מורשת יהדות מרוקו

» למה לא בא אליהו הנביא לר׳ יהודה הנשיא?

לרבנו הקדוש, ר׳ יהודה הנשיא, היה בא אליהו הנביא, הזכור לטוב, כל ערב ראש־חודש, ומגיד לו מה גזר ריבונו־של־עולם על העולם בחודש הבא.

פעם אחת לא בא אליהו הנביא ערב ראש־חודש. חיכה ר׳ יהודה הנשיא, חיכה וחיכה, אך הוא לא בא. נבהל: ״אולי עברתי איזו עברה? אולי עשיתי איזה עוון, ולכן לא בא אלי אליהו הנביא?״

והנה, למחרת בבוקר בא אליו אליהו הנביא. אמר לו ר׳ יהודה: ״מדוע איחרת לבוא? כל ערב ראש־חודש אתה בא וערב ראש־חודש זה לא באת, וכבר חששתי שיש בי איזה חטא, איזה עוון.״

אמר לו אליהו הנביא: ״חס ושלום, שום חטא לא חטאת, ואין בך עוון. לא הספקתי לבוא אליך, כי אבות העולם רצו להתפלל. נתתי ידי לאברהם, קם ממיטתו, הבאתי לו מים, עשה רחיצת־ידיים והתפלל, אחר כך החזרתי אותו למיטתו. נתתי ידי ליצחק, קם ממיטתו, נתתי לו מים ליטול ידיו, התפלל והחזרתי אותו למיטתו. כך עשיתי גם ליעקב, ולא נשאר לי פנאי לבוא אצלך.״

אמר לו ר׳ יהודה: ״למה שימשת כל אחד לחוד? יכולת להקים את שלושתם ויתפללו יחד.״

אמר לו אליהו: ״אם יתפללו יחד, אפשר שתבוא הגאולה, והזמן לא הגיע לכך. ישראל עוד לא עשו מעשים טובים, שיהיו ראויים לביאת המשיח.״

אמר לו: ״ובעולם הזה יש דוגמתם, שאם יתפללו יחד כאברהם, יצחק ויעקב יביאו גאולה?״

אמר לו: ״כן״

אמר לו: ״מי הם?״

אמר לו: ״ר׳ חייא ובניו. לר׳ חייא שני בנים תאומים: יהודה וחזקיה. אם יתפללו בשלושה יביאו את המשיח. אם יתפללו ר׳ חייא באמצע, יהודה בנו מימין וחזקיה משמאל, תבוא הגאולה״.

שתק ר׳ יהודה ולא אמר דבר.

והנה הגיע זמן הגשמים ולא ירד גשם.

אמר רבנו הקדוש: ״ר׳ חייא, בוא אתה ובניך התאומים להתפלל בעדנו שירד גשם. העולם צריך גשם, התבואה יבשה, אין מה לאכול, שנת בצורת השנה.״

אמר לו: ״טוב״.

התפללו.

אמר ר׳ חייא ״מה שם הרוח המורידה גשם?״

קמה רוח חזקה והגשם ירד.

אמר: ״ונאמן אתה להחיות מתים.״

כל המתים שבעולם קמו על רגליהם.

אילו גמר את הברכה: ״ברוך אתה השם, מחייה מתים,״ היו נגאלים.

אמרו בשמים: ״מיהו שגילה שר׳ חייא ובניו בתפילתם הם כמו אברהם, יצחק ויעקב? עתה יביאו גאולה לעולם, והזמן עוד לא הגיע?!״

אמרו: ״אליהו גילה.״

אמרו: ״יתנו לו מלקות.״

מיד היכוהו מכה של אש על גבו. נכנס בין רגליו של ר׳ חייא. הרגיש ר׳ חייא אש בין רגליו, הפסיק ולא סיים את הברכה. מיד חזרו המתים למקומם.

אילו גמר הברכה, הייתה תחיית המתים.

סיפורי עם מבית שאן-עליזה שנהר-חיה בר-יצחק-» למה לא בא אליהו הנביא לר׳ יהודה הנשיא?

עמוד 36

איך יבנה בית המקדש?

י"ב דעות בנושא – כמניין י"ב שבטי י-ה.

וכן, תהליך הגאולה בתפילת שמונה עשרה.

"אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן –

כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ – כִּי בָא מוֹעֵד"

(תהלים קב, יד)

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

"נחם יהוה אלהינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים,

  ואת העיר החרבה והבזויה והשוממה,

 מבלי בניה היא יושבת, וראשה חפוי כאישה עקרה…

כי באש הצתה – ובאש אתה עתיד לבנותה

                       ככתוב: 'ואני אהיה לה נאם יהוה – חומת אש" (תפילת "נחם" לט' באב).

 

אחת השאלות המרכזיות הנשאלות בימים הללו של בין המצרים, וביתר שאת בשבת חזון שלפני תשעה באב. מתי יבנה המקדש? ומי יבנה אותו? האם אנחנו נבנה אותו? או שירד בנוי מאש מן השמים כפי שמשתמע מתפילת "נחם" שהובאה לעיל, ואותה אומרים אנו בתפילת מנחה של תשעה באב?

 

שאלה נוספת היא: לפי איזה דגם יבנה? האם לפי דגם חזון יחזקאל הנביא? או לפי הדגם של בית ראשון, שני וכו'.

כאשר דוד המלך נרדף ע"י שאול, הוא ברח לשמואל הנביא. שניהם ישבו והכינו תכניות בנין בית המקדש.

כאשר אדם נמצא במצוקה, היצירתיות שלו פועלת ביתר שאת.

דרך המהלך הנ"ל, ניתן להבין מדוע המשיח נולד בט' באב המסמל את החורבן. רק ביום כזה של החורבן, ניתן להבין ולהרגיש את גודל האסון שפקד אותנו עם החורבן, ומנסים למצוא דרכים לתיקונו ובניינו. (הרב צמח מורי שליט"א).

 

א.  אמר רב אחא: בית המקדש עתיד להיבנות קודם למלכות בית דוד [המשיח], לכשיתעוררו הגלויות ויבואו ויבנו בית המקדש (ירושלמי, מעשר שני פ"ה. ומגילה פ"א).

ב.  במדבר רבה (פרשה יג, ב) וכן ויקרא רבה (פרשה ט, ז) בית המקדש השלישי יבנה בידי אדם.

ג.  הזהר הק': מכנה את הבית השלישי "בניינא דקודשא בריך הוא" = בניין שייבנה ע"י ה' (חלק ג רכא, א).

ד.  רש"י: "מקדש העתיד שאנו מצפים, בנוי ומשוכלל הוא, יגלה ויבוא משמים, שנאמר: "מקדש יהוה כוננו     ידיך" (סוכה מא סוף ע"א).

 

ה.  הרמב"ם פוסק שמצות עשה לבנות את בית המקדש. בהלכות בית הבחירה (פ"א ה"א) הוא כותב:

 "מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו קרבנות. וחוגגים אותו שלוש פעמים בשנה. שנאמר:

 "ועשו לי  מקדש". גם בספר המצוות מצוה כ' כותב הרמב"ם: "שציוונו לבנות בית הבחירה לעבודה, בו יהיה ההקרבה והבערת האש תמיד, ואליו תהיה ההליכה והעליה לרגל… והוא אומרו יתעלה: 'ועשו לי מקדש".

     הרמב"ם אומר: מצוה על הכל לבנות המקדש, אפילו בטומאה (הלכות בית הבחירה. פ"ז).

 

ו.  הרמב"ן אומר שבמגפת הדֶבֶר שהייתה בימי דוד,ובה נהרגו 70,000 מישראל, סיבתה המרכזית הייתה: "שהיה עונש על ישראל בהתאחר בניין בית הבחירה, שהיה הארון הולך מאהל אל אהל כגר בארץ, ואין השבטים מתעוררים לאמר: נדרוש את ה' ונבנה הבית לשמו, כעניין שנאמר: 'לשכנו תדרשו – ובאת שמה' (דב' יב, ה), עד שנתעורר דוד לדבר מימים רבים ולזמן ארוך, שנאמר: (שמ"ב ז, א ב): 'ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב מכל אויביו, ויאמר המלך אל נתן הנביא: 'אנוכי יושב בבית ארזים, וארון האלוקים יושב בתוך היריעה'. והנה דוד מנעו ה' יתברך, מפני שאמר (דה"י א. כב, ח): 'כי דמים רבים שפכת ארצה לפני', ונתאחר עוד הבניין עד מלוך שלמה.

 

ואילו ישראל היו חפצים בדבר ונתעוררו בו מתחילה – היה נעשה בימי אחד השופטים או בימי שאול, או גם בימי דוד, כי אם שבטי ישראל היו מתעוררים בדבר, לא היה הוא הבונה, אבל ישראל הם היו הבונים… ועל כן היה הקצף עליהם. ועל כן היה המקום אשר יבחר ה' לשום שמו שם – נודע כעונשם ובמגפתם. והכתוב ירמוז כל זה. שנאמר (ש"ב ז. ו, ז): "כי לא ישבתי בבית למיום העליתי את בנ"י ממצרים ועד היום הזה, ואהיה מתהלך וגו' בכל אשר התהלכתי בכל בני ישראל"  (במ' טז, כא).

 

ז.  ר"י אבן שועייב כותב בדרשותיו על הפס' "ויקחו לי תרומה" (שמות כה, ב): בניית בית המקדש הוא תכלית העולם. וכדברי קודשו: "וכוונת הבריאה הייתה בתחילה, לשכון בתחתונים כמו שכתוב באדם הראשון "וישמעו את קול ה' וגו'. וגרם העוון ולא הגיעה העת עד יציאת מצרים, והייתה הכוונה באותה יציאה להיות שכינתו בתוכנו. כמו שאמר הכתוב: 'אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים – לשכני בתוכם…  {'לשכנו תדרשו – ובאת שמה' (דב' יב, ה)}, ודבר מקובל הוא, כי עיקר הכוונה לשכון בבית עולמים שהוא כנגד כיסא הכבוד, אבל בראות ה' כי יתארך הזמן, ציווה לעשות משכן עד שיגיעו הימים ויכנסו לארץ".

 

ח.  רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס': "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח) – ונראה כי אומרו ועשו לי מקדש, היא מצות עשה כוללת כל הזמנים. {כלומר, קיימת חובה תמידית לבנות את בית המקדש}. בין במדבר {במשכן}, בין בכניסתם לארץ. בכל זמן שיהיו ישראל שם לדורות. וצריכים היו ישראל לעשות כן… ותמצא שכתב רמב"ם בפר' א' מהלכות בית הבחירה: מצות עשה לעשות בית לה', דכתיב: 'ועשו לי מקדש".

 

ט.  הב"ח: בימי החשמונאים חזרו בתשובה ומסרו נפשם למות על קיום העבודה.

         "עיקר הגזירה הייתה על שהתרשלו בעבודה. ע"כ נעשה להם נס בחנוכה בנרות – תחת אשר הערו נפשם                         למות" (ש.ע סימן תר"ע).

 

י.  היעב"ץ: תחילה יבנה המקדש ע"י המלכות, ורק אח"כ יהיה הבניין שלו יתברך באש.

"בנה ביתך כבתחילה, וכונן מקדשך". 'בנה ביתך' – ע"י אדם. 'כונן מקדשך' – ע"י ה' (סידורו לג' רגלים). 

 

יא .  השפת אמת: "הוא מצוה לדורות, שמצווים לבנות בית הבחירה. בכל עת שיתנדבו בני ישראל בלב שלם להשתוקק לבנות לו בית – יכולים למצוא מבוקשם" (פרשת תרומה. תר"מ. תר"נ).

 

יב.  הגרי"ש אלישיב ע"ה אומר: מדוע נקראת מסכת "פסחים" כך, ולא מסכת "מצות", שזה עיקר מצוות חג הפסח בו דנה המסכת.

תשובתו הייתה: "כדי שנתעורר להתפלל ולבכות על חורבן בית המקדש – ולהתחנן לפני ה' על בניית הבית, בו נוכל להקריב את קרבן הפסח. (הרב זילברשטיין קול ברמה. גיליון שי"א).

 

"הראנו בבניינו –  ושמחנו בתיקונו",

של – בית המקדש השלישי.

 

 

מהאמור לעיל עולה, בניין בית המקדש בגלל מורכבותו הרוחנית, יבנה ע"י הקב"ה כדעת רש"י, או ע"י מלך המשיח כדעת הרמב"ם, או ע"י שילוב בין שניהם:

"הראנו בבניינו" – ע"י ישראל, כדעת הרמב"ם. "ושמחנו בתיקונו" – הבניין הרוחני אותו אנו לא רואים, כדברי רבה של ירושלים, הרשל"צ מרן הרב שלמה משה עמאר שליט"א.

 ולנו נותר רק להתפלל לקב"ה שהגיעה העת לחננה – כי בא מועד.

 

המשורר הלאומי רבי יהודה הלוי – ריה"ל, אומר בסוף ספרו הכוזרי:

 אם נאמין באמת בגאולה ככתוב בתהלים: "כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפר יחוננו" (תהלים קב טו) – הגאולה בוא תבוא, ככתוב בהמשך: "אתה תקום תרחם ציון – כי עת לחננה – כי בא מועד".

"כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו – כאילו החריבו" אמרו חכמים. יוצא  שכל אחד מאתנו שותף לחורבן.

 

כולנו מכירים בע"פ את הסיפור של קמצא ובר קמצא שגרם לחורבן, כאשר אדם חשוב עשה אירוע אליו הזמין אורחים. האיש היה מעשירי ירושלים, והזמין אורחים חשובים באופן אישי דרך שליח.

השליח התבלבל ומסר הזמנה לאדם בשם בר קמצא שהיה שונאו של המארח, במקום להזמין את קמצא.

בר קמצא חשב בליבו, הנה האיש שעד תמול שלשום היה שונאו, החליט להשלים אתו, לכן הגיע לאירוע.

 

לעיני כולם, כולל חכמים שהיו באירוע דוגמת רבי זכריה בן אבקולס, המארח החל לבייש את האורח בר קמצא, ודרש ממנו לעזוב. האיש היה מוכן לשלם על הארוחה… ובלבד שלא להתבייש לעיני קהל ועדה, אבל רוע הלב של המארח, הוביל את בר קמצא החוצה, כאשר איש מהאורחים לא פצה את הפה. ההמשך ידוע.

המסר האמוני: עד כמה צריכים להיזהר בכבודו של כל אדם. רוב בני אדם הם טובים בדברים הגדולים, אבל הם נופלים בפרטים, בדברים הקטנים/גדולים שבין אדם לחברו.

 

תהליך הגאולה,

        כפי שהוא משתקף בתפילת שמונה עשרה.

 

הגמרא נותנת תרשים זרימה לתהליך הגאולה ע"פ תפילת העמידה: (מגילה יז ע"ב, וכן בירושלמי ברכות פרק ב, הלכה ד).           

"ברכת השנים" – "ואתם הרי ישראל, ענפיכם תתנו, ופריכם תישאו לעמי ישראל, כי קרבו לבוא" (יחזקאל לו, ח). הקב"ה זיכה אותנו לראות עין בעין, איך א"י נותנת פריה בשפע ובטוב טעם לבניה, ואפילו מייצאת ליושבי תבל.

 

 "תקע בשופר" – ברכת קיבוץ גלויות. השבח לבורא עולם, על כך שבימינו מיליוני יהודים מכל קצוות תבל, התקבצו ובאו ל"ארץ הצבי", ובכך זכינו שיקוימו בנו דברי הנביא יחזקאל: "ולקחתי אתכם מן הגויים, וקבצתי אתכם מכל הארצות – והבאתי אתכם  אל אדמתכם" (יחזקאל לו, כד).

 

"השיבה שופטינו" – ברכת המשפט העברי. אנחנו מתפללים לקב"ה שיקיים בנו את דברי הנביא: "ואשיבה שופטיך כבראשונה" (ישעיה א, כו), כך שהמשפט המחייב במדינה יהיה על פי התורה, ולא לפי חוקי הגויים כמקובל היום.

ישנם ניצנים ראשוניים בתחום, ושופטים רבים מציינים בפסיקתם מקורות מהמשפט העברי. כ"כ, קיימים בתי דין רבניים בדיני ממונות.

אמנם הדרך ארוכה, אבל צועדים אנו במעלה הר הגאולה קמעא קמעא, כאשר האור מתחיל לפצוע בקצה המנהרה.

 

"למינים ולמלשינים" – ברכת המינים. דין ברשעים.

 

"ברכת הצדיקים" – אחרי הטהרה בעם, הקב"ה נותן שכר לצדיקים ולחסידים.

 

"בונה ירושלים" – אכן 'ירושלים חוברה לה יחדיו', ורבבות יהודים פוקדים מידי יום ביומו את שריד בית קודשנו. ירושלים הופכת למרכז התורה העולמי בבחינת הכתוב: "כי מציון תצא תורה – ודבר יהוה מירושלים".

לפי מחקרים, הכותל המערבי הוא המקום המתוייר ביותר בארץ, ואחד המובילים בעולם.

הקשר בין ירושלים לשאר חלקי הארץ, הולך ומתקצר בזכות אמצעי תחבורה מהטובים בעולם. ירושלים הפכה לעיר הגדולה ביותר בארץ.

לנגד עינינו, מתקיימת בנו נבואת הנביא זכריה: "כה אמר יהוה: עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, ואיש משענתו בידו מרוב ימים. ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה" (זכריה ח, ד-ה).

 

"את צמח דוד – מהרה תצמיח" – מלכות המשיח צומחת לאיטה. עם טיפול מתאים, המשיח יצמח ויזרח עלינו.

 

 "שמע קולנו" – ברכת שומע תפילה. התגשמות התפילה העיקרית שלנו, עם בוא המשיח, כדברי המאירי.

 

"רצה… והשב העבודה לדביר ביתך" – ברכת העבודה. בניין המקדש ובקרוב, במהרה בימינו א.ס.ו.

 

הרבי מלובביץ – רבי מנחם מנדל שניאורסון מביא את דברי הרמב"ם בהלכות פרה אדומה (ספ"ג) על הציפיה לגאולה: "ותשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצוה זו, עד שחרב הבית בשניה וכו', והעשירית יעשה המלך המשיח – מהרה יגלה, אמן כן יהי רצון".

הרבי שואל: הרי אין דרכו של הרמב"ם לכתוב תפילות ובקשות עם הלכות. לכן, מה טיבה של הבקשה "מהרה יגלה, אמן כן יהי רצון"?.

 

התשובה: הרמב"ם בא להשמיענו יסוד גדול בעניין האמונה בביאת המשיח: "וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו וכו' , הוא כופר ב-ה', בתורה ובמשה רבנו".

מלשון הרמב"ם מוכח, שלא די באמונה בביאת המשיח, אלא יש לצפות לבואו (ע"פ ליקוטי שיחות הכ"ח עמ' 131).

מספרים שבעשרה בטבת, הגיע אדם לרבי, וביקש להתברך בבריאות ופרנסה וכו'. הרבי שאל אותו למה אתה לא מבקש על המשיח? "אם ירצה ה'" ענה האיש. הרבי אמר לו: ה' כבר רוצה, השאלה אם אתה רוצה.

 

 "אלה הדברים אשר דיבר משה

 אל כל ישראל…

           ככל אשר צוה יהוה אותו אליהם" (דב' א, א -ג).

 

מי כתב את ספר דברים?

הקב"ה – "אשר צוה יהוה אותו", כדעת רמב"ם ורמב"ן.

או משה רבנו – "אשר דיבר משה",

כדברי רבנו-אור-החיים-הק', הגר"א, המהר"ל.

 

 "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל". זהו הפס' הראשון הפותח את ספר דברים, והשונה  מהפתיח הקבוע בחומשים הקודמים: "וידבר יהוה אל משה לאמר", שכמעט ואינו מופיע בספר "דברים".

 כמו כן, נאומי משה מנוסחים לרוב בגוף ראשון: "ואומר אליכם בעת ההיא לאמר. לא אוכל לבדי שאת אתכם" (דב' א ט). מצד שני, בפסוק ג' נאמר: "ויהי בארבעים שנה… דיבר משה אל בני ישראל – ככל אשר צוה יהוה אותו אליהם".

 

מהאמור לעיל, עולה השאלה: מי כתב את ספר דברים? הקב"ה, משה, או משה רבנו ע"פ רוח הקודש?

לגבי ארבעת החומשים הראשונים: בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, לכולי עלמא, כולם נאמרו מפי הגבורה.

לגבי ספר דברים, נחלקו הפרשנים בדבר, האם הוא נאמר מפי הגבורה כשאר הספרים, מפי משה רבנו עצמו, או שנאמר ע"י משה, אבל הקב"ה שם בפיו מה לומר.

 

הרמב"ם: סובר שגם ספר דברים נאמר מפי הגבורה: "היות והתורה מן השמים, והוא שנאמין כי כל התורה המצויה בידינו עתה, היא הנתונה ע"י ידי משה רבנו עליו השלום, שהיא כולה מפי הגבורה" (הקדמה לפרק חלק, היסוד השמיני).

הרמב"ן: בהקדמתו לתורה קובע, שהתורה מתחילתה ועד סופה, נאמרה מפי הגבורה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שכל ספר דברים נאמר ע"י משה רבנו "מפי עצמו". שאר החומשים: בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, נאמרו מפי הגבורה מתוך גרונו של משה רבנו, כדברי אביי: "קללות שבתורת כהנים  (ובחקותי), בלשון רבים אמורות, ומשה אמרן מפי הגבורה. והללו שבדברים (כי תבוא), משה מפי עצמו אמרן" (מגילה לא, ע"ב).

וכדברי קודשו: "פירוש, לפי שאמר – 'אשר דיבר משה' – שהם דברי עצמו,  שכל הספר תוכחות ומוסר ממשה לעובר פי ה'… ואפילו מה שחזר מאמרי ה' הקודמים, לא נצטווה עשות כן, אלא מעצמו חזר הדברים".

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב בהמשך: "אלה הדברים", "פירוש אלה – לבד הם הדברים אשר דיבר משה דברי עצמו, אבל כל הקודם בד' חומשים, לא אמר אפילו אות אחת מעצמו, אלא הדברים שיצאו מפי המצווה בצורתן בלא שום שינוי, אפילו אות אחת יתירה או חסרה".

 

לאור דברי רבנו-אור-החיים-הק'

 הנ"ל, ניתן לשאול: מהו המרכיב האלוקי בספר "דברים"? מצד אחד, יש לו את אותה קדושה של ד' הספרים הקודמים, ולכן הוא כלול איתם בספר תורה. מצד שני, משה אמרו.

בראיה רחבה של הדברים, ניתן לומר שהקב"ה נתן לאדם דברים גולמיים אותם הוא צריך לעבד, דוגמת השיבולים והפשתן אותם אנו הופכים ללחם ובגדים, דוגמת הסיפור על טורנוסרופוס ששאל את רבי עקיבא, מדוע היהודים עושים ברית מילה, ובכך מקלקלים את יצירתו המושלמת של הקב"ה.

רבי עקיבא הביא לו דוגמא של חיטים ועוגות, ושאל אותו מה עדיף? 'עוגות עדיף' הוא ענה.

כנ"ל ספר דברים המכונה משנה תורה. הוא מפשט ומסכם את ארבעת החומשים האלוקיים הקודמים.

 

תופעה דומה היא, תושב"ע המפרשת את התורה שבכתב, שבלעדיה לא ניתן להבין את התורה שבכתב.

שתי דוגמאות נוספות, ניתן להביא מעולם הקבלה.

 

 רבי אבא התבקש ע"י הרשב"י לכתוב את הזהר, היות והוא היה האיש היחידי שיכל לפשט במעט, את האורות העילאיים של הרשב"י.

רבי חיים ויטאל התבקש ע"י האר"י הק' לכתוב מעט מדבריו הקדושים המובאים בשמונה שערים: שער ההקדמות, שער מאמרי רשב"י, שער מאמרי חז"ל, שער הפסוקים, שער רוח הקודש, שער הכוונות, שער המצוות, שער הגלגולים.

בפתיחת "אליהו הנביא" נאמר: "מלכות – פה, תורה שבעל פה קרינן לה".

הקב"ה נתן לנו תורה שבכתב שאינה משתנה לעולם. לא כן תורה שבעל פה המביאה את דברי חכמים לדורותיהם, המתפלפלים על כל דבר ועניין, ועליהם נאמר: "אלו ואלו – דברי אלוקים חיים". זו הסיבה שתושב"ע נקראת ספירת המלכות, בבחינת הכתוב: "מאן מלכי – רבנן" (גיטין סב ע"ב).

כלומר, המלכות האמתית שייכת לחכמים המפרשים והפוסקים ע"פ התורה שבכתב, ואת תורתם קיבלו ומקבלים מיליוני יהודים לאורך הדורות,

הרבי מלובביץ – רבי מנחם שניאורסון

אומר: גם חומש דברים נאמר למשה ברוח הקודש. את הדברים משה עיבד כך שיתאימו לעם ישראל. ספר דברים כולל חזרה על מצוות ואירועים עיקריים, וכן מצוות נוספות. והכל, ע"פ ה'.

חומש דברים מהווה גשר לארבעת החומשים. כמו שתושב"ע מסבירה את התורה שבכתב שמקורה גבוה הזקוק להסבר, כך שנוכל להבין אותה (ליקוטי שיחות חלק יט עמ' 9).

המהר"ל אומר שבכל התורה, הקב"ה שם את הדברים בפיו של משה, ואילו בספר "דברים", משה דיבר ע"פ ה'.

הגר"א סובר, כל התורה נשמעה מפי הקב"ה דרך גרונו של משה, ובמשנה תורה דרך הנביאים.

 

"אלה הדברים אשר דיבר משה

 אל כל ישראל…

           ככל אשר צוה יהוה אותו אליהם" (דב' א, א -ג).

 

"דברים" = דבורים {בהיגוי תימני}.

 הדבורים מייצרות דבש. מצד שני, יש להן עוקץ.

כך דברי תורה: "על הדבש – ועל העוקץ" {שיר}.

המקיים את מצוות התורה, זוכה למתיקות – "ומתוקים מדבש" (תהלים יט, יא).

מצד שני, העובר על מצוותיה – ננעץ ונעקץ ע"י "יחידת עוקץ".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר, איך כל אחד מאתנו יכול "להטות לבבו לעבודה העליונה – היא עבודת ה' אלוקים חיים" (רבנו אוה"ח הק'. דב' א, א). את התשובה לכך, הוא מוצא בדברי התוכחה שנאמרו לעם ישראל ע"י משה רבנו במשך שלושים וששה ימים לפני מותו. מ- ר"ח שבט ועד ליום ז' באדר יום בו עלה לגנזי מרומים ע"י הקב"ה, דבר הרמוז בגימטריה של המילה "אלה" = 36.

 

בספר שמות אומר משה על עצמו: "לא איש דברים אנוכי". כלומר, משה היה כביכול כבד פה וכבד לשון המתקשה בדיבור, כאשר כאן לאורך ספר "דברים", מתגלה משה רבנו כאיש דברים הנואם בחסד עליון – "אלה הדברים – אשר דבר משה אל כל ישראל".

את התשובה לשאלה הנ"ל, נמצא בעזהי"ת במדרש דברי חכמים (דב' רבא א' א').

"אלה הדברים"… אמר הקב"ה: ראה לשונה של תורה כמה חביבה: שמרפאה את הלשון … שהרי משה עד שלא זכה לתורה, כתוב בו: "לא איש דברים אנוכי", כיון שזכה לתורה – נתרפאה לשונו והתחיל לדבר דברים.

 

ניתן להוסיף, כאשר אדם מקבל תפקיד חשוב, הוא מדלג על כל המגבלות הגופניות והנפשיות, ומתחיל לפרוח בתפקידו החדש, כפי שקרה למשה רבנו.

תופעה דומה, רואים אצל תלמידים המתעלים על עצמם, עם קבלת תפקיד אתגרי, וכן אצל נבחרי ציבור.

 

"אל כל ישראל". משה דיבר אל כל עם ישראל, וכל אחד שמע את מה שהוא צריך לתקן במידותיו הפגומות. (מ. רבה, שמות ה, ט). דוגמא לכך אנו מוצאים אצל הקב"ה ע"פ הפס' בתהלים "קול ה' בכוח" (כט, ד) ממנו למדו חז"ל: דבריו של הקב"ה התאימו לכוחו ורמתו של כל אחד: לזקנים, לצעירים, לנשים ולטף.

כך משה רבינו:  הוכיח ברמז את עם ישראל, כאשר דבריו התאימו לכל אחד לפי יכולתו, בבחינת "וירד משה אל העם" – "ירד" לרמתו של כל אחד.

 

המהר"ל מפרג מסביר מדוע משה לא היה איש דברים לפני מתן תורה: "מפני שהיה משה רחוק מן החומר, ואין כוח בלתו נבדל מן החומרי כמו הפה והלשון, ולכן לא היה למשה כוח הדיבור שהוא גשמי" (גבורות השם כח').

כלומר, מעלת הדיבור באדם היא לחבר בין עולמות רוחניים לעולמות גשמיים, ולמשה רבנו היו כוחות רוחניים בלבד, ולכן לא היה יכול להוריד את העליונות הרוחנית בה היה שרוי, אל חיי המעשה.

 

לעומת זאת, כאשר הוא זכה  בתורה, לשונו התרפאה ויכל לקשר בין עולמות, ולהוכיח את בני ישראל בעבר בירדן – בשערי ארץ ישראל, בה אמור עם ישראל לחבר בין מצוות התורה, לחיי המעשה.

תפקידה של ספירת המלכות המשתקפת בדיבור, היא לחבר בין עולם המחשבה לעולם העשייה. האדם חושב על רעיונות, מעלה אותם בפה בפני אחרים להתייעצות, ורק אח"כ מיישם אותם הלכה למעשה.

הדיבור, מווסת בין עולם המחשבה לעולם העשיה.

 

תשע מידות טובות,

אותן מלמד אותנו משה רבינו בתחילת ספר דברים.

 

"אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל:

א. בעבר, ב. הירדן, ג. במדבר,

ד. בערבה, ה. מול סוף, ו. בין פארן ובין תופל,

ז. ולבן, ח. וחצרות, ט. ודי זהב".

 

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר: שמות תשעת המקומות הנ"ל, רומזים למידות אותן עלינו לתקן כדי להגיע "לעבודה העליונה", דבר שוודאי יזרז בוא משיח צדקנו, אליו נשואות עינינו לקראת ט' באב.

 

א. "בעבר" – ביטוי הרומז למידת אברהם אבינו ע"ה, שכל העולם היה בעבר אחד, והוא בעבר השני. לכן, הוא נקרא "אברהם העברי" (בר' יד' יג'). בעבודת ה', יש להתחשב אך ורק בהוראות אותן התווה עבורנו הקב"ה.

"בעבר" מלשון עיבור, כמו עיבור נשמה. כלומר, עלינו לפעול לעיבור השכינה אלינו, ולא דברים אחרים.

 

ב. "הירדן"- "שתהיה מרדות בלבו תמיד כדברי חכמים (ברכות ז' ע"א): "טובה מרדות אחת בלב האדם, יותר ממאה מלקויות". מרדות – לשון רידוי והכנעה  לפני ה'".

 

ג. "במדבר" – זה רומז למידת הענוה כדברי חכמים (עירובין נד' ע"א. נדרים נה' ע' א') כיון שעושה אדם עצמו למדבר, התורה ניתנת לו במתנה". ע"פ הפס': "וממדבר מתנה – וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות" (במ' כא, יט-כ).

 

ד. "בערבה" – רומז לשני דברים:  

1. 1. נתנהג בערבות ובנועם כלפי כל אדם.
2. 2. להיות ערב כלפי אחינו בני ישראל, בכך שנוכיח כל אחד שחוטא מתוך נועם וערבות. בבחינת: "כי אם שמור תשמרון" (דב' יא, כב). "שמור" – אתם. "תשמרון" – תדאג שגם אחרים ישמרו.

 

ה. "מול סוף" – ביטוי הרומז לסופו של כל אדם באשר הוא, והוא המיתה. לכן, יש לשוב בתשובה בכל יום ויום כדברי רבי אליעזר: "ושוב יום אחד לפני מיתתך" (אבות ב, י). – שמא היום – הוא היום האחרון.

 

ו. "בין פארן ובין תופל" – פארן – לשון פאר. שיהיו פניו צוהלות וזוהרות,

ומצד שני – לבו יהיה טפל ומפחד, שמא עבר על רצון הקב"ה, כמידתו של יצחק אבינו המסמל את ספירת הגבורה.

 

ז. "ולבן" – שיהיה זך וטהור בלבו – רחוק משנאה, קנאה ותחרות. כלומר, שמירה על הפנימיות.

על השאלות "מי יעלה בהר ה', ומי יקום במקום קדשו" (תהלים כד, ג-ד), עונה דוד המלך: "נקי כפיים – ובר לבב". בשביל להתחיל לעלות בהר ה', יש לשמור על ניקיון כפיים בבחינת "נקי כפים". לעומת זאת, בשביל להתמקם {"יקום"} במקום הקודש, בבחינת – "יקום במקום קדשו", יש לשמור על "ולבן" – לובן הלב, בבחינת "בר לבב".

 

ח.  "וחצרות" – רומז ל"חצרות בית ה'" שהם בתי כנסת ובתי מדרש, שם יהיה מקומו העיקרי בבחינת, "שתולים בבית ה' – בחצרות אלוקינו יפריחו" (תהלים צב, יד).

בבא סאלי נהג לומר שהשם "אבי – חצירא", מלשון חצר בה למד תורה אבי השושלת למשפחת אבי – חצירא.

 

ט. "ודי זהב" – רומז שעלינו לומר לעצמנו: "די לזהב – שיאמר לזהב די, להסתפק בהכרחי" כדברי קודשו.

 רבנו מביא פירוש אחר: שכל מה שיהיה לו, יהיה בעיניו דבר מספיק, כאילו יש לו כל זהב, והוא על דרך אומרם 'איזהו עשיר השמח בחלקו" (אבות ד, א). כלומר, אדם יראה בביתו ארמון, וכן בכל מה שיש לנו, יראה בכך "כאילו יש לו כל זהב" כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.

בראש פרשת "כי תבוא" נאמר: "ושמחת בכל הטוב – אשר נתן לך ה' אלוקיך" – שעל האדם לשמוח בכל מה שהקב"ה חנן אותו, ולראות בו את כל הטוב.

 

עשיו אמר ליעקב: "יש לי רב". יעקב ענה לו: "כי חנני אלהים, וכי יש לי כל"  (בר' לג יא) = כל מה שיש לי, הוא בבחינת "הכל", לא צריך יותר. גם אצל אברהם נאמר: "ויהוה ברך את אברהם בכל" (בר' כד א). אצל יצחק נאמר: "ואכל מכל" (בר' כז יג). וזה מה שאומרים בברכת המזון: "הרחמן הוא, יברך כל אחד ואחד ממנו בשמו הגדול, כמו שנתברכו אבותינו אברהם יצחק ויעקב – בכל מכל כל, כן יברך אותנו יחד ברכה שלמה, וכן יהי רצון ונאמר אמן". 

 

בשם רבי אברהם אבן עזרא נאמר על התפילה "משיב הרוח ומוריד הגשם" – כאשר האדם מוריד מעצמו גשמ/יות, משיב לעצמו רוח/ניות.

 

 הרה"ג מרדכי אליהו ע"ה בשם הרה"ג יהודה מוצפי ע"ה אומר על הכתוב: "מדוע לא בא בן ישי גם אתמול גם היום – אל הלחם" (שמואל א' כ' כז'). בן דוד = מלך המשיח לא מגיע, בגלל שאנחנו עסוקים בתפילה רק "אל הלחם" המסמל את הפרנסה, במקום להתפלל על השכינה הנמצאת בגלות, ועל המשיח.

 

תפילת רבנו "אור החיים" הק' –

  על גאולת השכינה:

 

"יהי רצון מלפניך אבינו מלכנו אלוהינו, ידידות אור נפשנו רוחנו ונשמתנו.

 למען בריתך אשר כרת לשלש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם מלפניך,

 זכור אהבתנו וחיבתנו, והשב שכינתך לבית קודשנו,

ותחזור להשתעשע בנו כימי קדם,

כי קשה פרידתך ממנו, כפרידת נפשנו מגופנו.

 

המו מעינו וכלתה נפשנו אל גאולת שכינתך ואל מעון קודשך, ולרצונך ה' נכספנו.

הננו מתחננים ובוכים לפניך ה' אב הרחמן על גלות השכינה.

הושיעה ה' שכינתך, ודבק נפשנו באהבתך הנעימה והעריבה על נפשנו,

 רוחנו, ונשמתנו. וייעול מלכנו בהיכליה".

 

 

אראנו נפלאות

 לרבי עקיבא בן יוסף, האריז"ל ורבנו גדליה חיון

 

 א.  רבי עקיבא – אבי התורה שבעל פה,

שצפה את גאולתנו – לפני כאלפיים שנה.

 

בסוף מסכת "מכות", מביאה הגמרא את הסיפור אודות רבן גמליאל, רבי אלעזר בן עזריה, רבי יהושע בן חנניה ורבי עקיבא שעלו לירושלים. בהגיעם להר הצופים עשו קריעה. בהגיעם להר הבית, ראו שועל היוצא מבית קודש הקודשים. "התחילו הם בוכים ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו מפני מה אתה מצחק?. אמר להם [רבי עקיבא]: מפני מה אתם בוכים"?. אמרו לו: מקום שכתוב בו "והזר הקרב יומת" ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה"?. אמר להם רבי עקיבא: לכך אני מצחק, דכתיב: "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו" (ישעיה ח, ב).

 

רבי עקיבא שידר לחבריו ולנו: כשם שהתקיימה נבואת החורבן: "לכן בגללכם ציון שדה תיחרש, וירושלים עיין תהיה, והר הבית לבמות יער" (מיכה ג ,יב). כך תתקיים בנו נבואת הנביא זכריה: "כה אמר ה' צבאות – עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים… ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה"  (זכריה ח, ד-ה).

 

הנביא אוריהו בן שמעיהו ניבא על החורבן בזמן המלך יהויכין. בעקבות כך נאלץ לברוח למצרים ממנה הוחזר, והוצא להורג ע"י יהויקים. כנ"ל רצו לעשות לירמיה הנביא שניבא על החורבן, אבל ניצל על ידי אחיקם בן שפר.

רואים אנו כיום, שירושלים הולכת ומתרחבת לפי חזונו של הנביא זכריה, כאשר בכל הר ובכל גבעה, נבנית שכונה חדשה דוגמת "חומת שמואל" בואכה קבר רחל אמנו מדרומה של העיר, ו"רמות" מצפונה, בואכה שמואל הנביא.

 

ניתן לראות בדברי הנביא מיכה הנ"ל (ג, יב), רמז לשלש תקופות הגלות הקשורות לחורבן הבית.

"ציון שדה תיחרש" – רמז לחורבן בית ראשון בו נחרש מקום המקדש.

"וירושלים עיין תהיה" – חורבן בית שני בו ירושלים הפכה לעיים ותל חרבות.

"והר הבית לבמות יער" – רמז לתקופתנו בה הפך הר הבית לבמות יער קטנות שנשתלו ע"י הערבים ברחבת הר בית ה', כפי שניתן לראות מתצלומי אויר.

אחת החורשות למשל, נקראת ע"ש "סברא ושתילה" ממלחמת לבנון. נערים ערבים משחקים כדור רגל בחורשות הנ"ל, ומחללים בכך את בית תפארתנו לעינינו, ולעיני ראשי העם וראשי העדה – ללא תגובה.

שנזכה ובקרוב, לחזות בבניין בית המקדש במלוא קדושתו, תפארתו והדרו – א.ס.ו.

 

 

ב. האריז"ל – יום ההילולה, ה' מנחם אב.

רבי יצחק לוריא אשכנזי ע"ה [1534 – 1572].

שורש נשמתו –  רבי שמעון בר יוחאי.

 

שיטת רבנו האריז"ל בקבלה, באה לידי ביטוי בשלושה רבדים:

• עולם הצמצום. ב. שבירת הכלים.  ג. עולם התיקון.

וכן בעולם הגלות והגאולה.

 

קבלת האריז"ל, פרצה לאויר העולם, שנים מועטות לאחר גירוש ספרד בט' באב רנ"ב [1492].

מבחינה הגיונית, חכמי ספרד הרבים בדור הגירוש, התקשו להבין מדוע נחתה עליהם גזירת השמד והגירוש מספרד, כאשר את "תור הזהב בספרד", מעטרים דורות של חכמים מחוכמים כמו הרי"ף, רבי יוסף אבן מיגאס, הרמב"ם, הרמב"ן, הר"ן, הרא"ש, הטו"ר, הרשב"א, ריה"ל, רשב"ג, רבי אברהם אבן עזרא, בעל "צרור המור" רבי אברהם סבע, בעל "עקדת יצחק" רבי יצחק עראמה, רבי יצחק אברבנאל ששימש כשר האוצר בתקופת הגירוש – השמנה והסלטה של הראשונים, לכן הם פנו לתורת הח"ן, כדי לנסות להבין, על מה ולמה, נחת עליהם החורבן.

 

בצפת הגלילית, התקבצו חכמים רבים כמו מרן רבי יוסף קארו שנולד בספרד, וגורש עם משפחתו בהיותו בן עשר, רבי שלמה הלוי אלקבץ – מחבר "לכה דודי", המקובל האלוקי רבי משה קורדברו – רבו של האריז"ל, רבי חיים ויטאל, הרדב"ז, רבי אלעזר אזכרי, המבי"ט וכו'.

 

תופעה דומה, התרחשה 1500 שנה קודם לכן, כאשר עשרות שנים אחרי חורבן בית המקדש בט' באב, התגלה הזהר ע"י רבי שמעון בר יוחאי, תלמיד רבי עקיבא שהיה בין עשרת הרוגי מלכות, 65 שנה אחרי החורבן.

בשני האירועים הנ"ל, תורת הקבלה מנסה להבין את סוד החורבן, ואיך ניתן לתקנו.

כמו שרבי אבא כתב את דברי הזוהר בשם רבו – הרשב"י, כך רבי חיים ויטאל כתב את תורת רבו – האריז"ל.

 

האר"י הק' שמצד אביו הוא ממוצא אשכנזי, ומצד אמו ממשפחת פרנסיס הספרדית, נולד ברובע היהודי בירושלים ברח' "אור החיים", והתייתם מאביו בגיל צעיר. מסיבות כלכליות, אמו החליטה להגר עם בנה למצרים אצל אחיה מרדכי פרנסיס שהיה מראשי ועשירי הקהילה הקהירית,.

הדוד תמך בו, כך שיכל להתפנות ללימוד תורה במשך שנים רבות. הוא למד עם הרדב"ז וכו', ובמשך 13 שנה, הוא הסתגר בבקתה ליד הנילוס, ועסק בקבלה.

 ב-1569, הוא עלה לצפת, שם גילה את תורתו לתלמידו המובהק רבי חיים ויטאל, שגם כתב את תורתו.

 

האר"י הק' יסד שיטה חדשה בקבלה, שבריאת העולם התאפשרה ע"י שיטת הצמצום של האין סוף. כביכול, אלוקים צמצם את עצמו ויצר מקום לעשר ספירות = כלים.

כאשר "נשפך האור האין סוף לתוך הספירות = הכלים", הכלים לא יכלו להאכיל אותו, ואז  חלה "שבירת הכלים", כך שחלק מהניצוצות התפזרו לתוך הקליפות, וכך ניתנה שליטה לרע בעולם.

מתפקידנו לדלות את אותם ניצוצות ע"י "עולם התיקון".

כלומר, יכולים אנו לתקן את מעשינו, כמו שמתקנים מכונית, או כל דבר אחר.

 

דוגמא לתיקון 'שנאת חינם' ע"י 'אהבת חינם', בה עסקו המקובלים:

א. הרשב"י  אומר בתחילת האידרא לתלמידיו: "אנן בחביבותא תליא מילתא". יש שפירשו את דבריו כך: כל גילוי הסודות, תלוי בחביבות ואהבת החברים.

 

ב. רבנו האריז"ל כותב בשער הכוונות [חלק א, שער השישי]: "צריך שנקבל על עצמנו לפני תפילת שחרית את מצות "ואהבת לרעך כמוך", ולכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל, ועל ידי זה תעלה תפילתנו הכלולה מכל תפילות ישראל". גאולתו תבוא ע"י "אהבת חינם" במקום "שנאת חינם" בגינה נחרב המקדש.

כמו שהקב"ה "אוהב את עמו ישראל" [מתוך התפילה], כך מצווים אנו לאהוב כל יהודי, ולעשות לו רק טוב.

 

ג. רבי משה קורדברו – הרמ"ק: "ולכך ראוי לאדם להיות חפץ בטובתו של חברו, ועינו טובה על טובת חברו, וכבודו יהיה חביב עליו כשלו, שהרי הוא הוא ממש. ומטעם זה נצטווינו 'ואהבת לרעך כמוך' (תומר דבורה פרק א').

 

ד. רבי אלעזר אזכרי ע"ה, מחבר הפיוט "ידיד נפש", ו"ספר חרדים" שחי בתקופת האריז"ל, הביא בספרו את דברי הלל באבות: "הוי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבם לתורה" (א, יב). הרב שואל: הרי ניתן ללמוד זאת מפס' מפורש בתהלים: "סור מרע ועשה טוב – בקש שלום ורודפהו" (לד, טו).

תשובת הרב: החידוש בדברי הלל, השימוש בביטוי "הוי" – לשון ציווי. כל אחד מאתנו מצווה לאהוב את השלום. לא יאמר אדם: "אני איני יכול למחול לפלוני שביזה אותי; הטבע שלי קשה ולא אוכל להפכו וכו'" כדברי קודשו.

הרב מספר על הרב יוסף סאראגוסי – רבו של הרדב"ז שחי בצפת, והיה אמון על עשיית שלום בין אדם לחברו, ואפילו בין הגויים – וזכה לראות את אליהו הנביא ליד ציונו הקדוש של רבי יהודה בר אלעאי, בואכה מירון.

 

ה. רבנו-אור-החיים-הק' אומר על מצות 'ואהבת לרעך כמוך אני יהוה" (יקרא יט, חי): המצוות הרבות בפרשתנו, מתפרסות על תחומים רבים, ובעיקר בין אדם לחברו. וכדבריו:  "באמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך, היות שכל ישראל הם ענפי שם הוי-ה ברוך הוא. ונתחכם ה' לצוות בעניין הנהגת ישראל זה עם זה בהדרגות.

מצווה א': "לא תשנא את אחיך בלבבך".

מצוה ב: "הוכח תוכיח את עמיתך. ולא תישא עליו חטא".

מצווה ג': "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך".

מצווה ד': "ואהבת לרעך כמוך – אני יהוה" (קדושים יט, יז- יח).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את תרשים הזרימה כך:

 אם פגע בך אחיך, דון אותו לכף זכות, ואל תשנא אותו בלבבך, אלא הוכח אותו בפיך, ובכך 'לא תישא עליו חטא' השנאה. אולי הוא יסביר את פשר מעשהו, או יחזור בתשובה. ע"י כך, אתה לא תבוא לידי 'נקמה ונטירה', ואז לקיים את  – 'ואהבת לרעך כמוך', שזה כלל גדול בתורה כדרשת רבי עקיבא.

רבנו מסיים את פירושו כך: "ודקדק לומר 'אחיך', 'עמך' – לומר שאין מצוה אלא על אנשים שעושים מעשה עמך. אבל שונאי ה' כגון המומרים והאפיקורסים – אסור לאהוב אותם. ואדרבא צריך לשנאתם, כאומרו: "הלא משנאך יהוה אשנא" (תהלים קלט כא).

 

ו. על הכתוב בהגדה של פסח, "שלא א.ח.ד בלבד – עמד עלינו לכלותינו".  א.ח.ד – מלשון א.ח.ד.ו.ת.  א.ח.ד בגימטריה, אהבה = 13.

כאשר נהיה מאוחדים, ונאהב איש את רעהו באהבת חינם – איש לא יכול לכלותינו, וניגאל. (המקובל רבי נסים פרץ).

 

ז. רבי חיים ויטאל כותב לגבי יחסו של האריז"ל לנוות ביתו:

לעצמו, היה מסתפק במועט, הן בלבושו והן במאכלו. "אבל במלבושי אשתו היה זהיר מאוד לכבדה ולהלבישה, והיה מפיק כל רצונה, אף אם לא הייתה ידו משגת כל כך" (שער המצוות}

 

המסר האמוני מהאמור לעיל:

מצות "אהבת חינם" בין חלקי עם ישראל, היא הפתרון לגאולה.

 

 

ה' מנחם אב -יום ההילולה של רבנו גדליה חיון ע"ה,

 ראש ישיבת המקובלים "בית אל" בעיר העתיקה  ומייסדה.

ישיבתו הרמתה, ממשיכה להאיר בתורת הח"ן עד היום.

 

 רבנו גדליה חיון ע"ה היה רבו של החיד"א, והוא פעל במקביל לרבנו-אור-החיים-הק', ואף נתן הסכמה לספרו "ראשון לציון". החיד"א מכנה אותו קדוש, וישנם סיפורים רבים המתארים את גודל קדושתו. הוא היה חמיו של הרש"ש – המקובל רבי שלום שרעבי ע"ה. הוא קבור בהר הזיתים בירושלים.

 

שני סיפורים שיעידו על גדולתו כי רבה.

כאשר הגיע הרש"ש לישיבה, הוא הסתיר את גדולתו בקבלה, וביקש לשמש כשמש.

באחד הימים, הרב חיון ותלמידיו התקשו בנושא קבלי. בלילה, הרש"ש כתב על פתק את התשובה, ושם אותה בספרו של ראש הישיבה. למחרת, הרב גדליה מגלה להפתעתו את הפתק והכתוב בו – רזין דרזין. בישיבה כבר נפוצה השמועה, שאליהו הנביא כתב את התשובה. המקרה חזר על עצמו שוב ושוב.

 

ביתו של הרב חיון, שרה, החליטה להתחקות אחרי "הנס". להפתעתה כי רבה, היא מגלה שהשמש שלום, כותב את התשובה. היא מיד סיפרה לאביה.

הרב חיון יכל להעלים את העניין, ולהמשיך להתפאר שאליהו הנביא מתרץ את הקושיות ופותר את הבעיות, ובפרט שחכם שרעבי ביקש ממנו לא להתגלות.

הרב חיון לעומת זאת, ענה לו שמן השמים רוצים לגלותו, לכן כבר למחרת הוא סיפר לכולם, והושיב אותו לידו, ומינה אותו לתפקיד ראש הישיבה אחריו, ואף מסר לו את ביתו שרה לאישה.

בזכות הענוה והצניעות של הרב חיון, זכינו כיום לכל תורת הרש"ש, המהווה את הבסיס להבנת תורת האריז"ל. 

 

מספרים עליו שכאשר הגיע להונגריה כשד"ר מטעם הישיבות בירושלים וחברון, הוא פגש את ה"חתם סופר" שמאוד התפעל מגדולתו בתורה. ה"חתם סופר" ביקש ממנו שלא יטרח באיסוף התרומות, הוא כבר ידאג לכך. אנשים רבים החלו להגיע אליו כדי להתברך, ועל הדרך גם תרמו סכומים נכבדים.

הגיע עשיר אחד עם 250,000 רובל. הרב חיון לא רצה לקבל את הכסף, בגלל שהריח בו ריבית.

העשיר נעלב, והחליט לנסוע עם הכסף לישיבת "בית אל" של הרב חיון. העשיר נפגש עם רבני וגבאי הישיבה, ותרם להם את הכסף, באמצעותו החליפו את הריהוט וכו'.

כאשר הרב חיון חזר לישיבה, הוא נעמד בכניסה, ולא יכל להיכנס בגלל ריח של ריבית. כאשר סיפרו לו את הסיפור, ביקש מיד להוציא את כל הריהוט החדש שנקנה מכספו של העשיר, שכאמור, יש בו ריח ריבית, ולהחזיר את הישן. אשריו ואשרי חלקו.

 

בציפייה לישועה ובנין בית הבחירה,

מתוך חסד ורחמים

משה שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. חסיבה פילו בת חנה ואליהו אסולין ע"ה. אלתר חצק בן שרה ויצחק ע"ה. שלום בן עישה ע"ה.

 

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה.

 

ברכת "ואמרתם כל אחי, אתה שלום וביתך שלום, וכל אשר לך שלום", וכן ברכה והצלחה בכל מילי דמיטב  ובריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב, וכן לאחי ואחיותיו וב"ב. חזרה בתשובה וזיווג הגון למרים, אשר, מיכאל מאיר בני זוהרה. הדר בת שרה, ירדן, דניאל ושרה בני מרלן.

ברכה והצלחה לספרי החדש "להתהלך באור הגולה" הקורם עור וגידים, ובעזהי"ת עוד יצליח כמו ספרי הקודם "להתהלך באור החיים", ואף יעלה מעלה באור ה'..

 

ברכת זיווג הגון ובקרוב מאד – לתפארת בחורים יהודה בן שולמית ואליהו פילו הי"ו,

וכן הקב"ה יזכה אותו בברכה והצלחה – ברכת ה' היא תעשיר", אמן סלה ועד.

רפואה שלמה לרויטל בת שרב שרינה.

 

• ז. מחקרים

58-אבני זכרון לקהילת מראקש – העתק של כמאתיים מצבות מבית־הקברות בעיר, בצירוף פרקים מדברי ימיה, חכמיה ומנהגיה. מאת ר׳ חביב איבגי, איורים וצילומים + מבוא מאת מ׳ עמאר, 316 עמ׳.

59-אני זוכר – מאתיופיה לסודן ולארץ־ישראל. צעירים אתיופים מעידים על טלטלותיהם בעלייתם ארצה, עם מבוא והארות. מאת משה טויטו, 236 עמ׳.

60-מחקרי אליעזר – מאמרים ומחקרים ביהדות צפון־אפריקה והפזורה הספרדית, מאת פרופ׳ אליעזר בשן. ערך והוסיף מבוא מ,עמאר, בהוצאת ׳אורות יהדות המגרב׳ בשיתוף מכללת אשקלון, 710 עמ׳.

61-המלבי״ם ומאבקו ברפורמים -[רבי מאיר לֵיבּוּשׁ בן יחיאל מִיכְל וֵייזֶר] מחקר מקיף על-פי תעודות חדשות מכתבי־יד, מאת יעקב גלד, 312 עמ׳.

62-ממזרח שמש ער מבואו – פרקים בתולדות יהודי המזרח והמגרב בנושאי חברה וכלכלה. מאת פרופ׳ אליעזר בשן. מבוא מאת מ׳ עמאר, 418 עמ׳.

63-העמידה הרוחנית של יהדות רומניה בתקופת השואה –מחקר מקיף על חיי הכלכלה, החנוך והתרבות, הסעד, הדת, הרבנות והעלייה לארץ־ישראל, על-פי תעודות חדשות מכתבי-יד, מאת יעקב גלר, 510 עמ׳.

64-קהילה ומורשת-יהודי קווקאז – אוסף מאמרים בעריכת ד שפירא, הוצאת מרכז דהאן, אוניברסיטת בר אילן, בשיתוף מכון אורות יהדות המגרב 160 עמ^׳.

65-יהודי תוניסיה בישראל עדות ותיעוד – מחקר על עלייתם של יהודי תוניסיה ותרומתם לבניין הארץ וליישובה, מאת נאווה שרה ירדני, 304 עמ^׳.

66-קו לקו – קובץ מחקרים ומאמרים על יהדות המגרב, מוקדש לזכרו של שאול זיו(אג׳ייני), בעריכת מ׳ עמאר, 216 עמ^׳.

67-פני משה – עשור לפטירתו של הרה״ג רבי משה מלכה זצ״ל, הרב הראשי וראב״ד פתח־תקוה, לקט מיצירתו + תולדות 64וחייו, הוצאה משותפת עם עירית פתח תקוה. 168עמ׳, כריכה רכה.

68-פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו בימי הביניים – א. פגיעות בחיי הדת של יהודי מרוקו, המתבטאות בסגירת בתי כנסת או הריסתם, שריפתם של ספרי תורה, מניעתה של תקיעת שופר, ובאילוצים לחלל את השבת. ב. התאסלמות במהלך הדורות מימי הביניים עד המאה ה-20 וכן תיאר את הידוע על נערים ונערות שהתאסלמו כולל חטיפת בנות יהודיות ונישואין למוסלמים, מאת א׳ בשן, בצירוף מבוא מקיף מאת מ׳ עמאר, 260 עמ^׳.

ח. מנהג

69-אהבת הקדמונים – סידור תפילה כמנהג ק״ק התושבים בפאס, כאשר ערך הרה״ג רבי רפאל אהרון בן שמעון זצ״ל ראב״ד מצרים, מהדורת צילום ירושלים תרמ״ט, 182 עמ^׳, כריכה רכה.

70-הילולת רבי יוסי בן זמרא – אוסף מאמרי התנא רבי יוסי בן זמרא, בצירוף תפילות ופזמונים, תפילת מנחה וערבית. ליקט, ערך והוסיף מבוא והנחיות, מ׳ עמאר. כריכה רכה. 220 עמ^׳.

71-נוהג בחכמה – אוצר של מנהגי יהודי המגרב להרה״ג רבי יוסף בן נאיים זצ״ל, מחכמי פאס. נפטר בשנת תשכ״א (1961). ההדרה, הערות ומבוא מאת מ׳ עמאר, מס׳ עמ^׳.

72-יהדות מרוקו הווי ומסורת – מנהגים ופולקלור ערוכים לפי מחזור החיים. מבואות, איורים והערות מאת ר׳ רפאל בן שמחון, 564 עמ^׳.

ספרים העתידים לראות אור בקרוב

1-תשובות ופסקים – להרה״ג רבי אליהו הצרפתי זצ״ל, אב״ד בפאס במאה ה־יח', מגדולי הפוסקים בדורו, מתלמידיו של אור החיים הק׳.

2-תשובות ופסקים – למרר הרה״ג הפוסק הגדול, מופת הדורות המלוב״ן, ארבי אלכביר ,כמוהר״ר רבי יהודה אבן עטר זצוקללה״ה וזיע״א, ראב״ד פאס במאה היח׳, ליקוט מאוספים בכת״י תשובות על אה״ע חו״מ.

3-ראש המשבי״ר – דרשות עה״ת להרה״ג רבי משה בירדוגו זצ״ל מחכמי מכנאס, רב חבר לרבנו חיים בן עטר זיע״א.

4-שו״ת דבר אמת – להרה״ג רבי ידידיה מונסונייגו זצ״ל, מחכמי פאס במאה היח׳,

5-תקנות המגורשים בפאס – מהדורה מדעית על פי שבעה כת״י, ותוספת תקנות חדשות ופסקים.

6-תקנות והנהגות במכנאס – מהדורה מדעית, מהמאה היח׳ עד המאה כ'

7-מעט מים – מערכות על פי סדר א׳־ב׳ בענייני הלכה מוסר והנהגות להרה׳׳ג רבי יוסף כנאפו זצ״ל מכתי מוגאדור במאה יט׳.

8-נמכר יוסף – פירוש עה״ת להרה״ג רבי יוסף בן נאיים זצ״ל, מחכמי פאס.

9-אחרי נמכר – חידושים עה״ת להרה״ג רבי יוסף בן נאיים זצ״ל מחכמי פאס.

ועוד ספרים הנמצאים בשלבי הכנה שונים, בתחומי ההלכה, הדרוש, הפרשנות, הקבלה, והמחקר, ורק המימון מעכב את הוצאתם לאור!

משה עמאר-מאמרים ופרסומים-ערב עיון ביצירתם הרוחנית של חכמי מרוקו
עמוד 18

 

היהודים המערבים בארץ ישראל

להלן נסקור את העליות הקודמות של המערבים לארץ ישראל.

לכמה מהעולים בתקופות אלה היו צאצאים בארבע ערי הקודש בתקופת מחקרנו. במאה ה11- עלה מפאס -Fes לירושלים הרב שלמה בן יהודה, שנתמנה לראש ישיבה והנהיג את היישוב היהודי, ויהודים מאלג'יריה התיישבו ברמלה. במאה ה12- וה13- נמלטו יהודים מצפון אפריקה בשל גזרות המ וואחידון לארצות המזרח ולארץ ישראל, ביניהם הרמב"ם ומשפחתו. ב1218- ביקר רבי יהודה אלחריזי [1235-1170] בירושלים וציין בספרו 'תחכמוני' את הקהילה המערבית בעיר: 'קהילה חשובה וטובה ובראשה ר' אליה המערבי.

בשלהי המאה ה14- ובמאה ה,15- לאחר גזרות קנ"א ]1391[ בספרד, היה גל עלייה מספרד ומהמגרב לארץ ישראל. בעיר דרעא Draa -שבמרוקו התארגנו חמש משפחות לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בה. לאחר גירוש ספרד הגיעו מגורשים רבים לצפון אפריקה, ומקצתם עלו לארץ ישראל )לבד מיהודים אחרים שעלו ישירות מספרד(, בהם ר' יעקב בירב ]1541-1474[ לצפת, ר' יששכר בן סוסאן לירושלים ולאחר מכן לצפת, ובה הנהיג את העדה המערבית. לצפת הגיעו עוד תלמידי חכמים בעקבות האר"י, ובהם ר' סולימאן אוחנא, ר' מסעוד אזולאי [-1571?], ר' יוסף טּבּול ור' אברהם הלוי ברוכים. ב1541- שלח ר' יצחק בר מוסא לבני משפחתו מכתב עידוד לעלייה לארץ ישראל.

במאה ה17- עלו לארץ ישראל ר' אברהם אזולאי [1643-1570] לחברון ולירושלים, ור' אהרון אבן-חיים ור' יעקב חאגיז [1674-1620] עלו לירושלים.

במאה ה18– עלה לארץ ישראל ר' חיים בן עטר [בעל 'אור החיים', 1743-1696] מסאלי [Sallee]. בן עטר הקים את 'ישיבת 'כנסת ישראל' בירושלים ב,1741- ואליה הצטרף ר' יהודה עייאש מאלג'יריה [?]1740-, שעלה אף הוא באותם ימים. בנו של עייאש, יעקב ]?1817-[, שימש רב ראשי לירושלים וראשון לציון.

גם במאה ה19- הגיעו עולים מהמגרב בעיקר לארבע ערי הקודש. הם הלכו והתרבו משנות ה30- של המאה- ,19 ורבים מהם היו עניים וזקנים. במפקד של 1839 היו המערבים כ3%- מכלל היהודים הספרדים בארץ ישראל, ובמפקד של 1875 – כ.16%- ב1893- התגוררו כ70%- מהמערבים בגליל.

בירושלים התיישבו משפחות מערביות אחדות בשנות ה30- של המאה ה.19- ב1839- היו כנראה 135 מערבים – כ55%- מכלל הספרדים בירושלים. ב1849- גדל מספר המערבים, והם מנו בין 450 ל500- נפש, כ- 17% מכלל הספרדים בירושלים. בשנות ה50- התעצם גל העלייה מהמגרב לירושלים, אבל בשל שיעורי תמותה גבוהים היה מספר המערבים דומה למספרם ב.1849- ב1854- עלה מרבאט Rabat לירושלים הרב דוד בן-שמעון [1880-1826] והפריד את עדת המערבים מהספרדים בשל קיפוח המערבים על ידי הספרדים.

הוא הקים את שכונת מחנה ישראל [1866], השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים העתיקה, כדי שלמערבים יהיה מקום מגורים מרווח ונאה. ב1860- התמנה בן-שמעון לראש אב בית דין ולמנהיג העדה המערבית, שהוכרה כעדה עצמאית על ידי השלטון העות'מאני. ב1866- היו כ80%- מהמערבים בירושלים מעולי מרוקו, וכך המרכיב המערבי המרוקאי גבר על המרכיב המערבי האלג'יראי שהיה ניכר בירושלים מהשליש הראשון של המאה ה.19- בשנות ה70- מנו המערבים בירושלים כ1000- נפש, ובשנות ה80- וה90- מנו המערבים כ2420- נפש – כ16%- מקרב הספרדים וכ8%- מכלל היהודים. עד 1909 ירד מספרם לכ2200- נפש.

בחברון התיישבה משפחה מערבית אחת במחצית הראשונה של המאה ה,19- כפי שעולה ממפקד .1839 במפקד של 1866 מופיעה משפחה אחת עם שש נפשות, ובמפקד של 1875 הופיעו חמש משפחות מערביות. אם כן, במאה ה19- הגיעו לחברון מעט מערבים. מבין עולי חברון היה ר' יהודה ביבאס [1852-1782]מגיברלטר   .Gibraltar

בצפת ניכרה נוכחות המערבים עוד בשלהי המאה.18- בשנות ה20- של המאה19- התיישבו בצפת עולים מאלג'יריה מבני משפחת עבו, ביניהם ר' שמואל עבו 1839-1789, ששימש קונסול צרפת בישראל. אחרי פטירתו מילא בנו יעקב 1900-1830 את מקומו בסיוע להקמת מושבות בגליל. בשנות ה,30- לאחר כיבוש אלג'יריה על ידי צרפת, הגיעו לצפת בין 1000 ל1500- עולים ממחוזות שונים באלג'יריה, ובשנות ה40- הגיעו עולים ממרוקו לצפת. במפקד של 1866 היו המערבים כ60%- מכלל היהודים הספרדים בעיר, ובמשך שנות ה80- וה90- הוסיפה האוכלוסייה המערבית בצפת לגדול.

לטבריה עלו מערבים מאלג'יריה בשנות ה30- של המאה ה.19- ב1839- היו המערבים בטבריה – עולים חדשים ּוותיקים, כ63%- מכלל היהודים הספרדים בעיר, והיה גידול במספר עולי מרוקו. האוכלוסייה המערבית בטבריה הוסיפה לגדול, ובמפקד של 1849 מוצאים עוד 57 גברים ילידי המגרב, ובשנות ה70- כבר בלטה נוכחותם של המערבים בעיר, כ80%- מהם ממרוקו וכ20%- מאלג'יריה.

ב1838- הגיע הרב יעקב בן-שמול בראש קבוצה של תלמידי הרב יהודה ביבאס מטנג'יר Tangier -ליפו. הרב בן-שמול היה ממשפחה אמידה בטנג'יר, ובכל זאת החליט לעלות לארץ ישראל ולבנות חיים חדשים, ונלוו אליו מבני משפחתו ומעובדי אחוזתו. באותה עת עלה לארץ ישראל אברהם שלוש, מעשירי יהודי אלג'יריה, בראש קבוצה של כ150- עולים. דרכם לארץ הייתה כרוכה בקשיים, ולקראת סוף המסע לארץ ישראל, סמוך לחיפה, התהפכה אחת הסירות, ו18- מנוסעיה טבעו, ביניהם שני בניו של שלוש. הניצולים, ביניהם שלוש, התיישבו תחילה בחיפה. לאחר נסיונות התיישבות בשכם ובירושלים החליט שלוש להתיישב ביפו ב,1840- ובעקבותיו התיישבו משפחות מערביות נוספות ביפו. ב1852- הגיעו מתיישבים נוספים ליפו, ביניהם מבני משפחת מויאל.

היהודים המערבים בארבע ערי הקודש ממלחמת העולם הראשונה עד תום השלטון

הבריטי -1948-1914-משה עובדיה-הרקע ההיסטורי-ארץ ישראל ויהודיה

 

עמוד 25

היכל ההשכלה

מוקדם בבוקר הכינה לנו אימא את האוכל לבית הספר. "אתה מקמט את החולצה, תכניס יפה מתחת לחגורה." אמרה לי, הביטה בי לרגע וסדרה שוב את חלקה העליון של חולצת בית הספר. היה חשוב לאימא, מאוד, שנצא נקיים ומסודרים ליום הלימודים. הספרים היו נקיים כמובן, המחברות מסודרות. אמי לא ידעה קרוא וכתוב משום שלא התמזל מזלה ללמוד. היא, סול חזיזה, נותרה לסייע לאמה בעבודות הבית. בשנות העשרים לא כל ילד זכה ללמוד בבית ספר "אליאנס" בשל עלות הלימודים הגבוהה והיקף בית הספר, הקטן, הכיל מספר כיתות בודדות בלבד. בית הספר אליאנס שהיה ממוקם ב-״ביאדה" קיבל מעט תלמידים לחיקו ולכן נערכו שאלוני כניסה והתאמה. רוב מורי בית הספר הגיעו ממדינות כמו טורקיה, צרפת וטוניס. "אליאנס" הכשירה מורים ממדינות אלה בפריז, ושלחה אותם לערים שונות במרוקו. המיון בכניסה לבית הספר היה קפדני ומחמיר.

סיפרו לי שאמי לא עברה את ראיון הקבלה והוריה לא התעקשו על כן. אולם כנראה, מה שמנע את השכלתה היה יופייה. אמי הייתה יפה באופן בולט ומיוחד, עיניה תכולות, שיערה שטיני, עורה לבן בוהק וגזרתה דקה. הוריה חששו שמוסלמים יחטפו אותה אם ירשו לה לצאת מהבית.

כשראתה את הספרים בידנו, נצצו עיניה של אימא בגאווה: "יופי ג׳קי, אתה מסודר. הכל בסדר." סקרה אותי ואז פנתה אל אחי: ״תלמד היטב, תראה את מקי. הוא מקבל פרסים." דרבנה את סולי.

לאחר שיחת מוטיבציה ולאחר שהקפידה, שנצא מביתנו בבגדים מגוהצים ומסודרים, המשכתי, בדרכי לבית הספר אליאנס, בתחושה שאני בדרך למקום חשוב מאוד, ושהתכוננתי היטב, כפי שאמי גרמה לי להרגיש. היא נטעה בי יראת כבוד לבית הספר וללימודים, הנחתה אותי להבין, גם אם בתת מודע שלי, שאני הולך אל מעין היכל קודש, היכל השכלה. דווקא אמא, שלא למדה כלל, ידעה, והיה חשוב לה כל כך להחדיר בי ובאחיי את הרצון, הכמיהה והכבוד לידע ולהשכלה.

בית ספר אליאנס בסאפי

רשמו אותי לבית הספר לכיתה א'. היינו מעל ארבעים תלמידים בכיתה. ליוו אותי אהדה ועינו הפקוחה של המורה ואקנין. כך עברתי את שתי הכיתות הראשונות של 'היסודי' בהצלחה רבה ואף בהצטיינות. גם בשאר הכיתות המתקדמות מ-ג' עד ו' הייתי תלמיד ראשון או שני בדירוג המצטיינים של הכיתה. היו לי ציונים מעולים. בכל חודש עמדנו למבחן חודשי בכל מקצועות הלימוד: חשבון, כתיבה, דקדוק, קריאה, גיאוגרפיה והיסטוריה. בכל חודש צריך היה 'להציג' את הציונים הטובים ביותר בכל מקצוע ובחינה, ושקלול כל הבחינות נתן את הממוצע החודשי, לפיו דרגו את התלמידים.

שיטה פדגוגית זו דרבנה אותי לשמור על מקומי הראשון ולהמשיך להחזיק בו, מול המתחרים. אופיי אינו תחרותי כלל, אבל השגרה וקלות הלימודים גרמו לי להמשיך להיות תלמיד טוב.

אמי נהגה לדרבן את אחי סולי, הצעיר ממני בשנתיים, שיינסה להצטיין כמוני. כל העת עודדה אותנו ללמוד ולהשקיע. לי, הלימודים היו מאוד קלים, דבר שזיכה אותי בפרסים רבים. בסיום כל שנת לימודים נערכו טקסי חלוקת הפרסים ברוב עם והדר. בדרך כלל התקיימו הטקסים בבית קולנוע גדול שיכול להכיל אורחים ומוזמנים רבים, כולל הורי התלמידים המצטיינים של כל הכיתות. בשנים הראשונות נערך הכינוס בקולנוע ״ מרחבה" שהייתה בו במה קדמית גדולה וזו אפשרה לתלמידי בית הספר, שהכינו מחזה או הצגה תיאטרלית, להופיע בה בנוחיות. לאחר ההצגה, ערכו שולחן ארוך בו סידרו את ספרי הפרסים שהוענקו לתלמידים.

הפרסים היו ספרים עבי כרס, כבדים מאוד וצבעם אדום. אמי, שלא למדה באליאנס ולא שלטה בשפה הצרפתית, נהגה להגיע עם אחותה מדלן שדיברה צרפתית שוטפת. היא לבשה את מיטב מחלצותיה, מטופחת ומוקפדת הייתה. עיניה הכחולות הבריקו, יותר מתמיד, לקראת אירוע חשוב ומרשים זה, עבורה. דודתי מדלן שמחה להיות שותפה לאירועים אלה, כי באותה עת לא היו לה ילדים משלה והייתה גאה בנו כאילו היינו ילדיה.

בבית הספר ייחסו חשיבות רבה לטקסים אלה, נכחו בהם כל נכבדי העיר, ראשיה, המושל הצרפתי, ראשי הקהילה היהודית, רבנים, ואנשי וועד הקהילה.

הטקס כלל שירים שמקהלת בית הספר שרה, עליהם 'התכוננו' וערכו חזרות כחודשיים קודם לכן, בלווי המורה עם מן פסנתר ידני קטן. בהמשך לטקס הוצגו מחזה או הצגה ועוד. ההתרגשות שלי הייתה גדולה מאוד בטרם קראו בשמות התלמידים המצטיינים.

עליתי לבמה וניגשתי לשולחן הארוך לקחת את הפרסים שמאוד שמחתי לקבל, אך משקלם הרב היה למעמסה עבורי. הפרסים נמסרו מידי מושל העיר, רב העיר ונכבדים אחרים שהוזמנו. פניה של אמי קרנו מרב אושר, ראיתי בהן את גאוותה. מביטה הייתה בי, הבן הבכור שלה לבוש מהודר ולוחץ את ידי המכובדים. כל כך רצתה שאצליח בלימודים והצטיינות^, הסבה לה אושר עצום. סולי היה תלמיד טוב אך לעתים היה עסוק בדברים נוספים שמשכו את תשומת לבו כילד והיה שובב יותר ממני. הוא אהב לאסוף בולים, כרטיסי שחקנים, היו לו אלבומים משלו. עד היום תכונה בולטת זו, גורמת לו לשקוע בהיסטוריה של יהדות סאפי וצאצאיה.

בבית הספר אליאנס בסאפי, רמת הלימודים בשפה הצרפתית הייתה גבוהה וקפדנית. הקהילה הייתה מעורבת בנעשה ודאגה לשמור על רמתו המצויינת. דיווחים הועברו כל העת מבית הספר להנהלת אליאנס בפריז על מה שקורה בבית הספר, אלו מקצועות נדרשים וכיצד ניתן להכין את התלמידים לעתידם הלימודי והמקצועי כאחד. עיינתי בדוחות שנכתבו על ידי המורים משנת 1920 והלאה, ושימשו כדווח שנתי להנהלת אליאנס בפריז. העתק מאותם מכתבים נמצא בספריה הלאומית בירושלים. לפעמים היה הדווה ענייני, לעיתים קצת לעגני, היו בו ציטוטים של משפטים בצרפתית שלא הובנו כראוי או עוותו על ידי התלמידים ושימשו דוגמאות להמחשת דלות שליטת הילדים בשפה הצרפתית. דוחות אלו הצביעו על זלזול המורים בחגיכיהם. מורים אלה, שבאו ממדינות אחרות, היו מורמים מעם, גאוותנים ומתנשאים על ילידי מרוקו וסאפי שנזקקו לחינוכם.

הילד מסאפי -ד"ר יצחק-ג'ק עזראן-בין מדינות, בין עצמאות. היכל ההשכלה

עמוד 59

יום ראשון ה' מנחם אב, ההילולה ה- 454 של  האר"י הק'

 רבי יצחק לוריא אשכנזי ע"ה [1534 – 1572]. 

שורש נשמת –  רבי שמעון בר יוחאי.

 

שיטת רבנו האריז"ל בקבלה,

 באה לידי ביטוי בשלושה רבדים:

א. עולם הצמצום.  ב. שבירת הכלים.  ג. עולם התיקון.

וכן עולם הגלות והגאולה.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

קבלת האריז"ל, פרצה לאויר העולם, שנים מועטות לאחר גירוש ספרד בט' באב רנ"ב [1492].

מבחינה הגיונית, חכמי ספרד הרבים בדור הגירוש, התקשו להבין מדוע נחתה עליהם גזירת השמד והגירוש מספרד, כאשר את "תור הזהב בספרד", מעטרים דורות של חכמים מחוכמים כמו:

 

 הרי"ף, רבי יוסף אבן מיגאס, הרמב"ם, הרמב"ן, הר"ן, הרא"ש, הטו"ר, הרשב"א, ריה"ל, רשב"ג, רבי אברהם אבן עזרא, בעל "צרור המור" רבי אברהם סבע, בעל "עקדת יצחק" רבי יצחק עראמה, רבי יצחק אברבנאל ששימש כשר האוצר בתקופת הגירוש – השמנה והסלטה של הראשונים,

לכן הם פנו לתורת הח"ן, כדי לנסות להבין, על מה ולמה, נחת עליהם החורבן.

 

בצפת הגלילית, התקבצו חכמים רבים כמו:

 מרן רבי יוסף קארו שנולד בספרד, וגורש עם משפחתו בהיותו בן עשר, רבי שלמה הלוי אלקבץ – מחבר "לכה דודי", המקובל האלוקי רבי משה קורדברו – רבו של האריז"ל, רבי חיים ויטאל, הרדב"ז, רבי אלעזר אזכרי, המבי"ט וכו'.

 

תופעה דומה, התרחשה 1500 שנה קודם לכן, כאשר עשרות שנים אחרי חורבן בית המקדש בט' באב, התגלה הזהר ע"י רבי שמעון בר יוחאי, תלמיד רבי עקיבא שהיה בין עשרת הרוגי מלכות, 65 שנה אחרי החורבן.

בשני האירועים הנ"ל, תורת הקבלה מנסה להבין את סוד החורבן, ואיך ניתן לתקנו.

כמו שרבי אבא כתב את הזהר בשם רבו הרשב"י, כך רבי חיים ויטאל כתב את תורת רבו האריז"ל.

 

האר"י הק' שמצד אביו הוא ממוצא אשכנזי, ומצד אמו ממשפחת פרנסיס הספרדית, נולד ברובע היהודי בירושלים ברח' "אור החיים", והתייתם מאביו בגיל צעיר. מסיבות כלכליות, אמו החליטה להגר עם בנה למצרים אצל אחיה מרדכי פרנסיס שהיה מראשי ועשירי הקהילה הקהירית,.

הדוד תמך בו, כך שיכל להתפנות ללימוד תורה במשך שנים רבות. הוא למד עם הרדב"ז וכו', ובמשך 13 שנה, הוא הסתגר בבקתה ליד הנילוס, ועסק בקבלה.

ב-1569, הוא עלה לצפת, שם גילה את תורתו לתלמידו המובהק רבי חיים ויטאל, שכתב את תורתו.

 

האר"י הק' יסד שיטה חדשה בקבלה, שבריאת העולם התאפשרה ע"י שיטת הצמצום של האין סוף. כביכול, אלוקים צמצם את עצמו ויצר מקום לעשר ספירות = כלים.

כאשר "נשפך האור האין סוף לתוך הספירות = הכלים", הכלים לא יכלו להאכיל אותו, ואז  חלה "שבירת הכלים", כך שחלק מהניצוצות התפזרו לתוך הקליפות, וכך ניתנה שליטה לרע בעולם.

מתפקידנו לדלות את אותם ניצוצות ע"י "עולם התיקון".

כלומר, יכולים אנו לתקן את מעשינו, כמו שמתקנים מכונית, או כל דבר אחר.

 

דוגמא לתיקון 'שנאת חינם' ע"י 'אהבת חינם', בה עסקו המקובלים:

 

א. הרשב"י  אומר בתחילת האידרא לתלמידיו: "אנן בחביבותא תליא מילתא". יש שפירשו את דבריו כך: כל גילוי הסודות, תלוי בחביבות ואהבת החברים.

 

ב. רבנו האריז"ל כותב בשער הכוונות [חלק א, שער השישי]: "צריך שנקבל על עצמנו לפני תפילת שחרית את מצות "ואהבת לרעך כמוך", ולכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל, ועל ידי זה תעלה תפילתנו הכלולה מכל תפילות ישראל". גאולתו תבוא ע"י "אהבת חינם" במקום "שנאת חינם" בגינה נחרב המקדש.

כמו שהקב"ה "אוהב את ישראל" [מתוך התפילה], כך מצווים אנו לאהוב כל יהודי, ולעשות לו רק טוב.

 

ג. רבי משה קורדברו – הרמ"ק: "ולכך ראוי לאדם להיות חפץ בטובתו של חברו, ועינו טובה על טובת חברו, וכבודו יהיה חביב עליו כשלו, שהרי הוא הוא ממש. ומטעם זה נצטווינו 'ואהבת לרעך כמוך' (תומר דבורה פרק א').

 

ד. רבי אלעזר אזכרי ע"ה, מחבר הפיוט "ידיד נפש", ו"ספר חרדים" שחי בתקופת האריז"ל, הביא בספרו את דברי הלל באבות: "הוי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבם לתורה" (א, יב). הרב שואל: הרי ניתן ללמוד זאת מפס' מפורש בתהלים: "סור מרע ועשה טוב – בקש שלום ורודפהו" (לד, טו).

 

תשובת הרב: החידוש בדברי הלל, השימוש בביטוי "הוי" – לשון ציווי. כל אחד מאתנו מצווה לאהוב את השלום. לא יאמר אדם: "אני איני יכול למחול לפלוני שביזה אותי; הטבע שלי קשה ולא אוכל להפכו וכו'" כדברי קודשו.

 

הרב מספר על הרב יוסף סאראגוסי – רבו של הרדב"ז שחי בצפת, והיה אמון על עשיית שלום בין אדם לחברו, ואפילו בין הגויים – וזכה לראות את אליהו הנביא ליד ציונו הקדוש של רבי יהודה בר אלעאי, בואכה מירון.

 

ה. רבנו-אור-החיים-הק' אומר על מצות 'ואהבת לרעך כמוך אני יהוה" (יקרא יט, חי): המצוות הרבות בפרשתנו, מתפרסות על תחומים רבים, ובעיקר בין אדם לחברו. וכדבריו:  "באמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך, היות שכל ישראל הם ענפי שם הוי-ה ברוך הוא. ונתחכם ה' לצוות בעניין הנהגת ישראל זה עם זה בהדרגות.

 

מצוה א': "לא תשנא את אחיך בלבבך".

מצוה ב: "הוכח תוכיח את עמיתך. ולא תישא עליו חטא".

מצווה ג': "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך".

מצווה ד': "ואהבת לרעך כמוך – אני יהוה" (קדושים יט, יז- יח).

 

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את תרשים הזרימה כך:

 אם פגע בך אחיך, דון אותו לכף זכות, ואל תשנא אותו בלבבך, אלא הוכח אותו בפיך, ובכך 'לא תישא עליו חטא' השנאה. אולי הוא יסביר את פשר מעשהו, או יחזור בתשובה. ע"י כך, אתה לא תבוא לידי 'נקמה ונטירה', ואז לקיים את  – 'ואהבת לרעך כמוך', שזה כלל גדול בתורה כדרשת רבי עקיבא.

רבנו-אור-החיים-הק' מסיים את פירושו כך: "ודקדק לומר 'אחיך', 'עמך' – לומר שאין מצוה אלא על אנשים שעושים מעשה עמך. אבל שונאי ה' כגון המומרים והאפיקורסים – אסור לאהוב אותם. ואדרבא צריך לשנאתם, כאומרו: "הלא משנאך יהוה אשנא" (תהלים קלט כא).

 

ו. על הכתוב בהגדה של פסח,

 "שלא א.ח.ד בלבד – עמד עלינו לכלותינו".

  א.ח.ד – מלשון א.ח.ד.ו.ת.  א.ח.ד בגימטריה, אהבה = 13.

כאשר נהיה מאוחדים, ונאהב איש את רעהו באהבת חינם – איש לא יכול לכלותינו, וניגאל. (המקובל רבי נסים פרץ).

 

ז. רבי חיים ויטאל כותב לגבי יחסו של האריז"ל לנוות ביתו:

לעצמו, היה מסתפק במועט, הן בלבושו והן במאכלו. "אבל במלבושי אשתו היה זהיר מאוד לכבדה ולהלבישה, והיה מפיק כל רצונה, אף אם לא הייתה ידו משגת כל כך" (שער המצוות}

 

המסר האמוני מהאמור לעיל:

מצות "אהבת חינם" בין חלקי עם ישראל, היא הפתרון לגאולה.

 

  יום ההילולה של רבנו גדליה חיון ע"ה,

ה' מנחם אב התקי"א 1751

ראש ישיבת המקובלים "בית אל" בעיר העתיקה  ומייסדה.

ישיבתו הרמתה, ממשיכה להאיר בתורת הח"ן עד היום, זה למעלה מ – 273 שנה.

 

 רבנו גדליה חיון ע"ה היה רבו של החיד"א, והוא פעל במקביל לרבנו-אור-החיים-הק', ואף נתן הסכמה לספרו "ראשון לציון".

 

החיד"א מכנה אותו קדוש, וישנם סיפורים רבים המתארים את גודל קדושתו. הוא היה חמיו של הרש"ש – המקובל רבי שלום שרעבי ע"ה. הוא קבור בהר הזיתים בירושלים.

 

שני סיפורים שיעידו על גדולתו כי רבה.

כאשר הגיע הרש"ש לישיבה, הוא הסתיר את גדולתו בקבלה, וביקש לשמש כשמש.

באחד הימים, הרב חיון ותלמידיו התקשו בנושא קבלי. בלילה, הרש"ש כתב על פתק את התשובה, ושם אותה בספרו של ראש הישיבה. למחרת, הרב גדליה מגלה להפתעתו את הפתק והכתוב בו – רזין דרזין. בישיבה כבר נפוצה השמועה, שאליהו הנביא כתב את התשובה. המקרה חזר על עצמו שוב ושוב.

 

ביתו של הרב חיון, שרה, החליטה להתחקות אחרי "הנס". להפתעתה כי רבה, היא מגלה שהשמש שלום, כותב את התשובה. היא מיד סיפרה לאביה.

הרב חיון יכל להעלים את העניין, ולהמשיך להתפאר שאליהו הנביא מתרץ את הקושיות ופותר את הבעיות, ובפרט שחכם שרעבי ביקש ממנו לא להתגלות.

 

הרב חיון לעומת זאת, ענה לו שמן השמים רוצים לגלותו, לכן כבר למחרת הוא סיפר לכולם, והושיב אותו לידו, ומינה אותו לתפקיד ראש הישיבה אחריו, ואף מסר לו את ביתו שרה לאישה.

בזכות הענוה והצניעות של הרב חיון, זכינו כיום לכל תורת הרש"ש, המהווה את הבסיס להבנת תורת האריז"ל. 

 

סיפור שני:

מספרים עליו שכאשר הגיע להונגריה כשד"ר מטעם הישיבות בירושלים וחברון, הוא פגש את ה"חתם סופר" שמאוד התפעל מגדולתו בתורה. ה"חתם סופר" ביקש ממנו שלא יטרח באיסוף התרומות, הוא כבר ידאג לכך. אנשים רבים החלו להגיע אליו כדי להתברך, ועל הדרך גם תרמו סכומים נכבדים.

הגיע עשיר אחד עם 250,000 רובל. הרב חיון לא רצה לקבל את הכסף, בגלל שהריח בו ריבית.

העשיר נעלב, והחליט לנסוע עם הכסף לישיבת "בית אל" של הרב חיון. העשיר נפגש עם רבני וגבאי הישיבה, ותרם להם את הכסף, באמצעותו החליפו את הריהוט וכו'.

כאשר הרב חיון חזר לישיבה, הוא נעמד בכניסה, ולא יכל להיכנס בגלל ריח של ריבית. כאשר סיפרו לו את הסיפור, ביקש מיד להוציא את כל הריהוט החדש שנקנה מכספו של העשיר, שכאמור, יש בו ריח ריבית, ולהחזיר את הישן. אשריו ואשרי חלקו.

 

בברכת התורה והגאולה –

 העגלא ובזמן קריב – בחסד וברחמים

משה אסולין שמיר

 

מועצת הרבנים במרוקו ומועצת הרבנות הראשית בישראל

מאמר זה מוקדש לעילוי נשמת אחינו הגדול והדגול ר׳ מנחם מכלוף ב״ר שלמה ומרת רחל עמאר, מ״כ

משה עמאר

קיים דמיון רב בין מועצת הרבנים במרוקו למועצת הרבנות בישראל. שני המוסדות הוקמו על ידי השלטונות כמעט באותה עת, במתכונת דומה, בשניהם הוכנסו שינויים במבנה ובסמכויות שלהם, ושניהם ניצבו בפני אותן בעיות.

בארץ ישראל נוסדה הרבנות הראשית לישראל, בשנת התרפ״א (1921), בהתאם לתכנית הוועדה לסידור הרבנות בארץ, שנתמנתה בפקודת הנציב העליון סיר הרברט סמואל. הוועדה הגדירה את סמכויות השיפוט הבלעדיות של הרבנות לדיני נישואין וגרושין, ואילו בענייני מזונות וירושה הוחלט על שיפוט מקביל למערכת המשפט האזרחית; הוקם בית דין הגדול לערעורים ומונו שני רבנים ראשיים במקום משרתו עתיקת היומין של ה׳חכם באשי׳.

במרוקו בשנת התרע״ב (1912) פרסה ממשלת צרפת את חסותה על המדינה. ובשנת 1918 פרסמו שלטונות הפרוטקטוראט הצרפתי את החוק, המסדיר באופן רשמי את מעמדם של בתי הדין הרבניים, הרכבם ודרכי עבודתם. סמכותם השיפוטית הבלעדית הוגבלה לדיני המעמד האישי נישואין וגרושין, מזונות, ירושות, צוואות והקדשים. כמו כן הוקם בית דין לערעורים בעיר הבירה רבאט. ומינו את רבי רפאל אנקאווא ז״ל, כרב ראשי ליהדות מרוקו, והוא שימש גם כנשיא בית הדין לערעורים. [רבי רפאל אנקאווא כיהן כרב ראשי בשנים 1918-1935.]משרת רב ראשי לא היתה קיימת במרוקו עד כה מעולם. מוסד הרבנות במרוקו הפך להיות מוסד ממלכתי אשר מימונו בא מאוצר המדינה, מוסד זה קיים עד היום ובמעמדו כמעט לא חל כרסום, לעומת זאת במרוצת הזמן חל כרסום ניכר במעמד מועצת הרבנות הראשית ובמעמדם של בתי הדין הרבניים.

השאלות והבעיות

מרוקו ארץ רחבת ידים, ובקהילות היהודיות המרוחקות זו מזו התפתחו במשך הדורות מנהגים שונים בדרכי פסיקה ובנושאים הלכתיים. השלטונות הצרפתיים הביאו לפיתוחה של מרוקו, לצמיחה כלכלית וצמיחה תרבותית. הם הניחו תשתיות לתחבורה בין ערים מרוחקות, וכך השתפרו דרכי הגישה ממקום למקום, כתוצאה מכך התהדקו הקשרים בין הקהילות, ונוצרו קשרי חיתון. דבר זה הדגיש את ההבדלים בין ישוב לישוב בענייני הלכה, והורגש צורך לגשר ביניהם.

ביטוי לצורך בגישור נתן רבי יהושע בירדוגו רבה הראשי של יהדות מרוקו,[ רבי יהושע בירדוגו כיהן בשנים 1953-1941.] בדבריו בפתיחה לכינוס הראשון של ״מועצת הרבנים״ בשנת 1947:

אמנם לעת כזאת אשר כל מארוק ככרך גדול יחשב, והקהלות שייכי אהדדי בכל ענייניהם, ורבים הועברו מעיר לעיר לרגל מסחרם, גם מתחתנים זו בזו, ואין יחוד ושום התבודדות לשום קהלה, עכשיו חובה הכרחית לחבר הקהלות להיותם לאחדים בכל תקנותיהם ומנהגיהם ובכל הנהלתם המשפטית, בדבר המתאים בגזירה שוה לכולם. התרבות הצרפתית שחדרה לבית היהודי, עוד לפני שלטון החסות הצרפתי, באמצעות בתי ספר של ׳כל ישראל חברים׳ (כי״ח), גרמה להתרופפות המסורת ופגעה בחיים הדתיים, במיוחד בקרב בני הנוער. צעירים רבים נמצאו בחברה מעורבת, הן במסגרת החינוכית והן במסגרת העבודה. קירבה זו ותהליכי החילון הביאו למתירנות ועוררו בעיות רבות בענייני אישות ובנושאים אחרים, בעיות שקשה היה למצוא להן פתרון אחיד במסגרת ההלכה.

בארץ ישראל שרר מצב דומה, משלהי המאה הי״ט הלכו וגברו תהליכי החילון. כמו כן הקהילות בארץ היו מאורגנות על בסיס ארץ המוצא, והעליה שגברה בתקופה זו חידדה והדגישה ההבדלים במסורת ובמנהגים שבין עדה לעדה.

בשתי הארצות ניכר צורך לכנס חכמים כדי להתמודד עם בעיות מגוונות המתעוררות בחיי היומיום, במטרה לנסות לתת להן פתרון אחיד במסגרת ההלכה או באמצעות תיקון תקנות. הנושאים שנדונו במועצת הרבנות בארץ, נדונו גם במועצת הרבנים במרוקו, שהרי ׳סדנא דארעא חד הוא׳, נדונו הנושאים: אישות, ירושה, כשרות, ועוד. במרוקו נדונו עניינים נוספים מגוונים.

[סַדְנָא דְאַרְעָא חַד הוּא (או בכתיב מלא: סדנא דארעא חד הוא הוא ביטוי תלמודי שפירושו המילולי הוא "בסיס הארץ אחד הוא". משמעות הביטוי היא שכל אדמת העולם מחוברת לגוש אחד. כפתגם, הוא משמש לציון מציאות שבה המנהגים, התנהגויות בני האדם והטבע דומים בכל מקום בעולם א.פ]

שני המוסדות ערכו כינוסים אחדים, מבלי שאלו ידעו על אלו. מועצת הרבנות הראשית לישראל התכנסה בשנים תש״ג ־תש׳׳ד ותש׳׳י(-1950,1944 1943). ומועצת הרבנים במרוקו בשנים תש׳׳ז – תשט״ו(1956-1947) ערכה שישה כינוסים. הם דנו בבעיות שהתעוררו ותיקנו תקנות בנדון.

להלן מקצת הנושאים שנדונו: שידוכין; מפותה; מזונות; מורדת; כתובות; אימוץ; גיטין; חליצה; ניאוף; פסולי קהל; מורשים; חינוך – תלמודי תורה ומדרשה לרבנים; שבת; הילולות; כשרות; שחיטה וטריפות; ניקור, מקוואות וטהרת המשפחה; שוחטים, סופרי סת״ם וסופרי גיטין, מוהלים, ועוד.

הכינוסים במרוקו פסקו לאחר שמרוקו קבלה את עצמאותה בשנת 1956 והיה חשש פן השלטונות לא יראו בעין יפה כינוסים אלה. מה גם שלאחר שנה זו גברה עלייתם של יהודי מרוקו לישראל, והקהילות המקומיות הלכו והתדלדלו וגם הבעיות פחתו, ולא היה צורך באסיפות הרבנים. בארץ ישראל מאז שנת התש״י(1950) לא נערכו כינוסים מיוחדים בהם תוקנו תקנות מהותיות.

משה עמאר-מאמרים ופרסומים-ערב עיון ביצירתם הרוחנית של חכמי מרוקו-מועצת הרבנים במרוקו ומועצת הרבנות הראשית בישראל

עמוד 22

כג. כמה״ר שְׁלֹמֹה שׁוֹשַׁנָּה

מִמִּשְׁפַּחַת רָם מִבַּעֲלֵי הַתּוֹסָפוֹת

המנוח, רב חשוב, נצר למשפחת רבני צרפתי הידועה. בהלווייתו, כל הקהילה (כל העם) וכל השרפים מלווים אותו. בתוכן הכתובת, המשורר השתמש בדימויים הנגזרים משם המנוח, ריחות ושושנים. הכתובת שבראש המצבה משובשת ואי אפשר לקרוא אותה. אקרוסטיכון: שלמת שושנת(ראה מצבת אשתו שרה בפרק ד).

חריזה: אא // אא // בב // בב

הַמְּקֻבָּל הָאֱלֹקִי בְּרָבָא

הַאי גַּבְרָא דְּבֵלֵי בְּעַפְרָא

שֶׁבַח מִשְׁפָּחָה סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים

לְרֵיחַ שְׁמָנֶיהָ נְטָעֶיהָ נַעֲמָנִים

5. מְקוֹר חֲכָמֶיהָ מִגֶּזַע הָאֵיתָנִים

הַנְּטָעִים וְשֶׁתִּלִּים מַעְיַן גַּנִּים

שִׁפְעַת שְׁלָמֶיהָ חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ

וְנֵצֶר מִשָּׁרָשֶׁיהָ פֶּרַח כַּפְתּוֹרֶיהָ

שֵׁם טוֹב קָנְתָה נִתְלוּ אָשְׁיוֹתֶיהָ

10. 10. נַחֲלַת ה׳ בָּנִים נָחֲלוּ בָּנֶיהָ

הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֲדֶיהָ

וְהָאֶבֶן הַזֹּאת תָּשִׁיב אָמֶרְיָה

צוֹעֶקֶת אַיֵּה חֲכָמֶיהָ וּנְבוֹנֶיהָ

יַד הַזְּמַן מָחֲצָה וְהָלְמָה כָּל מַחֲמַדֶּיהָ

15. אִי לָךְ אֶרֶץ אֲשֶׁר נִטְמַן תַּחְתֶּיהָ

אִישׁ כָּזֶה אִישׁ הַבֵּינַיִם אֶחָד מִן הֲרַמְתִּים

בַּר אֲבָהָן וּבַר אוֹרִיָן טוֹבִים הַשָּׁנִים

מִבְּנֵי עֲלִיָּה פּוֹרְשֵׂי כְּנָפַיִם

הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ מַעֲ[לת] הֶחָכָם הַשָּׁלֵם וְהַמֶּלֶל

20. עַנּוֹתָן כְּהִלֵּל

מַשְׁכִּים וּמַעֲרִיב רֵיחוֹ נוֹדֵף מֹר וּלְבוֹנָה

יִפְרָח כְּשׁוֹשַׁנָּה

כמה״ר שְׁלֹמֹה שׁוֹשַׁנָּה זַ״ל

כַּחוֹתָם עַל אֶבֶן יְקָרָה

25. 25. מִדְּבֵּית יוּדָא מִסִּטְרָא דִּרְכוּרָא

וּמְסִּטְרָ[א] דְּנוּקְבָא נִין וָנֶכֶד לְרֹאשׁ הַיְּשִׁיבָה

נֵר הַמַּעֲרָבִי אַפֵּי רַבְרְבֵי

מִמִּשְׁפַּחַת רָם מִבַּעֲלֵי הַתּוֹסָפוֹת קְאֲתֵי

סַבָּא דְּמִשְׁפָּטִים

30. 30. כמהר״ר מָרְדְּכַי צָרְפָתִי זצוק״ל

שְׁמוֹ נוֹדַע כְּכַלְכַּל וְהֵימָן וְדַרְדַּע

וּבְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ מוֹעֵד צֵאתוֹ

יוֹם נִתְבַּקֵּשׁ בַּמִּקְדָּשׁ

יָפֶה פְּרִי חָדָשׁ

35. 35. כָּל הָעָם עָנוּ אַחֲרָיו מְקוּדָּשׁ

שַׂרְפֵי מַעְלָה מְבַקְּשִׁים

בְּנָן שֶׁל קְדוֹשִׁים

וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן

עֲנָוָה וְיִרְאָה יְשַׁכֵּל גָּמִיר וְסָבִיר

40. 40. וְעָלָיו אָמַר שְׁלֹמֹה

טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב

נִפְטַר לְעוֹלָם שֶׁכּוּלּוֹ טוֹב

לֵיל ב׳ בְּשַׁ[בַּת] עֲשָׂרָה יָמִים לְחֹדֶשׁ

אךר בִּשְׁ[נַת] תרפ״ג לפ״ק וְסִימָנוֹ 

45.בָּא בְּתוֹכוֹ כְּבָרוֹ תנצב״ה.

3. 3. סוגה בשושנים: על-פי שיה״ש ז,ג. בשבח המשפחה זהירים וחרדים לדבר ה׳ ויראי חטא, ועושים לעצמם גדרים וסייגים כדי לא להיכשל. המחבר מדמה משפחה זו לשושנים, המרהיבים ביופים ושובי עין ומפיצים ריח נפלא – יופי וריח התורה. 4. לריח שמניה: על דרך הכתוב בשיה״ש א,ב. רומז לריח ניחוח של תלמידי חכמים, ריח התורה. נטעיה נעמנים: בני המשפחה כולם תלמידי חכמים נעימים בתורתם. על דרך הכתוב ביש׳ יז,י ׳על כן תטעי נטעי נעמנים׳. 5. מגזע האיתנים: ראה לעיל מצבת הרב יוסף ש. אבולעפיא. 6. הנטעים… גנים: מתייחם לחכמי המשפחה, שהם שופעים חכמה ובינה כמעיין. 7. שפעת שלמיה: בשבח המשפחה מרובת השלמות, ורומז לשם המנוח ׳שלמה׳. 8. חצבה עמודיה: על פי משלי ט,א. משפחה בעלת יסודות יציבים וחזקים המעמידים את התורה. ונצר משרשיה: על דרך יש׳ יא,א ׳ונצר משרשיו יפרה׳. המנוח שהוא נצר משורשי המשפחה. פרח כפתוריה: על דרך ׳כפתר ופרח׳. המנוח היה המובחר שבהם, הם דומים לכפתורים והוא הפרח שמעל גביהם. 9. שם טוב קנתה: המשפחה. נתלו אשיותיה: הכו שורש, התבססו יסודות המשפחה. 10. נחלת… בניה: בשבח המשפחה שזכו להיקרא ׳נחלת ה׳ בנים׳. על-פי תה׳ קכז,ג. 11. השמש באה: השמש שקעה. דימוי המנוח בחייו לשמש מאירה, ומותו, לשקיעה. מבלי באי מועדיה: על דרך הכתוב באיכה א,ד ׳דו־כי ציון אבלות מבלי באי מועד׳. השמש שקעה קודם זמנה. המנוח הסתלק טרם זמנו. 12. והאבן הזאת: אבן המצבה שעל הקבר. על-פי בר׳ כח,כב ׳והאבן הזאת אשר שמתי מצבה׳. 15. אי לך ארץ: לשון נזיפה, גערה, אוי לך. על-פי קה׳ י,טז. 16. איש… הרמתים: ראה לעיל ביאור מצבת הרב יאודה סמאנא. 17. בר אבהן: בן- אבות, מיוחס. ובר אוריין. תלמיד חכם, בן-תורה. טובים השנים: יש בו את שני היתרונות. על-פי קה׳ ד,ט. 18. פורשי הנסים: סוככים על עם ישראל.20 . הכי קרא שמו: על כן נקרא שמו כך, לא לחינם נקרא בשם זה. על-פי בר׳ כז,לו. 22. יפרח בשושנה: פרפראזה על שם המנוח. על-פי הושע יד,ו. 25. מרבית יודא: מארמית, מבית יהודה. כוונתו לרמוז לעניין הגדולה והמלוכה שיוחסה לשבט יהודה. 27. נר המערבי: ביטוי דו משמעי. דימוי לנר המערבי של המנורה במקדש שלעולם אינו כבה. כינוי הניתן לגדולים ואנשי שם. משמעות שניה. שהיה מן המערב(=מרוקו). אפי רברבי: מארמית, על פי סוכה ה/ב פנים גדולות. ביטוי מושאל, כלומר, גדול בתורה ובחכמה. 28. מבעלי התוספות קאתי: מזרע בעלי התוספות. קאתי: מארמית, בא. 29. סבא דמשפטים: ראה לעיל בביאור מצבת הרב דוד כנפו. (ראה גם מצבתו של רבי מרדכי צרפתי). 31. ככלכל והימן ודרדע: ראה לעיל ביאור מצבת הרב יעקב אברומבית. 34. פרי חדש: חדש בישיבה של מעלה. 35. כל… מקודש: כל הפמליא של מעלה קבלו את בואו בכבוד רב בגלל קדושתו. 36. שרפי מעלה מבקשים: מלאכי השרת מקבלים פניו. ובנסוע המשכן: כביכול המנוח דומה למשכן מרוב קדושתו. 39. נמיר וסביר: מארמית, מלומד ובעל סברא. 45. בא כתובו כברו: תוכו בחיצוניותו. ראה יומא עב,ב ׳אמר רבא כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם׳. בשבח המנוח שהיה תלמיד חכם אמיתי שאיצטלת חכמים ראויה לו. המילים המודגשות עולות למנין תרפ״ג.

שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים-כג. כמה״ר שְׁלֹמֹה שׁוֹשַׁנָּה

עמוד 86

דניאל תהה אם הוא יוכל להקדיש את כל כולו לכתיבה ולחיות ממנה. עליית הלאומנות ההצהרתית איימה לעשות שמות ביצירה הספרותית העברית. גם ריבוי הספרים בעולם לא עודד אותו במיוחד. הוא כה התפעל ממה שהוא קרא – מקולומביה ומברזיל, מפינלנד ומלאטביה, מיפן ומקוריאה – עד שהתייאש במקצת. לא היה לו מה לחדש, לא היה לו מה לתרום. אולי מאוחר יותר, כאשר תצמח כתיבתו על קרקע השראתית פורייה יותר. בינתיים הוא נזהר שלא לחלל את קריית ביאליק. גם היא הייתה ארץ הקודש.

האימא רצתה לשמוע על סדר יומו בירושלים. סיפרתי על הלימודים שלנו בהר הצופים, נמנעתי מלהזכיר את הסיורים שלנו ברחבי העיר. נענינו לכל הזמנה, לקריאת הפעמונים לא פחות מאשר לקריאת המואזינים. היהודים לא קראו לתפילה. אחרת היינו נענים בחדווה, ולא חשוב באיזה בית כנסת. דניאל פשוט אהב את אלוהים, נמשך לערבי פיוטים, למסדרים סופיים, למקהלות גרגוריאניות. הוא נטה לצבור את תפילותיו עד שהגיעה עת רצון. מרגע שהחליט שהוא אזרח טנג׳יר, הוא לא נתן שיגדרו את מקומו בעולם. גם לא השלים עם החיים הצרים שהציעה ישראל. לא רצה להיות אסיר בה. העולם היה רחב, והיה לו קשה להכות שורשים במקום כלשהו. להקריב עולם ומלואו בעד מולדת. הוא רצה להיות בביתו בכל מקום או בשום מקום. יהודי נוצרי מוסלמי הינדואיסטי בודהיסטי. אם אלוהים קיים, אז הוא אדיש לשפת הלב שבה פונים אליו. הוא היה בין הראשונים שיצאו לטייל אחרי השירות הצבאי, עוד לפני שכולם הרגישו כי עליהם להשתחרר אחרי עשרים שנה של שטיפת מוח בבית וברחוב, בבית הספר ובתנועת הנוער, ברדיו ובטלוויזיה. מאז הוא לא חדל לבצע גיחות לטנג׳יר. הוא היה צריך להתאוורר ולהרפות במקצת את מכבש הדרשנות וההטפה. ללמוד על ירושלים לא היה חשוב פחות מאשר עוד רבע או חצי ספר במחשבת ישראל. הכתות היהודיות היו רעשניות מדי בשבילו. אנשי חב״ד עליזים מדי, אנשי ברסלב מופרעים מדי. אבל הוא אהב אותם. כפי שאהב את הגנאווה ואת הג׳ילאלה. הוא לא ניסה להבין את עצמו – איש לא היה מבין. אפילו לא אימו ואחיו. סיכמתי:

"ביום הוא למד מחשבת ישראל, בלילה הוא עסק בספרות.״

העדפתי לא לדבר על אהבתו ועל בקשתו האחרונה. משהו בפניה הכואבות של האם ובפניו החשדניות של האח הרתיע אותי. זה לא היה בית רגיל שבו ספה וכורסאות, שידות ושולחן. הקירות היו מכוסים בארונות זכוכית שהציגו שלל חפצים, ואלה שיוו לבית אופי מוזאוני. מעטים היו מקראקס, רובם מטנג׳יר ומסביבתה. אולי גרנדה, בגלל הרימונים, אולי קורדובה, בגלל כתבי היד, אולי סביליה, בגלל גביעי הקידוש. ניכר שהחפצים ליוו את המשפחה כמה מאות שנים, ונראה שהם הגיעו לסוף דרכם. צלחות משובצות אבנים יקרות, חרבות בעלות ידיות מוזהבות, ספרים שעטיפתם ברזל. אולי נמצא בתוכם המפתח האגדי של הבית בגרנדה או בסביליה. הארץ מכחידה גלויות, ולא הוקם מוזאון לשימורן. אפילו בית התפוצות הינו בגדר מצבה לגלות יותר מאשר מוזאון לשימור זיכרונה או אפילו – עכשיו משנפתח אגף חדש – לפיאור העם היהודי. אולי מוזאון כזה יוקם במקום כלשהו בעולם. אחרי שבאירופה ובאמריקה יגמרו להקים את מוזאוני השואה. במונטריאול או בטנג׳יר. אבל באווירה הנוכחית, ספק אם מישהו ירצה לשמר את הגלות במקדש שאיש לא יבקר בו. לא הישראלים ולא היהודים. אודיסיאת הגלות לא סופרה. כי היא לא נחשבת לאודיסיאה אלא לקללה. רק אלוהים יוכל להיות אוצר במוזאון כזה, ואלוהים הרי שונא עבודה זרה. לא נראה לי ששני האחים ידעו דבר כלשהו זה על זה. כל אחד היה מבוצר באצילותו ובשתיקתו.

ביקשתי לדעת אם יש להם תמונות. לאימא היה אלבום. שאלתי אם אוכל לצפות בו. היא הראתה סימני מבוכה. הם החליפו מבטים ביניהם. הייתי זר, מתגנב דרך קריעת האבל.

״אנחנו לא נוהגים,״ אמר האח.

אהבת טנג'יר-אמי בוגנים

עמוד 34

הבריטי -1948-1914-משה עובדיה-הרקע ההיסטורי-ארץ ישראל ויהודיה

בשנות ה40- של המאה ה19- היו רוב המערבים בחיפה מאלג'יריה וממרוקו, ובשנות ה60- של מאה זו הגיעו לחיפה עולים מטיטואן .Tetuan

בעכו התיישבו מעט מערבים, ולעזה הגיעו בשנות ה60- שני סוחרים מערבים. האוכלוסייה היהודית בעזה גדלה, ובתחילת המאה הגיעה לכ200- נפש, רובם מערבים.

בשכם היו רשומים שישה מערבים ילידי המגרב במפקד של ,1839 וב1866- היו בעיר 12 משפחות יהודיות ממגוון העדות היהודיות, בהן חמישה גברים מערבים.

לשפרעם הגיעו ככל הנראה מערבים מאלג'יריה ב,1832- ובעקבות חיפוש מקורות פרנסה החלו הם ושאר היהודים לנטוש את שפרעם    .

בראשית המאה ה20- עלו עוד משפחות לארץ. בפאס פנו חברי התנועה הציונית 'חיבת ציון' להרצל וביקשו ממנו להצטרף לתנועה הציונית. בשנות ה20- עלו משפחות מצפרו Sefrou, וב1948- החלה העלייה הגדולה ממרוקו ומשאר ארצות המגרב .

מן האמור כאן למדים שעליית היהודים המערבים לארץ ישראל נמשכה כל הדורות. סיבותיה היו אהבת ציון, תמורות בין-לאומיות במגרב, גזרות כלכליות וחברתיות, ציפיות למשיח, וביניהם היו שלעת זקנה רצו לבוא לקבורה בארץ ישראל. במשך דורות היו המערבים פזורים באזורי ההר והחוף של ארץ ישראל ונמנו עם תושביה היהודים הוותיקים עוד לפני התיישבות עולים יהודים שהגיעו בשלהי המאה ה19- ובתחילת המאה ה20- בקבוצות מאורגנות מאירופה לארץ ושהקימו יישובים בתמיכה של פילנטרופים או בתמיכה של התנועה הציונית.

 

הערות המחבר: . על הקשרים של יהדות המזרח לארץ-ישראל ברצף הדורות ראו אצל אליעזר בשן, 'הקשרים המסורתיים בין יהדות המזרח 80 ליישוב היהודי בארץ-ישראל', פעמים 1 -תשל"ט-, עמ' 22-15; על משפחות מערביות מאלג'יריה כמו עבו ושלּוש ופעילותן בארץ ישראל: יוסף שרביט לעיל, הערה ,17 פרק מבוא, עמ' .305-239 הסקירה של העליות לארץ – מתוך: משה עמאר, כנס בין-לאומי בנושא פאס, אלף שנות יצירה, חוברת סקירה לאלף שנות עלייה ממרוקו לארץ ישראל, אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן ,2004 עמ' .16-1 עוד מאמרים על עליית המערבים לארץ ישראל, התיישבותם בה והזיקה של יהודי צפון אפריקה לארץ ישראל אצל שלום בר-אשר, אהרן ממן לעיל, הערה ,7 פרק מבוא; מיכאל אביטבול, 'הפעילות הציונית בצפוו- ןאפריקה עד סוף מלחמת העולם-השנייה', פעמים 2  תשל"ט , עמ' 77-76; אליעזר בשן, ממזרח שמש עד מבואו, לוד תשנ"ו.

 

פרק ב: המערבים במלחמת העולם הראשונה  1918-1914- בפרק זה נבדוק את מצב היהודים המערבים בעתות מצוקה, בייחוד במלחמת העולם הראשונה. האם הם נאלצו להתמודד עם הגליה בשל נתינויות זרות? ואם גלו, להיכן הגיעו, וכיצד הצליחו להשתלב במקומותיהם החדשים? עוד נבדוק את דרכי התמודדותם של כמה מהמערבים שנשארו בארץ עם היחס החשדני והעוין של השלטון העות'מאני כלפי היישוב היהודי בימי המלחמה.

 

התמודדות עם הישרדות הגלייה השפלה ומוות

היהודים המערבים בירושלים באמצע מלחמת העולם הראשונה 1916 מנו 1,029 נפש מתוך 13,480 בני העדות היהודיות המזרחיות ועוד 13,125 בני עדות היהודים האשכנזים.

באותם ימים נאלצו היהודים המערבים לגלות בכפייה בשל גזרת ה'התעת'מנות', שדרשה מכל אזרח בעל נתינות זרה באימפריה העות'מאנית לקבל אזרחות עות'מאנית. היהודים בכלל והמערבים בפרט התנגדו ל'התעת'מנות' מכמה סיבות: הצורך בגיוס לצבא העו'תמאני, תשלום כספי עבור כל נפש במשפחה לשלטון כדי לקבל אזרחות עות'מאנית, לפיכך היהודים המערבים מירושלים גלו למצרים, שאליה הגיעו יותר מ-  10,000 גולים יהודים כולל המערבים, שהצטרפו לכ90,000- יהודים שכבר התגוררו במצרים.

נורית גוברין מציינת במחקרה את המקורות ההיסטוריים והספרותיים הדנים בגירוש, ואלה דבריה: 'מעטים ודלים הם בספרותנו לסוגיה, התיאורים ההיסטוריים השיטתיים על פרשת הגירוש הנדון מהארץ  למצרים ועל התארגנות המגורשים בקהיר ובאלכסנדריה.

במחקרנו נוסיף עוד עדויות על תקופת הגירוש, וכך נוכל לחדש ולהרחיב את היריעה בעניין מצב המערבים בירושלים שנשארו בארץ ומגורשי ארץ ישראל ממוצא מערבי שגלו למצרים.

משפחת מקייס הגיעה בשנת 1910 ממרוקו והתיישבה בשכונת ג'וראת אל-עינאב. במלחמת העולם הראשונה גורשה למצרים ושהתה שם ארבע שנים. המשפחה השאירה את ביתם בירושלים על כל תכולתו. בתום המלחמה חזרה לביתם וראתה שכל ביתם נבזז.

אסתר אזולאי סיפרה בזיכרונותיה על הנרטיב ההיסטורי של משפחתה, שהגיעה ב1895- מפאס Fes- וממראכש Marakesh לירושלים העתיקה. לדבריה, במלחמת העולם הראשונה הם נאלצו לנדוד מירושלים לאלכסנדריה Alexandria ואף לשוב למרוקו. יוסף אמוזיג ) 1916-, דודּה של אסתר, עלה לארץ מפאס ב1895- עם אמו חנינא-חנה?1943-, ובמקצועו עסק בענף החייטות. ב30.06.1916- הוא הוצא להורג בתלייה בשער יפו בירושלים בעוון השתמטות מהצבא העות'מאני. בו בזמן הוצאו להורג עוד יהודי  ספרדי – מלל משה, שני נוצרים ומוסלמי מאותה סיבה.

 

יצוין שיש כמה גרסאות בדבר הוצאתו להורג של אמוזיג, ובהן עוד פרטים על אודות אמוזיג מלבד הסיקור של עיתונאי 'החרות'. בריאיון עם אסתר אזולאי נאמר שיוסף ביקש לפני מותו שהבעלים של אחיותיו שהתגוררו במצרים ישמרו עליהן וקיבל את גזרת המלכות על פי אורח החיים היהודי ההלכתי באמירתו  לפני תלייתו 'דינא דמלכותא דינא'.

היהודים המערבים בארבע ערי הקודש ממלחמת העולם הראשונה עד תום השלטון

הבריטי -1948-1914-משה עובדיה-הרקע ההיסטורי-ארץ ישראל ויהודיה

פסיקות והלכות לחכמי מרוקו

דינים ומנהגים

בס״ד

אהרן טולי׳דאנו

ראש המכונים התורניים ״טולידאנו״ ו״ברקאי״ חבר לשכת הרבנות ורב קהילת ״אור חביב״ באפרת

הקדמה

רבי יהודה טולידאנו בן רבי מאיר זלה׳׳ה, הוא אחד מהחכמים שהותירו אחריהם מורשת תורנית בעלת ערך רב לעם ישראל. הוא צמח לפני כמאתיים וחמישים שנה במרוקו, בעיר מקנס, עיר של סופרים וחכמים.

תחושת שליחות עמוקה למען עם ישראל ליותה את רבי יהודה לאורך כל שנות חייו. באוצר התורני שהותיר אחריו, אנו מגלים לצד חיבוריו האישיים, גם כתבי יד רבים שהוא טרח להעתיק מספרים עתיקים כדי לשמר אותם. למשל העתק של מגילת תענית, המאפשר לנו מבחינה מחקרית להשוות את תוכנו לגרסאות האחרות הקיימות. זכינו ב״ה להוציא אותו לאור לפני כשנה בהוצאת הספריה הספרדית אור המערב, הודות למסירותו, למדנותו ומקצועיותו של מר אחי הרב משה טולידאנו נר״ו.

מבין הספרים הרבים שיצאו מתחת ידו של רבי יהודה, אנו מוצאים ספרים המהווים תעודה היסטורית חשובה בתחום השימור של מנהגי קהילות ישראל במרוקו בכלל ובמקנס בפרט. הספר הנוכחי הוא אחד החשובים שביניהם.

רבי יהודה טולידאנו זכה לצאת מאלמוניותו רק לפני כשמונה שנים(תשס״ח), הודות למסירותו הרבה של מר חמי הרב שמואל בן עמרם זצ״ל. הרב שמואל ע״ה זיכה את עם ישראל בהוצאה לאור של כמה מיצירותיהם התורניות של חכמים חשובים שצמחו במרוקו. אחת מיצירות אלו הוא הספר ״וזאת ליהודה״, שו״ת על אורח חיים שנכתב ע״י רבי יהודה טולידאנו זלה״ה, וכתב ידו התגלגל משמים לידיו של הרב בן עמרם. ספר זה היה החלוץ שלפני המחנה שדחף את הרב משה אחי נר״ו להתחקות אחר חכם זה, ולגלות שהוא הותיר אחריו עשרות ספרים, אשר כולם היו עדיין בכתב יד ומתגלגלים בספריות שונות ברחבי העולם ובידים פרטיות. בספריה הלאומית בירושלים בלבד, נמצאים 21 כתבי יד של חכם זה, ועוד מספר כתבי יד שלו במוסד הרב קוק.

מאז ועד היום, זכינו ב״ה להוציא לאור עוד שלושה ספרים של רבנו יהודה. ועכשיו אנה ה׳ לידינו להגיש לציבור ספר נוסף שלו בהוצאת מכון טולידאנו בשיתוף עם אור המערב, והוא הספר החמישי שרואה אור מתוך אוצר כתבי ידו של רבנו יהודה טולידאנו ע׳׳ה. רבנו יהודה היה נכדו של הגאון כמוה׳׳ר הדיין רבנו משה טולידאנו זלה״ה, מחבר הספרים ששמם יצא לשם ולתהילה: ״מלאכת הקודש״ ו׳׳השמים החדשים״. עילת העילות וסיבת הסיבות גילגל את העניינים כך שכתביו של הנכד רבי יהודה, יטופלו באהבה ובמסירות ע״י אחד מצאיצאיו הנושא גם כן את השם משה טולידאנו כשם סבו הנערץ.

ואלו הם הספרים של רבנו יהודה טולידאנו שיצאו לאור ע״י מכון טולידאנו מתחת ידיו רבי משה אחי שליט״א, בהוצאת הספריה הספרדית אור המערב:

• ״כתבי כמוה׳׳ד רבי יהודה טולידאנו זצ״ל״ (תשע״ס. שני ספרים בכרך אחד: א) פירוש רבי יהודה על מגילת תענית, עם נוסח כתב יד של המגילה שמקורו ממרוקו, ולא היה ידוע עד עתה. ב) פירוש רבי יהודה על ההושענות, עם נוסח ההושענות שנהגו במרוקו לפני למעלה ממאתיים שנה.
• הגדה לפטה עם פירוש ״נורא תהילות״ לרבי יהודה זלה״ה (תשע״ס, המרכב משני פירושים: לקט פירושים מהראשונים ופירוש מעשה ידיו של המלקט.
• חידושים על מסכת פסחים(פרק ערבי פסחים) – (תשע״ו).

הספר הנוכחי ״דינים ומנהגים״, מהווה תעודה היסטורית חשובה על מנהגים שייחדו את יהדות מרוקו בתחום התפילות והמועדים. אין ספק שספר זה עשוי להיות לעזר רב לתלמידי החכמים הרבים שהתעוררו ב״ה בשנים האחרונות להתחקות אחר מנהגי הקהילות במרוקו בפרט ובצפ״א בכלל.

והנה אני בא כאן לברך בחיבה ובהערכה את מר אחי הרב משה טולידאנו נר״ו, הרב הראשי בעבר של השב״ס בארץ, ולפני כן הרב הראשי של צפון מזרח צרפת (העיר ננסי וסביבותיה), שיפוצו מעיינותיו חוצה, ויזכה בע״ה להמשיך לפרות ולרבות בחכמת התורה ובהפצתה, ויאריך ימים בטוב ובנעימים, הוא ורעייתו וכל יוצאי חלציהם, איישר חיליה לאורייתא.

ברכה חמה ומיוחדת למו״ל, איש חי רב פעלים, הרב מאיר אביטבול שליט״א, דובב שפתי ישנים, שהעלה מתהום הנשיה אוצרות חכמינו הק׳ זלה״ה.

עהה״ק אהרן טולידאנו ס״ט

בלא״א מו״ר הרב חביב זלה״ה

. תשעה באב

משנכנס אב ממעטין בשמחה לגמרי שאין שמחים כלל עד מוצאי ט״ב

ע״כ. רי״ט מדייק שמשבעה עשר בתמוז ממעטים בשמחה אבל משנכנס אב ממעטים בשמחה לגמרי. כנראה שהוא קושר הדברים למה שכתוב באיכה רבתי פר׳ א׳ ד״ה ומרוב עבודה: משבעה עשר בתמוז ועד תשעה באב שבהם קטב מרירי שולט.

בשבת חזון הגרול שבצבור הוא שעולה למפטיר אע״פ שכבר עלה וקרא פעם א׳ בג׳ או בששי אין בכך כלום. בקיצור שולחן ערוך סימן עט: קטן שהגיע לחנוך שיודע למי מברכיו ויודע לחתך את האותיות בטוב, עולה למפטיר בשבת וביום טוב, מלבד בפרשת זכור ובפרשת פרה ובשבת שובה. וכן בשביעי של פסח שמפטירין השירה, נוהגין שאין קטן עולה למפטיר, וכן יום ראשון דשבועות שמפטירין במרכבה דיחזקאל, נוהגין לקרות דוקא גדול וחכם. וכן בשבת חזון נוהגין לקרוא את הרב למפטיר.

פסיקות ותקנות חכמי ורבני מרוקו-כמוה"ר רבי יהודה טולידאנו-דינים ומנהגים

עמוד 50

 

 

תקופת ביניים(1928־1932)

על פי הזמנה של חלק מתושביה של ארפוד פקד ר׳ ישראל אביחצירא, שהתגורר עד אז בבודניב, פקד את ארפוד בתרפ״ח, שנתקבל בשמחה על ידם ולבסוף העתיק את מקום מושבו ארפודה. חלק מתושבי העיר המשיכו להביע את תמיכתם בר׳ מכלוף כמרא דאתרא, וחלקם תמכו בר׳ ישראל, עד שהוכרע הכף בפשרה של השלטונות הצרפתיים לטובת שני הצדדים. ר׳ ישראל נתמנה למרא דאתרא, ולר׳ מכלוף נמצאה משרה מכובדת בבני מלאל ואח״כ במרראכש.

 

תקופת ר ישראל אביחצירא (תרצ״ג-תשי׳׳ב/1952-1933) בתקופת ר׳ ישראל נתבסס מעמד הרבנות בעיר לא רק כבית דין עירוני מקומי, אלא כבית דין אזורי האחראי על כל קהילות תאפילאלת. הוא ייסד כמה מפעלים והתקין כמה תקנות לטובת הקהילה, להלן כמה ממפעליו:

א-הקמת ישיבה כהמשך לישיבת החכם נוסח סבו ר׳ יעקב.

ב-בניית בית גדול הקרוי ׳דאר באבא סאלי׳. בית זה שימש גם אכסניה לישיבה ומעין פנימייה לתלמידים שבאו מצפון תאפילאלת ללמוד.

ג-בניית ביכ״נ גדול סמוך לביתו הקרוי על שמו ׳סלאת באבא סאלי׳(=ביכ״נ ע׳׳ש ר׳ ישראל אביחצירא), שבו התפללו משפחות מיוחסות מארפוד, כמו: משפחת בן חמו ובראשם יעקב(איבא עזיזי), שהיה מראשי הוועד של הקהילה ומעשיריה וכן משפחת בא/יגו בן אשיך (יעקב שטרית) ועוד.

ד-ייסוד אכסניה בבית הכנסת שלו לחברת ׳מגן דוד׳ עבור קוראי תהלים.

ה-שיפוץ המקווה הישן והתקנת חשמל במבנהו.

ו-בניית בית מקווה חדש משוכלל ומואר.

 

ז-תקופת ר׳ ישראל אופיינה בהתערבותו למען שינויים במנהגי הקהילה, ואלה כמה מתקנותיו:

1-אמירת קדיש על ידי כל האחים ביחד (אחרי פטירת משה בן חמו).

2-הקפדה על חזרת הש״ץ במנחה של חול.

3-אמירת ׳ובא לציון׳ כולה בקול.

4-ההשכמה לסליחות בסביבות 3.00 והסמכתן לתפילת שחרית במקום להשכים בחצות לילה ולחזור לישון אח״כ ולקום לשחרית.

5-התחלת תפילת ראש השנה עם שחר ולא בשעה 7 או 8.

6-אי אמירת תחנון ביום כ״ה באלול, לפי שנקרא יו״ט, שבו נברא העולם.

7-בדיקה תקופתית של תפילין.

8-אכילת שומשמין בליל רה׳׳ש לסימנא טבא.

9-השתדלות להנחת תפילין ליתום ביום ההילולה של ר׳ יעקב אביחצירא כדי לא לומר תחנון.

10-הפסקת צום ששת הימים ביום שישי ערש׳׳ק לפני מנחה (בשלוש אחה״צ), ולא אחרי ערבית כדי להקל על המתענה ולקצר את תור המבקשים ממנו ברכה.

11-ביטול מנהג אמירת ׳רננו צדיקים׳ בהלוויות.

12-ביטול מנהג אמירת קינות על נפטרים.

13-אי הוצאת ספר תורה בשבת ביום חנוכתו בגלל בעיות העירוב.

ר׳ ישראל עזב את מרוקו לארץ ישראל מפעם בפעם, ומשרת רב העיר הופקדה בידי אחיו ר׳ יצחק, ממלא מקומו, בשיתוף פעולה עם ר׳ מאיר, בנו של ר׳ ישראל.

 

תקופת ר מאיר אביחצירא: (תשי״ג-תשכ״ה /1965-1953)

תקופת ר׳ מאיר אופיינה ברגיעה ויציבות. בימיו שלט שליטה מלאה בארפוד ובאגפיה: בקסר א-סוק, בריש, בתאלסינת, בגוראמה ועוד. בימיו נתמסר ׳תלמוד התורה׳ שבעיר והפך לבית היוצר של הקהילה. בתו של ר׳ מאיר נישאה למנהל הת״ת, ר׳ מכלוף קריספין, והדבר הוסיף יוקרה למוסד וסמכות להנהלה. ר׳ מאיר התעניין מאוד בנעשה בת״ת וביקר במוסד מפעם בפעם. ניכר מאוד, שמוסד ת״ת הוסיף לו נחת רוח גדולה. לא עוד חדרים או ׳סלאואת/ אלא מוסד מכובד ורב חדרים וכיתות מרווחות מרוהטות עם מיטב המורים והרמי״ם, שרובם הובאו מחוץ לעיר, נתאכסנו אצל נדיבי הקהילה ואף הפכו לאחר תקופה קצרה לחתניהם. מוסד ת״ת היה פתוח כל ימות השבוע, ולפעמים אף בשבתות. משכורת סדירה התחילו לשלם החל מתש״ה.

בית דין אזורי: היה ממונה על כל אזור תאפילאלת ומוכר על ידי הממשלה ומועצת הרבנות במרוקו בראשות ר׳ ישראל אביחצירא ואחיו ר׳ יצחק ואח״כ ר׳ מאיר. סופרי בית דין: סופרי בית הדין היו מעורבים בכתיבת השטרות, כמו: שטרי כתובות, נדוניות וגיטין. שמות הסופרים הם – ר׳ מכלוף פדידא, ר׳ שמעון אביחצירא, ר׳ יהודה שמחון, ר׳ מסעוד מלול ור׳ יצחק נזרי.

מאיר נזרי-ארפוד -עיירה יהודית בלב הסהרה בהנהגת חכמי אביחצירא- ארפוד עיירה יהודית-מוסד הרבנות הארפוד

 

עמוד 37