונו של הרב להתאסלם, ואף מציין כי אי הבנה (׳טמטום׳) גורפת מצד המוסלמים ומצד היהודים היא שהביאה להפצת הידיעה שחכם זה נטש את דתו, והרי לא כך היה הדבר. במקבילה זו מוצגת מצד אחד אחדות רעים בין מוסלמים ליהודים, אך מצד שני מוזהרים היהודים לבל יאמינו לשמועות בסוגיות מעין אלו. המסר העולה מנוסח זה הוא כי על היהודים להימנע משיתוף פעולה עם המוסלמים; הרב בסיפור לא היה מוכן להתאסלם למרות הכיבודים שהוצעו לו, וקיבל עליו את גזרת המוות. במקבילות אחרות לסיפור קיבל עליו הרב בלית ברירה את דת האסלאם, ובזו שמביא חקובו ישראל גרסון הרב מרחיק לכת ומציע עצמו כמואזין בשל קולו הערב וניסיונו כפייטן.
טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס- אבן גדולה נפלה מן השמיים
עמוד 27
שאול טנג'י-וָארְזָאזָאת-צדיקי המקום
משפחת נחמיאש.
בבית-העלמין של שכונת תֶלְמָשְׁלָא שְבֶּוָארְזָאזָאת נקרא "תָאזְדָא" בו טמונים גם רבני משפחת נחמייאש שנקראו "אָיְית נָחֶמְיָיאשׁ" (שבט נחמיאש. ש"ט) רבני המשפחה נודעו בקדושתם המופלגת ביותר וכל מי שלא ניזהר בכבודם היה ניזק מיד. יהודי האיזור נהגו להשטתח ולערוך הילולות על קבריהם בעיקר בחודש אלול.
רבי דוד נָחֶמְיָאש – ההילולא ח' אלול.
הוא המפורסם ביותר שבמשפחת צדיקי נָחֶמְיָאש, שאחדים מהם נערצים ע"י יהודי האזור. הוא אביו של ר' יוסף נָחֶמְיָאש שלימד בְּמָרָאקֶשׁ. הוא היה אדם גבוה, וכאשר היה עובר כל אחד רץ לנשק את ידו.
גם המוסלמים העריצוהו ונקרא בפיהם: אְסִיִיד דָאוּד חְמְיָאש (האדון דוד חָמְיָאש). נפטר בח' אלול תרצ"ב (1932). קבור בתאז'דה, פרבר בוארזאזאת.
רבי יעקב נָחֶמְיָאש.
אין הרבה פרטים עליו. הצרפתים ששלטו במרוקו החלו לפתח את הישובים, וּבְּוָארְזָאזָאת רצו לסלול כביד העובר בתווי של בית-העלמין. המהנדס שטיפל בתכניות השתתק במקום. הם לא ידעו את הסיבה עד שבאו יהודים והודיעו להם שזה בגלל הניסיון לפגוע בקבר הצדיק. גם ערבים שניסו לרעות עדריהם בתוך בית-העלמין נפגעו ומאז כיבדו את המקום.
רבי מסעוד נחמיאש.
שייך למשפחת קדושים בשם "איית נחמיאש". ההילולא לזכרו נהגו לקיים בט"ו באלול ואליה הגיעו רבים מיהודי המקום וכפרי הסביבה
רבי יוסף בר ר' יעקב הכהן (מכונה אֶלְחַדָאד).
הוא בנו של רבי יעקב כהן הקבור בְּטָאזְנָאכְט (TAZNAKHT). באיגרת שהייתה בידי איש אחד מזרעו, שהוא דור ו' ממנו, וחתומים בה כמה מרבני מוֹגָּדוֹר (אסָוִירָה), בה הוא מתואר בזו הלשון: "אותו צדיק, החכם השלם והכולל, חסידא קדישא ופרישא (חסיד קדוש ופרוש), כמוהר"ר (כבוד מורנו הרב רבי) יוסף הכהן זצ"ל המלומד בנסים, ומעולם אין תפילתו חוזרת ריקם".
שימש כדיין וחתום עם רבני העיר מוֹגָּדוֹר [אֶסָוִירָה]. במכתב אחד שבידי זרעו שכתבו חכמי מוגדור הוא מתואר בזה הלשון: "ושמענו ממגידי אמת שאחד מאבותיו הקדושים של החכם הנזכר, היו מהחסידים שנתאספו עם הרב המקובל האלקי כמוהר"ר (כבוד מורנו הרב רבי) שלם (שלום) שרעבי זיע"א להתפלל על ביאת משיח צדקנו, ומפני שבעוה"ר (שבעוונותינו הרבים) עדיין לא הגיע הזמן, נדמה להם דוב של אש מן השמים וערבם אותם.
יהי רצון שזכותם תעמוד עמנו ועם כל ישראל אחינו אמן כן יהי רצון. ובאותה אגרת הנזכרת כתוב שבנו של רבי יוסף הוא או"צ (אור צדיקים) חסידא קדישא (חסיד קדוש), החכם השלם שאין גומרין עליו את ההלל, מזר"ק (מזרע קודש).
בעת שנתבש״מ היה מדבר עם אליהו הנביא ז״ל והיה קורא "יגילו וישישו וישמחו בך מבקשי נפשי", הרב הנזכר הוא בנו של הרה״ג [הרב הגדול] חסידא קדישא (חסיד קדוש) רבי יעקב זצ״ל הקבור בעיר תָאזְנָאכְאט. רבי יוסף נפטר ונקבר בעיר וארזאזאת בירת האטלס.
רבי יוסף בר ר' יעקב פִּינְטוֹ.
הוא אחד מחמישה בנים שהוליד רבי. המקובל האלקי. הוא בנו של המקובל האלקי רבי יעקב פינטו זיע"א ממראכש (דודו של הצדיק הנודע רבי חיים פינטו הגדול זיע"א), היה מחכמי העיר מראקש וחתום בפסק-דין אחד עם החכמים שבמראקש בשנת תצמי"ח פ"ק [1748].
הסיבה שבגינה עקר רבי יוסף ממראכש לוארזאזאת הייתה משום שרבי יוסף סבר שצריך לכוון כונה אחרת באחד מקטעי התפילה בשונה מסברת מקובלי מראכש כששח זאת לאביו נענה אביו שבמראכש אינו רשאי לכוון כסברתו ועליו לגלות למקום אחר ושם יוכל לכוון כאשר ישר בעניו. וכך היה. מוצא המשפחה מהעיר מָרָאקֶש, ואחר כך הוא עבר לעיר וָארְזָאזָאת. רבי יוסף ידוע למלומד בנסים. יוסף ידוע שהיה לו ישיבה עם שלושים וחמש תלמידים ע"י תאורירת (שכונה ב וארזאזאת).
במכתב המלצה מחכמי מראכש לאחד מזרעו נכתב בזה הלשון: "בן לאו"ץ [לאותו צדיק] העניו הרב הכולל בישראל להלל המלומד בניסים אשר אור תורתו זורחת בכל העולם חסידא קדישא ופרישא [חסיד קדוש ופרוש] אשר יצק מים ע"י אליהו הנביא זיע"א בעל המחשבה צחה דרושים נחמדים עה"ת [על התורה] שמו כשם רבו הרי"ף זיע"א אדונינו מורינו כמוה"ר יוסף פינטו" (הובא בספר "אבני זיכרון") בספר "מלכי רבנן" כותב בערכו שהוא מלוב"ן [מלומד בנסים] וראה חתימתו על פס"ד [פסק-דין] עם א' מחכמי מָרָאקֶשׁ.
לאחרונה יצא לאור ספרו "לקח טוב" ג' חלקים, דרשות על התורה ועוד. על זרעו של רבינו יוסף פינטו נמנים גאונים וקדושים רבים שחיו ופעלו בעיקר במראכש (ראה בספר "אבני זכרון").
מועד פטירתו לא ידוע. הוא ועל פסק-דין בו הוא חתום עם חכמי מָרָאקֶש משנת תצמי"ח (1778) ולפי זה אפשר לדעת באיזה תקופה הוא חי. נפטר ונקבר בְּוָארְזָאזָאת.
רבי יִחְיָא בן ברוך
אין בידי פרטים אודות הצדיק ובכלל לא ידעתי על קיומו. באחד הטיולים שהדרכתי וכלל העיר וארזאזאת אחת המטיילות דרשה להגיע לציון הצדיק. בערב אחרי שהמטיילים התפזרו עליתי על מונית וביקשתי מהנהג להובילני לציון של הצדיק על פי הפרטים שהיו בידי. בהגיעי למקום הופתעתי לראות קומפלקס מפואר שכלל: בית-מלון מפואר, בית-כנסת, אולם לבאי ההילולא. אוהל ומצבה משיש מפואר. צילמתי את המצבה והעתקתי את הכיתוב עליה שאגב לא צויין בה מועד פטירתו.
הכיתוב על מצבת קבורתו
זאת מצבת הרב הקדוש פטיש החזק מעוז ומיגדול
מזרע קדוש טהור שושלת יוחסים גזע אתנים בנש"ק
הענק דומה לשורשים מלא מצוות כרימון חבצלת השרון
מגזע אהרן חסידא קדישא ופרישא
איש אחד מן הרמתיים בר אוריין ובר אבהן המלומד בנסים
שמו נודע בשערים במדינות ובכפרים
פוקד עקרות ורופא חולים וזוקף כיפופים
ועונה בצרות לכל קוראי אליו בקשת אדמו"ר
יחיא בן-ברוך הן הכהן אזוג זלה"ה
שנתבש"ם זה כמה שנים רבות
בעיר וארזאזאת זיע"א ונקבר בעיר וארזאזאת
תנצב"ה
רבי יעקב בָּרְדִיעִי.
לפי המסורת מוצאו מארץ-ישראל והוא אחד מעשרת החכמים שהגיעו מארץ-ישראל למרוקו בתקופה קדומה.
על רבי יעקב ע"ה מסופר: "פעם היה רכוב על סוסו ורדפו אחריו שודדים, הוא נכנס לתוך סלע ושם הוא נעלם. כאשר ראו זאת המוסלמים הפכו את המקום לקדוש שלהם, השתטחו על קברו ואף בנו מעל קברו מבנה כיפתי.
הצדיק הופיע בחלומו של יהודי מקומי והודיע לו שהוא רבי יעקב בָּרְדִיעִי וציין בפניו מקום קבורתו בוארזאזאת ומאז היהודים החלו לפקוד את קברו.
צדיקים שאין עליהם פרטים
רבי יוסף טנג'י
רבי יוסף נחמיאש