הערצת הקדושים-יששכר בן עמי-הקדושים וקבריהם
ר׳ דוד בן־ברוך (תארודאנת)
נקרא לרוב באבא דודו או ר׳ דוד בן־ברוך הקטן. הוא נינו של ר׳ דוד בן־ברוך הקבור באזרו נבאהאמו, בנו של ר׳ ברוך הכהן הקבור בתארודאנת ובן־דודו של ר׳ פנחס הכהן.
1.122 ״אספר לך על ר׳ דוד בן־ברוך. אבי חיים אוחיון היה השליח שלו. היה מלווה אותו בכל נסיעותיו לכפרים וחוזר איתו לעיר תארודאנת. פעם אחת, יום לפני חג הפסח, הגיעו לעיר תארודאנת. אבי ז״ל אמר להם: שמע, עלי לצאת לדרך בלילה. החכם ענה לו: איך אתה יכול? אין בלילה שיירות שילוו אותך בדרכך. אבי התעקש. החכם הסכים בסוף. אמר לו: הסתכל שם בחלון ההוא, ראה מה יהודי מאמיזמיס השאיר שם. אבא ניגש לחלון ומצא שם זוג נעליים ועשרה ריאל חאסאני. החכם נתן לו את הכסף הזה ואמר לאבי: אתה יודע שישנו מוסלמי מהעיירה שלך שהגיע מהשוק של יום שלישי והוא עם שיירה שלו. הוא ילווה אותך. תצטרף אליו. הוא קנה שבעה עגלים. אל תפחד, כי היה פוחד מאוד לצאת לדרכים. הלך למקום ההוא ומצא את המוסלמי עם העגלים שלו. המוסלמי אמר לאבא: החכם שלח אותך ? ענה אבי שלא. אבי ביקש ממנו שיתכונן לצאת לדרך. המוסלמי פחד. ענה: למה לנו לסכן את עצמנו ולצאת לדרך בלילה ? השודדים יכולים לגנוב לנו את הרכוש. אבי ענה לו: בוא נצא ואני ערב למה שיקרה. לאחר כמה קילומטרים פגשו אותם שודדים מזוינים אבל משותקים כולם. לא יכלו להפעיל את נשקם. התפעל המוסלמי ואמר לאבא: אני יודע עכשיו שהחזן הוא שאמר לך לבוא אלי, לצאת בלילה לדרך. המשיכו ללכת ולמחרת הגיעו״.
- ר׳ דוד בץ־זודי(מוגאדור)
- ר׳ דוד בן־ימין(בני מלאל)
ההילולה שלו נערכת בל״ג בעומר.
נערץ גם על־ידי המוסלמים שכינוהו סידי כרוויעה.
Sidi Kheroua, du nom d’un arbre proche du tombeau
1.124 ״בצעירותי הייתי חולה אנוש. הייתי אז כבן עשרים ושש. לא הייתי יכול לאכול, מצבי נחשב לנואש. הייתי מקיא כל הזמן. אמא שלי באה וידעה. אז החליטה לקחת אותי לקדוש ר׳ דוד בן־ימין על מנת שאישן שם. ואז בלילה, בא הצדיק אל אמי בחלום ואמר לה: רפואתך נמצאת אצל אבא של חתנך, שמה הרפואה שלו. היא הלכה אצלו ואמרה לו: כך וכך אמר לי הצדיק. הוא היה יודע לכתוב, אבל מאז שמת בנו, נדר לא לעסוק יותר ברפואה עממית ואז הוא אמר לה: קחי חציל, ביצה ומלח ומאזניים קטנים. היא הביאה לו: הוא שקל את המלח ואת הביצה וציווה עליה לשים את זה מתחת לכר שלי עד למחרת,ואחר כך לשקול מה יותר כבד. הוא אמר לה, אבל אני עכשיו לא זוכר אם דבר אחד כבד מהשני… אני אחיה ואם השני יהיה יותר כבד אז אין תקווה. ואז למחרת קמתי והתחלתי לאכול בתיאבון כזה, ממש בלעתי כל דבר, עד שאנשים חשבו שאני אוכל מתוך סכנה למות. הבראתי בצורה פנטסטית ומאז אף פעם לא היו לי בעיות כל שהן״.
2.124 ״פעם, לפני שילדתי את בני השני ריימונד, היה לי איחור של כשבועיים בווסת, ואז חלמתי שהלכתי לקדוש ר׳ דוד בן־ימין. במקום המציבה שכב אדם מת ומעליו היה סדין. כשאתה נתקל במת ואתה רוצה לדעת את העתיד, אתה צריך להחדיר את הציפורן של האגודל שלך בתוך הבשר שמתחת לאגודל שלו, ואז הוא מוכרח לעשות את זה. כך החלטתי לעשות ואז הוא אמר לי: אל תגעי בי. שאלתי אותו: האם אתה הצדיק? הוא ענה: כן. אמרתי לו: אם ככה, אמור נא לי אם אני בהריון או לא. הוא ענה: כן, את בהריון, ואת תלדי בן ותקראי לו יהודה. כולם ידעו שאני לא אהבתי שמות פרטיים יהודיים, וכולם צחקו ממני אך אני אמרתי להם: חכו ותראו, אני אלד בן. ואכן ילדתי בן וקראתי לו יהודה־ריימונד״.
ר׳ דוד בן־עמרם (תטואן)
ר׳ דוד בן־שאפת (מראכש)
שמו המלא הוא ר׳ דוד בן־שאפת הלוי. בן־שאפת הוא כנראה כינוי. נקרא גם אלכדאר וסידי מול סור. קבור מאחורי החומה של בית־הקברות במראכש. מקום קבורתו משמש כמקום עלייה לרגל לא רק לאנשי מראכש והסביבה, אלא באים אליו גם מרחוק. כל ערב ראש חודש התקיימה הילולה ליד קברו. צאצאיו חיים היום בישראל.
״אני אספר לך על הקדוש החביב הזה. הוא היה מוכר דברים מכסף ברחובות של הערבים. מוסלמיה אחת ביקשה ממנו להיכנס הביתה, נתנה לו מכה על הראש והרגה אותו. היא קברה אותו. ליד ביתה מאחורי הכותל. היהודים התחילו לחפש אותו והקדוש החביב הוציא את ידו מהכותל והראה להם את עצמו. לכן נקרא סידי מול סור [אדוני בעל הכותל], הוא הוציא את ידו והראה את עצמו״.
״ר׳ דוד בן־שאפת, לקח אותו אדם עשיר מהעיר פאס בשביל חתונה. רכב על פרד. הוא נפטר שם בבית העשיר. אסור לקבור אותו בבית־הקברות במראכש וזה בגלל המלך שלא ימות. כל אשה שהיתה עקרה ילדה. כל מי שעיוור ראה. כל מי שהיתה לו בקשה כל שהיא הולך לשם ואפילו בלי סעודה. הוא היה אומר להם: אם אין לכם מה להביא סעודה, הביאו אך ורק תפוח־אדמה וזה מספיק לסעודה ואני איעתר לבקשותיך. הוא היה אומר כך בחלומות״.
״פעם אחת, אחד מחבריו של הקדוש חלם. הוא היה נוהג לבוא להדליק את הכוס של סבי ברחוב לאתאנא. כל פעם שבא, היה שואל את בתי שתגיד לו איך נפטר הקדוש. לילה אחד הוא חלם והנה הוא נמצא בתוך השדה, ואשה אחת מורידה אבק מעל העצים במגבת לבנה. שאל אותה: למי הפרדס הזה? ענתה שהוא שייך לר׳ דוד בן־שאפת הלוי. ביקש שתראה לו אותו. הלך ומצא את הקדוש כשהוא יושב ליד מעין מים, ובידו כוסית מזהב. שאל אותו: חכם, אמור לי, איך הגעת למעלה הזאת? ענה: אני נפטרתי צעיר, והואיל והיה בדעתי לקיים את כל מצוות אלוהים, ברוך הוא וברוך שמו, זיכה אותי כאילו קיימתי אותן. עכשיו אני מחלק תרופות לחולים. שאל אותו איך נפטר. ענה הקדוש שכאשר לקח אותו העשיר לפאס היכו אותו בעין הרע. הוא נולד במראכש ונקרא אלכדאר מפני שכאשר היה נכנס לבית המטבחיים, אף פעם בהמה שהוא שחט לא יצאה טרפה״.
״ר׳ דוד בן־שאפת הלך פעם להשתטח על קברו של ר׳ שלמה בן־לחנס ובחזרה כאשר הגיע לבאב חמאד התעלף. התחילו לעורר אותו ולא יכלו. הוא נפטר. היה מנהג וצו מפי השולטן שאסור להכניס גופה לקבורה בבית־הקברות אם הוא נפטר מחוץ לעיר. באו יהודים בהמוניהם ואירגנו לו לוויה גדולה וקברו אותו מאחורי החומה״.
דוד בן־שאפת (סאלי)
קבור בבית־הקברות העתיק ליד ר׳ חיים בן־עטר הראשון וקדושים אחרים.
ר׳ דוד דהאן(דמנאת)
נערץ על ידי היהודים תושבי המקום.
ר׳ דוד דהאן(קזבלנקה)
קבור בבית־הקברות הישן של קזבלנקה. קבורתו שימשה מקום עליה לרגל של תושבי האיזור ולפעמים גם מחוצה לו.
ר׳ דוד דנינו (קזבלנקה)
יליד הדרום. צאצאיו חיים היום בישראל.
1.130 ״ר׳ חיים דנינו היה ממשפחתנו. הוא היה קורא את השם המפורש והיה הולך מכפר
אל כפר כדי למול תינוקות״.
ר׳ דוד דנינו(דמנאת)
1.131 ״היהודים נהגו להשתטח על קברו. פעם הביא רועה מוסלמי את הצאן ליד קברו. הכבשים השתתקו, המוסלמים אמרו שרק יהודים יכולים לעזור ולפתור את החידה הזאת. לאחר ששחטו ליד הקבר שלושה עגלים, נתנו ליהודים כסף כדי לקנות מחייא, יין. לאחר ששחטו ביקשו רחמים, והבטיחו שיותר לא ירעו את צאנם שם. אז שיחרר אותם הקדוש. גם מוסלמי לא היה יכול להיכנס״.
הערצת הקדושים-יששכר בן עמי-הקדושים וקבריהם-
עמ' 300
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-פורים
חגים ומועדים במארוקו
החג, נוסף על תפקידו הדתי־הלאומי, משמש גם הזדמנות להשתחרר מחיי היומיום האפורים והשיגרתיים של הפרט ולהשתתף בחיי הכלל. החג יש בו גם משום טשטוש מעמדות, שכן על־אף העובדה שכל אחד חוגג את חגו בהתאם למצבו ולמעמדו, הרי יש בכל חג חוויות כלליות, המלכדות את כל הקהילה.
המצה; הסוכה, הלולב וכו' אינם רק סמלים לחגים, כי־אם גם סמלים לליכוד העדה.
שבועות אחדים לפני בוא החג כבר מתחילות ההכנות לקראתו. בתוך הבית שוררת אנדרלמוסיה: מסיידים את הקירות, צובעים את הדלתות ואת החלונות, ואין דבר, קטן כגדול, שלא תעבור עליו רחיצה, שטיפה או מריקה. גם הרחוב לובש צורה אחרת: בעלי החנויות מוציאים את מרכולתם החוצה כדי לסייד ולצבוע את חנויותיהם, וחזיתות הבתים עוטות סיד לבן וצבעים רבים.
יומיים לפני החג נהפך הרחוב כולו ליריד גדול. סוחרים ערביים מביאים עגלות ובהמות עמוסות כל־טוב — פירות, ירקות, אגוזים, תמרים, שקדים ופרחים — ומניחים את סחורתם ערימות־ערימות על־גבי מחצלות, לאורך כל הרחוב.
ערב החג, מבעוד יום, הבית כבר נקי ומסודר, השולחן ערוך ומקושט במפה חדשה ובדברי זכוכית, כסף או נחושת, הנוצצים בנקיונם. בעלת הבית רוחצת את הבנים, מלבישה אותם בבגדי־חג חדשים לקראת לכתם לבית־הכנסת עם אביהם.
אופייניים במיוחד לחגי היהודים במארוקו הם הפיוטים, שחוברו בידי משוררים מקומיים. בכל הקהילות מושרים פיוטים אלה בניגונים מיוחדים לכל חג ובמקומות קבועים בתפילה (בקהילות אחרות במזרח אין נוהגים להפסיק את התפילה בפיוטים). בדרך־כלל שר פייטן בית־הכנסת את הפיוטים, וכל הקהל מלווה אותו או חוזר אחרי הפזמון. הפיוטים שגורים כמעט בפי הכול. לכבוד החג שרים גם קטעים מסוימים מן התפילה בניגון מיוחד.
אחרי תפילת שחרית נוהגים לבקר אצל קרובים וידידים לברכת ״מועדים לשמחה״ ולסעודת־קידוש. זוהי סעודה קטנה, שבה מגישים מעדני־בשר, סאלאטים ו״מאחייה״ (משקה חריף — כעין עראק מתוצרת־בית). גם סעודה זו מלווה פיוטים מענייני־דיומא.
בסעודת־החג מוגשים מאכלים מיוחדים. לכל חג ולכל משפחה מנהגי־אוכל מיוחם, העוברים מדור לדור. בכל החגים מגישים בדרך־כלל מנה ראשונה של כעין חביתה מעורבת בבשר קצוץ, בתפוחי־אדמה ובגזר (תבשיל זה נקרא ״אל־מחממר״ (״אל־מעקודה״). מוגשים סאלאטים רבים, ותבשילי־הבשר למיניהם עשירים מן הרגיל. יש משפחות שמגישות כמנה שנייה ״כוסכוס״ עם צימוקים, מתובל בקנמון. גם לכיכרות־הלחם צורה חגיגית, שכן בעלת־הבית מקשטת אותן בקישוטים מיוחדים. אחרי הסעודה נחים מנוחת־צהריים. לקראת מנחה הומה הרחוב אדם — מברכים איש את רעהו בברכת ״מועדים לשמחה״, ועל כך עונים ״חגים ימנים לששון״. אווירת חג אופפת את הכול.
חנניה דהן
פורים
צפרו; המאה הי׳׳ח או הי״ט
עור מגולל על מוט מעץ־ארז; משובץ חוטי־כסף
אורך העץ : 53 ס׳׳מ ; רוחב הקלף : 23 ס׳׳מ
מוזיאון ישראל (126)
מגילת אסתר
מגילות אסתר ממארוקו על־פי־רוב אינן מאוירות. עם זאת אפשר למצוא מגילות־ קלף מעוטרות ומאוירות. הקשת המאורית, שהיא המוטיב העיקרי באמנות היהודית במארוקו, משמשת יסוד עיטורי גם במגילת אסתר מן המאה הט״ז או הי״ז(מס׳ 127).
משום הסבר למציאותה של הקשת במגילת אסתר אפשר למצוא בסיפור־העלילה עצמו המתנהל, למעשה, בשני ארמונות־מלוכה — זה של המלך וזה של המלכה. ואכן, מערכת־ הקשתות אמנם מזכירה ארמון ספרדי־מאורי.
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-פורים
Les contacts entre le Maroc et les pays europeens au XIXe siecle-Ambitions de l'Espagne.
Y eut-il une immigration d'Espagnols au Maroc?
Si l'on met de côté les enclaves espagnoles de Ceuta et Melilla, il n'est pas possible d'affirmer qu'il y eut une émigration massive des Espagnols de la Péninsule. Les Espagnols au Maroc comprenaient les militaires qui formaient une caste à part, les fonctionnaires civils et les autres résidents qui étaient venus s'installer au Maroc après présentation d'un contrat de travail ou de preuves de subsistance. Mais il faut se rappeler que la principale colonie espagnole était installée dans l'Oranais. De fait, la majorité des habitants européens de l'Algérie (près de 300 000 personnes) étaient originaires de l'Espagne. Au Maroc, il y avait toujours eu des commerçants espagnols dans les villes portuaires. Leur nombre baissa après la guerre hispano-marocaine de 1860, puis augmenta graduellement par la suite. Après le Protectorat proclamé en 1912, l'émigration fut plus importante. En 1918, il y eut un peu moins de 70 000 Espagnols dont 60 000 résidaient dans les enclaves de Ceuta et de Melilla. Une fois la guerre du Rit finie en 1927, l'émigration reprit avec toutefois un certain ralentissement durant la guerre d'Espagne entre 1936 et 1939. Au début des années cinquante, il y eut près de 80 000 personnes dans le Rif, 20 000 personnes à Tanger, 50 000 personnes dans la zone du Protectorat français et 130 000 personnes à Ceuta et Melilla. A l'exception de ces deux dernières villes, la présence des Espagnols au Maroc diminua substantiellement après l'indépendance marocaine en 1956.
Coups de poing diplomatiques de l'Allemagne
Quand les relations germano-marocaines débutèrent-elles?
L'architecte de l'Empire allemand Bismarck ne voulait pas disperser les forces de l'Allemagne dans les colonies. Il préconisait de laisser les entreprises coloniales à des initiatives privées. Il privilégiait des relations directes avec le sultan du Maroc. Le sultan Hassan Ie fut intrigué par l'Allemagne suite à la défaite de la France à Sedan en 1871. Une ambassade marocaine conduite par le Gouverneur de Safi Taïbi Benhima fut dépêchée à Berlin en 1878. Ce dernier avait déclaré que le sultan « avait plus confiance dans l'Allemagne que dans aucune autre puissance » et cette déclaration de statut spécial de l'Allemagne au Maroc alerta les Français et Britanniques. À cette époque, Hassan Ie souhaitait réformer ce système de protection. Plus précisément, il cherchait à annuler l'article 11 du traité de 1767 lequel stipulait que la France pouvait établir au Maroc autant de Consuls qu'elle voudrait et ceux qui sont au service des Consuls, secrétaire, interprète, courtier ou autres, seraient libres de toute imposition et charge personnelle. Ce voyage à Berlin contribua peut-être à la tenue de la Conférence internationale de Madrid de 1880 qui réforma le système de protection. Une seconde délégation conduite par le gouverneur de la Chaouia Ben Rechid se rendit en Allemagne en 1889 et un an plus tard, une délégation allemande d'une vingtaine de personnes se rendit à Fès et l' ambassadeur Tattenbach conclut un traité de commerce germano- marocain.
Bismarck fut écarté des affaires par Guillaume II en 1890. Son successeur Caprivi partageait les mêmes opinions : en matière de colonisation, « il est urgent d'attendre.» Ce fut Hohenlohe- Schillingsfürst, qui remplaça Caprivi en 1894 qui tenta d'engager Allemagne dans une véritable politique coloniale à la fin du XXe siècle. Bien que l'Allemagne désirât nouer des relations étroites avec le Maroc, elle n'hésita pas, à la manière des autres puissances navales, à user de la manière forte. Lorsque le premier Allemand établi à Casablanca Franz Neuman fut tué en 1894, l'Allemagne dépêcha un croiseur au large de Tanger. Lorsqu'un autre voyageur de commerce du nom de Rockstroh perdit la vie en 1895, des navires furent dépêchés à Tanger, Safi, Rabat et Casablanca. L'Allemagne qui représentait alors la Hollande au Maroc, exigea des indemnités pour l'attaque du brick hollandais Anna par les Rifains. Le Makhzen s'inclina et indemnisa l'Allemagne.
L'Allemagne tenta sa chance aux colonies malgré l'opposition de la France et de l'Angleterre
La visite surprise de l'Empereur Guillaume II à Tanger en mars 1905 et la présence de la canonnière allemande Panther à Agadir en avril 1911 faisaient partie de la volonté allemande de se faire une place dans les colonies. Or les puissances européennes ne voyaient pas d'un bon œil ces ambitions allemandes, non seulement parce qu'elles ne voulaient pas partager la domination des colonies, mais aussi car elles craignaient que la puissance militaire allemande, déjà dominante sur le continent européen, ne puisse disposer d'atouts stratégiques en dehors de ce continent. La France en particulier, vaincue lors de la guerre de 1870 au terme de laquelle elle perdit l'Alsace et la Lorraine, entretenait une sensibilité épidermique en ce qui concernait les rapports avec l'Allemagne. L'Angleterre visait à conserver sa suprématie de sa marine des mers et à contenir l'Allemagne.
La visite de Guillaume II à Tanger eut un grand retentissement
La visite surprise de l'Empereur Guillaume II à Tanger en mars 1905 qui mit en exergue l'indépendance du Maroc, pays libre, fut un coup de poing diplomatique de l'Allemagne délaissée. À Tanger, Guillaume II déclara à Moulay Arafa, oncle du sultan Abdelaziz : « C'est au sultan du Maroc, Souverain indépendant, que je fais ma visite et j'espère que, sous sa haute souveraineté, un Maroc libre sera ouvert à la concurrence pacifique de toutes les nations, sans monopole et sans annexion, sur le pied de l'égalité absolue.» L'Allemagne proposa alors la tenue d'une conférence internationale à Algésiras en 1906. Dans cette conférence de treize pays, l'Allemagne ne fut soutenue que par l'Autriche-Hongrie. Les États-Unis s'en tinrent seulement aux clauses garantissant la liberté de commerce. La France et l'Espagne s'attribuèrent de façon implicite des droits particuliers sur la police des ports marocains et un Français fut chargé de présider la Banque du Maroc. Ces dispositions étaient liées au fait que l'état marocain avait contracté à la France un prêt substantiel en 1904, pour financer la répression militaire contre le rebelle Bou Hmara. Il y avait en outre une vague promesse de liberté économique au Maroc qui n'engageait en rien les puissances. Dans les faits, le Maroc s'engageait à protéger des intérêts européens, chose qu'il ne pouvait assurer, ouvrant la voie à des actions de représailles ou de domination du Maroc par les Européens.
Le mécontentement allemand s'exprima tout d'abord de façon sourde. En 1908, les agents consulaires allemands au Maroc encouragèrent les soldats de la Légion étrangère à déserter, ce qui résulta en menaces de part et d'autre. C'est alors que l'Allemagne demanda et obtint le 9 février 1909 le principe de l'égalité économique au Maroc puis la formation d'un consortium pour l'exécution de grands travaux au Maroc. C'était une façon indirecte d'admettre un contrôle politique limité de la France tout en garantissant la liberté économique. Mais dans la pratique, il n'en résulta rien. De fait, le monopole du commerce fut réservé à la France. Dans l'esprit des négociateurs allemands, il s'agissait de se partager un certain nombre de monopoles alors que pour les négociateurs français, il s'agissait de garantir un libre marché. Dans les faits, 72% du commerce marocain se faisait avec la France et le Maroc et seulement 13% se faisait avec l'Allemagne. Les diplomates allemands réalisèrent qu'ils s'étaient fait leurrer et qu'ils ne pouvaient compter sur le principe de l'égalité économique sans implication politique sérieuse.
Les contacts entre le Maroc et les pays europeens au XIXe siecle–Ambitions de l'Espagne.
Page 178
המהלכים על המים – גבריאל בן שמחון-היום שבו הגיע המשיח
היום שבו הגיע המשיח
היום שבו הגיע המשיח התחיל כיום רגיל לגמרי.
עוד לוויה עברה ברחיבה מתחת לחלוני. מיטת המת נישאת גבוה מעל הראשים ומסביבה המתאבלים בבכי קורע לב ובמזמורי תהילים. מפחיד לראות איך הנשים תולשות שיער, מכות על החזה, קורעות את בשרן ובגדיהן, בוכות וקוראות לשאר נשי העיר לקונן איתן:
״וִוילָא מָא נְדְבְת מְעָאיָא / הַאיְלִי יָא לְחְזִינָה / הָאנִי נְסְוּפְהָא בְּלְעִין / מָאזָאל אֵזְמָאן יִפָאדִי / וּנְכְלְסוֹלְהוּם אֵדִין / וָואהּ וָואהּ / סְבְרִי יָא יִמָּמא סְבְרִי סְוָואי / יָא ווָאיְלִי הָאדָא מָא מְכְּתוֹבְ עְלִיָא / יָא ווָאיְליִ אְנְרָא רְחִילְהָא פְדְלָאל / יָא ווָאיְלִי בִידִי נְעְמִי עִינִיָיא…
מחלת הטיפוס שבאה עם המלחמה ומפילה אצלנו חללים רבים ואין יום בלי שתיים־שלוש לוויות.
גם את אבא, שהוא הכי חזק מכולם, הכריעה המחלה. הרבה זמן פירפר בין חיים ומוות. כל השיער והציפורניים נשרו לו. כבר הזמינו לו חברה קדישא והיו קוראים לו ״שמע״. רק סבתא פריחה התעקשה. עשתה את אחי הקטן, אמור בן השש, קורבן במקומו. הוציאה אותו מחוץ לחלון בקומה שנייה וכמעט זרקה אותו למטה לרחוב. הודיעה לשמים שהיא מחליפה בו את אבא. שינתה לאבא את השם. הוא הפך לדוד ציון וזה מה שהציל אותו. כי עובדה, באותו לילה הוא קם מהמיטה, התלבש ורץ לבית הכנסת. ומהר צמח לו שוב השיער וגדלו הציפורניים.
לאט לאט יוצאת הלוויה החוצה, דרך שערי העיר. הקולות מתרחקים וברחיבה שקט גדול. כל החנויות סגורות, ככה זה אצלנו כשמת מישהו. אני מכיר את זה, כי אני יושב הרבה ליד החלון. אבא שולח אותי ואת אחי אמור כל הזמן לשבת שם, כדי לצפות אם המשיח בא.
ואז פתאום אני רואה מישהו נכנס דרך השער. משונה! מי זה יכול להיות? ברור שהוא לא מפה. כולם הרי בבית הקברות. הוא לא לובש ז׳לאבה ולא נועל בלג׳ה. משונה שאין לו תרבוש ולא ברט על הראש, והכי מוזר שהוא לובש מכנסיים קצרים!
מי זה יכול להיות? פתאום אני שומע את עצמי קורא: ״אבא! זה המשיח! המשיח בא!״
אף פעם לא תיארתי לי כך את המשיח. למרות שהשתדלתי, מעולם לא הצלחתי לראות איך נראות הפנים שלו. כולם חולמים ומדברים רק עליו כל הזמן, אפילו בהלוויות, או כשמתחתנים, אבל אף אחד לא יודע איך הוא נראה. אף אחד לא היה מתאר לו כך את המשיח.
הוא צריך היה לבוא כמו משה שיורד מהר סיני ועור פניו קורן, או כמו רבי שמעון בר יוחאי שיוצא עם אלעזר בנו מהמערה אחרי עשרים שנה וכל מקום שנותנים בו עיניהם עולה באש, או כמו אליהו שעולה במרכבת אש בסערה השמימה. הוא צריך היה לפחות לבוא עם כנפיים והנה לא יאומן – הוא גלוי ראש ועם מכנסי חאקי קצרים!
מצד שני, אמרתי לעצמי, הוא בטח יודע למה הוא עושה את זה. צריך להגיד למשיח מה לעשות, ואם הוא צריך להתחפש?! בכלל, אנחנו נלמד את המשיח הלכות? שיהיה גלוי ראש ורק שיבוא! לו מותר הכל!
אבא בטוח שכאשר המשיח יבוא, יבוא אליו קודם. אבא גידל זקן, אכל רק לפי תפריטי הרמב״ם וצם בימי שני וחמישי. הוא אסף חבורה של בני גילו, סנדלרים, חייטים ונגרים, שכמוהו הקדישו את כל חייהם להביא את המשיח.
פעמיים בשבוע הם נפגשים בבית הקטן שלנו לאור הנר. מוקפים צללים, הם יושבים וקוראים בספר הזוהר בניגון עתיק ומוזר, בשפה זרה שאינה לא עברית ולא ארמית. רק מפעם לפעם, כמו מתוך ערפל, אני תופש תמונות מוכרות: ״בטנך ערימת חיטים סוגה בשושנים… שני שדייך כשני עופרים תאומי צביה״… אהבה אסורה, שמות של מקומות רחוקים בארץ ישראל, שכינה, ספירות, סטרא אחרא, מושגים שאני רק מנחש, הכל בעירבוביה משונה.
אתמול בלילה הם עלו לגג לקידוש הלבנה, היו מרקדים ומביטים בכוכבים. הרבה שעות עמדו אחר־כך וחישבו חישובים בעזרת פסוקים וגימטריות.
כל ליקוי חמה או לבנה הוא בשבילם אות וסימן, וכל כוכב שביט מביא להם איזה בשורה. כל דבר הם בודקים שוב ושוב בעזרת שאלות חלום. אתמול היו בטוחים שיצרו קשר עם כוחות בשמים והם מסוגלים כבר להשפיע עליהם לשלוח את המשיח.
בזמן האחרון, בתיקון חצות הם רוקדים ושרים בעיניים עצומות ובהמון התלהבות. אומרים שהם משדרים למשיח מנגינות שיפתו וימשכו אותו לספרו.
עד כדי כך הם בטוחים שהוא קרוב, שהם מעמידים על ראשי ההרים צופים, להשקיף ולראות אם המשיח בא. אבי מרחיק לכת והוא מעמיד אותי ואת אחי הקטן לצפות כל יום מן החלון. הוא כל כך בטוח, עד שהכין לו מזוודה גדולה ליד המיטה, לרגע בו יגיע המשיח ויקרא לו ללכת אחריו.
והנה זה קרה! הוא בא! אבא מהחלון מזהה אותו בקלות, רץ מייד למטה לרחוב, מחבק אותו, מנשק ומושך אותו אלינו הביתה, לארוחת הבוקר שאמא הכינה.
עור פניו לא קורן. אין לו כנפיים. הוא רזה. בניגוד ליהודי המללאח שהם בהירים, הוא שחוף ושזוף. השיער שלו מתולתל אבל מה שהכי בולט בו זה המבט החד. עיניים כחולות, שנוצצות ונעות במהירות. עיני נץ, קורא אבא לעיניים שלו.
הוא מקרין כוח שאין בספרי, כי הוא שליח של כוח מסתורי, שמסוגל להפוך תפילה למציאות, והוא צונח ישר לבית שלנו ממקום שרק אבא, שהוא מומחה לתורת הסוד, יודע איפה הוא.
אבי והמשיח מסתודדים בפינה מדברים בשפת הסוד והרמז, אמי מגישה להם תה בכוסיות המוזהבות, מסתכלת בהם מרחוק, נפעמת ומחכה. אני מנסה להקשיב, אך אי אפשר להבין כלום. הם מדברים כמו בספר הזוהר, בשפת חידות. רק פה ושם, מבין קרעי העננים, כמה מלים מוכרות: פאס, אלג׳יר, אונייה… אולי אסור לדבר על העיקר. אצל אבי הכל מסתורין. סוד ודרש. הפשט נדיר. אם בכלל קיים. העולם הוא פרדס גדול, נפתל ומסובך וצריך לדעת ללכת בו. אם משיח לא מדבר ברור הוא יודע למה.
המשיח חזר וביקר אותנו בחשאי פעם או פעמיים, עד אותו לילה בו הופיע עם מכונית שחורה. המכונית הראשונה שנכנסה אי־פעם לסמטאות הצרות והנפתלות של המללאח. סבא חיים עזב את תעלות המים בגן שלו ורץ אלינו עם סלים מלאים תותים וורדים אדומים, צהובים ולבנים. סבתא ימנה סחבה את התבשילים עם הניחוחות של גן־עדן וסבתא שלה, יממא מרים, רצה אחריה עם הסירים והצלחות. הנינות עזיזה ותמר נטשו את המחזרים על הגג, וסולטנה ותמו ברחו באמצע חתונה סוערת ומשכו איתן את מנגן העוד ואת התזמורת, וגם סבא ברהים הגיע מהעדרים שלו עם כבש מבושל בסגנון תאפילאלת חיתים מכרמי הזיתים שלו ועמו סבתא פריחה עם כוסות הרוח של האסטמה שלה מתחת לשמלת הקטיפה.
מי לא בא? כל העיר נמצאת כאן מסביב לשולחן, והמשיח יושב בתווך, עטוף צבעים וריחות. אבא מימינו, הסבים לשמאלו, השולחן מרחף מרוב שמחה, שירה ונגינה, אבל כל הזמן עין בוכה ועין צוחקת. כי זאת סעודה אחרונה, שאחריה לא יראו אותנו. הם יישארו פה לתמיד אבל אנחנו נבחרנו על ידי המשיח לצאת לארץ ישראל. הוריה של אמא בוכים. הם מרחמים עליה. כי היא בחודש השביעי ועם שלושה ילדים קטנים.
אחי אמור ואני הכי מאושרים, כאילו צופים בהצגה שמיימית, צובטים זה את זה לדעת שזה לא חלום. הרי אנחנו ראינו אותו ראשונים, אנחנו הצבענו עליו כשהיה עדיין זר. אנחנו הבאנו אותו!
המשיח לא ישכח אף פעם את הלילה הזה, בו הילה של אור עברה מראש לראש ונחתה בסוף על הראש שלו. אותו לילה, בו אבא לקח את המזוודה, אמה קיפלה את השטיח, כולנו נישקנו את המזוזה, סגרנו את הדלת והלכנו אחריו. סבא בכה, איך אנחנו עוזבים הכל והולכים אחרי בחור צעיר שלא הביא המלצה מאף אחד. איש לא יודע מאיפה הוא בא, מי שלח אותו, והוא לא גילה אפילו את שמו. איך צעיר מתולתל כזה, גלוי ראש, עם צלקת ליד העין וסיגריה בין השפתיים, לוקח אותנו לארץ המובטחת?!
הוא עמד ליד המכונית השחורה שחיכתה לו, ואנחנו הילדים ניצבים סביבו, כאילו היה יצור שהגיע מהחלל, מתפלאים: איך צנחה המכונית לתוך המללאח? איזה מלאכים הנחיתו אותה מלמעלה?
אותו לילה, בקומה מתחתנו, שמחה ואליהו נחמני התחתנו. הם נכנסו לחדר ההתייחדות. כשירדנו הם שמעו אותנו אומרים ״ירושלים״. מייד זינקו עם בגדי הכלולות ובלי מטען ובלי צידה התפרצו איתנו למכונית. הם אפילו לא יודעים – צחקנו אחי ואני – שהמשיח נוסע איתנו במכונית.
מתוך המכונית המתרחקת ראיתי את חלון הבית שלנו מאיר באור גדול. לפני שיצאנו כיבינו את האור, אבל בחלון זרחת שמש ענקית. ככל שאנחנו מתרחקים היא הולכת וקטנה, עד שנהיית לכוכב קטן תלוי ברקיע.
המהלכים על המים – גבריאל בן שמחון-היום שבו הגיע המשיח
עמוד 18
חזן בבית המרחץ-אשר כנפו-מעשיות מחורזות מחיי יהודי במרוקו- שלום בית;
שלום בית;
■
את מצוות פרו ורבו קיימו ביד רחבה. נולדו הילדים, בנים, בנות, שמונה, עשרה ילדים ואולי יותר, המתרוצצים כמו סביבונים בבית הצר. צריך להאכיל ולהלביש את כולם! החיים לא פשוטים והמריבות תכופות. אבל כמו שידעו לפתור כל בעיה גם את בעיית המריבות התכופות הם יפתרו, בשביל זה קיים החכם. החכם יודע ומבין את הכול, הוא מברך, הוא מלמד, הוא מכוון. ראו:
מְעַנְגַּר סָאסִיָּה
(כיפתו מונחת על הצד)
– לָמָּה אַתָּה מַבִּיט בִּי כָּכָה ?
־ לָמָּה לְהַפְרִיעַ לִי אֶת צְרִיכָה ?
־ מַדּוּעַ לֹא חָזַרְתָּ מֻקְדָּם?
־ אַתְּ מַרְתִּיחָה לִי אֶת הַדָּם!
כָּךְ שְׁנֵי בְּנֵי הַזּוּג הַוָּתִיקִים,
זֶה עַל זֶה זוֹעֲפִים וְצוֹעֲקִים
בְּבֵיתָם אֵין מְנוּחָה וְנָחַת
אֵין יוֹם שֶׁלֹּא עָפָה צַלַּחַת!
וּפַעַם, הַמִּסְכֵּן וְהַמִּסְכֵּנָה
הִגִּיעוּ סוֹף כָּל־ סוֹף לַמַּסְקָנָה:
צָרִיךְ לְהַפְסִיק עִם זֶה, דַּי !
כִּי לְהַמְשִׁיךְ כָּכָה לֹא כְּדַאי!
עַל כֵּן לְבֵית הֶחָכָם הָלְכוּ הֵם
וְשָׁטְחוּ לְפָנָיו טַעֲנוֹתֵיהֶם.
הֶחָכָם גֵּרֵד בִּזְקָנוֹ וְהִקְשִׁיב,
תּוֹהֶה מָה לָהֶם הוּא יָשִׁיב.
אָז יְדַבֵּר עִמָּם כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה
וַיֹּאמֶר: ־ יַקִּירַי הַקְשִׁיבוּ נָא!
הַבְּעָיָה שֶׁלָּכֶם? מַצַּב הָרוּחַ!
אַתָּה שׁוֹתֵק? הִיא רוֹצָה לַשִּׂיחַ!
אַתְּ עֵרָנִית? הוּא רוֹצֶה לָנוּחַ!
אַתָּה עָצוּב! הִיא רוֹצָה לִשְׂמֹחַ!
עַל־כֵּן אַתֶּם כָּל הַזְּמַן בִּמְרִיבָה,
עַל־כֵּן נֶעֶלְמָה מְבֵּיתְכֶם הַחִבָּה!
הַטּוּ אָזְנֵיכֶם, אֵפוֹא, לַעֲצָתִי
וְקַבְּלוּ עִמָּהּ גַּם אֶת בִּרְכָתִי:
כְּשֶׁאַתָּה זוֹעֵם וְעַצְבָּנִי בִּמְיֻחָד
עָקַם סָאסְיָּתְךָ, שִׂימֵנָּה עַל הַצַּד!
אִשְׁתְּךָ תִּרְאֶה וְתֹאמַר: זְהִירוּת!
הַיּוֹם צָרִיךְ לִנְהֹג בּוֹ בְּסַבְלָנוּת!
כָּךְ בִּזְכוּת הַכִּפָּה תִּמַנַע מְרִיבָה,
שֶׁלֹּא תִּפְרֹץ שׁוּב לְלֹא סִבָּה!
וְאִם אַתְּ כּוֹעֶסֶת וְרוּחֵךְ קָשָׁה
הַטִּי עַל רֹאשְׁךָ מִטְפַּחְתֵּךְ בְּבַקָּשָׁה!
יִרְאֶה בַּעֲלֵךְ מִטְפַּחְתֵּךְ עֲקֻמָּה
יִתְאַפֵּק מִלְּדַבֵּר וְיַעֲשֶׂה בְּחָכְמָה!
נִפְרְדוּ הַשְּׁנַיִם מֵהֶחָכָם בְּחֶדְוָה,
מְאֻשָּׁרִים כִּי קִבְּלוּ עֵצָה טוֹבָה.
בָּאוּ אָז לִבְנֵי הַזּוּג יָמִים טוֹבִים
בָּהֶם נִזְכְּרוּ שֶׁבְּעֶצֶם הֵם אוֹהֲבִים!
אֲבָל רַבּוֹתַי, יֵצֶר הָרַע אוֹרֵב,
לָתֵת לְשָׁלוֹם לִשְׁלֹט, הוּא מְסָרֵב.
לֹא עָבְרוּ שְׁבוּעַיִם וְהַשֶּׁקֶט הוּפַר
וְרַעֲיוֹן הֶחָכָם שׁוּב לֹא עָזַר!
וְשׁוּב מָלְאוּ אֶת הַבַּיִת צְוָחוֹת
וְשׁוּב הִתְעוֹפְפוּ בָּאֲוִיר צַלָּחוֹת.
נְבוֹכִים, הֵם עוֹשִׂים שׁוּב דַּרְכָּם
אֶל יוֹעֲצָם הַטּוֹב וְהַנָּבוֹן; הֶחָכָם!
כַּאֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לֶחָכָם עַל בּוֹאָם
אָמַר בְּלִבּוֹ: – רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם!
מָה אֲיָעֵץ עַכְשָׁו לְאֵלֶּה הַשְּׁנַיִם?
הֲרֵי עֲצָתִי לֹא תִּצְלַח פְּעָמִים!
שׁוּם דָּבָר לֹא יַעֲזֹר! עֲמָלִי לָרִיק!
אִם לֹא אֶמְצָא מִיָּד רַעֲיוֹן מַבְרִיק,
אֶצְטָרֵךְ לִשְׁמֹעַ אֶת צַעֲקוֹתֵיהֶם
וּלְבַזְבֵּז אֶת זְמַנִּי עִם בְּעָיוֹתֵיהֶם!
מָה עָשָׂה! הֵסִיט סָאסִיָּתוֹ הַצִּדָּה,
אָחַז בְּמַקְלוֹ וְלָבַשׁ חָזוּת מַקְפִּידָה.
נִכְנְסוּ בְּנֵי הַזּוּג רָאוּ מָה שֶׁרָאוּ ־
ווּאָה וּואָהּ! הוּא כּוֹעֵס, אָמְרוּ,
סָאסִיתוֹ אֵינָהּ מֻנַּחַת בִּמְקוֹמָהּ
וּפָנָיו לֹא נִרְאִים מִי יוֹדֵעַ מָה,
מוּטָב שֶׁנַּחְזֹר לְבֵיתֵנוּ בְּשָׁלוֹם
שֶׁמָּא עַל רֹאשֵׁנוּ בְּמַקְלוֹ יַהֲלֹם!
חזן בבית המרחץ-אשר כנפו-מעשיות מחורזות מחיי יהודי במרוקו– שלום בית;
עמוד 44
אונס נערות וחילול כבודן של נשים יהודיות (1897-1829)-אליעזר בשן
מג׳והן דרומונד האי לשר־החוץ של בריטניה — הכותב מכחיש את טענת המיטיונר מרקהיים שסגן־הקונסול ריד מחלל את כבודן של נשים ושל בנות יהודיות
Tangier, May 10 1855
The Right Honourable
The Earl of Clarendon K.G.G.C.B.
My Lord,
I have the honour to acknowledge the receipt of your Lordship’s despatch, N° 9, of the 18th ultimo, transmitting to me a copy of a letter from the Secretary of the Society for promoting Christianity amongst the Jews…
I am glad to perceive that the Society has withdrawn the charges brought against me by their missionary, under the conviction that they were unfounded; but I confess that, after an attentive perusal of Mr Layard’s letter, I am disappointed that the Enquiry has not taken place at Tangier as was proposed, for, in the first place, there is no mention made of the British Vice Consul, Mr Reade in Mr Layard’s letter, nor is there any withdrawal of the charges made against him, neither does the Society offer that reparation to myself which, under the circumstances of the case, I would submit to your Lordship, I am entitled to expect.
The charges and imputations which had been put forward by Mr Markheim against us, and which were made the basis of Mr Goodhart’s [6 מזכיר האגודה הלונדונית להפצת הנצרות בין היהודים] representations, were, that we had committed generally practices “of a discreditable character”. Mr Reade was accused of violating the wives and daughters of the Jewish inhabitants. I was accused of tyrannical and arbitrary conduct towards the Jews, and it was insinuated in both the letters of Mr Markheim and Mr Goodhart that I had connived at an attempt of burglary upon Mr Markheim’s house, and of causing the husbands or brothers of the victims of Mr Reade’s lust to be imprisoned if they made any complaint against Mr Reade.
Now, my Lord, I am persuaded if any one of these charges had been corroborated in the Enquiry which had been proposed, Your Lordship would have immediately dismissed both Mr Reade and myself from Her Majesty’s service, and indeed public opinion would have required such a step…
I have the honour to be with the highest respect, My Lord Your Lordship’s most obedient very humble servant J. H. Drummond Hay
[FO 99/66]
תרגום תמצית התעודה
10 במאי 1855
מאשר קבלת המכתב מ־18 בחודש שעבר עם העתק מכתבה של מזכירות ־האגודה המיסיונרית הלונדונית׳. אני שבע רצון מן העובדה שהאגודה הנ״ל חזרה בה מההאשמות שהאשימני בהן המיסיונר והכירה בכך שאין להן כל בסיס. התאכזבתי לקרוא במכתבו של מר לאיארד שלא בוצעה חקירה בטנג׳יר כפי שהוצע, שכן אין במכתב אזכור של סגן־הקונסול ריד ואין חזרה מן ההאשמות שהועלו עדו, וכן אין האגודה מציעה פיצוי על ההאשמות שהאשימנו מר מרקהיים. מר ריד הואשם בחילול כבודן של נשים ושל בנות יהודיות, ואני הואשמתי כי איימתי על הבעלים ועל האחים של קורבנותיו של מר ריד שאם יתלוננו על מר ריד אגרום למאסרם. לו היו האשמות אלה מתאמתות בחקירה, היית מפטר מיד את מר ריד ואותי, ודעת הקהל אכן היתה מחייבת צעד כזה…
אונס נערות וחילול כבודן של נשים יהודיות (1897-1829)-אליעזר בשן
עמוד 125
נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן-כתיבת ספרי תורה והדפסת ספרי קודש
תרומות להדפסת ספרים
נשים תרמו גם למימון הדפסת ספרים. להדפסת ספרו של הרב יעקב בן שבת, ״רוח יעקב״ – דרושים על התורה ולחגים (תרמ״א), תרמו ״הגביר שלמה יסאן וגם אשתו בת המנוח יצחק אביטבול״. למימון הדפסת הספר ״אות ברית קודש״, שחובר על־ידי הרב יוסף כנאפו ממוגדור(תרמ״ד), תרמה אישה בשם עיסא לזכר הוריה. נשים אחרות תרמו יחד עם בעליהן: שלום פריזא ואישתו וכן אברהם פריזא ואישתו. בין התורמים ממוגדור למימון הדפסת הספר ״הוד יוסף״, חיבורו של הרב יוסף ארוואץ (תרס״ה) הייתה ״האישה רבת המעלות, הגברת היקרה ס׳ חנינה אפריאט תמ״א (תבורך מנשים אהל), לא יכבה בלילה נרה״. ובין יהודי רבאט היו ״יעקב די רפאל בן עטר ובני ביתו והגברת סיניורה חנה אלמנת המנוח רפאל״.
להדפסת הפיוטים והבקשות לחול ולשבת, שנהגו לאומרם בתיטואן, ולהדפסת פיוטים אחרים, שחיבר הרב יעקב כלפון(״יגל יעקב״, תר״פ), תרמה ״האשה רבת המעלות עושה מצות חבילות מרת דונה… נתנה לכסף מוצא לברך על המוגמר לעילוי נשמת בעלה הגביר המעולה יצחק ן' הרוש״, וכן ״מכסף הקדשים שהקדישה לזכותו פריחא אשת ר׳ יעקב אוחנא״.
בהקדמה לספר של הרב מימון בן רפאל בירדוגו ״לב מבין״(תש״א), שחוברה על־ידי הרב יהושע בירדוגו, נאמר: ״אזכיר מעלת נשים צדקניות במקנאס שתמכו בחברת ״דובב שפתי ישנים״.
ברשימת התורמים מקזבלנקה להדפסת ספרו של הרב שאול נחמיאש ״גבעת שאול״ (תרס״ה) מופיעה סעדא, אישתו של דוד סויסא, ואישה המתוארת כ״נכבדת אשה גדולה רבת המעלות יאקות״, שתרמה להדפסת ספרו של הרב יוסף בן הרוש, ״גביע יוסף״ (תרפ״ז).
להדפסת ספרו של הרב ראובן אג׳יני מצפרו, ״שפתי רננות״ (תשל״ג), תרמו אשת המחבר, רבקה לבית סקרון ״אשר תרמה מנה יפה למצוה גדולה זו״; אלעזר אג׳יני ואישתו סולטאנא לבית עזראן; הבנים, הבת רימונד, מזל טוב ובעלה, בנותיהם מרים ומסעודה, הנכדים ״זוהרא מלכא בעלה ובניה ובנותיה״ ועוד.
בהקדמתו של הרב שאול אבן דנאן לספרו ״הגם שאול״ (חלק שני, תשל״ז, 7) כתב החכם כך: ״תבורך מנשים, האשה החכמה, רבת המעלות הגברת סול, נדבה רוחה לעשות נחת לנפש היפה נשמת אישה כליל המדע ותפארת הבינה ר׳ אברהם אג׳ווילוס ז״ל נפשו תתעדן בעדן חביון עז האלקים ותהי צרורה בצרור החיים וזרעו לברכה…״.
למימון הדפסת שירי הרב יעקב בירדוגו, ״יגל יעקב השלם עם פירושו של הרב אברהם חפוטא, אברהם יגל״ (תשנ״ה), תרמו האחיות שרה וסוליקה אביחצירא ובראשן אמן׳ הרבנית מסעודה, ואילו חנה חניני זאוי אדהאן ״דירבנה והוזילה מכספה להדפסת״ המהדורה השמינית של ספרו של אביה, יחייא אדהאן, ״אני לדודי״(תשנ״ז).
תרומות לצדקה
בתיטואן עשתה אישה הקדש ממעשי ידיה בעת שבעלה היה במרחקים – כך כתב הרב ידידיה מונסונייגו מפאס (תשי״ב, אהע״ז, סימן פד. אישה שהקדישה את ביתה להקדש בית־הכנסת: שם, סימן קנב).
נשים בפאס התנו, שכספן שלהן בלבד והן רשאיות לתרום לצדקה. התשובה שנכתבה בשנת תרמ״א (1881) על־ידי הרב רחמים יוסף פראנקו, שהגיע לפאס כשליח מארץ־ישראל, הייתה:
״נדרשתי לאשר שאלוני ונמצאתי לחוות דעתי על טופס תנאים שהתנו איש וביתו בעיר
ואם בישראל פאס בפאתי המערב, וזה נוסחם אות באות. האשה אסתר הפרישה
מממונה סך גדול ושיירה אותם לעצמה והתנית על בעלה חיים שיהיו ידיו מסולקות
מהם ומפירותיהם ומפירי פירותיהם עד עולם. גם אם יפלו לה נכסים ממקום אחר ידיו
מסולקות מהם ומפירותיהם… עד עולם ורשאית היא לחלק מהם צדקות ומתנות לאביונים ולעשות כאשר תאוה נפשה ולא יכנסו לכלל חלוקה במיתת אחד מהם בשום אופן שבעולם אלא תטלם היא או יורשיה״(פראנקו, תרמ״א-תרס״ב, חלק ב, אהע״ז, סימן כא).
הרב פראנקו, יליד רודוס, עלה לירושלים בשנת 1868, כיהן בתפקיד רב בחברון ונשלח להיות שליח ארץ־ישראל לגולה: יערי, תשי״א, 744,698; גאון, תרפ״ח-תרצ״ח, ב, 568-567
אישה אחרת התנתה עם בעלה, שתתן מכספה לצדקה. הרב שלמה אבן דנאן, שפעל בפאס, כתב אודות התנאים, שהתנו ביניהם הבעל ואישתו בסוף הכתובה: ״האשה אסתר הפרישה מממונה סך גדול ושיירה אותה לעצמה כדין נכסי מלוג והתנית על בעלה חיים שיהו ידיו מסולקות מהם ומפירותיהן ומפרי פירותיהן עד עולם ורשאה איהי ושלטאה לחלק מהם צדקות ומתנות לאביונים(אבן דנאן, תרס״ו, סימן ו). בתשובה אחרת כתב אותו חכם על שתי נשים, רחל ושמחה, שהקדישו מכספן ״לעניי עירנו״(אבן דנאן, תרצ״א, סימן מו)
גמילות חסדים ועזרה לעניים
הרב יצחק אבן ואליד נשאל על־ידי ראשי הקהל בעיר קסר אלכביר בדבר מתנה, שנתנה אישה לחברת גמילות חסדים. התעורר ספק בדבר מועד ההענקה; האם נתנה אותה לפני נישואיה ואז אין בעיה שכן המתנה קיימת(אבן ואליד, תרל״ו, חלק ב, חו״מ, סימן קפז).
אמו של הרב חיים משאש נתנה לבעלה צמיד כסף, שניתן במשכון תמורת מזומנים, שהשיג להחזקת תלמידי חכמים עניים. הצמיד היה ממושכן במשך שלוש שנים (משאש, תש״ט/ב, דף רלז).
באותו מקור מסופר, שהבת שנולדה לזקנו מאישתו מירא היא ג׳אמילא, שנישאה לרב רפאל מאמאן מצפרו. היא ילדה לו בת, שהייתה חכמה במעשה רוקם, ומה שהרוויחה ממלאכתה הייתה מתכסה בו ובנשאר ״היתה קונה בו נפות וכברות לצורך גמילות חסדים״. כן עשתה צדקה וחסד לרוב בגופה ובמעשיה. היא נפטרה בליל יג בטבת תרס״ה (שם, דף רמה).
הרב ישועה עובדיה בן מסעוד מצפרו כתב על אסתר, אישתו של חכם, ועל נשים אחרות, שחילקו פת לעניים בשנת תרס״ו(1906) בעקבות שנת בצורת, שהביאה על האנשים מחסור(בהקדמה לספרו ״תורה וחיים״, ג׳רבה תשי״ב).
במכנאס הייתה חברה של נשים, שעברו בכל יום חמישי מבית לבית בלוויית גברים והכריזו בקול את המילה ״תמיד״, כשכוונתן להתרים מזון לנזקקים לקראת שבת. הן נהגו לאסוף קמח, לחם, שמן, סוכר ופחם לבישול. את המזון שנאסף מבעלות הבית אגרו במחסן הקהילה וחילקו למשפחות נזקקות לקראת שבת. הראשונים שקיבלו מזון היו תלמידי חכמים עניים, בני טובים ואלמנות(בן שמחון, תשמ״ה; טולידאנו, תשנ״ב, 62).
הרב יוסף משאש ממכנאס סיפר על אשת חיל, שהייתה גומלת חסד בגופה עם כל אדם. בעלה לא נתן לה ממון לבקר חולים, לנחם אבלים, לשמח חתנים ולתפור בגדי עניים וכלות עניות בחינם, וקראו עליה: ״ממרחק תביא לחמה״(משאש, תשמ״ז, ו, קנה-קנו).
קופת העניים בטנג׳יר ירשה במאה ה־19 אלף דוקאטים מרכושו של חיים בן שלום באמצעות הסכם עם אלמנתו, אסתר שמה(לא כתוב מתי; 1991,22 ,Serels).
על מצבתה של אישה בשם מרים בת בן סוסאן, אשת אברהם בן חמו, שנפטרה בשנת ת״ש בדבדו ״במבחר עלומיה״ חרות בין השאר: ״קיימה כל מצוות אלהיה לתורה ולתעודה חגרה בעז מתניה לכל פרשה כפיה אביונים סועדת ולערומים לובשת ולחכמים מכבדת בחן דבריה״(מרציאנו, תשנ״ז/א, 38, מס׳ 93).
אלמנה ללא צאצאים רצתה להקדיש את כל כספה לעניי העיר (במאה ה־20). השאלה שהתעוררה הייתה האם היא רשאית להפקיע את אחותה ואת בני אחיה מזכות הירושה. הרב משה עטייא, יליד העיירה מידלת, שכיהן לפני עלייתו ארצה בעיקר בדבדו, דן בסוגייה זו והגיע למסקנה, שעל פי תקנות קשטיליה אין היא רשאית להפקיע את זכותם של קרוביה למחצית הירושה(עטייא, תשל״ג, חו״מ, סימן א).
בקינה שחיבר הרב יחייא אדהאן לזכר אמו מנה בין שאר מעשיה הטובים: ״גם נתנה בידה ליתום ולאלמנה״(אדהאן, תשנ״ז, צט).
הקדשה לעניים מקומיים ולעניי ירושלים
אישה בשם מרים בת שמעון אמזלאג מרבאט ציוותה שיוציאו מכיסה מלבד ״תכריכין וצורכי קבורה יהיו נותנים לצדקה״ באמצעות קרן, שפירותיה יתחלקו בין עניי עירה, רבאט, ובין עניי המערבים בירושלים. היא מינתה אפוטרופוס, שיפקח על ההכנסות ועל ההוצאות משכירות הקרקעות. מקור זה אינו נושא תאריך רשום, ומכאן יש לשער, שהמקרה הנדון נכתב בשנות ה־80 עד שנות רד90 הראשונות של המאה ה־19, שכן החכם נפטר בשנת 1893 (אלבאז, תש״ם, חו״מ, סימן קג).
הקדשה דומה מוזכרת על־ידי הרב רפאל אנקאווא, שדן בשלושה סעיפים בתשובותיו בנושא זה: בפסק דין שניתן בחשון תרס״ב מדובר באישה, שלנישואיה השניים הביאה ממון רב מבעלה הראשון. בעת פטירתה הקדישה את כל אשר לה לשמים, מחצה לירושלים ומחצה לעניי עירה, מוגדור, אך בעלה רצה לבטל את צוואתה ולרשת הכל (אנקאווא, תר״ע, סימן נו). במקור אחר מסופר אודות אישה ממוגדור, שציוותה להוריש את כל נכסיה להקדש עניי עירה ולעניי עיר הקודש ירושלים. מדובר בבני זוג, השרויים בתהליך של ניתוק עקב מרידת האישה בבעלה אם כי האישה לא קיבלה עדיין גט. הבעל תבע לרשת את נכסי אישתו ורצה לבטל את הצוואה ואת ההקדשה. החכם דחה את ערעורו של הבעל (שם, סימן קסא). בסימן סמוך מסופר על אישה ממוגדור, שציוותה חצי מעזבונה לחכמי ירושלים וענייה. באותו זמן שהה שם שליח מטבריה וייאסף איש טהור כמה חתימות מכמה אנשים שהעידו שרוב הנשים עבדי דטעו וקרו לכל ערי אדמת קודש בשם ירושלים ומכח זה רצה לומר דגם לעה״ק טבריא ולעה״ק חבת״ו [חברון תיבנה ותכונן] ולעה״ק צפת יהיה חלק ונחלה״. החכם פסק, שהכסף יוקדש לירושלים בלבד שכן כוונת האישה הייתה לירושלים, המקודשת מחברותיה(שם, סימן קסב).
תרומות לארץ־ישראל
על פי מכתב למערכת ״הצבי״, שפורסם ביד בניסן תרמ״ז(1887), הגיע שליח מארץ־ישראל למראכש ופנה לאלמנה כדי להתרימה. האישה נתנה לו שני פרנקים תוך התנצלות, שאין בכוחה לתת יותר בשל היותה ענייה ולה שני בנים שעליה לפרנס. כיוון שהילדים אינם בבית עליה לקבל את הסכמתם לתרום סכום גדול יותר. השליח תקע בשופר והכריז על החרמת האישה. זו נבהלה ונתנה לו סכום נוסף כדי שיסלח לה ולבניה. לשמע התקיעה הגיעו יהודים וכאשר שמעו על מה תקע בשופר כעסו והתלוננו על המנהג הרע באמרם, שהם מעדיפים לתרום לעניי עירם, שהעם הגונים ולומדים תורה, וכי מעתה ישלחו את תרומתם ישירות לירושלים ולא יקבלו שליחים. הכתב לא ידע לדווח האם אכן כך היה (״הצבי״, גיליון ז, עמי כו).
על פי מידע מז בתשרי תרס״ב (20 בספטמבר 1901) חילקה אישה בשם עאישה בת הגביר יעקב אפריאט את רכושה בין יורשיה. חלק ממנו תרמה לירושלים ולעניי מוגדור. שליח מטבריה, אליהו ילוז, אמר עליה דרשה ודיבר בשבחה (״החבצלת״, גיליון 1, עמ׳ 7).
היו נשים, שציוו להקדיש סכום כסף לארץ־ישראל לאחר מותן במטרה להנציח את זכרן. הרב משה מלכה דן באישה מקזבלנקה, שציוותה לפני מותה שאחיה ובנו, יורשיה היחידים, ״ישלחו עשרה אחוזים משומת הקרקעות שלה לארץ ישראל שיעשו לה שם איזה דבר על שמה״. בעקבות ערעור על הצוואה מחמת ספק, האם אכן הוציאה מילים אלה מפיה, הובא הנושא בפני הדיין, שפסק כי ״זכה ההקדש ועל היורשים מוטל החוב למסור חלק עשירי מכל הקרקעות הידועים למורישה אחרי מותה ושם בארץ [ישראל] יעשו לה מה שנראה להם להיות לה לשם עולם״(מלכה, תשכ״ח-תשמ״ד, חלק ב, יור״ד, סימן כח).
הקדשת כספי בית־כנסת ללומדי תורה בירושלים
על פי מקור משנת תרס״ט (1909) נתנה אלמנת דוד אסולין ממראכש במתנה את החלק הרביעי מחצר בית־כנסת שהיה ברשותה לטובת ההקדש. היא מינתה את החכם הרב ישועה קורקוס להיות אפוטרופוס ולשלוח את ההכנסות לקהל המערבים בירושלים כדי שיינתנו ללומדי תורה(דיין, תשנ״ב, 408).
נשים בליסבון, מהן שעברו לשם ממרוקו או מגיברלטר, תרמו בשנים תרס״א, תרס״ג.ותרפ״ז לארץ־־ישראל: מרציאנו, תשנ״ג, 14, 66,15. בכסלו תרס״ז ציוותה אישה לפני פטירתה לתת חלק מרכושה להקדש מבלי לציין את המטרה המוגדרת (אצבאן, תרפ״ט, חו״מ, סימן א).
נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן-כתיבת ספרי תורה והדפסת ספרי קודש
עמוד 98
Tehila le David -Andre E.Elbaz et Ephraim Hazan- Formation poetique de David Ben Hassine
– POEMES DIDACTIQUES
En tant que talmidei-hakhamim, les poètes marocains considèrent qu’il est de leur devoir de diffuser l’enseignement divin, ce qui les amène à écrire des poèmes didactiques, où ils présentent divers aspects de la halakha et de l’éthique juive. David Ben Hassine, qui fait maintenant partie de l’élite rabbinique de Meknès, compose plusieurs poèmes de ce genre: des admonestations, des incitations au repentir, au caractère pédagogique manifeste, où il censure l’orgueil, la médisance, le blasphème, le vol, la concupiscence, et notamment "ceux qui ne peuvent quitter des yeux les belles femmes", et "qui aiment à discourir avec elles!" Il condamne également la colère, l’usure, l’exploitation et l’humiliation d’autrui en général, l’envie et l’amour des honneurs, la dureté des riches et des puissants, et la profanation du Shabbat.
Téhilla Lé-David contient quatre piyyoutim sur "les treize articles de la foi", tels qu’ils furent codifiés par Maimonide. Ces quatre com- positions continuent la longue tradition d’hymnes rituels sur le même thème, selon le modèle du plus connu d’entre eux: "Yigdal Eloqim Hay". L’un d’entre eux suit de près la mélodie, les thèmes et même les termes du pïyyout populaire nord-africain "Mési’outo Vé-Ahdouto Vé-Ein Gouf'. On pourrait ajouter à ces pièces didactiques les piyyoutim décrivant les règles et usages des fêtes de Pessah, Shavou‘ot, Soukkot,^ Shabbat et ses traditions, y compris le riche menu du repas et la sieste qui le suit!
Deux longues pièces éducatives, Séfer Méqoman Shel Zévahim et Téfilla Lé-David, montrent l’étendue de l’érudition rabbinique de David Ben Hassine. Elles ont été écrites en vers, afin d’en faciliter la mémorisation. Le poète attache une grande importance à ces deux poèmes, qu’il considère, à juste titre, comme des oeuvres distinctes de Téhilla Lé-David, puisqu’il leur consacre deux livrets séparés du reste de son recueil, avec leurs propres frontispices, sans doute pour souligner leur caractère spécifique. Le grand spécialiste de la poésie hébraïque Hayyim Schirmann estimait que ces oeuvres halakhiques à vocation pédagogique n’appartenaient pas vraiment au domaine de la poésie.
SEFER MEQOMAN SHEL ZEVAHIM
David Ben Hassine a probablement suivi, à la yéshiva, des cours théoriques sur les lois de la shéhita, l’abattage rituel des animaux de boucherie. Une légende raconte que le poète composa son Séfer Méqoman Shel Zévahim, où il mit en vers les lois de la shéhita, parce qu’il voulait devenir shohet. Pour attendrir le dayyan Mordekhay Berdugo, dont la famille était seule titulaire de la sérara – le monopole héréditaire – de cette fonction, le jeune David chantait Méqoman Shel Zévahim tous les matins, à sa fenêtre. Impressionné par l’érudition, et la belle voix, du jeune poète, Mordekhay Berdugo aurait fini par lui accorder le privilège d’exercer la shéhita. La légende est touchante, mais peu conforme à la vérité. David Ben Hassine n’a écrit Méqoman Shel Zévahim qu’en 1785, vers la fin de sa carrière poétique. A l’âge de vingt ans, son talent n’était pas encore suffisamment affirmé pour pouvoir composer un poème aussi complexe. Enfin, à cette époque, il était loin d’être un inconnu pour Mordekhay Berdugo: il était son disciple depuis bien des années, et il venait d’épouser sa fille!
David Ben Hassine a composé ce poème didactique de 451 vers monorimes afin d’aider les étudiants à apprendre plus facilement les lois de la shéhita, "telles qu’elles furent édictées par les rabbins de Castille … et telles qu’elles ont été adoptées et mises en pratique dans la plupart des villes du Maroc". Notons que ces règles, adoptées au Maroc à l’arrivée des Expulsés espagnols, diffèrent en certains points, particulièrement dans le cas de la néfihat ha-ré’a (l’insufflation du poumon des animaux abattus), de la législation rabbinique du Shoulhan ‘Aroukh.
TEFILLA LE-DAVID (AZHAROT)
Le livret des Azharot de David Ben Hassine est intitulé "Téfilla Lé-David" (Prière de David). Les Azharot (ou admonitions), déjà intégrées à la liturgie à l’époque de Sa‘adia Gaon, au Xe siècle, sont des poèmes didactiques récités traditionnellement pendant la fête de Shavou'ot. En Afrique du Nord, les plus populaires sont celles des poètes classiques espagnols du Xle siècle, Shélomo Ibn Gabirol et Yishaq Ben Réouben Al-Bargeloni, qui énumèrent les 613 commandements, et que l’on retrouve dans la plupart des rituels des grandes fêtes.
Cependant certaines Azharot se limitent à l’exposé des règles concernant une fête particulière comme Pessah, ou une question rituelle spécifique. Ainsi, Téfilla Lé-David, de David Ben Hassine, composée "pendant le mois de Shevat 5547" (entre le 20 janvier et le 18 février 1787), est un long poème didactique de cent quatrains, consacré aux règles du Orah Hayyim, la première partie du Shoulhan ‘Aroukh, sur les activités du réveil, "les sisit et les têfillin, les prières du matin, et les treize articles de la foi". David Ben Hassine semble avoir été inspiré essentiellement par les Azharot de Yishaq Al-Bargeloni et par celles de Moshé Abensour. Le texte original des Azharot de David Ben Hassine comportait également, à l’origine, deux réshouyot, ou poèmes d’introduction, et un poème de clôture, absents dans les éditions d’Amsterdam et de Casablanca. Les descendants de David Ben Hassine ont maintenu jusqu’à nos jours la tradition de chanter ses Azharot pendant la fête de Shavou‘ot, dans la synagogue qui portait son nom à Meknès, puis, après sa fermeture vers 1960, dans la synagogue casablancaise Téhilla Lé-David, ainsi nommée en son honneur.
Tehila le David -Andre E.Elbaz et Ephraim Hazan- Formation poetique de David Ben Hassine
19/02/2022
Page 118
אַזְכִּיר חַסְדֵי אֵל, צוּרִי מִשְׂגַּבִּי-רבי דוד בן אהרן חסין-פייטנה של מרוקו-אפרים חזן ודוד אליהו (אנדרה) אלבאז
20 – אזכיר חסדי אל צורי משגבי.
לחולה שנתרפא. שיר מעין אזור בן תשע מחרוזות ומדריך. בכל מחרוזת ארבעה טורים, שלושה יטורי סטרופה וטור אזור אחד. הפיוט בנוי על מזמור קז בתהילים.
חרייזה: א/ב/א/ב גגגב דדדב וכו׳.
משקל: עשר הברות בכל טור.
כתובת: פיוט שיר ושבח יסדתי בחלותי חולי גדול ואחיה מחוליי. ספרתי שבחיו יתברך בלשוני. נועם ׳אל אשר יצרני בחכמה׳. סימן: אני דוד חזק.
אַזְכִּיר חַסְדֵי אֵל, צוּרִי מִשְׂגַּבִּי / הַחֲלִימֵנִי וְהַחֲיִינִי
אוֹדְךָ ה' כִּי אַנְפַתָּ בִּי / יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי
נֶאֶסְפוּ עָלַי רָעוֹת אֵין מִסְפָּר
וּכְאֵבִי נֶעְכָּר, נִבְאַשׁ וְנֶחְפָּר
5-עָד אֲשֶׁר שָׂחָה נַפְשִׁי לֶעָפָר
יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי וּלְשׁוֹנִי.
יַחַד חֻבְּרוּ בִּי צִנִּים פַּחִים
וְכָל עַצְמוֹתַי נָדִים, לֹא נָחִים
יִהְיוּ לְרָצוֹן בִּמְקוֹם זְבָחִים
10-לִפְנֵי אֶל אֲשֶׁר יַסֹּר יַסְרָנִי.
דַּלּוּ עֵינַי לְךָ אֶל גְּדוֹל עֵצוֹת
נוֹטֶה שָׂמִים רוֹקַע אֲרָצוֹת
רוֹפֵא כָּל בָּשָׂר מַפְלִיא לַעֲשׂוֹת
שִׁוַּעְתִּי אֵלַיִךְ וַתִרְפָּאֵנִי.
-15 וְכָל הַחַיִּים יוֹדוּךְ סֶלָה
חוֹלִים וְעוֹבְרֵי דֶּרֶךְ בִּמְצוּלָה
אֲסִירִים וְהוֹלְכֵי דֶּרֶךְ בִּמְסִלָּה
חַי חַי הוּא יוֹדֶךָ הַיּוֹם כָּמוֹנִי.
יְהִי חַסְדֶּךָ תָּמִיד עִמָּדִי
20-וְאַל תְּחַדֵּשׁ עֵדֶיךָ נֶגְדִּי
מְדֶבֶּר הַוּוֹת תִּסְגֹּר בַּעֲדִי
בְּצֵל כְּנָפֶיךָ תַּסְתִּירֵנִי.
דָּנַנִי וְזִכַּנִי צוּר חֵילִי
בְּיוֹם קָרָאתִי שָׁמַע אֶת קוֹלִי
25-הָפַךְ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי
פִּתַּח אֶת שַׂקִּי וַיְאַזְּרֵנִי
חֲכַם הָרָזִים יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר
כָּל דְּרָכֶיךָ עַל קַו הַיּשֶׁר
אָכֵן בְּמִשְׁפָּט אוֹתִי תְּיַסֵּר
30-אַל בְּאַפְּךָ פֶּן–תַּמְעִטֵנִי.
זֹאת נֶחָמָתִי לִבִּי הִתְאַוָּה
לִשְׁמֹר דַּרְכֵי אֵל, כָּל אֲשֶׁר צִוָּה
אַל תְּבוֹאֵנִי רֶגֶל גַּאֲוָה
וְיַד רְשָׁעִים אֶל תְּנִידֵנִי.
35-קוֹל שִׁיר וּשְׁבָחָה הַלֵּל וּמִזְמוֹר
לְךָ אֶפְצְחָה דּוֹד, צְרוֹר הַמֹּר
וּבְדִבְרֵי קָדְשָׁךְ כָּתוּב לֵאמֹר
זוֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי.
1.צורי משגבי: כינוי לאל, על־פי תה׳ סב, ג. החלימני והחייני: יש׳ לח, טז. 2. אודך… זמני: עך־פי יש׳ יב, א. 4. וכאבי נעבר: תה׳ לט, ג. כאבי נדלח ונעשה עכור, התגבר והתחזק. ש ונחפר: על־פי מש׳ יג, ה. 5. עד…לעפר: על־פי תה׳ מד, כו. 6. יבש…ולשוני: על-פי תה׳ כב, טז. 7. צנים פחים: מש׳ כב, ה, מכשולים ומוקשים הפוגעים בי. והשווה, כתובות ל, ע״ב ׳הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים׳. 8.נדים ולא נחים: אני רועד כולי בגלל המחלה, והשתמש במונחי דקדוק באופן ציורי. 9. יהיו… זכרים: הדובר מבקש שייסוריו יתקבלו כקרבן וכזבח לפני ה׳.יסר יסרני: על-פי תה׳ קיח, יח. 11. דלו… עדות: על-פי יש׳ לח, יד, עיני נישאו בתפילה לקב״ה. 12. נוטה… ארצות: על־פי יש׳ נא, יג. 13. רופא… לעשות: מתוך ברכת ׳אשר יצר את האדם׳. שועתי אלין ותרפאני: תה׳ ל, ג. 15. וכל… סלה: על-פי ברכת ההודאה בתפילת העמידה. החיים: המלה ׳חיים׳ כוללת ראשי תיבות של החייבים בברכת ׳הגומל׳: חבוש, יסורין, ים, מדבר, ובהמשך הפייטן מונה את חייבי ההודאה. 18. חי… כמוני: על-פי יש׳ לח) יט, תפילת חזקיה לריפויו. 19.יהי… עמדי: על-פי תה׳ קיט, עו. 20. ואל… נגדי: על־פי איוב י, יז. עדין: היסורים המעידים נגדי. 21. מדבר הוות: על-פי תה׳ צא, ג, ועניינו מגיפה ומחלה רע. תסגור בעדי: מל״ב ד, כא. ועניינו תגן עלי. 22. כצל כנפיך תסתירני: על־פי תה׳ יז, ח. 23. צור חילי: כינוי לקב״ה, והשווה ׳בזכרי על משכבי׳ לי׳ אבן בלעם. 24. ביום קולי: על-פי תה׳ קלח, ג. 25-26. הפך…ויאזרני: על-פי תה׳ ל, יב. 27. חכם הרזים: כינוי לקב״ה. פשר: פירוש ומשמעות ליסורים הבאים על בני האדם. 29-30. אכן… תמעיטני: על־פי יר׳ י, כד, אל תייסר אותי כפי המגיע לי במשפט, פן תכלה אותי. 31. זאת נחמתי: על-פי תה׳ קיט, ז. 33-35. אל… תנידני: על-פי תה׳ לו, יב. 35. וקול… ומזמור: על-פי תפילת ׳ישתבח׳ ׳שיר ושבחה הלל וזמרה׳. דוד צרור המור: כינוי לקב״ה, על-פי שה״ש, א, יג. ובדברי… לאמר: על-פי לשון ה׳קדושה׳ ולשון התקיעתות. זבח תודה יכבדנני: תה׳ נ, כג.
Une nouvelle Seville en Afrique du Nord-Debdou-Une miniature de Jérusalem.
Les Musulmans et les Juifs de Debdou prétendent que la Kasbah aurait été construite par les Romains. Ils confirment l’existence, au-delà de la Gada, de mines de cuivre qui auraient été exploitées déjà dans l’Antiquité. Toutefois, les murs de la Kasbah sont en pisé et ne diffèrent pas beaucoup du type des forts berbères de l’époque de la Splendeur des Mérinides.
Le seul problème intéressant pour l’archéologue est l’existence, près de la Kasbah, d’un fossé et d’une galerie souterraine taillés dans la roche, s’enfonçant jusqu’à environ 30 mètres de profondeur, qui aboutirait à une nappe d’eau.
Il est évident que la population actuelle de Debdou ne serait pas capable d’exécuter un travail aussi compliqué.
Quoiqu il en soit, il est certain que, depuis I'epoque historique, Debdou a presque toujours été un centre important du Judaïsme. La population juive, de beaucoup la plus nombreuse autrefois, fut particulièrement éprouvée par les troubles de ces derniers temps; elle constitue encore les deux tiers de la population de la ville, sans compter les diverses colonies de Juifs de Debdou qui se trouvent dispersés en Algérie et dans la plupart des nouveaux centres espagnols et français.
Ce caractère juif de Debdou avait déjà frappé, en 1885, M. de Foucauld qui consacra au Mellah de Debdou les lignes suivantes :
«La population de Debdou présente un fait curieux : les Israélites en forment les trois quarts; sur environ 2,000 habitants, ils sont au nombre de 1,500. C’est la seule localité du Maroc où le nombre de Juifs dépasse celui des Musulmans.
Debdou est le premier point que je rencontre faisant un commerce régulier avec l’Algérie; un va-et-vient continuel existe entre cette petite ville et Tlemcen. Les négociants israélites y cherchent les marchandises qui, ailleurs, viennent des capitales marocaines ou de la côte; ils les emmagasinent chez eux et les écoulent peu à peu sur place et dans les marchés du voisinage. Debdou a quelques relations avec Fès et Melilla. Mais ses seuls rapports sont avec l'Algérie.»
Au point de vue économique, l’activité des Juifs de Debdou présente un réel intérêt. Cependant, on a certainement exagéré l’importance commerciale de ce marché. On sait qu’il devait être ouvert aux commerçants d’Algérie par une clause spéciale des traités conclus entre la France et l’Empire chérifien au commencement du siècle. L’intérêt économique de Debdou ne tient pas tant à sa situation géographique, puisque Debdou se trouve en réalité en dehors de la grande vallée, qu’à l’activité de sa population juive. Cette activité, depuis plusieurs siècles, s’est développée là, à l’abri des attaques et des pillages qui étaient continuels dans les vallées et les régions ouvertes de la Moulouya.
Il y a parmi les Juifs de Debdou quelques bijoutiers, tailleurs et tisserands. Les femmes excellent aux travaux de tissage et de broderie. On fait aussi à Debdou quelques ouvrages de maroquinerie. Un certain nombre de familles aisées possède de beaux jardins de rapport dans les environs de la ville. L’élevage du mouton dans les environs est également florissant. Le marché de Debdou se tient le jeudi; il est réservé aux tribus de la région proprement dite. C’est la place de Taourirt qui, depuis l’Occupation française, est devenue le rendez-vous où tous les marchands de la région de la Moulouya se réunissent chaque lundi. Rien de plus pittoresque que ces centaines de Juifs qui, tous les dimanches, descendent en caravanes sur des mulets et des ânes chargés de marchandises. On y voit des hommes barbus habillés du caftan noir propre aux Juifs espagnols, ou tout simplement d’une gandoura, et coiffés d’un fez ou bien d’un foulard, seule coiffure permise aux Juifs, en certains points de l’intérieur; des garçons d’assez bel aspect, aux yeux très vifs, avec de longues boucles noires tombant sur les joues. Enfin des femmes, souvent très jolies, mais souvent aussi prématurément fatiguées, se présentent avec la coiffure haute couverte d’un mouchoir aux deux bouts en pointe, qui est particulière aux Juives du désert marocain. À Debdou même, le type général des juifs est un beau type espagnol.
Bien que les maisons ne brillent pas de propreté, l’aspect extérieur du Mellah est assez riant et rappelle, dans une certaine mesure, le Mellah de Tétouan. Il compte une quinzaine de synagogues et d’oratoires; mais, à part une ou deux dont le type se rapproche des synagogues de Tétouan, les autres sont plutôt des salles ordinaires, consacrées par les habitants aux besoins du culte. Voici les principales : Chenouga׳ des Oulad Bensoussan (la plus importante); Chenouga ed- Dougham des Cohen (qui donna lieu à de longues querelles, les Cohen s’étant refusés à y admettre les Juifs du commun); Chenouga Barmalil; Chenouga Bousseta; Chenouga Ben Guigui; Chenouga Ben Hammou; Chenouga Oulad Mechid; Chenouga Es-Sabban, etc.
Chenouga d’Esnoga, en portugais = synagoga. Les Juifs arabes disent Sla.
Cette liste montre que chaque fragment de population a son sanctuaire. Car la population juive de Debdou présente cette particularité, qui lui est d’ailleurs commune avec celle de Djerba, d’être subdivisée en plusieurs tribus ou plutôt en clans ayant chacun son quartier, ses synagogues et ses traditions et vivant, depuis des siècles, dans un état d’antagonisme social qui se manifeste par des conflits presque permanents.
Parmi ces tribus, celle des Cohen Scali, la plus nombreuse, compte environ 150 pères de famille (70 familles) " et s’attribue une illustre origine aaronide. Les démêlés des Cohen avec leurs voisins les Marciano (environ 100 pères de famille et 40 familles) sont devenus célèbres dans le monde juif depuis le dix-septième siècle. Et les petites factions telles les Oulad Ben Guigui, les Oulad Marelli, les Oulad Ben Hammou qui ne peuvent pas prétendre à une haute origine, embrassent les querelles des Marciano contre les Cohen, si bien que l’équilibre numérique entre les deux leffs, semble être maintenu. Quant aux Oulad Bensoussan, qui sont eux-mêmes le descendants d’une illustre famille rabbinique, ils restent presque toujours neutres et forment un clan à part. Dans ces conditions, la plus grande synagogue, qui est en quelque sorte le centre officiel de la communauté, se trouve située dans le quartier des Bensoussan.
Cette tendance au fractionnement, qui caractérise les habitants juifs de Debdou, se manifeste un peu partout : dans la vie religieuse, dans la vie sociale et même dans la vie politique. De tout temps, le «leff» des Marciano se refusa à subir la tyrannie des Cohen Scali; ils leur disputèrent depuis la destruction de la Kasbah Dar Ben Mechâal en 1680, le terrain qu’ils occupent à Debdou et ne voulurent jamais se résigner à leur être soumis, en dépit de l’illustre origine invoquée par les Cohen Scali.
On verra, au chapitre consacré à l’histoire de Debdou, quel degré de violence atteignaient les passions rivales des deux factions dominantes de Debdou, dans les moments de troubles surtout; très souvent on en venait aux mains; dans la plupart des cas, les tribunaux rabbiniques de Fès et de Jérusalem parvenaient à établir une paix précaire seulement.
A l'époque de la domination du Rogui, les Marciano, pour exaspérer leurs adversaires dont le chef David ben Hïda s’était fait l’agent du Prétendant, ne trouvèrent rien de mieux que de proclamer Moulay Hafid sultan à Debdou.
Heureux encore qu’il n’y ait eu, dans cette population juive de Debdou que deux grandes factions! Si les Cohen Scali sont aaronides ou prêtres d’origine noble, tous les autres Juifs de Debdou sont des israélites vulgaires et descendants des deux tribus laïques d’Israël. Si les Lévites qui, eux aussi, se réclament d’une origine antique plus ou moins sacerdotale, étaient venus se mêler à ces querelles, on peut imaginer à quel point la situation aurait été intenable et plus difficile encore!
Seulement ici, comme dans la Hara Zghira de Djerba, la cité des Cohen et du sanctuaire dit la Ghriba (la Solitaire) célèbre dans tout le Judaïsme africain, les Aaronides semblent avoir pris les devants pour prévenir à tout jamais l’établissement des Juifs descendant de la tribu de Lévi. Ils proclament qu’aucun Lévite ne saurait impunément fouler le sol de Debdou (ou de Djerba), ce sol étant entièrement consacré aux Cohen( ?). Quiconque enfreindrait cet ordre serait frappé par YHWH d’une mort certaine. Il y a là, sûrement, la trace de croyances fort anciennes, antérieures à l’établissement du culte rabbinique, puisque ce dernier a aboli toute distinction de caste chez les Juifs en Afrique. Mais comment concilier ces données avec la tradition, qui semble authentique, de l’origine espagnole des Cohen Scali? Une fois de plus, nous sommes amenés à penser que le Judaïsme primitif de l’Espagne ne devait pas différer essentiellement de celui de l’Afrique et que l'évolution européenne des Juifs espagnols ne s’est accomplie que sous la domination chrétienne.
Quoi qu’il en soit, il est acquis que le différend suranné entre Cohen et Israélites, déjà condamné en Afrique par les rabbins des écoles babyloniennes du dixième siècle demeure encore à Debdou un facteur de dissensions et de conflits qui pèse lourdement sur la vie sociale de la communauté.
Une nouvelle Seville en Afrique du Nord-Debdou-Une miniature de Jérusalem.
Page 26
צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה.
עליית היטלר לשלטון בגרמניה, גרמה לתדהמה ולגינויים חריפים בקהילות היהודיות במרוקו. גם בקרב אותם יהודים שכמעט ולא נחשפו להשפעות העולם המערבי, עלייתה המבהילה של צורת אנטישמיות לא מוכרת זו, הביאה לדאגה רבה ולהעלאת תחושת הזדהות עמוקה עם אחיהם הנרדפים במדינות אירופה. רבים הקדישו זמן לתפילה ולצום, בציפייה לנס. הם ראו בהיטלר את המן של הזמן החדש. חכמי הקהילות חיברו תפילות מיוחדות שהוקראו בבתי הכנסת להצלת אחיהם בגרמניה.
וכך גם יהודים שהתגוררו בערים הגדולות במרוקו, שכבר נחשפו לאורח החיים המערבי, בפרט בקזבלנקה, הגיבו במחאה ובהכרזת חרם כלכלי. בדרך זו הם הצטרפו לגינוי העולמי נגד גרמניה הנאצית, ולחרם הכלכלי עליה. אלא שסיכויי ההצלחה של מחאה מעין זו היו מלכתחילה מוגבלים, בעיקר בשל יחסיה הטובים של צרפת עם גרמניה במרוקו באותה התקופה.
בקזבלנקה, ברבאט, בפאס ובמכנאס, אורגנו אספות המוניות. ביום א' בניסן ה׳תרצ״ג(28 במרץ 1933), התכנסה אסיפה גדולה בקזבלנקה, במסגרתה השתתפו כ־3,000 איש מכל הארגונים והעמותות היהודיות. בתום הנאומים והדיונים, קיבלה האסיפה את ההחלטה הבאה: "נציגי העמותות היהודיות בקזבלנקה, שהתכנסו באסיפת מליאה בנוכחות ראשי הדת וראשי הקהילה, מביעים את מחאתם הגדולה נגד מעשי האלימות כלפי יהודי גרמניה. לכך הוחלט על הפסקת כל קשרי מסחר עם גרמניה, ועל חרם נגד הסחורות הגרמניות בכל האמצעים, כל עוד יימשכו מעשי האלימות האנטישמיים. כמו כן החנויות ייסגרו למשך שעה, כאות אבל". החלטה זו התקבלה על ידי הקהל הרב במחיאות כפיים.
שבוע לאחר מכן הצטרפה עיר הבירה למחאה. ברחובות רבאט הופץ כרוז הקורא לכלל התושבים להצטרף למחאה ולחרם על המוצרים הגרמניים: "גרמניה של המאה העשרים נסוגה לזמנים הברבריים, היא רודפת עכשיו את יהודיה, מיעוט חסר ישע. אנו פונים אל הצרפתים שבמרוקו! אל המוסלמים והיהודים: אל תקנו דבר מהגרמנים כל עוד היטלר והאספסוף האנטישמי שלו לא יפסיקו עם מעשי העושק שלהם".
הפגנה בממדים חסרי תקדים נערכה בבית קולנוע רנסנס, ובה השתתפו יותר מ־2,000 יהודים. רבי רפאל אנקאווה, ראש בית הדין הגדול, דיבר לפני הציבור על תדהמתו הגדולה מכך שחוזרים לתקופת הברברים שקודם כיבוש הצרפתים, בשנאה העזה לאומה היהודית. אחריו נאם ראש ועד הקהילה, יצחק עבו, שביטא את תקוותו לראות את האנושות כולה מתקוממת כנגד הברבריות הנאצית, והדגיש את הצורך הדחוף בחרם. אחד הנואמים הנוספים, גסטון ברוך, תעשיין יהודי ממוצא איטלקי, הודיע כי מפעלו ביטל זה עתה הזמנה מגרמניה בסכום של חצי מיליון פרנק. הקהל מחא כפיים.
החרם הופעל תחילה רק בערי החוף, ומשם התפשט בהדרגה לכל המדינה, כולל לאזור הספרדי ובטנג׳יר. ביום ח׳ בניסן ה׳תרצ״ג (4 באפריל 1933), דיווח קונסול גרמניה בלראש: "כבר עשרה ימים שהיהודים מחרימים סחורות גרמניות, חנויות גרמניות וספינות גרמניות, בעוד שכ־80 אחוז מהמסחר הגרמני במרוקו היו עד כה בידי סוחרים יהודים״.
גרמניה חששה מהשלכותיו המזיקות של החרם, ולחצה על השלטון הצרפתי שבמרוקו לשים לו קץ בטרם יתגבר. מעבר לכך, ברלין לא יכלה לסבול שמרוקו המדינה שעד תחילת 1910 ניהלה עם צרפת תחרות על השליטה בה, עתה תהיה היא המדינה היחידה שתהיה סגורה כלכלית בפניה. ומנגד, צרפת ביקשה אף היא שלא לדרדר את יחסיה עם גרמניה. על כן הורה הנציב העליון במרוקו בתקיפות לראשי הקהילה היהודית, לשמור על פרופיל נמוך. לבקשה זו צירף אף את חששו, שיימנעו מכך היהודים כדי שלא להכעיס את האוכלוסייה המוסלמית המקומית, שלא הייתה רגילה לראות את היהודים נוקטים בפומבי עמדה בסוגיות ציבוריות.
בשל לחץ הנציב העליון, וההתלהבות המועטה שגילו הסוחרים היהודים הגדולים בתמיכה בחרם, דעך החרם. לא הועילו גם הקריאות החוזרות ונשנות של השבועון הציוני ׳לאבניר אילוסטרה׳ לשמר את החרם, כמו למשל במאמר המערכת מיום י״א בחשוון ה׳תרצ״ג(31 באוקטובר 1933): ״כל מוצר גרמני צריך להבעיר את ידינו, כל פרנק שבו אנו מעשירים את הרייך הגרמני הוא כדור שיִיַרֶה באחינו. על ישראל להוכיח לעולם כולו שהסולידריות היהודית אכן קיימת".
מאוחר יותר, כשפלשו הגרמנים הנאצים לפולין, ביום י״ז באלול ה׳תרצ״ט (1 בספטמבר 1939), פרסם מחבר הקונטרסים השנון, יצחק דוד כנפו, מורה ומשורר מהעיר מוגאדור, את הספרון ׳מעללי היטלר; כדי לעורר את יהודי מרוקו למודעות לזוועות המשטר הנאצי ולסכנה שהוא מטיל על כלל העם היהודי, ולא רק על יהודי גרמניה. יצחק התוודע לאופיו המתועב של המשטר הנאצי בעת לימודיו בצרפת וסיוריו באירופה בסוף שנות השלושים. הוא הוציא את הספר ב־2,500 עותקים שהופצו בעיקר בעירו, ולא זכו להד מחוצה לה. על שער הספרון צייר את היטלר בלעג. תחת לחץ של ראשי הקהילה, השמיד יצחק בזמן המלחמה את כל העותקים הקיימים, ועבר מבית לבית לאסוף אותם, מחשש לפעולת תגמול של שלטון וישי. עותק אחד ששרד, התגלגל לקרוב משפחתו ידידי הסופר אשר כנפו, שהניח אותו למשמרת במכון השואה ׳יד ושם׳.
בתקופה זו, האנטישמיות והשנאה כלפי יהודי מרוקו הלכה וגברה. צורם היה קולו של השבועון הערבי ׳לה וואה נאסיונאל', מיסודו של עבדללטיף סביחי, לאומני מהעיר סאלה, שאימץ את הסיסמאות הארסיות ביותר של האנטישמיות האירופית. הוא האשים את היהודים ב״טפילות, בהשתלטות מסיבית על מקצועות חופשיים על המשרות הטובות ביותר". עיתון זה סבר שכך הם מונעים עבודה מהמוסלמים המשכילים, ודנים את ההמונים המוסלמים לעוני בשל ״ריבוי היהודים בשירותים, השתלטותם על ענפי המסחר ובהתרבותם המרקיבה בכל ענפי הפעילות של ארצנו״. המאמר מסתיים בקביעה ש״זאת מדיניות גרועה לרצות לבנות מדינה מוסלמית בעזרת מיעוט יהודי״.
״היהודים רוששו את הערבים״, שח עבדללטיף סביחי באוזני חבריו. ״הם התעשרו על חשבונם בזכות ידיעת השפה הצרפתית. הם לעולם לא מיהרו ללמוד ערבית, שפת המדינה שבה נולדו, וכדי ללעוג לנו עוד יותר הם אפילו עושים עצמם שאינם דוברים שפה אחרת זולת הצרפתית. אבל אל דאגה, אנו נתפוס אותם בקרוב וננקום בהם. בכל מקרה היו בטוחים שאז לא נשאיר להם דבר – גם לא את החולצה שהם לובשים״…
כתגובה לדבריו, נכתב בעיתון ׳לוניון מרוקן׳ של אנשי כי״ח, ביום ד׳ באלול ה׳תרח״צ (31 באוגוסט 1938), כי על השלטון הצרפתי לנקוט צעדים נגד התפרצות השנאה. ״נדהמנו מאוד כשקראנו את הגיליון האחרון של ׳לה וואה נאסיונאל׳. זאת ממש גרסה מרוקאית של הצהובון הנאצי המסית ׳דר שטורמר׳ שבגרמניה. לפי דעתנו הגיע הזמן ששלטונות המדינה יתייחסו ברצינות למקרה ויצאו מאדישותם, נוכח ההסתה לשנאה וליבוי סכסוכים בין קבוצות שעד כה חיו בהרמוניה מושלמת״.
ביום ט׳ בניסן ה׳תרח״צ (10 באפריל 1938), השמועה פשטה בקרב הקהילה היהודית בפאס, כי הסולטאן עומד להגיע לביקור בעיר הבירה הישנה. על פי הנוהג, התייצבו חברי ועד הקהילה בפאס והעומד בראשה מימון דנאן, רבני העיר ונכבדיה, בקרבת המלאח, כדי לקבל את פניו של הסולטאן. השיירה התקרבה, ולאחר שבירכו אותו הנציגים המוסלמים, התקדמה המשלחת היהודית כדי לנהוג כמותם. אלא שרכב הסולטאן התניע במהירות, והשאיר את הנציגים היהודים נבוכים ומושפלים… היהודים ראו בכך עלבון שנועד להשפילם ותוכנן מראש. כולם זכרו את הפעם הקודמת שאירע להם כך, בשנת 1934, כשמשלחת קהילה מפאס נדחפה בגסות, באותה צורה, בשעה שבאה לברך את הסולטאן. מאוחר יותר התברר כי הייתה זו אי־הבנה מצערת, יוזמה חפוזה של נהג רכב השרד, אולם לא היה בכך כדי לפייס את הקהילה היהודית שהושפלה ולהרגיע את חששם, שכן אווירת התקופה תרמה אף היא לכך.
בשנת ה׳תרצ״ט (1939), גויס יהודי בשם בן סימון כעובד זמני בדואר בעיר מזאגאן. בעקבות כך החלו מחאות זועמות של אזרחים צרפתים, והנציבות הצרפתית ששלטה במרוקו והטילה עליה את חסותה, הזמינה לבירור את ראש שירות הדואר כדי שיסביר כיצד קרתה ה׳תקלה׳. ראש הדואר התנצל והסביר כי בן סימון היה המועמד הראוי היחיד, ומיהר להוסיף: "משרדי אימץ את הכלל לא לקבל מועמדים יהודיים, אלא אם אין כלל מועמדים מוסלמים או צרפתים בעלי כישורים מספקים״. ראש שירות הדואר הזדרז לפטר את בן סימון ביום י״ז בסיוון ה׳ת״ש (23 ביוני 1940), מספר חודשים לפני שנחקקו חוקי וישי הידועים לשמצה, שנועדו בין היתר להרחיק את היהודים מכל עמדה ומעמד ציבורי.
דרמה נוספת אירעה במכנאס. פעילי המפלגה הקיצונית ׳המפלגה החברתית הצרפתית׳, שהייתה פעילה במיוחד במרוקו, פיזרו כרוזים והדביקו כרזות בליל י׳׳ז באייר ה׳תרח׳׳צ (18 במאי 1938). על חלונות הראווה של העסקים בבעלות יהודית נראו כרזות באותיות בוהקות: ״חנות יהודית, חנות של מנצלים״, ״הקהילה היהודית מחזיקה ביותר ממחצית עושרנו״, ״מקור הון היהודים בגניבה וניצול, ויש להפקיע אותו ולהחזיר אותו לעובדים הצרפתים״, ״לקנות אצל יהודים זה למוסס את המסחר הצרפתי!״. העירייה מחקה את הכתובות, והשקט כאילו הושב על כנו.
אירוע אנטישמי נוסף, ביום כ״א בניסן ה׳תרצ״ט(10 באפריל 1939), ברחבת אל חדים – הכיכר המרכזית של המדינה, זיהו שני צעירים יהודים מקומיים את סימון פלאס, יהודי יליד מראכש, אשר להפתעתם הרבה היה לבוש כמוסלמי וקיבץ נדבות. הם הכירו אותו מביקורו האחרון בעיר חודש קודם לכן, כאשר בא למכור ספרי קודש וספרתי ׳קסידות׳ ביהודית ערבית ובאותיות עבריות היוצאים לאור בקזבלנקה. התברר שסימון התאסלם כמפלט מהמצוקה הכספית שבה היה נתון. הצעירים היהודים לעגו לו והקניטו אותו על השכר הזעום שאסף מהמרת הדת המבזה. סימון, בשמו החדש עבדלה בן חאג׳ לאחוסין, החל לקרוא למוסלמים שבסביבה לעזרה, בטענה שהצעירים מקללים את האסלאם ומבקשים לגרור אותו בכוח למלאח כדי להורגו. השמועה התפשטה בקרב האלפים שנכחו בכיכר המרכזית. חיילים מוסלמים בחופשה שנכחו באותה עת בכיכר התנפלו על שני הצעירים, ואלה נמלטו אל עבר תחנת המשטרה. החיילים, ובעקבותיהם ההמון הרגיל של חסרי המעש וסבלים, כאילו רק חיכו לאות, עטו על המלאח. הם בזזו, הציקו לעוברי אורח ותקפו בתים. במהרה הצטרפו אליהם מפגינים מכל שכונות העיר. עדים דיווחו כי אמבולנסים צבאיים עברו בשכונות ואספו את החיילים.
למרות הקריאות הנואשות, לא התערבו כוחות הביטחון, אלא באיחור רב. השקט חזר רק לאחר רדת הלילה. שני יהודים ־ אלי אמסלם ופריחה אברג׳ל, נהרגו בעת המהומות. 34 יהודים נפצעו, ודינר אסייג נפטר מאוחר יותר מפצעיו. הנזק לרכוש נמדד בעלות של למעלה ממיליון פרנקים. החשד התחזק כי מדובר בפעולה מתוכננת מראש.
״על פי העדויות שנגבו היום״, סיפר מורים לוי, יהודי ממוצא אלג׳ירי שהיה עד למהומות, ״אפשר לומר בוודאות כי סיפור היהודי שהתאסלם לא היה אלא תירוץ למהומה שאורגנה בעוד מועד. התקריות גרמו למותם של שלושה אנשים. שבעה בתים ושמונה חנויות נהרסו כליל. תמוה בעיני כי האמבולנס הצבאי, שתפקידו היה להציל את הפצועים, שימש לאיסוף החיילים והוביל אותם למקום מעלליהם״.
בתחילת שנת 1940, נדמה היה עדיין כי המלחמה מתנהלת ביבשת אחרת. אך יהודי מרוקו עברו התפכחות מכאיבה. נציגי הקהילה הגיעו לארמון ברבאט, כדי לאחל שנה טובה לנציב העליון מטעם צרפת. בכניסתם פגשו את הגנרל נוגס, שפלט לעברם: ״אבקש מכם להשתדל שבני בריתכם לא ינצלו את המלחמה כדי להתעשר!״…
בעיר אוז׳דה, הופצו כרוזים והודבקו כרזות על חנויות השייכות ליהודים: ״כאן עסק של יהודי, עסק של נצלנים", ״עובד, אויבך הוא היהודי. הוא מנצל אותך ומרושש אותך, הוא בונה את הונו המתועב על מצוקתך". ראש העיר הוסיף וקבע, כי מעתה ייאסר על הקבצנים היהודים לשוטט ברחובות, וכן ייאסר על בני הנוער היהודים לטייל במוצאי שבת ברחוב הראשי של העיר.
צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה.
עמוד 218
טרז זריהן-דביר-ספרי לי… אימא על המלאח במרקש-פרוסת הלחם החומה
פרוסת הלחם החומה
החורף היה בעיצומו. הגשם הפך את מבוכי המלאח לנחלים קטנים ששצפו וקפצו מעל אריחי רצפת הרחובות. אנו הבנות נהגנו להתהלך בראשינו חשופים תחת הגשם כדי ששערנו יתחזק ויארך כמו צמחי בר. למזלנו הטוב החורפים במרקש אינם קרים מדי, ולמרות זאת, הבילויים שלנו תחת גשם שוטף הסתיימו תמיד בשפעת. אחדות מאתנו לקו בדלקות בגרון ובנזלת, אך מה לא יעשו בנות למען היופי?
יום אחד, בסיום השיעור בכיתה, הטמפרטורה צנחה באופן מפתיע ומזג האוויר הורע במידה כזו שאף אחד לא העז לחצות את מפלי הגשם. ללא מטרייה או כובע, היה ברור לחלוטין שיהיה זה טירוף לנסות ולצאת מתחת לגג הרופף של חדר האוכל בבית ספרנו, שם מצאתי מקלט.
השומר הרחום לא תבע ממני לעזוב את המקום. לצדי עמדה ילדה נוספת בגילי שחיכתה גם היא שהסופה תשכך מעט לפני שתמהר למעונה.
פתחתי את הילקוט שלי ומשכתי ממנו כריך שסבתי הכינה באהבה ו״השחילה" בין מחברותיי לפני צאתי לבית הספר. שתי פרוסות לחם לבן רכות מרוחות בחמאה ודבש. הייתי רעבה וללא היסוס נעצתי בהן את שיניי. הסבתי את ראשי לעבר הילדה שעמדה לידי וראיתי שהיא מביטה בי בעיניים לוהטות. חדלתי לזלול, חציתי את הכריך לשניים והגשתי לה מחציתו.
"מתחלקים, לא?" אמרתי בחיוך.
"מעולם לא ראיתי לחם כה לבן כמו זה שלך", אמרה לי והושיטה את ידה כדי לקחת את הפרוסה.
"איך זה? זהו הלחם היחיד שאני מכירה מאז ומתמיד", השבתי לה. "יש סוגים אחרים של לחם?"
"זה הלחם היחיד שאני מכירה", אמרה הילדה ושלפה מילקוטה כיכר קטן של לחם שחור ומוצק.
"אפשר לקבל ביס?" ביקשתי בסקרנות.
"בוודאי", ענתה והעבירה לי נתח מהמנה שלה.
גיליתי שלחם זה היה קשה כאבן ורק לאחר מאמץ ניכר הצלחתי לבצוע פיסה ממנו. לאחר שנעצתי בו את שיניי התחלתי ללעוס במרץ רב. צריך להודות שהלסתות שלי לא היו כלל רגילות למאמץ ניכר זה. הילדה צחקה לנוכח תדהמתי והכוח שנדרשתי להפעיל. למרות זאת ועל אף שהיה כמעט בלתי אכיל, הלחם החדש מצא חן בעיניי מאוד. הבטתי בילדה שהחזיקה בידיה את שארית המנה שלה והצעתי להתחלף אתה. העסקה אושרה בהתלהבות.
"אם את אוהבת את הלחם שלנו, אוכל להביא לך כל יום מנה במקום הכריך שלך", הציעה לי הילדה.
"כן, כן, אשמח מאוד. ניפגש כל בוקר בשער בית הספר כדי להחליף כריכים".
במשך כחודש ימים לערך נמשכו ההחלפות. בכל בוקר עמדתי עם הכריך שלי מלחם לבן רך מרוח בחמאה ודבש ואותו מסרתי כנגד חתיכת לחם שחורה ויבשה.
ידידות תמימה התפתחה ביני לבין הילדה וסיפור ההחלפות הפך לשגרה ששתינו חלקנו.
סבתי הבחינה שהאדישות הרגילה שלי לכריכים שלה הפכה להתלהבות בלתי מובנת ובוקר אחד היא נעצה בי מבט חודר ושאלה: "נדמה לי שירדת במשקל. האם כריך אחד מספיק לך או כדאי שאכפיל את המנה?"
"כן, ממה, יש לי יותר תיאבון בימים אלה וכריך אחד בהחלט לא מספיק לי", עניתי לה בחופזה.
"אני מעדיפה להאמין שאת אוכלת את הכריכים ולא מנדבת אותם לחברייך. מהיכרותי אתך, דבר זה לא יפתיע אותי כלל", אמרה בטון חמוץ.
"לא לא", מיהרתי להרגיעה. "אני רק גדלה, ממה."
"מובן מאליו", השיבה והחליקה שני כריכים אל תוך ילקוטי.
בשער בית הספר מסרתי את שני הכריכים לילדה ונטלתי במהירות את חתיכת הלחם השחור שלה.
למחרת בבוקר מצאתי את חברתי יושבת על ספסל ומחכה. לפני שפתחתי את הילקוט כדי להוציא את הכריכים, היא נעמדה ומלמלה, נבוכה : "אמי מבקשת להכיר אותך. היא מזמינה אותך אלינו, האם תסכימי? תוכלי לחלוק אתנו ארוחת צהריים", הציעה.
"בשמחה", עניתי מיד.
בתום הלימודים פגשתי את חברתי והלכנו יד ביד לכיוון ביתה. משפחתה התגוררה בחלקו המזרחי של המלאח, בחדר שכור. מצבם הכלכלי היה ללא ספק ירוד והשתקף במידה רבה בילדים הרזים ובריהוט הבסיסי שבבית המגורים.
אמה של חברתי החדשה הביטה בי לרגע ואחר כך הזמינה אותי לשבת על הרצפה, במעגל שיצרה להקת הילדים סביב קערה גדולה. היא עודדה אותי להתכבד הישר מין הקערה, אשר הייתה מלאה בסוג כלשהו של מרק לבן ובתוכו ערמה של קרוטונים. כולם נעזרו באצבעותיהם, ואני שמחתי לחקות אותם.
לתדהמתי, המרק היה טעים להפליא. מעולם לא ידעתי מה הוא הכיל, אבל לאחר טעימות ספורות, הרגשתי שבעה ונפוחה כבלון.
"תודה על שהזמנתם אותי. התוכלי, בבקשה, להגיד לי ממה עשוי המרק המדהים שלכם?" שאלתי את האם. "ברצוני לבקש מסבתי שתכין לי מרק כזה בבית. זהו המרק הטעים ביותר שאכלתי אי פעם".
מעולם לא הבנתי מה אמרתי או עשיתי לא נכון, כי ללא ספק הצלחתי להרגיז אותה.
"את המרק אנו מכינים מלבן ופירורי לחם שחור, אותו תפריט של העני והאביון, מאותם גרגירי חיטה שמהם אנו אופים את לחמנו מדי יום. קשה לי להבין איך את מוצאת אותו טעים ומהנה. בכל זאת, אם מזון ירוד זה הוא לטעמך, בואי נגיד שאני מאחלת לך מכל הלב שלחמך יהיה שחור וקשה כמו זה של העני ושיהיה למנת חלקך לכל חייך".
ניצוץ שטני חלף בעיניה, מלווה בטיפה של ארס. התקשיתי לפענח את פירוש הברכה או הקללה שזכיתי בה ממנה. חברתי קמה וללא אומר תפסה את ידי וכיוונה אותי אל היציאה.
"זו התנהגות אופיינית של אמי בימים הקשים. אנא, אל תקבלי את מה שהיא אמרה ברצינות".
היה לי ברור שהיא הצטערה על הצורה המבישה שבה הסתיים ביקורי. בתום מספר תודות מנומסות ברחתי משם.
לאחר יום אומלל זה חברתי הפסיקה לחכות לי בבקרים ומאז לא ראיתיה עוד.
כעבור מספר שנים, בבגרותי, תיארתי לסבתי את האירוע המוזר. דבר זה הכה בה ותגובתה המידית הייתה לגשת לרשעית זו ולהטיף לה מוסר, אך לבסוף היא בחרה לא לעשות דבר למען שלוותי… בחלוף מספר דקות היא נרגעה ומלמלה בצער: "העוני רוב הזמן מעוות את לבו של האדם."
טרז זריהן-דביר-ספרי לי… אימא על המלאח במרקש-פרוסת הלחם החומה
כי תישא את ראש בני ישראל-הרב משה אסולין שמיר
המדד להצלחת האדם בחיים,
אם הוא יכול להעניק לאחרים מעצמו ומחכמתו, מהונו ומרוחו.
לכן הקב"ה ציוה את בני ישראל לתרום להקמת המשכן.
לאורך ההיסטוריה מתברר – עם ישראל הוא העם שהכי תרם לאנושות
בכל התחומים – ברוח ובמוסר, בתרבות ובמדע, כמו בפרסי נובל.
"כי תישא את ראש בני ישראל
לשון נשיאות ראש שהוא לשון מעלה…
בחינת הקדושה – נשיאת ראשו.
החוטא לעומת זאת, גורם בחטאו – לכפיפת ראשו".
(רבנו-אור-החיים-הק'. שמות ל י"ב).
"כי תישא את ראש בני ישראל לפקודיהם,
ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקוד אותם,
ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם,
זה יתנו… מחצית השקל תרומה ליהוה".
מחצית השקל – תיקון חטא העגל
(רבנו-אור-החיים-הק'. שמות ל יג).
מחצית השקל – ומשמעותה הפנימית.
"אמר רבי מאיר: כמין מטבע של אש הוציא הקב"ה מתחת כסא הכבוד,
והראהו למשה ואמר לו: זה יתנו, כזה יתנו" (מ. תנחומא כי תישא).
מאת: הרב משה אסולין שמיר
"באחד באדר, משמיעין על השקלים…". (שקלים פר' א, משנה א'). השבת שלפני ר"ח אדר, נקראת "שבת שקלים", היות ובשבת זו, בבתי הכנסת מוציאים שני ספרי תורה. בראשון קוראים פרשת השבוע, ובשני קוראים מתחילת פרשת "כי תישא" עד "לכפר על נפשותיכם", ובכך מזכירים לאנשים "מבן עשרים שנה ומעלה", לתרום את מחצית השקל, ממנה מימנו את קרבנות ציבור, אותם הקריבו הכהנים מידי יום ביומו בבית המקדש, ובכך זכה כל אדם שתרם את מחצית השקל לכפרה, בבחינת הכתוב: "לכפר על נפשותיכם".
מצות "מחצית השקל" בתקופת המקדש היא מדאורייתא, והחל מר"ח ניסן, יש לקנות את קרבנות הציבור מהשקלים החדשים בלבד. את זאת לומד רבי טבי בשם רבי יאשיה בגמרא (מגילה כט, ע"ב) מהכתוב: "זאת עולת חודש בחודשו לחודשי השנה" (במ' כח, יד). "זאת עולת חודש" – עולת ראש חודש, "בחודשו" – מן השקלים החדשים", "לחודשי השנה" – בחודש הראשון שהוא ניסן, לחודשי השנה". כלומר, במשך חודש אדר, בנ"י תרמו את הכספים, כך שהחל מר"ח ניסן, הקריבו את קרבנות הציבור, רק מכספי "מחצית השקל" של השנה החדשה.
"בעל הטורים" אומר: שקל בגימטריא נפש [430}. ניתן להוסיף שהתרומה הנקראת "מחצית השקל בשקל הקודש" – מתקדשת ומכפרת על הנפש "העוברת על הפיקודים" – העוברת עבירות, ולכן נפקדת.
"זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש" (שמות ל, יג).
משה רבנו כאמור, התקשה בהבנת מחצית השקל, עד שהקב"ה הראה לו מטבע של אש. השאלה המתבקשת, האם משה לא הכיר צורת מטבע מה היא, דוגמת רבי מנחם בר סימאי המכונה בגמרא "בנם של קדושים", משום "דלא אסתל בצורתא דזוזי".
סבא דמשפטים הרה"ג רבי שלום משאש – רבה של מרוקו וירושלים מספר: "כל ימי נעורי, לא ידעתי צורתא דזוזא, וכל כסף תועפות – נחשב בעיני לאין, נגד חשק תאוות לימוד התורה הקדושה".
התוספות במסכת חולין (מב ע"א) מסבירים, שמשה התקשה בכך, איך יתכן שמטבע תכפר על חטא. הקב"ה הראה לו מטבע של אש המסמלת חום והתלהבות, ובכך רמז הקב"ה למשה רבנו ולנו: ע"י קיום מצוות מתוך התלהבות, גם מחצית מטבע – יכולה לכפר על הנפש, בבחינת "לכפר על נפשותיכם".
"זה יתנו": רש"י מפרש: "הראהו כמין מטבע של אש, ומשקלה מחצית השקל".
רבי אלימלך מליזאנסק, (שיום ההילולה שלו, חל בכ"א באדר. בספרו 'נעם אלימלך'), מלמד אותו מוסר השכל.
האש – היא אחד היסודות החשובים לאדם.
מצד אחד, היא מקור אנרגיה המניעה את התעשיה.
מצד שני, היא גורמת לשריפה, הרס ונזק רב לרכוש.
גם בהשוואת האש לכסף, קיימים שני צדדים:
מצד אחד: הכסף יכול להרוס, בכך שמשקיעים במותרות.
מצד שני, ניתן לקדש את הכסף ע"י מתן צדקה, ובכך לרומם את עצמך עד כיסא הכבוד.
הגמרא אומרת "גדולה צדקה, שמקרבת את החיים ומרחקת את המתים".
בספר "פנינים משלחן הגר"א" נאמר: אם ננתח את המילה "מ-ח-צ-י-ת". האות צ שהיא האות האמצעית והמרכזית, מסמלת צדקה, כאשר האותיות משני צידיה הן: חי, ואילו האותיות הרחוקות ממנה הן: מת.
על פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן נאמר בספר תהילים: "השיב את ח-מת-י – ותחשב לו לצדקה" מה עשה פנחס? הוא עצר את המגפה שלא ימותו. עליו נאמר "השיב את חמתי", כלומר, "השיב את המילה מת מהאמצע, ושם אותה בצדדים כמו במילה מחצית, ולכן נחשב לו הדבר לצדקה.
כמו כן, על האדם לראות את עצמו כמחצית בבחינת: "לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה" (קידושין מ ע"ב).
כלומר, על האדם לראות את עצמו כבינוני, גם אם כולם אומרים עליו שהוא צדיק כדברי הגמרא בנידה, וכך יוכל להתעלות בעבודת ה'. דבר נוסף, על האדם להתחבר לכל יהודי, ובכך להפוך את שני החצאים לשלמות, כמו בין איש לאשתו ההופכים עם נישואיהם לנשמה אחת, בבחינת "ויקרא את שמם – אדם" {אחד}, ולא אדמים ברבים.
"כל העובר על הפיקודים מבן עשרים שנה ומעלה, יתן תרומת יהוה" (שמות ל, יד).
"בעל הטורים": מבן עשרים שנה" – סופי תיבות ה-מ-ן. התוספות (מגילה טז ע"א ד"ה ודחי עשרת אלפי כיכרי כספא) מסבירים שעשרת אלפי כיכר כסף אותן רצה המן להעביר לגנזי המלך אחשורוש, שוות חצי שקל של ששים ריבוא יוצאי מצרים. ב"הגהות הב"ח" מובא החישוב לכך, כדברי הרב שלמה לוונשטיין בספר "חיים של תורה".
שקלי המן:
כיכר כסף = 60 מנה. 60 * 10,000 {כיכר כסף של המן} = 600,000. השווי כיום: כמיליון דולר.
מנה = 25 שקלים. 600,000*25 = 15,000,000. מספר חצאי שקלים. 15,000,000*2= 30,000,000
שקלי עם ישראל, סכום השווה כיום למיליארד דולר.
עם ישראל תרם מחצית השקל במשך 50 שנה. "מבן עשרים ועד בן שבעים שנה". 600,000*50= 30,000,000
"זכר למחצית השקל":
למרות חורבן בית מקדשנו שיבנה במהרה, עם ישראל ממשיך לתרום "זכר למחצית השקל" מידי שנה לפני תפילת מנחה של תענית אסתר, אלא שבמקום שהכסף ילך להקדש, הוא נתרם לצדקה לעניים. את זה עושים לפני קריאת המגילה, כדי להקדים את שקלי בני ישראל לשקלי המן האגגי.
הרמ"א (אורח חיים סימן תרצד, סעיף א) אומר: "יש אומרים שיש ליתן קודם פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן, זכר למחצית השקל שהיו נותנים באדר. ומאחר ששלוש פעמים כתוב 'תרומה' בפרשה, יש ליתן ג' {מרדכי ריש פ"ק דיומא}, ויש ליתנו בליל פורים קודם שמתפללים מנחה {מהרי"ל}. וכן נוהגים בכל מדינות אלו… ויש לתת ג' חצאים גדולים במדינות אלו… ואין חייב ליתנו רק מי שהוא מבן כ' שנה ולמעלה".
ה"משנה ברורה" (שם) מביא שלדעת ר"ע מברטנורא, רק מבן עשרים שנה ומעלה נותנים "זכר מחצית השקל", ואילו התוספות יום טוב אומר, שכבר מבן י"ג שנה ומעלה. כל זה מדינא, אבל המנהג הוא לתת גם בעד בניו הקטנים ואפילו אישה מעוברת בעד וולדה – כדי לקיים "לכפר על נפשותיכם".
כל זה מסביר מדוע מקדימים את "שבת שקלים" ל"שבת זכר", כדברי רבי שמעון בן לקיש שאמר: "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל" (מגילה, יג ע"ב) ובכך מקדימים תרופה למכה.
קיימים מנהגים שונים לגבי גובה תשלום "זכר מחצית השקל".
נוהגים לתת חצי מיחידת המטבע הבסיסית שבאותה מדינה, ויש הנותנים ג' מטבעות {דברי רמ"א לעיל}. הספרדים נותנים שווי המוערך לחצי שקל הקודש התנכ"י.
ערך השקל התנכ"י לא היה שווה בכל הזמנים. בכל תקופה, שקלו את ערך הכסף שהיה שווה למחצית השקל.
מחצית השקל שווה למשקל 192 שעורים כסף צרוף (רמב"ם שקלים א, ג). משקל השעורה המקובל בהלכה שווה ל-20/1 = 0.05 גרם. אם כן, שווי מחצית השקל הוא 9.6 גרם כסף (חזון עובדיה פורים). בתשפ"א, ערכה היה 25 ₪.
חטא העגל – הזיוף הראשון בהיסטוריה,
כמו שהרפורמים מזייפים את היהדות – ראה גיור רפורמי.
פרשת "כי תישא" מכילה 139 פסוקים,
כאשר פרשת "עגל הזהב" חולשת על 97 מהם,
דבר המשקף את חשיבות המסר האמוני בה',
ללא שום אמצעי כמו "עגל הזהב".
"וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר,
ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו:
קום עשה לנו אלוקים – אשר ילכו לפנינו…" (שמות לב א-לה).
בני ישראל חשבו שניתן לעבוד את הקב"ה דרך "אמצעי מוחשי",
כמו עגל הזהב, "ודברים אלה טעות גדולה הם"
(רבנו-אור-החיים-הק'. שמ' לב, א).
(זו גם דעת רבי אברהם אבן עזרא, ורבי יהודה הלוי).
"אתה ידעת את העם כי ברע – הוא" (שמות לב כב).
ב-ר-ע {נוטריקון} ערב רב (רבנו אברהם אבן עזרא).
רש"י: "ערב רב שעלו ממצרים, הם שנקהלו על אהרן".
זהו אותו ערב רב "המלווה" והמקטרג על בני ישראל עד ימינו.
דרכים ליצירת קשר ישיר עם הקב"ה.
פרשת "כי תישא" מכילה 139 פסוקים, כאשר פרשת "עגל הזהב" חולשת על 97 מהם, דבר המשקף את חשיבות המסר האמוני בה', ללא שום אמצעי כמו "עגל הזהב".
פרשת "כי תישא" מופיעה בין הפרשות "תרומה תצווה" הדנות בהכנות למשכן, לבין הפרשות "ויקהל פקודי" הדנות בביצוע המשכן. הסיבה המרכזית לכך היא: אין להפוך את המשכן למטרה מקודשת, הקב"ה בלבד הוא הקדוש, ואליו צריכים לפנות.
ה"משך חכמה" אומר בנושא עגל הזהב: "ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה עניינים קדושים בעצמם חלילה – ה' יתברך שורה בתוך בניו… סוף דבר, אין שום עניין קדוש בעולם… רק השי"ת שמו – הוא הקדוש".
ע"פ דברי קדשו ניתן להבין עניין שבירת הלוחות ע"י משה רבנו: ברגע שאין אמונה בה' – אין ערך אפילו ללוחות הברית שנכתבו באצבע אלוקים.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: הציווי להביא את מחצית השקל, בא לכפר על חטא העגל, לכן התורה משתמשת בראשית הפרשה בביטוי "כי תישא את ראש בני ישראל" במשמעות של לשאת ולהרים מחדש את הראש של בני ישראל לאחר שהיה נפול בעקבות חטא העגל, היות והם חזרו בתשובה, ואח"כ תרמו מחצית השקל למימון קורבנות ציבור כדי לכפר על כלל ישראל. וכדברי קודשו: "החוטא גורם בחטאו לכפיפת ראשו… ובחינת הקדושה – נשיאת ראש והרמת המהות והאיכות" (שמ' ל, יג).
את זאת לומד רבנו מתוספת ו' החיבור במילה "ו-נתנו". קודם הם חזרו בתשובה, ואחר כך "נתנו" מחצית השקל הרומזת לתיקון חטא העגל, דרכו נפרדו מאביהם שבשמים, וע"י שכולם ירתמו ויתרמו להקמת המשכן, יחזרו לשלמות. וכדברי קדשו: "כי תישא – לשון נשיאות ראש. על דרך אומרו: 'ישא פרעה את ראשך' (בר' י, יג). שהוא לשון מעלה, שתישא ראש בני ישראל שראשם נמוך, לצד חסרונם במעשה העגל… וטעם אמרו 'ונתנו' בתוספת וא"ו, לצד שצריך קודם הכרת החטא, כי לא טוב עשה וחטא בנפש, ואח"כ יתן כופר נפשו לה'".
לאחר מעמד קבלת התורה בהר סיני, משה רבנו עלה השמימה ביום ז' בסיון, שם ישב ולמד תורת אלוקים חיים, אותה אמור היה ללמד את בני ישראל. ביום יז' בתמוז, מודיע לו הקב"ה: "לך רד כי שיחת עמך אשר העלית מארץ מצרים… עשו להם עגל מסכה, וישתחוו לו. ויזבחו לו. ויאמרו: אלה אלהיך ישראל" (שמ' לב ז-י).
הקב"ה מבקש לכלות את בנ"י ככתוב: "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם, ואעשה אותך לגוי גדול" (שמ' לב י). במילים "ועתה הניחה לי", רמז לו הקב"ה שהכפרה על חטא העגל, ועל החטא בכלל, תלויה בתשובה ותפילה. משה אכן עמד בתפילה לפני הקב"ה, תפילה המשמשת לקריאה בתורה בתעניות: "ויחל משה… למה יהוה יחרה אפך בעמך… שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך…". הקב"ה אכן "מתנחם על הרעה אשר דיבר לעמו" (שמ' לב יד).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "שלא ניחם אלא על הרעה אשר דיבר, דהיינו לכלותם, אבל יש עדיין רעה אחרת שלא ניחם עליה – והם הדברים הרעים אשר סבבם העגל… {כמו} אותם שעבדו עבודה זרה בעדים או בלא עדים, אלא בלב האמינו בה… מהם ניגף ה'…". כלומר, ה' לא יכלה את העם, אבל אלה שעבדו את העגל – ינגפו.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הכתוב: "ועתה הניחה לי – הקב"ה רמז לו שיעשה תשובה, על הסובב ממנו". כלומר, גם משה רבנו צריך לעשות תשובה, בגין "הסובב ממנו" – הסיבות שהובילו לעשיית העגל.
רבנו מציין שתי סיבות:
סיבה ראשונה, משה רבנו היה צריך להסביר לעם בצורת מדויקת מתי הוא צריך לרדת מהר סיני, דבר שהיה מונע כל טעות. כידוע, מנהיג שנגרמה תקלה על ידו, גם לו יש חלק.
סיבה שניה: היוזמה להעלות את הערב רב ממצרים הייתה של משה, לה הסכים ה' בדיעבד. לכן ה' אומר למשה: "לך רד כי שיחת עמך". כלומר, העם של משה. וכדברי קדשו: "עוד ירצה ע"פ דבריהם ז"ל (זוהר. בר' כו ע"א) שאמרו: שקבלת ערב רב הייתה מצד משה, ולא הסכים ה' עליהם, ונתרצה לעשות רצון משה, ולזה אמר לו: שיחת עמך – אלו ערב רב… ואולי כי הוא מתקן הדבר לעתיד לבוא, שאמרו ז"ל (רעיא מהימנא. נשא קכה ע"ב): אין מקבלים גרים לימות המשיח. ומשה הוא שיהיה גואל, ויתקן הדבר".
הגר"א כותב: "והכל בשביל ערב רב שקיבל משה, לכן יתגלגל בכל דרא בין ערב רב, ומבוזה בינייהו לאתכפר במה שחב" (תיקוני הזוהר עמ' רלה).
הגמרא (שבת פח ע"ב) מדמה את מעשה העגל ל"כלה המזנה בתוך חופתה". רש"י אומר (שמ' לג לה) "שאין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפירעון עוון העגל". הסיבה לכך היא, שבכל דור חוטאים אנו במעין עגל זהב, דבר הבא לידי ביטוי בחוסר אמונה תמימה בקב"ה, בכך שאנו משתמשים במתווכים, כ"אמצעי" או "מוחשי" לקשר בינינו לקב"ה כדברי רבנו אברהם אבן עזרא, ורבנו "אור החיים" הק', כפי שיוסבר בהרחבה בהמשך.
משה רבנו מבקש מהקב"ה: "הראני נא את כבודך" – איך אתה הקב"ה מנהיג את העולם?
בעצם, בקשת משה רבנו טומנת בחובה את הרצון להעצים את הקשר הישיר עם הקב"ה, בניגוד לערב רב שביקשו לעבוד את ה' ע"י "אמצעי מוחשי". הקב"ה עונה למשה: "כי לא יראני האדם וחי". האדם לא יכול להבין איך הקב"ה מנהל את עולמו, ולכן יש צורך באמונה מוחלטת בקב"ה ללא מתווכים.
איך משיגים את הקשר הישיר עם הקב"ה? בנוסף ללימוד תורה וספרי מוסר הדנים באמונה כמו "חובות הלבבות", "מסילת ישרים", "שערי תשובה" וכו', עלינו לפנות לקב"ה בכל בעיה קטנה כגדולה, ולראות בו את הכתובת היחידה. אתה רוצה לקנות דבר מסוים, תתפלל לה' שתצליח לקנות את הטוב ביותר המתאים לך. לפני כל לימוד, תתחבר לקב"ה כמו התנא הגדול רבי נחוניה בן הקנה שתיקן תפילת בית המדרש לפני הלימוד, ותפילה אחרי הלימוד.
רבנו-אור-החיים-הק' מתייחס לשאלה, מי ומי השתתף בחטא בעגל. וכך דברי קדשו: "ונראה בעיני כי לא כל ישראל הסכימו על הטעות, אלא חלק מהם, וחלק לא מיחו, ושקולים היו בדבר, וחלק לא היה בהם כח למחות. והנה מדקדוק אומרם 'אלה אלהיך ישראל', ולא אמרו חס ושלום 'אלוקינו…, זה יגיד כי קצת מהם אמרו זה לכולם – ויש שהצדיק, ויש שלא הצדיק. ורבותינו ז"ל אמרו (שמו"ר מב, ו) שערב רב שעלו עם ישראל, הם העושים. ובהכרח לומר כי ישראל לא הסכימו בשעת מעשה. שאם הסכימו, הרי גם המה עשו, שהמחשבה פועלת בעבודה זרה, וגם לא מיחו – ועל זה נענשו כללות ישראל, זולת מעטי היכולת שבחן ה' ליבם שלא נטה אחר הרע… ובהכרח שמישראל נפלו {מאותם שלושת אלפי איש}, כמובן מאומרו (פסוק כז) 'הרגו איש את אחיו וגו' את קרובו' {ולא רק הערב רב}. אם כן, בהכרח לומר שחלק מישראל עבדו עבודה זרה בעדים והתראה".
על השאלה מדוע הכפילות "איש את אחיו…, ואיש את קרובו", עונה רבנו: יש לעתים אחים המרוחקים איש מאחיו, לעומת זאת עם אחרים, הם בקשרי אהבה וחיבה. ההסבר לכך הוא: כל זה נובע מהקשר הנשמתי ולא מהמוליד.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפסוק "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו": "לעולם לא מרדו בסיבה הראשונה, {בקב"ה}, שרצו אמצעי. ואולי שחשבו, שלא ציוה ה' על איסור האמצעי. אלא כל עוד שיהיה משה. ולזה אמרו 'כי זה משה האיש אשר העלנו וגו'… פירוש, הרי לך ראיה שצריך אמצעי, שלא הוציאנו ה' בלא אמצעות שליח. אמור מעתה – כי יש צורך אמצעי".
לפי דברי רבנו-אוה"ח-הק', הם האמינו בקב"ה, ורק רצו לעבוד אותו ע"י אמצעי, כמו שמשה רבנו היה שליח ואמצעי שקישר בינם לקב"ה.
מהמילה "לפנינו" לומד רבנו: "פירוש לצד, כי ה' המוציא אותם מארץ מצרים, הוא נעלם וגבוה. ויקר {ויקרה} להם מקרה רע, באין משגיח עליהם. לזה יעשו כוח מכוחות צבא השמים, שיהיה למטה לפניהם" כדברי קדשו.
רבנו אברהם אבן עזרא מתחיל את פרשת העגל כך: "אמר אברהם המחבר: צריך אני להאריך על דבר העגל". בהתחלה הוא מסנגר על אהרון הכהן שלא חטא, אחרת איך הקב"ה בחר בו לשמש ככהן גדול. וכדברי קדשו: "וכל אנשי המחקר מודים כי ה' לא יבחר שליח שידע כי בסופו יעבוד עבודה זרה".
בהמשך אומר רבנו אבן עזרא: "ועתה אחל לפרש דרך קצרה קצת הסוד. חלילה חלילה שעשה אהרן ע"ז. גם ישראל לא בקשו ע"ז. רק חשבו שמת משה שהסיעם מים סוף כאשר פירשתי. כי ראו שהמן אינו יורד בהר סיני, ומשה התעכב שם ארבעים יום. ואין כח באדם לחיות זה הזמן בלא מאכל, כי הוא לא אמר להם מתי ירד… והנה לכבוד השם נעשה, על כן בנה אהרן מזבח לפניו, והכריז שיזבחו מחר לכבוד השם, וכן עשו כאשר ציוה". כלומר, הם חשבו שמשה מת, לכן בקשו תחליף ו"המחשה". לדעתו, הערב רב הם אלה שראו בעגל עבודה זרה. הוא לומד זאת מדברי אהרן למשה: "אתה ידעת את העם כי – ברע – הוא". "ברע" = ערב רב. לכן, בפסוק לא נאמר "כי רע הוא". בהמשך אומר רבנו אברהם: "וחשבו מעטים מישראל שהיתה עבודה זרה, והביאו זבחים והשתחוו לו, ואמרו 'אלה אלהיך ישראל'… והנה כל עובדי העגל לשם ע"ז שאמרו 'אלה אלהיך ישראל', או היתה כן במחשבתם, לא היו רק שלושת אלפים".
גם לגבי הביטוי "רד כי שיחת עמך", שכביכול היינו יכולים להבין שכל העם חטא, רבנו אומר שלא נאמר 'כל עמך'. רבנו מביא דוגמא מחטא עכן. למרות שהוא חטא לבדו, את החטא, ה' מיחסו ל"חטא ישראל".
רבנו אבן עזרא אומר בפירושו לפסוק "לא תעשון אתי אלהי כסף, ואלהי זהב לא תעשו לכם" (שמ' כ, כ): "וטעם שתעשו צורות לקבל כח עליונים, ותחשבו כי לכבודי אתם עושים – כאילו יהיו אמצעים ביני ובניכם, כמו העגל שעשו ישראל… ובעבור שהשם ידע שישראל יעשו. הזהירם בתחילה שלא יעשו אלוקי זהב. והנה טעם {המילה} אתי בפסוק הנ"ל – שאין לי צורך לאמצעיים עמי, על כן אחריו {בפסוק כא} "אבוא אליך וברכתיך".
כלומר, ע"י אמונה מוחלטת בקב"ה, זוכים ישירות לברכתו של הקב"ה, שהיא כידוע ללא גבולות.
המשורר הלאומי רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי (מאמר ראשון, צז) אומר: "הם ביקשו רק כי יהיה איתם תמיד נעבד מוחש, אליו יוכלו לרמוז מדי ספרם את נפלאות אלוקיהם"
הוא סובר כמו רבנו אברהם אבן עזרא שמדובר במעשה העגל ב"אמצעי" בלבד. טעותם הייתה בכך שאלוקים שולט שליטה מלאה בעולם, והאדם לא יוכל להסתתר במסתרים ולפעול באמצעות מתווכים מול ה' כמו ע"י עגל מסכה, היות והכל ידוע לפניו.
הנביא חבקוק: "וצדיק באמונתו – יחיה" (ב, ד). בגאולה הקרובה, גם הצדיק יחיה, רק ע"פ אמונה מוחלטת בקב"ה, ללא שיתוף שום אמצעי כדברי רבותינו: ריה"ל, רבנו אברהם ורבנו-אור-החיים-הק'. שנזכה.
"אשר ילכו לפנינו": רש"י – אלוקות הרבה איוו להם". רבנו-אוה"ח-הק': "לפנינו – לצד… שרצו באמצעי".
"עגל מסכה : רש"י: כיון שהשליכו לאור בכור, באו מכשפי ערב רב שעלו עמהם ממצרים ועשוהו בכשפים (שמו"ר מ"ב. ו'). ויש אומרים מיכה היה שם, שיצא מתוך דמוסי בנין שנתמעך בו במצרים, והיה בידו טס בו כתב משה: 'עלה שור עלה שור' להעלות ארונו של יוסף, מתוך הנילוס – והשליכו לתוך הכור ויצא העגל".
הרמב"ן בתחילת פירושו לפס' "אשר ילכו לפנינו" (שמ' לב, א), דוחה את דברי רש"י לפסוק הנ"ל האומר: "אלהות הרבה איוו להם". וכך מתחיל את פירושו:
"הכתוב הזה הוא מפתח לדעת נכון ענין העגל ומחשבת עושיו. כי בידוע שלא היו ישראל סבורים שמשה הוא האלוקים, ושהוא בכוחו עשה להם האותות והמופתים… כי בפירוש אמרו 'אלהים אשר ילכו לפנינו', לא שיהיו נותנים להם חיים בעולם הזה או בעולם הבא, אבל היו מבקשים משה אחר… שיורה הדרך לפנינו ע"פ ה' בידו, וזה טעם הזכירם 'משה האיש אשר העלנו'… אבל הענין כמו שאמרתי שלא בקשו העגל להיות להם לא-ל ממית ומחיה… אבל ירצו שיהיה להם במקום משה מורה דרכם".
יוצא לפי דברי הרמב"ן, שבני ישראל לא בקשו לעשות עבודה זרה במעשה העגל.
הרמב"ן אומר בהמשך: "והנה במעשה המרכבה אמר 'פני שור מהשמאל לארבעתם" (יחזקאל א, י). ולכן חשב אהרן כי המחריב יורה דרך מקום החורבן, כי שם כוחו הגדול. ובהיותם עובדים שם לא-ל, יערה רוח ממרום כאשר נאצל על משה, וזהו שאמר "חג ליהוה מחר', שיהיו העבודות והזבחים לה', להפיק רצון ממנו אל בעל הצורה, כי בהיותה לפניהם, יכונו אל ענינה".
הרמב"ן רומז בדבריו למבנה המרכבה בנבואת יחזקאל: "ודמות פניהם פני אדם, ופני אריה אל הימין לארבעתם – ופני השור משמאל לארבעתם – ופני נשר לארבעתם" (א ,י). השור המוצב בשמאל המרכבה, מסמל את מידת הדין אותה אהרן ניסה לתקן – "חג ליהוה מחר".
השור מסמל את עבודת ה' מתוך ידיעה בבחינת "ידע שור קונהו, וחמור אבוס בעליו – ישראל לא ידע, עמי לא התבונן" (ישעיה א, ג). כלומר, מילוי רצונות האדם, בניגוד לציווי ה'. עבודת ה' האמתית, צריכה להיות מתוך אמונה, ולא מתוך ידיעה. לכן, משה רבנו נקרא "רעיא מהימנא" = הרועה הנאמן והמאמין. כעת ניתן להבין מדוע אהרן חרט דמות של עגל, כדי להראות להם שזה לא אפשרי, היות והוא מסמל את מידת הדין ועבודת ה' מתוך ידיעה, בניגוד לאריה המוצב בימין, המסמל את מידת החסד.
הרמב"ן מביא את דברי המדרש (שמו"ר ג ב, מב ה, מג ח) האומר שחטא העגל נבע מתוך "התקרבות יתירה" של העם למרכבת השכינה במעמד הר סיני. וכדברי המדרש: "ה' אומר למשה: אתה רואה אותם באים לסיני ומקבלים את תורתי, ואני רואה היאך מתבוננים בי, שאני יוצא בקרונין {במרכבה} שלי שאתן להם את התורה… שכתוב 'ופני השור מהשמאל – ומכעיסים אותי בו".
יש האומרים שמטרת חטא העגל, היא פתחון פה לכלל הציבור שחטא, ושב בתשובה, כמו שחטא דוד המלך, נועד לתת פתחון פה ליחיד לשוב בתשובה.
בהמשך הפרשה, רואים שהקב"ה סלח לעם ישראל, ומסר להם י"ג מידות של רחמים:
"א-ל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת. נוצר חסד לאלפים. נושא עון ופשע וחטאה ונקה…".
י"ג מידות מסמלים י"ג שבטים {כולל אפרים ומנשה}. י"ג חודשים {כולל שני אדרים}. י"ג מידות בהן התורה נדרשת.
רבנו האלשיך הק' אומר שהערב רב ביקש מאהרן שיעשה להם אלוקים, ולא אלוקים ממש, אלא מנהיג. ולא סתם מנהיג, אלא מנהיג רוחני שלא ימות כמו "זה משה האיש" (שמ' לב, א). אחרת, היו ממנים את אהרן.
ארבעת השלבים שהובילו לחטא העגל.
"וישכימו ממחרת:
א. ויעלו עולות ב. ויגישו שלמים.
ג. וישב העם לאכול ושתו. ד. ויקומו לצחק" (שמות לב ו).
התהליך הנ"ל מאפיין לאור מחקרים, גופים ציבוריים כמו עמותות.
בראשית דרכן הן פועלות מתוך יושר – "עולות",
באחריתן, כל אחד עושה לביתו – "ויקומו לצחק".
במעמד הר סיני – ו' בסיון, משה התבקש על ידי הקב"ה לעלות להר סיני למשך ארבעים יום שלמים ללימוד התורה באופן מפורט, ואחר כך ללמדה את בני ישראל. משה עלה ב- ז' בסיון – יום שאין לסופרו היות וצריכים להיות ימים שלמים ולא מקצתם, כך שהארבעים יום החלו מ- ח' בסיון, והיו אמורים להסתיים ב- יז' בתמוז בתוך שש שעות. ביום טז' בתמוז, יום בו הסתיימו 40 יום לדעת הערב רב, התקהלו על אהרון ודרשו אלוקים אחרים עכשיו. אהרון ניסה למשוך זמן עד לבואו של משה למחרת, ואף ביקש מהם להביא את "נזמי הזהב" של נשותיהם, היות וחשב שהן תסרבנה, אבל הם פרקו בכוח את תכשיטי נשותיהם הצדיקות, מהם נעשה העגל: "ויעשהו עגל מסכה, ויאמרו: אלה אלהיך ישראל". מכאן לומד רש"י "שערב רב שעלו ממצרים, הם שנקהלו על אהרן".
אהרון ניסה לדחוק את הקץ וביקש מהעם לבוא לחגוג למחרת – "חג ליהוה מחר", היות וידע שמשה יגיע למחרת עד הצהרים. העם לא בזבז זמן, והתייצב על משמרתו כבר בבוקר השכם:
"וישכימו ממחרת: א. ויעלו עולות ב. ויגישו שלמים. ג. וישב העם לאכול ושתו. ד. ויקומו לצחק" (שמ' לב ו).
אלה הם ארבעת השלבים שעברו הערב רב בדרכם לעבודת עגל הזהב:
בשלב ראשון, הם העלו קורבנות "עולות" – שאת בשרם הקדישו כל כולו לה'. מתנהגים כצדיקים גמורים.
בשלב שני, קורבנות "שלמים" בהם משתתפים הקב"ה, הכהנים והמקריבים. "שלמים" – עושים שלום בין כולם.
בשלב שלישי: "לאכול ולשתות" – המקריב אוכל ושותה לבד, ושוכח את קיום ההנהגה האלוקית בעולם.
בשלב רביעי: "ויקומו לצחק" – "יש במשמע הזה גילוי עריות… ושפיכות דמים… הרגו את חור" (רש"י).
התהליך הנ"ל מאפיין לפי מחקרים עדכניים, רבות מהמפלגות, ולא מעט עמותות הפועלות ללא מטרת ריווח, שהפיקוח עליהן כידוע, הוא דל מאוד. בראשית דרכן הן פועלות מתוך מסירות והבטחות שהכל לטובת הכלל, ולבסוף, "רבים וטובים מהם – עושים לביתם", בבחינת הכתוב: "רוממות א-ל בגרונם – וחרב פיפיות בידם" (תהלים קמט, ו).
הם מרוממים בגרונם את מעשיהם הנעשים כביכול לשם שמים, ועל הדרך ידם פועלת כחרב פיפיות – בעלת שתי פיות. אחת לעמותה, וחברתה ממלאת את כיסם ותאוותם הבלתי נדלית.
"ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה.
ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה, ובדעת ובכל מלאכה.
לחשב מחשבת, לעשות בזהב ובכסף ובנחושת (שמ' לא, ב-ד).
"בצלאל – שעשה צל לא-ל. בן אורי – שעשה מקום לאשר אור לו.
בן חור – שעשה ישראל בני חורין מעוון העגל" (רבנו-אוה"ח-הק' שמ' לא, ב).
בצלאל בן אורי = השתקפות הצל מתוך האור האלוקי.
כך עלינו לראות את עצמנו – כצל מול האור האלוקי.
במהלך חטא העגל, הערב רב הרג את חור בן מרים שניסה להניאם מלעבוד את העגל. בזכות מסירותו, הוא זכה לכך שנכדו בצלאל, יבנה את כלי המשכן ככתוב: "ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה. ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה, ובדעת ובכל מלאכה. לחשב מחשבת לעשות בזהב ובכסף ובנחושת. (שמ' לא, ב-ד).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "ראה קראתי בשם: אולי יכוון לומר, שיראו רמז העניין בשמו ושם אבותיו: בצלאל – שעשה צל לא-ל. בן אורי – שעשה מקום לאשר אור לו. בן חור – שעשה ישראל בני חורין מעוון העגל".
רש"י מסביר את הביטויים: חכמה = מה שאדם לומד מאחרים. תבונה = מבין דבר מתוך דבר. דעת = רוח הקודש.
לפי עומק הפשט, הביטוי "דעת" רומז ליישום הלכה למעשה את אשר למדנו והבנו.
הגאון מווילנא: משבטלה הנבואה, יש רוח הקודש בישראל. ו"איש עצתו יודיענו" (ישעיה מ יג) איך להתנהג, ורוח הקודש יש לכל אדם".
בברכת "אתה חונן" המהווה את הברכה הראשונה בסדרת בקשותינו מהקב"ה, אנו מבקשים לחונן אותנו בחינם, במשולש המחשבתי רוחני: חכמה, בינה ודעת. לכן, אנו מבקשים "וחננו מאתך" – חכמה בחינם מאתו יתברך.
דניאל מלמד אותנו איך יכולים לזכות בחכמה: "יהב חכמתא לחכימין" (דניאל ב, כא). בעל "באר מים חיים" הק' מסביר ע"פ הפס' הנ"ל, מדוע הקב"ה נותן חכמה לחכמים. ה"חכימין" הם אותם האנשים המתייגעים ומשתוקקים להשיג חכמה, בבחינת "יגעת ומצאת תאמין" (מגילה ו ע"ב). על כך נאמר: "יגעת ומצאת – תאמין".
"אך את שבתתי תשמרו,
כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם…
ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם…
ושמרו בנ"י את השבת לעשות את השבת" (שמות לא יג-יז).
רבי שמעון בן מנסיא אומר: "ושמרו בני ישראל",
חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה" (יומא פה ע"ב).
מסופר על הלל הזקן שלמד תורה מתוך עוני. את חצי ממשכורתו היומית היה משלם לשומר בית המדרש כדי לשמוע תורה משמעיה ואבטליון. ביום שישי אחד לא עבד, כך שלא היה לו שכר לבית המדרש. הוא טיפס לגג ונשכב על הארובה, כך שיוכל להקשיב לדבר ה'. מתוך תשוקתו לתורה, לא הרגיש בשלג היורד עליו עד שקפא, ורק בשבת לפנות בוקר מגלים אותו שמעיה ואבטליון מציץ מן הארובה כשהוא קפוא.
"ראוי זה לחלל עליו את השבת. רחצו אותו במים שחוממו, והושיבו אותו נגד המדורה" (יומא לה ע"ב).
להלל היו 80 תלמידים. הגדול שבהם – רבנו יונתן בן עוזיאל. "הקטן" שבהם – רבן יוחנן בן זכאי – ראש התנאים.
מה נענה ביום התוכחה, על כך שלמרות עידן המותרות – משקיעים אנו מעט זמן בלימוד "תורת חיים אמת".
"ושמרו בני ישראל את השבת".
7 מתוך 12 פירושי רבנו-אור-החיים-הק'.
רבנו-אור-החיים-הק':
מדוע התורה חזרה על מצות שמירת השבת בפעם ה-ג'?
מה כוונת הכתוב: "לעשות את השבת? הלא השבת באה מאליה?
רבנו מיישב את השאלות הנ"ל, בשנים עשר פירושים מתוקים מדבש.
א. עלינו לשמור את הזמן המדויק של השבת כדי שנוכל לעשות את "יום השביעי" המדויק משבת בראשית, בניגוד לחגים שנקבעו בעבר לאור קידוש החודש, על פי בית הדין.
ב. אדם שאבד ממנו המועד המדויק של השבת, "מונה שבעה ימים מיום שנתן אל לבו שכחתו, ומקדש השביעי בקידוש והבדלה" (שו"ע, שד"מ ס"א). הטעם: 'לעשות את השבת' שלא ישכח את יום השבת האמתי.
ג. "ושמרו בני ישראל את השבת" – נצפה מתוך שמחה לשבת, בשביל לשמור ו"לעשות את השבת".
ד. "ושמרו בני ישראל את השבת" – להוסיף מחול על הקודש כך שהתוספת הנ"ל תהפוך לחלק מהשבת בבחינת "לעשות את השבת" כפסיקת מרן (שו"ע סימן רס"א ס"ב) "יש אומרים שצריך להוסיף מחול על הקודש". בירושלים נוהגים להוסיף 40 דקות.
ה. רבי שמעון בר יוחאי: אמרה השבת לפני הקב"ה – לכל יום יש את בן זוג שלו, ולי אין. אמר לה הקב"ה: כנסת ישראל היא בן זוגך, וכיון שעמדו ישראל בהר סיני, אמר להם הקב"ה: זכרו הדבר שאמרתי לשבת: כנסת ישראל היא בן זוגך. לכן, בנוסף לציווי האלוקי לקיים את השבת, מצווים אנו להשלים את עשייתה במציאת בן זוגה, ולכן נאמר: "ושמרו בני ישראל את השבת" – כדי "לעשות את השבת". הזיווג עם השבת, נעשה ע"י ל תורה.
בן איש חי: על שעת לימוד תורה בשבת, מקבלים שכר פי אלף מלימוד שעה אחת בימות החול.
ו. "ויום השביעי שבת ליהוה אלהיך – לא תעשה בו כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך".
כמו שאנו מצווים על סביבתנו הקרובה שלא יחללו את השבת, כך מצווים אנו לדאוג לכך ששאר אחינו בני ישראל לא יחללו את השבת. לכן נאמר "ושמרו בני ישראל את השבת" – לשמור שלא תתחלל גם ע"י אחרים. כמו כן ,לעשות משמרת וסייגים שלא תתחלל. לדוגמא, תיקנו חכמים "שלא יקרא לאור הנר שמא יטה אותו. רבי ישמעאל בן אלישע אמר אני אקרא ולא אטה. אכן כאשר קרא בליל שבת לאור הנר, ביקש להטות ונזכר בשבת. אמר: כמה גדולים דברי חכמים שאמרו, לא יקרא לאור הנר, שמא יטה.
ז. "כי אות היא ביני וביניכם – לדורותיכם".
מהביטוי "לדורותיכם" ניתן ללמוד, שקיימת חשיבות גדולה בחינוך הילדים המהווים את הדורות הבאים, לשמירת שבת כהלכתה בצורה חוויתית.
כאשר ילדי המשפחה חווים את השבת ע"י שמחה ולימוד תורה, הם יעבירו אותה לדורות הבאים, וכך שרשרת קדושת השבת המהווה ברית ו"אות ביני וביניכם לדורותיכם – לדעת כי אני יהוה מקדשכם" – לא תיפרם לעולם.
מוסר השכל:
עד כמה אנו צריכים ללמוד וללמד דיני שבת, כדי לשמור שבת כהלכתה.
"ישמחו במלכותך שומרי שבת, וקוראי עונג,
עם מקדשי שביעי.
כולם ישבעו ויתענגו מטובך" (תפילת השבת).
איך מקדשים את השבת – ע"פ רבנו בבא סאלי ע"ה.
"בבא סאלי" מחלק את התפילה הבאה מתוך שחרית של שבת, לארבע קבוצות:
"ישמחו במלכותך שומרי שבת / וקוראי עונג / עם מקדשי שביעי / כולם ישבעו ויתענגו מטובך".
א. "שומרי שבת" – יש כאלה ששומרים מתי השבת נכנסת, ומתי יוצאת.
ב. "קוראי עונג" – מענגים את השבת במאכל ובמשתה.
ג. "עם מקדשי שביעי" – מקדשים את השבת בלימוד תורה.
"כולם ישבעו ויתענגו מטובך" – כל שלש הקבוצות הנ"ל – שומרות ומענגות את השבת.
ד. "ובשביעי רצית בו – וקדשתו" – הקבוצה הטובה, המקדשת את השבת בלימוד תורה. בשם הרב ישראל גליס
על הקשר בין שם הפרשה כי תישא – למצות השבת בפרשה.
אם תישא את ראש האותיות מעל המילה ר-א-ש, תקבל שבת:
האות שמעל ר' היא – ש'
האות שמעל א' היא – ב'
האות שמעל ש' היא – ת' (הרב כדיר סבאן).
להתבשם באור החיים – למוצש"ק.
"אור זרוע לצדיק"
לרבי ידידיה המוהל – ומטבע אש לשון הרע.
בימי מלחמת העולם הראשונה, היישוב היהודי בירושלים חי בעיקר על תרומות מחו"ל.
הוא סבל מחרפת רעב היות והיה סגר ימי על א"י, כך שתרומות בוששו לבוא. לרבי ידידיה המוהל הירושלמי, הייתה מטבע זהב אותה שמר לעת צרה. בנו הקטן שגילה את המסתור בו אביו הסתיר את המטבע, לקח יום אחד את המטבע ושיחק אתה בחוץ, וחזר הביתה עם סוכריה, אותה קנה במכולת השכונתית.
האבא שלא מצא את המטבע במחבוא הקבוע, החל לחפשה בכל מקום אפשרי בבית, כשכל בני הבית משתתפים במשימה. בזווית העין, האבא קולט את בנו הקטן העושה את דרכו הביתה, כשהוא מוצץ להנאתו סוכריה על מקל. האינטואיציה של האבא, לא אכזבה. הילד שראה את אביו "משתעשע" לעיתים קרובות עם המטבע כדי לוודא שהיא במקום, לקח גם הוא את המטבע למגרש המשחקים.
האבא ניגש לבעל המכולת והאשים אותו שגנב מהילד מטבע זהב בשביל סוכריה. הפרשה הגיעה עד בית הדין לממונות שהצדיק אותו. המוכר טען שקיבל מהילד רק מטבע רגילה, אבל איש לא האמין לו. קלונו של בעל המכולת, התפרסם בכל ירושלים של אז, היות וגם הציבור האמין למוהל.
לאחר המלחמה, רבי ידידיה המוהל קיבל מכתב ובתוכו מטבע של זהב מאדם שלא הזדהה בשמו, וכך כתב לו: ראיתי את הילד משחק במטבע זהב. מזה הבנתי שהוריו עשירים, היות ונותנים לו לשחק במטבע זהב כאשר מצבי הכלכלי היה קשה מנשוא, וסבלתי מחרפת רעב. לכן, החלטתי להחליף לילד את מטבע הזהב במטבע רגילה, ובבוא העת אשיב את "האבדה" – מטבע הזהב, כך שבעל המכולת קיבל מבנך – רק מטבע רגילה.
לאור זאת, אבקש את סליחתך וסליחת בעל המכולת שבויש ברבים על לא עוול בכפו. רבי ידידיה רץ מיד לבעל המכולת והתחנן שימחל לו, ואף פרסם ברבים את כל הסיפור. אכן, הוא סלח לו.
חז"ל אומרים שמשה רבנו התקשה במטבע מחצית השקל, והקב"ה הראה לו מטבע של אש. השאלה, למה ומדוע מטבע של אש? התשובה לכך היא: הקב"ה רצה ללמד אותנו מוסר השכל: כמו שעל ידי האש אנחנו יכולים להתחמם, לבשל ולהאיר, מצד שני האש יכולה גם לשרוף חלילה.
גם לגבי הכסף, תלוי איך משתמשים בו. מצד אחד ניתן להתפרנס בבחינת "צדיק אוכל לשובע נפשו" מבלי לשקוע במותרות, ומצד שני לעשות צדקה בבחינת "פיזר נתן לאביונים – צדקתו עומדת לעד".
"המטבע של אש" – יכולה לפרנס את בעליה, אבל בצדה השני של המטבע, יכולה לחמם לב שבור של עני.
"אור זרוע לצדיק"
לרבנו אליעזר די אבילה" ע"ה, בן אחותו של רבנו-אוה"ח-הק',
בנושא: "ברית – כרותה לשפתיים" – "מוות וחיים ביד לשון" (משלי יח, כא).
הוא נפטר ביום ג' אדר בגיל 47, בבחינת הכתוב: "וחי ב-ה-ם" = 47.
ח"י שנים אחרי פטירת דודו – רבנו-אור-החיים-הק'.
החכם השלם בתורה ובשירה האנדלוסית והמרוקאית – הרה"ג חכם מאיר אלעזר עטיא שליט"א, מביא בפירושו המלומד "מעי"ן רבי אליעזר" על ספרו הקדוש "חסד ואמת" של הרה"ג רבי אליעזר די אבילה ע"ה, בן אחותו של אור עינינו רבנו-אור-החיים-הק', את הסיפור הבא, המדגים את נושא: "ברית כרותה ללשון".
רבנו-אור-החיים-הק' נהג לבקר אצל אחותו שהייתה נשואה לרה"ג חכם שמואל די אבילה מחבר הספרים "אזן שמואל", "מעיל שמואל", "כתר תורה", וכו'. הוא למד תורה אצל הרה"צ רבי חיים בן עטר הזקן זיע"א, סבו של רבי חיים בן עטר בעל הפירוש "אור החיים" על התורה. בביקוריו, נהג להשתעשע בדברי תורה עם בן אחותו רבי אליעזר שהיה עילוי. באחד המפגשים, האחיין אליעזר הקשה קושיות קשות על דודו רבנו-אוה"ח-הק', דבר שגרם לו להתפעלות והשתמש בביטוי בערבית המבטא התפעלות כאילו כבר סיים ייעודו בעולם, וכך אמר: "איי מות סגיר" = "ימות קטן".
אמו של רבי אליעזר ביקשה מאחיה רבנו-אוה"ח-הק' שיברך את הילד. הוא בירכו בכך "שכל מה שיהיה לו, יהיה גם לילד. אכן רבי אליעזר די אבילה ע"ה נפטר בגיל 47 ביום ג' אדר התקכ"א (1761) ברבאט שבמרוקו, גיל בו נפטר גם רבנו-אוה"ח-הק', בבחינת "וחי ב-ה-ם = 47. סמלי שזה היה ח"י שנים אחרי מות דודו רבנו-אוה"ח-הק'.
הוא מכונה המהרש"א של חכמי מרוקו בזכות ספרו המפולפל "מגן גיבורים" על מסכתות בתלמוד.
הצאצאים שלו ממשיכים להחזיק במטה ההליכה שלו, אתו ראו נסים ונפלאות.
מספרים עליו שבאחד החורפים הסוערים והגשומים, מי הנהר הגועשים והזועפים, עשו את דרכם לעבר המלאח היהודי, ראשי הקהל פנו לרבי אליעזר שיושיעם בתפילותיו לקב"ה. רבי אליעזר שהיה שקוע בלימודו, אמר להם: בשביל זה אפסיק מלימוד תורת. קחו את המטה שלי, ותתחמו אתו את הקו ממנו לא יעברו המים.
אכן כך הם עשו, והמים נעמדו בקו אותו שרטטו עם מטה {האלוקים} של הרב.
אישה זקנה ובודדה מצאצאי רבי אליעזר די אבילה, גרה בקנדה בשכונה של גויים. שאלו אותה, איך את לא מפחדת? תשובתה הייתה: את המטה של מו"ר זקני רבי אליעזר, אני שמה מעל מיטתי, ואיש לא מעז להתקרב אלי.
הרה"ג אלעזר מאיר עטיה שליט"א,
ומרן הרה"ג רבי אליעזר די אבילה ע"ה.
את הסיפורים הנ"ל על מרן רבי אליעזר די אבילה, סיפר הרה"ג, החזן והפייטן המהולל, חכם מאיר אלעזר עטיה שליט"א, המשמש כרב קהילת "רבי אליעזר די אבילה", בשכונת "חומת שמואל" בירושלים.
הרב עטיה שליט"א, קשור בנימי נשמתו לרבי אליעזר די אבילה. הוא חיבר את הספר "מעי"ן רבי אליעזר" – פירוש נאה ומעמיק על הספר "חסד ואמת" מאת הרה"ג רבי אליעזר די אבילה ע"ה.
הרב אלעזר שליט"א, חיבר עוד ספרים חשובים: "משולחן אבותינו – אוצר מנהגי הלכה ומסורת ע"פ חכמי מרוקו", סידורים ומחזורים לכל ימות השנה עם ביאור מעמיק של התפילות והמנהגים. "הצדיק מוואזאן" – רבי עמרם בן דיוואן ע"ה.
הרב מאיר שליט"א, הקליט את כל המסורות המוסיקליות המרוקאיות והאנדלוסיות, ונחשב לגדול פייטני מרוקו.
"אראנו נפלאות"
לצדקת חנה בת מרים ע"ה,
שעלתה לגנזי מרומים ביום יב' אדר תשל"ה.
"מוות וחיים – ביד הלשון" (משלי יח, כא).
"ברית – כרותה לשפתיים".
"ברית – מילה". לכל מילה יש להתייחס בכבוד – כברית.
"שפת אמת – תיכון לעד" (משלי יב יט).
שפת הצדקת חנה בת מרים ע"ה אמת – תיכון לעד.
הצדקת סבתי היקרה חנה בת מרים ע"ה, לה קראנו בחיבה והוקרה "אימא חניני", נהגה לצום במשך שבוע שלם. קראו לזה "סתייאם" = שישה ימים, מיום ראשון ועד יום השישי בערב שבת, כדרכן של נשים צדקניות במרוקו.
זוכר אני שבערב שבת לפני ערבית, הגיעו נשים רבות כדי להשתתף אתה בפתיחת הצום במסגרת סעודת "בואי כלה". למרות הצום בן שישה ימים, היא עוד סייעה בהכנות שבת, דבר המבטא את הכוחות הרוחניים להם היא זכתה.
תפילותיה המרגשות לקב"ה, היו לשם דבר במשפחה. עזרתה לנו הנכדים, היית רבה ומתוך אהבה.
מרוב אהבתה אלי, אמרה לי פעם בהיותי ר"ם צעיר בישיבת רבי מאיר בעל הנס בטבריה: "רק אראה את כלתך, ואפטר מן העולם". באותה שנה, כלתי הגיעה אלינו בשבת פרשת "זכור".
במהלך השבת, סבתי ע"ה תפקדה כרגיל. כבכל לילה, גם במוצש"ק התיישב מו"ר אבי ע"ה להגות בתורה כדרכו בקודש, החל מהשעה 02:00. הוא עוד הספיק להכין לה כוס חלב חם.
ביום ראשון בבוקר י"ב אדר בשעה 7:00, השיבה את נשמתה לבוראה במיתת נשיקה מתוך שינה. יהיה זכרה ברוך.
היא נפטרה בשיבה טובה ללא קשר עם רפואה ורופאים בשר ודם. היא נהגה לומר: "הרופא שלי – רק הקב"ה".
גדולתה – באמונתה בקב"ה שמידי בוקר וערב ניצבה ליד המזוזה והזיזה עולמות בתפילתה. נשמתה עדן.
היא מאוד עזרה לנכדים שהחזירו לה אהבה בחייה, וגם לאחר מותה – כולם מתייצבים ביום אזכרתה, ולומדים לע"נ.
"מוות וחיים ביד לשון" (משלי יח, כא).
התרגום לפס' הנ"ל: 'מיצטרא מוכירין – מוות מכאן וחיים מכאן' (ויקרא רבא, בהר, ל"ג). זהו כלי שצדו האחד הוא כף, וצדו השני חרב ששימש את אנשי הצבא. עם הכלי הדו תכליתי, יכלו לאכול, וגם להרוג כדברי רבי דוד לוריא לפס'.
הגמרא שואלת: מדוע נאמרה המילה "ביד" בפס'. מספיק היה לומר: "מוות וחיים בלשון". הגמרא משיבה: כמו שהיד יכולה להרוג, כך הלשון. ובלשון הגמרא: "וכי יש יד ללשון? לומר לך מה יד ממיתה, אף לשון ממיתה" (ערכין ט"ו ע"ב).
כנ"ל בכוח הדיבור. על אותו אדם יהיה ניתן לומר שהוא קמצן או חסכן. זה תלוי ביחסנו אליו.
כמו כן, עריץ או מנהיג לאותו אדם. שוב, עד כמה אנו מחבבים את אותו האיש.
בכוח המלים לצבוע חוויה פנימית או מציאות חיצונית בצבעים וורודים, או בצבעים אפורים, אם לא שחורים.
"ורוממתנו מכל הלשונות" כך מתפללים בחגים.
הקב"ה רומם את לשון הקודש מכל הלשונות. בעצם, "לשון הקודש" היא השפה בה נכתבה התורה שהייתה קיימת אצל הקב"ה לפני בריאת העולם, כך שהעברית, היא השפה הקדומה בעולם.
לשון הקודש מרוממת את האדם הדובר אותה, ולפי חז"ל, המדבר בלשון הקודש, הקדושה מקיפה אותו.
את שאר השפות, מכנים אנו "לעז". המקור לכך הוא בתהלים ובהלל: "בצאת ישראל ממצרים – בית יעקב מעם לועז". הפרשן בעל מצודת דוד מסביר: "לועז – כל שפת לשון עם, זולת לשון הקודש – נקראת לעז".
ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיים" (בר' ב, ז).
הפסוק מתאר את החלק המהותי בבריאת האדם, שהוא הנשמה, – נשמת אלוקים חיים. הנשמה מבדילה בינו לבין בעלי חיים. האונקלוס מתרגם: "רוח ממללא".
"ואשים דברי בפיך… לנטע שמים וליסד ארץ" (ישעיה נא, טז).
ע"י הדיבור, האדם מחיה את המציאות. הנביא אומר: "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיה לג כה). חז"ל אמרו על כך: תלמוד תורה הוא הברית. על ידי הדיבור בתורה, מגלה האדם את מטרת בריאת העולם. אומנותו של האדם היא להשתמש בכוח הדיבור ללימוד תורה ולקיום מצוותיה, ולא לדיבורי סרק ולשון הרע.
לסיכום – יש לקדש את השפה, ולהשתמש בה בעיקר, ללימוד תורה.
בברכת תורת אלוקים חיים,
משה אסולין שמיר.
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה.
א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.
הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה. יגאל בן מיכל לבית בן חיים ע"ה
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.
לרפואת אברהם נ"י בן אילנה ימנה. יגאל נ"י בן אסתר רינה. רויטל בת שרה.
לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר "להתהלך באור החיים" במהדורה שניה, ולהוציא את הספר החדש "להתהלך באור הגאולה" מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות.