מורשת יהדות מרוקו

פרשת תולדות

מָאַסְתָּ שָׂעִיר / קִנְאָה יָעִיר / וּבָחַרְתָּ בַּצָּעִיר

פרשתנו, הפותחת במילים ״אלה תולדות יצחק״ (בר׳ כה, יט), מספרת בקורותיו של יצחק, אך יותר מכך עוסקת היא בתולדותיו, בקורות בניו. הנה נענתה תפילתם של יצחק ורבקה, ״ותהר רבקה אשתו״, וכבר ״ויתרוצצו הבנים בקרבה״ ודרשו בבראשית רבה סג, ו:

ויתרוצצו הבנים בקרבה, ר׳ יוחנן ור״ל, ר״י אמר זה רץ להרוג את זה וזה רץ להרוג את זה, ר״ל אמר זה מתיר ציוויו של זה וזה מתיר ציוויו של זה, רבי ברכיה בשם רבי לוי שלא תאמר משיצא ממעי אמו נזדווג לו, אלא עד שהוא במעי אמו זירתיה מתוחה לקבליה, הה״ד (תהלים נח) זורו רשעים מרחם, ויתרוצצו הבנים בקרבה, בשעה שהיתה עומדת על בתי כנסיות ובתי מדרשות יעקב מפרכס לצאת הה״ד(ירמיה א) בטרם אצרך בבטן ידעתיך, ובשעה שהיתה עוברת על בתי עבודת כוכבים עשו רץ ומפרכס לצאת הה״ד זורו רשעים מרחם, ותאמר אם כן למה זה אנכי, רבי יצחק אמר מלמד שהיתה אמנו רבקה מחזרת על פתחיהן של נשים ואומרת להן הגיע לכם הצער הזה בימיכם אם כך הוא צערו של בנים והלואי לא עיברתי.

חז״ל ראו בעשו־אדום את האויב הנצחי של ישראל, הרבה מעבר למקומו של אדום ההיסטורי, המתואר במקרא ובספרות הבית השני, שם מדובר על אומה קטנה בשוליה הדרום־מזרחיים של ארץ־ישראל. מספרות חז״ל ואילך, ״אדום״ מציין מאבק בין יעקב לעשו כאחים, והמשכו בהתמודדות מתמדת בין אומות יריבות, בבחינת ״לאום מלאום יאמץ״. ״אדום״ מבטא גם שמחה לאיד לחורבן ישראל, מלווה גם שנאה תהומית הצווחת, ״ערו ערו עד היסוד״(תה׳ קלז, ז). כך לאורך הכתובים במקרא, מפרשת תולדות, שבה מכריז עשו, ״יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי״(בר׳ כז, מא), ועד זעקת הקינה, ״פקד עונך בת אדום גלה על חטאתיך״(איכה ד, כב).

כל אלה הנחילו גישה זו לספרות חז״ל, לפרשנות המקרא לסוגיה ולפיוט העברי לדורותיו. מכאן ואילך האויב המרכזי העומד כנגד ישראל הוא עשו,הוא אדום, היא מלכות רומא, היא מלכות ביזנטיון, היא הנצרות לדורותיה – למשפחותם למקומותם בשמותם״(בר׳ לג, מ), וכל שם המתייחס לאדום הופך להיות כינוי למלכויות אלה.

בפיוט הארץ־ישראלי הקדום בולטים גילויי עוינות קשים לאדום, המתגלם כדמות השלטון הביזנטי־הנוצרי, השולט בארץ ישראל, מדכא, מציק ופוגע. וכך קורא יניי:

קְנוּיֵי דּוֹד צַח וְאָדֹם // קְנוֹת קִנְיָן בְּאֶרֶץ אָדֹם

רָחֲקוּ מִגְּבוּל הָאָדֹם // עַד מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם / יָבוֹא בִּלְבוּשׁ אָדֹם.

ומבטא בכך – תוך שהוא קושר את הדברים אל סיפור הקפת אדום בדברים ב – את הסתייגותו העמוקה מאדום של ימיו, הלוא היא ביזנטיון, ומביע תקווה למפלתה על פי ישעיהו סג.

בהמשך הוא מונה את חסרונות עשו – אבי אדום־רומא, כשהוא מתייחס הן לעבר הרחוק, ״אל תגשו בגבול גוי גס גמור״, והן לאדום של ימיו, ״אל תכנסו בכנסיות כ… כל כפורים״. וברומזו לצרות הגדולות בהווה הכוללות, כפי הנראה, שריפת בתי כנסת, הוא חוזר ומדגיש: ״אל תנאצו בנואצים נכונים נתוץ נווה״. וכן, בסדרה ארוכה של האשמות כלפי הנצרות:

וּבְכֵן יֵבוֹשׁוּ וְיַחְפְּרוּ וְיִכָּלְמוּ

[הָאוֹ]מְרִים לְכִילַי שׁוֹעַ / הַבּוֹחֲרִים בְּשִׁקּוּצֵי תַּעַב

הַגַּלִּים לְגִלּוּל גִּלּוּי גּוּף / הַדְּבִיקִים בְּמֵת לִפְנֵי חַי

הַהוֹמִים וְשָׁטֵי כָזָב / הַוָּתִיקִים בְּרָעָה לְהָרֵעַ

[הַזְּהוּ]מִיִם בְּזִבְחֵי מֵתִים / הַחֲלוּקִים עַל צִוּוּיָיךְ

הַטְּמוּנִים בְּמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂימוֹ / (ה… י)ם לְמִיתַתּ אֱלֹהֵימוֹ.

אין ספק אפוא כי המאבק כנגד השלטון הנוצרי לא היה דומה למאבק כנגד שעבוד מלכויות רגיל, אלא לווה במאבק דתי, ולא ייפלא שהדברים מצאו מקומם בפיוטים למרכזיהם ולדורותיהם.

וכך שמונה מאות שנה אחרי יניי, אותן תחושות של מאבק דתי חריף ושל חוסר האונים מצד עם ישראל הנשלט בידי ״אדום״, וזה משעבדו ולוחצו שעבוד בלתי נסבל, ומנסה בכל דרך להעבירו על דתו בדברי פיתויים ובכוח הזרוע, גזירות ופרעות, אותן תחושות מימי קדם, חוזרות ומוצאות להן ביטוי בפיוטי התחינה שכתב רבי שמעון ברבי צמח דוראן לימי שני וחמישי, תחינות הכתובות על פי סדר הפרשות. כך עולה דמותו האימתנית של אדום מתוך שילוב בין עולם המקרא, עולמם של חז״ל, עולמם של דורות הנושאים בסבל, והמציאות האקטואלית שבה נתונה יהדות ספרד בשלהי המאה ה־14 למניינם, לקראת הגזירות והגירוש בשנת קנא וראשיתו של המאבק בפרשת תולדות. לפנינו תחינה לפרשתנו, המתארת את המאבק בין יעקב לעשו, בין יהדות לנצרות, ועוסקת בסיפור הפרשה, ובעיקר מדגישה את הברכה ליעקב, עם ישראל. מכאן הסיומת המקראית, החותמת כל מחרוזת בשורש ברך ובשם ה׳.

פרשת תולדות-מָאַסְתָּ שָׂעִיר / קִנְאָה יָעִיר / וּבָחַרְתָּ בַּצָּעִיר-אפרים חזן
עמוד 71
24/07/2026

אילת השחר

דיואן לימי הסליחות

אלעד פורטל ס"ט

אילת השחר

 דִּיוָאן לימי הסליחות

סליחות ופיוטים הנאמרים מראש חודש אלול ועד צאת יום הבפורים, אשר חוברו במרוקו ובצפון־אפריקה מתקופת הראשונים ועד ימינו.

קובץ השירה המרגש של פיוטי הסליחות אשר חוברו במרוקו ובצפון־ אפריקה משנת קנ״ה (1391) ועד ימינו, קובץ ייחודי זה כולל פיוטים מקוריים ונדירים לימי הסליחות, מר״ח אלול ועד יום הכפורים אשר לא הודפסו במחזורי הסליחות.

הספר מְלֻוֶּה בכל הלכות ומנהגי יהדות המערב לחודש האיתנים, נוסחאות תפילה קדמוניות, ותולדות ימיהם של גדולי המשוררים המערביים.

עמותת ״הדסים״, המבקשת להגיש מחדש את אוצרותיה הספרותיים של יהדות ספרד לכלל עם ישראל, חונכת את סדרתה החדשה ״ דִּיוָאן " המאגדת קבצי שירה נדירים ומגוונים שהופכים את ההיסטוריה שלנו למודרנית ואקטואלית מתמיד.

שירתה של יהדות ספרד לא חדלה יום אחד מנגינתה, ובכל יום היא מושרת ומתחדשת בפיות שוחריה, סדרתנו זו תמשיך לגוון ולחדש את המסורת המופלאה הזו.

בַּת אֲהוּבַת אֵל קָמָה בַּשַּׁחַר

תִּתְלַבֵּן אָדָם כִּתְמָהּ כַּצַּחַר

שִׁיר לְךָ מְהַלֶּלֶת

לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר

הדסים הבמה להתחדשות רוח יהדות ספרד

כוחה של תפילה  – לקבלת ישועות וביטול גזירות,

בעקבות תפילת משה רבנו.

וואתחנן = תפלה = שירה = ישרה = 515 תפילות.

משה רבנו התפלל 515 תפילות – כדי לזכות להיכנס לארץ.

משה רבנו התחנן בפני הקב"ה – מתוך שירה.

יהי רצון שתפילתנו תעלה לרצון בפני בורא עולם,

 בצורה ישרה ע"י מלאכים,

 עליהם נאמר: "ורגליהם רגל  ישרה" (יחזקאל א, ז).

מאת: הרב משה אסולין שמיר

"וָאֶתְחַנַּן אֶל יהוה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר:

 יהוה אֱלֹוהים, אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ

 אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה…

אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת האָרֶץ הַטּוֹבָה

 אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹון" (ג, כג-כו)

פרשת "ואתחנן", פותחת בתפילת משה רבנו להיכנס לא"י. בהמשך היא מתמקדת בדבקות בה' ובמצוותיו, כערובה להישרדות בארץ: "ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים אשר אנוכי מלמד אתכם לעשות – למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ אשר יהוה אלוהי אבותיכם נותן לכם. לא תוסיפו על הדבר אשר אנוכי מצווה אחכם, ולא תגרעו ממנו… ואתם הדבקים ביהוה אלהיכם – חיים כולכם היום" (דב' ד, א-ד).

 בהמשך, חזרה על חווית מעמד קבלת התורה בהר סיני (דב' ה, א-ל). כמו כן, פרשה ראשונה של "קריאת שמע" – קבלת עול מלכות שמים ע"י יחוד שמו ואהבתו יתברך (דב' ו, ד-ט).

אכן, למרות שחלפו אלפי שנים מאז קבלת התורה, הצו האלוקי "לא תוסיפו ולא תגרעו ממנו", ממשיך ללוות את עם ישראל. התפילין שלנו כיום, היא אותה התפילין שנמצאה במערות קומראן מלפני אלפיים שנה.

 כאז, כן עתה –  ביסודי ההלכות, לא השתנה ולא ישתנה דבר.

 משה רבנו התפלל לקב"ה 515 תפילות, כדי לזכות לעלות לא"י, כמניין כל אחת מהמילים:  "ואתחנן" – תפלה – שירה – ישרה, כאשר כל תפילה שונה מחברתה. כלומר, 515 טיעונים שונים כדברי הגר"א (אדרת אליהו).

בדברי הקב"ה למשה, ניתן ללמוד על מספר התפילות.

"אל תוסף – דבר אלי עוד בדבר הזה". ת-ו-ס-ף = 546 – אל  = 31   = 515.

רבנו-אור-החיים-הק' לומד מהביטוי "בעת ההיא", שמשה רבנו התפלל לקב"ה, 'בעת ההיא' כשנגזרה הגזרה בשבועה ע"י ה', שלא יכנסו לארץ, (פרשת שלח. וכן, דב' א, לג-לד), ומשה נכלל בתוכה. וכדברי קודשו: "בעת ההיא התחנן לה' לבטל גזירתו, ולהתיר השבועה כרמוז במאמר 'אתה החלות'. ודרשו ז"ל לשון התרת שבועה". 

בהמשך אומר רבנו, שמשה "תחילה התפלל על עצמו להתיר השבועה שעליו, ואח"כ יאמר לפניו לבטל גם על ישראל. ויהיה הדבר קל להשיג מדין נדר שהותר מקצתו – הותר כולו" (דב' ג כג).

רבנו-אור-החיים-הק' מביא דעות אחרות, מתי התפלל משה רבנו: "ויש מרבותינו ז"ל שאמרו 'בעת ההיא' – כשאמר לו 'לא תביאו את הקהל וגומר" (ילקוט שמעוני ואתחנן רמז תתיג). "ויש שאמרו כשאמר לו 'קח את יהושע וגומר" (דב"ר ב ה). ואפשר שבכל העתים התפלל… ואלו ואלו דברי אלהים חיים".

יש האומרים שמשה רבנו החל את תפילתו בט"ו באב עד ז' באדר. במשך כל יום התפלל ג' תפילות לא כולל שבתות וימים טובים, בגלל שלא אומרים בהם וידוי. זה יוצא שישה חודשים ועשרים שניים ימים = 515 תפילות.

משה רבנו החל להתפלל ביום ט"ו באב, היות והוא ראה שהקבוצה האחרונה מדור יוצאי מצרים שהיו אמורים למות בגלל חטא המרגלים, לא מתו.

כידוע, מבן עשרים שנה ומעלה, היו צריכים למות מידי ט' באב, בגלל חטא המרגלים. הקבוצה האחרונה אכן חפרה לה קברים כפי שעשו קודמיהם מידי שנה בט' באב. לאחר שלא מתו, חשבו שטעו בתאריך ט' באב. בליל ט"ו באב כאשר הירח במלוא היקפו, הבינו שניצלו. הסיבה לכך: בגלל שבכל שנה, רבים חשבו שחבריהם ימותו ולא הם. בשנה האחרונה כשכלו כל הקיצין, הם חזרו בתשובה, והתפללו מעומקא דליבא.

כל רצונו של משה רבנו היה, לזכות להיכנס לארץ ישראל בה יוכל לקיים את המצוות התלויות בארץ, ולהביא את הגאולה הנצחית לעם ישראל, לרבות תחיית המתים למתי מדבר סיני כדברי חכמים. אכן, תפילתו הייתה מתוך תחנונים, שירה ושמחה, ועלתה כרגל ישרה ע"י מלאכים הממונים להעלות את התפילה אל מקום רחמים פשוטים שמעל מהטבע, בסוד "כל הנשמה תהלל י-ה" בפני שוכן מעונה. (תורת הח"ן).

"אמר רבי אליעזר: העושה תפילתו קבע – אין תפילתו תחנונים" (ברכות כט ע"ב).

כלומר, עלינו להתפלל מתוך תחנונים כדברי רבנן בגמרא. וכן, שהתפילה לא תהיה עלינו כמשוי, כדברי רב יעקב. "ואתחנן" – מלשון תחינה ומתנת חינם, וכך צריכים לנהוג בתפילותינו.

משה רבנו בחר להתפלל בלשון תחנון – 'ואתחנן', למרות שישנם עשרה לשונות של תפילה כדברי רבי יוחנן: שוועה, צעקה, נאקה, רינה, פגיעה, ביצור, קריאה, ניפול, פילול, ותחנונים, דכתיב: 'ואתחנן אל ה' בעת ההיא".

משה רבנו – למרות זכויותיו הרבות, הוא מבקש מהקב"ה מתנת חינם, וכך עלינו לבקש מהקב"ה – מתנת חינם.

תפילת משה עלתה השמימה "וקרעה" את כל המסכים בשערי הרקיעים, והגיעה היישר לפני כיסא הכבוד שם התנהל דיאלוג בין הקב"ה למשה. כל זאת, למרות שהקב"ה ביקש מהמלאכים למנוע את קבלת תפילת משה, בגלל שהוא נשבע שלא יכנס לא"י, ויש לכך סיבות קבליסטיות כדברי הרמב"ן בפרשת מי מריבה, "וזה סוד הוא".

תפילת משה רבנו אכן התקבלה בחלקה. משה ביקש לראות את הארץ: "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה", ואכן הקב"ה נענה למשה: "עלה ראש הפסגה ושא עיניך… וראה בעיניך…" (דב' ג, כה – כז). גם בפרשת "פנחס" אומר הקב"ה למשה רבנו: "עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ… וראית אותה" (במ' כז, יב).

מוטיב הראיה הרוחנית של משה, נועד לסגירת המעגל בו פתח אברהם: "לך לך… אל הארץ אשר אראך" (בר' יב, א). לדעת חז"ל, משה רבנו תיקן בראייתו הרוחנית את פגם הראיה השלילי  של דור המדבר שמאסו ב"ארץ אשר יהוה אלהיך דורש אותה תמיד, עיני יהוה אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" (דב', יא, יב).

רבנו-אור-החיים-הק': את הגאולה הבאה, יוביל שוב מ – ש – ה  = "מ-ה ש-היה ה-וא שיהיה" {בעתיד} (קהלת א, ט). משה רבנו – גואל ראשון וגואל אחרון. נשמת משה היא נשמה כללית הכוללת כלל עמ"י, כולל דוד המלך (בר' מט, י).

כוחה של תפילה בביטול גזירות.

בכוחה של התפילה לבטל גזירות קשות, ואדרבא הקב"ה חפץ בתפילותינו כדברי רבי לוי בשם רבי שילא: "האימהות היו עקרות – שהיה הקב"ה מתאווה לתפילתן".

הנבואה יורדת מהקב"ה לנביא, ואילו דרך התפילה, האדם מתקרב לקב"ה, וזה אפילו חשוב מנבואה לדעת רבנו בחיי, היות ובכוחה לבטל גם גזירה קשה כמסופר לגבי חזקיה מלך יהודה עליו נגזרה מיתה, בגלל שלא נשא אישה. חזקיה אמר לנביא ישעיה: "כלה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבא: אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים".

אכן תפילתו התקבלה והוסיפו לו 15 שנים, למרות הגזירה (ברכות י ע"א. ישעיה לח'. רבנו בחיי לדב' יא, יג).  

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שתפילת בשר ודם יותר חשובה מתפילת המלאכים, וגם מהנשמות תחת כיסא הכבוד. הן אלה שהיו כבר בעולם ושבו אל מקור מחצבתם, והן הנשמות העתידות לצאת לעולם.

ארבעה יסודות לקבלת התפילה

 -בתורת רבנו-אור-החיים-הק'.

א.  ואתחנן – תפילה מתוך תחנונים.           ב. אל יהוה – התפילה רק לה' בלבד.

    ג. "בעת ההיא" – תפילה בציבור.                    ד. "לאמר" – לומר ברור את תפילתך.

רבנו-אור-החיים-הק' מלמד אותנו ארבעה עקרונות חשובים לקבלת תפילה על ידי הקב"ה, כפי שמשתקפים בתפילת משה רבנו. אמנם, משה לא נכנס לארץ, אבל הוא זכה לראותה בראיה רוחנית: "עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפונה, ותימנה ומזרחה – וראה בעיניך" (דב' ג, כז).

א.  ואתחנן – "יתפלל כעני הדופק על הפתח – "תחנונים ידבר רש" (משלי יח, כג).

רב נחמן בשם רב, מיישם את הפסוק הנ"ל על משה שהתחנן בתפילתו כעני (סנהדרין מד ע"א).

הזהר הק' (בלק, קצה ע"א) אומר שתפילת העני עוטפת את שאר התפילות עד שהיא מתקבלת ראשונה בפני הקב"ה ככתוב: "תפילה לעני כי יעטוף, ולפני יהוה ישפוך שיחו" (תהלים קב, א).

רבי אליעזר אומר: "העושה תפלתו קבע – אין תפילתו תחנונים" (ברכות כט ע"ב). הגמרא מסבירה את כוונת הביטוי "קבע". רב יעקב אומר: כל שתפילתו דומה עליו כמשוי. רבנן: כל מי שאינו מתפלל בלשון תחנונים.

ה"באר משה" מבאר את כוונת הגמרא, המספרת על רבי אליעזר, שנהג לתת צדקה לעני לפני התפילה, ולא לסתם קופת צדקה. הסיבה לכך: כמו שהוא מרחם על העני ע"י מתנת חינם, כך הוא מבקש מהקב"ה בתפילה, שירחם עליו ויענה לתפילותיו, בבחינת מתנת חינם. "ואתחנן", "אל חנון", "ויחונך" = מתנת חינם.

ב.  אל יהוה – "שיבקש ממקור הרחמים" כדברי קדשו. שלא ישען על מעשיו הטובים, אלא על מתנת חינם (רש"י ע"פ ספרי כו) היות והקב"ה לא חייב לנו דבר, ככתוב: "אם צדקת, מה תיתן לו" (איוב לה, ז)

ג.  בעת ההיא – "זמן התפילה –  כדרך אומרו: "ואני תפילתי לך יהוה עת רצון" (תהלים סט, יד).

           תיקוני הזהר: "מאן דבעי למשאל שאלתוי, ישאל דבההיא זמנא יהא עת רצון" {תפילת לחש].

            הגמרא (ברכות ח ע"א) אומרת: "אימתי עת רצון" – בשעה שהציבור מתפללים".

ד.  לאמור" –  "יפרש אמריו כמצטרך". כלומר עלינו לפרש את בקשותינו באופן ברור.

רבנו מביא מעשה בגמרא אודות יהודי שהתעייף בדרכו, וביקש מהקב"ה: "הלוואי והיה לי חמור" מבלי לציין את המטרה. בדרכו נתקל בו גוי שאתונו המליטה עיר. הגוי דרש מהיהודי שירכיב את העיר על גבו, דבר אותו אכן עשה. על היהודי היה לבקש מהקב"ה באופן ברור את מבוקשו: חמור לרכב עליו.

בברכת התורה ולומדיה וגאולה ברחמים

משה שמיר אסולין

פרק ב׳

רישומיה השליליים של הגלות במישור הרוחני, החברתי והמוסרי

עד כה עסקנו בקטעי פרשנות שבהם כלולים יסודות היסטוריים שונים בדרכים שונות. מכאן ייסב הדיון על קטעי פרשנות המשקפים את תחושתם ותודעתם של מחברים אלה ביחס לגלות. אמנם מן המאמרים הבאים עולים לעתים הדים של תופעות ומאורעות היסטוריים שונים, אך מגמתם היא אידיאית בעיקרה, ולא היסטוריוגרפית. מאמרים מסוג זה הם בוודאי המקור העיקרי והחשוב, שממנו ניתן לעמוד על תפיסתם של חכמי מרוקו בנושא גלות וגאולה.

מחברים אחדים מנסים לעמוד על רישומיה של הגלות בהתנהגותם של היהודים מנקודת־ראות פסיכולוגית. ר׳ יהודה בן עטר תוהה על דרך הכוננות שנקט יעקב, שעה שעשו וחילותיו הולכים וקרבים לקראתו (בר׳ ל״ב ח׳). חלוקת המחנה לשנים, לדעת המחבר, אינה הדרך הנכונה לקדם את פני הרעה, שהרי אין בחלוקה זו אלא פיצול הכוחות, שעלול להקל על עשו את מלאכת הכיבוש. והדרך היעילה במקרים כאלה היא דווקא ריכוז הכוחות: ״אדרבא נראה דיותר טוב הוא אם היה מניחם כאחד שיצאו להלחם נגד חיילותיו של עשו. אמנם אם יהיו מעטים מייד יטרפום״. מכאן, לדעתו, שיעקב פעל תחת לחץ פסיכולוגי, כפי שרומז הכתוב ״ויצר לו״ (שם), דהיינו: יעקב היה שרוי בהלם ובאיבוד עשתונות: ״שצר לו מכל עבר ומכל פנה עד שלא ידע מה לעשות […] כי היה כבהול וביעתהו בלהות״.

הערת המחבר: ר׳ יהודה בן עטר, מנחת יהודה, מקנאס ת״ש. דפוס אצייג, וישלח כ״א ע״א. פירושו של המחבר כאן עומד בניגוד לגירסתם של פרשנינו הקלסיים, הרואים במעשהו זה של יעקב מעשה מחושב. ראה פירושו של רש״י לבר׳ ל״ב ט׳: ״התקין עצמו לשלושה דברים לדורון לתפילה ולמלחמה״; רמב״ן (שם): ״כי אמר אולי ינצל המחנה האחר כי בהכותו האחד יברחו״,

וכן פירש ראב״ע (שם). המחבר, הידוע בכינויו מוהריב״ע, חי בין השנים תט״ו־תצ״ג (1733-1655). ראה מ״ר ערך יהודה מ׳׳ו ע׳׳ד – נ׳ ע״א. על־פי הכתובת שבסוף מנחת יהודה סיים המחבר את ספרו בשנת תמ״ד, דהיינו בהיותו בן כ״ס. ראה דף קל׳׳ו ע׳׳ב.

ההסבר הפסיכולוגי הזה להתנהגות יעקב מתייחס גם להתנהגות היהודים בגלות, מנקודת ״ראותו של המחבר, כמובן. ולא רק בשל האלמנט האנכרוניסטי שיש בפרשנות זו עצמה, אלא המחבר קובע בפירוש שכל תלאותיו של יעקב בפרשה זו הם בבואה נאמנה לתלאותיו של עם־ישראל בגלות: ״ובלי ספק שכל מה שחלף ושטף על יעקב מצד עשו הוא בעצם מה שיקרה לנו בגלות זה המר והנמהר״. פירושו של דבר, שהתנהגותם של היהודים בגלות בדרך מבוהלת לעתים, ונעדרת שיקול דעת; ייסודה בלחץ הפסיכולוגי שמפעילה עליהם המלכות המשעבדת.

כיוצא בזה סבור גם מחבר אחר, בן דור מאוחר יותר, המצביע על הרגשנות היתרה, אשר מסתמנת לעתים באופיו של היהודי כתוצאה מלחץ הגלות. רגשנות זו מגיעה עד לחוסר מנוחה נפשית, מרוקנת את הנפש מחדוות־חיים ומשרה עליה מרה שחורה. ובכך מתממשת, לדעת המחבר, אחת הקללות שבתורה: ״ובגויים ההם לא תרגיע […] ונתן לך לב רגז […] ולא יהיה לך רחבת לב לקבל יסורין. אך יהיה לך לב רגז שתהיה קפדן ורתחן […] ובזה יהיה לך כליון עינים ודאבון נפש״. מחבר זה, שחש על בשרו את השואה של שנות תק״ן־תקנ״ב, וגם נתנסה בבדיחות ובגירושים התכופים יחד עם בני קהילתו, הבחין, כנראה, בהשפעה הפסיכולוגית שהייתה לכך על מצבם הנפשי של בני דורו.

כאן ראוי להביא גם את דבריו של ר׳ וידאל צרפתי, מחבר קדום יותר משני המחברים הקודמים, שאף הוא סבור, כי לחץ הגלות מטביע את חותמו על המבנה הפסיכופיזי של היהודי. בפירושו למזמור מ״ב, שבו הוא מוצא, בין היתר, רמזים

למציאות זמנו, הוא רואה בייסורי הגלות גורם המחולל בפנימיותו של היהודי שתי תנודות מנוגדות: א) השאיפה לנקם שמקורה ברגש; ב) הנכונות להבלגה, ששורשה בשיקול־דעת. לשתי תנודות פנימיות אלו יש השלכה על התהליך הפיזי של זרימת הדם. השאיפה לנקם גורמת להתפשטות הדם בגוף, ואילו הנכונות להבלגה גורמת להתכווצות הדם. תהליך פיזי זה נותן את אותותיו במראהו החיצוני של היהודי, בהתאם לאימרה התלמודית: ״אזיל סומקא ואתי חוורא״ [הסומק נעלם ומופיע החוורון]. על תופעה זו קובל המשורר המקראי, שאף הוא טעם את טעמה המר של הגלות: ״מה תשתוחחי נפשי(תה׳ מ״ב ו׳> כנגד תנועת ההתקבצות ותהמי כנגד תנועת ההתפשטות״.

גלות וגאולה בהגות חכמי מרוקו במאות הי"ז-י"ח-דן מנור- רישומיה השליליים של הגלות במישור הרוחני, החברתי והמוסרי

עמוד 34

רבי שמעון בר צמח דוראן(הרשב״ץ, מאיורקה, 1361 – אלג׳יר, 1444)

פרשת תולדות אפרים חזן

ה' שׁוֹמְרִים הַבְלֵי שָׁוְא שְׂנֵאוּנִי / בְּהַבְלֵיהֶם כַּעֲסוּנִי / בְּזָרִים הִקְנִיאוּנִי

וּמֵאָז אָהַבְתָּ / יַעֲקֹב וְהַקְרָבַת / וְזַרְעוֹ חָבַבְתְּ

כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ ה'

מָאַסְתָּ שָׂעִיר / קִנְאָה יָעִיר / וּבָחַרְתָּ בַּצָּעִיר-

5 קַרְנוֹ תָּרִים / בְּבִרְכוֹת הוֹרִים / אָב מָצָא מֵאָה שְׁעָרִים

וַיְבָרֲכֵהוּ ה׳.

עָלָיו צִוָּה לְשָׁמְרוֹ / מֶלֶךְ עִמּוֹ בְּהַזְהִירוֹ / הַנּוֹגֵעַ בּוֹ בְּחֶרֶב לְדָקְרוֹ

וְכַאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ / וּכְבוֹד כִּבַּדְנוּךָ / וּבַשָּׁלוֹם שְׁלַחְנוּךָ

אַתָּה עַתָּה בָּרוּךְ ה/

10 וְשָׁאַל מַטְעַמִּים / לְבָרֵךְ יַעַבְדוּהוּ עַמִּים / וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ לְאֻמִּים

וְהָאֵל נֶפֶשׁ עֲבָדָיו פּוֹדֶה / נָתַן חֵלֶק תַּחַת צוֹדֶה / רֵיחַ בְּגָדָיו כְּרֵיחַ הַשָּׂדֶה

אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ ה/

נְעִימוֹת בִּימִינְךָ / תּוֹדִיעַ לְבָנֶיךָ / רֵאשִׁית קִנְיָנֵךָ

מוֹרֵה חֲטָאִים בַּדֶּרֶךְ / בֵּית יִשְׂרָאֵל לְבָרֵךְ / בֵּית אַהֲרֹן יְבָרֵךְ

יְבָרֵךְ יִרְאֵי ה/

שוב וכו'

1. 1. ה׳… שנאוני: על פי תה׳ לא, ז: ״שנאתי השמרים הבלי שוא .ואני אל ה׳ בטחתי״. ופירש רשי: ״המצפים לתשועת עבודת אלילים״. כאן – כינוי לנוצרים. בהבליהם… הקניאוני: על פי דב׳ לב, כא: ״קנאוני בלא אל כעסוני בהבליהם״. בזרים: כינוי לאלוהים אחרים, לאלילים, על פי רב׳ לב, טז: :קנאהו בזרים בתועבת יכעיסהו״. הקניאוני: הבעירו חמתי. 2. אהבת יעקב: על פי מל׳ א, ב, ג: ״ואהב את יעקב״ ״ואת עשו שנאתי״. וראו טור 3. כי… ה׳: יש׳ סא, ט. 4. שעיר: כינוי לעשו. קנאה יעיר: על פי יש׳ מב, ־ג. צעיר: כינוי ליעקב. 5. קרנו… הורים: שיזכה שתתקיים בו ברכת האבות, ורמז לברכת יצחק ליעקב. אב… שערים: כינוי ליצחק, על פי בר׳ כו, יב: ויזרע יצחק… וימצא… מאה שערים ויברכהו ה״׳. 6. ויברכהו ה׳: המשך הפסוק הנזכר. 7. עליו… לדקרו: רומז לדברי אבימלך בפרשה, בר׳ כו, יא: ויצו אבימלך את כל העם לאמר הנגע באיש הזה ובאשתו מות יומת״.
2. 8. וכאשר… שלחנוך: דברי אבימלך ופיכל ליצחק, על פי בר׳ כו, כט: ״אם תעשה עמנו רעה כאשר לא נגענוך וכאשר עשינו עמך _רק טוב ונשלחך בשלום אתה עתה ברוך ה״׳. 9. אתה… ה׳: סוף הפסוק המשובץ בטור הקודם. 10. ושאל מטעמים לברך: על פי בר׳ כז, ד: ״ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי… בעבור תברכך נפשי״. יעבדוהו… לאמים: שם, שם, כט. 11. חלק: כינוי ליעקב, על פי בר׳ כז, יא: ״ואנכי איש חלק״. צורה: כינוי לעשו, על פי בר׳ כה, כח: ״ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו״. ריח… השדה: ב־׳ כז, כז: ״ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה״׳. 12. אשר ברכו ה׳: המשך הפסוק בטור הקודם. 13. נעימות בימינך תודיע: על פי תה׳ טז, יא. ראשית קניניך: כינוי לעם ישראל, על פי יל״ש תה׳ רמז תתכב: ״ארבעה נקראין קנין. ישראל נקראו קנין, שנאמר ׳עם זו קנית״׳. 14. מורה חטאים בדרך: על פי תה׳ כה, ח. בית אהרן יברך: תה׳ קטו, יב. 15. יברך יראי ה׳: תה׳ קטו, יג.

מטרות הכינוסים

רבים ראו בהקמת מוסד הרבנות הראשית בישראל, מאורע לאומי היסטורי חשוב, היו שהשוו זאת לייסודה של הכנסת הגדולה בתקופת שיבת ציון. ורוב העוסקים בהכנות להקמתה, הביעו תקוותם שמוסד הרבנות הראשית ימלא את תפקידו ההיסטורי בחיי האומה המתחדשים, יתמודד עם הבעיות המשפטיות וההלכתיות שהתמורות התרבותיות מעלות לדיון, היתה תקווה שמוסד זה יהפוך למרכז הרוחני הגדול של העם היהודי בארץ ובפזורה, מעין בית הדין הגדול שהיה בלשכת הגזית. הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי״ה) בדבריו ב׳ועידה לסידור הרבנות הראשית בארץ ישראל׳ השיב לאור משאלותיהם של חבריה, ואמר בין היתר:

במהלך המשפטים ידוע הדבר, שהוא מחולק לשני יסודות עיקריים:

דינים ותקנות. בצורה של דין אי אפשר לנו לשנות שום דבר מהמשפטים הקבועים לסדריהם. אבל בתור תקנות יש חופש לחדש ולתקן מה שמוצאים בתי הדין בהסכמת הרבים לתקון העולם ובכוונה לשם שמים. הרבה תקנות גדולות תקנו חכמי דור ודור, לבד מהקדמונים התנאים והאמוראים, גם בתי הדין מאוחרים, הגאונים וכו׳. בחיינו הלאומיים החדשים בארץ ישראל, יהיה לנו בודאי לפעמים צורך גדול לתקן תקנות גדולות. שכל זמן שתהיינה מוסכמות מרוב חכמי ישראל המומחים לרבים, ומקובלים אחר כך על הקהל, יהיה להם כת של דין תורה.

מדברים אלו משמע לכאורה שדעתו של הרב קוק היא שאכן מוסד הרבנות יענה במידת מה על הציפיות שתולים בו וכי ניתן יהיה לתקן תקנות בנושאים מסויימים. אולם ייתכן שדבריו נאמרו כמס שפתים בתגובה לדברי הדוברים שקדמו לו, שדרשו תיקונים וחידושים, הן במבנה בתי הדין והן בצורת הפסיקה, כדברי מר נורמן בנטוויטש יו׳׳ר הוועידה המכינה, בפתיחת דיוני הוועידה: "ההוראה צריכה להתבסס על מסורות מורי הוראה הגדולים אך באותה שעה צריכה גם להיות מתאימה לרעיונות הצדק והיושר שבזמן הזה״. ובדבריו רצה הרב קוק לטעת תקווה בלב הרוצים בהקמת מוסד הרבנות, ומנגד להרגיע את אלה החוששים או המתנגדים להקמתו שדרשו מערכת משפטית אזרחית הפוסקת בכל התחומים.

 הערת המחבר:עובדה היא שבתקופת כהונתו של הרב קוק, לא תוקנו שום תקנות משמעותיות. ואפילו בעיית ירושת האשה והבנות שעמדה על הפרק מהרגע שדובר על הקמת מוסד הרבנות לא הוכרעה, ראה מורגנשטרן, רבנות, עמי 185-193, פרוטוקול מדיוני אסיפת הועד הלאומי על סמכויות הרבנות, שאלת הירושה ושאלות אחרות הועלו בפי רוב הדוברים. ורובם שללו מתן סמכות בלבדית לרבנות הראשית אפילו לדיני אישות. ונשאלת השאלה האם זו היתה דעתו באמת של הרב קוק או שמא אימץ דעה זו מאימת הקנאים? והדבר טעון עיון, וראה להלן ליד ציון הערה 49.

במועצת הרבנים במרוקו, בפתיחה לכינוס הראשון הגדירו הרבנים חברי בית הדין הגדול את מטרות הכינוסים, בצורה ברורה שאינה משתמעת לשתי פנים:

• טהרת ההלכות בדינים ובמנהגים אשר אינם בשוה בערי מארוק.
• תקנות והנהגות לפי המצב, לטובת הדת והיהדות ולטובת החיים.

המטרה הראשונה היתה אפוא לאחד את המנהגים הקיימים בעניינים שונים, בין בדיני אישות ובין בענייני הלכה, כמו גם בדיני טרפות. ויתכן שבצירוף "טהרת ההלכות״ התכוונו, שבעת שמאחדים מנהגים יבדקו את מקורותיהם, כדי שיתקבל המנהג המבוסס ביותר במקורות ההלכה. והמטרה השניה היתה לתקן תקנות חדשות שבאמצעותן יפתרו את הבעיות המתעוררות, אם בדרך של אימוץ דעה בהלכה והפיכתה לתקנה אחידה המקובלת על כולם, או בדרך של חידוש הלכה.

המשתתפים הקבועים בכינוסים אלו היו חברי בית הדין הגדול, אבות בתי הדין בעריה השונות של מרוקו, ולכל כינוס הזמינו כמה רבנים נוספים על פי העניין.

הוכן תקנון דיון לכינוסים אלו, ובו נקבעו: הזכאים להשתתף בדיונים, נוהלי העלאת הצעות לדיון, דרכי ההכרעה וקבלת ההחלטות. על פי רוב נפלה ההכרעה בהצבעה גלויה, כשכל קולות המשתתפים שווים בערכם, ללא מתן משקל יתר לקולו של פלוני או אלמוני, בגלל חכמתו, גילו ותפקידיו. מאחר שההחלטות התקבלו לאחר דיון פנים אל פנים, הרי חל עליהן הכלל של ״אחרי רבים להטות״(שמות כג, ב) והן חייבו את כולם. הזמן המוקצב לדיון בכל סוגיה הוגבל, ומאחר שכל משתתף הכיר את הבעיות מעבודתו בבית הדין ולכל אחד מהם ניתנה רשימת הנושאים העומדים לדיון והתקנות המוצעות, היתה לכל משתתף אפשרות להתכונן לדיון ויכולת לגבש עמדה. הרבנים היו מודעים לכך, שכמעט אין אפשרות להגיע להכרעות במשא ומתן הלכתי מייגע ובשכנוע הדדי. שכן למרות החשיבות שבדיון ארוך ומפרה, הרי התועלת המעשית ממנו קטנה, לסברות בעד ונגד אין סוף, וכמעט לכל דעה אפשר למצוא סברה ונימוק בספרות הפוסקים, דבר שיקשה על דרכי ההכרעה, ואולי אף ימנע אותה. מה גם שנדונו נושאים מרובים. כפי שביטא זאת רבי שאול אבן דנאן שכיהן בתקופה זו כסגן הרב הראשי, בדבריו להצעה הראשונה בכינוס הראשון:

הערת המחבר: נימוק זה עצמו עמד לפני רבינו יוסף קארו, כשרצה לחבר את השו״ע, לכן קבע לעצמו דרכי ההכרעה בצורה טכנית, לפסוק כדעת שנים מתוך שלשת הפוסקים הגדולים שהם הרי״ף, הרמב״ם והרא״ש. ראה הקדמת ר״י קארו, בית יוסף, טור אורח חיים.

איך שיהי, לא עת עתה לברר ההלכות על פי הדין במשא ומתן של קושיות ותירוצין. רק זאת מטרת האסיפה, לגמור את הדין הצריך תקון לפי המצב בנחוץ לו על פי תקנה מחלטת. וכך היא דרכה של האומה הישראלית מיום שחרב בית המקדש ועד עתה, דור אחר דור. רבותינו הראשונים מישרים אורחות משפט בנחוץ לאותה העת בתקנה מוחלטת, אף נגד משפט ברור. והכל שריר ובריר וקיים על פי תורתינו הקדושה, כידוע ומפורסם למעלתכם.

משה עמאר-מאמרים ופרסומים-ערב עיון ביצירתם הרוחנית של חכמי מרוקו-מועצת הרבנים במרוקו ומועצת הרבנות הראשית בישראל

עמוד 25

ר׳ ישראל ב״ר מסעוד אביחצירא / בבא/סאלי

ר׳ ישראל אביחצירא, אחיו של ר׳ דוד ונכדו של ר׳ יעקב, המשיך במסורת אחיו ומור זקנו וגם הוא נהג לעשות הפסקת תענית גדולה כמה פעמים בבודניב ובארפוד, כך מעידה גם בתו ללא/שרה, אלא שהוא שבר את אחד השיאים מבחינת גיל המתענה, כאשר הפעם הראשונה, שבה עשה תענית זו, הייתה סמוך לחגיגת בר מצווה שלו, וביום האחרון להפסקה אף הלך לטבול. על החוויה של אותו יום ועל תגובתו של אחיו מתאר המקור הבא:

׳…ביום ששי הלך לטבול לכבוד שב״ק (=שבת קודש). לאחר שטבל, פגש אותו מור אחיו הגדול, עטרת ראשנו, ר׳ דוד זיע״א, הסתכל עליו והרגיש,שהוא צם הפסקה. אמר לו: אחי, מי הכניסך לזה הדחק? אתה עודך צעיר מדי, ועדיין לא טעמת טעם חטא, למה צמת הפסקה? עתה את הנעשה אין להשיב, אך אני מצווה עליך, שמהיום והלאה אל תחזור על מעשה דומה, כי אינך צריך לזה, עד שתגדל בעז״ה ותנהג כאות נפשך בדרך ה׳…׳.

המקור השני על בבא/סאלי

׳כגון דא מסופר גם על מרן בבא/סאלי זיע״א, שבעת שהיה שרוי בתענית ארוכה, הגיע לבקרו אחד מתלמידי החכמים החשובים, והגישו כיבוד אל השולחן. הפציר מרן בבא/סאלי זיע״א באורח, שיברך ויטעם, אך אותו חכם התעקש, שלא לפתוח באכילה לפני מרן בבא/סאלי זיע״א. משראה, שאין לו ברירה, ברך והתחיל לאכול, כדי שאותו אורח יאכל גם כן. בני הבית, שנכחו באותו מעמד וידעו על תעניתו יכלו להבחין בבירור באותות צער ועגמת נפש המתפשטים על פניו בשל אותה טעימה פחותה מכזית, אולם את סודו לא הודיע׳.

ר יחיא אדהאן

ר׳ יחיא אדהאן הוא נכדו של ר׳ יעקב אביחצירא ׳מסטרא דנוקבא׳, בן בתו, ללא/סתי היא מרת אסתר. ר׳ יחיא נהג לעשות הפסקה שבועית כזו כל שנה, ומספר ההפסקות, שעשה במשך חייו הגיע ליותר ממאה. על פרישותו ועל תעניותיו הנה תיאור מה שנכתב עליו בליווי דברי שבח מאת ר׳ ישראל אביחצירא:

״רבנו נולד בעיירה תאפילאלת הקדושה בשנת תרכ״ו לאביו הרה׳׳ג מכלוף אדהאן זצוק״ל ואמו מרת אסתר, בתו של הרב הגדול מעוז ומגדול, מרן אביר יעקב אביחצירא……מקטנותו היה נוטה לחסידות ופרישות ומאס בענייני העולם הזה. לילותיו וימיו צומות…נשמתו הגבוהה חיפשה ותרה אחרי חומרות וחסידות, סיגופים ופרישות.

כל ספרי המוסר כגון ׳ראשית חכמה׳, ׳שבט מוסר׳ ו׳פלא יועץ׳ היו שגורים בפיו בעל פה ומקיים כל הכתוב בהם… כל ימיו צומות וטבילות, ופוק חזי מאן גברא רבה דמסהיד עליה (=וצא וראה מי האיש הגדול המעיד עליו) אדמו״ר בבא/סאלי:

׳צניע ומעלי, פרוש מאהבה ומיראה, מכי אתא שמשא ועד מעלי בהדי כבשא דרחמנא בלחם סתרים רב חיליה וגברה, קים ליה בדרבא מיניה במעשה רב חומרי וקלי לאפוקי ולעיולי וכל הכתוב במגילת תענית קיים זה מה שכתוב בזה…׳.

[=צנוע ומעולה, נוהג בפרישות מאהבת ה׳ ומיראתו מזריחת השמש ועד הערב, בסודות אלה של ה׳ רב כוחו, למד מהחכמה והמעשים הגדולים והקטנים של מי שגדול ממנו(הוא ר׳ יעקב) להוציא ולהכניס (=ליישם), וכל הכתוב במגילת תענית (הצומות והתפילות) קיים זה מה שכתוב בזה׳].

והעיד עליו ר׳ ישראל, כי רבנו במשך שנות חייו צם הפסקה גדולה ממוצאי שבת קודש ועד ליל שבת קודש לכל הפחות מאה פעמים (בחייו) מלבד צומות שני וחמישי. ובשנה אחת צם בחודש תמוז – ימי החום הקשים והארוכים – פעמיים הפסקה גדולה ברציפות שבוע אחרי שבוע.

א. אישים מפורסמים בקהילות תאפילאלת שזכו לתענית ששת הימים–אישים ממשפחת אביחצירא

עמוד 160

יג. סופרי סת״ם

בקהילות תאפילאלת פעלו כ-15 סופרי סת״ם, שכתבו ספרי תורה כמפורט להלן.

ארפוד: הסב: ר׳ משה ב״ר יוסף מלול = לחזאן משה; הנכד: ר׳ מסעוד ב״ר אברהם מלול = בא/ענא חזאן. ב

בודניב: ר׳ יחיא זנו, ר׳ יחיא חזאן.

בשאר: ר׳ ענינא (מסעוד) אסראף.

לגרפה: ר׳ משה בן יחיא אסולין = משה אשיך.

מזגידה: ר׳ דוד ילוז= לחזאן דוד ממזגידא.

קסר א״סוק: ר׳ אברהם לעסרי, ר׳ אברהם הרוש.

תאפילאלת/ריסאני: ר׳ מכלוף שטרית מריסאני הוא בא/לו בן צחאק. זורף:

• משפחת אמסללם

האב: ר׳ יחיא בן חיים אמסללם הקרוי ׳באבא/יא חזאן' או ^׳בא/יא חיים^,. הבן: ר׳ משה ב״ר יחיא אמסללם הקרוי ^׳באבא/סי חזאן^,.

• משפחת סבאג

א-האב: ר׳ יעקב סבאג, תלמיד ר׳ יעקב אביחצירא. ב. הבן: ר׳ אליהו הוא בא/ יאהו חזאן די אזרף, ב-ג. הנכדים: ר׳ יצחק ור׳ עמרם בני ר׳ אליהו.

יד. סופרי בית דין

סופר בית דין ממונה על ידי הדיין או בית הדין לשמש סופר: לכתוב שטרי גט, כתובות, נדוניות צוואות ושאר שטרות. הוא כותב את השטר וגם חותם עליו בצירוף חתימת הדיין וחותמת בית הדין. על סופר בית הדין להיות מיומן בכתיבה נאה וברורה וכן בהלכות השטר שאותו הוא כותב. מכל מקום, סופר בית הדין איננו חלק מבית הדין. להלן סופרי בית דין שפעלו בכמה קהילות בתאפילאלת ומחוץ להן.

1 . סופרי בית דין בארפוד: ר׳ שמעון ב״ר שמואל אביחצירא בארפוד ובקזבלנקה; ר׳ מסעוד מלול; ר׳ יצחק נזרי, ר׳ יהודה שמחוץ, ר׳ מכלוף פדידא.

2.סופרי בית דין בתאלסינת: ר׳ מכלוף שטרית, ר׳ אליהו חיון, ר׳ יוסף חליווה, ר׳ יוסף לחייאני ור׳ אברהם חמו.

3.סופרי בית דין בגריס/גולמימה: ר׳ מכלוף בן יוסף אניצ׳אם (=אנידאם) ור׳ יעיש בן יוסף.

טו. משפחות חזאנים ומנהיגים רוחניים בקהילות תאפילאלת

על פי רוב, החזנות או מנהיגות הקהילה היא משפחתית ועוברת בשושלת מדור לדור: מאב לבן, ומבן לנכד ועוד. להלן משפחות שבהן עברה החזנות או שליחות הציבור מאב לבן.

1. 1. תאפילאלת

משפחת אביחצירא – ר׳ יעקב > ר׳ מסעוד > ר׳ דוד/ר׳ ישראל > ר׳ מאיר. משפחת ילוז – ר׳ יעקב ילה > ר׳ יחיא > ר׳ דוד > ר׳ יחיא ילוז

2. 2. בשאר באלג׳ידיה

האחים אביחצירא

ר׳ שלום ב״ר אהרן אביחצירא כיהן בבשאר 40 שנה. ואחיו המסייעים לו:

ר׳ יוסף ב״ר אהרן אביחצירא הקרוי בבא/סו.

ר׳ ישראל ב״ר אהרן אביחצירא הקרוי בבא סאלי לכביר.

ר׳ חיים ב״ר ישראל הקרוי באבא חיים אביחצירא.

קהילות ישראל בתאפילאלת –בהנהגת חכמי אביחצירא- מאיר נזרי– החינוך ומוסדותיו

עמוד 27

בת אהובת אל קמה בשחר

כתובת: פיוט זה פותח את תפילת ערבית של היום השני של ראש השנה.

יעוד: בקשה וסליחה.

סימן: בנימין חזק.

מקורות: עטיה רבי מאיר אלעזר, שיר ידידות, ירושלים תש”0 (2000), עמי 503.

בַּת אֲהוּבַת אֵל קָמָה בַּשַּׁחַר

תִּתְלַבֵּן אָדָם כִּתְמָהּ כַּצַּחַר

שִׁיר לְךָ מְהַלֶּלֶת / שִׁיר לְךָ מְהַלֶּלֶת

לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר / שִׁיר לְךָ מְהַלֶּלֶת:

נָדְדָה שְׁנַת עֵינָהּ גּוֹבֶרֶת

וּלְבַקֵּשׁ עַל עֲוֹנָהּ שׁוֹחֶרֶת

צוֹעֶקֶת עַל חַטָּאתָהּ

שׁוֹפֶכֶת בְּדִמְעָתָהּ עֲתֶרֶת:

שִׁיר לְךָ מְהַלֶּלֶת / שִׁיר לְךָ מְהַלֶּלֶת

לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר / שִׁיר לְךָ מְהַלֶּלֶת:

יוֹשֶׁבֶת בְּרֹב פַּחְדָהּ כִּי חָטְאָה

לוֹבֶשֶׁת סוּת חֲרָדָה לָךְ קֹרְאָה

עוֹרֶכֶת תְּשׁוּבָתָהּ

אוּלַי מִמְּשׁוּבָתָהּ נִרְפְּאָה:

שִׁיר לְךָ מְהַלֶּלֶת / שִׁיר לְךָ מְהַלֶּלֶת

לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר / שִׁיר לְךָ מְהַלֶּלֶת:

מִדֵּי עֲלוֹתָהּ בֵּית אֵל לִתְפִלָּה

אַבִּיר גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל מְחוֹל לָהּ

תִּשָּׂא אֶת חַטֹאתֶיהָ

וּבְרִית מֵאֲבוֹתֶיהָ תִּזְכֹּר לָהּ:

שִׁיר לְךָ מְהַלֶּלֶת / שִׁיר לְךָ מְהַלֶּלֶת

לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר / שִׁיר לְךָ מְהַלֶּלֶת:

נוֹרָא אַתָּה שַׁוְעָתָהּ הַקְשִׁיבָה

אֶת רִיבָה מִצָּרָתָהּ אֵל רִיבָה

נַחֵם נָא אֶת עַם אֶבְיוֹן

גַּם בִּרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן הֵיטִיבָה:

שִׁיר לְךָ מְהַלֶּלֶת / שִׁיר לְךָ מְהַלֶּלֶת

לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר / שִׁיר לְךָ מְהַלֶּלֶת:

חֹן תָּחֹן עַל בָּנֶיךָ לְךָ שָׁבִים

וּבְפַחַד לְפָנֶיךָ נִצָּבִים

יְרֵאִים עֵת יִקָּרְאוּ לְדִין

כִּי עַל כֵּן בָּאוּ נִכְאָבִים:

שִׁיר לְךָ מְהַלֶּלֶת / שִׁיר לְךָ מְהַלֶּלֶת

לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר / שִׁיר לְךָ מְהַלֶּלֶת:

זָכֹר תִּזְכֹּר רַחֲמִים יוֹם הַדִּין

הָפֵר כַּעַס וּזְעָמִים עֵת תָּדִין

לִירֵאֶיךָ וּלְחוֹשְׁבֵי שְׁמֶךָ

הֵמָּה יוֹשְׁבֵי עַל מִדִּין:

שִׁיר לְךָ מְהַלֶּלֶת / שִׁיר לְךָ מְהַלֶּלֶת

לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר / שִׁיר לְךָ מְהַלֶּלֶת:

קָרֵב לִי שְׁנַת גּוֹאֵל וּפְדֵנִי

עַל מֵי מְנוּחוֹת הָאֵל תַּנְחֵנִי

וּזְכוֹר לִי זְכוּת אִישׁ תָּם

עַל לִבְּךָ כַּחוֹתָם שִׂימֵנִי:

שִׁיר לְךָ מְהַלֶּלֶת / שִׁיר לְךָ מְהַלֶּלֶת

לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר / שִׁיר לְךָ מְהַלֶּלֶת:

דאִם עוֹנוֹת תִּשְׁמֹר לִי לְמַשָּׂא

 רְאֵה צוּרִי גּוֹאֲלֵי אֵיךְ אֶשָּׂא

לֹא אוּכַל שְׂאֵת עֻלִּי

אֲבָל רֹעַ מִפְעָלִי, אַל תִּשָּׂא:

שִׁיר לְךָ מְהַלֶּלֶת / שִׁיר לְךָ מְהַלֶּלֶת

לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר / שִׁיר לְךָ מְהַלֶּלֶת:

אילת השחר-דיואן לימי הסליחות-אלעד פורטל ס"ט

עמוד 87

הבריטי -1948-1914-משה עובדיה-הרקע ההיסטורי-ארץ ישראל ויהודיה

הנרטיב ההיסטורי של בני ירושלים בדבר ההוצאה להורג של אמוזיג ומלל מספר על חייט של אחד המפקדים העות'מאנים שנשלח בציווי מפקדו לתפור חליפות. באותה עת חיפשו העות'מאנים פרארים )עריקים) ותפסו את יוסף וטענו בדבר עריקותו. הוא ביקש מהם להביא את הטופס המעיד על חופשתו מהצבא, אך הם לא נענו לו. אִמו, חנינא, הלכה להביא את הטופס, אבל בטרם מצאה אותו נתלה בנּה. לאחר מלחמת העולם הראשונה חזרה משפחתה של אסתר לירושלים.

משפחת סקרון מאלג'יריה נאלצה להגר למצרים בימי מלחמת העולם הראשונה.

על חיי היהודים המגורשים באלכסנדריה אפשר ללמוד מעדותו של דוד הרוש 1996-1913. מדבריו עולה שמשפחתו ועוד משפחות מערביות עזבו את ארץ ישראל בתחילת המלחמה, הגיעו לאלכסנדריה והתיישבו בה בשלושה מחנות של גולים: מחנה שונה -Shuna, גאברי Ghaberi ו-ווארדין Wardin הגולים כונו 'מהג'רין' )מהגרים(. הם בנו חדרים גדולים, ובין חדר לחדר הפרידה מחצלת, וכל משפחה קיבלה חדר אחד. הלינה הייתה על הרצפה. הגולים התפרנסו מעבודות כפיים שונות, והנשים עסקו במלאכת החייטות ותפרו  מדים לצבא הבריטי. הגולים שלא התנהגו על-פי כללי המחנה נשפטו על-ידי הקונסול ומנהיגי העדה.

לדברי הרוש, הרב דויד אזולאי  1921-1824ממנהיגי הגולים, שימש שליח ציבור של מחנה גאברי ויועץ

בענייני אורח החיים על-פי ההלכה היהודית – נישואין, גירושין, ברית מילה, בר-מצווה ובריאות. הרוש

מוסיף שהוא עצמו הצטרף לתנועת הנוער 'הצופים'. לדבריו, התנועה חינכה לציונות ולאהבת ארץ ישראל. הוא ציין אף את ד"ר אברהם אבושדיד 1930-1875 רופא הגולים שהיה ממוצא מערבי וגלה למצרים. עוד ציין שהיה בית ספר בהנהלת גב' אנני לנדוי?1945- לכלל הגולים, לנדוי הייתה מנהלת ביה"ס אולינה  דה-רוטשילד בירושלים.

הערת המחבר: דוד הרוש נולד בירושלים ושימש שוטר במשטרה הבריטית. עדותו אצל סולי שרביט, עקיבא אזולאי איש ירושלים, ירושלים  ,1987 עמ' .21-20 וראו רשימות פליטים שבהן מופיעים מחנות אלו ומקומות אחרים שבהם התאכסנו העולים, כמו בתי מלון. ברשימות הופיעו פליטים שנתמכו כספית, ובהם המערבים שלמה עבו -שימש מורה-, ונשים מירושלים – זהרא הרוש ושני ילדים – סך כל הנפשות במשפחתה ארבע; קלארה מיימראן וילד אחד; ימנה מלכה וילד -שתי נפשות-; חנה עבו ושישה ילדים ומרים טארבולס ושני ילדים -סך הכל ארבע נפשות במשפחתה-, הרשימות עובדו על ידי מתילדה טאג'ר ב5- בדצמבר Tagger M., IGS, Eretz Israel Jewish Refugees in Alexandria (1915) :מתוך .

הרב דוד אזולאי: מקובל וחכם שהגיע מעמק האוריקה וממראכש, עלה לארץ ישראל ב,1906- שימש חכם ורב בעדה  המערבית ביפו ולימד בתלמוד תורה של המערבים בירושלים העתיקה. הוא נקבר ליד קבר אבשלום בנחל קדרון, אך קברו לא נמצא, ונראה שהושחת כליל ונעלם ממקומו בתקופה בימי שלטון הירדנים במזרח ירושלים 1967-1948. שנת הולדתו נקבעה על-ידי חישוב הולדת בנו עקיבא ב,1913- כאשר הרב דוד היה בין 89 ועוד 7 שנים עד יום פטירתו – סך הכל 96 שנים.

אברהם אבושדיד: אביו רחמים שלמה, מראשוני העולים ה"מערביים" מארצות צפון-אפריקה, ממנהיגי עדת המערבים  שהניח את היסוד לבתי ההקדש שלה ליד שער יפו. אברהם למד בבית-הספר של "כל ישראל חברים", בבית הספר התיכון של הגרמנים, ואחר כך למד רפואה באוניברסיטה באיסטנבול והיה מראשוני ילידי הארץ שהוסמכו בתואר דוקטור לרפואה. חזר לירושלים ונתקבל לרופא בבית-החולים "משגב לדך", וזמן מה היה רופא גם בבית-החולים הגרמני. בראשית מלחמת העולם הראשונה הוכרח לצאת מהארץ בגלל אזרחותו הצרפתית, ירד מצרימה ופעל שם במסירות בריפוי ובשמירת הבריאות של גולי ארצנו. אחרי המלחמה חזר ארצה והתיישב ביפו והיה רופא פרטי. (עד כאן)

חלק מתרבותם הרוחנית של הגולים המערביים היה ביקור בקברי צדיקים, והם נהגו לערוך זיארה -ביקור- בקברו של הרב יעקב אבוחצירה 1880-1808  בתום המלחמה שבה משפחתו של הרוש לירושלים  העתיקה.

רבנים מערבים שגלו לנֹא-אמון Amon-No במצרים דרשו לפני היהודים במועדי ישראל. הרב מרדכי  עזראן 1938-1872 , מגולי ירושלים, ציין את דרשתו לכבוד ל"ג בעומר:

בשנת התרע"ה כשהיתה המלחמה העולמית לתקפ"ץ [לתקום פעמיים צרה] וגלינו מעה"ק [מעיר הקודש] לנא אמון [אלכסנדרייה] ביום ל"ג לעומר בקשו ממני לומר איזה גרגרים של ד"ת [דברי תורה] התחלתי ואמרתי מורי ורבותי! היום הזה קדוש ונורא שהוא יום מנוחתו של גדול אדונינו הרשב"י [הרב שמעון בר יוחאי] זיע"א ]זכרו יגן עלינו אמן] אשר כבר נהגו בכל תפוצות ישראל לעשות אותו יום טוב משתה שמחה וששון.

היהודים המערבים בארבע ערי הקודש ממלחמת העולם הראשונה עד תום השלטון

הבריטי -1948-1914-משה עובדיה-הרקע ההיסטורי-ארץ ישראל ויהודיה.

עמוד 29

מה. נהגו ביום שישי שבתוך השבעה, יושבים על הארץ עד סמוך להדלקת נרות:

מה. כן המנהג פשוט, והביאו בספר נחלת אבות (עמוד קנ״א) ובנהגו העם (עניני אבלות) ובנוהג בחכמה (עמוד ט״ו) וראה בזה באוצר המכתבים (סימן תתקמ״א) ובספר ויאמר יצחק (ליקוטי דינים י״ד סי״ד):

מו. נהגו שאין האבלים מחליפים בגדיהם כלל לכבוד שבת, ויש נהגו להחליף בבגדי שבת, ובפרט הבגד הקרוע:

מו. כן המנהג פשוט, וכמובא בספר יהדות מרוקו(אבלות), וראה בספר גאולי כהונה (מער׳ א׳), ומנהג ירושלים להחליף בגדים עליונים וכמובא בנתיבי עם (^מן שפ״ט ס״ג) וראה בבית היהודי ח״ז (סימן ל״ח ס״ג), וכן כתב בספר יפה שעה (יו״ד סימן ס״ד):

מז. נהגו שאין אוכלים בשר בשבעת ימי האבל, ובשבת יש נהגו לאכול בשר, ויש שהחמירו אף בשבת, ויש שנהגו להחמיר כל החודש, למעט שבת שאכלו בשר עוף, ויש שנהגו לאכול בשר אף בחול שבימי השבעה:

מז. ראה בזה בנו״ב(עמוד י״ב) שמנהגים מנהגים יש בזה, ונהרא נהרא ופשטיה, וראה בזה בספר עשה לך רב (ח״ה עמוד שפ״א), ובספר ילקוט שבע (אבלות עמ׳ קמ״ו):

מח. נהגו בליל שבת להתפלל בבית האבל, ואין אומרים במה מדליקין, ולא ברכת מעין שבע, ובמוצאי שבת אין אומרים ויהי נועם, אלא מתחילים מהפסוק ״אורך ימים אשביעהו״:

מח. כן המנהג והביאו בנחלת אבות (עמוד קנ״ג), וראה בזה במנהגי שבת ומשם בארה, וראה בספר פני ברוך (עמוד רמ״ה), ששלום עליכם בליל שבת לא נאמר בבית האבל:

מט. נהגו בשחרית של שבת, באים האבלים לבית הכנסת ומשנים מקומם, ויש משנים מקומם כל השנה:

מט. כן הביא בספר נו״ב (עמוד ט״ו), ובספר נהגו העם (עניני אבלות), והטעם כדי שהציבור יכירום ויבואו לנחמם, וראה בזה בנתיבי עם (עמוד שנ״ז), ובספר פני ברוך (עמוד רל״ד), ובנחלת אבות (קנ״א), וראה באוצר טעמי המנהגים (עמוד ת״צ):

נ. יש נהגו אחרי תפלת שחרית של שבת, נגשים הציבור לאבלים, ויושבים מעט לידם והולכים לביתם לחיים טובים:

נ. כן הביא בנו״ב (עמוד י״ז), ובספר יהדות מרוקו(עניני אבלות), והטעם כנ״ל:

נא. נהגו שקרובי משפחה עולים לתורה בשבת השבעה, במקום האבלים, ועורכים השכבה לנפטר, ואם חל השבעה בשבת, מוציאים אה האבלים בבוקר מאבלות, והולכים לבית הכנסת, ויש נהגו שהאבלים עולים לתורה, ויש שהחמירו בדבר:           

נא. כן הביא בספר נו״ב(עמוד כ״ה) וציין לספר הרוקח (סימן רי״ז), וראה בזה בספר ילקוט שבע(עמוד קל״ב):

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים –מנהגים – מנהגי אבלות

159

סימן תקפא

דִּינֵי יְמֵי תַּחֲנוּנִים וְעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה

ובו ט' בתים

מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים,   בְּאַשְׁמֹרֶת עוֹמְדִים סְלִיחוֹת אוֹמְרִים.

וְחַזָּנִים יוֹתֵר גְּדוֹלִים דּוֹרְשִׁים,      גְּדוֹלִים בַּתּוֹרָה וּבַמַּעֲשִׂים.

לִסְלִיחוֹת גַּם לְיָמִים נוֹרָאִים,        בְּנֵי שְׁלֹשִׁים לְנָשִׁים נְשׂוּאִים.

אָכֵן כָּל יִשְׂרָאֵל הֵמָּה רְאוּיִים,         רַק יִהְיוּ בְּעֵינֵי קָהָל רְצוּיִים.

הָיָה לוֹ שׂוֹנֵא וְאֵין מוֹצִיא אוֹתוֹ,     גַּם אוֹהֲבָיו אֵין יוֹצְאִים בִּתְפִלָּתוֹ.

בְּעֶרֶב יוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה מִתְעַנִּים,    בִּתְפִלַּת שַׁחֲרִית אֵין נוֹפְלִים עַל פָּנִים.

 סַפֵּר שְׂעַר רֹאשֵׁךְ וְגַם,                אַף לֹא תִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי רִקְמָה וּמֶשִׁי.10

יִטְבֹּל עַצְמוֹ מִשּׁוּם קֶרִי טֻמְאָתוֹ,   לֹא יְשַׁמֵּשׁ בִּשְׁנֵי לֵילוֹת מִטָּתוֹ.

נָהֲגוּ לֵילֵךְ לְבֵית הַחַיִּים,            וְנוֹתְנִים שָׁם צְדָקָה לַעֲנִיִּים."

נוהגים לבטל גם בני התורה מלימודם עבור אמירת סליחות כי הזמן הזה מוכשר הרבה לתשובה, ואמירת הסליחות והתחנונים בנחת ובכוונה, מעוררת הלב לפשט העקמומיות שבו יותר משאר הלימודים כגון ש”ס ופוסקים וזוהר וכד’, וטוב וישר לומר באשמורת הבוקר רק את הסליחות והתחינות ולא זולתן. וכל המרבה בסליחות הרי זה משובח (מים ח״ם ח״א, םי' רלא).

מנהגנו לפתוח הסליחות בפיוטים: ”ישן אל תררם”, "יעירוני רעיוני”, ”יהוה אלה׳ הצבאות”, ואחריהם מזמורי תהלים, ופיוט "מלכי עולם בורא”, וממשיכים ב״אשרי יושבי ביתך” וחצי קדיש (עטרת אבות ח”ב, פרק טז הלכה ג). קודם שיאמר החזן ”רחמנא אדכר לן” נוהגים להוסיף הפיוט "שם אל קמתי לברך" המיוחס לרשב״ג(שם, הלכה ו). בסיום "רחמנא” קודם שאומר ”ויעבור”, נהגו להוסיף את הפיוט ”אנא כעב זדוני תמחהו’ לרבי משה אבן עזרא (שם, הלכה יא). ב״אלהינו שבשמים" על כל קטע בפני עצמו פותחים בתיבות ”אלהינו שבשמים" ולא רק בתחילת האותיות, ואחר כל פסקה הקהל עונה ”אמן” (שם, הלכה יב). נוהגים להוסיף את הפיוט ”אלהים אתה ידעת לאולתי” לפני ”עננו אבינו עננו” (שם, הלכה יג). יש נהגו לענות ”ברוך הוא וברוך שמו” לאחר שאומר הש”צ ”עננו אלה׳ המרכבה" (שם, הלכה ט1). באמירת ”עשה למען אברהם יצחק 1ועקב” מנהגנו לענות ”אמן” אחר כל פסקה (שם, הלכה טז). בפיוט אדון הסליחות אנו אומרים ”מלא זכיות”(דברי שלום ואמת ח”ב, עמי 112).

אנן בני מערבא נוהגים לומר כל הסליחות כסדרן, כולל קטעי הארמית גם כשאין מניין, 1י”ג מידות צריך לאמרן בטעמי המקרא (דברי שלום ואמת ח”א, עמי 109) והכי פסק הרב הנאמ״ן שליט״א (אור תורה, אלול תשנ״ד).

מנהגנו לתקוע בשופר גם בסליחות של ערב ראש השנה (מחזור אבותינו לר״ה).

הנוסח הנכון יותר לאומרו בסליחות הוא "עננו אלהא דמאיר עננו’ בלא תיבת ”דרבי” (מים ח״ם ח”א, ס׳’ רלב).

אילת השחר-הלכות ומנהגים-אלעד פורטל

עמוד 18

איך שיהי, לא עת עתה לברר ההלכות על פי הדין במשא ומתן של קושיות ותירוצין. רק זאת מטרת האסיפה, לגמור את הדין הצריך תקון לפי המצב בנחוץ לו על פי תקנה מחלטת. וכך היא דרכה של האומה הישראלית מיום שחרב בית המקדש ועד עתה, דור אחר דור. רבותינו הראשונים מישרים אורחות משפט בנחוץ לאותה העת בתקנה מוחלטת, אף נגד משפט ברור. והכל שריר ובריר וקיים על פי תורתינו הקדושה, כידוע ומפורסם למעלתכם.

 בדברי הרב ניכר מעמדה של הסמכות הרבנית הנשענת על דורות רבים של הוראה, פסיקה ותיקון תקנות. רבי שאול מדגיש שתי נקודות חשובות. נקודה אחת ־ למרות שניתן היה למצוא בספרות הפוסקים אסמכתא לתקנה המוצעת "לא עת עתה לברר ההלכות על פי הדין במשא ומתן של קושיות ותירוצין". ייתכן שהתכוון לומר, שאין אפשרות להכריע את ההלכה בדרך של משא ומתן הלכתי, מאחר שדרך זו ארוכה ומייגעת. נקודה שניה ־ הסמכות שהאצילה תורה על חכמי הדורות לתקן תקנות, חלה גם עלינו, ומוטל עלינו להשתמש בה, כדרך שנהגו הראשונים ובעקבותיהם דור אחר דור, תוך נטילת אחריות ובלא נסיון להתחמק מהכרעה בנושאים שהתמורות החברתיות מציבות. ואין אפוא תוקף לטיעון שקטנים אנו לעומת החכמים הראשונים ואין סמכותנו כסמכותם לתקן תקנות. כושר הכרעתם של חכמי מרוקו וסמכותם ניכרים גם בעובדה שמרבית התקנות שתיקנו בכינוסים הללו לא דרשו את הסכמתם של בני הקהילות, ודומה שתיקנו אותם מכת סמכות החכמים.

הגבלת זמן הדיון בכל נושא, היתה אחד מסודות הצלחתה של מועצת הרבנים במרוקו, שתוך זמן קצר דנה והכריעה במספר רב כל כך של נושאים. ואילו בתקנות הרבנות הראשית לארץ ישראל בשנת תש׳׳ד (1954), כשרצו לתקן חובת האב במזונות הבנים עד הגיעם לגיל חמש עשרה שנה, נאמרו,לאחר דברי התנצלות, דברים דומים לאלה שנאמרו על ידי רבי שאול במרוקו:

ואמנם ח״ו שנדמה את עצמנו לרבותינו הגאונים נוחי נפש מתקני התקנות… אבל יפתח בדורו כשמואל בדורו… ואמנם בעניין כת התקנות בכלל הרבה יש להאריך, והכל ידוע לרבנים היושבים על מדין, ואחד מיוחד מגדולי המורים בדור שלפנינו רבי שלום מרדכי הכהן זצ״ל מברעזאן(בפולין),… על פי העולה ממסקנותיו יוצא ברור כשמש, שבנידון זה שהוא לתקון העולם ולמיגדר מילתא, יפה כח בית דין בצרוף הקהילות ואין לחוש כלל וכלל למיעוט המוחה. ההצטדקות הארוכה המלווה את הצעת התקנה, ממחישה את רתיעתם של הרבנים מקביעת תקנות, מחשש שמא אין בידם סמכות של החכמים, ולכן הם נוטים לאשר את תוקפה של התקנה רק בצירוף הסכמת הקהילות. ואכן נערך משאל בין ראשי הישוב בכל מקום בארץ, ורק לאחר קבלת הסכמתם לתקנה, היא קיבלה תוקף, כתקנת קהל ולא כתקנת חכמים.

הנושאים שנדונו

להלן כמה מהנושאים שעלו על הפרק הן במועצת הרבנים במרוקו והן ברבנות הראשית לישראל:

• ירושה

לפי דין תורה אין האשה יורשת את בעלה, אלא זכאית לגבות כתובתה, מן העיזבון. כל עוד לא דרשה את כתובתה, היא רשאית להמשיך לגור בדירה ולהתפרנס מהעיזבון, כשם שנהגה בחיי בעלה. בנות נשואות אינן יורשות במקום שיש בנים. בנות רווקות זכאיות להתפרנס מהעיזבון עד לבגרותן או עד לנישואיהן. בנוסף מגיע להן עישור נכסים כנדוניה לחתונתן.

[ראה רמב״ם אישות פרק יט ; טור ושו״ע אבה״ע, סימנים קיב-קיג. עישור נכסים, חלק עשירי מהעיזבון כפי שהוא בשעת בגרותה או נישואיה. ואם יש כמה בנות כל אחת בתור שלה לוקחת עשירית מהעזבון כפי שהוא באותו הזמן].

במרוקו היו שלושה מנהגים בדיני ירושה:

• היו קהילות באזור מראקש ובמחוז תאפילאלת שנהגו לפי ההלכה כמות שהיא.
• קהילות במרוקו הספרדית וכן במרבית הערים במרוקו נהגו לפי תקנות פאס, לאמור, שהבעל והאשה נחשבים שותפים לעניין ירושה בכל נכסיהם: במות אחד מהם, לוקח הנותר בחיים מחצית העיזבון ומחציתו חולקים היורשים, ובמקרה שהיורשים בנים, מתחלק בין הבנים והבנות הרווקות. כלומר, בת רווקה זכאית לירושה במקום הזכויות המוקנות לה לפי ההלכה.
• קהילות מכנאס, פאס וצפרו מאז שלהי המאה הי״ט סייגו תקנת המגורשים בנושא ירושת האשה ב׳תקנת הבחירה^,, לאמור: במות הבעל תהיה הבחירה בידי היורשים, לתת לאלמנה מחצית העיזבון או לפרוע לה סכי כתובתה.

בכינוס השני, הועלה עניין זה לדיון משתי סיבות: האחת ־ שצריכים להנהיג בכל הקהילות במרוקו מנהג אחיד. השניה – במנהג הקיים אם אכן תקח האשה מחצית העיזבון, יפגעו היתומים כשהבנים מרובים. וגם אם תקח האלמנה רק כתובתה, הרי היתומים יצאו נפגעים, שכן נהוג לכתוב בכתובות סכומים גבוהים. לכן מציעה התקנה, אם יש עד ארבעה בנים, לתת לאשה חלק כחלק כאחד הבנים, ואם היו יותר מארבעה בנים, האשה לוקחת עשרים אחוזים מהעיזבון והיתר חולקים היורשים. הואיל והתקנה המוצעת מבטלת תקנות קודמות שנתקבלו על ידי חכמי דור הגירוש,מציע הרב הראשי רבי שאול אבן דנאן לערוך משאל בין כל הקהילות במרוקו, ולהחליט לפי דעת הרוב, שנקבע לפי גודל האוכלוסיה בכל קהילה. לעניין ירושת הבת, הוכנס חידוש: הבנות הרווקות, גם אם ירשו את אביהן עם הבנים, יירשו עם אחיהן גם בעת פטירת אמן. וזאת בניגוד לתקנת המגורשים, שהעניקה לבנות הרווקות זכות ירושה חד פעמית, בעת פטירת אביהן או בעת פטירת אמן. ביחס לבנות הנשואות נשאר המצב הקודם, שאינן יורשות.

משה עמאר-מאמרים ופרסומים-ערב עיון ביצירתם הרוחנית של חכמי מרוקו-מועצת הרבנים במרוקו ומועצת הרבנות הראשית בישראל.

עמוד 28